קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות חברת השמירה: לתובעת בית עסק לאחסון צמיגים, תיקון תקרים והתקנת צמיגים בכלי רכב, המשמש גם כיבואן, מפיץ ומשווק צמיגים לכל רחבי הארץ. הנתבעת היא שהתקינה את מערכת האזעקה בבית העסק וסיפקה לו שירותי מוקד. ביום 21.6.09 אירעה פריצה בבית העסק של התובעת. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה את התחייבויותיה כלפיה ולא ביצעה את הפעולות הנדרשות ממנה על פי החוזה, לא שלחה סייר לבית העסק ולא הודיעה על דבר הפריצה לנציגי התובעת או למשטרה. התובעת טוענת כי מדובר הן ברשלנות חמורה והן בהפרת החוזה בין הצדדים, ועל הנתבעת לפצות את התובעת על הנזקים שנגרמו בעקבות פריצת בית העסק וגניבת הצמיגים. לטענת הנתבעת היא פעלה כדין וכמוסכם עם התובעת ולא נפל פגם בפעולותיה. עוד היא טוענת כי אין מדובר ברשלנות מצידה, לא הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת ובין הנזק שנגרם לתובעת, לא הוכח הנזק הנטען ומכל מקום ההסכם שבין הצדדים כולל תניית פטור המגבילה את אחריותה. מטעם התובעת העידו דודי נאסה, בעלים ומנהל של התובעת, ושלומי נאסה, מנהל התובעת. התובעת הגישה כראיה מטעמה שתי חוות דעת: את חוות דעתו של יהושע חביב, מומחה בתחום המיגון האלקטרוני, ואת חוות דעתו של השמאי אמנון חסון לעניין הנזק. מטעם הנתבעת העידו אלרן בוזגלו, מנהל סניף ירושלים של הנתבעת, שמשון גורפינקל, איש מכירות אצל הנתבעת, ומורן איבגי, ששימשה כמוקדנית במועד האירוע נשוא התביעה. הנתבעת הגישה כראיה מטעמה את חוות דעתו של ערן אייזיק, מומחה בתחום האבטחה האלקטרונית. יצוין כבר עתה כי הנתבעת לא הביאה לעדות אף לא אחד מעובדיה האחראים על התחום הטכני והסתפקה בעדות של איש המכירות שמשון גורפינקל, שעדותו התייחסה לנסיבות הזמנת השירות על ידי התובעת, של המוקדנית מורן איבגי ושל מנהל סניף ירושלים אלרן בוזגלו, אשר הצהיר במהלך עדותו כי "יש אחראי מבצעים. ויש מנהל טכני. אני מנהל סניף ומתעסק יותר בקטע של שיווק" (עמוד 69 לפרוטוקול). כתוצאה מכך, שאלות שונות שהועלו במהלך חקירת עדי הנתבעת נותרו ללא מענה מספק. הפריצה בשעות הבוקר של יום ראשון, ה-21.6.09, הגיעו עובדי התובעת אל בית העסק וגילו כי המקום נפרץ ונגנבו ממנו ציוד, כלי עבודה וצמיגים (שלומי נאסה, סעיף 5 לתצהיר). כפי שעולה מחוות דעת המומחים מטעם שני הצדדים, הפריצה עצמה אירעה בשעה 00:05 באותו לילה. הפורצים ניסרו את סורגי חלון בית העסק, חדרו פנימה וחיבלו במערכת האזעקה. אין חולק על כך שבמוקד הנתבעת התקבלו חיוויים ממערכת האזעקה שהותקנה במקום, אשר חדלו עם החבלה במערכת האזעקה בשעה 00:06. אין חולק גם על כך שהנתבעת לא שלחה למקום סייר מטעמה ולא דיווחה למנהלי התובעת או למשטרה אודות הפריצה האפשרית. ההסכם בין הצדדים הצדדים חלוקים בשאלה מהו הנוסח התקף של ההסכם ביניהם. הנתבעת הציגה נוסח של הסכם למנוי מוקד (נספח ב' לתצהירי שמשון גורפינקל ואלרן בוזגלו), אולם לטענת התובעת מדובר בהסכם שאינו רלבנטי לתביעה דנן. דודי נאסה הצהיר כי החוזה שהציגה הנתבעת הוא חוזה אשר נכרת בין הצדדים בעבר, בתקופה בה בית העסק היה ממוקם בחזית המבנה שברח' בית הדפוס 29. לפי עדותו, בחודש אוקטובר 2007 אירעה פריצה לבית העסק במקומו הישן, ועקב אי שביעות רצון מתפקוד הנתבעת התקשרה התובעת עם חברת "מודיעין אזרחי". בחודש אוקטובר 2008 הועתק מקום העסק לצידו העורפי של המבנה, ועם המעבר התקשרה התובעת בשנית עם הנתבעת לצורך התקנת מערכת מיגון ושירותי מוקד וסיור. לדברי דודי נאסה, החוזה הרלבנטי הוא החוזה שהיה בתוקף ביום הפריצה, דהיינו החוזה החדש (דודי נאסה, סעיף 17 לתצהיר). לתצהירו של דודי נאסה צורף העתק "החוזה החדש" (נספח ז' לתצהיר). אלרן בוזגלו הצהיר כי "המסמך המצורף לתצהירו של מר נאסה המסומן "ז" והמכונה על ידו "החוזה החדש", אינו הסכם למינוי מוקד. המסמך הינו הצעת מחיר לפירוק והעתקה של מערכת האזעקה והצעה למנוי מוקד" (אלרן בוזגלו, סעיף 9 לתצהיר). גם שמשון גורפינקל הצהיר כי "החוזה החדש" איננו ההסכם למינוי מוקד, וכי התובעת חתמה על כתב הזמנה והסכם למינוי מוקד בחודש נובמבר 2008, עת עברה למשכנה החדש (שמשון גורפינקל, סעיפים 6-5 לתצהיר). לפי תצהיריהם, ההסכם שצורף כנספח ב' לתצהירי גורפינקל ובוזגלו הוא ההסכם שנחתם כאשר עברה התובעת לשכון בצד העורפי של המבנה. לתצהיריהם של בוזגלו וגורפינקל צורף גם ההסכם שעליו, לדבריהם, חתמו הצדדים כאשר שכנה התובעת בחזית המבנה (נספח ג' לתצהיר גורפינקל). המסמך שצורף כנספח ז' לתצהיר דודי נאסה נושא את הכותרת "כתב הזמנה/הצעת מחיר", ומפורטות בו עלויות הפירוק וההעתקה של מערכת האזעקה שהייתה קבועה בבית העסק הישן. בתחתית המסמך, תחת סעיף "הערות" נכתב "מנוי מוקד לשירותי סיור + שירות הודעות אישי 150 ₪ לחודש + מע"מ". המסמך אינו כולל כל פירוט של שירותי המוקד. התובעת עצמה טוענת כי בהתקשרותה הראשונה עם הנתבעת חתמה על הסכם מפורט הרבה יותר - לדבריה, חתמה אז על ההסכם שצורף כנספח ב' לתצהיר גורפינקל - וקשה לקבל את הטענה שכתב הזמנה זה מהווה הסכם למתן שירותי מוקד. המסמך שצורף כנספח ב' לתצהיר גורפינקל, שאין חולק על כך שהינו כתב הזמנה והסכם למינוי מוקד, איננו נושא תאריך חתימה. יחד עם זאת, בסעיף ההערות בו מצוין "מקום רגוע במיוחד - העסק ממוקם בגב הבנין..." (ההמשך אינו קריא). עובדה זו, כמו גם הצגתו של נספח ג' לתצהיר גורפינקל, שלכאורה הינו ההסכם הראשון שנחתם בין הצדדים בעת ששכנה התובעת בחזית המבנה, תומכות בכך שמדובר בהסכם שנחתם כאשר עברה התובעת למיקומה החדש בעורף המבנה. אני מעדיפה, אפוא, את גרסת הנתבעת לפיה המסמך שצורף כנספח ב' לתצהיר גורפינקל הוא ההסכם התקף שנערך בין הצדדים. רשלנות והפרת חוזה על פי סעיף ג' לתנאי ההתקשרות שבהסכם: "עם קבלת או (צ"ל אות, ע.כ.) האזעקה שתשגר יחידת הממסר למוקד, תשוגר ניידת של המוקד שתגיע לאתר במהירות סבירה, בכפוף לאפשרות הגישה לאובייקט (המוגדר בסעיף 1 להסכם כ"מפעל/עסק/דירה/מתקן המפורט בכתב ההזמנה", ע.כ.), ותבדוק בבדיקה חיצונית של האובייקט, מבלי להכנס לתוכו, את סיבת הפעלת המערכת. במידת הצורך יודיע המוקד למנוי או לעובדיו או למי שהוסמך לכך, על דבר קבלת הקריאה. ניידת החברה שתישלח ע"י המוקד, תבצע בדיקה ויזואלית חיצונית בעין בלתי מזויינת, רק במקומות בהם יש גישה סבירה ובטיחותית. במקרה של גילוי פריצה, גניבה, פגיעה ברכוש, תינתן הודעה מתאימה גם למשטרה ו/או למכבי האש, והכל בהתאם וכפוף לשרותים שעבורם שילם המנוי בהתאם להזמנה." כאמור, אין חולק על כך שדבר מאלה לא נעשה במקרה דנן. לטענת הנתבעת, מערכת האזעקה אצל התובעת הייתה ידועה כמטרידה ומהעסק התקבלו קריאות שווא רבות, וזאת בשל התעקשותה של התובעת על הנחת גלאים חיצוניים. התובעת אינה חולקת על כך שקריאות שווא מהגלאים החיצוניים לא היו אירוע נדיר, אולם לטענתה הותקנו הגלאים החיצוניים על פי הנחייתה והמלצתה של הנתבעת. דודי נאסה הצהיר כי "הגלאים החיצוניים, המצויים מחוץ לבית העסק ואשר הותקנו בהתאם להמלצת מתכנני המערכת של הנתבעת, אכן לפעמים היו יוצרים קריאות, וזאת כדי לאפשר זמן תגובה ארוך יותר למוקד וכן הערכה נכונה יותר במקרה של רצף קריאות" (דודי נאסה, סעיף 21 לתצהיר). גם שלומי נאסה העיד כי הנתבעת היא שהמליצה למקם גלאים חיצוניים באזור הפתחים כדי לתת התרעה מוקדמת (עמוד 31 לפרוטוקול). המומחה מטעם התובעת, יהושע חביב, נשאל בעדותו מה תפקידו של הגלאי החיצוני והשיב "מדובר בקו הגנה. אני גם כסוקר ב-15 שנים האחרונות בונה קו הגנה בבית עסק. אם יש לי עסק כגון זה שיש בו חלון ויש בו סחורה יקרה, אני בונה קו הגנה חיצוני. אני רוצה שמוקדנית תקבל קריאת אזעקה מוקדמת לפני שהפורץ יחדור פנימה..." (עמוד 22 לפרוטוקול). אלרן בוזגלו העיד כי המערכת היתה מטרידה, וטען כי "הלקוח אמור לדאוג לתקינות המערכת שלו". לדבריו "זה מקום מאד דינמי. יש גלאים חיצוניים שם, עוברים שם רכבים בתוך האזור שיש גלאים והם עובדים. המקום מאד פעיל מבחינת מלגזות וצמיגים ופה ושם מכה לגלאי. מישהו צריך לבדוק שהמערכת תקינה. מבחינת המוקד קיבלנו כל הזמן התרעות שווא וזה לא תקין... אני יכול להראות לך שעשרות פעמים התקשרו לדודי נאסה על אותו גלאי ספציפי שהיה מטריד והיה על כביש מעבר ממש ואף פעם לא היתה פניה של הלקוח להזיז או לנטרל את הגלאי הזה" (עמוד 74 לפרוטוקול). לעומת זאת העיד שלומי נאסה כי לא היו פניות מהנתבעת לגבי הגלאים החיצוניים (עמוד 31 לפרוטוקול). גם דודי נאסה העיד כי לא קיבל פניות, לא מהמחלקה הטכנית של הנתבעת ולא מאלרן בוזגלו (עמוד 40 לפרוטוקול). אלרן בוזגלו לא התייחס בתצהירו לשאלה מי יזם את התקנת הגלאים החיצוניים. בחקירתו הנגדית נשאל האם חברת הביטוח קבעה איפה יהיו הגלאים והשיב "חברת הביטוח נותנת את האפיונים הראשונים. בהתייעצות עם סוקר אפשר להזיז, בהסכמה של הסוקר ובייחוד בהסכמת הלקוח" (שם). עדותו של ערן אייזיק לפיה נמסר לו כי הגלאים החיצוניים הותקנו לפיה דרישת התובעת הנה עדות שמועה שאיננה קבילה. בהיעדר כל ראיה שהיא לביסוס הטענה לפיה הגלאים החיצוניים הותקנו לפי דרישתה של