קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קצבת נכות לתושב חוזר: השופט אילן סופר 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת מיכל לויט; ב"ל 4318-09), בו נקבע כי המערערת, בהיותה תושבת חוזרת לאחר שהות ממושכת בחו"ל, אינה זכאית לתשלום גמלת נכות. זאת, מן הטעם שבמועד בו איבדה את כושר השתכרותה, לא הייתה המערערת תושבת ישראל ולפיכך אין היא עומדת בתנאי סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק"). במרכז הערעור מתעוררת השאלה האם קיימת אפליה בין עולים חדשים לתושבים חוזרים, בכל הקשור לזכאות לתשלום גמלת נכות. רקע עובדתי 2. המערערת נולדה בישראל בשנת 1958. בשנת 1986 עברה המערערת, יחד עם בעלה וילדיה, להתגורר בארצות הברית. המערערת שבה לישראל לאחר כ-24 שנים, בפברואר 2009. בשנת 1991 אובחנה המערערת, בהיותה בארצות הברית, כחולה בטרשת נפוצה ובשנת 1998 עברה אירוע מוחי ראשון. לאחר מכן התדרדר מצבה ובאותה שנה היא חדלה לעבוד. עוד יצוין, כי בשנת 1992 קבע המשיב (להלן: "המוסד") כי המערערת אינה תושבת ישראל, לאחר שחלפו כחמש שנים מיום שעברה להתגורר בארצות הברית. 3. ביום 9.3.09, לאחר שובה לישראל כאמור, הגישה המערערת למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום גמלת נכות כללית. עקב כך, נקבע לה אי כושר מלא, רטרואקטיבית, החל מיום 9.12.07. אולם, מכיוון שבמועד בו נוצר אי הכושר שלה, לא הייתה המערערת תושבת מדינת ישראל, נדחתה תביעתה לקבלת גמלת נכות. עם זאת, המוסד הכיר במערערת כמי שזכאית לקבל קצבה לשירותים מיוחדים וגמלת ניידות, ובהתאם היא מקבלת גמלאות אלה עד היום. ההליך בבית הדין האזורי 4. כנגד החלטת המוסד שלא להכיר בזכאותה לגמלת נכות, הגישה המערערת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. בית הדין האזורי דחה את התביעה בנימוק שהמערערת לא עומדת בתנאי סעיף 196(א) לחוק, שכן אין חולק כי היא לא הייתה תושבת ישראל במועד בו נוצר אי הכושר שלה, דהיינו בדצמבר 2007. עוד הוסיף בית הדין האזורי, כי במהלך הדיון העלתה המערערת טענה נוספת, ביחס לדחיית תביעתה לשיקום מקצועי. בית הדין האזורי קבע כי גם בעניין זה החלטת המוסד הייתה כדין, נוכח האמור בסעיף 203 לחוק, לפיו הליקוי בשלו נדרש השיקום המקצועי צריך לקרות למבוטח שעה שהוא תושב ישראל. מאחר שהמערערת לא הייתה תושבת ישראל במועד בו נגרם לה הליקוי כאמור, היא אינה זכאית גם לשיקום מקצועי. הערעור 5. במסגרת הדיון בערעור התבקשה עמדת היועץ המשפטי לממשלה בשאלה מדוע זכויותיה של המערערת כתושבת חוזרת אינן זהות לזכויותיו של עולה, לעניין הזכאות לגמלת נכות ושיקום על פי חוק הביטוח הלאומי? לאחר קבלת העמדה הגישו המערערת והמשיב השלמת טיעוניהם בכתב ונערך דיון נוסף, בו טענו הצדדים טענותיהם בעל פה. להשלמת התמונה יאמר, כי בערעור הסתבר כי המערערת מקבלת, עד היום, קצבת נכות המגיעה מארצות הברית, שכן היא ממשיכה להחזיק באזרחותה האמריקאית. יובהר כי המערערת לא הסבירה בדיון מיהו הגורם המשלם את הגמלה מארצות הברית, או מהו גובה הגמלה אותה היא מקבלת כאמור. בנוסף, המערערת גם מקבלת מן המוסד גמלאות בסך של כ-6,700 ש"ח בגין קצבת שירותים מיוחדים וניידות. 6. מותב בית דין זה בפניו נדון הערעור בישיבה הראשונה - התחלף למותב הנוכחי. הצדדים הביעו הסכמתם במעמד הישיבה השניה, להחלפת המותב כאמור. טענות הצדדים בערעור 7. המערערת טענה, כי המצב בו עולים חדשים אינם נדרשים להיות תושבים בעת גרימת אי הכושר בעוד שמתושבים חוזרים נדרשת התושבות כתנאי לתשלום הגמלה, מהווה אפליה אסורה כלפי הקבוצה עליה היא נמנית, קרי תושבים חוזרים יהודים. את סעיף 197 לחוק, הקובע כי עולים חדשים יהיו זכאים לגמלת נכות, גם אם אי הכושר נגרם טרם עלייתם לארץ וקבלת מעמד של תושב, יש להחיל לפי טענה זו גם על תושבים חוזרים יהודים. בנוסף, המערערת טענה כי על בית הדין לבטל את התנאי המפורט בסעיף 196(א), לפיו קבלת גמלת נכות מותנית בכך שאי הכושר נגרם בעת שהמבוטח היה תושב ישראל - מאחר שמדובר בתנאי בלתי סביר. לטענתה, השאלה האם אדם היה "תושב" ישראל במועד הפיכתו לנכה הינה מקרית בלבד. תנאי המבוסס על מקריות הינו בלתי סביר ולפיכך יש מקום לבטלו ולהותיר על כנם רק את יתר התנאים, שהינם סבירים. עוד טענה המערערת, כי הערכים החברתיים העומדים בבסיס ההקלה הקיימת בסעיף 197 ביחס לעולה חדש, קיימים גם ביחס לתושב חוזר. המדינה מעוניינת כי התושב החוזר ישוב אליה במסגרת המדיניות של "שבו בנים לגבולם", שהיא נכונה גם לגבי עולה חדש. לפיכך מדובר במתן יחס שונה כלפי שווים המהווה אפליה אסורה. עוד נטען, כי לא ניתן כל הסבר מדוע תנאי התושבות בעת שאירע אי הכושר הוסף רק לגמלת הנכות הכללית, בעוד שביחס לגמלאות אחרות המשולמות על ידי המוסד, חלקן גבוהות מגמלת הנכות, לא קיים התנאי כאמור. המערערת הוסיפה וטענה, כי שלילת הזכות לקבלת גמלת נכות כללית וגמלת שיקום מקצועי הופכת את הנכה לנטל על החברה ואף פוגעת בכבודו כאדם ובחירותו. 8. היועץ המשפטי לממשלה טען כי יש לדחות את הערעור, שכן לא קיימת אפליה כלשהי כלפי המערערת. לטענתו, קבוצת השוויון אליה משתייכת המערערת היא כלל תושבי מדינת ישראל, וביחס אליה אין המערערת מופלית לרעה. היועץ הטעים כי המונח "תושב חוזר" אינו מוגדר בחוק הביטוח הלאומי (למעט חריג אשר אינו רלבנטי לענייננו, לעניין קטינים) ואין להתייחס לפיכך אל תושבים חוזרים כאל "קבוצה" בפני עצמה. באשר לתנאי הקבוע בסעיף 197 ביחס לעולים חדשים, היועץ טען כי תנאי זה לא רק משקף את מדיניותה המיוחדת של מדינת ישראל כמדינה קולטת עליה, אלא בפועל הוא בא להשוות את מצבם של העולים למצבם של כלל תושבי המדינה, אשר נכותם נגרמה בישראל. בנוסף, ככל שאכן קיימת אבחנה, הרי מדובר באבחנה מותרת, העולה בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל כפי שהם באים לידי ביטוי בחוקים רבים נוספים. ביחס לטענה כי הפגיעה בשוויון מהווה אף פגיעה בכבוד האדם וחירותו, נטען כי משקבוצת השוויון של המערערת היא כלל תושבי מדינת ישראל, הרי שלא קיימת כל פגיעה בשוויון ביחס אליה; האבחנה הקיימת ביחס לעולים חדשים אינה עולה כדי פגיעה בזכות חוקתית על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה בעניין זה; בנסיבות העניין הקונקרטיות של המערערת, אין כל פגיעה בכבודה או בחירותה, בשים לב לכך שהיא מקבלת גמלת שירותים מיוחדים וניידות. לחלופין, ככל שאכן קיימת פגיעה בלתי חוקתית, הרי שזו חוסה תחת ההגנה של סעיף שמירת הדינים; בנוסף, לא הוכח כי האפליה, ככל שזו קיימת, אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. 9. המוסד אימץ בתגובתו את טענות היועץ המשפטי לממשלה. עוד טען, כי העלות המשוערת שתהא להחלטה אשר תחיל את סעיף 197 גם על תושבים חוזרים, תעמוד על כמיליון ש"ח בשנה. עלות זו מבוססת על מספר המקרים אשר נדחו בפועל על ידי המוסד. העלות אינה לוקחת בחשבון את כל אותם תושבים חוזרים, אשר כלל לא הגישו תביעה, וכן את אלו שבחרו שלא לחזור לישראל כיוון שהם אינם זכאים לגמלה. 10. בתגובה לטענת המוסד טענה המערערת, כי אל מול הנזק הכלכלי הצפוי ניצבים נימוקים כבדי משקל ביחס לצורך בתיקון האפליה הקיימת בחוק, אותם יש להעדיף. זאת במיוחד נוכח העובדה שמדובר לטענתה בסכום "זעום יחסית", של מיליון ש"ח בשנה. הכרעה 11. טרם נדון בערעור לגופו, נעיר כי טענותיה העיקריות של המערערת לא עלו בפני בית הדין האזורי ונטענו לראשונה בערעור. המדובר בטענות המערערת בדבר זכאותה לגמלת נכות מכוח סעיף 197 - ובכלל זה טענת האפליה, הפגיעה בשוויון ובכבוד האדם וחירותו; כמו גם הבקשה לביטול התנאי בסעיף 196 מטעמים של חוסר סבירות. לאור זאת, ראוי היה לדחות את הערעור מטעם זה בלבד, או לכל הפחות, להשיב הדיון לבית הדין האזורי על מנת שידון בטענות אלה. נבהיר כי ערכאת הערעור אינה יושבת במקום הערכאה הדיונית ואינה שומעת טענות אשר לא הייתה מניעה כלשהי להעלותן קודם לכן. מבלי לגרוע מן האמור, מצאנו כי במקרה זה, לפנים משורת הדין, יש ליתן למערערת יומה בבית דין זה ולדון בערעור שהגישה על מכלול טענותיו. זאת, בשים לב לנסיבותיה המיוחדות של המערערת, וכן לאור העובדה שהמערערת לא הייתה מיוצגת בהליכים שקדמו לערעור. משמצאנו כי יש לדון בערעור, נתבקשה אף עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אותה לא ניתן היה לבקש קודם לכן, מטעמים מובנים. 12. לגופו של עניין נציין כבר בראשית הדברים, כי לא מצאנו מקום לקבל את הערעור, אף לאור הטענות החדשות כאמור. להלן נפרט נימוקינו לכך. הילוכו של הדיון ייפתח תחילה בבחינת התשתית הנורמטיבית ותכליתה. לאחר מכן נדון במעמדה של המערערת כ"תושבת חוזרת" לעומת "עולה חדשה", תוך שנתמקד בשאלה האם המערערת מופלית לרעה לעומת עולים חדשים או לעומת כלל תושבי המדינה. הדיון בשאלה זו יחייב את הגדרת קבוצת השוויון, היא קבוצת התייחסותה של המערערת. נחתום את הדיון בשאלה האם ראוי לבטל את סעיף 196 (א) מחמת היותו בלתי סביר. בעניין זה יודגש, כי בדיון שהתקיים לפנינו ביום 26.6.12 הבהיר ב"כ המערערת כי עילת הביטול אותה הוא מבקש להוכיח ביחס לסעיף 196 היא חוסר סבירות, להבדיל מטענת אפליה (פרוטוקול מיום 26.6.12, עמ' 14). התשתית הנורמטיבית גמלת נכות מכוח סעיף 196(א) לחוק הביטוח הלאומי 13. סעיף 195 לחוק מגדיר "נכה" - כ"תושב ישראל" מעל גיל 18 שטרם הגיע לגיל פרישה, אשר כתוצאה מליקויו נגרם לו "אי כושר להשתכר" בשיעור של 50% או יותר". בסעיף 196 לחוק נקבע כי התושבות הינה תנאי לקבלת גמלת נכות : "196. (א) נכה זכאי לגמלה לפי פרק זה אם אי-הכושר להשתכר נגרם לו בהיותו תושב ישראל או בהיותו תושב ארץ-ישראל לפני יום ו' באייר תש"ח (15 במאי 1948), או אם בהגיעו לגיל 18 היה תושב ישראל ונכה, אף אם הליקוי נגרם לפני היותו תושב ישראל או אם הליקוי שבשלו נגרם אי הכושר להשתכר, נגרם בישראל בהיותו קטין תושב ישראל." נמצא אם כן, כי מבוטח, שאינו "עולה", המבקש לקבל גמלת נכות, צריך להוכיח כי מתקיימים בו שלושה תנאים מצטברים הנדרשים בחוק: כי הוא "נכה"; כי נגרם לו אי כושר עקב הנכות; וכי אי הכושר נגרם לו "בהיותו תושב ישראל". נרחיב כעת על ההיגיון העומד מאחורי דרישת התושבות הנמצאת בבסיס הזכאות לגמלת נכות. עקרון הטריטוריאליות 14. ככלל, קבלת גמלאות מהביטוח הלאומי מחייבת כי מקבל הגמלה יהיה תושב מדינת ישראל. מבחן התושבות, העומד בבסיס הזכאות לקבל גמלאות מכוחו, בא לבטא את הזיקה בין המבוטח למדינת ישראל ואת הסולידריות הפנימית בין תושבי המדינה. מבחינה זו חוק הביטוח הלאומי הוא חוק טריטוריאלי במובן זה שהוא מקנה זכויות למי שהוא תושב המדינה (ראו: עב"ל (ארצי) 1549/04 נואל זעתרי - המוסד לביטוח לאומי, 3.1.06; עב"ל (ארצי) 363/09 עבדאללה חנין צלאח עזה - המוסד לביטוח לאומי, 13.3.11; בר"ע (ארצי) 