פירוק שותפות בעסק משפחתי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק שותפות בעסק משפחתי:

הקדמה:

לפני תביעה שהגישו התובעים, אחייניו של הנתבע והבעלים במשותף עמו בעסק משפחתי בנצרת למכירת מזכרות, תכשיטים ומתנות לתיירים, הקרוי מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ (להלן: "העסק" או "החברה"), במסגרתה הם עותרים, בין היתר, להורות על מכירת מניות הנתבע לידיהם מכוח סעיפים 191 ו/או 300 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 לפי סכום בשווי הוגן שייקבע על ידי בית המשפט, ולחילופין, להורות על פירוק השותפות בין הצדדים בדרך של מנגנון B.M.B.Y (Buy Me Buy You), היינו: חיוב הצדדים למכור את חלקם או לקנות את החלק האחר, לפי המחיר הגבוה ביותר שיוצע בהליך של התמחרות ביניהם.

כאן המקום להעיר כי אף שסעד ההתמחרות מסווג על ידי התובעים בתביעתם כסעד חלופי ואילו הסעד העיקרי הוא כפיית מכירת מניות הנתבע לידי התובעים, כבר בשלבים ראשוניים של ניהול התיק, הביעו התובעים את עמדתם כי סעד ההתמחרות אינו משני ואף ריכזו את מאמציהם בהוכחת נחיצות עריכת התמחרות בין הצדדים. לעניין זה אדרש עוד בהמשך.

השתלשלות העניינים בתמצית:

המדובר בחברה פרטית שנוסדה בשנת 1972 על ידי שלושה אחים: המנוח סלים מזאוי ז"ל ושני אחיו, סמיר מזאוי וסוהיל מזאוי, הלא הוא הנתבע. בשנות התשעים מכר האח סמיר מזאוי את מניותיו בחברה לשני אחיו, סוהיל וסלים, כך שהמניות התחלקו ביניהם שווה בשווה. בשנת 2005 הלך המנוח סלים מזאוי ז"ל לעולמו ומניותיו בחברה עברו מכוח צו קיום צוואה לשני בניו, התובעים, בחלקים שווים. יוצא אפוא שחלוקת המניות בחברה כיום הינה 50% לנתבע ו-25% לכל אחד משני התובעים.

בעבר נחלקו תחומי העיסוק בחברה כך שהנתבע עסק בשוק הסיטונאי (הזמנת ורכישת סחורה מספקים, זיכיונות בלעדיים, ייבוא סחורה מחו"ל ועוד), ואילו המנוח סלים מזאוי ז"ל עסק בשוק הקמעונאי (ניהול החנות, מכירות לתיירים, קשרים עם נהגים ומדריכים, העסקת עובדים ועוד), תחום שבהמשך עבר לבניו, התובעים. מאז שנת 2008 מתרכזת החברה בשוק הקמעונאי בלבד.

התובעים עובדים בחנות מאז היותם בחורים צעירים ומזה מספר שנים מנהלים את העסק לבדם. על פי הנטען בתביעתם, בעקבות התנהלותו של הנתבע, ובכלל זאת שיבוש פעולות העסק במטרה להביא לקריסתו, אין החברה עוד יכולה להמשיך ולתפקד במתכונת הנוכחית. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו התובעים בקשה למתן סעדים זמניים, במעמד צד אחד.

ביום 26/5/10 התקיים לפניי דיון בבקשה לסעדים זמניים, ובאותו מעמד הוצע לצדדים להסכים לעריכת התמחרות.

ביום 10/6/10 הגישו התובעים לתיק בית המשפט בקשה שהוכתרה כ"בקשה בהולה למתן החלטה בבקשה לצו מניעה זמני", ובמסגרתה עתרו ליתן צו מניעה האוסר על הנתבע ו/או מי מטעמו להיכנס לחצרי החנות המנוהלת על ידי החברה, לאחר שעל פי הנטען, יום קודם לכן פרצו הנתבע ובא כוחו בכוח אל החנות, נטלו את מפתחות העסק, גנבו מידע מהמחשב ושיבשו את עבודת העסק. במסגרת החלטתי מאותו יום ציינתי כי בהינתן משבר האמון העמוק בין הצדדים, בכוונתי לאכוף התמחרות בין הצדדים כדי לפרק את "השותפות" ביניהם. עוד ציינתי כי הצדדים יבחנו את העניין ויבואו לישיבה הבאה כשהם מוכנים לענות על כל השאלות הקשורות לשווי העסק ולתנאי ההתמחרות.

במסגרת החלטה שניתנה במהלך הדיון שהתקיים לפני ביום 5/7/10, שבתי על החלטתי בדבר אכיפת התמחרות על הצדדים. כמו כן הבהרתי כי לפי התרשמותי, נראה שאף הצדדים עצמם סבורים כי החברה אינה יכולה עוד להמשיך ולתפקד במתכונת חלוקת המניות הנוכחית, ועל כן יש לקיים הליך התמחרות שבמסגרתו ימכור צד אחד את מניותיו לצד שכנגד. עוד קבעתי כי לצורך הערכת שווי החברה, ימונה מומחה מטעם בית המשפט שיעריך את שוויה של החברה באופן שישמש אינדיקציה לצדדים בטרם ימסרו את הצעותיהם בהליך ההתמחרות. לאור טענת הנתבע שלפיה התובעים מנהלים כיום את העסק ללא נוכחות ופיקוח מצדו, ניתנו באותו מעמד הוראות המיועדות לאפשר שקיפות מוחלטת בהתנהלותה העסקית של החברה. בתוך כך, אפשרתי לנתבע להתקין מצלמות בעסק וכן לקבל לידיו מסמכים חשבונאיים הקשורים לחברה, מידע מהבנק אודות חשבון החברה, דיווח על הוצאות בגין תשלום עמלות ועוד. כמו כן, התרתי לכל אחד מהצדדים להיעזר בבעל מקצוע מטעמו לצורך כניסה לעסק על מנת "לבחון את הנתונים שלדעת אותו צד צריכים להיות לפניו", לרבות לצורך הטיעון לפני המומחה, מעריך שווי החברה.

בהחלטה מיום 8/7/10 ולאחר ששבתי וסקרתי את השיקולים שהביאוני להורות על כפיית התמחרות בין הצדדים, הוריתי על מינוי פרופ' יורם עדן כמומחה מטעם בית המשפט לצורך הערכת שווי החברה.

בהמשך, אשררתי ביום 5/12/10 פעם נוספת את החלטתי בעניין כפיית התמחרות על הצדדים, וכן פירטתי את המתווה הראוי לקיומה של אותה התמחרות.

במסגרת החלטה בבקשת רשות ערעור שהגיש הנתבע על ההחלטה בדבר כפיית התמחרות על הצדדים (רע"א 295/11 מזאוי נ' מזאוי (טרם פורסם, 5/4/11)) קבע כב' הנשיא גרוניס כי לכאורה נראה שביצוע התמחרות הוא פתרון ראוי והוגן בנסיבות העניין, ברם בהתחשב בשלב בו נמצא ההליך, לא ניתן להורות על התמחרות בלא הסכמתם של הצדדים, כשבמקרה הנדון הנתבע לא מסר הסכמתו המלאה לקיומה של התמחרות. כב' הנשיא גרוניס שב והדגיש כי לכאורה פתרון ההתמחרות הינו הפתרון הנכון ביותר במצב שנוצר בין בעלי הדין, תוך שהוא מבהיר כי בסופו של ההליך, אין מניעה להורות על התמחרות אף בלא הסכמת הצדדים, ואולם בנסיבות העניין הגיע למסקנה שלפיה, כאמור, אין מנוס אלא לבטל את ההחלטה בדבר עריכת התמחרות, משום השלב "המקדמי" בו היא ניתנה.

בנסיבות אלה, נוהל ההליך לפני בית המשפט עד תום, ובמסגרת זו, הוגשו חוות דעת מטעם הנתבע ומטעם מומחה בית המשפט, נשמעו עדויות המומחים על חוות דעתם וכן נשמעו לפני עדויות בעלי הדין עצמם. 