התובעת, דין טענה זו להידחות. לא הוצגו ראיות התומכות בטענה כי הנתבעת פנתה אל התובעת בטענות על כך שהמערכת מטרידה באופן יוצא דופן או בבקשה להזיז את אחד הגלאים החיצוניים. השירות שעל הנתבעת לתת עם קליטת אות אזעקה הוא משלוח ניידת אשר תגיע למקום ותערוך בדיקה חיצונית שלו, ובמידת הצורך גם דיווח למנוי על מנת לוודא שאין פריצה. מטענות הנתבעת עולה כי מאחר והמוקדנית סברה שהחיוויים שהתקבלו מהמערכת הנם חיוויי שווא, הנובעים מכך שמדובר ב"מערכת מטרידה", התעלמה מהם ולא פעלה כפי שהיא אמורה הייתה לפעול על פי הסכם השירות ולכל הפחות לשלוח למקום ניידת סיור. בכך הפרה הנתבעת את הסכם השירות עם התובעת. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הראיות מהן עולה כי "מערכת מטרידה" איננה עניין נדיר. מורן איבגי, ששימשה כמוקדנית בליל האירוע, העידה כי "כמו שדודי נאסה היה לקוח מטריד היו עוד מטרידים. כשמגיעים למשמרת המסך מלא בפניות, אחד מתוך מסך שלם של אזעקות, אחד זה משהו שהוא פריצה, רוב העבודה זה להתקשר ללקוח ואז הם אומרים שהם הפעילו את האזעקה כשהם יוצאים או נכנסים" (עמוד 60 לפרוטוקול). מורן העידה כי "זה נשמע הגיוני להרים טלפון והכל היה נמנע. מה שקורה שאופי העבודה שיש הרבה פניות, במצב של הרבה פניות, נציג, והייתי לבד, צריך להפעיל את השיקול דעת וכשיש לי לקוחות עם אזעקות ללא סגירה שידועים כלקוחות לא מטרידים יש להם עדיפות" (עמוד 59 לפרוטוקול). ההסברים שנתנה מורן לאופן הפעולה שלה אינם רלבנטיים, שכן על פי החוזה לא היה לה שיקול דעת בכל הנוגע למשלוח ניידת סיור ולא הייתה אופציה של התעלמות מהקריאה. הטענה בדבר עומס הקריאות במוקד אינה פוטרת את הנתבעת מהתחייבויותיה על פי החוזה. החלטת המוקדנית להפעיל שיקול דעת ולא לשלוח ניידת סיור בעייתיות במיוחד בהתחשב בהכשרה הדלה שעברה, שספק אם הקנתה לה את הכלים לאבחן בין התרעת שווא ובין התרעת אמת. לפי עדותה של מורן, במועד האירוע הועסקה במקום מזה חצי שנה, פעמיים בשבוע (עמוד 55 לפרוטוקול). ביחס להכשרה שעברה העידה מורן כי "עברתי הכשרה של 3 שבועות... מספר ימים הסתכלתי איך המוקדן עובד ואז התחלתי לעבוד איתו, כמובן שלא לבד, זו היתה הכשרה שגם החברה הבינה שהיא לוקה בחסר ועובדים אחריי עשו קורס בפתח תקווה עם נהלים כתובים" (עמודים 56-55 לפרוטוקול). ההסברים שנתנה מורן לפעולותיה אינם משכנעים. מורן העידה כי "מבחינת ההתנהלות הטכנית שלנו בתור נציגים כשיש ללקוח, כל לקוח אזעקה ובמקביל סגירה שזה אומר שהוא מקיש את הקוד שלו, במצב כזה אנחנו לא מתקשרים ולא שולחים סייר. מה שאני חשבתי באותו אירוע כשקיבלתי את הקריאה בו שאם ללקוח רגיל לא שולחים סייר כשיש אזעקה ובמקביל דריכה, אז מבחינתי השיקול שהיה קל וחומר שלא נשלח ללקוח שהוא מטריד שיש לו אזעקה עם סגירה. סגירה זה כשזה תקין" (עמוד 54 לפרוטוקול). האירוע התרחש מחוץ לשעות הפתיחה של העסק, במוצאי השבת ובשעה 00:05 בלילה, וההנחה לפיה מדובר ביציאה של בעל העסק ודריכת מערכת האזעקה איננה סבירה. מחוות הדעת ומעדות המומחים עולה כי חיווי "סגירה" הוא החיווי שיתקבל גם כתוצאה מחבלה במערכת האזעקה (יהושע חביב, עמודים 21-20 לפרוטוקול; ערן אייזיק, עמוד 49 לפרוטוקול), ולא זו בלבד, אלא שההבחנה בין השניים אמורה להיות פשוטה, שכן אם המערכת כבר הייתה במצב דרוך קודם לחיווי זה, לא יתכן כי מדובר בדריכה נוספת והמסקנה היא כי מדובר בחבלה. זאת ועוד, גם אם לא הבחינה המוקדנית בכך שהעסק לא היה פתוח ושהמערכת כבר הייתה דרוכה, במקרה דנן קדם לחיווי ה"סגירה" זיהוי התנועה במקום על ידי הגלאים השונים, דבר שלא יתכן אם מדובר בדריכה של המערכת, שכן כל עוד היא איננה דרוכה הגלאים אינם פעילים. מהראיות עולה כי ככל שהיה מדובר במי מאנשי העסק אשר שב למקום והגעתו הפעילה את האזעקה עד אשר כיבה אותה, היה צריך להתקבל לאחר התרעות הגלאים חיווי "פתיחה", שמשמעו נטרול האזעקה ופתיחת בית העסק, ולא חיווי "סגירה" שמשמעו דריכת האזעקה. מורן נשאלה האם אמרו לה שסגירה תופיע גם כאשר מישהו מנתק את המערכת והשיבה "לא, סגירה מראה לעובד שנמצא במוקד שמישהו דרך את המערכת, הקיש את הקוד" (עמוד 60 לפרוטוקול). מהראיות עולה כי אפיון המערכת כ"מערכת מטרידה" נגע בעיקר לחיוויים שהתקבלו מהגלאים החיצוניים כתוצאה מתנועות מחוץ לבית העסק. החיוויים שהתקבלו במוקד בשעת האירוע היו גם מהגלאים הפנימיים הממוקמים בתוך בית העסק. גם אם הייתה ידועה תופעה של קריאות שווא מהגלאים החיצוניים, המספקים אינדיקציות לתנועה מחוץ לבית העסק, אין בכך כדי להסביר או