257/10 המוסד לביטוח לאומי - עזבון המנוחה אנה ידינק ז"ל, 23.1.12, להלן: "עניין אנה ידינק ז"ל"). על עקרון התושבות נפסק לאחרונה מפי סגן הנשיאה השופט פליטמן בפרשת חלאק: "מעמדו של אדם כ"תושב ישראל" מהווה תנאי בסיסי לצורך הענקת זכויות סוציאליות, הנוהג במדינות רבות... לאור מטרותיו של חוק הביטוח הלאומי תיעשה פרשנות המונח "תושב ישראל" על בסיס המבחן העיקרי והוא - הדרישה לקיום מרכז חיים ומירב הזיקות לישראל במסגרתם מומחשת התפיסה הטריטוריאלית של חוק הביטוח הלאומי (ראו: עב"ל 83/06 ג'אן טייץ - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 2.6.2009) כאשר "לצורך הזכות לביטוח סוציאלי מלא, נדרשת זיקה מהותית ונמשכת לארץ במידה שיש בה כדי להצדיק הקנייה של מלוא זכויות אלה" (בג"ץ 11044/04 דימיטרי סולומטין ואח' נ' שר הבריאות ואח', ניתן ביום 27.6.11 (להלן - עניין סולומטין)). הזיקה היציבה בין המבוטחים לבין המדינה, אשר הינה פועל יוצא של התושבות, היא זו אשר יוצרת מחויבות מצד המדינה לתושביה, שעה שלמי שאינו תושב צריכה לדאוג מדינת תושבותו." (עב"ל (ארצי) 344/09 אכלאס חלאק - המוסד לביטוח לאומי, 31.1.13, להלן: "עניין חלאק"). 15. לצידם של אותם שיקולים ערכיים, המכירים בחובת המדינה לתמוך במי שיש להם זיקה קבועה ומתמשכת כלפיה המתבטאת במגורים במדינת ישראל, עומדים שיקולים כלכליים, אשר הוכרו להיות ענייניים וסבירים (עב"ל (ארצי) 50358/97 עזבון המנוחה חנה ליבוביץ' ז"ל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ו (2001), 515). שיקולים אלה מכירים בכך שלמדינה אין תקציב בלתי מוגבל לחלוקה במסגרת גמלאות הביטוח הלאומי. לפיכך יש צורך להקצות משאבים על פי סולם עדיפויות, אשר באופן טבעי יביא לכך שמי שאינו תושב ישראל, כנדרש בהוראת החוק החל, לא יהא זכאי לגמלה על פי החוק. "...במסגרת סדרי העדיפויות, על רקע מגבלות התקציב, אך ברור הוא כי המדינה תיתן עדיפות להקצאת משאבים לסיפוק צרכיהם הסוציאליים של תושביה הקבועים, שגורלם נקשר דרך-קבע עם הארץ והם מקיימים זיקה מתמשכת עימה. כלפיהם נושאת המדינה באחריות מיוחדת... אכן, "בנסיבות בהן המשאבים הציבוריים אינם מספיקים לכל הצרכים ולכל הנצרכים, יש צורך בהקצאת המשאבים לפי סולם עדיפויות שמטבע הדברים יוצר הבדלים בין אדם לאדם ובין קבוצה לקבוצה", ואולם, "הבדלים אלה אינם מהווים הפליה פסולה, כל עוד הם מבוססים על שיקולים ענייניים וסבירים." (בג"ץ 11044/04 סולומטין נ' שר הבריאות, , 27.6.2001). 16. אין חולק בענייננו, כי המערערת עומדת בשניים מתוך שלושת התנאים המצטברים, כנדרש. זאת, משהיא כיום תושבת ישראל, נכה אשר נקבעה לה דרגת אי כושר מלאה מיום 9.12.07. עם זאת, המערערת לא עומדת בתנאי השלישי דהיינו, היא לא היתה תושבת ישראל בעת שנגרם לה אי הכושר, שכן היא הפכה להיות תושבת ישראל עם חזרתה מארה"ב בשנת 2009. בדין קבע בית הדין האזורי אם כן, כי המערערת אינה זכאית לגמלת נכות מכוח סעיף 196(א) לחוק. סעיף 197 לחוק -גמלת נכות לעולים חדשים 17. סעיף 197 לחוק קובע חריג לעניין תנאי הזכאות לגמלת נכות, ביחס לעולים חדשים: "197. (א) על אף הוראות סעיף 196(א), עולה, שאי-כושרו להשתכר נגרם לפני היותו תושב ישראל, יהיה זכאי לגמלה לפי פרק זה. ... (ג) בסעיף זה, "עולה" - תושב ישראל שמתקיים בו אחד מאלה: (1) בידו אשרת עולה או תעודת עולה לפי חוק השבות; (2) בידו אשרה ורישיון לישיבת קבע או אשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/5, לפי חוק הכניסה לישראל, וניתן לו סל קליטה מהמשרד לקליטת העליה." 18. כאמור, בערעור טענה המערערת לראשונה, כי זכאותה לקבל הגמלה קמה מכוח סעיף 197. לטענתה, סעיף 197 חל עליה כיוון שיש לראותה כ"עולה חדשה"; לחלופין טענה, כי יש להחיל עליה את הסעיף מתוקף היותה "תושבת חוזרת יהודיה" ועל מנת לתקן את האפליה המצויה בסעיף כלפי התושבים החוזרים היהודים לעומת העולים החדשים; לחילופי חלופין טענה, כי יש לבטל את התנאי השלישי שעניינו תושבות בסעיף 196(א) בשל היותו בלתי סביר. ראשית נבחן את התשתית הנורמטיבית והתכלית החקיקתית בסוגיה שבנדון ולאחר מכן נדון בטענות המערערת לפי סדרן. תכליתו של סעיף 197 19. סעיף 197 לחוק, אשר כותרתו "הוראות מיוחדות לעניין עולים" נועד להקל בתנאים לזכאות כלפי מי שעלה לישראל מכוח חוק השבות או שניתן לו סל קליטה. משמעותה של הקלה זו הינה זכאות לקבל גמלת נכות גם אם נכותו של העולה נגרמה לו טרם עלייתו לארץ, כלומר מי שעלה כאשר הוא נכה. בפרשת המבורגר הובא הרקע לחקיקת סעיף 197: "תכליתו של הסעיף הוסברה בדברי ההסבר בהצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 31), תשל"ח-1978, בכך ש"עולה יהיה זכאי לגמלאות נכות אף אם נכותו נוצרה בחוץ לארץ". מטרת התיקון הייתה להעמיד "את הזכות של העולה הנכה ברמה שוות-ערך לזו של מי שנכותו נוצרה בארץ"... וכן לסייע "בפתרון בעיות הקליטה של עולים אשר הגיעו לישראל ונבצר מהם להשתלב במעגל העבודה בשל נכותם"... ... הוראות מיוחדות לגבי "עולה" נקבעו גם בהסכם בדבר תשלום קצבה לילד עולה... בהסכם בדבר מתן גמלאות מיוחדות לעולים התלויים בעזרת הזולת... וכן בתקנה 5(4) לתקנות הבטחת הכנסה, תשמ"ב 1982-, לעניין קיצור תקופת התושבות לגבי "עולה"." (עב"ל (ארצי) 297/98 גולן המבורגר - המוסד לביטוח לאומי, 28.3.00, להלן: "פרשת המבורגר"; ראו גם בג"ץ 351/01 גולן המבורגר נ' בית הדין הארצי לעבודה, 28.8.02, אשר הסתיים בהסכם פשרה בין הצדדים, לאחר שבעקבות העתירה יזם המוסד לביטוח לאומי הליך לתיקון החוק. ביום 23.7.02 תוקן סעיף 196 לחוק הביטוח הלאומי באופן שהרחיב את הזכאות לגמלת נכות גם על העותר שם שהיה קטין במועד הרלוונטי ועל אחרים כמוהו). 20. אשר על כן, ההקלות הניתנות לעולים חדשים, משקפות את אחד מערכי היסוד עליהם מושתתת מדינת ישראל - היותה מדינה יהודית ודמוקרטית המעניקה זכות לכל יהודי לעלות לארץ. ביטוי מובהק לכך ניתן בחוק השבות, התש"י - 1950 הקובע בסעיף 1 כי "כל יהודי יהא זכאי לעלות ארצה". בהתאם, ועל מנת לקדם את מדיניות קליטת העלייה, פועלת המדינה במטרה לשכנע יהודים מכל רחבי תבל לעלות לישראל, כדי לבנות בה את ביתם ועתידם. ההקלות הניתנות במסגרת חוק הביטוח הלאומי, הן דוגמה למדיניות זו. הקלות והטבות אחרות ניתנות לעולים חדשים במסגרת חוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952, כמו גם בהיבט המיסויי, במסגרת סל הקליטה. 21. גם ביחס לקטינים ויתר המחוקק כאמור על דרישת התושבות. המשותף לקטינים ולעולים חדשים הוא, כי בשני המקרים מדובר על מי שאי הכושר שלו נוצר כשלא היה תושב ישראל - שלא מבחירתו. המחוקק הכיר בכך, שקטין אינו בוחר לעזוב את ישראל, אלא הוריו הם שבוחרים זאת עבורו. עניין זה מצדיק להקל עימו, שכן אין זה ראוי כי זכויותיו ייפגעו בשל בחירה שעשו הוריו. גם העולה החדש לא "בחר" להיות מחוץ לישראל בעת שנגרם לו אי הכושר. זאת בצד היותה של מדינת ישראל מדינה קולטת עליה, כפי שפורט לעיל. מן הכלל אל הפרט מעמדה של המערערת: "תושבת חוזרת" ולא "עולה" 22. כאמור, המערערת נולדה בארץ, התגוררה בה משך 28 שנים, התגוררה בארה"ב משך כ 24 שנים וחזרה לארץ לאחר מכן. מבחינה זו היא תושבת חוזרת. נבחן כעת אם ניתן לראות במערערת "עולה חדשה" כנטען על ידה מכוח סעיף 4 לחוק השבות ונוכח פסיקת בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 1464/02 קרן גולדשטיין - המוסד לביטוח לאומי, מיום 20.7.05 (להלן: "עניין גולדשטיין"). נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל טענה זו, מן הטעם שנסיבותיה של המערערת כלל אינן דומות לנסיבותיו של פסק הדין בעניין גולדשטיין. ונבאר. 23. בפרשת גולדשטיין היה מדובר במערערת שנולדה בארצות הברית לאם אזרחית ישראלית ולאב אזרח ארצות הברית. לימים עלתה הבת, אשר נולדה עם פיגור שכלי, עם אימה לישראל. האם קיבלה מעמד של תושבת חוזרת; הבת, אשר הייתה בעלת אזרחות ישראלית מלידה, מתוקף היות אימה אזרחית כאמור, קיבלה אף היא מעמד של תושבת חוזרת ולא של עולה חדשה, למרות שמעולם לא חיה קודם לכן בישראל. המוסד לביטוח לאומי דחה לפיכך את בקשתה לקבל קצבת נכות כללית, שכן בעת שנגרמה לה נכותה לא הייתה תושבת ישראל, ואזרחותה לא ניתנה לה מכוח חוק השבות אלא מכוח לידה. ערעור שהגישה המערערת על החלטת המוסד, התקבל על ידי בית דין זה תוך שנקבע כי על פי נתוניה אין כל ספק כי היא זכאית להיחשב כ"עולה"; כי רק בשל היותה כבר אזרחית מכוח הוראה אחרת היא אינה מוגדרת בתור עולה; וכי פרשנות אחרת תחטא לתכלית העומדת בבסיסו של סעיף 197 לחוק. עם זאת הדגיש בית הדין חזור והדגש, כי פסק הדין מיוחד לנסיבותיו, בהן המערערת כלל לא נולדה בישראל וממילא לא בחרה מרצונה לעזוב את הארץ בשום שלב. הוריה הם שבחרו לעשות כן, ולא ראוי כי החלטה זו, שבה לא היה לה כל חלק, תפגע בזכויותיה. 24. נסיבותיה של המערערת שלפנינו שונות בתכלית מנסיבות המקרה בפרשת גולדשטיין. כאמור, המערערת בפרשת גולדשטיין, נולדה בארצות הברית, ועשתה את מדינת ישראל לביתה לראשונה עם חזרתה כ"עולה" ביחד עם אימה. שונות בעליל נסיבותיה של המערערת במקרה שלפנינו. היא נולדה בישראל, גדלה בה והקימה בה משפחה. בהיותה בגירה קיבלה החלטה מודעת ומושכלת לעבור להתגורר ולעבוד בארצות הברית משך 24 שנים במהלכן נגרם לה אי הכושר בגינו הוגשה תביעתה. נסיבות אלה, על רקע בחירתה הרצונית של המערערת לעזוב את ישראל, כבגירה בת דעת, ולעשות את ארצות הברית למרכז חייה, מובילות למסקנה כי המערערת אינה בבחינת "עולה חדשה" כי אם "תושבת חוזרת". משכך הוא, אין היא באה בגדר הוראות סעיף 197 ואין הן חלות עליה. האם הוראות סעיף 197 מפלות לרעה את המערערת? 25. המערערת טענה, כי אם לא תתקבל טענתה כי היא "עולה חדשה", הרי שיש להחיל עליה את הוראות סעיף 197 כיוון שמדובר בפגיעה בשוויון ובאפליה אסורה בין קבוצת התושבים החוזרים היהודים, לבין העולים החדשים. דעתנו היא כי דינה של טענה זו להידחות. עם זאת, טרם נדון בטענה בשים לב לנסיבותיה הספציפיות של המערערת, נפרוש תחילה את המסגרת הנורמטיבית שביסוד המחלוקת בענייננו. עקרון השוויון כעקרון יסוד בשיטת המשפט בישראל 26. רבות נכתב על היות השוויון עקרון יסוד בחברה הישראלית, ערך נעלה שיש להגן ולשמור עליו מכל משמר. יפים לעניין זה דברי הנשיא ברק: "הזכות לשוויון הוכרה כזכות אדם בישראל... בית המשפט העליון ראה בה מהחשובה שבזכויות האדם. היא מהווה את "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (השופט מ' לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693, 698)... היפוכו של השוויון הינו ההפליה..." (בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד ס"א(1), 619). ערך השוויון הוכר כיסוד ראשון במעלה גם במשפט העבודה: "השוויון במקום העבודה