כאן המקום להדגיש כי על אף החלטתו המקורית של מותב זה להורות על עריכת התמחרות בין הצדדים ולמרות קביעתו של כב' הנשיא גרוניס שלפיה נראה לכאורה שביצוע התמחרות הוא אכן הפתרון הראוי וההוגן בנסיבות שנוצרו, הרי משהוחזר אלי התיק, שמעתי את טענות הצדדים בקשב רב והכרעתי במחלוקת, לאחר מחשבה מעמיקה, בלב פתוח ובנפש חפצה, מבלי "לנעול" את דעתי בפני הנתבע.

יצוין כי המומחה מטעם ביהמ"ש העריך את "השווי ההוגן של עסקי החברה ליום 31/12/09 בטווח שבין 45.5 ל-47.6 מיליון ₪".

הנתבע בחוות הדעת מטעמו ובהתנהלותו בבית המשפט, ניסה להוכיח כי השווי ההוגן של החברה עולה, משמעותית, על ההערכה של המומחה מטעם בית המשפט, משום ששני הצדדים, לרבות הנתבע, הסכימו כי יש "לפרק" את השותפות בין בעלי המניות, אך הנתבע סבר שלאור התנסחות התובעים בכתב התביעה, יש להורות לתובעים לרכוש את מניותיו במחיר הוגן, לפי הערכת השווי של המומחים מטעמו, ולא לפי הערכת השווי של המומחה מטעם בית המשפט.

לפי ההתנהלות הנ"ל, סבר הנתבע כי שווי מניותיו עולה בהרבה על הערכת השווי של המומחה מטעם בית המשפט, אז במהלך ישיבת 24/11/11, עת נחקר רו"ח יניב בוכניק, המומחה מטעם ההגנה שנתן חוות דעת במסגרתה העריך את שווי החברה, הבהיר ב"כ התובעים כי מרשיו מסכימים למכור לנתבע את המניות שבידיהם בשיעור 50% ממניות החברה תמורת 25 מיליון ש"ח. בהודעתו הנושאת תאריך 29/11/11, הודיע הנתבע כי הוא נכון לקבל את הצעת התובעים, ואולם התנה זאת בכך שתימסר לו הצעה מפורטת בנדון ובכך שהתובעים ו/או מי מטעמם יימנעו במשך שנתיים מלעסוק באותו עיסוק.

במהלך ישיבות על גבי ישיבות השקיע בית המשפט זמן ניכר כדי לנסות ולהביא את הצדדים לכדי הסכמה בדבר פיתרון המחלוקות ביניהם. על אף שהצדדים, בסיוע בית המשפט, התקרבו למציאת פיתרון לאותן מחלוקות, הודיעו לבסוף כי המשא ומתן ביניהם עלה על שרטון וביקשו לקדם התיק אל עבר הכרעה שיפוטית.

משנסתיימה שמיעת הראיות בתיק והוגשו סיכומי הצדדים, הגיעה העת להכרעה.

טענות התובעים:

התובעים טוענים כי יש להורות על קיומה של התמחרות בין הצדדים בדרך של מנגנון B.M.B.Y, במסגרתו יירכשו 50% ממניות החברה, בתנאים שייקבעו מראש ועל פי המתווה המפורט המוצע על ידם בסיכומיהם.

התובעים טוענים כי החברה ובעלי מניותיה נקלעו למבוי סתום לנוכח התנהלות הנתבע, ובכלל זאת העובדה שגרם לשיבוש בפעילות החברה, לחוסר יכולת לחתום ולהגיש מאזנים ודו"חות לרשויות המס, לחוסר יכולת לקבל החלטות אסטרטגיות, לחוסר יכולת לחלק דיבידנד לבעלי המניות, לאי עמידה בתשלומים לספקים, לחוסר שוויון בנשיאה בנטל העבודה בחברה ועוד. לטענת התובעים, המצב בעסק הינו נפיץ בשל מערכת היחסים העכורה בין בעלי המניות ואף הגיע לכדי תקריות אלימות שהצריכו התערבות משטרתית, נתון המחייב יצירת הפרדה מיידית בין הצדדים וניתוקם זה מזה.

התובעים מדגישים כי לאור הצעת הנתבע במהלך הדיונים שהתקיימו בתיק, הסכימו למכירת חלקם בחברה לידי הנתבע בעבור סך של 25 מיליון ש"ח (ואף פחות מכך), סכום שעל פני הדברים אמור להיות משתלם לנתבע, המעריך את החברה בסכום גבוה בהרבה. לטענתם, בדיעבד התברר כי הנתבע ניהל עמם משא ומתן בחוסר תום לב, כשהוא אינו מתכוון כלל לרכוש את חלקם, וכל כוונתו היתה לנסות למכור את חלקו לתובעים במחיר מופקע. לדידם של התובעים, התנהלות זו מצדיקה הטלת הוצאות כבדות במיוחד על הנתבע.

התובעים טוענים כי בהינתן המבוי הסתום אליו הגיעו הצדדים לגבי ניהול החברה, ברור כי השווי האמיתי של העסק יכול להיקבע רק בדרך של התמחרות שתיערך בין הצדדים. עוד מוסיפים התובעים וטוענים בהקשר זה כי גם כב' נשיא בית המשפט העליון קבע במסגרת ההחלטה בבקשת רשות הערעור על ההחלטה שעניינה אכיפת ההתמחרות כי לכאורה דרך ההתמחרות היא הדרך הנכונה וההוגנת בנסיבות העניין. על פי הנטען, חרף המלצה זו, גרר הנתבע את התובעים להליך סרק ממושך, תוך שהוא ממשיך למשוך כספים מכספי החברה, ללא הצדקה.

לטענת התובעים, חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבע, רו"ח יניב בוכניק, אינה רצינית ונועדה כדי "לנפח" בדרך לא דרך את שווי העסק. בהקשר זה טוענים התובעים כי המומחה הודה שלא בחן את השוק הרלוונטי, לא ידע מי מנהל וניהל את העסק בעבר, לא נפגש עם מנהלי החברה, רואה החשבון שלה ומנהל החשבונות, ונסמך לחלוטין על חוות דעתו של רו"ח יום טוב בילו (אף היא מטעם הנתבע) בדבר "כסף שחור" ואי סדרים בחשבונות החברה. לטענתם, גם חוות דעת אחרונה זו אין בה דבר והיא הוכנה בצורה בלתי מקצועית וללא ביסוס כנדרש. אי לכך, סבורים התובעים כי שתי חוות הדעת מטעם הנתבע בכל הקשור להערכת שווי החברה, אינן יכולות לעמוד.

באשר לחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' עדן, טוענים התובעים כי חוות דעת זו היא היחידה שנערכה באופן רציני ומקצועי. עם זאת, לדידם, שווי העסק נמוך משמעותית מזה שהוערך על ידי המומחה בחוות דעתו, שכן בבסיס חוות הדעת עומדות הנחות יסוד אופטימיות רואות פני עתיד ביחס לאירועים שאפשר ויתממשו (דוגמת מלחמה וכו') וביחס ליכולותיהם של התובעים ומשמעותן לשווי העסק וביצועיו.

התובעים טוענים כי עדי ההגנה, הן הנתבע בעצמו והן בתו, אישרו את כל טענות התובעים כלפי הנתבע. כך, בתו של הנתבע הודתה שהמשא ומתן בדבר רכישת העסק מהתובעים בסך של 25 מיליון ש"ח נערך שלא בתום לב וכי מעולם לא היה משקיע חיצוני לרכישת העסק כנטען במהלך ניהול המשא ומתן. מעבר לכך, אישרה העדה, על פי הנטען, כי במהלך צפייה עקבית במצלמות העסק, לא נמצאה ראיה ללקיחת כספים "בשחור", וכן אישרה כי הנתבע מתחרה בעסק וכי היא עצמה כלל לא נמצאת בעסק ואין לה ידיעה אישית אודות המתרחש שם. באשר לעדות הנתבע, טוענים התובעים כי זה הודה שהוא עושה שימוש בכרטיס האשראי של החברה ומוציא ממנו סכומים נכבדים, גם לצרכיו הפרטיים, על אף שאינו עובד בעסק כלל, ולמעשה, בכך מועל בכספי החברה. עוד טוענים התובעים כי מעדות הנתבע עולה שזה הודה בהלנת שכר העובדים כדרך להפעלת לחץ על התובעים, וכן הודה שהוא עצמו מושך את השכר הגבוה ביותר בחברה ואף מושך שכר פיקטיבי לבנו, כשהשניים כלל אינם עובדים בחברה (וכל זאת שעה שהתובעים עצמם משקיעים שעות עבודה רבות מדי יום בעסק).
לטענת התובעים, במסגרת עדותו אף הודה הנתבע בעיכוב תשלומי הספקים במזיד, נתון שעל פי הנטען פוגע במוניטין של העסק, וכן הודה כי הוא מפעיל עסק מתחרה לחברה ומסרב לחתום על מאזנים כנדרש.

