קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פקיעת ערבות אישית בלתי מוגבלת: תביעה כספית על יסוד ערבות אישית, שנתן הנתבע לתובעת לקיום התחייבויותיה של חברת ג.ק. מאנתה אלקטרוניקה בע"מ כלפי התובעת. רקע עובדתי, הצדדים והתביעה התובעת היא חברה פרטית העוסקת ביבוא ושיווק של מוצרי חשמל ואלקטרוניקה, שהוקמה בשנת 2000 (קלינטון סחר או התובעת). חברת ג.ק. מאנתה (החברה או מאנתה) הוקמה בשנת 1998 על מנת לעסוק באותו תחום. בעלי המניות בחברה היו הנתבע (25%), מר משה קוזלוביץ (25%) (קוזלוביץ) וחברת קלינטון אלקטרוניקה (1992) בע"מ (קלינטון אלקטרוניקה) (50%). מר שמואל ארביב (ארביב), היה המנהל ובעל המניות בקלינטון אלקטרוניקה. זו חדלה מלפעול, ותחתיה נוסדה התובעת, שארביב הינו מנהל ובעל מניות בה. הנתבע וקוזלוביץ עבדו יחד בחב' יורוקום תקשורת, טרם הקמת החברה. הנתבע הכיר את בנו של ארביב וכך נוצר הקשר של הנתבע עם ארביב. בהמשך, לאחר הקמת החברה, באו קוזלוביץ וארביב בקשרי משפחה, לאחר שאחות של קוזלוביץ נישאה לבנו של ארביב. הצדדים לא ערכו הסכם בכתב לצורך הקמת החברה ולהסדרת היחסים בין בעלי המניות בה. אין מחלוקת, כי לנתבע ולקוזלוביץ לא היה הידע והניסיון ולא הייתה להם יכולת כלכלית להשקיע סכום כלשהו בהקמת החברה ותפעולה. השותף ארביב, באמצעות החברה שבבעלותו, קלינטון אלקטרוניקה, היה בעל הניסיון, הידע וההון. ארביב הבהיר בחקירתו, כי מצא לנכון להיכנס לשותפות זו משום המוטיבציה של השותפים הצעירים ורצונו לפתוח שווקים חדשים, ומשום שלא היה בידו הזמן הדרוש לכך. במיוחד שוכנע ארביב, כי יש להם היכולת להיכנס לרשתות (עמ' 35 ש' 22-29). ברור היה שארביב יידרש להשקיע כספים לצורך הקמת החברה ופעילותה ("היה ברור לי שאני צריך לעזור להם עם הכסף", עמ' 35 ש' 26). אשר לפרטי ההסכמות שעמדו בבסיס ייסודה של החברה, קיימת מחלוקת בין הצדדים. לטענת הנתבע, ארביב התחייב להעמיד לטובת החברה סך של שלושה מיליון ₪, לסייע באספקת מוצרים לחברה החדשה במחירי עלות, לסייע בתחום הלוגיסטיקה (נהגים, הפצה, מעבדות, מחסנים וכו'), וביצירת קשרים עם ספקים מחו"ל. כל זאת, ללא תמורה, מבלי שארביב ימשוך משכורת מהחברה ומבלי שהחברה תחויב בדמי שכירות לקלינטון אלקטרוניקה. אולם ארביב הפר התחייבות זו, לא השקיע את הסכום הנ"ל, חייב את החברה בריביות ובדמי שכירות לפי רצונו ובשלב מסוים החל למשוך כספים מהחברה כשכר עבורו (ראו במיוחד ס' 6-12 לתצהיר הנתבע). ארביב מכחיש שהתחייב להעביר לחברה שלושה מיליון ₪ ומכחיש שהתחייב לממן את עלויות הלוגיסטיקה שלה, אף שפעל מרצונו הטוב לסייע לחברה לעמוד על רגליה בתחילת דרכה העסקית. תרומתו הייתה בכך שהשקיע בללמד את הנתבע ואת קוזלוביץ את רזי העיסוק, לקח אותם עמו לחו"ל, פתח עבורם קו אשראי ליבוא סחורות מחו"ל, ערב לחברה מול הבנקים וסייע בתחום הלוגיסטי. מוצרי החשמל שייבאה התובעת עבור החברה נמכרו לה ללא כל רווח, אלא בצירוף העלויות הנלוות בלבד (כגון: הובלה וריבית), וכנגד התחייבות של החברה לשלם לתובעת בעבור כל המוצרים שיובאו עבורה. כמו כן, לא משך משכורת מהחברה (ס' 6, 8, 24-28 לתצהיר ארביב). לא רק בעניין זה שונות גרסאות הצדדים. הנתבע טוען, כי ארביב ניתב את עסקיה של החברה בעיקר לתועלתו האישית, וכי במידה רבה הפכה החברה לחברה נוספת שנשלטת ע"י ארביב. החברה פעלה כמעין סוכן של עסקיו, ומכרה סחורות של התובעת באחוזי רווח נמוכים, על פי תכתיבים של ארביב שקבע את המחיר שתשלם החברה לתובעת עבור הסחורה ואת המחיר בו תמכור החברה את הסחורה לצדדים שלישיים (ס' 11-12). בשלב מסוים התהדקו היחסים בין ארביב לקוזלוביץ והחברה נוהלה למעשה על ידם, כשלנתבע אין כל שליטה בה. קוזלוביץ וארביב העבירו חלק מפעילות החברה לחברת סטריאו קלאב (חברה שנשלטה ע"י ארביב ומנהלה הוא בנו של ארביב), כשקוזלוביץ וארביב מבהירים שכך נעשה, על מנת שהכספים שאמורים להשתלם לחברה, יועברו לסטריאו קלאב ויהיו מוגנים מפני עיקולים של נושי החברה. לנתבע לא הייתה כל שליטה על הכספים שנכנסו לסטריאו קלאב. אף שהיה רשום כמנהל בחברה יחד עם קוזלוביץ, בפועל גילה דברים בדיעבד, ולא הייתה לו יכולת שליטה בעסקי החברה (ס' 15-21 לתצהיר הנתבע). התובעת מכחישה טענות אלה, לרבות הטענה שארביב העביר חלק מפעילות החברה לחברות אחרות שבשליטתו. לטענת התובעת, מי שניהל את החברה והיה הרוח החיה בה, מתחילתה ועד לגסיסתה, הם הנתבע וקוזלוביץ. לחברה היו עובדים ומנהל חשבונות משלה והם נהנו מאוטונומיה מלאה בניהולה והחליטו ביחס למוצרים שרכשה החברה ומכירתם (ס' 27,29 לתצהיר ארביב). זו תמצית הטענות בקווים כלליים ועל קצה המזלג. ככל שיידרש, לפי העניין, ארחיב בדבר במסגרת הדיון. ביום 8/5/05 חתמו הנתבע וקוזלוביץ על ערבות בלתי מוגבלת בסכום לחובות החברה כלפי התובעת. ערבות זו, היא העומדת ביסודה של התביעה. בשלהי שנת 2006 עזבו קוזלוביץ והנתבע את החברה. עולה מהראיות, כי בחודש יוני 2006 קיבל הנתבע את משכורתו האחרונה מהחברה (ראו למשל בעמ' 73, ש' 24-27 לפרוטוקול). בסמוך לאחר מכן, מינה ארביב את קוזלוביץ למנהל חברת הסלולר שהקים, חברת קלינפון בע"מ. תביעה זו הוגשה ביולי 2010, כארבע שנים לאחר עזיבתו של הנתבע את החברה. לטענת התובעת, מוצרים רבים שהוזמנו על ידי החברה נשארו אצלה כאבן שאין לה הופכין או שנמכרו על ידה במחירי הפסד. בנוסף, בתחילת שנת 2008 הגיש בנק הפועלים תביעה נגד החברה ובעלי מניותיה, שהיו הערבים לחובותיה. התובעת, שהחזיקה כאמור ב- 50% ממניות החברה, הגיעה להסדר עם בנק הפועלים לפיו שילמה לבנק הפועלים סך של 256,250 ₪. התביעה היא לתשלום 25% מחובות החברה לתובעת (כחלקו של הנתבע בחברה), כדלקמן: - חוב על סך 100,000 ₪ בגין טובין שהוזמנו עבור החברה ונשארו במחסני התובעת. - חוב על סך 585,609 ש"ח שהחברה חייבת לתובעת לפי ספרי התובעת. - חוב על סך 14,312 ₪ הוצאות עבור יועצים משפטיים וכלכליים ששכרה התובעת להשגת הסכם הפשרה עם בנק הפועלים. יש לציין, כי התביעה הוגשה כנגד הנתבע בלבד וכי לא הוגשה תביעה כנגד קוזלוביץ. הראיות התובעת הגישה תצהירים של ארביב; מר משה חדד, מנהל החשבונות של התובעת; רו"ח יורי הרשפנג, רו"ח של התובעת, שהיה גם רוה"ח של החברה; גב' לימור לוי, שהייתה פקידה של קוזלוביץ והנתבע בחברה; ומר דוד סלם, שהיה סוכן מכירות בחברה. הנתבע הגיש תצהיר שלו וכן תצהיר של אשתו, אביו ואמו. כל המצהירים נחקרו חקירה נגדית. יש לציין, שארביב נכח באולם בעת שנחקרו עדי התובעת (ארביב נחקר אחרון). הצדדים סיכמו בכתב. כתב הערבות וטענות הצדדים זהו נוסח כתב הערבות שחתם הנתבע לחובות החברה כלפי התובעת, ביום 7/5/05: "הנדון: ערבות אישית (על פי חלקנו בחברה) - לא סחירה אנו ערבים אישית (ע"פ חלקנו בחברה) לכל המוזכר כנ"ל לקלינטון סחר בע"מ: כל הזמנת סחורה שהוזמנה על ידנו עבור חברת ג.