להצדיק התעלמות מהתרעות הגלאים הפנימיים, המספקים אינדיקציה לתנועה בתוך בית העסק, אשר אינה יכולה להיות מוסברת על ידי תנועת משאיות או גורמים אחרים שאינם קשורים לבית העסק, וששני הגורמים המסתברים ביותר להפעלתה הינם נוכחות עובדי בית העסק במקום או פריצה. כפי שכתבתי לעיל, ספק רב אם למוקדנית יש שיקול דעת האם להתקשר או לא במקרה של חיווי המתקבל מבית העסק. אולם גם אם יש מקום להפעלת שיקול דעת, הרי מהאמור עולה כי במקרה שלפנינו לא הייתה כל אפשרות לפרש את החיוויים שהתקבלו מבית העסק כקריאות שווא הנובעות מזיהוי תנועה על ידי הגלאים החיצוניים, ולא כסגירה של העסק. בהתחשב במועד האירוע, היה על המוקד לכל הפחות לשקול את האפשרות שמדובר באירוע פריצה ולפעול בהתאם. ההחלטה להתעלם לחלוטין מההתרעות שהתקבלו הייתה בלתי סבירה ורשלנית, ומהווה, כאמור, גם הפרה של ההסכם למתן שירותי מוקד. הקשר הסיבתי לטענת הנתבעת, התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אילו הייתה הנתבעת פועלת אחרת היה הנזק קטן יותר. לטענתה, אם היה מגיע סייר למקום הוא לא היה מבחין בסימני פריצה, שכן הפורצים נמלטו מן המקום לאחר שחיבלו במערכת האזעקה, ואף השיבו את הסורגים שניסרו למקומם, ולכן לא היה נעשה דבר שכן על פי ההסכם אין חובה על הנתבעת להודיע למנוי על כל קריאה. אף אם הקריאה הייתה מדווחת לבעלים ברור כי אלו לא היו עושים מאומה, כפי שנהגו במקרים אחרים בהם התקבלו קריאות מבית העסק. לטענת התובעת מדובר בגניבה של אלפי צמיגים, שהיה צורך לשנעם ולהעמיסם על משאיות, פעולה האורכת זמן רב וכרוכה ברעש ותנועת משאיות. אין ספק כי ניידת של הנתבעת שהייתה מגיעה למקום הייתה מסכלת את האירוע, היות שבמקום היו סימני פריצה גלויים - חבלה בסורגים ובדלתות ותלישת מערכת האזעקה - והסייר היה מבחין בהם ללא קושי. עוד טוענת התובעת כי מנהלי התובעת התייחסו לשיחות מהחייגנים ונהגו להקשיב ולצפות במתרחש בבית העסק באמצעות המצלמות, ומובן שהם היו מגיעים לאלתר אל בית העסק לו הנתבעת הייתה טורחת להודיע להם על קבלת רצף קריאות ואינדיקציות כה חריגות אשר התקבלו במועד הפריצה - לרבות אינדיקציות מלוח הבקרה ומהצופר של מערכת האזעקה המוחבאים בתוך בית העסק - באופן המעיד בבירור על תנועת פורצים בבית העסק ועל חבלה במערכת האזעקה. הגורם לכך שלא ניתן לספק תשובה ברורה לשאלה מה היו התוצאות אילו נשלח סייר למקום והועבר דיווח לבעלי התובעת הוא רשלנותה של הנתבעת, אשר נמנעה מלבצע את כל אלו. בנסיבות אלה, מועבר אל כתפי הנתבעת נטל השכנוע בדבר היעדרו של קשר סיבתי בין מחדליה ובין הנזק. כפי שהעיר כב' המשנה לנשיאה ריבלין בע"א 6279/04 עזבון אבו צבחה נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים, 2.5.07): "...לשאלות אלה ואחרות לא ניתן להשיב כיוון שמדובר בתרחיש היפותטי שלא התממש במציאות בשל העובדה שלא ננקטו על-ידי הכוח אמצעי הזהירות האמורים. בנסיבות שבהן התנהגות רשלנית, היא עצמה, שומטת את הקרקע מתחת ליכולת להוכיח את יסוד הקשר הסיבתי, עשוי בית המשפט להורות על העברת נטל השכנוע לנתבע. בעניין לאה מאיר פסק בית המשפט העליון כי "העיקרון שביסוד העברת נטל השכנוע [בגין נזק ראייתי] מתפרשׂ לא רק על מחדלים בעריכת רשומות רפואיות ובשמירתן כנדרש. הוא מתפרש גם על רשלנות בעלת אופי שונה, אשר גורמת לכך שנפגעת האפשרות של התובע להוכיח את עילת תביעתו. כך גם במקרה של רשלנות מצד הנתבע באי קיומן של בדיקות רפואיות, אשר לוּ בוצעו יכולות היו להצביע על הגורמים לנזק. רשלנות כזו גם היא עשויה להעביר את נטל השכנוע על שכמו של הנתבע" (ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר דן לאור, תק-על 2004(2) 837 (2004)..." בסעיף 4.1 לחוות דעתו של המומחה מטעם התובעת, יהושע חביב, נכתב כי: "הפריצה למבנה, בוצעה דרך סורג חלון במשרד תוך חיתוך 2 מוטות שלו... במהלך האירוע חובלה המערכת... נטען כי יציאת הפורצים עם הסחורה דרך 2 תריסי גלילה במחסן הצמיגים." בסעיף 2.1 לחוות הדעת צוין כי בשעה 02:25 נקלטו במצלמה השייכת לבית העסק הסמוך אלמוני בחצר בית העסק של התובעת וכעבור כדקה משאית נכנסת לחצר העסק. בסעיף 6.3.6 לחוות הדעת נכתב כי: "אין ספק, כי מדובר באירוע שבוצע בשיטת ה"דאבל". כלומר, בשלב הראשון בוצעה חבלה במערכת (בשעה 00:05 ליום 21.6.09) ובשלב השני לאחר שהוצעה מכלל פעולה ולאחר שנוכחו הפורצים לדעת כי אין תגובה מצד אנשי הסיור, חזרה למקום והוצאת הסחורה באין מפריע ועל כך תיעוד המשאית בסרטים שהוקלטו מבית העסק הסמוך. הפעולה המתבקשת למניעת השלב