התובעים מייחדים חלק לא מבוטל מסיכומיהם לאופן בו ניהל הנתבע את התיק, תוך שהם טוענים כי הנתבע הצליח לגרור את ההליך משך שנתיים וחצי, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, הגשת בקשות על גבי בקשות, ניהול כפל התדיינויות ועוד, וכל זאת כדי לעכב את ההכרעה בתיק ולהתיש את התובעים.

חומרה יתרה מייחסים התובעים לעובדה שהנתבע לא בחל להאשים אותם, כמו גם את רואה החשבון ומנהל החשבונות של החברה, בביצוע עבירות פליליות (ניהול העסק בצורה לא כשרה תוך חילופי כספים "בשחור"), מבלי שהייתה בידיו כל ראיה לכך.

בסיכומם של דברים, שבים התובעים ועותרים להורות על התמחרות בין הצדדים לרכישת 50% ממניות החברה, תוך שהם מבקשים להציב מספר תנאים מקדמיים לקיום אותה התמחרות, אשר יחייבו את הצדדים באופן שווה, כמפורט בסיכומיהם.

במסגרת השלמת הטיעון מטעמם, מתייחסים התובעים לתחולת פסק הדין של בית המשפט העליון ברע"א 779/06 קיטאל החזקות ופיתוח בינלאומי בע"מ נ' ממן (טרם פורסם, 28/8/12) (להלן: "פרשת קיטאל")) על המקרה הנדון, תוך שהם טוענים כי פסק דין זה אינו רלוונטי לענייננו, שכן הוא עוסק בבעיה שאינה מתעוררת במקרה זה ונסיבותיו שונות ממנו בתכלית. לטענתם, להבדיל מפרשת קיטאל, במקרה הנדון מדובר בחברה פרטית בה מעורבים שני צדדים שהם בעלי מניות בחלקים שווים, ואין כל "הצעת רכש" העומדת על הפרק. לפי טענת התובעים, בפרשת קיטאל דובר על חברות ציבוריות, כך שכלל לא עמדה על הפרק אפשרות של התמחרות, כפי שקיים בענייננו. על פי הנטען, לא ניתן בנסיבות מקרה זה לכפות על צד כלשהו לרכוש את חלקו של הצד שכנגד ונושא זה "ירד מן הפרק" עוד בשלבים ראשוניים של ניהול ההליך.

התובעים סבורים כי בנסיבות המקרה הנדון, מקום בו לצדדים עצמם יכולת להעריך היטב את שווי החברה, שווי מניותיהם ושווי מניות הצד שכנגד (לרבות שימוש בשיטת DCF), הפיתרון הראוי הוא לקיים ביניהם התמחרות, בהתאם למתווה המוצע על ידם.

טענות הנתבע:  

הנתבע טוען כי על אף שהוא אחד ממייסדי החברה ולמרות קשרי המשפחה עם התובעים, בחרו אלה להשתלט על ניהול החברה ולקפח אותו באופן מכוון, תוך שהם דוחקים את רגליו ומנשלים אותו מכל גישה לעסק וכן מעלימים ממנו מידע בדבר התנהלות העסק, מתוך רצון להביא לנטרולו.

לדידו של הנתבע, לפני בית המשפט עומדות שלוש מחלוקות להכרעה: ראשית, האם  לבית המשפט סמכות להורות לנתבע למכור את מניותיו לתובעים, ולהיפך. לשאלה זו משיב הנתבע בחיוב; שנית, כיצד יש לקבוע את הסכום שבגינו יחויב בעל מניות למכור את מניותיו והאם ניתן לחייב את הנתבע למכור את מניותיו בסכום הנמוך מהשווי ההוגן של מניותיו. בהקשר זה טוען הנתבע כי לפי הפסיקה, השווי ההוגן צריך להיקבע לפי שיטת ה-DCF ובהתבסס על הערכת המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו; שלישית, באילו נסיבות יורה בית המשפט על כפיית התמחרות ובאילו מקרים על כפיית מכירה או רכישה. בהקשר זה טוען הנתבע כי לפי הפסיקה, כאשר אחד מבעלי המניות עושה בחברה כבתוך שלו, תוך התעלמות מהצד שכנגד, כי אז אין להורות על התמחרות והסעד הנכון והראוי הינו כפיית מכירת מניות על ידי הצד השולט.

באשר לטענות התובעים כלפיו בכל הנוגע למשיכת משכורות לו ולבנו, טוען הנתבע כי משיכת המשכורות לו ולבנו נעשתה על פי החלטת האסיפה הכללית של החברה, כפי שמקובל היה במשך שנים ביחס לבני משפחה אחרים בעסק. באשר לטענה בדבר ביצוע רכישות פרטיות בכרטיס האשראי של החברה, טוען הנתבע כי טענה זו לא הוכחה, וכי מכל מקום עשה שימוש בכרטיס האשראי לכיסוי הוצאות העסק, וכל הוצאה פרטית שהוצאה נעשתה על דעת התובעים ובהסכמתם, כפי שגם הם נוהגים לעשות. בנוגע לטרוניית התובעים כי הנתבע הקים עסק מתחרה בניסיון להצר את צעדיה של החברה, טוען הנתבע כי התובעים בזמנו לא התנגדו למהלך זה, הואיל וממילא ביקשו לסגור את הפעילות הסיטונאית בעסק שכן זו גרמה להם הפסדים. ביחס לטענה כי הנתבע סירב לחתום על שיקים לפקודת הרשויות ועל משכורות לעובדי החברה, טוען הנתבע כי מדובר בטענות מאולצות ומלאכותיות. באשר לטענת התובעים כי הנתבע מסרב לחתום על מאזני החברה, טוען הנתבע כי אכן בדין ובצדק סירב לחתום על מאזני החברה, וזאת לנוכח העובדה שהתובעים בלבד שלטו על הנעשה בעסק, בעוד שהוא עצמו נותר "מחוץ לתמונה".

הנתבע מדגיש כי במשך תקופה ממושכת בה נוהל התיק בבית המשפט עמד על זכותו לקבל את מלוא מסמכי החברה, ורק לאחר מספר החלטות שניתנו בנדון, אשר חייבו את התובעים להמציא לידיו את כל המסמכים הקשורים בעסק, התברר כי טענות התובעים שלפיהן הומצאו כל המסמכים אינן נכונות, וכי קיים חומר חשבונאי נוסף בהיקף עצום המאוחסן ב-41 ארגזים שלא הומצאו קודם לכן. עוד טוען הנתבע כי גם בהמשך ביקשו התובעים להימנע מלהמציא לידיו חומר הקשור לעסק (הרישומים הממוריאלים וספירות המלאי של העסק), ובסופו של יום בית המשפט הורה להם להמציא לידי הנתבע את כל אותם נתונים מאז שנת 2007, כשגם מידע זה הומצא לידיו באופן חלקי בלבד. לשיטת הנתבע, התנהלות זו מלמדת על כך שהתובעים ביקשו להשתלט על החברה ולהסתיר מפניו מידע, ועל כן, בצדק סירב לחתום על הדו"חות הכספיים.

לטענת הנתבע, במהלך ניהול ההליך הביע, לא אחת, את התנגדותו לעריכת התמחרות בין הצדדים, תוך שהוא סומך ידיו על הסעד העיקרי המבוקש בתביעה בדבר מכירת מניותיו לידי התובעים לפי סכום הוגן שייקבע על ידי בית המשפט, ונותן הסכמתו לכך שיינתן סעד זה.

בהקשר זה אעיר כבר כאן, לשם השלמת התמונה והבהרתה, כי גם התובעים וגם הנתבע אינם חלוקים כי יש להפריד ביניהם באופן שמניות החברה תהפוכנה להיות בבעלות צד אחד; אלא מאי? התובעים דורשים התמחרות ואילו הנתבע דורש לחייב את התובעים לרכוש את מניותיו במחיר הוגן, כפי שבית המשפט יקבע, ולא על דרך ההתמחרות. אוסיף כי הואיל וזו דעתו ועמדתו של הנתבע, הוא ניסה במהלך המשפט, ובכל מאודו, להוכיח כי שווי החברה עולה בהרבה משוויה כפי שהוערך על ידי המומחה מטעם בית המשפט, כדי שככל שעמדתו תתקבל, יפסוק בין המשפט כי שווי מניותיו הוא יותר ממחצית הערכת המומחה מטעם בית המשפט.

הנתבע מוסיף וטוען כי התובעים מצדם לא הביאו כל חוות דעת להערכת שווי החברה, על כל המשתמע מכך, ולא ביקשו לחקור את פרופ' עדן, המומחה מטעם בית המשפט, על חוות דעתו, כך שיש לראות בהם כמי שהסכימו עם קביעותיו של המומחה. לטענתו, על פי עדותו של המומחה מטעם בית המשפט, לצורך הערכת שווי החברה לפי שיטת ה-DCF, אין צורך לבחון את השוק, אין צורך לבדוק את התחרות בתחום, אין צורך לבקר בעסק ואין צורך להיפגש עם מנהל העסק, רואה החשבון שלו או מנהל החשבונות מטעמו, כך שכל טענות התובעים בנדון אין להן בסיס. הנתבע טוען עוד שמחוות הדעת של רו"ח יום-טוב בילו מטעמו עולה כי ישנם אי סדרים חמורים בניהול ספרי החברה, המאוששים את חששותיו בדבר מעילה בכספי החברה, בדבר קיומן של הכנסות "בשחור" שאינן מדווחות ובדבר זיכויים פיקטיביים.

הנתבע טוען כי בנסיבות אלה הוכח שדוחותיה הכספיים של החברה אינם משקפים את הכנסותיה ורווחיה האמיתיים, ועל כן, יש לדחות את הטענה בדבר קיפוח התובעים בשל אי חתימת הנתבע על הדו"חות הכספיים, העומדת ביסוד התביעה.

באשר לעדות התובע ראמי מזאוי, טוען הנתבע כי עדותו אינה אמינה ותשובותיו מתחמקות ומלאות סתירות. לשיטת הנתבע, התובעים לא הצליח להסביר מדוע קיים הפרש בין תקבולי החברה לבין סך כל הזיכויים מסך המכירות (וזאת ביחס למועד מסוים שנבחן על ידי רו"ח יום-טוב בילו מטעם הנתבע), ומשלא עשו כן, פועל הדבר לחובתם.

בנוגע לחוות דעת פרופ' עדן, המומחה מטעם בית המשפט, טוען הנתבע כי הימנעות התובעים מהצגה מידע ומסמכים לידי המומחה בכל הקשור לאפשרויות ההשקעה בחברה (נתונים שהינם חיוניים, על פי הפסיקה, להערכה נכונה של תזרים המזומנים הצפוי של החברה, ואשר מצויים בידי התובעים בלבד), צריכה לפעול לחובתם. בנוסף, על פי הנטען, לו היו מציגים התובעים לפרופ' עדן נתונים נכונים (בין היתר בכל הנוגע למדיניות "מחירי מדבקה" ובנוגע לעמלות המשולמות לנהג ו/או למדריך קבוצת התיירים), וכן את ספירות המלאי והרישומים הממוריאלים בעסק, כי אז היה המומחה מוצא שקיימות סתירות בין המצב בפועל לבין ההצהרות בדו"חות הכספיים של החברה, ואו אז היה מגיע לשווי הגבוה לפחות ב-10 מיליון ש"ח מעל להערכתו.

בהקשר לעמלות המשולמות בעסק טוען הנתבע כי טענת התובעים בנדון ולפיה לא נערכה הפרדה בחוות דעתו של רו"ח יום-טוב בילו בין העמלה המשתלמת לנהג, למדריך התיירות ולמשרדי הנסיעות, הינה טענה כבושה המנוגדת לתצהיר התובע ראמי מזאוי ולהצהרות בא כוחו, ודינה דחייה, מה גם שהתובעים נמנעו לכל אורך הדרך מהמצאת נתונים ביחס לשיעור העמלות המשולמות על ידם ואופן חלוקתן, ואף השמידו חלק מהנתונים כפי שהופיעו ברישומים הממוריאלים של העסק, ובכך גרמו נזק ראייתי לנתבע באופן המחייב לקבוע כי הנטל עליהם להוכיח שמאז שנת 2007 מעלו בפחות מ-12 מיליון ש"ח, כי שיעור העמלה גבוה מ-20%, כי כל התקבולים בעסק מוקלדים וכי אין זיכויים פיקטיביים.

עוד מוסיף הנתבע וטוען כי בהינתן העובדה שמדיניות "מחירי מדבקה" עומדת על שיעור של 522% ממחיר העלות (ולא 400% כנטען על ידי התובעים), ובהינתן שיעור העמלה שיש להעמידו על 20% (ולא על 27.5%), עולה שיעור הרווח הגולמי ב-10% ועומד על 67.32%, כך שיש להגדיל את הערכת השווי נכון ליום 31/12/99 מ-46,573,000 ש"ח לכדי 54,000,000 ש"ח, סכום שאף הוא מוערך על פי הדו"חות הכספיים ובהתעלם מהכנסות שלא נרשמו (כלומר בטרם ביצוע בדיקות נאותות חשבונאיות, הנדסיות, משפטיות או פיזיות).

יתירה מכך, לטענת הנתבע, פרופ' עדן בחוות דעתו העריך את שווי החברה בסך 46,573,000 ש"ח לאחר שאמד את פרמיית הסיכון בגובה 3% המבטאים את הסיכון שיש בענף התיירות. עם זאת, על פי הנטען, מדובר בחברה ותיקה ששרדה את כל הסיכונים ואף הלכה והתחזקה עם השנים והיא צברה לה מוניטין בקרב התיירים המגיעים לאזור, כך שסיכוניה נמוכים יותר ופרמיית הסיכון הענפית צריכה להיות נמוכה יותר מ-3%, באופן שיגדיל אף הוא את שווי החברה.

הנתבע מבהיר בסיכומיו כי לנוכח התנהלות התובעים והעובדה כי העסק מנוהל בלעדיו, בהעדר שקיפות ותוך מעילה באמונו, אין לו עוד עניין בעסק והוא מסכים לסעד העיקרי בכתב התביעה, היינו כי בית המשפט יורה על מכירה מניות הנתבע לידי התובעים לפי סכום בשווי הוגן שייקבע על ידי בית המשפט. בהקשר זה מוסיף הנתבע וטוען כי על פי תקנה 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, רק במקרה שבית המשפט לא מעניק לתובע את הסעד העיקרי לו הוא עותר, ניתן לדון בסעד החלופי המבוקש. על פי הנטען, משהסכים הנתבע לסעד העיקרי המבוקש בתביעה, וזאת עשה לא אחת בעת ניהול התיק, הרי, כך לטענתו, אין עוד מקום לדון בסעד החלופי (ובענייננו : התמחרות), וכל שנותר הוא להכריע בשאלת השווי ההוגן של החברה. עוד טוען הנתבע כי הסתמך על אופן נוסח כתב התביעה ודירוג הסעדים המבוקשים על ידי התובעים, ולכן לא הגיש תביעה נגדית והתרכז בניהול וביסוס הגנתו על פי אותו סעד עיקרי שנתבקש, שהוא גם הסעד הנכון, הצודק והיעיל בנסיבות העניין. לדידו, אין לאפשר לתובעים במסגרת סיכומיהם לשנות את אותו דירוג בסעיף הסעדים, ובוודאי שאין לאפשר להם לטעון כי לבית המשפט אין סמכות להורות על מכירה כפויה, טענה שהיא לא רק בגדר שינוי חזית אלא משוללת כל בסיס עובדתי ומשפטי ומנוגדת להוראות סעיף 191(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").

הנתבע טוען כי לאור משבר האמון בין בעלי המניות ויחסם של התובעים כלפיו (הדרתו מהעסק, השתלטותם על החברה והמעילה בכספי החברה), הסעד של כפיית מכירת מניותיו לתובעים הוא גם הסעד הראוי, הצודק והיעיל כלכלית בנסיבות העניין, להבדיל מהתמחרות. לשיטתו, בדרך זו תיוותר החברה משגשגת ורווחית (שהרי לטענת התובעים אין מיומן מהם לנהל את העסק), לא ייפגעו צדדים שלישיים דוגמת עובדים וספקים, ושני הצדדים למעשה ירוויחו. על פי הנטען, אין לאכוף התמחרות על הצדדים שכן אין מדובר במצב בו לשני הצדדים קשר חזק בחברה, אלא בתובעים מקפחים, המנהלים בפועל את החברה, ובנתבע "חלש" שנדחק החוצה. לטענת הנתבע, בית המשפט יעדיף התמחרות מקום בו מדובר בשתי קבוצות המנהלות בפועל את החברה, ואז כפיית התמחרות היא הדרך הצודקת להיפרדות ביניהם, שכן בדרך זו אין זה משנה איזו קבוצה רוכשת את השניה והחברה ממשיכה להתנהל כ"עסק חי". הנתבע טוען כי מאחר שבמקרה דנא התובעים ביטלו את שוק הסיטונאות שהיה תחת "חסותו", סירבו לשהייתו בעסק, התנגדו כי מנהל אובייקטיבי חיצוני יתייצב בעסק ואף הגישו בקשה לפטרו מהחברה, אין אפשרות מעשית כי ירכוש את החברה וינהל את העסק בעצמו והדבר עלול להוביל לקריסתה של החברה.

באשר להערתו של כב' הנשיא גרוניס בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ההחלטה שעניינה אכיפת התמחרות על הצדדים, שלפיה לכאורה פיתרון ההתמחרות הוא הפיתרון הנכון, טוען הנתבע כי הדברים נרשמו עת היה התיק בשלבי ניהול ראשוניים, בטרם נחשפו הפרטים אודות התנהלות התובעים, ומבלי שלפני בית המשפט העליון עמדו כתבי טענות הצדדים ודבר הסכמתו של הנתבע לסעד העיקרי המבוקש בתביעה.

בשאלת הערכת השווי ההוגן של המניות על ידי בית המשפט, טוען הנתבע כי על פי הפסיקה יש לקבוע את שווי המניות לפי חוות דעת של רואה חשבון, בהתבסס על שיטת ה-DCF "היוון תזרים מזומנים", כפי שגם עשה מומחה בית המשפט במקרה הנדון. עוד טוען הנתבע בהקשר זה כי התובעים נמנעו מלהגיש חוות דעת לעניין השווי ההוגן של החברה ואף נמנעו מלחקור את מומחה בית המשפט בשאלות הנוגעות לשווי המניות. אי לכך ובהעדר כל ראיה סותרת, יש לקבוע – כך לטענתו – כי שווי מניות החברה הוא 90,902,000 ש"ח, נכון ליום 31/12/10.

הנתבע מבהיר כי בנסיבות העניין הוא מתנגד למתן סעד של התמחרות, וטוען כי בנסיבות העניין סעד מעין זה כמוהו כמתן גושפנקא להתנהלות התובעים ולפגיעה בו. לחילופין, טוען הנתבע כי לו ייקבע שיש לערוך התמחרות בין הצדדים, הרי שיש לקבוע כי המחיר הראשוני להצעה לא יפחת ממחצית שווי המניות ההוגן, כפי שייקבע על ידי בית המשפט. כמו כן, עותר הנתבע בנסיבות אלה להורות כי יומצאו לו פרטים ומסמכים נוספים, כמפורט בסיכומיו. בנוסף לכך, עותר הנתבע לקבוע כי אם אף צד לא ירצה להציע את הסכום שייקבע, כי אז התובעים יהיו חייבים לרכוש את מניות הנתבע באותו סכום. לבסוף, סבור הנתבע שיש לקבוע בנסיבות אלה שאין בתוצאות הליך זה כדי לפגוע ביתר טענות הצדדים העומדות להן האחד כלפי האחר.

דיון והכרעה:

התמונה המצטיירת מטיעוני הצדדים, מהאופן בו ניהלו את התיק לפני ומהמימדים אליהם צמח התיק, היא של מחלוקת מורכבת ומסובכת, לגביה אין מנוס אלא להכביר תילי תילים של טענות. במבט לאחור כיום, ניתן לקבוע, לדעתי, כי לא כך הם פני הדברים, ואם ננטרל את "רעשי הרקע" הבלתי רלוונטיים, דוגמת אותן אמוציות שהחדירו בעלי הדין (ולעיתים גם באי כוחם) אל תוך התיק, הרי שהמחלוקת, בסופו של יום, אף שאינה פשוטה להכרעה, הינה נקודתית ומצומצמת.

לא צריכה להיות מחלוקת כי הן התובעים והן הנתבע מכירים כיום בכך שמבחינה עובדתית, העסק המשפחתי מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ אינו יכול עוד להמשיך את דרכו בהרכב הנוכחי של בעלי המניות, וכי על אף הקרבה המשפחתית בין הצדדים (ואולי בגללה), נקלע העסק למבוי סתום ולחוסר אמון בסיסי בין הצדדים שאינו ניתן לגישור. הצדדים עצמם מסכימים לכך שהגיעה השעה שדרכיהם תיפרדנה. שני הצדדים גם מסכימים שעל אף שהעסק נקלע למבוי סתום בהרכב המניות הנוכחי, אין מקום לפירוק החברה, שהיא כיום משגשגת ורווחית מאוד.

השאלה העיקרית, למעשה, העומדת על הפרק ובה חלוקים הצדדים היא לגבי האופן בו תיעשה אותה "היפרדות" ביניהם, באופן שבעל מניות אחד לא יתעשר על חשבון האחר ובדרך שתהיה הוגנת וצודקת כלפי שני הצדדים באותה מידה, כך שהצד שיקבל לידיו את ניהול העסק וישמש כבעליו, ישלם לצד השני את השווי שמשקף נאמנה את המחיר הצודק של חלקו.

בהקשר זה ובקליפת האגוז, טוענים התובעים כי כדי לקיים את אותה תכלית של מכירה הוגנת, צודקת ונכונה של מחצית העסק, בין אם הם יהיו המוכרים של חלקם ובין אם הנתבע יהא זה שימכור להם את חלקו, יש לקיים התמחרות בין הצדדים, בתנאים המפורטים בטיעוניהם.

מנגד, ושוב – בתמצית, הנתבע אינו מעוניין לרכוש את חלקם של התובעים בעסק בעצמו, אלא מבקש לאמץ את הסעד העיקרי המבוקש בתביעה, דהיינו: להורות על מכירת מניותיו לתובעים במחיר הוגן, על פי הערכת שווי החברה כעולה מחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, ואף מעבר לאותו שווי.



סעיף 191(א) לחוק החברות קובע בזו הלשון:

"התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".

אחד הסעדים הנזכרים בסעיף זה, מקום בו הוכח קיפוח של אחד מבעלי המניות בחברה, הוא חיוב בעל מניות בחברה לרכוש מניות ממניותיה. ודוק: סעיף זה אינו קובע אילו מניות תירכשנה – של המקופחים או של המקפחים – כך שלבית המשפט שיקול דעת בנושא, כשלנגד עיניו שיקול עשיית צדק וסיום מצב הקיפוח בדרך הטובה ביותר (ראו צ' כהן, בעלי מניות בחברה זכויות תביעה ותרופות (כרך ב', התשס"ח-2008) (להלן: "צפורה כהן"), בעמ' 192-193).

יודגש כי השימוש בסעד של אכיפת רכישת מניות על בעל מניות בחברה ראוי לו כי ייעשה בזהירות ובאופן מידתי, הואיל ומדובר בחריג לאי התערבות בית המשפט בענייניה הפנימיים של החברה, אשר עשוי לפגוע בזכות הקניין של בעל המניות. פיתרון זה יכול להיות אפשרי מקום בו אין דרך אחרת, מתונה יותר, להסיר את הקיפוח.

אפשרות אחרת היא כי בית המשפט יכפה על הצדדים לערוך ביניהם התמחרות מסוג B.M.B.Y בה יציע כל צד לצד השני הצעה לרכוש את מניותיו, והצד הזוכה הוא זה שהצעתו גבוהה יותר.

אפשרות שלישית היא כי בית המשפט יורה לחברה לרכוש חלק ממניותיה שלה.

שלוש האפשרויות האמורות – כפיית התמחרות וכפיית רכישת מניות על צד אחד או על החברה, הן בבחינת מהלך שבית המשפט למעשה כופה על הצדדים, ועל כן יש לבחון איזה פיתרון מאוזן יותר ומשרת את המטרה של עשיית צדק, הן מבחינת טובת הצדדים עצמם הן מבחינת טובת החברה.

יודגש, אף אחד מהצדדים לא עתר כי החברה תרכוש את מניותיה שבבעלות צד אחד אף שהצעה זו הועלתה מספר פעמים על ידי בית המשפט במהלך הדיונים, אף שהחברה עצמה אינה צד להליך.

לדעתי, ולאחר מחשבה עמוקה, פיתרון ההתמחרות הוא הפיתרון הנכון, הצודק והראוי בנסיבות העניין, שכן מדובר בהליך "סימטרי" ומאוזן יותר, במסגרתו הצדדים עצמם מובילים אל עבר התוצאה הצודקת והמשתלמת ביותר עבורם.  

יש להדגיש כי המדובר בנתבע המחזיק במחצית ממניות החברה, אשר בשנים האחרונות נהנה משגשוגה תחת ניהול התובעים מבלי שיעבוד בעסק כלל. אין מדובר במצב בו לנתבע מניות מיעוט בחברה כשהתובעים מתעשרים בצורה בלתי הוגנת על חשבונו, שאז ייתכן כי בנסיבות מסוימות נכון ומוצדק היה לאכוף על התובעים לרכוש את מניותיו, אלא במצב של חלוקה שוויונית של המניות בחברה כשהנתבע נהנה מיתרונות כלכליים ברורים (שהרי הוא אינו עובד בעסק משך שנים וממשיך לקבל שכר), כשבמתכונת זו אין הצדקה משפטית (ואף לא מוסרית) לאכוף מראש על צד מסוים לרכוש את מניותיו של הצד האחר.

טענת הנתבע שלפיה התובעים הם המקפחים בעוד הוא הצד "החלש" בעסק אינה נראית לי, הן לגופה והן מהטעם שהנתבע כלל לא היה זה שהגיש את התביעה למניעת קיפוחו אלא התובעים הם שהגישו את התביעה למניעת קיפוחם בחברה.

לדעתי, אם נבחן את מידת "אשמו" של כל צד במצב שנוצר בחברה, נמצא כי כפות המאוזנים מעוינות. מחד גיסא, התובעים - לפחות בתחילת הדיונים לפני - מנעו מהנתבע גישה למידע חשבונאי בעסק, תוך שהם אינם נוהגים בשקיפות מלאה שתאפשר לו לבחון את התנהלות החברה והתנהלותם הם. מאידך גיסא, גם הנתבע לא טמן ידו בצלחת, ובתוך כך סירב לחתום על דו"חות ומאזנים, הפריש לו ולבנו משכורות (אף שלא עבדו בעסק) ועשה שימוש בכרטיס האשראי של החברה לצרכיו הפרטיים.

במצב דברים זה לא ניתן, אפוא, לקבוע מיהו המקפח ומיהו המקופח וניתן לראות בשני הצדדים ככאלה שתרמו במידה שווה למצב בו מצוי העסק – מעין "מעוולים במשותף", אם תרצו, בהשאלה מדיני הנזיקין.

לדעתי, כדי שהנתבע יהיה זכאי לזכות בסעד של כפיית רכישת מניותיו על ידי התובעים, היה עליו להוכיח, באופן ברור, כי הוא הצד המקופח או החלש בעסק וכי התנהגותם של התובעים היא זו שהובילה למבוי הסתום אליו נקלעו הצדדים ולכך שהוא אינו יכול עוד להישאר בחברה.

ראו בהקשר זה את דבריה של ציפורה כהן (כרך ב', עמ' 122) המציינת כי לפי הפסיקה האנגלית:

"... אין די בכך שאובד האמון בין בעלי המניות בחברות שהן מעין שותפויות כדי להצדיק מתן סעד של רכישת מניות מבעל מניות המבקש זאת. הסעד יינתן רק כאשר התנהגות בלתי נאותה מצדו של בעל מניות גרמה לאובדן האמון".

אמנם אין חולק כי הנתבע אינו שותף בניהול העסק מזה שנים ותחום זה נותר באופן בלעדי בידי התובעים, ברם אין עובדה זו, כשלעצמה, מצדיקה דחיית פיתרון ההתמחרות, ואין כל מניעה שהנתבע – אם יזכה בהתמחרות – ימשיך להפעיל את העסק כ"עסק חי", בין בעצמו ובין באמצעות משקיע חיצוני מטעמו, שייקח על עצמו באופן מלא את ניהול העסק (הנתבע, במהלך שלבי המשא ומתן, הציג מצג שלפיו אכן קיים משקיע חיצוני המעוניין ברכישת העסק).

לא נעלמה מעיני טענת הנתבע כי אינו מעוניין לקנות את החברה, בין לנוכח גילו המתקדם ובין לנוכח העובדה שאינו בקיא בענייני ניהול העסק הואיל ותפקיד זה היה במשך שנים באופן בלעדי בידי התובעים. אין מניעה עם זאת כי ימצא משקיע חיצוני, כאמור, שייקח על עצמו את רכישת החברה וידאג לניהולה, ולשם כך תינתן לו שהות למציאת משקיע, כדי שיוכל לנהל את ההתמחרות כשכל הנתונים הדרושים לו מצויים בידיו.

אבקש להעיר כי גם בעניין אחר שנידון לפניי, בו דובר על חברה פרטית פעילה ורווחית שמניותיה הוחזקו על ידי שניים, בחלקים שווים, אשר התגלע ביניהם סכסוך חריף ומשבר אמון עד כדי כך שהוגשה בקשה לפירוק החברה, סברתי שהליך התמחרות הוא הפיתרון המתאים והראוי, חרף העובדה שאחד הצדדים ציין כי אינו מעוניין לקנות את חלקו של הצד האחר (פש"ר 286/09 מיקרו תעשיות פח בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם, 10/3/10)). גם כאן, כמו שם, סבורני כי תוצאה זו, במסגרתה ניתנת לשני הצדדים הזדמנות הוגנת להשתתף בהליך ולרכוש את המניות, היא התוצאה הראויה והצודקת ביותר.

בנסיבות העניין נראה לי כי התמחרות במסגרתה יוכל אחד הצדדים לרכוש את מניותיו של האחר באופן דו סיטרי ומאוזן, יש בה גם כדי לשמור באופן הטוב ביותר על זכותם של בעלי הדין לעשות בקניינם כרצונם, שהרי באכיפת רכישת מניות הנתבע על התובעים, בית המשפט מאלץ את התובעים לקנות את מניות הנתבע וכן כופה עליהם למעשה את התמורה שהם זכאים לקבל עבורן, כך שמדובר בהתערבות חריפה יותר בזכות הקניינית של בעל המניות לעומת פיתרון של התמחרות, מה גם שעל פי כל ההערכות מדובר בסכום כסף גדול ביותר שלא בהכרח מצוי בכיסם של מי מהצדדים, וזאת גם בהינתן האפשרות שהחברה תרכוש באופן חלקי את המניות.

יצוין כי לכל אורך הדרך עמד הנתבע על כך שהחברה אינה מתנהלת בשקיפות מלאה כלפיו, ובית המשפט נעתר לדרישותיו בנדון, פעם אחר פעם, וחייב את התובעים להמציא לידיו כל מסמך ונתון שדרש, ואף התיר לו להציב מצלמות בעסק, כדי לעקוב אחר הנעשה שם כרצונו. בנסיבות אלה, ולאחר שכל דרישותיו של הנתבע בנדון סופקו, נראה כי לשני הצדדים כיום יכולת להעריך את שווי החברה ואת שווי מניותיהם, בייחוד לאור חוות הדעת של המומחים שהוגשו בתיק, כך שאין מניעה אמיתית לערוך ביניהם התמחרות.

אשר לטענת הנתבע כי לאור הסכמתו לכך שיינתן הסעד העיקרי המבוקש בתביעה – כפיית מכירת מניותיו לידי התובעים – אין עוד מקום להיזקק לסעד החלופי של התמחרות, הרי שאין דעתי כדעתו בעניין זה.

אכן כתב התביעה מנוסח באופן שהסעד העיקרי המבוקש הוא אכיפת מכירת מניות הנתבע לתובעים ואילו עריכת התמחרות בין הצדדים הוא הסעד החלופי בלבד. עם זאת, אינני סבור כי נכון בנסיבות העניין "לתפוס" את התובעים על אופן דירוג הסעדים בכתב התביעה, מקום בו הביעו דעתם במפורש, כבר בתחילת הדרך, כי האפשרות הנכונה בנסיבות העניין היא לקיים התמחרות בין הצדדים.

ודוק: נושא ההתמחרות בין הצדדים אינו עניין חדש ועמד על הפרק כבר בעת הגשת ההליך ולמן הרגע הראשון לניהולו. כבר בישיבה הראשונה שקוימה בתיק הודיע בא כוח התובעים, עורך דין ארז, כי מרשיו מסכימים לעריכת התמחרות בכפוף להמצאת ערבות בנקאית. גם בישיבת 5/7/10 ביקש לקדם את התיק לעבר התמחרות, בציינו כי אין כל דרך אחרת. בא כוח הנתבע, מנגד, ריכז מאמציו כדי להראות מדוע אין זה נכון לקיים הליך התמחרות, ואף הגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה לקיים בין הצדדים התמחרות.

במצב דברים זה, ומקום בו התובעים גילו דעתם, כבר בראשית ההליך, כי הם מעדיפים את הסעד החילופי של התמחרות על פני הסעד העיקרי שתבעו, לא ניתן להקיש לענייננו מפסקי הדין שעניינם המרת סעדים בשלב הערעור, שם נקבע כי ככלל, מקום בו ניתן פסק דין על יסוד הסעד העיקרי, אין לאפשר המרתו בשלב הערעור בסעד החלופי אך מטעמי כדאיות, שכן הדבר עלול לפגוע בנתבע שסמך בערכאה הדיונית על דירוג הסעדים של התובע וביסס על כך את הגנתו. ממילא שבאותם מקרים נפסק כי דירוג הסעדים אינו קובע תמיד, ויש לתת משקל גם לאופן ניהול המשפט, כדי לעשות צדק עם התובע מבלי לפגוע בזכויות הנתבע (ראו: רע"א 4153/97 ביריה חברה לבנין בע"מ נ' דרור (טרם פורסם, 29/3/98); ע"א 7905/98 Aerocon C.C נ' הוק תעופה בע"מ, פ"ד נה(4) 387 (2001)).

ראו לעניין זה דברים שנקבעו בע"א 121/86 פלוריאן נ' גלנוט כרמל בע"מ, פ"ד מס(1) 504 (1990):

"לעניין שינוי הנסיבות יש להפריד בין שתי תקופות: הראשונה, היא התקופה שבין המועד שנקבע לקיומו של ההסכם ועד לסיום הדיון ומתן פסק-דין על-ידי הערכאה הראשונה. על תקופה זו חולשת הערכאה הראשונה, וככל שחלו שינויים מהותיים שיש להם השלכה למהות הסעד שרצוי להעניק או שאותו מעדיף התובע הנפגע מההפרה, חייבים אלה למצוא ביטוים בכתבי הטענות שלפני אותה ערכאה, וגם לגבי מהות הסעד חייב כל אחד מהצדדים, ובעיקר התובע, לגלות עמדתו הברורה. שינוי נסיבות כזה יכול שיצדיק הרשאת תיקון כתבי הטענות (מכוח תקנה 63 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), ואף בשלב מאוחר מכוח התקנה 92, כדי שיוכל בית המשפט להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין. גם כאשר אין הכרח לתקן את כתבי הטענות, משנתבע גם סעד חילופי אותו יוכל בית המשפט להעניק בגדר התביעה והראיות המתאימות שהובאו, עדיין על בעל דין לגלות עמדתו על הסעד המועדף על-ידיו; וזה מתחייב בעיקר כאשר, כמו במקרה דנן, תבע המערער במפגיע אכיפת ההסכם ורק "לחילופי-חילופין" סעד של פיצוי. לכל המאוחר בדברי הסיכום היה על המערער לגלות שינוי עמדה והעדפת הסעד החילופי של פיצוי על פני הסעד העיקרי של אכיפה, כשם שתבע".

אשר לטענת הנתבע שלפיה דוחותיה הכספיים של החברה אינם משקפים את הכנסותיה ורווחיה האמיתיים וזו הסיבה לכך שלא חתם על הדוחות הכספיים לרשויות המס, הרי שלדידי, טענה זו דינה להידחות על אתר. לו סבר הנתבע כי אכן אין לו שליטה על הנעשה בעסק משך חודשים כה רבים והוא אינו יכול לחתום "בלב שקט" על הדוחות הכספיים של החברה ומאזניה, היה עליו לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט. משהחליט לא לחתום על הדוחות והמאזנים לצורך הגשתם לרשויות המס ובד בבד לא עשה דבר וישב בחיבוק ידיים, צפה או לפחות היה עליו לצפות שהדרך בה בחר תגרום לפגיעה בחברה, ובנסיבות אלה אין לראות בו משום צד "מקופח" שזכאי לכך שבית המשפט יאכוף על התובעים את רכישת מניותיו.

לפיכך ומהנימוקים שפורטו לעיל, אינני סבור שבנסיבות העניין יש לכפות על התובעים לרכוש את מניותיו של הנתבע, ותחת זאת נראה לי שהדרך הצודקת והנכונה להיפרדות הצדדים היא באמצעות עריכת התמחרות ביניהם.

סוף דבר:

אשר על כל האמור לעיל, אני מורה על עריכת התמחרות בין הצדדים, באולם בית המשפט, לרכישת 50% ממניות חברת מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ, על פי המתווה שלהלן:



לכל צד מבעלי המניות (התובעים מחד גיסא והנתבע מאידך גיסא) תהא הזכות להציע הצעה לרכישת המניות המוחזקות בידי בעל המניות האחר (50% מהמניות המונפקות בחברה), בין בעצמו ובין באמצעות משקיע חיצוני מטעמו. ניתנת בזאת לצדדים ארכה בת 30 יום למציאת משקיע מטעמם.
מניות החברה תימכרנה במסגרת הליך ההתמחרות, כשהן נקיות מכל טענה או דרישה של הצד המוכר כלפי הצד הרוכש.
כל צד שיקנה את מניות וזכויות הצד האחר, יהיה אחראי לשחרר את הצד האחר (המוכר על פי ההתמחרות) מערבויותיו לבנקים ו/או לכל גורם אחר, תוך 7 ימים ממועד ההתמחרות.
ההתמחרות תתבצע באולם בית המשפט במסגרת דיון שיתקיים לפני ביום 28/1/13 שעה 10:30.
עד לסיום כל ההליכים הקשורים בביצוע ההתמחרות בין הצדדים, אני מורה לרשם החברות לא לבצע כל דיספוזיציה או העברה של מניות חברת מזאוי מתנות ומזכרות בע"מ. ב"כ הצדדים יודיעו לרשם החברות דבר מתן צו מניעה זה וידאגו לכך שרשם החברות ירשום את הצו בפנקסיו.
בפתח ההתמחרות, יפקיד כל צד בתיק בית המשפט את המסמכים הבאים:
שטרי העברת מניות חתומים על החָלָק בגין הזכויות של כל אחד מהצדדים בחברה, וזאת על מנת לאכוף את תוצאות הליך ההתמחרות על ידי העברה בפועל של המניות והזכויות בחברה מבעלות הצד המוכר לבעלות הצד הקונה.
מסמך חתום על החָלָק של כל אחד מהצדדים שלפיו הוא מעביר את כל זכויותיו בחברה, לצורך העברת המניות והזכויות לצד הקונה, כמפורט לעיל, וחתימתו מאושרת על ידי עורך דין. באותו מסמך יתפטר בעל המניות מכל תפקידיו בחברה.
מסמכים אלה ייערכו במשותף על ידי באי כוח הצדדים, אשר יפעלו כדי להגיע לנוסח שיהא מוסכם על שניהם.
ייפוי כוח בלתי חוזר להעברת זכויות הדיירות המוגנת בעסק, ככל שאלה רשומות על שם בעלים פרטיים שהם בעלי זכויות בחברה. כל צד יפקיד ייפוי כוח כאמור, ערוך לטובת בא כוחו ובא כוח הצד השני ויאושר על ידי ב"כ אותו צד, ויופקד לתיק בית המשפט.
ערבות בנקאית בסך 2,000,000 ש"ח (שני מיליון ש"ח) שתופקד בתיק בית המשפט בפתח ישיבת ההתמחרות. לא מן הנמנע שבית המשפט יורה על חילוט הערבות, כולה או חלקה, לצורך אכיפת החלטותיו.
המחיר הראשוני להצעה לרכישת 50% מהמניות המונפקות בחברה יעמוד על 10,000,000 ש"ח (עשרה מיליון ש"ח). ככל שההצעה הראשונית על סך 10,000,000 ש"ח (עשרה מיליון ש"ח) תהא גבוהה מדי ולא תוצע על ידי אף צד, יתוקן הליך ההתמחרות באופן שההצעה המינימלית תופחת בפעימות של 1,000,000 ש"ח (מיליון ש"ח).
קפיצות המחיר בכל הצעה יעמדו על 100,000 ש"ח (מאה אלף ש"ח) לכל הפחות, או מכפלות של 100,000 ש"ח (מאה אלף ש"ח).
ככל שרק אחד הצדדים יציע הצעה לרכישת המניות ויוכרז כזוכה בהתמחרות, ישלם לבעל המניות האחר, במסגרת ישיבת סגירה (closing) שתיקבע, את הסכום שייקבע, כנגד קבלת כתב העברת מניות חתום ומאומת כדין ומכתב התפטרות מכהונת דירקטור בחברה.
ככל שצד מסוים יודיע כי הוא פורש מההתמחרות או ככל שלא תינתן הצעה חדשה תוך 15 דקות ממועד ההצעה האחרונה, תיסגר ההתמחרות והמציע האחרון יוכרז כרוכש מלוא זכויות הצד האחר בחברה, בהתאם לסכום הצעתו (להלן: "התמורה").
בחלוף כ-15 ימים ממועד ההתמחרות, ייפגשו הצדדים שנית לדיון בבית המשפט המחוזי בנצרת, במועד שייקבע על ידי בית המשפט בתום ישיבת ההתמחרות, לביצוע  closingשל ההתמחרות. במועד זה בד בבד, יבוצעו הפעולות הבאות:
תשולם למוכר התמורה באמצעות מסירת הערבות הבנקאית בתוספת השלמה לסכום התמורה, בשיק בנקאי.
המסמכים המפורטים בסעיף 6 יימסרו לידי הקונה.
הקונה ימסור למוכר מכתב מאת הבנק לו ניתנה ערבות מאת המוכר, המשחרר אותו מערבויותיו לחברה.
יימסר כל מסמך נוסף, בהתאם לשיקול דעתו של בית המשפט.
לצורך ההתמחרות ורכישת החברה, יהא כל צד רשאי לעשות שימוש בכספים השייכים לו המצויים בחשבונות החברה, כפוף להוראות כל דין (ציפורה כהן, כרך ב' בעמ' 201).
צד רוכש בהתמחרות שלא ישלם את הסכום שהתחייב לשלמו במסגרת ההתמחרות יחוייב בפיצוי לפי שיקול דעתו של בית המשפט.
הצד שיוכרז כצד המוכר בהתמחרות יחויב לשאת במס רווחי הון שיושת עליו, ואילו הצד הרוכש יישא בכל יתר המיסים המתחייבים מעסקת המכר.
מובהר כי ההתמחרות כוללת את זכויות החברה בדיירות מוגנת.
הצד המוכר יהיה פטור מכל חובות עבר של החברה, ככל שיהיו, אשר יחולו על החברה והקונה בלבד.
הצד שיוכרז כצד המוכר בהתמחרות יימנע במשך תקופה של 6 חודשים באופן ישיר ועקיף מתחרותיות בלתי צודקת לרבות פתיחת עסק מתחרה לחברה (חנות תכשיטים, מכירת תשמישי קדושה, מתנות ומזכרות). תנייה זו תחול גם על אימם ואחיהם של התובעים ועל מי מטעמם וכן על הנתבע, אשתו וילדיו ומי מטעמם.
ככל שהנתבע יוכרז כצד הרוכש בהתמחרות, כי אז ככל שיחפוץ בכך, יהא על התובעים, שניהם, להמשיך ולעבוד בעסק למשך 6 חודשים, בשכר לכל אחד מהם הזהה לזה שהנתבע מקבל כיום ותוך שיתוף פעולה מלא עמו. במצב דברים זה, יהא על התובעים לספק לנתבע את כל המידע המבוקש על ידו בסעיף 67(ב), סעיפים קטנים (1) עד (7) לסיכומיו.
במקרה שההתמחרות לא תצלח מסיבה כלשהי, או במקרה שבית המשפט יסבור שההתמחרות אינה מתנהלת בצורה הוגנת, יהא בית המשפט רשאי לבטל את ההתמחרות או לשנות תנאיה ולפעול על פי מתווה אחר שייראה לו צודק והולם בנסיבות העניין, בין אם על ידי מינוי מנהל חיצוני אשר תפקידו יוגדר לצורך איתור רוכש של החברה כעסק חי, בין אם על ידי יישום ההתמחרות כפי שקוימה רק לגבי חלק מהמניות של הצד המוכר במחיר הסופי שייקבע בהליך ההתמחרות וחיוב החברה ברכישת יתרת המניות של המוכר במחיר שייקבע על ידי בית המשפט (לפי הסיפא של סעיף 191 לחוק החברות) ובין אם בכל דרך אחרת שתיראה לבית המשפט כהוגנת וצודקת.

יובהר כבר כעת, כי האפשרות שבית המשפט ישנה את תוצאות ההתמחרות כמפורט בסעיף זה הינה אפשרות חריגה והבאת הדבר בהחלטתי זו נועדה רק כדי להבהיר לצדדים את סמכותו של בית המשפט.

לאור קביעת "ההיפרדות" בין הצדדים בדרך של התמחרות, מחד גיסא, והסחבת הממושכת בה נקטו התובעים בכל הקשור להמצאת המסמכים החשבונאיים של החברה לידי הנתבע, מאידך גיסא, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהי שותפות ?

  2. ההגדרה של שותפות

  3. שותפות זוגית

  4. מחיקת שותפות

  5. הוכחת שותפות

  6. שותפות ללא הסכם

  7. הסכם ייסוד שותפות

  8. אי רישום שותפות

  9. פירוק הסכם שותפות

  10. חברה מעין שותפות

  11. פירוק שותפות במוסך

  12. חלוקת שותפות בחברה

  13. פירוק שותפות בנגריה

  14. שותפות שהפסיקה לפעול

  15. הגדרת שותפות עסקית

  16. עורך דין פירוק שותפות

  17. גילוי מסמכים - שותפות

  18. יחסי שותפות עם עירייה

  19. פירוק שותפות במקרקעין

  20. בעלות משותפת במקרקעין

  21. יחסי עובד מעביד שותפות

  22. פירוק שותפות בעסק משפחתי

  23. שותפות או יחסי עובד מעביד

  24. ביטול שותפות שירותי שמירה

  25. חוזה שותפות לטובת צד שלישי

  26. תביעה לפירוק שותפות עסקית

  27. זיכוי על צריכת מים משותפת

  28. תביעה לתשלום רווחים משותפות

  29. תביעה בגין עסקת השקעה משותפת

  30. משק בית משותף ללא לינה משותפת

  31. פירוק שותפות בגלל מצב בריאותי

  32. תביעת שותף לקבלת חלקו בשותפות

  33. משיכת משכורת ע''י שותף משותפות

  34. הודעה חד צדדית על סיום שותפות

  35. תיאום הוצאות שותפות עורכי דין

  36. התנגדות לפירוק שותפות במקרקעין

  37. ניכוי הוצאות מימון שותפות במיזם

  38. צריכת מים משותפת של עסק בבניין

  39. בניה בקרקע משותפת ע''י אחד השותפים

  40. סעיף אי תחרות בהסכם לפירוק שותפות

  41. הזרמת כספים לחברה במסגרת הסכם שותפות

  42. בוררות לגבי הפרדת הפעילות העסקית של שותפות

  43. תביעה לפירוק השיתוף עקב סכסוכים ביחסי שותפות

  44. העברת כספים מחשבון פעילות משותפת לחשבון פרטי

  45. הסכם לייסוד שותפות ייעוץ והכוונה ופירסום חברות

  46. פירוק שותפות במקרקעין על ידי מכירת זכויות המיעוט

  47. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון