רשלנות המשטרה בטיפול באירוע

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות המשטרה בטיפול באירוע:

1.     לפני שני ערעורים על פסק דינו של בימ"ש השלום בראשל"צ (כב' השופט קינר) מיום 15.4.12 בת.א. 738/07.

הרקע העובדתי

2.     ביסוד הדברים עמדו שתי עסקאות של מכר ברזל מהמשיבה 1 (להלן: "התובעת") למשיבה 2 (להלן: "הנתבעת 1") באמצעות מנהליה ובעליה המשיבים 3 ו-4 (להלן: "הנתבעים 2 ו-3" בהתאמה).
     בעסקה הראשונה מיום 12.2.06 נמכרה סחורה בשווי 95,131 ₪, והסחורה סופקה באותו יום כנגד שיק מעותד ליום 31.5.06.
     בעסקה השניה מיום 7.3.06 נמכרה סחורה בשווי 74,984 ₪, והסחורה סופקה כעבור יומיים, ביום 9.3.06, לאחר תשלום מקדמת מזומן בסך 15,000 ₪, וכנגד שיק מעותד ליום 2.6.06 בסכום היתרה, 59,984 ₪.

3.     בעת ביצוע העסקה השניה, לאחר שפרקה את הסחורה אצל הנתבעת 1 ומסרה אותה לידיה, ולאחר שקיבלה את התמורה כמוסכם במזומן ובשיק מעותד - התעורר אצל התובעת חשד כי מדובר בתרגיל עוקץ לגזילת סחורותיה, וכי הנתבעים 3-1 פעלו במרמה בשתי העסקאות ומסרו לה שיקים מעותדים ביודעם שלא יפרעו אותם.
     חשד זה התעורר אצל התובעת משום שהסתבר לה שהנתבעים 3-1 מתכוונים להעביר את הסחורה למקום אחר, בניגוד למצגים שהציגו בפניה לעניין היעד של הסחורה.
     כיוון שכך, הציעה התובעת באותו מועד ובאותו מעמד לבטל את העסקה השניה, ליטול את הסחורה בחזרה ולהשיב את הכסף המזומן ואת השיק המעותד ואף סכום נוסף - אך הנתבעים 3-1 לא הסכימו לכך.

4.     או אז הזמינה התובעת את המשטרה למקום, ובהגיע השוטרים ביקשה התובעת שהמשטרה תיטול לחזקתה את הסחורה שנפרקה במקום ותימנע את הברחתה. אלא שהשוטרים, ובראשם השוטר הנתבע 5, שהכיר את הנתבע 2 (להלן: "השוטר") סרבו לפעול כך, ואפשרו לנתבעים 3-1 להעמיס את הסחורה על שתי משאיות ולהובילן ליעד אחר.
     בהמשך הגישה התובעת תלונה במשטרה, אך לטענתה המשטרה לא חקרה באופן נמרץ ומקצועי, וכך נמנע מהתובעת (לגישתה) לאתר את הסחורה במועד שיאפשר השבתה.

5.     כל אותה עת המשיכה התובעת להחזיק בשני השיקים המעותדים משתי העסקאות, ובהגיע מועדי הפרעון שלהם הציגה אותם התובעת לבנק, אך שניהם חוללו.

6.     בהמשך הסתבר, כי חלק מסחורות הברזל הגיעו למשק החקלאי של הנתבע 4, הוא המערער 1 (להלן: "יהב"), אשר רכש אותן אצל הנתבעת 1 והשתמש בהן לבניית מחסן במשקו.

התביעה

7.     בעקבות הפרשה האמורה הגישה התובעת תביעה כספית נגד הנתבעים 3-1, נגד יהב, נגד השוטר ונגד המדינה (בכובעה כמשטרת ישראל).

8.     מלכתחילה הוגשה התביעה כנגד כל הנתבעים האמורים בסך של 170,123 ₪, שהוא סכום שני השיקים המחוללים בתוספת ריבית פיגורים, ומבטא את מלוא המחיר הבלתי מסולק של העסקה הראשונה ואת יתרת המחיר הבלתי מסולקת של העסקה השניה בתוספת ריבית כאמור.

9.     הנתבעים 3-1 לא התגוננו, וניתנו נגדם פסקי-דין בהעדר הגנה במלוא סכום התביעה.

10.     בהמשך צמצמה התובעת את תביעתה נגד יהב לכדי סכום השיק השני בלבד (היתרה הבלתי מסולקת מהעסקה השניה), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק במקום ריבית פיגורים.
     התביעה נגד השוטר נדחתה מכח החסינות שהעניקה לו המדינה.
     התביעה נגד המדינה נותרה עומדת במלוא סכומה.

11.     כך נותר לבימ"ש קמא להכריע בתביעה המוקטנת נגד יהב ובתביעה המלאה נגד המדינה.
     התביעה נגד יהב הועמדה על טענות של שותפות במרמה, גזל, רשלנות וחוסר תום לב, וחבות להשיב את הסחורות או לשלם את שוויין מכח בעלות התובעת ומכח עשיית עושר ולא במשפט.
     התביעה נגד המדינה הועמדה על רשלנות, חוסר תום לב והפרת חובה חקוקה, הן בגין הטיפול באירוע ביום 9.3.06 (בעיקר בשל אי-מניעת השלמתו של "תרגיל העוקץ" והעלמת הסחורה) והן בגין ההתנהלות בחקירה המשטרתית לאחר מכן.

פסק הדין נושא הערעורים

12.     בימ"ש קמא קיבל את התביעה באופן חלקי בלבד, הן כנגד יהב והן כנגד המדינה, כל אחד מהם על יסוד עילות וטענות שונות, אך באותו סכום.
     ביהמ"ש חייב את יהב ואת המדינה ביחד ולחוד בסכום של 44,988 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, וכן בשכ"ט עו"ד ובהוצאות. סכום החיוב האמור מבטא את היתרה הבלתי-מסולקת של העסקה השניה בלבד, ללא ריבית פיגורים, ובניכוי אשם תורם של התובעת בשיעור של 25%.