והיחס השווה לכל עובד הם חלק בלתי נפרד מיחסי העבודה התקינים בעידן המודרני". (ע"ע (ארצי) 1407/01 אורי פידלמן - מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע מ, 112, להלן: "עניין פידלמן"). עקרון השוויון מעוגן בחוקים שונים במשפט העבודה (ראו למשל: חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח - 1988; חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998; חוק שכר שווה לעובדת ולעובד, התשנ"ו - 1996), ואף בפסיקת בתי הדין לעבודה. כך, נקבע כי פרשנותם של הסכמים קיבוציים תעשה לאורו של עקרון השוויון (דיון (ארצי) נג 160-3 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ - יונתן דנילוביץ, פד"ע כו(1), 339), ובית הדין אף קבע כי יש לבטל הוראה בהסכם קיבוצי, מקום בו אותה הוראה נגועה באפליה אסורה (ראו ס"ק (ארצי) 18/08 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל בע"מ - הסתדרות העובדים הכללית החדשה-הסתדרות עובדי הבניין והעץ (15.11.09); דב"ע (ארצי) לג/3-25 ועד אנשי צוות דיילי אוויר- עדנה חזין ואח' פד"ע ד' 365; עניין פידלמן). העקרון של מניעת אפליה אסורה שימש נר לרגליו של בית הדין, גם בתחום משפט העבודה הפרטי (ראו למשל ע"ע (ארצי) 1156/04 הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ - אורית גורן (20.11.07).). 27. יש לזכור, כי השאלה האם קיימת פגיעה בשוויון היא מורכבת, שכן בני האדם, מעצם טיבם, הינם שונים. מגוון הצרכים, המאפיינים והרצונות, כמו גם קיומם של קבוצות ומגזרים שונים, מחייבים מתן פתרונות שונים, ואין בכך כדי להוות פגיעה בשוויון. ההכרה בקיומה של שונות זו הביאה את בתי המשפט לקבוע, כי יחס שונה אל שונים הוא מותר, ככל שקיימת לו הצדקה (בג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פ"ד סא(1), 619; עב"ל (ארצי) 280/98 קיבוץ אור הנר - המוסד לביטוח לאומי, (22.11.05) להלן: "עניין אור הנר"). יפים לעניין זה דבריו של השופט טירקל בבג"ץ וותאד אשר הובאו בעניין אור הנר: "מקובל לומר, שיחס שונה אל שווים הוא בגדר אפליה פסולה, וכי יחס שונה אל שונים אינו בא בגדרה של זו; אולם קביעה זאת שבסיפא מותנית בכך, שקיים שוני אמיתי בין השונים, וכי שוני זה רלוונטי לשוני ביחס אליהם. לדוגמה, לא יימצאו חולקים על כך, שהכבדת נטל המסים על בעלי הכנסות גדולות בהשוואה לבעלי הכנסות קטנות, או הקלות במיסוי למשפחות מרובות ילדים, או הטבות שונות לחיילים משוחררים, ועוד כיוצא באלה, אין בהם משום אפליה פסולה, אלה כולם דוגמאות ליחס שונה, שניתן להצדיקו בטעמים של ייחודיות, או של שוני הנסיבות, שהם גם רלוואנטיים לשוני ביחס". (בג"ץ 200/83 מוחמד וותאד ואח' נ' שר האוצר ואח' פ"ד לח(3), 113, 119; צוטט כאמור בפסק הדין בעניין אור הנר, לעיל). הגדרת קבוצת השוויון 28. כאשר מועלית טענה של פגיעה בשוויון, יש לקבוע תחילה מהי קבוצת השוויון. זוהי הקבוצה אשר ביחס אליה נטענת האפליה או חוסר השוויון. משנמצאה קבוצת השוויון, נערכת בחינה כפולה: "חיצונית" ו"פנימית". בשלב הראשון, החיצוני, בוחנים האם נשמר השוויון בין חברי הקבוצה לבין מי שמצוי מחוץ לקבוצה. לאחר מכן, בשלב השני, נבחן השוויון הפנימי, בין חברי הקבוצה לבין עצמם (בג"ץ 1662/05 שושנה לוי נ' ממשלת ישראל, (3.3.09); ע"ע (ארצי) 205/08 שירותי בריאות כללית - אילן טיירו ז"ל, (9.11.09); ס"ק (ארצי) 51/09 "סאוט אלעמאל, - להגנת זכויות העובדים והמובטלים - שר התעשיה המסחר והתעסוקה (3.1.12).). ולענייננו 29. דעתנו היא כי המערערת שייכת לקבוצה המונה את כלל תושבי מדינת ישראל. קביעה זו עולה ממהותו של חוק הביטוח הלאומי עצמו שהינו חוק טריטוריאלי, ובאופן ספציפי, מפרק ט' שבו אנו עוסקים, הדן בזכות לקבל גמלת נכות. כאמור, התנאי השלישי לקבלת גמלת נכות, הוא תנאי התושבות בעת קרות אי הכושר. תנאי זה חל על כל תושבי המדינה באשר הם. לפיכך, כל תושב ישראל התובע גמלת נכות, חייב להראות לא רק שהיה תושב ישראל בשעת הגשת התביעה לקבלת הגמלה, אלא גם במועד בו נגרם לו אי הכושר לעבוד (סעיף 196 לחוק), שאם לא כן, לא קמה לו זכאות לקבלת הגמלה כאמור. אף הפסיקה אשר עסקה בעניינם של תושבים חוזרים מלמדת, כי התנאים לפיהם נבדקה זכאותם לגמלת נכות זהים לאלו של כלל תושבי המדינה. לפיכך, מבוטח שהוא "תושב חוזר" אשר אי הכושר שלו נגרם בעת שהיה תושב ישראל, יהא זכאי לגמלה. לעומת זאת, "תושב חוזר" אשר אי הכושר שלו נגרם בעת שהיה בחו"ל, דהיינו כשלא היה תושב ישראל, אינו זכאי לגמלה כאמור. למען סבר את האוזן, נסקור להלן מספר מקרים שדנו בזכאותם של תושבים חוזרים. 30. בעניין חיים כהן נדון עניינו של מבוטח, אשר זכאותו לגמלת נכות נשללה כיוון שהוא עזב את ישראל, עבר להתגורר בקנדה למשך 12 שנים ואז שב לישראל, כאשר אי הכושר שלו נגרם בהיותו בקנדה ולא בישראל. בית דין זה קבע כי בדין נשללה הזכאות כאמור. פסק הדין מציין, כי אין תושב חוזר דומה לעולה חדש ובדין נקבעו זכויות שונות ביחס לעולים חדשים אשר אינן חלות על תושבים חוזרים (עב"ל (ארצי) 1413/02 חיים כהן - המוסד ביטוח לאומי, 22.8.04). בפרשת ג'וליה לינקובסקי נדון עניינה של מבוטחת אשר עזבה את ישראל בשנת 1975 ועברה להתגורר בדנמרק למשך 20 שנה. בשנת 1995 היא שבה לישראל. בפסק הדין נקבע כי מעמדה הוא של "תושב חוזר" ולא עולה חדש. מאחר שאי הכושר שלה נגרם בהיותה בדנמרק, בשעה שלא הייתה תושבת ישראל, הרי שהיא לא זכאית לגמלת נכות ואין להחיל עליה את סעיף 197 לחוק (עב"ל (ארצי) 22/98 ג'וליה לינקובסקי - המוסד לביטוח לאומי, 31.7.01). בפרשת המבורגר (לעיל) נדון עניינו של מבוטח, אשר נולד בישראל עם שיתוק מוחין ופיגור שכלי. כשהיה בן 8, עזב עם הוריו את ישראל ושב עימם לאחר 21 שנה במעמד של "תושבים חוזרים". תביעתו לקבלת גמלת נכות נדחתה מן הטעם שלא היה תושב ישראל בהגיעו לגיל 18. תביעתו לבית הדין האזורי, כמו גם ערעורו לבית הדין הארצי, נדחו. בית הדין הארצי קבע, כי "אין אנו סבורים כי החריגה מהכלל שנקבעה לגבי "עולה", אשר עוזב את מקום הולדתו ומגיע לישראל, מאפשרת חריגה - בדרך של פסיקה - אף לגבי נסיבות דוגמת נסיבותיו של המערער, אשר עזב את ישראל וחזר אליה, וזאת בשל מהות גמלת הנכות והדין המיוחד אשר קבע המחוקק לגבי "עולה"." בעקבות הבג"ץ שהוגש על פסק דינו בית הדין הארצי, הגיעו הצדדים להסכמה כי החוק יתוקן באופן שיינתן פטור לקטינים מתנאי התושבות והוא יחול גם על אותו מקרה. 31. מנגד, נקבע כי כאשר מדובר בתושב חוזר שאי הכושר שלו נגרם בישראל, הרי שעצם העובדה שלאחר קרות אי הכושר הוא עבר להתגורר שנים רבות בחו"ל אינה מונעת ממנו זכאות לגמלה - ובלבד ששב להתגורר בישראל (עב"ל (ארצי) 747/09 עופר בר מור - המוסד לביטוח לאומי, 9.3.10, להלן: "פרשת בר מור"). בפרשה זו מדובר היה במערער אשר בשנת 1997 עבר תאונת דרכים קשה, בעקבותיה הוגדר כנכה בארבע גפיו ועקב כך קיבל מהמוסד, בין היתר, קצבת נכות כללית וקצבת ניידות. בשנת 2003 עבר המערער עם משפחתו להתגורר בקנדה, שם המשיך להתגורר גם במועד הגשת התביעה. בית הדין האזורי נתן פסק דין חלקי, עליו לא הוגש ערעור, לפיו בדין נשללה קצבת הניידות מן המערער, שכן הוא חדל להיות תושב ישראל. בית הדין הארצי אשר דן כאמור בתביעה להשבת הכספים, ציין כי פסק הדין בעניין שלילת הזכאות לקצבת ניידות ניתן בדין. עם זאת, מצא בית הדין הארצי לנכון לציין, כי "ככל שהמערער, שהינו כבן 44 נכון להיום, ישוב לישראל ויחזור להיות תושב ישראל, אזי דומה שתקומנה לו בשנית זכויותיו לקצבת נכות כללית, קצבת שירותים מיוחדים וקצבת ניידות על פי הדין בעת הגשת התביעה למוסד." (ההדגשה לא במקור, א.ס.). 32. המשותף לכל המקרים הנ"ל היא ראיית זכויותיו של התושב החוזר כמו תושב לכל דבר ועניין. משמעותה של השוואה זו מביאה למסקנה כי יש לראות במערערת חלק מקבוצת השוויון המונה את כלל תושבי ישראל. 33. טרם נבחן את השאלה האם קיימת פגיעה בשוויון החיצוני, נציין גם כי לא מצאנו מקום לקבל את טענת המערערת, שאם לא תשוייך לקבוצת "העולים החדשים", הרי שלכל הפחות יש לשייכה לקבוצת "התושבים החוזרים היהודים", כלשונה, שתהווה לצורך העניין את קבוצת השוויון. בסקירת הפסיקה שערכנו לעיל מצאנו, כי בתי הדין לא ראו בעובדה שמבוטח מסוים הוא "תושב חוזר" נתון שיש בו כדי להשפיע על האופן בה נבחנת זכאותו של אותו מבוטח לקבלת גמלת נכות. אף אנו לא שוכנענו, כי קיימת הצדקה כלשהי ליצירת קבוצת שוויון נפרדת של תושבים חוזרים, בתוך קבוצת כלל תושבי המדינה. על כך עוד נוסיף כי לא הובא לפנינו כל טעם המצדיק אבחנה בין תושבים חוזרים יהודים לאחרים. האם קיימת פגיעה בשוויון החיצוני 34. עתה נותר לבדוק האם קיימת בענייננו פגיעה בשוויון החיצוני בשים לב לכך שקבוצת השוויון הינה כלל תושבי המדינה. בשלב זה אנו בוחנים האם נשמר השוויון בין חברי הקבוצה לבין מי שמצוי מחוץ לה. אין חולק כי בכך שניתן לעולים חדשים פטור מן הצורך לעמוד בתנאי התושבות, יצר המחוקק אבחנה כלפי כלל תושבי המדינה. נוכח קביעתנו לעיל, כי המערערת אינה חלק מקבוצת העולים החדשים, מדובר באבחנה בין קבוצות של שונים ולא של שווים. עם זאת, לא כל אבחנה מגיעה כדי אפליה. משמעותה של אפליה פסולה היא אבחנה בין שווים מטעמים בלתי רלבנטיים. כלומר, מקום בו נוקטת הרשות יחס שונה אל שווים, כאשר אין הצדקה עניינית הנובעת משוני ממשי ביניהם המצדיק מתן יחס שונה, מתקיימת אפליה. קיומה של אפליה נבחן על פי מבחן התוצאה, ולא על פי כוונתה של הרשות הפועלת. (ע"ע (ארצי) 114/09 קומברס - אירית בן משה, 27.10.11; בג"ץ 1884/09 סא"ל רונן עצמון נ' צה"ל ראש אכ"א, מיום 22.4.12). דעתנו היא, כי בענייננו מדובר באבחנה שיש לה הצדקה, זאת נוכח הטעמים אשר פורטו לעיל המצדיקים מתן הקלות לעולים חדשים, ובכלל זאת היות מדינת ישראל מדינה קולטת עלייה וקיבוץ גלויות. 35. עוד נוסיף, כי לטעמנו אין מדובר באבחנה הגורמת לביזוי או להשפלה של המערערת, או כזו הפוגעת בכבודה. כאמור, הבחינה האם קיימת פגיעה בכבודו של אדם נעשית באמצעות מבחן תוצאתי: "יש לבחון האם נפגע בפועל כבוד האדם, או שמא העניקה לו המדינה מערכות תמיכה וסיוע אחרות, שבאמצעותן הושגה המטרה של שמירה מינימלית הכרחית על כבודו של האדם. המדינה יכולה לבחור באלו אמצעים סוציאליים יישמר כבוד האדם, בהתאם לתקציבה ולערכים שהיא מעוניינת לקדם." (פסק הדין בענין אנה ידינק ז"ל). ראו גם את דברי הנשיא ברק (כתוארו אז) בבג"ץ עמותת מחויבות: "הזכות לכבוד, ואף הזכות לקיום בכבוד, אינה הזכות לגמלה חודשית בסכום מסוים. זו הזכות לכך שבהינתן כל מערכות התמיכה והסיוע יישמר - בבחינה תוצאתית - כבודו של האדם." (בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי נ' שר האוצר, פ"ד ס(3) 464, 485; בג"ץ 10662/04 חסן סלאח נ' המוסד לביטוח לאומי, (28.2.12).). בענייננו, לא רק שמצאנו כי אין מדובר באפליה וכי האבחנה כלפי העולים החדשים היא לתכלית ראויה ונובעת מערכי מדינת ישראל; אלא שבפועל המערערת מקבלת גמלאות מן הביטוח הלאומי בסכום חודשי של למעלה מ-6,000 ש"ח, עקב זכאותה לגמלת שירותים מיוחדים וניידות. יתרה מכך, במהלך הדיון בערעור הסתבר, שהמערערת ממשיכה לקבל עד היום קצבת נכות כללית מארצות הברית, מכוח אזרחותה האמריקאית. הגם שלא הובאו בפנינו נתונים ביחס לגובה הקצבה אותה מקבלת המערערת מארצות הברית ומקורה המדויק, לא ניתן להתעלם מכך. עוד נוסיף, כי על מנת לקבוע כי המערערת אינה יכולה להתקיים בכבוד, עליה להביא ראיות המוכיחות זאת, בשים לב להכנסותיה השונות מגמלאות, וכן להטבות האחרות להן היא זכאית מכוח היותה תושבת חוזרת. במצב דברים זה, בהעדר בסיס עובדתי, יש לדחות את טענת המערערת כי בכך שנשללה זכאותה לקבל גמלת נכות ושיקום, היא נותרה חסרת כל, ללא יכולת לחיות ככל אדם במדינת ישראל. 36. למעלה מן הדרוש נציין, כי לא מצאנו מקום לקבל גם את טענת המערערת, לפיה בסעיף 197 קיימת אפליה בלתי ראויה כלפי תושבים חוזרים יהודים, בכך שבשני המקרים - עולים חדשים ותושבים חוזרים - מדובר על מי שמדינת ישראל חפצה שיעבור להתגורר בישראל וישתקע בה. המערערת טענה כי ניתן ללמוד על חוסר השוויון גם נוכח קיומם של "מסעות הסברה" שמנהלת המדינה, שמטרתם להשיב לארץ אוכלוסיה ישראלית המתגוררת בחו"ל, במסגרתם מעניקה המדינה הטבות שונות למי שמחליט לשוב לארץ. אכן, למדינת ישראל אינטרס לעודד את תושביה אשר בחרו לצאת ממנה ולחיות בניכר, לשוב ולחיות בה. מדיניות זו שלובה ואף נושקת למדיניות קליטת העלייה של ישראל. כחלק ממדיניות זו יצאה המדינה ב"מבצעים" שונים, כפי שעלה מטיעוני המערערת, שבמסגרתם אף ניתנו הטבות שונות לתושבים חוזרים - הטבות אשר בשגרה לא היו ניתנות להם. עם זאת, לא ניתן לומר, כי בכך ביקשה המדינה להשוות מעמדם של תושבים חוזרים לזה של עולים חדשים. ודוק: דווקא ההחלטה ליתן הקלות מסוימות לתושבים חוזרים במסגרת "מבצע" זה או אחר, מלמדת על שמירת השוני בין הקבוצות הללו, שכן מכלל ההן למדים את הלאו. לו סברה המדינה שיש להשוות את מעמדם של תושבים חוזרים לזה של עולים חדשים, הייתה עושה כן במפורש. משלא נקבע כך, וההטבות אשר ניתנו לתושבים חוזרים לא הושוו להטבות הניתנות לעולים חדשים, אנו למדים כי המדינה ביקשה להקל על התושבים החוזרים באופן מוגבל ומסויים. העובדה שלמדינת ישראל אינטרס כי בניה "ישובו אל גבולם", לא מאיינת את השוני בין מי שהוא "בן חוזר", אשר במהלך חייו בחר בשלב כלשהו לעזוב את מדינת ישראל ולאחר מכן, מסיבותיו הוא, בחר לשוב אליה; ובין מי שמעולם לא התגורר במדינת ישראל ומחליט לעלות אליה ולקשור את גורלו עם גורלה. אף אין להבחין בין תושב חוזר "יהודי" למי שהוא תושב חוזר שאינו יהודי. עדין, אין להפחית מערכן הכספי של ההטבות הניתנות לתושבים חוזרים (הטבות המשתנות בהתאם למספר השנים שהתושב החוזר שהה מחוץ לישראל טרם שובו לארץ). חלק מן ההטבות בא לידי ביטוי בתחום המיסוי, דוגמת פטור על מוצרים שונים ממכס; פטור על הכנסות מחו"ל ופטור מדיווח על הכנסות מחו"ל לתושבים חוזרים בעלי וותק המוגדר בחוק, וחלקן בתחומים מגוונים אחרים, דוגמת סיוע עסקי; הכוון תעסוקתי; סיוע למדענים וחוקרים ועוד. (ראו: חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (מס' 168 והוראת שעה) התשס"ח 2008, ספר החוקים 2184, ט"ז באלול התשס"ח 19.6.08 עמ' 902 ). נוכח כל האמור, מצאנו כי בענייננו השוויון החיצוני לא נפגע, שכן האבחנה הקיימת בין כלל תושבי המדינה וקבוצת "העולים החדשים" הינה מוצדקת. האם קיימת פגיעה בשוויון הפנימי 37. השוויון הפנימי נבחן בין חברי הקבוצה לבין עצמם. המערערת, כמי שנולדה במדינת ישראל, גדלה בה וחיה בה עד להיותה בגירה, אינה שונה מכל אזרח אחר: תנאי התושבות חל על מי שהיה תושב המדינה כל ימי חייו ומעולם לא עזבה, וגם על מי שהיה תושב פרק זמן מסוים, יצא את המדינה וחי במקום אחר תקופה ארוכה או קצרה, ואז שב להתגורר בה. במילים אחרות, המערערת אינה שונה מיתר חברי קבוצת השוויון אליה קבענו כי היא שייכת. לפיכך ניתן לקבוע, כי אין פגיעה ב"שוויון הפנימי" ביחס למערערת. האם ראוי לבטל את סעיף 196(א) לחוק מטעמים של חוסר סבירות 38. המערערת טענה כי התנאי לפיו על המבוטח להיות תושב בעת יצירת אי הכושר, להבדיל מדרישת התושבות בעת הגשת התביעה וקבלת הגמלה, אינו סביר, שכן הוא מבוסס על "מקריות". לטענתה, חוסר סבירות זה מצדיק את ביטול התנאי. לא מצאנו ממש בטענה זו. הסברנו בהרחבה כי עקרון התושבות הוא אחד מיסודותיו של חוק הביטוח הלאומי. לצידו עומדות מגבלות תקציביות, המחייבות הגדרת סולם עדיפויות המביא לצמצום הזכויות הניתנות מכוח החוק למבוטחים השונים. על סבירותה של מדיניות זו אין עוד מחלוקת: "נראה, כי על זכותו וחובתו של המחוקק ומחוקק המשנה לשקול שיקולים תקציביים בבואם לספק שירותים ככלל, ולקבוע מדיניות ביטחון סוציאלי בפרט, אין עוד עוררים." (דב"ע (ארצי) נז/ 0-59 יהונתן שבדרון - המוסד לביטוח לאומי, 21.11.99). בעניין זה ראוי להזכיר גם את דבריו של סגן הנשיאה פליטמן בעניין חלאק": "הפתרון המעוגן בחוק, של צמצום הזכאות לגמלה למבוטחים העומדים בדרישות הדין לקבלתה, הינו מידתי וסביר. שאם לא כן, ייווצר חסר במימון תשלום גמלה לסוגיה, בהיעדר תנאי להגבלת התשלום לזכאים, אשר יוביל לפגיעה בזכאים הקיימים - תושבי ישראל. אמור מעתה, בקביעת תנאים לקבלת גמלה, אין משום שלילתה של זכות, כי אם מתן ביטוי לתכלית הזכות, שהיא מתן עזרה וסיוע לזכאי כיום לגמלה. זאת, על מנת שלא לפגוע באיזון העדין שבין עיקרון הערבות ההדדית לבין המשאבים התקציביים המוגבלים." (עניין חלאק סעיף 32 , לעיל). לאור האמור, אין לטעמנו חוסר סבירות בהגבלת הזכות לקבל גמלת נכות, בכך שאי הכושר נוצר עת שהמבוטח היה תושב. העובדה שתנאי זה אינו חל באופן זהה על גמלאות אחרות הניתנות מכוח חוק הביטוח הלאומי, אינה הופכת את הבחירה בגמלת הנכות ל"סתמית" או "מקרית" כטענת המערערת ולבלתי סבירה, אלא באה ללמד על כך שמסגרת התקציב מאפשרת מתן גמלאות בתנאים שונים. 39. עוד נציין, כי מכוח חוק הביטוח הלאומי ניתנות גמלאות שונות אשר התכלית העומדת מאחוריהן איננה זהה. כך למשל, גמלת הניידות מטרתה לסייע במימון "תחליף לרגליים" שאינן מתפקדות עוד ולהקל על ניידות המוגבל (עב"ל (ארצי) 1248/00 יששכר יהודה - המוסד לביטוח לאומי, 30.6.03; עב"ל (ארצי) 1533/02 תקווה איילון - המוסד לביטוח לאומי, 3.3.05). גמלת שירותים מיוחדים מיועדת למימון טיפולים להם זקוק הנכה כמו גם מימון עזרה עבורו. גמלאות אלה, אינן גמלאות "קיום" במובן זה שהן אינן באות להבטיח לנכה את קיומו המינימלי או להחליף הכנסה, אלא הן באות לתת מענה לצרכים הנובעים ממגבלותיו של הנכה. לעומת זאת, גמלת נכות כללית, כמו גם גמלת נכות מעבודה, הן גמלאות שמטרתן לאפשר לסייע בקיום למי שהוא נכה, אם בעקבות תאונה בעבודה ואם בשל נסיבות אחרות. לפיכך, אין זה בלתי סביר שתנאי הזכאות לקבלת גמלאות אלה יהיו שונים מן התנאים הקבועים לקבלת גמלת ניידות ושירותים מיוחדים, כל זאת בשים לב גם לאילוצים הכלכליים המחייבים יצירת סולם עדיפויות, כפי שפורט לעיל. שלילת זכאותה של המערערת לשיקום מקצועי 40. לא מצאנו מקום לקבל גם את טענת המערערת ביחס לזכאותה לקבל שיקום מקצועי. כפי שציין בית הדין האזורי, הטענות לעניין השיקום כלל לא הועלו על ידי המערערת כחלק מתביעתה. למרות זאת, מאחר והמערערת התייחסה לנושא במעמד הדיון בבית הדין האזורי, נקבע בפסק הדין כי "סעיף 203 לחוק דורש היות המבוטח תושב ישראל בעת שאירע לו ליקוי כתנאי לזכאות לשיקום מקצועי. על כן, משאין מחלוקת כי התובעת לא היתה תושבת ישראל בעת שאירע לה הליקוי, אין היא זכאית לשיקום מקצועי." (עמ' 3 לפסק הדין נשוא הערעור). אנו תמימי דעים עם החלטת בית הדין האזורי בעניין זה, על נימוקיה והטעמים שנפרשו בפסק דיננו, שיפים גם לעניין זה. 41. טרם נעילה נציין, כי אין חולק שמצבה הבריאותי של המערערת אינו קל. המערערת חלתה במחלה קשה, אשר אינה מאפשרת לה לעבוד או לנהל אורח חיים נורמלי. נטיית הלב היא, להעניק תמיכה ללא סייג למי שאיתרע מזלו והפך נכה עקב מחלה כה קשה. עם זאת, היכולת להעניק מוגבלת לחוק וכפופה לתנאיו, אשר כפי שקבענו הינם סבירים ואין בהם אפליה או פגיעה בשוויון. יש לזכור גם, כי במקרה זה המערערת מקבלת סיוע באמצעות גמלאות אחרות להן היא זכאית על פי חוק, באמצעות הטבות המגיעות לה כ"תושבת חוזרת" וכן על ידי קצבה המשולמת לה מארצות הברית. כללם של דברים 42. לאחר ניתוח הוראות החוק ותכליתן, לא מצאנו כי המערערת זכאית לקבל קצבת נכות מכוח סעיף 196 או סעיף 197 לחוק; במסגרת השאלה האם הוראות החוק מפלות לרעה את המערערת, בחנו מהי קבוצת השוויון אליה משתייכת המערערת לעניין זה וקבענו כי היא שייכת לקבוצה של כלל תושבי ישראל, ולא לקבוצת העולים החדשים או התושבים החוזרים; בהתאם לקביעה זו, מצאנו כי בסעיפי החוק שלעיל לא קיימת אפליה כלפי המערערת ואין פגיעה בשוויון או בכבוד האדם; ממילא לא מצאנו כי יש מקום במקרה זה לבטל תנאי מן התנאים הקבועים בחוק או להרחיבם כך שהמערערת תיכנס לגדרם; לבסוף, לא מצאנו כי המערערת זכאית לקבל שיקום מקצועי. על כן, לו תישמע דעתי, דין הערעור להידחות. השופט עמירם רבינוביץ אני מסכים לפסק דינו רב הכמות והאיכות של חברי, השופט אילן סופר, ואוסיף כמה מילים. התכלית העומדת מאחורי ההטבות הניתנות לעולה החדש ולתושב החוזר היא דומה - עידוד השיבה הביתה. יחד עם זה התושב החוזר והעולה החדש נמנים על שתי קטגוריות שונות. יש בהן מן המשותף אך יש ביניהם הבדלים. אינו דומה מי שטרם טעם את טעמם של חיים בישראל- הוא העולה החדש- למי שטעם את טעם החיים בישראל, בחר לעזוב לארץ אחרת ומבקש כעבור זמן לשוב אליה. המחוקק בחר לסווג את העולה החדש מחד ואת התושב החוזר מאידך בקטגורית שונות, כיון שהם שונים זה מזה במידה זו או אחרת. הסיווג השונה הוליד הטבות שונות שהן פרי חקיקה וחקיקת משנה. משבחר המחוקק לחלק את המשאבים המוקצים לכל אחת מהקטגוריות באופן שונה תוך אבחנה בין השתיים שאינה לוקה בחוסר סבירות, אין בכוח הפסיקה להתערב בחלוקה זו כשם שפסקנו עוד באותו עניין בפרשת ג'וליה הנזכרת בסעיף 30 לפסק דינו של חברי. הנשיאה נילי ארד פסק דינו רחב היריעה של חברי השופט אילן סופר מקובל עליי ואני מסכימה לתוצאה אליה הגיע. נציג ציבור, מר יצחק שילון אני מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט אילן סופר. נציג ציבור, מר יחזקאל דסקל אני מסכים לתוצאה אליה הגיע השופט אילן סופר. סוף דבר על דעת כל חברי המותב, אנו דוחים את הערעור. בנסיבות העניין, ומשמדובר בערעור שעניינו חוק ביטחון סוציאלי, לא מצאנו מקום לחייב בהוצאות. קצבת נכותתושב חוזרנכות