השני הינה הגעת סייר, זיהוי פריצה והזעקת הבעלים לבדיקה במקום..." בחקירתו הנגדית אישר יהושע חביב כי ככל הנראה התרחש השלב השני בשעה 2:00 (עמוד 13 לפרוטוקול). בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת, ערן אייזיק, נכתבו דברים דומים ביחס לאופן ביצוע הפריצה והשוד. בסעיף 5.9.1 לחוות דעתו נכתב כי: "אכן, נראה כי ביום 21/06/2009 בשעה 00:05 הגיעו אלמונים לבית העסק, פרצו חלק קטן ממוטות סורג... אלמונים חדרו למבנה, חיבלו במערכת האזעקה ונמלטו מהמקום. מניסיוני רב השנים, נמלטו מבעד לפתח שיצרו תוך הסתרת הפריצה באמצעות החזרת המוטות למקומם, הסתרת נקודות החיתוך במספר דרכים ועוד. לאחר שהפורצים מבחינים כי הפריצה לא זוהתה, חוזרים בשנית (במקרה זה בשעה 02:30 כמתואר בחוות דעת השמאי..." בסעיף 5.9.2 לחוות הדעת הוסיף המומחה כי: "במקרים המתוארים, בדיקת סייר מוקד אינה מסייעת בדבר שכן, הפורצים מבצעים את ההכנות הדרושות לכך. לא רק זה, במקרים כאלה, מניסיוני, קיים תצפיתן, כך, שגם אם מתקרבים סיירים או משטרה לכיוון בית העסק, הפורצים עוזבים את המקום תוך הסתרת נקודת הפריצה בכדי למנוע את גילויה על ידי הסייר." שני המומחים משערים כי לאחר הפריצה המתינו הפורצים מחוץ למבנה כדי לראות האם מגיע סייר, ורק לאחר מכן חזרו למקום והחלו בהוצאת הסחורה. ככל הנראה, בשלב הראשון של הפריצה הסתפקו הפורצים בחיתוך סורגי החלון על מנת לחדור פנימה ולנטרל את מערכת האזעקה, ורק בשלב השני פרצו את דלתות בית העסק לצורך הוצאת הצמיגים והטענתם על המשאית. במצב זה, לא ניתן לשלול אפשרות לפיה גם אילו היה סייר מגיע למקום ועורך בדיקה חיצונית בלבד, לפני השעה 02:25, לא היה מבחין בפריצה. יחד עם זאת, אף אם הסייר לא היה מזהה את הפריצה, אין לדעת אם הפורצים היו ממתינים לעזיבתו וחוזרים למקום, או שמא די היה בהופעת ניידת הסיור כדי לגרום להם, משראו כי הפריצה נקלטה על ידי מערכת האבטחה, כדי לזנוח את תכניותיהם ולעזוב את המקום. מדובר בדיון ספקולטיבי, ולא ניתן לדעת כיצד היו הפורצים נוהגים בפועל עם הופעתה של ניידת סיור. מכל מקום, בנוסף לחובת משלוח סייר נקבע בסעיף ג' לתנאי ההתקשרות כי "במידת הצורך יודיע המוקד למנוי או לעובדיו או למי שהוסמך לכך, על דבר קבלת הקריאה" (זאת בשונה מחובת ההודעה למשטרה, שקמה על פי ההסכם רק עם גילוי פריצה, גניבה או פגיעה ברכוש). כפי שנקבע לעיל, במקרה דנן היו אינדיקציות ברורות לפריצה לעסק. בנסיבות אלה, היה על המוקד להודיע למנוי על קבלת הקריאות. עם ביצוע שיחת הטלפון, ניתן להניח כי בעלי התובעת היו מבהירים מיידית למוקדנית כי איש אינו אמור להימצא בבית העסק וכי לא ייתכן שמדובר בדריכת האזעקה על ידי אחד העובדים, וכך היה מתברר כי מדובר בפריצה והיו ננקטים צעדים מתאימים. שלומי נאסה העיד כי כאשר הייתה מתקבלת קריאה, "השיחה הראשונה לרוב הייתה מגיעה מהמוקד, ושואלים את אותה מוקדנית מאיזה גלאים, אין מערכת שיש אזעקה או אין אזעקה, זה על פי גלאים, אם הגלאי הראשוני מזעיק הרמת כוננות יותר נמוכה מאשר בתוך העסק... הרעיון כשמוקדנית אומרת גלאי חיצוני. במקרים רבים שהיה בגלאי פנימי היו מקרים שהם היו מזמינים משטרה והמשטרה היתה מחכה לי" (עמוד 30 לפרוטוקול). גם אם לא בכל פעם בה התקבלה הודעה מהמוקד על קבלת קריאה מהגלאים החיצוניים טרחו בעלי התובעת להגיע למקום, מתוך הנחה שמדובר בקריאת שווא, יש לשער כי עם ההבהרה כי בפעם הזו מדובר בקריאות מהגלאים הפנימיים וב"סגירת" המערכת בשעה בה לא אמור להימצא איש בבית העסק, היו הללו מגיעים לבית העסק ומגלים את הפריצה, או לכל הפחות מזהים את החבלה במערכת האזעקה. משכך, יש לקבוע כי הוכח במידת הוודאות הנדרשת קיומו של קשר סיבתי בין התרשלותה של הנתבעת ובין הנזק שנגרם לתובעת. לכל הפחות ניתן לקבוע כי הנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי הפריצה והגניבה היו מתרחשות גם אילו פעלה כנדרש ממנה. הגבלת האחריות סעיף טו' להסכם למנוי מוקד (נספח ב' לתצהיר שמשון גורפינקל) קובע כי: "מוסכם ומותנה במפורש, כי אם ימצא כי החברה אחראית לפצות את המנוי ו/או מי מטעמו ו/או צד שלישי בגין נזק - למעט נזקי גוף - שנגרם למי מהם (להלן: "האירוע"), תהיה אחריותה של החברה והסכום שיהיה עליה לשלם - מוגבלת לסכום ממוצע דמי המנוי החודשי ששילם או היה אמור לשלם המנוי בשלושת החודשים האחרונים קודם לאירוע כפול 60..." לטענת הנתבעת, מאחר ועל פי חשבונית המס אשר צורפה לתצהירו של מר בוזגלו, סכום התשלום החודשי הינו 150 ₪, אזי הפיצוי המקסימלי לו זכאית התובעת הינו 9,000 ₪. עוד טוענת הנתבעת כי לתובעת היה ידוע היטב שהנתבעת אינה פועלת כמבטח וכי דמי המנוי ששילמה מהווים תשלום תמורת השירותים שהנתבעת נתנה בלבד ולא תמורת ביטוח נגד פגיעה או נזק. אין קשר בין שווי הרכוש שלשם הגנתו הצטרפה התובעת לרשת מנויי המוקד ובין התמורה ששולמה על ידה לנתבעת, ולכן הותנה במפורש ו/או מכללא כי הנתבעת לא תישא באחריות כלשהי בגין כל פגיעה או נזק לתובעת או לרכושה. גם במקרה והנתבעת הפרה את חיוביה כלפי התובעת, אין לתובעת זכויות לסעדים ולתרופות מעבר למוסכם. לטענת התובעת תניית הפטור כלל איננה מופיעה בהסכם החדש שנערך בין הצדדים, אולם כאמור לעיל קיבלתי את גרסת הנתבעת לפיה ההסכם שצורף כנספח ב' לתצהירי בוזגלו וגורפינקל הוא ההסכם המחייב שנכרת בין הצדדים עם המעבר לחלקו העורפי של המבנה. עוד טוענת התובעת כי הפסיקה אמנם קבעה כי ניתן, על דרך העיקרון, להכיר בתקפן של תניות מסוג זה ולפיכך אין לשלול את עיקרון הגבלת סכום הפיצוי, אולם יחד עם זאת הבהירה הפסיקה כי גם אם תניית הפטור תקפה במישור העקרוני, השאלה הצריכה הכרעה היא האם צודק, ראוי וסביר בנסיבות העניין לאכוף את התניה ולהגביל את החבות. לטענת התובעת, בענייננו לא זו בלבד שהנתבעת התרשלה רשלנות חמורה והפרה הפרה יסודית את התחייבויותיה כלפי התובעת אלא שהיא סיכלה ומנעה מלכתחילה את האפשרות לקיים את התחייבויותיה ואת האפשרות של מוקד הבקרה לפעול באופן מיטבי, שכן גם הכשרת המוקדניות וגם איוש המוקד לקו בחסר. הנתבעת מפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 11628/05 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מאגר ציוד למשרד ולמחשב בע"מ (פורסם במאגרים, 27.12.07), בו נפסק כי תנאי דומה איננו מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד וכי אין לחייב את חברת המוקד לשלם יותר מכפי שנקבע בהסכם. באותו מקרה הסתמך בית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית הדין לחוזים אחידים אשר קבע במקרה אחר כי תנאי דומה אינו מהווה תנאי מקפח. בית המשפט העליון הכריע כי: "ההחלטה בעניין גילמור בוודאי אינה מהווה הלכה המחייבת את בית משפט זה. ואולם, בהתחשב בכך שדמי השירות ששילמה מאגר למוקד השומרים עמד על סך 200 ש"ח לשני המנויים, דעתנו היא כי במקרה זה יש לאמץ את הרציונל אשר עמד בבסיס אותה החלטה ולקבוע כי לא יהיה זה צודק, בשים לב ליחס שבין הסיכון שמוקד השומרים נטל על עצמו לבין הרווח שהיה אמור לקבל, להטיל על המוקד את מלוא האחריות בגין התרשלותו. לאחר שקבענו כי עצם הגבלת האחריות לא מהווה תנאי מקפח במקרה זה, לא מצאנו סיבה לקבוע כי הרף שנקבע לאחריות זו בהסכם שבין המוקד למאגר, בסך של 60 פעמים דמי המנוי, הינו נמוך יתר על המידה, וממילא לא מצאנו מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא בעניין זה..." התובעת, מצידה, מפנה לע"א (מחוזי מרכז) 4525-08-07 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' השמירה טכנולוגיות מיגון (1971) בע"מ (פורסם במאגרים, 24.3.08), בו נקבע כי בנסיבות אותו מקרה אין לאכוף את תניית הפטור ויש לחייב את הנתבעת במלוא הנזק. במספר פסקי דין נקבע כי כאשר חברת המוקד כשלה בהתקנת מערכת האזעקה אין מקום להחיל את תניית הגבלת האחריות (ע"א (מחוזי חי') 1193/05 מנורה חב' לביטוח בע"מ נ' סגל פרזול בע"מ (פורסם במאגרים, 15.5.06); ע"א 4525-08-07 הנ"ל; ת"א (שלום ת"א) 48066/03 שיווק עטון בע"מ נ' איילון בע"מ - חברה לביטוח (פורסם במאגרים, 22.6.09)). בע"א 4525-08-07 הנזכר נדונה תניית פטור בה נקבע כי "מוסכם ומותנה בזה, כי החברה לא תשא בשום אחריות בגין כל פגיעה או נזק למנוי או לרכושו שייארע על אף ביצוע הסכם זה וגם אם יוכח שהפגיעה או הנזק אירעו עקב רשלנות בלעדית או כל פעולה או מחדל אחרים של החברה או עובדיה, תהיה אחריותה המירבית מוגבלת לתשלום השווה לסכום דמי המנוי בגין שישים חודשי שירות...". בית המשפט קבע כי לשון ההוראה ("נזק... שייארע על אף ביצוע ההסכם") מלמדת שאין היא חלה אלא במקום שבו חברת המוקד אכן מקיימת את ההסכם, ובאותו מקרה אירע הנזק עקב אי ביצוע ההסכם ולא על אף ביצועו. כב' השופט יפרח, שהיה בעמדת המיעוט באותו עניין, סבר אף הוא כי אין תחולה לתניית הגבלת האחריות, אך נימוקו לכך היה שונה. לשיטתו, גם אם תניית הגבלת האחריות כשלעצמה היא סבירה, ההחלטה האם יש מקום להתערבות בתוכן התנייה תושפע גם מהתנהגות הצדדים בשלב ביצוע החוזה, כאשר ההתערבות תתאפשר באמצעות החלת עקרונות של מניעות, תום לב וצדק. נקבע כי לאור התנהלותה של חברת המוקד, מנועה היא מלעשות שימוש בתניית הגבלת האחריות. בבחינת תניית הגבלת האחריות שבפניי, למרות שאין מדובר בהסכם שהוגש לאישורו של בית הדין לחוזים אחידים, יש להתחשב בפסיקה אשר קבעה כי תניות דומות בחוזים מסוג זה אינן מהוות תניה מקפחת (ע"א 11628/05 הנ"ל). יש להתחשב גם בכך שאין מדובר בתניה שהיא תוצאה של ניצול פערי מידע או יחסי כוחות לא שווים בין הספק והלקוח. התניה, כפי שחזרה הפסיקה וציינה, נועדה לשרת את האינטרס של שני הצדדים ולהבטיח כי השירות יינתן בעלות נמוכה, דבר שלא יתאפשר אם יהיה צורך לשקלל במסגרת המחיר גם את הסיכון שבחיובה של חברת המוקד בגין הנזק שייגרם ככל שתיכשל בתפקידה - ולא למותר להזכיר כי המחיר ששילמה התובעת עבור שירותי הנתבעת עמד על סך של 150 ₪ לחודש בלבד (להרחבה בעניין זה ראו ורדה לוסטהויז וטנה שפניץ חוזים אחידים 316-310 (1994)). למעשה אף התובעת איננה טוענת כי מדובר בתניה מקפחת שדינה בטלות, אלא כי אין הצדקה להחיל את התניה בנסיבות העניין. אין חולק על כך שבפנינו חוזה אחיד. כפי שנפסק ברע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145 (1998): "תכליתו של החוזה האחיד היא בעיקרה תכלית אובייקטיבית. אף שיש לחוזה האחיד גם תכלית סובייקטיבית - "אומד דעתם של הצדדים" (סעיף 25(א) לחוק החוזים) - זו לרוב קשה להוכחה. רק במקרים מועטים ניתן לחשוף את כוונתם המשותפת של שני הצדדים. ... תכליתו (האובייקטיבית) של החוזה האחיד היא המטרות שצדדים סבירים, נבונים והוגנים היו מציבים לנגד עיניהם כמונחות ביסוד החוזה האחיד. אלה הם המטרות, האינטרסים והערכים המאפיינים את הסוג והטיפוס של החוזה האחיד. אין זו תכליתם של "הספק" או "הלקוח" (כמשמעות מושגים אלה בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים). אין אלה הדימויים שעמדו לנגד עיני הספק או הלקוח. אלה הדימויים המשותפים המאפיינים "ספק" סביר והגיוני ו"לקוח" סביר והגיוני. מקום שאינטרסים וערכים אלה מתנגשים ביניהם, זהו האיזון הראוי המאפיין צדדים סבירים והוגנים הפועלים בתום-לב להגנת ענייניהם שלהם מתוך התחשבות בעניינו של הצד האחר." לכך יש להוסיף כי כפי שנפסק ברע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516 (1999): "לפי העקרונות המקובלים, הנוגעים לתניות פטור, יש רתיעה גדולה מלהחיל תניית פטור על הפרה יסודית (ראה: ע"א 607/83 אהרן נ' קרסנטי [1] וכן ג' שלו תניות פטור בחוזים [4], בייחוד בעמ' 73-90). גם אם לא נראה בעיקרון המצמצם משום כלל מהותי, הרי על-כל-פנים, יש לנקוט דרך פרשנות מצמצמת לגבי תניות פטור, המתיימרות להיות בעלות תחולה גורפת (ראה: ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך א) [5], בעמ' 554-555 וכן ספרם הנ"ל (כרך ב) [5], בעמ' 884; ע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת-חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ [2], בעמ' 303-305; ג' שלו, בספרה הנזכר [4], בעמ' 69-72)." מטרתה של תניית הגבלת האחריות היא, כאמור, למנוע את חיובה של הנתבעת לפצות את מקבלי השירותים במלוא הנזק במקום בו ייקבע כי לא ביצעה את חיוביה באופן הנדרש. על יסוד עקרונות הפרשנות הנזכרים, נראה לי כי יש לפרש את תניית הגבלת האחריות כך שהיא נוגעת למקרים בהם הנתבעת ביצעה את התחייבויותיה הבסיסיות על פי החוזה ולמרות זאת נגרם נזק. כך יהיה, למשל, במקרים בהם ייקבע כי תגובתה לקריאה לא הייתה מהירה מספיק, הסיור התעכב בדרכו, הסיור לא הבחין בסימני הפריצה וכדומה. בהתחשב בסבירות התרחשותם של מקרים מסוג זה ובחומרת ההפרה שהם משקפים, ישנה הצדקה לפטור את הנתבעת מתשלום פיצוי מלא, בהתחשב בתכליתה של התניה שהיא לשמור על איזון בין השירות המצומצם יחסית שהנתבעת מתחייבת לספק והמחיר הנמוך שהיא גובה בגינו ובין שיעור הסיכון שעלול להיגרם לה אם תיכשל בביצוע תפקידיה. לעומת זאת, אין להניח כי כוונת התניה היא לפטור את הנתבעת מאחריות מלאה גם במצבים בהם חדלה לחלוטין מלמלא את תפקידה. איני סבורה כי צדדים נבונים וסבירים יסכימו לתניית הגבלת אחריות אשר תחול בכל מקרה שהוא - גם במצב בו יתברר, למשל, כי במועד קרות הנזק הנתבעת כלל לא הפעילה את המוקד ולא העסיקה סיירים. במקרה דנן אין מדובר בביצוע לקוי של התחייבויות הנתבעת על פי ההסכם, אלא באי ביצוע ההתחייבויות ובהפרה גורפת של ההסכם, שעל פי מהותה אינה חמורה פחות ממקרים בהם נמצא כי הספק לא התקין מערכת אזעקה תקינה. כמתואר, המוקד התעלם מהקריאות שהגיעו ממערכת האזעקה של התובעת, לא טרח לשלוח סיור ואף לא לנקוט בפעולה המינימלית ביותר וליידע את בעלי התובעת אודות האירוע. מדובר, אפוא, בהפרה יסודית אשר לגביה לא חלה תניית הגבלת האחריות. הנזק התובעת הגישה כראיה לשיעור הנזק את חוות דעתו של השמאי אמנון חסון. לטענת הנתבעת, התובעת לא הוכיחה את נזקה הנטען. חוות הדעת מורכבת משני חלקים - חלק עובדתי ועיבוד העובדות על ידי המומחה - ואת החלק העובדתי שבחוות הדעת יש להוכיח כפי שמוכיחים כל עובדה אחרת שכן העובדות אינן בידיעת המומחה. עדי התובעת לא התייחסו כלל לנזק הנטען, מסמכים שערך רפאל כהן, יועץ מס, לא הוגשו באמצעות עורכם ואחמד קאוסמה, המחסנאי שעל סמך דיווחיו נערכה השומה, לא הוזמן להעיד. נוכח זאת, טוענת הנתבעת, אין כל הוכחה קבילה לגבי הנזק הנטען. לטענת התובעת היא הוכיחה את מלוא הנזק לו היא טוענת. מר שלומי נאסה הצהיר כי הגיע אל בית העסק בבוקר שלאחר האירוע וגילה כי מהמקום נגנב ציוד, כלי עבודה ומלאי צמיגים בכמות רחבה, וגם מר דודי נאסה ציין בתצהירו כי נגנבו ציוד ואלפי צמיגים באמצעות משאיות. הנתבעת בחרה שלא לחקור את מנהלי התובעת בעניין זה. חוות הדעת של המומחה אמנון חסון הוגשה במסגרת התצהירים ואף אומצה במלואה על ידי חברת הביטוח של התובעת אשר שילמה לתובעת את מלוא סכום חבותה עד לתקרת גבול החבות ועובדה זו מלמדת על משקלה של חוות הדעת. מר חסון מציין בחוות דעתו כי נפגש עם בעלי התובעת, גבה מהם עדות מפורטת לגבי נסיבות המקרה והיקף החוסר במלאי ובהתאם לכך ערך שחזור לגבי החוסר וכן ערך ספירת מלאי מפורטת לגבי כל המלאי שנותר בבית העסק לאחר הפריצה. גם בעניין זה, בחרה הנתבעת שלא לחקור את המומחה. התובעת סבורה כי בנסיבות העניין יש לקבל את חוות דעתו של מר חסון, בפרט כאשר הנתבעת לא הניחה תשתית ראייתית שיהיה בכוחה לפגום בממצאי ומסקנות חוות הדעת ולא הביאה כל חוות דעת נגדית לסתור. אני מקבלת את טענות התובעת בעניין זה. שלומי ודודי נאסה הצהירו שניהם כי מבית העסק נגנבו ציוד ומלאי צמיגים (שלומי נאסה, סעיף 5 לתצהיר; דודי נאסה, סעיף 16 לתצהיר), ועדותם לא נסתרה. בחוות דעתו המפורטת של השמאי אמנון חסון הוא מבהיר כי שחזר יחד עם מחסנאי התובעת את המלאי, והשווה את הנתונים עם הרישומים בדבר ספירת מלאי בעבר, רכישת מלאי ונתוני מכירות. חוות הדעת אומצה, כאמור, על ידי חברת הביטוח. האמור בחוות הדעת לא נסתר ולא הוגשה כל חוות דעת נגדית. בנסיבות אלה יש לקבל את חוות הדעת כראיה מספקת לעניין שווי הציוד שנגנב. בחוות דעתו של השמאי חסון הוערך שווי מלאי הצמיגים שנגנב בסך כולל של 447,817 ₪. מסכום זה יש לנכות את תגמולי הביטוח שקיבלה התובעת מאליהו חברה לביטוח בע"מ, בסך של 203,945 ₪. סכום הפיצוי בגין אבדן המלאי עומד, אפוא, על סך של 243,872 ₪. נוסף על נזק זה תובעת התובעת פיצוי בגין מספר נזקים נוספים: הפסקת כיסוי ביטוחי באליהו חברה לביטוח ורכישת כיסוי ביטוחי בחברה אחרת בעלות גבוהה יותר - 7,000 ₪. יש לדחות את התביעה בראש נזק זה שכן מדובר בנזק רחוק שלא ניתן לחייב את הנתבעת בגינו. התקנת מערכת אזעקה חדשה - 7,500 ₪. לא הובהר מדוע היה צורך בהתקנת מערכת אזעקה חדשה. ככל שמדובר בנזק שנגרם למערכת האזעקה בשעת הפריצה - את החבלה במערכת האזעקה, שנעשתה מייד עם הפריצה למקום, לא היה בידי הנתבעת למנוע ואין מקום לחייבה בגינה. ככל שמדובר בהתקנת מערכת חדשה בשל המעבר לשירותי חברת מוקד אחרת, הרי שמדובר בנזק רחוק. הוצאות שכירות וארנונה בגין שטח המוסך שנותר ריק במשך חודשיים לאחר האירוע - 59,063 ₪. אני דוחה את הדרישה לפיצוי בגין נזק זה. דרישת הפיצוי וחישוב הנזק הם מלאכותיים שכן לא ניתן להפריד בין חלקי המושכר. הפסד הכנסות כתוצאה מירידה במחזור העסקאות בסך 89,400 ₪ ורכישת צמיגים חלופיים בישראל בעלות גבוהה יותר לעומת יבוא מחו"ל בסך 16,000 ₪. הסכומים הנקובים מבוססים על הערכתו של יועץ המס רפאל כהן, אולם זה לא הובא להעיד וחוות דעתו, אשר לא נערכה כחוות דעת מומחה, הוגשה שלא באמצעות עורכה. נזקים אלו לא הוכחו, אפוא, כנדרש. השבתת מלאכתם של עובדים ביום אירוע הפריצה - 1,000 ₪. אני דוחה גם את דרישת הפיצוי בגין נזק זה. הנזק רחוק ומכל מקום לא הוכח. הנתבעת תשלם, אפוא, לתובעת פיצוי בסך של 243,872 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 21.6.09. הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ש"ח ותשיב לתובעת את הוצאות המשפט בהן נשאה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה. הנתבעת תשלם את הסכומים שנפסקו בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. רשלנות