13.     את חיובו של יהב העמיד בימ"ש קמא על היסודות הבאים:
א.     התובעת נותרה הבעלים בסחורה נושא העסקה השניה מכח תניית שימור בעלות שבינה ובין הנתבעת 1, ואף בעקבות ביטול העסקה עם הנתבעת 1 ביום 9.3.06 בדרך של התנהגות;
ב.     יהב רכש וקיבל מהנתבעת 1 את כל הסחורה נושא העסקה השניה;
ג.     יהב לא עמד בתנאי תקנת השוק.
     על יסוד כל האמור לעיל בחר בימ"ש קמא להעדיף את זכויות התובעת על פני זכויותיו של יהב ולהורות על השבה; אך כיון שהשבת הסחורה אינה אפשרית (משום ששימשה לבניית מחסן והיא משולבת בו ללא יכולת הפרדה) - הורה ביהמ"ש על תשלום שוויה לפי המחיר החוזי שסוכם בין התובעת לנתבעת 1, בניכוי מה ששולם בפועל במזומן.
     בימ"ש קמא ציין במפורש, כי התובעת זנחה את הטענות הנזיקיות, אותן העלתה בתביעה כלפי יהב, והותירה אותה אך ורק על הבסיס הקנייני לפיו פסק.

14.     את חיובה של המדינה העמיד בימ"ש קמא על רשלנות המשטרה בטיפול באירוע מיום 9.3.06 בזמן אמת ובשטח המריבה.
     בימ"ש קמא קבע, כי אנשי התובעת הציגו בפני השוטרים חשד סביר לכך שהם קרבן לתרגיל מרמה, וכי היה קיים חשש סביר שהנתבעים 3-1 יעלימו את הסחורה ובהמשך לא יכבדו את השיק. בנסיבות אלה היה על השוטרים, כך קבע בימ"ש קמא, לחקור את החשד באופן ראשוני ע"י בדיקת הרישום הפלילי של הנתבעים 3-2; וכן היה עליהם לפעול "להקפאת המצב" ע"י תפיסת הסחורה והובלתה למגרשי המשטרה (במיוחד כשהתובעת הציעה לבצע את ההובלה על-חשבונה). בימ"ש קמא הוסיף וקבע, כי השוטרים במקום התרשלו כאשר לא פעלו כך לנוכח החשדות שהוצגו בפניהם, וכי נראה שהיו מוטים לטובת הנתבעים 3-1 ולרעת התובעת - הן בשל ההיכרות המוקדמת של השוטר עם הנתבע 2, והן בשל כך שהוזעקו למקום ע"י התובעת באמתלת-שווא של קטטה (אשר כלל לא היתה). עוד הוסיף בימ"ש קמא, כי אילו קיימו השוטרים במקום את חובתם ואילו תפסו את הסחורה, היה לתובעת ממה להיפרע את השיק שלא כובד בסופו של דבר - ולכן מתקיים קשר סיבתי בין רשלנות השוטרים לבין נזקה של התובעת בכל הנוגע לסחורה נושא העסקה השניה.
     בימ"ש קמא דחה את טענות התביעה ביחס לרשלנות המשטרה בשלב החקירה המאוחרת.
כן דחה ביהמ"ש את כל טענות התובעת נגד המדינה בקשר לסחורה נושא העסקה הראשונה.



15.     בימ"ש קמא ראה להפחית מחיוביהם של יהב ושל המדינה כדי שיעור אשמה התורם של התובעת (בגין אופן בדיקת הצד המתקשר עימה בשים לב לתנאי האשראי שנתנה, ובגין אי-נקיטת הליכים אזרחיים להשבת הסחורה). ביהמ"ש נקב בשני שיעורים לענין זה, 25% ו-30%, אך בסופו של דבר הורה בחלק האופרטיבי על הפחתה של 25% בלבד.

הערעורים

16.     מכאן שני הערעורים שלפני - זה של יהב, וזה של המדינה.
     איחדתי את הדיון בשני הערעורים, משום ששניהם עוסקים באותו פס"ד והוגשו באותו זמן לערך, כך שלא היה בכך כל סירבול והכבדה - אך ברור שכל ערעור ועניינו שלו, כשם שגם חיוביהם של יהב ושל המדינה נבחנים זה מזה לחלוטין מהבחינה העניינית (אף שהם ביחד ולחוד ובאותו סכום).
     לפיכך אדון בכל אחד מהערעורים בנפרד, ולפי סדר הצגת הדברים כאמור, ערעורו של יהב ראשון, וערעור המדינה שני.

ערעורו של יהב

17.     כפי שציינתי לעיל, בימ"ש קמא קיבל את התביעה נגד יהב משום שהעדיף את זכויות הבעלות של התובעת על פני זכויות יהב כצד ג' שקנה מהנתבעת 1. ביהמ"ש קבע כי התובעת נותרה הבעלים בסחורה מכח תניית שימור הבעלות שבינה ובין הנתבעת 1, ומכח ביטול העסקה ביניהן בדרך של התנהגות. ביהמ"ש קבע שיהב קיבל את כל הסחורה נשוא העסקה השניה; והוסיף וקבע, שזכויותיו של יהב נדחות כיון שלא עמד בשניים מתנאי תקנת השוק - קניה ממי שעוסק במכירת נכסים כאלו, ובמהלך העסקים הרגיל. ביהמ"ש אף הביע ספקות בדבר תום הלב של יהב, אך לא פסק בענין זה.



18.     יהב מלין בערעורו על קביעותיו של ביהמ"ש לעניין בעלות התובעת בסחורה - הן במישור הדיוני והן במישור המהותי.
     לטענתו, כל ענין שימור הבעלות וביטול החוזה מהווה שינוי חזית, ללא כל בסיס בכתב התביעה ובראיות; ותוך חריגה מהגדרת הפלוגתאות בהחלטת יום 16.9.08, שהתביעה נגדו עומדת על טענות נזיקיות בלבד (טענות שנזנחו בהמשך בסיכומי התביעה, כפי שנקבע בפסה"ד).
     לעצם הענין טען יהב, כי לא היתה כל תניית שימור בעלות בין התובעת לבין הנתבעת 1 - גם משום שמנהל התובעת אישר זאת בחקירתו; גם משום שתניה כזו מחייבת רק אם היתה כוונה אמיתית לכך, ואם ניתנה למוכר האפשרות לבדיקת הסחורה עד לפרעון התמורה החוזית; וגם משום שאין תוקף לתניית שימור בעלות בסחורות ברזל, שנרכשות לשם שימוש וצריכה מיידית.
כן הוא טען, שהעסקה נשלמה בפריקת הסחורה ובקבלת השיק ע"י התובעת, וכי התובעת לא ביטלה את העסקה.
עוד הוסיף יהב וטען בערעורו, כי ביהמ"ש התעלם מטענתו לרשלנות רבתי מצד התובעת, העולה כדי אשם תורם של 100%, ובוודאי יותר מהשיעור שנקבע. כן ציין, כי ביהמ"ש קבע אשם תורם בשיעורים של 30% ושל 25%, ולכן הוא זכאי, לכל הפחות, להפחתה בשיעור הגבוה יותר.