ק מאנתה אנו מתחייבים למוכרה עד הפריט האחרון (כולל סחורה שמומנה ע"י קלינטון סחר). אנו ערבים אישית (ע"פ חלקנו בחברה) לכל סכום כסף שמגיע עבור מכירת הסחורה, שהתשלום עבורה לא שולם ולא התקבלה החזרת סחורה בתמורתה. הערבות לא כוללת אובליגו של בנקים שניתנו לג.ק מאנתה אלקטרוניקה ואנו חתומים ערבות בבנקים אלו. אנו ערבים אישית ע"פ חלקנו בחברה לערבות שניתנה ע"י קלינטון סחר (כסף או נכס) עבור אובליגו לג.ק מאנתה אלקטרוניקה. הערבות בתוקף 1 שנה מיום חתימתה, שבמסגרת תוקפה השותפים בג.ק מאנתה מתחייבים לאגד את החברה בחוזה עבודה חתום שבמסגרתו יוסדר נושא מימון וערבויות לחברה. הוסכם שהרווחים מחברת ג.ק מאנתה יועברו לבנקים הפועלים והבינלאומי עבור חובות שנגרמו בשנת 2003 ובשנת 2002." לטענת הנתבע, יש לדחות את התביעה היות ובמועד הגשת התביעה פקעה זה מכבר ערבותו כלפי התובעת, והוא אינו חייב לה מאומה. הנתבע התחייב בערבות בת שנה אחת (דהיינו: עד ליום 7/5/06) לחובות שייווצרו במהלך אותה שנה ולנושאים ספציפיים. בנוסף, כופר הנתבע בקיומו של החוב שנטען שהחברה חייבת לתובעת. לטענתו, ספרי החברה אינם מהימנים. ארביב עשה בעסקי החברה ובעסקי התובעת כרצונו, חייב את החברה בחיובים לפי רצונו ובניגוד להסכמות, כגון: חיוב בריבית ובשיעור מופרז, חיוב בדמי שכירות ומשיכת משכורות בעבורו, ואף העביר כספים שהחברה הייתה זכאית להם במסגרת עסקיה לחברה אחרת שבבעלותו (חברת סטריאו קלאב). לטענת התובעת, הערבות לא פקעה. פקיעתה מותנית בכך שייחתם בין הצדדים הסכם בכתב שמסדיר את נושא המימון והערבויות כלפי התובעת, הסכם שלא נחתם. הנתבע וקוזלוביץ סירבו לקיים את התחייבותם להסדיר את נושא המימון בחוזה חתום וכל הפניות של ארביב אליהם, עובר ליום 6/5/06, העלו חרס. עוד טוענת התובעת, כי ספריה מהימנים, הנתבע לא חלק עליהם בזמן אמת, וכי חיובים מקבילים דומים קיימים גם בספרי החברה עצמה. השאלות לדיון המחלוקות בין הצדדים, כפי שבאו לידי ביטוי בטענותיהם, הן בשלושה מישורים, כדלקמן: א. תקופת תוקפה של הערבות - השאלה היא האם הערבות פקעה בתוך שנה מעם חתימתה, כטענת הנתבע, או שמא עומדת היא בתוקפה כל עוד לא נחתם הסכם מימון, כפי שטוענת התובעת. אם פקע תוקפה של הערבות בתוך שנה, מתעוררת גם השאלה מתי ניתן לתבוע את פירעון החוב לפי כתב הערבות: האם התביעה צריכה אף היא לבוא בתוך תקופת תוקפה של הערבות או שמא די בכך שהחוב נוצר בתקופת תוקפה של הערבות וניתן לתבוע את הערב בגינה בכל שלב, גם לאחר שפג תוקפה (בכפוף להתיישנות); ב. טיבם של החיובים שהנתבע ערב להם לפי כתב הערבות - המחלוקת היא בשאלה, האם החובות שלפי הטענה חבה החברה כלפי התובעת והנתבע נתבע לפרוע אותם מכוח ערבותו, הם חובות מהסוג שהנתבע ערב לקיומם לפי כתב הערבות; ג. האם הוכח גובה החוב - התשובה לשאלה זו תלויה גם בתשובה לשתי השאלות האחרות. המועד הרלבנטי להתגבשות חובו של הנתבע כלפי התובעת נגזר מתקופת תוקפה של הערבות; והיקפו של החוב נגזר מטיבם של החובות המובטחים לפי כתב הערבות. אדון תחילה בשאלה הראשונה (תקופת התוקף של הערבות), באשר התשובה לה משמעותית להתוויית המשך הדיון. בשלב שני, אדון בכל אחד מהסכומים שנתבעו בתביעה זו. בתוך כך אתייחס, לפי העניין והצורך, לשתי השאלות האחרות (האם החוב שנתבע נערב לפי כתב הערבות והאם הוכח גובהו של כל חוב). דיון לאחר ששמעתי את הראיות ועיינתי במסמכים שהגישו הצדדים לתיק ובסיכומי הצדדים, אני דוחה את התביעה. אני דוחה את טענת התובעת, כי הערבות לא פקעה כל עוד לא נחתם בין הצדדים הסכם להסדרת ערבויות ומימון לחברה (הסכם מימון); ומקבלת את גרסת הנתבע, כי הערבות נחתמה לתקופה של שנה מיום חתימתה וכי פקעה בחלוף שנה, הגם שלא נחתם הסכם כאמור בין הצדדים. משלא עלה בידי התובעת להוכיח מהו גובה החוב במועד פקיעתה של הערבות כמו גם הרכבו של החוב נכון למועד זה, התביעה נדחית. הכל כמפורט להלן. I - תקופת תוקפה של הערבות ביסוד המחלוקת בין הצדדים בשאלת תוקפה של הערבות, עומד ס' 5 לכתב הערבות, שלפיו "הערבות בתוקף 1 שנה מיום חתימתה, שבמסגרת תוקפה השותפים בג.ק מאנתה מתחייבים לאגד את החברה בחוזה עבודה חתום שבמסגרתו יוסדר נושא מימון וערבויות לחברה" (ההדגשה שלי - י.ב). בכתב הערבות נקבע, כי "במסגרת תוקפה" של הערבות, דהיינו: במשך תקופת התוקף של הערבות, שנקצבה לשנה אחת מיום החתימה, יוסדר נושא המימון בהסכם בכתב. בכתב הערבות לא צוין במפורש מהו הדין אם בתוך אותה שנה, לא ייחתם הסכם כאמור בין הצדדים. לטענת התובעת, בהעדר הסכם מימון, הערבות בתוקף (למעשה, עד לסיום פעילותה של החברה). לטענת הנתבע, בתום שנה פוקעת הערבות בין אם נחתם הסכם מימון ובין אם לאו. אני מעדיפה את גרסת הנתבע, ודוחה את טענת התובעת כי פקיעת התוקף של הערבות מותנית בחתימה על הסכם בכתב שמסדיר את נושא המימון בין הצדדים. גרסתו של הנתבע הוכחה מן הראיות (לרבות מגרסת ארביב) ומתיישבת יותר עם לשון הערבות. היא סבירה יותר בהתחשב בכלל הנסיבות ויש בה כדי להגשים את התכלית הכלכלית של הסכם הערבות. ענייננו בפרשנות כתב הערבות, אותו יש לפרש, ככל הסכם, לפי אומד דעת הצדדים (דנ"א 5813/98 ג'ון נ' מאור-חברה לדלק בע"מ). כפי שציינה כב' השופטת חיות בע"א 8239/06 אברון נ' פלדה, (סעיף 2) - "בבואנו לפרש חוזה או כל התחייבות משפטית אחרת אנו מצווים ככל הניתן להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים שערכו את המסמך ואחר 'המטרות, היעדים, האינטרסים, והתכנית אשר הצדדים ביקשו במשותף להגשים' [..]. על אומד דעת זה ניתן ללמוד מלשון החוזה וכן מן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו [..] אם אין אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט לפרש את החוזה לפי אמות מידה אובייקטיביות, דהיינו, 'על פי המטרות, האינטרסים, והתכליות שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים...' [..] ובהתאם 'לאותה תכלית המשרתת את העיסקה שכרתו הצדדים ואשר צדדים סבירים העומדים בנעליהם של הצדדים לחוזה הנוכחי מבקשים היו להשיג' [..]. חשוב להדגיש כי התכלית האובייקטיבית שניתן לייחס לחוזה כאמור, לעולם תיסוג מפני תכליתו הסובייקטיבית וגם אם קשה היא המלאכה לאיתור אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים, על בית המשפט למצות מלאכה זו בטרם יפרש את החוזה על פי אמות מידה אובייקטיביות....". במאמר מוסגר אציין, כי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ז - 1977 כפי שתוקן ביום 17/1/2011, קובע כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו". כידוע, קיימת מחלוקת באשר למשמעותו של תיקון זה לחוק ובשאלת המשקל שיש ליתן ללשון ההסכם, ביחס לנסיבות האחרות (ראו למשל עמדתו של כב' הש' דנציגר ברע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' טלמור וברע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ,. לאחרונה ראו פסק דינו של כב' המשנה לנשיאה, השופט ריבלין ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ בשם מגדל חברה לביטוח בע"מ, ס' 27-28 ומאמרם של דנציגר ומצקין "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973?" משפט ועסקים טו, תשע"ב (ספטמבר 2012), 27). בענייננו, מכל מקום, איני מוצאת שיש חשיבות לתיקון החוק ולמחלוקת הנ"ל. גם בהנחה שהתיקון חל (עסקינן בהסכם שנחתם קודם לתיקון החוק והחוק אינו כולל הוראת תחולה), אין זה מקרה שבו המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב לשון ההסכם הברורה או שנחזית להיות ברורה. ההסכם איננו מסדיר במפורש את הסוגיה שעל המדוכה. לשונו יכולה לסבול את הפרשנות שנתן לו כל אחד מהצדדים ואיני נדרשת לבחור בפרשנות שאינה מתיישבת עם הלשון (ההיפך הוא הנכון). לגרסת הנתבע, לאור מצבה הקשה של החברה ולאחר שנקלעה לקשיים כלכליים ועל רקע עסקה כושלת מול השופר-סל, ליבוא מכשיריDVD שחברת סטריאו קלאב (כאמור, חברה שבשליטת ארביב ובניהול בנו), הייתה מעורבת בה, ארביב הפעיל על קוזלוביץ לחץ בלתי פוסק לחתום על ערבות כלפי התובעת. קוזלוביץ והנתבע סירבו, עד שקוזלוביץ הודיע לנתבע שאין ברירה אלא לחתום על ערבות, כיוון שארביב איים שאם לא יחתמו על ערבות הוא יגרום לכך שהחברה תקרוס באופן מיידי, על כל המשתמע מכך. בין הנתבע לבין ארביב לא היה כל קשר בעניין כתב הערבות, הוא לא היה שותף למו"מ שהתנהל בין ארביב לבין קוזלוביץ. קוזלוביץ ניהל מו"מ על נוסח הערבות ושכנע את הנתבע לחתום על כתב הערבות, תוך שהבהיר שמדובר בערבות לתקופה מוגבלת בזמן, שחלה בעיקרה על הכספים שיתקבלו בחברה ממכירה ולא יועברו לארביב. לטענת הנתבע, בנסיבות אלה, בלית ברירה, לאחר שקוזלוביץ הבהיר שזה המסמך הטוב ביותר שניתן היה להגיע אליו עם ארביב, ולאחר שהשתכנע שהחשיפה מהמסמך מוגבלת הן בזמן והן לעניינים ספציפיים - הסכים לחתום על כתב הערבות (ס' 25-32 לתצהיר הנתבע וכן בעמ' 78-79 לפרוטוקול). בעדותו אישר ארביב, כי הודיע לקוזלוביץ ולנתבע שאם לא יחתמו על הערבות יפסיק את מימון החברה וציין עוד, כי קוזלוביץ והנתבע הם שניסחו את כתב הערבות כדי להשביע את רצונו וכי קוזלוביץ לא ניהל איתו מו"מ בעניין זה (עמ' 44 ש' 17-29). מעדותו של ארביב עולה, כי הוא מפרש (גם כיום) את הערבות באופן שתוקפה פג בתוך שנה וכי בפועל, בזמן אמת, סבור היה שהערבות תפקע בתוך שנה ממועד חתימתה, אף אם לא ייחתם בין הצדדים הסכם מימון בכתב. ארביב העיד, כי "רדף" אחרי הערבים לצורך המצאת ערבויות חדשות או לפירעון חוב החברה לתובעת, סמוך לפני שחלפה השנה, שכן ברור היה לו שהערבות תפקע בתוך שנה והוא ביקש להגיע להסכמה כלשהי בטרם תחלוף השנה. כך העיד ארביב: "ת. יש הגבלת זמן. ראיתי כן. ש. מה זאת ההגבלה לשיטתך? ת. הערבות הזאת כתוב שההגבלה היא למשך השנה, הם יצטרכו ערבויות אחרות, או להחזיר את הכסף, אחד משניהם... [...] ש. זה מוגבל בשנה. צריכים לתת לך ערבויות אחרות. ת. כן. ש. נתנו לך. ת. סמוך לתאריך, הבטיחו שהשבוע ישלמו ויתנו, שותפים שלי, זה לא אנשים שאני צריך ללכת לבימ"ש, ביקשתי עוד פעם, ראו שהם לא עומדים בכך, לקחו את הרגליים ועזבו את המקום. ש. שבוע לפני תום השנה ניהלו מו"מ ואמרו תוך כמה ימים מביאים ערבויות חדשות. ת. כן. או כסף ש אתה אומר שידעת כמה ימים לפני תום השנה שהיא עומדת לפקוע ולחצת עליהם שיביאו לך ערבויות אחרות או ישלמו את הכסף. נכון. ת. ביקשתי, כן. (עמ' 45 ש' 1-6, ש' 11-22)." הנה כי כן, ארביב פירש בזמן אמת, ומפרש גם כעת את כתב הערבות, כגרסת הנתבע, באופן שהערבות איננה בתוקף בחלוף שנה, ללא קשר לשאלה אם נחתם הסכם מימון בתקופה זו, ובהתאם להבנה זו פעל גם בזמן אמת. הוכח, אפוא, כי כוונת הצדדים הסובייקטיבית, היא שהערבות פוקעת בחלוף שנה מעם חתימתה, גם אם לא ייחתם במהלך שנה זו הסכם מימון. יתר על כן, הפרשנות המוצעת ע"י התובעת (שכאמור, מנוגדת לעולה מעדותו של ארביב שפעל מטעמה באותו עניין) איננה מצוינת במפורש בכתב הערבות, מתיישבת פחות עם לשונו, איננה סבירה מבחינת הסיכון שמוטל לפיה לפתחו של הנתבע (ושל קוזלוביץ), ואיננה עולה בקנה אחד עם תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של כתב הערבות. כאמור, כתב הערבות איננו קובע כי בהעדר חתימה על הסכם מימון וכל עוד לא ייחתם, תיוותר הערבות בתוקף. נקבע כי "הערבות בתוקף 1 שנה מיום חתימתה" וכי "במסגרת תוקפה" מתחייבים השותפים להגיע להסדר מימון חתום. דהיינו: הלשון מלמדת כי נקודת המוצא היא שתוקפו של כתב הערבות הוא לשנה. אילו ביקשו הצדדים לקבוע כי בהעדר הסכם מימון, תוארך תקופת תוקפו של ההסכם עד לחתימתו של הסכם המימון, אזי נוכח הגבלת תקופת התוקף במפורש לשנה אחת ממועד החתימה ונוכח ההוראה שהצדדים יסדירו את הסכם המימון "במסגרת תוקפה", דהיינו: בתוך שנה זו - היה מקום שיוסיפו ויקבעו בכתב במפורש, כי בהעדר הסכם מימון ועל אף שנקבע שתוקפה של הערבות לשנה אחת בלבד מעם חתימת כתב הערבות, תוארך תקופת תוקפו עד לעריכתו של הסכם מימון בכתב. הארכת התוקף עד לעריכתו של הסכם מימון בכתב, משמעה שהערבות בתוקף לתקופת זמן לא ידועה ובלתי מוגבלת, בניגוד לכוונת הצדדים המפורשת העולה מלשון הערבות, לתחום את הערבות בתאריך ספציפי. פרשנות התובעת מעמידה את הנתבע (ואת קוזלוביץ) בסיכון בלתי סביר לחבות ללא גבולות של זמן וכסף (בגבול תקופת ההתיישנות), בניגוד לכוונה שעולה מהגבלת תוקף הערבות לשנה, תוך שהסיכון שבעלי המניות לא יגיעו להסכמה ולחתימה על הסכם מימון, נופל עליהם בלבד; באופן שאינו הולם את מעמדם בחברה ואת כוחם בה אל מול ארביב כמו גם אל מול התובעת, ומבלי שיש בידם אמצעים ומנגנונים של ממש להשפיע על מצב הדברים ולעמוד על זכויותיהם. לפי עמדת התובעת, בזמן אמת עמדו בפני הנתבע, שתי אפשרויות: או שהערבות האישית לחובות החברה כלפי התובעת, תמשיך לעמוד עד בלי די, ללא גבול של זמן וכסף, או שהצדדים יגיעו להסכמות ויחתמו על הסכם מימון (שאז יכולת המיקוח של הנתבע נחותה ביותר, בשים לב לאופציה הראשונה). לעומת זאת, אם פוקעת הערבות בתוך שנה גם בהעדר הסכם מימון, בידי התובעת הכלים שהקנה לה הסכם הערבות להגנה על האינטרסים שלה. באפשרות התובעת לחדול מכל מימון או פעילות נוספת עם החברה ולתבוע את זכויותיה לפי כתב הערבות כלפי הערבים. הערבים ישאו בחוב שערבו לו בתום אותה שנה, כפי חלקם בחברה. בכך תושג תכלית הערבות והיא תמלא את ייעודה. בהקשר זה אציין, כי מחומר הראיות עולה שבאופן מעשי, ארביב היה בעל שליטה ממשית בחברה בתוקף העובדה שהתובעת שימשה כספקית העיקרית של סחורה לחברה (או לכל הפחות, ספקית משמעותית) ומתוקף מעמדו של ארביב בשתי החברות. יש יותר מממש בטענת הנתבע, שארביב הוא שלמעשה ניהל את החברה, ואף היה בידו לנתב פעילות עסקית בין החברות השונות בשליטתו באופן שהיה בו פוטנציאל להשפיע על מצבת החובות של החברה כלפי התובעת. עדת התביעה, גב' לוי, המזכירה של הנתבע וקוזלוביץ בחברה, העידה שהיא מניחה שארביב היה "סוג של" בוס של הנ"ל (עמ' 9 ש' 20-21). עד תביעה אחר, מר דוד סלם, ששימש כסוכן מכירות של החברה העיד, כי ארביב "הוא היה בעל הבית הגדול והם היו במאנתה והוא היה בתובעת" (עמ' 9 ש' 14-15). אותה הבנה גם עלתה אצל מנהל החשבונות של התובעת, מר חדד, שהעיד כי "סטריאו קלאב הייתה חברת בת של קלינטון ומאנתה אותו דבר, גם חברה שעסקה עם קלינטון" (עמ' 19 ש' 19-21). בסופו של דבר, הודה בכך גם ארביב בעצמו. כשנשאל: "מי מחליט מתי אתה מחייב בריבית 14 וחצי, מתי אתה לא מחייב, מתי לוקח משכורת. אתה בעל הבית, עושה מה שאתה רוצה". השיב: "אבל לא עושה דברים רעים" (עמ' 42 ש' 21). יתר על כן, כפי שעולה מן הראיות ובניגוד לעולה מתצהירי התובעת, ארביב הוא שקבע את שיעור הרווח לתובעת בגין הסחורה שרכשה עבור החברה, את שיעור הריבית על האשראי שניתן לחברה, את גובה דמי השכירות שגבתה התובעת מהחברה עבור המשרדים, את גובה המשכורת שהוא עצמו משך ואת מועד החיוב בכל הנ"ל; ולפי דברו וקביעתו, בוצע החיוב בספרי החברה. כך עלה מחומר הראיות: - רוה"ח הרשפנג שהעיד מטעם התובעת אישר, כי לפחות בשנה שבה הערבות בתוקף ספק הסחורה היחיד של החברה היתה התובעת (עמ' 26 ש' 23-29. זאת, בניגוד לטענה של ארביב בעמ' 41 ש' 33 כאילו החברה קנתה רק חלק קטן מהסחורה מהתובעת) - ארביב נאלץ להודות, כי מכר לחברה סחורה ברווח ולא רק בכיסוי עלויות, לרבות עלויות נלוות, וזאת בניגוד לנטען על ידו בס' 8 לתצהירו (ראו עמ' 41 ש' 1-7). מנהל החשבונות, מר חדד, אישר, כי מי שקבע את מחיר הסחורה לצורך הוצאת חשבוניות לחברה, הוא ארביב, כאשר הוא רק מסר לו את עלותה של הסחורה (עמ' 12). - הנתבע טען בתצהירו, כי התובעת חייבה את החברה בריביות גבוהות, שאף הגיעו במהלך שנתיים וחצי מינואר 2004 ועד אוגוסט 2006 לסך של כ- 2 מיליון ₪ (ס' 27 לכתב ההגנה וס' 66). ארביב בתצהירו טען שהתובעת חייבה את החברה בריביות "גב אל גב" (ראו גם עמ' 35 ש' 10). טענת ארביב לא הוכחה. מנהל החשבונות אישר, כי החברה חויבה במאות אלפי ₪ בשנה. הוא לא ידע לומר מה גובה הריבית, ציין כי קיים דף הסבר, שלא צורף לראיות התובעת (עמ' 15-16) ואישר, כי ניתן היה בקלות להוציא מהמחשבים סיכום של גובה הריביות שבהם חויבה החברה (עמ' 17 ש' 12). רוה"ח לא שפך אור על הדברים ולא עלה בידו למסור מידע ביחס לשיעורי הריבית שבהם חויבה החברה (עמ' 28-30). באופן בלתי משכנע, בעלי המקצוע הרלבנטיים, מנהל החשבונות ורוה"ח של התובעת והנתבעת, לא ידעו למסור פרטים בעניין הריביות שבהן חויבה החברה, בעוד שארביב עצמו (שהעיד אחרי ששמע את עדותם של העדים האחרים מטעם התובעת) ציין, כי התובעת חייבה את החברה בריבית של 14.5% לשנה בעוד שבנק הפועלים חייב את החברה בריבית בשיעור של 17.4% בשנה. לדבריו, הנתונים ידועים לו משום שבדק ביומיים האחרונים כהכנה לפני הדיון (עמ' 42 ש' 1-6). טענתו של ארביב לא נתמכת בראיות שניתן היה להביא לצורך העניין ובכל מקרה, הוא לא ציין מהי הריבית שהתובעת חויבה בה על ידי הבנק ולפיכך, אפילו היו הדברים מוכחים, אין בכך כדי לבסס את הטענה לתשלום ריבית "גב אל גב". התובעת לא מצאה לנכון להביא ראיות מסודרות וברורות בעניין זה, למרות שהטענה לחיוב בריביות גבוהות הועלתה כבר בכתב ההגנה (ס' 27) ובחרה להסתפק בהצהרה כללית של ארביב בעניין מבלי לספק ראיות, שיוכיחו שמדובר בחיוב בריבית "גב אל גב" כנטען (ס' 8 וס' 28 לתצהיר). יש להסיק מכך שאילו הובאו הראיות, הן היו תומכות בטענת הנתבע לחיובי ריבית גבוהים (שאין טענה שהם מוסכמים או שנקבעו בהסכמה כדין בין שתי החברות), ולא "גב אל גב". - בתצהירו הכחיש ארביב את טענות הנתבע שמשך שכר לעצמו (לטענת הנתבע, בניגוד להתחייבותו) והצהיר, כי לא משך שכר (ס' 28.2) ואולם מנהל החשבונות, חדד, שהעיד מטעם התובעת, אישר שארביב קיבל מהחברה שכר של 15,000 ₪ בחודש (עמ' 14 ש' 13-17, ויש לשים לב להערת בית המשפט לפרוטוקול על תגובתו של ארביב לעדותו של חדד בהקשר זה). לאחר מכן, כשהעיד ארביב (שכאמור, נכח באולם בעת שהעיד מר חדד) הוא סתר את תצהירו, וציין שהחליט לגבות שכר כשמצב החברה היה טוב וטען, כי הסך של 370,000 ₪ שמשך לעצמו אינם שכר גבוה אם מחלקים את הסכום לשמונה-תשע שנים שבהן "הם" (הנתבע וקוזלוביץ) "היו איתו" (עמ' 38 ש' 29- 39 ש' 17). - אשר לגביית דמי שכירות מהחברה, מנהל החשבונות של התובעת הכחיש בתחילה שהחברה חויבה בדמי שכירות (עמ' 12 ש' 30-31), אך בהמשך לאחר שהוצגה הכרטסת, חזר בו ציין שקודם העיד מהזיכרון, ואישר שהיה חיוב. עולה מעדותו כי החיוב נעשה מבלי שהוצג לו הסכם שכירות והוא לא ידע ליתן מענה מדוע החיוב רנדומלי ולא מסודר. עוד העיד, כי "... אם הייתי מחייב אותם והיו מסתייגים מהמחיר, היו באים ומעירים ואז צריכים לשבת עם שמואל (ארביב - י. ב.) ולקבוע" (עמ' 13 -עמ' 14 ש' 12). תמיכה לטענת הנתבע שהחיוב בשכירות נעשה לפי החלטתו של ארביב לבדו, יש בעדותו של ארביב, שהעיד: "..קיבלו ממני את כל מה שצריך במשך 3 שנים, לא שילמו שכירות ולא משאיות שהובלתי להם את כל הדברים, עד שהם החליטו שהם גדולים מדי, אמרו לי ביי ביי ורצו חברה יותר ענקית. הם קנו להם משאית וג'יפים בלי לשאול אותי...". גם אם אקבל שלא הייתה התחייבות שלא לגבות דמי שכירות, ברור מכאן כוחו של ארביב, שלפי החלטתו נקבע החיוב בדמי שכירות, ללא מו"מ והחלטה והסכמה כנדרש של החברה, שמחויבת בדמי השכירות. - נמצא עוד, כי בניגוד להכחשת התובעת להעברת פעילות של החברה לחברות בת אחרות של התובעת (ס' 27.3 לתצהיר) או לכל הפחות, באופן שאינו מתיישב עם ההכחשה הכללית, הודה ארביב בעדותו שאת התמורה בעבור פעילות החברה מול השופר-סל, העביר לסטריאו קלאב וסטריאו קלאב הוציאה לשופר-סל את החשבונית, מחשש לעיקולים על כספי החברה. לטענתו, מי שעשה זאת הם קוזלוביץ והנתבע. הסבר שאין בו כדי לתרץ את ההשתתפות הפעילה של סטריאו קלאב בדבר (בחברה זו אין הנתבע וקוזלוביץ בעלי מניות או מנהלים). אף לא הוכח שכל הכספים שקיבלה סטריאו קלאב בגין אותה עסקה הועברו לחברה. חומר הראיות, כמפורט לעיל, מתיישב יותר עם גרסת הנתבע ביחס להחלטות של אדם אחד, ארביב, שקבע אם יהיה חיוב, מתי יהיה ומה גובהו, ללא השפעה של "המנהלים" הרשמיים בחברה ובכל מקרה, ללא השפעה של הנתבע בעניינים אלה. תנאי כגון זה שהתובעת מכוונת לו - שהופך את הערבות לערבות מתמדת בלתי מוגבלת בסכום ובזמן, בניגוד לרצון המפורש המעוגן בכתב הערבות להגבלת תוקף הערבות בזמן קצוב - ראוי היה שיימצא לו ביטוי מפורש בכתב הערבות, בשל משמעותו הדרקונית והסיכון הבלתי סביר שהוא מטיל על הנתבע, סיכון שהסרתו איננה נתונה בידי הנתבע לבדו, ותלויה גם בתובעת (כלומר, בארביב) ובקוזלוביץ. בנסיבות אלה ועל רקע כל האמור לעיל בנוגע למידת שליטתו של ארביב בנעשה בחברה, העדרה של אמירה מפורשת, שלפיה בהעדר הסכם מימון חתום תמשיך הערבות לעמוד בתוקפה - היא שתיקה שמדברת בעד עצמה. לבסוף, אתייחס לטענה נוספת שהעלתה התובעת לתמיכה בטענתה שהערבות לא פקעה. לטענת התובעת, במקביל לפניה לנתבע ולקוזלוביץ להסדרת נושא המימון, פנתה אליהם התובעת לתשלום חלקם היחסי בחובות החברה לתובעת, שעמדו על מיליוני ₪. מאמציו של ארביב נשאו פרי, ובתחילת 2007 החליפו ארביב והנתבע באמצעות בא כוחו, טיוטות להסדר שבמסגרתו ישלם הנתבע לתובעת סכום כסף ניכר, תוך השבת הערבות. לפי הנטען, במהלך הדברים לא העלה הנתבע את הטענה שכתב הערבות איננו בתוקף. לטענת התובעת, יש ללמוד מכך, כי גם לשיטת הנתבע, הערבות בתוקף. התובעת צירפה טיוטת הסכם לא חתומה שהוחלפה בין ב"כ הצדדים (נספח יב' לתצהיר). אני דוחה טענה זו. הנתבע טען (ובצדק) שטיוטת ההסכם אינה קבילה משום שהועברה בין צדדים במסגרת מו"מ לפשרה (ראו רע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי, פ"ד סא(2) 634, 644; ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח נ' סולל בונה, פד"י מז(1) 311). אף על פי כן, הנתבע לא התנגד להגשת הטיוטה והסביר, כי הפניה לעוה"ד נעשתה על ידי הוריו, שאף נפגשו עם ארביב ללא ידיעתו. הנתבע עצמו היה עם הוריו בפגישה אחת עם ארביב שבה התרברב ארביב, שכבר היה עצור ברוב בתי המעצר בארץ וכבר ישב בכלא וכי אין לו בעיה לחזור לשם. הוריו יצאו מהפגישה המומים. לאחריה, הם פנו לעו"ד בניסיון להגיע להסכם עם ארביב על מנת לחלץ את בנם מהמצוקה שנקלע אליה בעקבות ההסתבכות עם ארביב והתובעת, שהשפיעה גם על מצבו הנפשי ועל חייו האישיים, וביקשו לסייע בידו לסיים פרק זה בחייו ולהרחיקו מהחברה ומארביב. הם לא היו מעורים בפרטים, אך קיבלו החלטה שיעשו כל מה שצריך וישלמו כל מה שיידרש כדי שארביב ישחרר אותו מהחברה. אלא שבשלב מסוים, הם השתכנעו סופית לנתק את הקשר עם ארביב (ס' 44-49). המסמכים קבילים מכוח הסכמת הנתבע להגשתם, ואולם בהיותם מסמכים שנערכו לצורכי מו"מ ובמסגרת מו"מ, ולפי טיבם, לא ניתן ללמוד מהם שהנתבע מודה בחבותו לשלם לפי כתב הערבות ולא ניתן ללמוד מהם שויתר על זכות או טענה שעומדת לו בקשר למימוש הערבות, אם יתקיימו הליכים משפטיים. כך הוא הדבר, בין אם נקבל את גרסתו של הנתבע שהמו"מ נעשה ע"י עו"ד ששכרו הוריו, שאינם מעורים בפרטים, ללא מעורבותו והסכמתו, ובין אם לאו. השיקולים להסכים לפשרה הם כידוע, רבים ומגוונים, והבעת נכונות לשלם במסגרת משא ומתן לסילוק סכסוך בהסכמה, איננה ראיה להוכחת טענותיה של התובעת. לא מצאתי ממש ביתר טענות התובעת, והן נדחות. עולה מן המקובץ, שפרשנות כתב הערבות לפי אומד דעת הצדדים היא שתקופת תוקפה של הערבות היא למשך שנה מעם שנחתם כתב הערבות, וכי הערבות פוקעת (ופקעה) בתום שנה כאמור, הגם שלא נחתם בין הצדדים הסכם מימון. האם יש לתבוע את מימוש הערבות בתוך תקופת תוקפה של הערבות? לטענת הנתבע, היה על התובעת לתבוע מכוח כתב הערבות בתוך תקופת תוקפה. הנתבע מפנה לפס"ד בת.א 84754/96 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרינסי הרצליה בע"מ (כב' הש' אוקון), לפיו "ערבותו של הערב היתה עומדת בתוקפה, רק אילו הוגשה תביעה נגד הערב או נגד החברה בתוך התקופה שצוינה בשולי כתב הערבות, משנמנע הבנק לפעול בדרך זו פקעה הערבות". התובעת, שסברה כי כתב הערבות עומד בתוקפו, לא התייחסה לסוגיה זו ואף לא ציינה אם ומתי דרשה מהנתבע לממש את הערבות טרם הגשת התביעה, ולא הוכח שהייתה דרישה מסודרת לפירעון חוב מסוים ומפורט, טרם הגשת התביעה. כתב הערבות שותק בנקודה זו, ואיננו מתייחס למועד התביעה או הדרישה למימוש החבות לפיו. אין מחלוקת בפסיקה, שאם כתב הערבות קבע מועד לדרישה לפירעון מהערב, על הדרישה להגיע לערב עד לאותו מועד, ואם היא הגיעה לאחריו, לא ניתן לפעול נגד הערב, גם אם החוב הנערב נוצר קודם לאותו מועד (ע״א 246/62 הרט נ' קופת הקאופרטיביים בע"מ, פ"ד יח(1) 675; הפ (ת"א) 13855-03-10 שלום עמר נ' בנק הפועלים בע"מ). בשאלה אם ניתן לפעול כנגד הערב לאחר שפקעה הערבות, במצב שבו כתב הערבות אינו מתייחס למועד הדרישה למימוש הערבות - נחלקות הדעות. לפי גישה אחת, בנסיבות אלה, רשאי הנושה לממש את הערבות לחוב אף לאחר מועד פקיעתה, ובלבד שהחוב נוצר עד ובטרם מועד הפקיעה (ת.א. (ת"א) 78666/00 בנק המזרחי המאוחד נ' יעל רום מערכות מחשבים ותקשורת בע"מ, 2002, כב' השופטת קרת-מאיר. ראו גם ע"א 73/78 בנק ישראלי לתעשיה בע"מ נ' טמקין, פ"ד לג(1) 676). לפי גישה אחרת, ניתן לתבוע מכוחה של הערבות רק אם הוגשה הדרישה בתוך תקופת תוקפה (ע"א (ת"א) 1111/08 חברת גולמט בע"מ נ' מנו, 2009, כב' השופט שנלר). טענת הנתבע מרחיקת לכת מעבר לכך, שכן לטענתו, יש להגיש תביעה לבית המשפט בתוך תקופת תוקפה של הערבות, ולא די בדרישה למימוש הערבות. נראה, כי סוגיה זו שואבת אף היא את פתרונה מאומד דעתם של הצדדים לכתב הערבות. אני סבורה, כי בנסיבות המקרה דנן ולפיו הראיות שבאו בפניי, אומד דעת הצדדים הוא שהדרישה למימוש הערבות תיעשה בתוך תקופת תוקפה של הערבות (כאמור, לא הוכח שנעשתה דרישה). ספק בעיני אם נדרש שתוגש תביעה דווקא, להבדיל מדרישה. מכל מקום, לא מצאתי שיש צורך להכריע בעניין זה, שכן לא עלה בידי התובעת להוכיח את גובה החוב נכון למועד פקיעת תוקפה של הערבות, דהיינו: בחלוף שנה מעם חתימתה, ואת הרכבו של החוב נכון למועד זה, טעמים שדי בכל אחד מהם, ובודאי שבשניהם יחדיו, להביא לדחיית התביעה. II - דיון בחובות שהנתבע נדרש לפרוע לפי כתב התביעה התביעה היא לתשלום 25% מחובות החברה לתובעת (כחלקו של הנתבע בחברה), בסך כולל של 699,921 ₪, כדלקמן: חוב על סך 100,000 ₪ בגין טובין שהוזמנו עבור החברה. חוב על סך 585,609 ש"ח שהחברה חייבת לתובעת לפי ספרי התובעת. חוב על סך 14,312 ₪ הוצאות עבור יועצים משפטיים וכלכליים ששכרה התובעת להשגת הסכם הפשרה עם בנק הפועלים. חוב בסך של 585,609 ₪, שהחברה חייבת לתובעת לפי ספרי התובעת לטענת התובעת, בהתאם לספריה, נכון ליום 1/1/08, עומד חובה של החברה לתובעת על סך של 2,057,128 ₪ (לאחר קיזוזים שונים). חלקו של הנתבע (25%) כשהוא משוערך ליום 8/6/10 (סמוך למועד הגשת התביעה), הוא 585,609 ₪ (ס' 18-21 לתצהיר ארביב). התובעת צירפה את הכרטסת של החברה אצל התובעת וכרטסת של התובעת אצל החברה (נספחים ז- ח2 לתצהיר ארביב). התובעת מדגישה, כי החוב בשני הספרים כמעט זהה, כאות לאמיתות החוב. לטענת הנתבע, הערבות מתייחסת לחוב שנוצר במהלך התקופה הקצובה שבה עמדה הערבות בתוקפה (8/5/05-8/5/06). במהלך תקופה זו לא נוצר כל חוב של החברה לתובעת. ההיפך הוא הנכון. חוב החברה לתובעת הוקטן משמעותית בשנה זו, כפי שגם אישר רו"ח הרשפנג בעדותו (עמ' 24-25 לפרוטוקול). ממילא התובעת לא הוכיחה שהחוב שנתבע הוא חוב מהסוג שהוא ערב לקיומו לפי כתב הערבות ולא הוכח גובה החוב נכון למועד פקיעת הערבות. בנוסף, דוחה הנתבע את הדרישה לחייבו בחוב החברה כמופיע בספריה היות והספרים אינם מהימנים. זאת, בשל השליטה של ארביב בפועל בשתי החברות. ארביב חייב את החברה בחיובים שונים כראות עיניו ובניגוד להסכמות בין הצדדים, שעל בסיסם הוקמה החברה. כמו כן, פעל ארביב להותיר את החובות בחברה ואת הרווחים מפעילותה העביר לחברת אחרת שבשליטתו (חברת סטריאו קלאב). אני מקבלת את טענת הנתבע, שלפיה לא עלה בידי התובעת להוכיח, כי החוב הנטען (שלא הוכח כשלעצמו), הוא חוב שהנתבע ערב לקיומו לפי כתב הערבות; ולא הוכח גובה החוב נכון למועד פקיעתה של הערבות. מטעמים אלה, נדחית התביעה לכיסוי החלק היחסי של חוב החברה לתובעת לפי ספרי התובעת. הכל כפי שמבואר להלן. נוכח האמור, התייתר הצורך לדון בטענת הנתבע, שהערבות ניתנה להבטחת החובות שנוצרו במהלך השנה בה הייתה הערבות בתוקף (ולא להבטחת החובות כפי שיהיו במועד פקיעת תוקפה של הערבות כולל חובות עבר שנוצרו קודם לחתימה על כתב הערבות). נקודת המוצא להמשך הדיון היא שהנתבע ערב לחובות החברה כלפי התובעת כפי שהם במועד פקיעת תוקפה של הערבות (מבלי שאכריע במחלוקת בנוגע לחובות שנוצרו קודם לחתימה על כתב הערבות). לא הוכח שהחיוב שנתבע פירעונו הוא מסוג החיובים שהנתבע ערב לקיומם לפי כתב הערבות התביעה בסך של 585,609 ₪, לכיסוי 25% מהחוב של החברה לתובעת לפי ספרי התובעת, מבוססת לכאורה על ס' 3-4 לכתב הערבות. לנוחות דיון זה, אביא שוב חלק מנוסח כתב הערבות: "אנו ערבים אישית (ע"פ חלקנו בחברה) לכל המוזכר כנ"ל לקלינטון סחר בע"מ: [...] הערבות לא כוללת אובליגו של בנקים שניתנו לג.ק מאנתה אלקטרוניקה ואנו חתומים ערבות בבנקים אלו. אנו ערבים אישית ע"פ חלקנו בחברה לערבות שניתנה ע"י קלינטון סחר (כסף או נכס) עבור אובליגו לג.ק מאנתה אלקטרוניקה". מכתב הערבות עולה, כי הנתבע לא ערב לכל חוב של החברה כלפי התובעת, אלא רק לחובות כפי שמפורטים בכתב הערבות. הערבות לפי ס' 3-4 הנ"ל מתייחסת לחוב של החברה כלפי התובעת, שנוצר עקב כך שהתובעת נדרשה לשלם חובות של החברה לצדדים שלישיים, מכוח ערבותה כלפי אותם צדדים שלישיים לחובות החברה. לא ברור על מה נסמכת התובעת בטענתה שקוזלוביץ והנתבע ערבו באופן אישי לתשלום כל חוב של החברה לתובעת (ס' 35.2 לתצהיר ארביב). אין לטענה זו אחיזה בכתב הערבות או בראיות אחרות, והיא מנוגדת ללשון הברורה של כתב הערבות (כפי שגם פירש ארביב בס' 34.3 לתצהירו). לפי פשוטם של דברים, הערבות היא לחובות של החברה לתובעת, שמקורם בערבויות שנתנה התובעת לצדדים שלישיים על מנת לאפשר לחברה אשראי. התובעת לא הוכיחה שהחוב שתבעה, נובע מכך שהיא שילמה כספים לצדדים שלישיים בתוקף ערבותה לחובות החברה או שנדרשה לממש את נכסיה בשל כך. התובעת לא הציגה ערבויות שנתנה לבנקים או לצדדים שלישיים אחרים ולא הציגה ראיות לכך שנדרשה בשלב כלשהו, אם בכלל, בתקופת הערבות, לשלם חוב של החברה או לממש את נכסיה לצורך פירעון חוב של החברה (אף לא הוכח שנאלצה לשלם כאמור בתוקף ערבותה, בתקופה שלאחר פקיעת הערבות). די בכך כדי לדחות את התביעה בראש זה. בנוסף, יש מקום לדחות את התביעה גם מהטעם שהתובעת לא הוכיחה את גובה החוב לפי ספריה נכון למועד פקיעת הערבות, כמבואר להלן. לא הוכח גובה החוב והרכבו נכון למועד פקיעת הערבות התובעת לא הוכיחה מהו גובה החוב נכון למועד פקיעת הערבות אלא בחרה ביום 1/1/08 כתאריך הרלבנטי לקביעת גובה החוב (לא ברור מדוע נבחר דווקא תאריך זה). טעם זה, די בו כשלעצמו, להביא לדחיית התביעה (ואפילו אם הייתה מתקבלת עמדת התובעת, שהחוב הנתבע חוסה באופן עקרוני תחת כנפיו של כתב הערבות). כידוע, "משמעות קביעת מועד פקיעת ערבות בהסכם שבין הנושה והערב היא זו: אם החוב של החייב נוצר עד למועד הפקיעה - ניתן לדרוש מהערב לפרוע את החוב, אם החוב של החייב נוצר לאחר מועד הפקיעה - לא ניתן לדרוש מהערב לפרוע את החוב. מועד הפקיעה הוא, אפוא, המועד המהותי לחלות תוקפה של הערבות" (ת.א (ת"א) 78666/00 בנק המזרחי המאוחד הנ"ל). דהיינו, החוב שניתן לדרוש מהנתבע את פירעונו מכוח כתב הערבות, הינו החוב שנצבר עד ובטרם מועד פקיעת הערבות. מתוך עיון בכרטסות שהגישה התובעת ובכלל ראיות התובעת, לא ניתן לדעת מהו חוב החברה כלפי התובעת נכון למועד פקיעת הערבות ומטבע הדברים, גם לא ניתן לדעת אם החובות שנצברו הם חובות שהנתבע ערב להם לפי כתב הערבות. התובעת טענה, כי כתב הערבות לא פקע ואת תביעתה הגישה בגין החוב לפי ספריה נכון ליום 1/1/08. אין בראיותיה כדי לבסס את גובה החוב ואת הרכבו של החוב (על מנת להוכיח שנתבעו חיובים שהנתבע ערב להם לפי כתב הערבות), למקרה שבו תתקבל טענת הנתבע שהערבות פקעה בתוך שנה מחתימתה, כפי שאכן קבעתי. העד מטעם התובעת, רו"ח יורי הרשפנג, שהיה רו"ח של התובעת ושל החברה, לא יכול היה לקבוע את סכום החוב של החברה לתובעת ליום 8/5/06. כך העיד בח"נ לב"כ הנתבע (ההדגשות שלי - י.ב): "ש... מציג בפניך כרטסת מפנה לעמוד 233. מה היה החוב לתאריך זה. 8/5/05. ת. 5 מיליון 608,585. אני חוזר בי מהמספר הזה כי הכרטסת לא ממוינת נכון לפי תאריכי ערך ואם תראה אחרי זה יש עוד פעולות של חודש מאי, גם בסוף השנה. זה לא חייב להיות מדויק מספרית. [...] ש. אתה רו"ח של מנתה, תגיד לי מה החוב של מנתה כלפי קלינטון לפי הטענות והספרים של קלינטון בתאריך הספציפי הזה. ת. לא יכול להגיד לך ברגע זה וקשה לי להאמין שאם אשקיע שעות, לא יכול להגיד נקודתית מה החוב באותו יום. הכרטסת זה לא חשבון בנק שנכנסים ביום אחד ורואים מה פרטי הבנק. אנו עורכים ביקורת ומגישים דו"חות כספיים שנכונים לתאריך ספציפי, 31/12 נכון לאותו יום תאריך סכום מדויק. במהלך השנה קשה להגיד את הסכום. .. ש. תוכל להגיד לי פחות או יותר מה יתרת החוב בספרים של קלינטון ל 8/5/06 - דהיינו שנה אחרי המועד ששאלתי אותך קודם. ת. 30/5 .אני לא יודע להגיד, יכול להגיד ל- 31/12" (עמ' 24 ש' 10-32). משלא הוכח גובה החוב נכון למועד פקיעת הערבות, בחלוף שנה ממועד חתימתה, יש לדחות את התביעה. [ראו למשל דחיית התביעה מטעם דומה בת"א (מחוזי-ת"א) 869/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' קרן החקלאות השיתופית בע"מ, כב' הש' ולנשטיין ובת"א (שלום - י-ם) 23743/96 פלטסין פוסט בע"מ נ' הכל בי חברה לפרסום בע"מ, כב' הש' אגמון-גונן, 2002]. לבסוף אציין, כי רו"ח הרשפנג הגיש תצהיר מטעם התובעת, ולא חוו"ד חשבונאית. לתצהירו צורפו הדו"חות הכספיים של התובעת ושל החברה והוא ציין בתצהירו את חוב החברה לתובעת לפי הדוחות הכספיים של החברה, נכון ליום 31/12/05, 31/12/06 ו- 31/12/07 (ורק בתאריכים אלה ובציון "השורה התחתונה" בלבד, ללא פירוט מרכיבי החוב וכד'). לתצהיר ארביב צורפו כרטסות ממוינות של החברה ושל התובעת משני סוגים: כרטסת ממויינת ללא הגבלת תאריכים, וכרטסת ממוינת לפי תאריכים על פי שנים (נספחים ז, ח, י, יא). הכרטסות צורפו מבלי שהוגשה חוו"ד חשבונאית שתנתח, תבהיר ותארגן את הנתונים. [כך למשל, מעיון בכרטסת ללא הגבלת תאריכים שמספרה 249, החוב ביום 4/5/05 בסמוך ליום החתימה על כתב הערבות, עמד על סך 15,134 ₪. לעומת זאת בכרטסת ללא הגבלת תאריכים שמספרה 233 החוב ביום 5/5/05, בסמוך ליום החתימה על כתב הערבות, עמד על סך 5,608,585 ₪. היה מקום לצרף חוו"ד להסביר את הפער ולהבהיר נקודה זו, כמו גם לנתח את הרכב החובות להוכחת טענת התובעת לזכאותה לתשלום מכוח כתב הערבות. ראו בעניין זה למשל ת.א (חד') 3367/07 אם ישראל בע"מ נ' אוריון א.ב. אחזקות בע"מ, ס' 3)]. עוד אציין, כי גם אילו קיבלתי את טענת התובעת שהערבות לא פקעה בתום שנה והיא עומדת בתוקפה מחמת שלא נחתם בין הצדדים הסכם מימון - היה מקום לדחות את התביעה מהטעם שלא עלה בידי התובעת להוכיח, כי הרכב החוב הוא כזה שהנתבע ערב לו לפי כתב הערבות. כך, התובעת טוענת לחוב בסך של למעלה מ- 2 מיליון ₪ נכון לראשית 2008, כשנה וחצי לאחר שהנתבע סיים את עבודתו בחברה (ראו עדותו של ארביב שלפיה קוזלוביץ והנתבע עזבו את החברה כחודש חודשיים לאחר שחלפה שנה מהחתימה על הערבות, עמ' 45 ש' 5- 9). התובעת, שנשלטת בידי ארביב, המשיכה לנהל תקופה מסוימת את החברה (ראו גם סיכומי התשובה בס' 5.2.6). כמבואר לעיל, התובעת לא הוכיחה שחיובי הריבית הם חיובי ריבית "גב אל גב" בלבד להחזרת הלוואות שהתובעת לקחה מהבנק עבור החברה. חיובי ריבית אחרים, שאינם בבחינת עלות, בוודאי אינם חוב שנערב לפי כתב הערבות (ראו גם הדיון לעיל). עוד עולה מהראיות, כי התובעת חייבה את החברה בחיובים נוספים, כגון עבור דמי שכירות, חיוב שאף הוא אינו מובטח לפי כתב הערבות. סיכומו של פרק זה - התביעה לתשלום הסך של 585,609 ש"ח לא הוכחה, והיא נדחית. לא הוכח גובה החוב לפי ספרי התובעת נכון למועד פקיעת הערבות, הוא כשלעצמו; לא הוכח הרכב החוב למועד הרלבנטי ולא הוכח שהחוב הנתבע נובע מכך שהתובעת נאלצה לשלם כספים לצדדים שלישיים בתוקף ערבותה לחובות החברה או שנדרשה לממש את נכסיה לצורך כך או בגין חוב אחר שהנתבע ערב לקיומו כלפי התובעת לפי כתב הערבות. חוב בגין טובין שנרכשו עבור התובעת לטענת התובעת, נותרה בידה סחורה שנושאת את השםKOSS ואשר הוזמנה "בעת ההיא" עבור החברה, בסכום כולל של מאות אלפי שקלים. חלק מהסחורה עומד במחסניה כאבן שאין לה הופכין וחלק אחר נמכר לצדדי ג' שונים במחירי הפסד ממשיים על מנת לצמצם את נזקיה ומה שלא נמכר הושמד על ידי התובעת עקב איסור כל שימוש בשם המסחרי KOSS. לצורכי אגרה העמידה התובעת את הסכום הכולל של רכיב זה בתביעה על סך של 400,000 ש"ח וחלקו של הנתבע בגינו הוא 100,000 ש"ח. התובעת צירפה "העתקי חשבוניות מכר מדגמיות" שמהן עולה כי מוצרים אלה נמכרו לצד ג' במחירי הפסד (ס' 13-14 לתצהיר ארביב). התביעה בראש נזק זה לא הוכחה, והיא נדחית. לצורך הנוחות, להלן חלק הערבות המתייחס לרכישת סחורה ע"י התובעת: "אנו ערבים אישית (ע"פ חלקנו בחברה) לכל המוזכר כנ"ל לקלינטון סחר בע"מ: [...] כל הזמנת סחורה שהוזמנה על ידנו עבור חברת ג.ק מאנתה אנו מתחייבים למוכרה עד הפריט האחרון (כולל סחורה שמומנה ע"י קלינטון סחר). אנו ערבים אישית (ע"פ חלקנו בחברה) לכל סכום כסף שמגיע עבור מכירת הסחורה, שהתשלום עבורה לא שולם ולא התקבלה החזרת סחורה בתמורתה". מעיון בכתב הערבות עולה, כי לפי ס' 1 לכתב הערבות, התחייב הנתבע לכך שהחברה תמכור את כל הסחורה שהוזמנה על ידי קוזלוביץ והנתבע. לפי ס' 2, הנתבע וקוזלוביץ ערבו לכך שכל תמורה שתתקבל אצל החברה בעבור מכירת הסחורה תועבר לתובעת או שהחברה תחזיר את הסחורה שלא נמכרה לתובעת. סעיף זה מתייחס רק לחוב שנוצר בגין סחורה שנמכרה ע"י החברה ותמורתה לא הועברה לתובעת, או בגין סחורה שלא נמכרה ע"י החברה ולא הוחזרה לתובעת. כך הבין גם ארביב את האמור בסעיף זה (ראו גם ס' 34.2-34.3 לתצהיר ארביב). בתביעה נתבע סך של 100,000 ₪ (מתוך 400,000 ₪) בגין טובין שלפי הטענה, הוזמנו על ידי התובעת עבור החברה אך נשארו במחסני התובעת. לגבי אלה, ניתן לטעון להפרת ההתחייבות לפי ס' 1 לכתב הערבות. לבד מתצהירו של הנתבע, שאיננו כולל ולו פירוט מינימלי שנדרש לצורך הוכחת קיומו של החוב הנטען, כל שהובא להוכחת החוב הוא אוסף של חשבוניות שהוציאה התובעת לחברה עבור מוצרי חשמל שלפי הטענה, ייבאה עבור החברה וסיפקה לה (נספח ג' לתצהיר ארביב), ואוסף של חשבוניות שהוציאה התובעת לצדדים שלישיים שרכשו ממנה סחורה (נספח ה' לתצהיר ארביב). לגבי שני הסוגים של החשבוניות התובעת עצמה מציינת שהן מדגמיות. הוגש אוסף של חשבוניות שאינן קבלות, ללא כל ארגון, ניתוח והשוואה של הנתונים העולים מהן. [כך למשל, בנספח ג', חשבוניות שמתייחסות לטיפול ברכב וחשבוניות אחרות, שהקשר בינן לבין כתב הערבות והתביעה בראש נזק זה, לא ברור, בלשון המעטה. חשבונית מס' 2215 מיום 12.3.06 על סך 5,039 ₪ עמ' 89 למוצגים; וחשבונית מס' 6032 מיום 17.7.06 על סך 7,798 ₪, עמ' 55 למוצגים, שמתייחסות לטיפול ברכב. ראו גם חשבונית מס' 1797 מיום 10.7.06 על סך 4,814 ₪, עמ' 57 למוצגים, שמתייחס לחיוב בגין "דוגמאות", וטיבה לא ברור. כמו כן, הטענה ביחס לאיסור מכירת מוצרי KOSS נטענה בכלליות ולא ברורה כלל. עיון בחשבוניות מעלה, כי רבות מהחשבוניות לצדדים השלישים שבנספח ה' לתצהיר ארביב, מתייחסות למוצרי חברה זו, לרבות חשבוניות מינואר 2008]. לא צוינו ולא הוכחו על ידי התובעת פרטים כלשהם שדרושים לצורך הוכחת גובה החוב שנתבע ולא הוכח שהחוב בגין מוצרים אלה, אפילו הוכח כשלעצמו, נוצר טרם פקיעת הערבות: - לא צוין המועד שהחברה או מי מטעמה הזמינו מהתובעת את המוצרים שלפי הטענה נמכרו ע"י התובעת בהפסד או הושמדו על ידה, כמות המוצרים שהוזמנה, וסוגם; - לא צוין המועד שהמוצרים נרכשו ע"י התובעת בעבור החברה, כמות המוצרים שנרכשו, סוגם ועלותם; - לא צוין מהי הסחורה שנותרה לפי הטענה במחסני התובעת והושמדה (כמות, סוג, מחיר);- לא צוין מהי הסחורה שנותרה לפי הטענה במחסני התובעת ונמכרה בהפסד ומה שיעורו של ההפסד; - לא צוין תחשיב גובה החוב, לרבות הפחתת תמורת המכירה בהפסד (לא ברור אפילו אם נתבעו נזקי עלות או הפסדי הרווחים). . החשבוניות שהוגשו יכולות להעיד, לכל היותר, שהתובעת סיפקה לחברה סחורה בתקופה שמינואר 2006 ועד נובמבר 2006, או שהתובעת מכרה לחנויות שונות מוצרים שלKOSS ואחרים, בתקופה שאוגוסט 2006 עד דצמבר 2007. הא ותו לא. לא הוכח קיומו של קשר בין שתי הקבוצות של המסמכים, אם קיים כזה. לא ניתן ללמוד מהן שהסחורה שנמכרה לצדדים שלישיים היא סחורה שהוזמנה עבור החברה, בטרם פקיעת הערבות. לא ניתן ללמוד מהן שהמכירה היא בהפסד, ולא ניתן ללמוד מהן מהו גובה ההפסד. עולה מהאמור, כי לא הוכח קיומו של חוב בגין סחורה שהזמינו קוזלוביץ והנתבע עבור החברה או אפילו בסחורה שהוזמנה ע"י אחרים עבור החברה, ולא הוכח שהתובעת זכאית לסך של 400,000 ₪ בגין הסחורה שנטען שהוזמנה כאמור (ולרבע מזה, 100,000 ₪, מהנתבע). לא הוכח שהתובעת זכאית לסכום זה, אפילו הוכח כשלעצמו, בגין סחורה שהוזמנה על ידי הנתבע וקוזלוביץ עבור החברה ונותרה במחסניה של התובעת תוך הפרת ההתחייבות למכור את הסחורה, וממילא לא הוכח שהחוב היה קיים במועד פקיעת הערבות. חוב עבור שכר יועצים משפטיים וכלכליים לצורך עריכת הסכם פשרה עם בנק הפועלים לטענת התובעת, בשל תביעה שהגיש הבנק נגד החברה כמו גם נגד קוזלוביץ, ארביב והתובעת בשנת 2008, נאלצה התובעת לשכור שירותי עו"ד וייעוץ כלכלי על מנת להגיע להסדר עם הבנק. בכך תרמה התובעת לכך שכל הנתבעים שילמו בפשרה סכומים מופחתים. הנתבע התחייב לשאת ברבע מהוצאות שכירת השירותים, שהם 14,312 ₪. התובעת צירפה קבלות תשלום עבור ייעוץ משפטי וכלכלי וכן העתק מטיוטת הסכם הפשרה של התובעת עם בנק הפועלים (עותק לא חתום מנובמבר 2008). הנתבע דוחה את הטענה, שהסכים להשתתף עם התובעת בהוצאות ייצוג משפטי או אחר לטיפול בתביעת בנק הפועלים. הנתבע דאג לייצוג שלו באופן אישי לאחר שהתקבל כנגדו פסק דין בהעדר הגנה, ולא ביקש את עזרת התובעת. בהסכם פשרה עם ב"כ הבנק שילם 250,000 ₪. למעשה, שילם יותר מחלקו בשים לב לכך שהתובעת, שלה 50% בחברה, שילמה סכום דומה (ס' 59-63 לתצהיר הנתבע). אין מדובר בתביעה לפי כתב הערבות. לפי הטענה, מבוססת התביעה על התחייבותו של הנתבע לשאת בתשלום. הטענה בדבר התחייבות שכזו מצד הנתבע, לא הוכחה. היא הוכחשה על ידי הנתבע ואין ראיה לתמוך בגרסת התובעת, לבד מעדותו של ארביב, שהינה עדות יחידה של בעל דין. הקבלות כשלעצמן מעידות על תשלומים שביצעה התובעת, ולא מצביעות על הסכמתו של הנתבע לשאת בתשלום. כפי שעולה גם מהסכם הפשרה של התובעת עם בנק הפועלים, ההסכם מתייחס אך ורק לחלקה של התובעת בחוב שלו ערבה, ואיננו מסדיר את חובו של הנתבע כערב לחובות החברה כלפי הבנק. בשים לב למערכת היחסים בין התובעת וארביב לבין הנתבע באותה עת (כשנתיים לאחר שעזב את החברה), הטענה להסכמה של הנתבע לשאת ברבע מההוצאות לצורך טיפול בהסכם של התובעת עם בנק הפועלים, שלא פורט דבר ביחס לאופן שבו הושגה, לנסיבת השגתה ולפרטיה, הינה בלתי סבירה. מעבר לכך, אין הוכחה שהתשלומים ליועצים קשורים דווקא למו"מ עם בנק הפועלים בגין התביעה (בחשבונית עו"ד סורוקר מצוין רק "מנתה". היא הוצאה במרץ 2008 בעוד שטיוטת הסכם הפשרה היא מנובמבר 2008; בחשבונית עו"ד דבורה מאפריל 2008 מצוין "טיפול משפטי עבור תיק ג.ק. מאנתה". בחשבוניות החברה הכלכלית מפברואר-אפריל 2008 על שם התובעת, מצוין כי מדובר בבדיקת ח-ן בנק עבור ג.ק מאנתה בע"מ). אני דוחה, אפוא, את התביעה בראש זה, מחמת שלא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל ההוכחה שמוטל עליה לפי המשפט האזרחי. סוף דבר התביעה נדחית. אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 100,000 ₪, שנפסקו בשים לב לתוצאה ולכלל נסיבות העניין.ערבות אישיתערבות