קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פרישה מוקדמת לעובד הזכאי לפנסיית נכות: התובע, הועסק על ידי הנתבעת 1, מחיש שרותי מחשב בע"מ (להלן: "החברה) עד ליום 13.12.2008, מועד בו פרש לפנסיית נכות בעטיה של מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה בשנת 2005. בתביעה זו טוען התובע כי בחודש 3/07 אישרה לו החברה לפרוש במסלול "פיצויים מוגדלים" - שהינו אחד ממסלולי פרישה מוקדמת שנקבעו בהסכם קיבוצי מיוחד שכרתה החברה עם ההסתדרות - אך החברה חזרה בה מן האישור לאחר שהסתבר לה שהתובע חולה בטרשת נפוצה. לטענת התובע, חזרת החברה מאישור פרישתו בפרישה מוקדמת במסלול פיצויים מוגדלים - אינה כדין, ומקימה לו עילות תביעה לפי דיני החוזים לקבלת הפיצויים המוגדלים וכן עילה לפיצוי בשל הפרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח-1998. התביעה הוגשה גם נגד בנק מזרחי טפחות בע"מ (להלן: "הבנק"), שהינה בעלת השליטה בחברה, אך התובע זנח בסיכומיו את תביעתו נגד הבנק ועל כן נורה על דחיית התביעה נגדו. הרקע העובדתי התובע, יליד 1955, נשוי לגב' אורית שלו, החל את עבודתו בחברה ביום 15.2.1978. הנתבעת היא חברת בת של הבנק שעיסוקה במתן שירותי מחשוב לבנק. התובע הועסק בחברה בתפקיד מתאם תקשורת. בסוף חודש 11/05 אושפז התובע בבית חולים ועלה חשש כי לקה במחלת הטרשת הנפוצה. לאחר שחרורו של התובע מן האשפוז אושרו לו ימי מחלה מיום 24.11.05 עד ליום 20.12.05. ביום 9.1.06 אושפז התובע פעם נוספת ובתום האשפוז אושרה האבחנה של טרשת נפוצה. ביום 4.10.06 ניתנה לתובע המלצת רופא לפיה עליו להגביל את עבודתו לחצי יום עבודה. ביום 13.11.06 ניתנה המלצה זהה על ידי רופאה תעסוקתית אשר הופנתה לחברה. המלצה חוזרת של הרופאה התעסוקתית ניתנה לחברה ביום 31.1.07. בהתאם להמלצות הרפואיות, הועסק התובע בהיקף חצי משרה החל מחודש 11/2006 עד לסוף חודש 4/2007. החל מחודש 4/07 שהה התובע בחופשת מחלה עד לסיום עבודתו בחברה, בהתאם לאישורים רפואיים כמפורט להלן: ביום 28.3.07 ניתנה המלצת הרופאה התעסוקתית לפיה התובע אינו כשיר לעבודה עד ליום 30.6.07. ביום 26.6.07 ניתנה המלצת הרופאה התעסוקתית לפיה התובע אינו כשיר לעבודה עד ליום 31.10.07. ביום 4.11.07 ניתנה המלצת רופא תעסוקתי לפיה התובע אינו כשיר לעבודה באופן מלא החל מיום 1.11.07 עד ליום 30.6.08. בעקבות המלצה זו קיבלה הנתבעת חוות דעת רפואית על פיה במצבו הרפואי של התובע "לא נראית.. אפשרות או סיכוי שהנ"ל יחזור אי פעם לעבודתו והמהלך של מחלתו הינו בכיוון אחד של התדרדרות. לאור מסמכים אלה כדאי להפנותו לקרן הפנסיה לאחר מיצוי ימי המחלה על מנת להוציאו לפנסיה מוקדמת עקב בעיות בריאות". בחודש 7/08 המציא התובע לחברה אישור של הרופא התעסוקתי לפיו מצבו התפקודי של התובע לא השתפר וכי התובע אינו כשיר לעבודה באופן מלא עד ליום 31.12.08. ביום 11.9.08 פנתה אל התובע חשבת השכר של החברה, גב' אסתר במברגר, במכתב בו ציינה כי התובע מסיים בימים אלו את ניצול ימי המחלה שצבר ובהתאם לכך החברה פנתה לחברת הביטוח "כלל", בה בוטח אבדן כושר עבודת התובע, על מנת להסדיר את פרישתו תוך קבלת גמלת אבדן כושר עבודה. גב' במברגר הודיעה לתובע כי צבורה לו יתרת חופשה של כ-3 חודשים וביקשה כי יודיע לה אם הוא מבקש לנצל את החופשה בחודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2008 או שהוא מבקש לפדותם. התובע לא השיב למכתבה של גב' במברגר והחברה שלמה לתובע דמי חופשה עד לסוף חודש 12/08. התובע סיים את עבודתו בחברה ביום 31.12.08 והחל מחודש 1/09 התובע מקבל פנסיית נכות מחברת הביטוח "כלל". במועד ישיבת ההוכחות בהליך (18.12.11) עמדה הפנסיה של התובע על סכום של כ-18,000 ₪. ההסכם הקיבוצי בעניין פרישה מוקדמת ביום 11.1.2007 נחתם "הסכם קיבוצי מיוחד בעניין מבצע פרישה מרצון" בין החברה לבין הסתדרות העובדים הכללית החדשה. בהקדמה להסכם הקיבוצי נאמר כי "הואיל והחברה מבקשת לאפשר לעובדי החברה המעוניינים בכך לפרוש מהעבודה בתנאים מועדפים, בכפוף להסכמת החברה", לפיכך הוסכמו תנאי מבצע עידוד הפרישה, שאלה עיקרם: תקופת המבצע לפרישה מרצון נקבעה בהסכם הקיבוצי ל-12 חודשים, אך ביום 29.2.08 נחתם הסכם קיבוצי שהאריך את מבצע הפרישה המוקדמת מרצון עד לסוף 2008. תכנית הפרישה מרצון תוצע לכל עובדי החברה הקבועים וכל עובד כאמור אשר יבחר בכך יוכל להגיש בקשה כתובה לפרישה במסגרת המבצע על גבי הטופס שיועד לכך לא יאוחר מיום 11.1.08. לא תהיה פנייה של ההנהלה בהצעה לפרישה אשר תכוון לעובד כלשהו. החברה תיתן לעובד תשובתה לבקשת הפרישה תוך 7 ימים מיום בו התקבלה הבקשה אצלה, כאשר להנהלה זכות לקבל את הבקשה או לדחותה, על פי שיקול דעתה הבלעדי. ניתנה לעובד שבקשתו אושרה אפשרות לחזור בו מהבקשה עד 7 ימים לאחר מסירת ההחלטה בדבר אישור בקשתו (וכן ניתנה להנהלה אפשרות לחזור בה מאישור בקשת פרישה תוך 7 ימים). לועד העובדים ניתנה זכות ערעור למנכ"ל על החלטת החברה לדחות בקשת פרישה של עובד. מסלולי הפרישה הם לפנסיה מוקדמת ולפיצויים מוגדלים: מסלול הפנסיה המוקדמת מיועד לעובדים אשר במועד הפרישה ימלאו להם 55 שנים והם מבוטחים בביטוח מנהלים או בקרן פנסיה צוברת. עיקרו של מסלול זה הוא בהבטחת פנסיה לפורש עד לגיל פרישת החובה של העובד או עד אירוע נכות או פטירה, תוך שהחברה ממשיכה להפריש בגין הפורש הפרשות לקרן הפנסיה (או לביטוח המנהלים) בתקופת הפנסיה המוקדמת. מסלול הפיצויים המוגדלים מיועד לעובדים אשר במועד הפרישה טרם מלאו להם 55 שנים, ולעובדים אשר במועד הפרישה מלאו להם 55, אך אינם מבוטחים בביטוח מנהלים או בקרן פנסיה צוברת. עיקרו של מסלול זה הוא בקבלת 150% פיצויי פיטורים בנוסף לשחרור כל הסכומים שצבר העובד בקרן הפנסיה או בביטוח המנהלים, כאשר עובד שאינו מבוטח בביטוח מנהלים או בקרן פנסיה יקבל פיצויים בשיעור 250%. ניתנה סמכות למנכ"ל לאשר לפי שיקול דעתו הבלעדי פרישה לפנסיה מוקדמת לעובדים שבמועד הפרישה טרם מלאו להם 55 שנים ובלבד שהתקופה ממועד הפרישה עד לגיל פרישת החובה לפי חוק גיל פרישה לא תעלה על 15 שנים. בסמוך לחתימת ההסכם הקיבוצי הפיצה החברה "ערכה לפורש" שכללה פנייה לעובדיה בחתימת מנהל הכספים ומשאבי אנוש, מר יגאל סעדיה, בה הובא לידיעת העובדים מידע בקשר להסכם ולמבצע הפרישה המוקדמת. פורט מידע על גורמים שונים אליהם ניתן לפנות לקבלת מידע (ארגונים מייעצים שונים ועמותות העוסקות ב"גיל השלישי", קרן ההשתלמות, המוסד לביטוח לאומי, מוסדות לימודים ומחלקות ההתנדבות ברשויות המקומיות). כן נמסר לעובדים כי בבקשות למידע יוכלו לפנות במסגרת החברה למר יגאל סעדיה ולגב' אסתר במברגר. במסמך שנכלל ב"ערכה לפורש" שפירט את עיקרי ההסדר נאמר כי "את התהליך כולו ילווה מקרוב מנהל אגף כספים ומשאבי אנוש, אשר יענה לכל פניות העובדים ויעמוד לרשותם החל משלב ההתלבטות ובחינת הרעיון ועד למועד הפרישה בפועל". ל"ערכה לפורש" צורף טופס "בקשה לפרוש במסגרת תכנית פרישה 2007" כנספח 1 לערכה. הטופס הינו מכתב בחתימת העובד המבקש לפרוש המיועד למר יגאל סעדיה. להלן לשון המכתב: "לכבוד מר י. סעדיה מנהל כספים ומשאבי אנוש כאן שלום רב, הנדון: בקשה לפרוש במסגרת תכנית פרישה 2007 בהמשך למכתבכם שבנדון, ולאחר שקראתי אותו, הנני מבקש/ת בזאת לפרוש מהעבודה במסגרת תוכנית פרישה 2007, אותה הצעתם. ידוע לי, ואני מבין/ה כי ההחלטה הסופית בבקשתי זו הינה בידי הנהלת החברה, וכי אין בבקשתי זו, כשלעצמה, כדי לאשר את פרישתי כאמור. ידוע לי, ואני מבין/ה כי ככל שהנהלת החברה תאשר את בקשתי זו, יקבע מועד סיום עבודתי בחברה בהסכם הפרישה בין החברה לביני, על פי האמור במכתבכם שבנדון. בכבוד רב תאריך" המחלוקות ועילות התביעה הנטענות המחלוקת העיקרית בהליך נוגעת לטענת התובע כי בחודש 3/07 מר סעדיה הבטיח לתובע, בשם החברה, כי יוכל לפרוש במסלול "פיצויים מוגדלים", אך לאחר שהחברה גילתה שהתובע חולה בטרשת נפוצה ועל כן ממילא יפרוש לפנסיית נכות, חזרה בה מן האישור. התובע מוסיף וטוען כי בפגישה שהתקיימה בין התובע לבין מר סעדיה בחודש 3/07, מר סעדיה פעל בחוסר תום לב כדי לשכנע אותו, בניגוד לאינטרס שלו, לדחות את מועד פרישתו, זאת על מנת לוודא שמצב בריאותו המתדרדר יהיה הסיבה המובהקת לפרישתו וזאת כדי להימנע מתשלום הפיצויים המוגדלים שהחברה אישרה לו. התובע, בניסיון לאפיין כצינית וכחסרת תום לב את התייחסות החברה לעניינו, טוען כי הלך מחשבתה של החברה היה ש"ממילא התובע יפרוש בשל מחלתו וימות, למה לבזבז עליו את תקציב התוכנית לפרישה מוקדמת"? בהתאם למחלוקת האמורה, הצדדים חלוקים בשאלת זכאות התובע לפיצויים המוגדלים שהיו משתלמים לו במסלול "פיצויים מוגדלים", על פי עילות התביעה לפי דיני החוזים, הנטענות על ידי התובע, ובהן - זכאות התובע לאכיפת ההבטחה; זכאות התובע לפיצויים בשל הפרת ההבטחה; זכאות התובע לפיצוי בשל ניהול מו"מ בחוסר תום לב או זכאות לפיצויי בגין קיום חוזה בחוסר תום לב, מניעות והשתק. הצדדים אף חלוקים בשאלה אם עמדתה של הנתבעת, המסרבת לשלם לתובע פיצויים מוגדלים על פי ההסכם הקיבוצי, מהווה הפלייה אסורה של התובע מחמת מוגבלות, בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות. לעניין זה טוענת החברה כי מטרת הסכם הפרישה מרצון הינה התייעלות, וכפועל יוצא מכך, סיום עבודתם של עובדים בלתי יעילים או בלתי נחוצים אשר לולא ההסכם היו ממשיכים בעבודתם הבלתי יעילה עד לגיל הפרישה. על פי גישת החברה - התובע סיים את עבודתו בחברה מחמת מצבו הבריאותי במסלול המיועד לכך - פרישה לפנסיית נכות. אבחנה זו בין מסלולי סיום העבודה אינה מהווה הפלייה, שכן קיים הבדל רלוונטי בין עובדים שאינם מסוגלים להמשיך בעבודתם מסיבות רפואיות ועל כן פרישתם אינה יוצרת חיסכון לחברה, לבין עובדים שהיו יכולים להמשיך לעבוד אלמלא פרישתם, ובעצם פרישתם נגרמים התייעלות וחסכון לחברה. התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פדיון חופשה של כ-3 חודשים. לטענתו, הואיל והחברה אישרה לו פרישה מרצן במסלול פיצויים מוגדלים, היה מקום לשלם לו פדיון חופשה ולא לעשות שימוש ביתרת חופשתו להארכה מלאכותית של תקופת עבודתו. בהתאם למפורט לעיל, נדרשת הכרעתנו תחילה במחלוקת בעניין קיומו של אישור או הבטחה לאישור פרישת התובע במסלול הפיצויים המוגדלים והפרת אותה הבטחה או חזרת החברה מן האישור. לאחר מכן נכריע במחלוקות באשר להתקיימותן של עילות התביעה שהתובע מבסס עליהן את תביעתו. נפנה איפוא לפירוט גרסאות הצדדים, נקבע ממצאי עובדה ונעבור לדון בתביעות התובע. גרסת התובע התובע טוען כי התעניין באפשרות לפרוש פרישה מוקדמת על פי ההסכם הקיבוצי, על רקע מחלתו. על פי גרסתו בכתב התביעה ובתצהירו, הוא פנה במרץ 2007 למר סעדיה ונפגש עמו פעמיים. להלן גרסת התובע באשר לתוכן פגישותיו עם מר סעדיה ב-3/07, כאמור בתצהירו: 23. בשל מצוקתי בעקבות גילוי מחלתי, ועקב השפעת הגילוי על מצבי הנפשי ביקשתי תחילה להסתיר את דבר מחלתי והתקשיתי לקבל החלטה בעניין תוכנית הפרישה. אולם, לאחר שהחלטתי לבקש לפרוש לפי תוכנית הפרישה, ביקשתי לקיים פגישה עם מר סעדיה על מנת לקבל המלצה בדבר הדרך הטובה ביותר לעשות כן. לשם כך נפגשתי במרץ 2007 עם מר סעדיה. 24. במסגרת פגישה זו דיווחתי לראשונה למר סעדיה על מחלתי וביקשתי אישור לפרוש בתנאים מועדפים בהתאם לתוכנית הפרישה. 25. הואיל וברשותי הייתה פוליסה לביטוח מנהלים הכוללת פיצוי במקרה של אבדן כושר עבודה, מר סעדיה הסביר לי שעל פי תוכנית הפרישה המוצעת, אין אפשרות לקבל גם פנסיה מוקדמת וגם קצבת אי כושר, אם וכאשר אהיה זכאי לה מתוקף מחלתי. בתגובה, ועל סמך תשובתו של מר סעדיה, ביקשתי ממר סעדיה לקבל פיצויים מוגדלים של 150% בנוסף לצבירה בקופות על שמי בהתאם לתוכנית הפרישה (לפי סעיף 7.2 להסכם הקיבוצי). 26. מר סעדיה המליץ לי להפגש עם נציגת חברת הביטוח כדי לברר איך למצות את זכויותיי בהתאם לפוליסה לביטוח מנהלים בטרם אחתום על בקשה פורמאלית להצטרף לתוכנית הפרישה, ועמד על כך שהפגישה עם חברת הביטוח תיערך גם בנוכחותו. ... 28. ואכן, לאחר מספר ימים אשתי ואני נפגשנו שוב עם מר סעדיה, ועם גב' מירב קוצר, נציגת סוכנות הביטוח "תמורה" (להלן: "מירב"), סוכנות הביטוח של (הנתבעת) אשר ביצעה עבורי את פוליסת ביטוח המנהלים במסגרת עבודתי. 29. בתחילת הפגישה אמר מר סעדיה לאשתי ולי: "אושר לך 250%" בכך התכוון מר סעדיה שהצבירה בקופות על שמי מהוות 100% פיצויי פיטורים ובנוסף אושר לי שיעור של 150% נוספים לפי סעיף 7.2 להסכם הקיבוצי ובסה"כ 250%. בתצהירו מעיד התובע כי בהמשך הפגישה סוכנת הביטוח הסבירה לו כי קיימים שני מסלולים לקבלת קצבת אבדן כושר מהעבודה, הראשון - הגשה מידית של תביעה לגמלת אי כושר ובמקרה כזה הוא יהיה זכאי לגמלת אבדן כושר בשיעור 88% מהשכר, השני - הגשת התביעה לגמלת אבדן כושר לאחר 12 חודשים ובמקרה כזה הוא יהיה זכאי לקבל גמלת אבדן כושר בשיעור 99% מהשכר, בתנאי שלא יעבוד באותם 12 חודשים. התובע המשיך והסביר כי הואיל ולזכותו היו רשומים ימי מחלה רבים בלתי מנוצלים, הוא הודיע למר סעדיה כי הוא מבקש לנצל את ימי המחלה שלו ולקבל דמי מחלה. התובע מסיים את תיאור הפגישה כך: "32. לאור האמור לעיל, ועל יסוד האישור של מר סעדיה, כי אפרוש בהתאם לתוכנית הפרישה בתנאים מועדפים, כמפורט בהסכם הקיבוצי, במסלול של פיצויים מוגדלים בשיעור של 150%, בנוסף לשחרור הצבירה בקופות על שמי (סעיף 7.2 להסכם הקיבוצי), הסכמתי בסיומה של אותה פגישה, לסיים את עבודתי מיד לאחר שאסיים חופשת מחלה בת 12 חודשים". 33. מר סעדיה הביע את שביעות רצונו מההסכמות... 34. בסיום הפגישה מסר מר סעדיה לי ולאשתי את מספר הטלפון הנייד האישי שלו והפציר בנו להתקשר אליו באופן אישי.. .. 37. הסתמכתי על הסיכום עם מר סעדיה ובהתאם לסיכום, יצאתי במרץ 2007 לחופשת מחלה, במהלכה הדרדר מצב בריאותי עוד. התובע טוען כי החל להבין שהחברה החליטה לחזור בה מאישור פרישתו לפיצויים מוגדלים, כאשר שמע מחבר ועד העובדים, מר צבי חטיאל, אשר לבקשת התובע ייצג את עניינו מול החברה בתקופת מחלתו, כי מר סעדיה הודיע לחברת הביטוח שהחברה מעוניינת בקיצור חופשת המחלה של התובע ובהקדמת פרישתו לפנסיית נכות, וכי אין בכוונת החברה לשלם לו פיצויים מוגדלים על פי הסכם הפרישה מרצון. או אז פנה התובע, באמצעות אשתו, למנכ"ל החברה במכתב מיום 28.9.08. לאחר מכן קיבל את מכתבה של גב' במברגר, לו לא השיב, ומילא טפסים הקשורים לסיום עבודתו בחברה. התובע מעיד כי ביום 6.1.09 נפגש עם מר סעדיה שהודיע לו מפורשות כי אין בכוונת החברה לשלם לו פיצויים מוגדלים. לאחר פגישות נוספות עם מר סעדיה ועם מנכ"ל החברה במהלך חודש 1/09, קיבל התובע ביום 11.3.09 את תשובת המנכ"ל במכתב שנכתב במענה למכתבה של אשתו מיום 28.9.08, בו הודיעה החברה כי לא אושרה לו פרישה מוקדמת לפי הסכם הפרישה מרצון. גרסת החברה אל מול גרסת התובע עומדת גרסת הנתבעת, מפי מר סעדיה, לפיה מעולם לא הובטח לתובע על ידי מר סעדיה או על ידי כל גורם מוסמך אחר בחברה, שהתובע יקבל את תנאי הפרישה לפי מסלול הפיצויים המוגדלים והחברה מעולם לא אישרה בקשה כזו של התובע. מר סעדיה מדגיש בתצהירו כי "בניגוד לנטען בסעיף 29 לתצהיר התובע, מעולם לא אמרתי לתובע ו/או לאשתו "אושרו לך 250%" או כל ביטוי אחר שממנו משתמע שהתובע יק גם פנסיית נכות וגם פיצויים מוגדלים בהתאם להסכם הפרישה מרצו"ן. מר סעדיה מדגיש כי התובע מעולם לא הגיש בקשה בכתב על גבי הטופס המיועד לכך, לפרישה לפי ההסכם הקיבוצי. יתר על כן, מר סעדיה מסביר כי הוא אינו מוסמך כלל לאשר בקשת פרישה מוקדמת. החלטה לקבל בקשת עובד לפרישה מוקדמת מתקבלת בהנהלה לאחר הפעלת שיקול דעת במסגרתו נלקחים בחשבון שיקולים שונים כמו חיוניות העובד, הצורך בהעסקת עובד מחליף במקום העובד הפורש, ושיקולים נוספים. בהתאם לכך, אין כל סבירות בטענת התובע כי מר סעדיה אישר לו לפרוש במסלול פיצויים מוגדלים. דיון והכרעה המחלוקת העיקרית בהליך, אם כן, נוגעת לטענת התובע אודות הבטחה לפיה קיבל ממר סעדיה בפגישה השנייה שהתקיימה ביניהם במרץ 2007, במשרדה של סוכנת הביטוח, כי יוכל לקבל פיצויים מוגדלים לפי הסכם הפרישה מרצון לאחר שיסיים את תקופת המחלה בת 12 החודשים אליה יצא. כעניין שבעובדה, אנו מקבלים את טענת התובע לפיה במרץ 2007 התקיימו שתי פגישות בינו לבין מר סעדיה, כאשר השנייה התקיימה אצל סוכנת הביטוח. בתצהירו, לא הכחיש מר סעדיה את התיאור של התובע בתצהירו באשר לפגישות ביניהם, ובעדותו אישר מר סעדיה שנושא הפרישה המוקדמת עלה בשיחה בינו לבין התובע בעל פה. גם מכתבה של גב' שלו למנכ"ל החברה תומך באימוץ התיאור של התובע בדבר פגישה שהתקיימה אצל סוכנת הביטוח. ממכלול העדויות עולה תמונה לפיה בשיחה הראשונה שהתקיימה בין הצדדים התובע הביע עניין לפרוש במסלול הפנסיה המוקדמת, ולאחר שמר סעדיה הסביר לתובע כי מסלול הפנסיה המוקדמת אינו מתיישב עם קבלת פנסיית נכות מחברת הביטוח, הודיע התובע על רצונו לפרוש במסלול פיצויים מוגדלים. מר סעדיה לא ידע בפגישה הראשונה להשיב לתובע עם פרישה במסלול פיצויים מוגדלים מתיישבת עם קבלת פנסיית נכות מחברת הביטוח, וקיבל על עצמו לברר נושא זה ולתת תשובה לתובע. לעניין זה העיד התובע: "בפגישה הראשונה סיכמנו שאי אפשר לקבל גם, כי אני ביקשתי בהתחלה פנסיה מוקדמת, שאי אפשר פנסיה מוקדמת וגם אובדן כושר. אז אמרתי לו, טוב, אז פיצויים מוגדלים. הוא בירר את זה ובפגישה השנייה הוא אמר לי שאושר לי 250%". כאמור, התובע טוען כי בתחילת הפגישה השנייה, לפני שהוא ומר סעדיה נכנסו לפגישה אצל סוכנת הביטוח, מר סעדיה אמר לתובע "אושר לך 250%". התובע ביטא בדרכים שונות את נחרצות עמדתו שכך אכן אמר לו מר סעדיה (נכונות להיבדק בפוליגרף, נכונות להישבע בחיי ילדיו). איננו סבורים שהתובע בודה מלבו דברים אלה. איננו מאמצים את גרסת התובע באשר למילים המדוייקות שהשמיע מר סעדיה, אך מקובלת עלינו עדותו של התובע כי מר סעדיה התייחס לאפשרות שהתובע יפרוש במסלול פיצויים מוגדלים ובעשותו כן עשה שימוש במלה "250%". אלא שלדעתנו, מכלול הראיות מצביע על כך שמר סעדיה לא הציג לתובע כי אושרה בקשת פרישה קונקרטית במסלול פיצויים מוגדלים, אלא מר סעדיה ביקש להביא לידיעת התובע, בהמשך לפגישתם הקודמת, שקיימת אפשרות עקרונית לשלב בין פרישה במסלול פיצויים מוגדלים לבין קבלת גמלת נכות או אבדן כושר עבודה מחברת הביטוח. מסקנה זו מתיישבת עם דברים אלה שאמר התובע בעדותו: "ש. לפי תוכנית הפרישה המסלול של פיצויי הפיטורים המוגדלים קובע שיעור אחיד של 250%. אז למה שהוא יגיד לך שאושרו לך 250%? ת. כי הוא טען בהתחלה שאי אפשר. אבל תיקנתי אותו ואמרתי לו שאי אפשר פנסיה מוקדמת אבל פיצויים כן אפשר. הוא הלך ובדק את זה וחזר אלי עם תשובה שכן אפשר". מסקנה זו, בדבר היעדר מצג מצדו של מר סעדיה לקיומו של אישור קונקרטי לבקשת פרישה של התובע במסלול פיצויים מוגדלים, נתמכת גם בדברים אלה של התובע: ש. בין אותה פגישה שאתה מתאר כרגע לבין פרישתך בפועל היה פרק זמן של כמעט שנתיים. מה מנה ממך בכל הזמן הארוך הזה לפנות לנתבעת, להגיש בקשה בכתב כפי שנדרש בהסכם הפרישה מרצון? ת. יש פה בעיה של ענין מורכב. צריך לתאם בין הדברים. הייתי צריך אותו והוא לא נתן לי הרגשה של פסילה של הענין של פרישה מרצון. תמיד היתה לי תקווה שהוא ישתכנע. הוא קרא להרבה עובדים, כל העובדים, עד עכשיו, הצליחו לשכנע אותו. המסקנה כי מר סעדיה לא הציג לתובע מצג של אישור קונקרטי לבקשת פרישה של התובע במסלול פיצויים מוגדלים, נתמכת גם בהגיונם של דברים, בשים לב לדרישות הצורניות של כריתת הסכם לפרישתו המוקדמת של עובד על פי ההסכם הקיבוצי, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ובשים לב להליך האישור של בקשה כזו והיעדר סמכות של מר סעדיה ליתן אישור כאמור. טענת התובע כי אושרה פרישתו המוקדמת במסלול פיצויים מוגדלים, נדחית איפוא, ברמה העובדתית. מסקנה זו נתמכת גם בהוראת סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אשר קובע: "חוזה יכול שייעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת, זולת אם הייתה צורה מסוימת תנאי לתוקפו על פי חוק או הסכם בין הצדדים". הוראות ההסכם הקיבוצי קובעות דרישות צורניות ברורות לכריתת הסכם פרישה מרצון בין עובד לבין החברה. דרישות אלה כוללות הגשת בקשה בכתב לפרישה מרצון ואישור הבקשה בכתב על ידי החברה. אין מחלוקת כי התובע מעולם לא הגיש לנתבעת בקשת פרישה בדרך שהותוותה בהסכם הקיבוצי ועל כן גם משום כך אין לקבל את טענתו כי החברה אישרה לו לפרוש במסלול פיצויים מוגדלים. בהתאם לכך, אין בסיס לתביעת התובע לאכיפת "הסכם הפרישה" או לפיצויים בשל הפרתו. התובע טוען כי יש לפסוק לו פיצויים מוגדלים בשל חוסר תום לב של הנתבעת שהתבטא בייעוץ שנתן מר סעדיה לתובע בניגוד לאינטרס של התובע. לטענת התובע, היה על מר סעדיה להמנע מלייעץ לתובע לדחות את פרישתו והיה עליו לעודדו לבחור באופציה של פרישה מיידית במסלול פיצויים מוגדלים. לטענת התובע, המלצת החברה לתובע לדחות את פרישתו על ידי יציאתו לחופשת מחלה ארוכה ופרישה לאחריה, ניתנה מתוך ציפייה שתחול התדרדרות במצבו הרפואי ומתוך כוונה להסתמך על התדרדרות זו כאמתלה להימנע מאישור פרישתו במסלול פיצויים מוגדלים, תוך היתלות באפשרות של התובע לפרוש לפנסיית נכות מחברת הביטוח. טענה זו, שהינה מרחיקת לכת בייחוס כוונות זדון לחברה, אינה מקובלת עלינו ואין כל בסיס לייחס לחברה או למר סעדיה כוונה להטעות את התובע או להכשילו. גם אין בסיס לייחוס חוסר תום לב לחברה או למר סעדיה על בסיס ניגוד עניינים בין עניינו של התובע לעניינה של החברה בכל הנוגע לייעוץ שנתן מר סעדיה לתובע. נפרט את הדברים: במועד קיום הפגישות בין התובע לבין מר סעדיה, התובע עדיין עבד בהיקף של חצי משרה. מר סעדיה העיד כי מחלת התובע לא הייתה גורם שפסל את התובע, מבחינתו, מלהיכלל בתוכנית הפרישה וכי באותו מועד טרם נקבע על ידי גורם רפואי שהתובע אינו כשיר באופן מוחלט לעבודה. במצב דברים זה, החלטת התובע לפעול על פי המלצת סוכנת הביטוח ולצאת לחופשת מחלה ארוכה על מנת למכסם את גמלת אבדן הכושר שיקבל, הייתה ההחלטה הרציונלית והנכונה באותן נסיבות, וככל שמר סעדיה תמך בהמלצה זו, תמיכה זו אינה נגועה בחוסר תום לב או בניגוד עניינים. זאת, מאחר שהבטחת קבלת קצבת אבדן כושר למקרה שהתובע יאבד כליל את כושר עבודתו (דבר שכאמור טרם נקבע באותו מועד), הייתה האינטרס העליון של התובע באותו מועד, ופרישה מרצון תוך קבלת פיצויים מוגדלים באופן שיסכן את הזכות לקבל מחברת הביטוח גמלת אבדן כושר עבודה/נכות, הייתה בניגוד לאינטרס של התובע. כפי הנראה, אכן בתחילת הפגישה אצל סוכנת הביטוח, מר סעדיה הביא לידיעת התובע את ממצאי בדיקתו לפיה אין סתירה הכרחית בין פרישה מרצון במסלול פיצויים מוגדלים לבין האפשרות של סיום עבודת התובע מחמת נכות, וזאת בניגוד להיעדר האפשרות לשלב בין פרישה מחמת נכות לבין מסלול "הפנסיה המוקדמת". ואולם, לאחר ההתייעצות עם סוכנת הביטוח הוברר כי האינטרס העליון של התובע הוא בהבטחת קבלת פנסיית נכות והשאתה, וזו הסיבה להחלטת התובע על דחיית פרישתו. תמיכה לכך קיימת גם במכתבה של גב' שלו למנכ"ל החברה מיום 28.9.08. לאחר תיאור הפגישה שהתקיימה אצל סוכנת הביטוח בהשתתפות מר סעדיה בה לטענתה "הוחלט" על פרישת התובע במסלול פיצויים מוגדלים לאחר 12 חודשי חופשת מחלה, הסבירה גב' שלו כי "בינתיים בתקופה הבאה קרו דברים לא צפויים והמחלה תקפה את ברוך במספר מקומות בגופו". דברים אלה מבססים את המסקנה כי האפשרות של פרישה מוקדמת מרצון של התובע, במשולב עם פרישה לפנסיית נכות מחברת הביטוח, הושארה בסוף הפגישה אצל סוכנת הביטוח כעניין תיאורטי אשר האפשרות המעשית ליישמו תידון בעתיד, וכי משתתפי הפגישה התייחסו למצבו התפקודי של התובע באותו מועד, שכאמור, עדיין הועסק בנתבעת בחצי משרה. בהתאם לכך, איננו מקבלים את טענת התובע כי החברה ייעצה לו בחוסר תום לב לדחות את מועד פרישתו מתוך הנחה כי מצבו הרפואי יתדרדר ואז תוכל להמנע מאישור פרישתו במסלול פיצויים מוגדלים תוך היתלות ביציאתו לקצבת נכות. אשר על כן החלטנו לדחות את תביעת התובע לפיצויים מוגדלים על פי עילות התביעה החוזיות שפירט התובע בהליך. חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות התובע טוען כי עמדת החברה לפיה סירוב החברה לאשר לתובע פרישה במסלול פיצויים מוגדלים מהווה הפלייה אסורה שלו בניגוד לחוק שוויון זכויות אנשים עם מוגבלות. התובע מבקש לפסוק לו של 24 משכורות בסך כולל של למעלה מ-420,000 ₪. עמדתנו היא כי סירוב החברה לאשר לתובע פרישה מרצון עם פיצויים מוגדלים בנסיבות סיום עבודתו, אינה נגועה בהפלייה אסורה לפי חוק שוויון לאנשים עם מוגבלות. להלן נימוקינו לכך: הגדרת "אדם עם מוגבלות" בחוק היא "אדם עם לקות פיסית, נפשית או שכלית לרבות קוגניטיבית קבועה או זמנית, אשר בשלה מוגבל תפקודו באופן מהותי בתחום אחד או יותר מתחומי החיים העיקריים". החברה לא טענה כי התובע אינו "אדם עם מוגבלות" ואנו נניח כי אכן מחלת הטרשת הנפוצה ממנה סבל התובע הפכה אותו ל"אדם עם מוגבלות" (השוו: תע"א 5654/09 (ת"א) פלוני נ. אלמונית (מיום 3.9.12), בו הכיר בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב בנשא HIV כ"אדם עם מוגבלות"). מטרת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות היא, כאמור בסעיף 2 שבו, "להגן על כבודו וחרותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, וכן לתת מענה לצרכיו המיוחדים באופן שיאפשר לו לחיות את חייו בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד, תוך מיצוי מלוא יכולתו". "תעסוקה" הינה אחד מ"תחומי החיים" בו החוק ביקש לקדם את שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות, ולעניין זה נקבעו בסעיף 8 לחוק, שכותרתו "איסור הפלייה בתעסוקה", הוראות כדלקמן: "לא יפלה מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה, מחמת מוגבלותם, ובלבד שהם כשירים לתפקיד או למשרה הנדונים, בכל אחד מאלה: (א) קבלה לעבודה לרבות מבדקי קבלה. (ב) תנאי עבודה. (ג) קידום בעבודה. (ד) הכשרה או השתלמות מקצועית. (ה) פיטורים או פיצויי פיטורים. (ו) הטבות ותשלומים הניתנים לעובד בקשר לפרישה מהעבודה. התובע טוען כי סירובה של החברה לאשר פרישת התובע במסלול פיצויים מוגדלים מהווה הפלייה של התובע מחמת מוגבלותו לפי סעיף 8(א)(5) ו-8(א)(6) לחוק. כאמור לעיל, הנתבעת טוענת כי ישנה שונות רלוונטית בין מי שפורש בשל אבדן כושר עבודה, שאז אישור פרישתו מרצון בתנאים מועדפים אינה מקדמת חסכון או התייעלות לחברה, לבין מי שאלמלא פרישתו מרצון היה ממשיך לעבוד עבודה לא יעילה. במחלוקת זו עמדתנו היא כעמדת הנתבעת, מן הטעמים הבאים: ענייננו בבחינת שיקול דעתה של החברה לאשר או לדחות בקשה של עובד לקבל תנאי פרישה מועדפים על פי ההסכם הקיבוצי. לצורך בחינת כשרותו של שיקול דעת זה, יש לבדוק אם הוא מתיישב עם מטרות ההסכם הקיבוצי, או שהוא נגוע בשיקולים זרים או פסולים. ההקשר התעשייתי שעל רקעו נכרתים הסכמים הקיבוציים מן הסוג הנדון הוא הקושי, הקיים באופן רגיל למעביד במקום עבודה מאורגן, לסיים עבודתם של עובדים, בשים לב למגבלות מהותיות ופרוצדורליות החלות על פיטורי עובדים מכוח ההסכמים הקיבוציים. האפשרות שמעביד מציע לעובדים לפרוש בתנאים מועדפים, מטרתה להתגבר, איפוא, על ההגנות מפני פיטורים אשר קיימות במקום עבודה מאורגן. אפשרות זו מבטאת שיתוף אינטרסים בין המעסיק לבין ארגון העובדים, באופן שתמורת תנאי פרישה מיטיבים משיג המעביד התייעלות וחיסכון. קיומן של הגנות מפני פיטורים מהווה ביטוי לאיזון הכוח של המעביד והגבלת זכותו הקניינית לפעול במפעלו כרצונו, שמושגים באמצעות משטר משפטי המכיר במעמדם של ארגוני עובדים ובחובת מעסיק לנהל משא ומתן קיבוצי עם ארגון עובדים יציג. באופן הסטורי, גם הבטחת ביטחונם הסוציאלי של עובדים היוותה מטרה חשובה בפעילותם של ארגוני עובדים. כידוע, ההסתדרות והמעסיקים היוו חלק עיקרי של הסכמה חברתית רחבה, לה הייתה שותפה גם המדינה, שעל בסיסה קמה ופעלה מערכת של קרנות הפנסיה החברתיות, שמטרתה הייתה הבטחת זכויותיהם של העובדים לעת זקנה, נכות והבטחת זכויות שאיריהם במקרה מוות (חוות דעתו של כב' הנשיא אדלר בעע 600029/97 משה אליאב ואח' נ. קרן מקפת (מיום 30.5.02)). ואכן, עד להוצאת צו ההרחבה של שר התעשיה, מסחר ותעסוקה להסכם הקיבוצי הכללי בדבר הנהגת פנסיה חובה בתחילת שנת 2008, הסדרי הפנסיה הצוברת שחלו במגזר הלא-ממשלתי נבעו, ודאי ברובם, מהסכמים קיבוציים (ואף צו ההרחבה הנ"ל מושתת על הסכם קיבוצי כללי). על רקע קיומן של מערכות להגנה מפני פיטורים ולהבטחת זכויות סוציאליות במקרים של נזקקות (זקנה, נכות, מוות), אשר מבוססות על פעילותו של ארגוני העובדים, אנו סבורים שבראייה רחבה של עניינם המשותף של מעביד נתון ושל הקולקטיב של עובדיו, החלטה של מעביד שלא לאשר פרישה מוקדמת בתנאים מועדפים לעובד שיהיה זכאי לפנסיית נכות מקרן פנסיה או מחברת ביטוח, היא סבירה, ואינה נגועה בהפלייה מחמת מוגבלות, באשר היא מגשימה את המטרה המשותפת למעביד ולארגון העובדים. כאמור, משטר היחסים הקיבוציים מיועד להביא לאיזון בין כוחו של המעביד לכוחם הקולקטיבי של העובדים, כאשר שני הצדדים מחויבים להכיר באינטרסים הלגיטימיים של הצד שכנגד, וזאת כחלק מחובת תום הלב ביחסים קיבוציים. במסגרת זו, ארגון עובדים חייב לכבד את מטרת המעביד שהינו חברה שנוסדה למטרת הפקת רווחים - לפעול באופן כלכלי להגברת רווחיות מפעלו. במציאות של משאבים מוגבלים, כפי שמהווה פירמה כמו החברה בענייננו, שימור התקציב שנועד למימון מבצע פרישה מוקדמת למימון פרישתם של מי שאלמלא מבצע עידוד הפרישה לא היו פורשים, מגשים את מטרתם המשותפת של ארגון העובדים ושל המעסיק. במובן זה, ההנמקה של הנתבעת להסבר השונות הרלוונטית בין מי שבפרישתו גורם לחסכון לחברה לבין מי שבפרישתו אינו גורם לחסכון כזה משום שממילא היה פורש לנכות, היא נכונה אך היא צרה מדיי, באשר היא מתייחסת לעניינו של המעסיק בלבד. לדעתנו, הבחנה כזו משרתת גם את עניינם הקולקטיבי של העובדים. כעולה מההסכם הקיבוצי, לוועד העובדים ניתן מעמד לערער על החלטה לדחות בקשת פרישה של עובד. בעניינו של התובע לא הוגשה כל בקשת פרישה וממילא לא ניתנה החלטה בבקשה כזו, אך אין כל סיבה להניח שוועד העובדים בחברה תומך בתביעה זו של התובע. מר חטיאל, חבר ועד העובדים שייצג את עניינו של התובע, לא הובא לעדות על ידי התובע. עוד נציין שעמדת הנתבעת אינה פוגעת בתכלית חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, באשר אין היא פוגעת בכבודו או בחרותו של התובע או בזכותו להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה. ההחלטה מבטאת את ההתייחסות לביטוח הפנסיוני כמכשיר שנועד לקדם את הנכות שאירעה, למרבה הצער, למערער, ואת ההתייחסות לתכנית הפרישה מרצון כמכשיר שנועד לקדם מטרות אחרות, שאינן רלוונטיות לעניינו של התובע. על רקע האמור לעיל, אנו סבורים כי החברה לא הפלתה את התובע מחמת מוגבלותו בהחלטתה שלא לאשר פרישתו במסלול פיצויים מוגדלים לפי ההסכם הקיבוצי. בנסיבות אלה, מתייתר הדיון בטענות הגנה נוספות שהעלתה החברה, כגון התיישנות. מן האמור לעיל נובע כי אף אין לתובע עילה לתבוע פדיון חופשה, לאחר שלא נפל פגם בהחלטת החברה לשלם לתובע דמי חופשה עבור שלושת חודשי העסקתו האחרונים. לאור כלל האמור לעיל הגענו למסקנה כי דין התביעה כולה להידחות. סוף דבר התביעה נדחית. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות. בית הדין מתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין, אשר נבע מריבוי מטלות של כתיבת פסקי דין המוטלות על בית הדין. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום. פרישה מוקדמתפנסיהפרישהנכות