19.     התובעת מתנגדת לערעור ומבקשת כי אחזיק את פסה"ד על כנו, בין מטעמיו ובין מטעמים נוספים.
     ב"כ התובעת ביקש להראות, כי טען לשימור הבעלות בשל אי-תשלום מלוא המחיר בסעיף 69 לכתב התביעה. כן היפנה לתעודת המשלוח (נספח ה/1 לתצהיר מנהל התובעת), שם רשומה תניית שימור בעלות. אשר לחקירת מנהל התובעת השיב, שהדברים הוצאו מהקשרם.


     ב"כ התובעת הטעים, שזכויות מרשתו גוברות על אלו של יהב - גם מכח סעיף שימור הבעלות, וגם בשל ביטול העסקה עם הנתבעת 1 בהתנהגות עוד ביום 9.3.06, כפי שקבע בימ"ש קמא; וגם בהתעלם מאלו, משום שכל עוד הנתבעת 1 לא שלמה את מלוא התמורה היא לא קיבלה את הבעלות ואינה זכאית למכור הלאה.
     עוד הוסיף ב"כ התובעת, שכיוון שהסחורה נרכשה ממנה בתרמית ע"י הנתבעת 1 (עובדה שיהב אינו חולק עליה, כך אליבא דתובעת), אזי גוברת התובעת על כל קונה מהנתבעת 1 שאינו עומד בתקנת השוק (כמו יהב), כפי שנקבע ברע"א 1096/97 אבו ג'ובה נ' פימן,.
     לענין שלילת או הפחתת החבות של יהב בגין אשם תורם של התובעת השיב ב"כ התובעת, שיהב לא טען בבימ"ש קמא לרשלנות תורמת אלא לרשלנות רבתי מצד התובעת, ולכן הוא מנוע מלטעון לכך בערעור.

20.     אקדים ואומר, כי אינני רואה לקבל את הטיעון הדיוני של יהב בדבר שינוי חזית.
     די באמור בסעיף 69 לכתב התביעה כדי להקים תשתית טיעון מינימאלית לצורך שימור הבעלות, אף שראוי היה לעשות זאת באופן מפורש ומפורט יותר.
אשר להחלטת יום 16.9.08 - באמת לא נזכרו בה טענות שימור הבעלות וביטול העסקה ותקנת השוק כחלק מטענות התביעה נגד יהב, אלא רק הטענות הנזיקיות; אך הדברים נאמרו אגב אורחא בהחלטה לענין הליכים מקדמיים בין התובעת לבין המדינה, ואין זו ממש החלטה של קביעת פלוגתאות, בוודאי לא כלפי יהב.
     יתרה מכך, הדברים עלו בחקירה הנגדית של מנהל התובעת.
     לכן אינני רואה בכך הפתעה של ממש, כאשר הסוגיה עלתה בסיכומים; ובוודאי שלא היתה כאן כל פגיעה בזכות דיונית של יהב, שסיכם כנתבע אחרי סיכומי התובעת.


21.     ואולם לאחר ששקלתי בדברים לגוף העניין, באתי לכלל מסקנה כי דין ערעורו של יהב להתקבל.
     פסה"ד של בימ"ש קמא מבוסס על ההנחה שהתובעת נותרה הבעלים בסחורה, וכי לכן היא גוברת על יהב שאינו עומד בתנאי תקנת השוק.
     אלא שלטעמי, הנחת המוצא אינה יכולה לעמוד - משום שהבעלות בסחורה עברה מהתובעת עם מסירת הסחורה לנתבעת 1, היא לא נשארה בידי התובעת מכח תניית שימור בעלות, ולא שבה אליה בעקבות ביטול העיסקה. לכן לא היה גם מקום להעמיד את זכויותיה של התובעת כנגד זכויותיו של יהב במבחני תקנת השוק.
     כמו כן, אין להחזיק את פסה"ד על יסוד הטענה של תרמית בכריתת החוזה והלכת אבו ג'ובה, כפי שמציע ב"כ התובעת - וזאת משום שהתובעת לא מימשה את אופציית הביטול בשל "התרמית", לא בזמן סביר ולא בכלל.
     להלן אפרט את נימוקי אלו כפי סדרם.

22.     אשר להעברת הבעלות לנתבעת 1.
     סעיף 33 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 מורה כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות".
     בהעדר הוראה חוזית לסתור - מסירת הממכר מעבירה את הבעלות.
     ומה בענייננו?
הממכר היא סחורת הברזל, וזו נמסרה ע"י התובעת לנתבעת 1 לפי החוזה. הנהג של התובעת פרק את הסחורה אצל הנתבעת 1 ולידיה, קיבל ממנה כמוסכם את השיק המעותד, ועמד לצאת מהמקום.


הדברים נטענו ע"י התובעת עצמה בסעיף 18 לתביעה. ומנהל התובעת אישר זאת בחקירתו הנגדית: "הסחורה ירדה אחרי שהנהג מאיר אסרף קיבל את השיק על יתרת החשבונית. הוא הוריד את הסחורה במקום שהוריד, ומבחינתי העסקה הסתיימה. הסחורה ירדה באישור הלקוח ... נעשתה עסקה, אמרו למוביל לקבל שיק ולהוריד את הסחורה. מבחינתי הוא הוריד את הסחורה נגמרה העסקה" (עמ' 52 לפרוטוקול).
     מבחינת מהלך העסקה ומבחינת ההסכמות החוזיות, לא היה כל דבר נוסף.
     אין גם לומר שהבעלות בסחורה לא עברה בשל אי-תשלום המחיר, שהרי הבעלות עוברת במסירת הסחורה אלא אם סוכם אחרת; ובענייננו לא רק שלא סוכם אחרת, אלא כך בדיוק סוכם - שהסחורה תימסר כנגד שיק מעותד, אחרי שמקדמת מזומן שולמה כבר. כפי שהעיד מנהל התובעת: "הנהג קיבל את השיק כפי שאמור היה לקבל" (שם).
     אשר על כן, הסחורה נמסרה כמוסכם, הבעלות בסחורה עברה לנתבעת 1 במסירת הסחורה, ובזאת "נגמרה העסקה" כדברי מנהל התובעת.

23.     אשר לתניית שימור הבעלות.
     כפי שציינתי לעיל, ניתן לראות בדוחק את האמור בסעיף 69 לתביעה כטענה לקיומה של תניית שימור בעלות; אלא שטענה זו הוכחשה בסעיף 12 לכתב ההגנה של יהב, ולכן היה על התובעת להוכיח זאת.
     ואמנם מנהל התובעת ציין בתצהירו, שתנאי המכר ותעודות המשלוח כללו סעיף שימור בעלות. אך בחקירתו הנגדית הוא הודה שלא נערך חוזה בכתב, ושתנאי המכר לא נחתמו, כי "אם נתחיל להחתים את האנשים יותר מדי הם יקבלו רגליים קרות ולא יהיו עסקים" (עמ' 51 לפרוטוקול).
     בהמשך אישר בפני גם ב"כ התובעת, בהגינותו, שאין בתצהיר כל אמירה לענין זהות החותם על תעודת המשלוח, ולהיותה הסכמה מחייבת לשימור בעלות.
     לשון אחר, אין ולא הייתה בענייננו כל תניית שימור בעלות בעסקה שבין התובעת לבין הנתבע 1; והתובעת אף נמנעה מכך באופן מודע ומכוון, כי חששה שהדברים יסכלו את העסקה.
     זאת ועוד, תניית שימור בעלות צריכה להיות מכוונת ואמיתית, ואין להסיק אותה כהסכמה מכללא או ללמוד אותה מתוך שורות קטנות בשולי תעודת משלוח או חשבונית; ובוודאי שכך הוא כאשר מדובר בסחורה מתכלה או המיועדת לשימוש מיידי תוך ערבוב בנכסים אחרים (כגון חמרי גלם). וראו: פש"ר 2309/04 בש"א 1172/05 דנזיו נ' רו"ח פניני (30.10.05); פש"ר 410/03 בש"א 844/04 מגדלי קירור נ' תעשיות אלקטרוכימיות (4.3.04).

24.     אשר לביטול העסקה.
     אם לענין שימור הבעלות מצאתי טיעון מינימאלי בכתב התביעה, הרי שכאן הדבר מצומצם אף יותר. אין בתביעה או בתצהיר כל טענה מפורשת לביטול העסקה. כל שנאמר שם הוא, שהתובעת הציעה לנתבעות 3-1 לבטל את העסקה, בכך שהיא תיטול את הסחורה בחזרה ותחזיר את הכסף המזומן ואת השיק המעותד ואף תוסיף "פיצוי", וכי הנתבעים דחו זאת ולא הסכימו.
     אלא שיש בתביעה ובתצהיר טיעון עובדתי, אשר בימ"ש קמא היה נכון לקבלו כביטול העסקה בדרך של התנהגות - כך גם בעצם ההצעה האמורה, וכך גם בהזמנת המשטרה, ובדרישה שהנתבעים 3-1 לא יעבירו את הסחורה למקום אחר.
     לזאת לא אוכל להסכים.
לטעמי, אין לקבוע שהתובעת ביטלה את העסקה עם הנתבעת 1 בדרך של התנהגות - וזאת דווקא בשל התנהגותה שלה.

25.     נחזור למושכלות ראשונים.
ביטול חוזה, בין בשל פגם בכריתתו כגון הטעיה ותרמית ובין בשל הפרתו, צריך להיעשות ע"י מתן הודעת ביטול תוך זמן סביר מהיוודע דבר עילת הביטול לצד המבטל. ראו: סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, וסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
     אמת, ניתן למחול על הודעת ביטול פורמאלית, ולעיתים די בעצם הגשת תביעה או בהתנהגות אחרת כהודעת ביטול - אך גם בדרך זו צריכים הדברים להיעשות תוך זמן סביר.
     יתרה מכך. ביטול החוזה עומד בסתירה לקיומו, ואין אדם יכול להחזיק בשתי העמדות בצוותא חדא. עליו לבחור בין ביטול והשבה לבין קיום ואכיפה, כך גם כשמדובר בפגם בכריתה וגם בהפרה. ראו למשל: פרידמן וכהן, חוזים (א+ב), 1125-1124.

26.     ומה בענייננו?
     התובעת טענה בתביעתה ל"הטעיה ותרמית", אשר נודעו לה עוד ביום 9.3.06, בארוע של מסירת הסחורה והזמנת המשטרה. והדבר נודע לה באותו יום במידה מספקת לצורך ביטול חוזה - שהרי לדידה, די היה בחשדות שנתגלו אז כדי להצדיק אפילו התערבות משטרתית מיידית ודרסטית בדרך של תפיסת הסחורה.
     אלא שהתובעת לא נתנה כל הודעת ביטול תוך זמן סביר. הודעת ביטול "פורמאלית" לא ניתנה כלל. ואף התביעה אינה יכולה להיראות בנסיבות העניין כהודעת ביטול תוך זמן סביר, משום שהוגשה בפברואר 2007, כעבור 11 חודשים מיום היוודע עילת הביטול לתובעת.
     נותרנו, אפוא, עם הביטול בדרך של התנהגות בזמן אמת - ההצעה לבטל את העסקה ולהחזיר את הסחורה כנגד הכסף המזומן והשיק המעותד; והזמנת המשטרה כאשר ההצעה לא התקבלה.
     אלא שהתנהגות זאת אינה יכולה להתפרש כביטול החוזה - בשל התנהגותה העקבית הסותרת של התובעת עצמה, מאותו מועד ועד היום.
     בצד אותם ארועים סוערים ביום 9.3.06 המשיכה התובעת לפעול לקיום החוזה עם הנתבעת 1 ולאכיפתו. היא המשיכה להחזיק בתשלום המזומן בסך 15,000 ₪, המהווה 20% מהתמורה החוזית; המשיכה להחזיק בשיק המעותד בסך 59,984 ₪, המהווה 80% מהתמורה החוזית; הציגה אותו לבנק במועד פרעונו כעבור 3 חודשים; וכאשר חולל, המשיכה והגישה אותו לביצוע בהוצל"פ. התובעת אישרה זאת בסעיף 57 לתביעה ובסעיף 59 לתצהיר, ואף ב"כ התובעת אישר זאת בטיעונו בפני.
     ב"כ התובעת הסכים, בהגינותו, שהדבר אכן נראה כנסיון אכיפה, אך הציע שאפשר לראות זאת גם כנסיון "להיפרע" - אף שלא הסביר את מה בדיוק מבקשת התובעת להיפרע בדרך זו אם לא את המחיר החוזי, היינו קיום חוזה.
     לדידי יש לראות את הדברים כפשוטם. מדובר בהתנהגות עקבית מצד התובעת של עמידה על קיום החוזה ואכיפתו ע"י גביית המחיר החוזי ובאמצעים שניתנו לה בחוזה - כך משך כשבע שנים, מאז נודע לה דבר "ההטעיה והתרמית" ביום 9.3.06, ועד עצם היום הזה.
     אלא שהתנהגות עקבית זו ועמדה ברורה זו של קיום ואכיפת החוזה עומדות בסתירה לטענת הביטול, בין בדרך התנהגות ובין אחרת!

27.     עסקת תרמית, והלכת אבו ג'ובה.
     ב"כ התובעת הוסיף וטען, כאמור, שכיוון שהסחורה נושא העסקה השניה נרכשה ממנו בתרמית - גוברת התובעת על כל קונה שאינו עומד בתקנת השוק.
     ב"כ התובעת ביקש להסתמך לענין זה על הלכת רע"א 1096/97 אבו ג'ובה נ' פימן, אך בכל הכבוד אין הדבר ישים לענייננו.
     בפרשת אבו ג'ובה הועדפה זכות הבעלים המקורי על צד שלישי שקנה שלא בתמורה ובתום לב; ואף שניתנו שם שלוש דעות יחיד עם הנמקות שונות לאותה תוצאה, הרי שהמכנה המשותף לכולן היה - שהמוכר מימש את זכותו לביטול החוזה בשל התרמית תוך זמן סביר משנודע לו על דבר התרמית.
     ואילו בענייננו שאני. התובעת אמנם טענה לפגם בכריתת החוזה בשל תרמית מצד הנתבעת 1, אך היא לא מימשה את זכות הביטול שלה תוך זמן סביר משנודע לה על התרמית. יתרה מכך, התובעת בחרה במפורש בקיום ובאכיפה של החוזה, כפי שהראיתי לעיל. לכן בכל מקרה אין היא יכולה עוד לבטל את החוזה.
     אך בהינתן חוזה מכר תקף, ובאין ביטול - אין המוכר המקורי יכול לגבור על הצד השלישי שקנה מהקונה, ואין התובעת יכולה לגבור על יהב.
     וזאת לראות, כי שונים הדברים בין מכר עקב תרמית לבין גניבה. במקרה הראשון היה אקט חוזי ורצוני (גם אם פגום) של העברת זכויות, ולכן יש לממש את זכות הביטול כדי להעדיף את זכויות המוכר על פני הצד השלישי. במקרה השני, שאינו כבענייננו, אין מה לבטל, ותחרות הזכויות בין הבעלים לבין הצד השלישי עומדת ללא כל צורך במעשה של ביטול.

28.     למעלה מהנדרש אציין, כי התרמית בכריתת החוזה מצד הנתבעים 3-1 אכן נטענה בתביעה, אך יהב הכחיש זאת בהגנתו - ולכן היה על התובעת להוכיח זאת. דא עקא, שהתובעת נמנעה מהבאת ראיות לענין התרמית בכריתת החוזה; וכל שהוכיחה הוא, שהנתבעים 3-1 שינו את יעד הסחורה ממה שאמרו תחילה, ושבסופו של דבר השיק לא נפרע.
     ייתכן שהתובעת סברה שאינה צריכה לכך, משום שקיבלה פס"ד בהעדר הגנה נגד הנתבעים 3-1, ומשום שכלפי המשטרה די היה לה (לגישתה) בהוכחת "חשד סביר" שמצדיק פעולה, ומשום שכלפי יהב היא זנחה כל הטענות הנזיקיות ועמדה על עילה קניינית בלבד.
     מכל מקום, בהעדר ראיות לתרמית בכריתה, נזהר אף ביהמ"ש ולא קבע כל ממצא לענין זה, אלא רק ציין זאת בגדר טענות התביעה.
     לכן, גם מהבחינה הראייתית לא היה כל מקום לטענת התרמית ולמשמעותה הנטענת לפי הלכת אבו ג'ובה - משמעות שבכל מקרה אינה נובעת מאותה הלכה, כפי שהראיתי לעיל.

29.     סיכום לענין יהב.
     מן המקובץ עולה, כי הבעלות בסחורה עברה במסירתה לנתבעת 1, כי התובעת לא נותרה הבעלים בסחורה (לא בשל אי-תשלום, ולא בשל תניית שימור בעלות), וכי התובעת לא שבה להיות הבעלים בסחורה (משלא ביטלה את העיסקה) - ולכן לא היה מקום לבחון את זכויותיה כנגד זכויותיו של יהב במבחני תקנת השוק.


     בנוסף, אין גם לשלול את זכויותיו של יהב בשל טענה לתרמית מצד הנתבעים 3-1 בכריתת החוזה עם התובעת, כיוון שהתובעת לא מימשה את אופציית הביטול של החוזה.
     לפיכך, צריך היה להעדיף את זכויותיו של יהב בסחורה, גם אם לא קנה אותה בתנאי תקנת השוק; ונכון היה לדחות את תביעת התובעת נגדו.

ערעור המדינה

30.     כפי שציינתי לעיל, בימ"ש קמא קיבל את התביעה נגד המדינה, בקובעו שהשוטרים התרשלו באירוע מיום 9.3.06, בכך שלא בדקו את הרישום הפלילי של הנתבעים 3-2 ולא "הקפיאו את המצב" ע"י תפיסת הסחורה והובלתה למגרשי המשטרה, וכך תרמו בסופו של דבר לנזק של התובעת.

31.     המדינה השיגה על פסה"ד ותקפה את מרבית הנמקותיו וממצאיו מטעמים רבים, ולהלן העיקריים שבהם (שאינם גולשים לתקיפה של ממצאי מהימנות).
     לטענת המדינה, לא הוצג בפני השוטרים שהגיעו למקום כל חשד סביר לביצוע עבירת מרמה, והדברים נראו כסכסוך מסחרי רגיל, בוודאי בעיניים של שוטר סיור רגיל שאיננו חוקר מרמה. אך בהעדר חשד סביר - לא היה מקום לבירור העבר הפלילי של הנוכחים במקום (דבר שהיה פוגע בכבודם, ובדיעבד אף לא היה בו ממש); ולא כל שכן שלא היתה כל הצדקה לתפיסת סחורות הברזל (דבר שהיה פוגע בקניינם, ואף חושף את המשטרה לתביעות). אין גם להשוות בין הנדרש לצורך תפיסת הסחורות על אתר לבין הנדרש לצורך פתיחת חקירה באופן רגיל. לטענת המדינה, למשטרה יש שיקול דעת מינהלי בניהול חקירות ובנקיטת פעולות שיטור, וכל עוד לא חרגה ממתחם הסבירות או פעלה משיקולים זרים, אין להטיל עליה חבות בגין אופן הפעלת שיקול הדעת.


     עוד טענה המדינה, כי צריך היה לתת משקל ניכר ואף מכריע להימנעות של התובעת מלנקוט בהליך אזרחי נגד הנתבעים 3-1, דבר שהיה מונע את נזקיה; וכי מחדל זה שקול לאשם מכריע, ושולל כל קשר סיבתי בין התנהלות המשטרה לבין הנזק.

32.     התובעת ביקשה לתמוך בפסה"ד, על כל נימוקיו וממצאיו.
     היא הדגישה במיוחד את ההיכרות הקודמת של השוטר עם הנתבע 2, וטענה לחוסר כשירות, אדישות וחד-צדדיות שהפגין במקום, תוך התערבות אקטיבית "לטובת העבריינים".
     לטענת התובעת, השוטרים במקום היו חייבים לברר על אתר את העבר הפלילי של הנתבעים 3-2, דבר שהיה מחזק את החשד; וכי הם היו חייבים לתפוס את הסחורות, וכך לסכל את עבירת המרמה.

33.     שקלתי בדברים, וגם בענין אחריותה של המדינה - דעתי היא שיש לקבל את הערעור ולדחות את התביעה נגדה.

34.     מסכים אני עם בימ"ש קמא, ואף המדינה אינה חולקת על כך, שאין למשטרה חסינות מפני אחריות בגין פעולותיה ומחדליה.
     אלא שצודק ב"כ המדינה בטיעונו, כי אין להטיל אחריות על המשטרה בשל אופן הפעלת סמכויותיה ושיקול דעתה, כאשר הדברים לא חרגו ממתחם הסבירות והשוטרים לא פעלו משיקולים זרים, ובהעדר רשלנות קונקרטית מצידם.
     יפים לעניין זה דבריו של ביהמ"ש העליון ברע"א 5277/08 עזבון אליקשווילי נ' מ"י (28.7.09), בסעיף 27 לפסה"ד:

"החלטות המשטרה בדבר שימוש בסמכויותיה לשם הגנה על הציבור הרחב דורשות איזון עדין ומחייבות על כן מידה רבה של שיקול דעת ...
אין לזהות בין ריסון משטרתי ושימוש זהיר בסמכויות האכיפה ובין אדישות ורתיעה מפני עימות הדורש שימוש באמצעים חריגים. איזון זה יימצא ברובו במרחב שיקול הדעת המינהלי המסור למשטרה, כרשות מרשויות המדינה. אמנם אין בכך כדי להעניק לה חסינות מפני הטלת אחריות נזיקית, אולם יש בכך כדי להביא למסקנה שאחריות זו תוטל בעיקר במקרים בהם נמנעה המשטרה לחלוטין מלעשות שימוש בסמכויותיה, או עשתה שימוש לוקה בחסר בצורה משמעותית, בשל אדישות, רתיעה או שיקולים אחרים שאינם רלוונטיים לחובתה לשמור על שלום הציבור. במקרים בהם לא הוכח קיומם של שיקולים שלא מן הענין, מוטל יהיה על התובע להראות כי המשטרה חרגה משיקול הדעת המוקנה לה בעת שמירה על שלום הציבור, בהראותו כי היה בידיה מידע קונקרטי וברור בדבר סכנה ממשית וקרובה לשלום הציבור, מצד גורם ידוע, והיא נמנעה מלעשות שימוש סביר בסמכויותיה בכדי למנוע סכנה זו."

35.     ומה היה בענייננו?
     לטעמי, שוטרי הסיור, ובכללם השוטר הנתבע 5, פעלו כהלכה לאור מה שהוצג בפניהם. השוטרים צדקו כאשר לא קיימו במקום בדיקת רישום פלילי לנתבעים 3-2, ולא כל שכן כאשר לא נעתרו לבקשת מנהל התובעת לתפוס את סחורת הברזל שנפרקה במקום ולקחת אותה לתחנת המשטרה.
     השוטרים פעלו כראוי ובסבירות, ולא כל שכן שלא חרגו ממתחם הסבירות או פעלו משיקולים זרים או התרשלו.


36.     המשטרה נקראה למקום ע"י התובעת באמתלת-שווא של קטטה. כאשר הגיעו השוטרים הסתבר שלא היתה כל אלימות. למרות זאת שמעו השוטרים את טענות התובעת, אך התרשמותם היתה שמדובר בסכסוך מסחרי ולא בכל עבירה פלילית.
     נבחן את הדברים שהוצגו בפני השוטרים, ונראה כי אכן מסקנתם זו סבירה ביותר: שני הצדדים הסכימו שנעשתה עסקת מכר; העסקה היתה מגובה בתעודת משלוח וחשבונית כדין, ודבר לא נראה כבלתי נורמטיבי; תנאי התשלום סוכמו מראש, מקדמת מזומן ושיק מעותד; התובעת אישרה שקיבלה כמוסכם את מקדמת המזומן ואת השיק המעותד; והתובעת אף פרקה את הסחורה כמוסכם אצל ולידי הנתבעים 3-1, אחרי קבלת המזומן והשיק.

37.     מה הייתה, אפוא, התשתית העובדתית לטענת התובעת בפני השוטרים במקום, שהנתבעים 3-1 עומדים לבצע "תרגיל עוקץ ומרמה"?
הכל מבוסס על אמירות והתנהלות של הנתבעים 3-1, תוך שינוי לא מוסבר של יעד הסחורה. בטרם העסקה אמרו לתובעת, כי בכוונתם להשתמש בסחורה לבניית סככה במקום בו נפרקה; אח"כ אמרו לנהג, שיביאו משאית משלהם כדי להעביר את הסחורה 100 מטר, ולא שעו להצעתו שהוא יזיז אותה; ובסופו של דבר הביאו משאית לשם הוצאת הסחורה מהמושב ליעד אחר אותו לא גילו.
     אך מה ניתן להסיק מכך באופן אובייקטיבי? מנהל התובעת חשב אמנם שמדובר בתרמית - אך בכל הכבוד, הדברים אינם חורגים מ"תחושת בטן". ובוודאי שכך הוא, כל עוד היעד והתכלית של הסחורה לא הוגדרו כתנאי לחוזה, וכאשר התובעת מחזיקה לא רק בשיק של חברה אלא גם בערבויות אישיות של המנהלים. יתרה מכך, דווקא העובדה שהנתבעים 3-1 חשפו בפני הנהג של התובעת, שהם מתכוונים להעביר את הסחורה למקום אחר, מעידה לכאורה שלא מדובר בנוכלים מתוחכמים, אשר חזקה עליהם שהיו עושים זאת בחשאי ובהיחבא אחרי עזיבתו של נהג התובעת את המקום.

38.     במבט מהצד, ההתרשמות של השוטרים במקום הייתה יותר מאשר סבירה: הם נקראו למקום ע"י התובעת באמתלת-שווא של אירוע אלימות; הוצגה בפניהם עסקה מסחרית עם תיעוד ותשלומים נורמטיביים; התעורר ויכוח בין הצדדים לאחר השלמת הביצוע לפי המוסכם (מסירת סחורה ע"י התובעת מצד אחד, ותשלום מקדמת מזומן ומסירת שיק מעותד ע"י הנתבעים מצד שני); וכל היתר הוא חששות לא-מבוססים של אותו צד לסכסוך המסחרי שקרא למשטרה בקריאת-שווא.

39.     מסכים אני עם ב"כ המדינה, שאין לדרוש משוטר סיור רגיל את המיומנות המיוחדת בזיהוי עבירות מרמה, אותה נצפה למצוא אצל חוקרי מרמה מקצועיים. אין גם לצפות מהמשטרה לשלוח למקום חוקרי מרמה ולא שוטרי סיור, כאשר מתקבלת קריאה על אירוע של אלימות. ובנסיבות הענין, לא היה גם כל מקום שהשוטרים יתקשרו למפקד התחנה או למפלג ההונאה במשטרה, רק משום שמנהל התובעת טען שמרמים אותו ורצה בכך.
     יתרה מכך, אף אילו הייתה נערכת התייעצות טלפונית עם מפקד התחנה, לא היה כל בסיס להערכת מצב שונה; וגם פתיחת החקירה במשטרה בנוהל הרגיל לאחר מכן אינה מלמדת, כי היה נכון לפעול אחרת בזמן אמת באתר המריבה.

40.     על המשטרה לפעול באופן מאוזן ללא הפליה בין כלל האזרחים, ותוך הימנעות מפגיעה לא-מידתית ולא מבוססת בזכויות מי מהם; ובפרט עליה להיזהר מלהיגרר ולשמש כלי שרת בידי צד לסכסוך המסחרי.
     לכן נכון עשו השוטרים במקום, ובוודאי שלא פעלו בחוסר סבירות, כאשר נמנעו מפעולות דרסטיות ודרמטיות שמנהל התובעת ביקש אותם לעשות: בדיקה על אתר של העבר הפלילי של המעורבים בסכסוך המסחרי מהצד השני; ותפיסת הרכוש שלהם ולקיחתו לתחנת המשטרה, כחפץ שנעברה או שעומדים לעבור בו עבירה, כמשמעות ביטויים אלו בפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשמ"ט - 1969.
     פעולות כאלו היו עלולות לפגוע בכבודם ובקניינם של הנתבעים 3-1, ואין לעשותן כלאחר יד, רק משום שמנהל התובעת רוצה בכך, וכאשר אין יסוד סביר להניח כי נעשית עבירה, וכאשר מרבית האינדיקציות הן לסכסוך מסחרי גרידא.
     צריך אף לציין, כי השוטרים הפנו את מנהל התובעת להליכים אזרחיים; וזו אכן הייתה הדרך הראויה בנסיבות הענין.

41.     הנתיב האזרחי והימנעות התובעת מלילך בו ראויים להתייחסות נוספת ונפרדת, באספקלריה של הקשר הסיבתי והאשם התורם.
     עוד באותו יום 9.3.06, ובהמשך לאירועים האמורים באתר המריבה, נותרה התובעת לעקוב אחר המתרחש, ואז גילתה כי הגיעה משאית סמיטריילר, העמיסה את הסחורה, ונסעה עימה למושב שדה עוזיה, מקום מושבה של הנתבעת 1 - וראו סעיפים 4, 44-43 לכתב התביעה, וסעיפים 4, 46-44 לתצהיר מנהל התובעת.
     רוצה לומר, עוד באותו יום היו בידי התובעת כל הנתונים הדרושים להגיש תביעה אזרחית ובקשה למינוי כונס נכסים זמני; ואם אמנם היתה התובעת עומדת ברף הראייתי והמשפטי לצורך זה, ניתן היה לתפוס את הסחורה ולמנוע את "העלמותה".
אלא שהדבר לא נעשה, ואין לתובעת כל הסבר תקף מדוע לא עשתה כן. ייתכן והתובעת נמנעה מנקיטה בהליכים אזרחיים אלו משום שהעריכה שאין בידיה ראיות מהימנות לזכות לכאורה ולחשש ממשי להעלמת הסחורה. ייתכן והדבר נבע מרצונה להימנע ממתן ערבויות כספיות ניכרות כנדרש לשם כך. אך בוודאי שאין בכך להצדיק עקיפה של דרישות חוקיות אלו ע"י שימוש "קל וזול" במשטרה.
     לטעמי, הדבר מהווה אשם תורם ואף מכריע מצד התובעת, אשר חוסם את תביעתה כנגד המדינה בנסיבות הענין. ולטעמי, הדבר אף מנתק את הקשר הסיבתי בין הרשלנות הנטענת של המשטרה לבין הנזק של התובעת, ואף מטעם זה נשללת תביעתה נגד המדינה.
42.     סיכום לעניין ערעור המדינה. המשטרה לא התרשלה אלא פעלה בסבירות ובשיקול דעת בנסיבות העניין; היא לא גרמה לתובעת נזק של אי-יכולת להיפרע את מחיר הסחורה; ואין לתובעת להלין אלא על עצמה, שלא נקטה בהליכים אזרחיים להגנה על זכויותיה. לכן ראוי לקבל את ערעור המדינה, לבטל את חיוביה, ולדחות את התביעה נגדה.

סוף דבר

43.     על יסוד כל האמור לעיל אני מקבל את ערעורו של יהב (ע"א 58725-05-12) ואת ערעורה של המדינה (ע"א 46994-05-12), מבטל את כל חיוביהם כלפי התובעת לפי פסה"ד נושא הערעור, ומורה על דחיית התביעה כנגדם.

44.     התובעת תשלם ליהב ולמדינה הוצאות ושכ"ט עו"ד בשתי הערכאות בסכום כולל של 18,000 ₪ לכל אחד. התשלומים ייעשו לידי ב"כ יהב עו"ד מזרחי ולידי פמת"א בשם המדינה (בהתאמה) תוך 30 יום מהיום.
     הואיל והתובעת מצויה בהליך של הסדר נושים, וההחלטה להמשיך בהליך ולהתנגד לערעורים היתה לפי החלטת הנאמן, ידאג ב"כ התובעת להעביר את פסה"ד לנאמן באופן מיידי לצורך תשלום ההוצאות ושכה"ט מקופת ההסדר לפי הקדימויות הנוהגות בהסדר נושים.
     הערבות הבנקאית שהופקדה בע"א 58725-05-12 תוחזר למערער.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עוולת הרשלנות

  2. רשלנות בלידה

  3. רשלנות עירייה

  4. רשלנות מודד

  5. חבלה ברשלנות

  6. רשלנות מתווכים

  7. רשלנות רב חובל

  8. רשלנות טוען רבני

  9. רשלנות חברת השמירה

  10. רשלנות בגביית חוב

  11. רשלנות הרכב דוד שמש

  12. רשלנות באבחון מומים

  13. רשלנות תורמת של קטין

  14. רשלנות בשחרור מאשפוז

  15. תביעת רשלנות נגד בנק

  16. יסודות עוולת הרשלנות

  17. תביעה על רשלנות מוסך

  18. רשלנות בתכנון אינסטלציה

  19. רשלנות בטיפול בכאבי גב

  20. תביעת רשלנות במדידת בית

  21. רשלנות במתן ייעוץ משפטי

  22. האם רשלנות היא עבירה אתית

  23. רשלנות טיפול במרפאות צה"ל

  24. רשלנות בנק בהשוואת חתימות

  25. תביעת רשלנות ניהול השקעות

  26. רשלנות בייעוץ רואה חשבון

  27. רשלנות בהגשת תלונה במשטרה

  28. רשלנות בביצוע עבודות איטום

  29. רשלנות במתן שירותים משפטיים

  30. רשלנות המשטרה בטיפול באירוע

  31. רשלנות עורך דין המשמש כנאמן

  32. ביטול משכון עקב רשלנות הבנק

  33. רשלנות עורך דין בהגשת ערעור

  34. רשלנות עו''ד בעסקת מקרקעין

  35. רשלנות העירייה לתחזוקת מדרכה

  36. רשלנות עורך דין באימות הזהות

  37. הגדרת "רשלנות" בדיני עונשין

  38. תביעת רשלנות נגד חברת שמירה

  39. רשלנות עורך דין בניסוח הסכם

  40. פיצויים מחברת שמירה על רשלנות

  41. רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  42. תביעת רשלנות נגד ביטוח לאומי

  43. רשלנות עורך דין שלא הגיש ערעור

  44. רשלנות המדינה בהפעלת שיקול דעת

  45. גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות

  46. רשלנות עורך דין בעסקת קניית דירה

  47. רשלנות של העירייה במתן דוחות חניה

  48. סיבת החזרה לא נכונה - רשלנות בנק

  49. רשלנות עו''ד מקרקעין בזיהוי המוכר

  50. רשלנות עורך דין - אי הפקדת עירבון

  51. רשלנות במניעת הידרדרות במצב רפואי

  52. רשלנות המדינה צו עיכוב יציאה מהארץ

  53. תביעת רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  54. רשלנות מצד ביטוח לאומי בהעברת כספים

  55. תביעת רשלנות נגד משרד הבינוי והשיכון

  56. רשלנות הבנק במתן אישור על הפקדת כספים

  57. רשלנות רופא בבירור ההיסטוריה הרפואית של החולה

  58. רשלנות עורך דין בייצוג בבית הדין הרבני

  59. אי הסרת משכנתא מדירה - רשלנות עורך דין

  60. גניבת כסף מחשבון בנק דיסקונט עקב רשלנות

  61. אישור פעולה חריגה בסכום גדול - רשלנות בנק

  62. מכה ברכב בעת עליה על פס האטה שהותקן ברשלנות

  63. תביעת רשלנות בגין שבירת קירות בבית מגורים

  64. רשלנות מחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים רמב''ם

  65. רשלנות של עורך דין - פיצוי כחצי מיליון ש''ח ללקוח

  66. תביעה נזיקית בגין רשלנות בקבורת אדם זר בחלקת הקבר שנרכשה

  67. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון