רשלנות עורך דין שלא הגיש ערעור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות עורך דין שלא הגיש ערעור:

תביעה של לקוח כנגד עורך דינו, בגין הפרת הסכם ובעוולה של רשלנות מקצועית.
התובע שכר את שירותיו של הנתבע, עו"ד במקצועו, לטיפול בהגשת ערעור על פסק דין של בית משפט השלום, שחייב אותו בתשלום סך של כ- 300,000 ₪ נכון למועד שניתן פסק הדין.
הנתבע לא הגיש ערעור במועד (ובכלל).
התובע תובע פיצויים בגובה הסכום שנאלץ לשלם בפשרה אליה הגיע עם הזוכה (200,000 ₪), לאור פסק הדין שהפך חלוט ולאחר שקיבל התראה טרם פתיחת הליכי הוצל"פ לגבייתו. עוד הוא תובע החזר מלוא שכר הטרחה ששילם לנתבע מראש בעבור הטיפול בערעור.     

התביעה

  1.      התובע עוסק בהתקנת אזעקות (להלן: התובע או בוני). ביום 10/10/2004 ניתן בבית משפט השלום בתל-אביב פסק דין שמחייב את התובע בתשלום סך של 154,297 ₪ לחברת הביטוח מנורה וסך נוסף של 64,786 ₪ לחברת הביטוח איילון. הכל בצירוף ה"ה וריבית כחוק מאוגוסט 2000 ובצירוף הוצאות בסך של 13,000 ₪+מע"מ (פסק הדין בת.א (ת"א) 50764/01, כב' הש' חגי ברנר, צורף כנספח א' לתצהיר התובע, להלן: פסק הדין).
  2.      עניינו של פסק הדין בפריצה שאירעה בבית עסק ברחובות. חברות הביטוח מנורה ואיילון (המבטחות) שיפו את בעל העסק והגישו תביעת שיבוב כנגד בוני, חברת צוות 3 וחברת הביטוח אריה, שביטחה את צוות 3. התובע הוא שהתקין את מערכת האזעקה בבית העסק וסיפק לו שירותי תחזוקה. צוות 3 סיפקה לבית העסק שירותי מוקד. בית המשפט דחה את התביעה כנגד צוות 3 וחברת הביטוח אריה וקיבל את התביעה כנגד בוני. בית המשפט מצא שבוני ניטרל את הגלאים באזור הפריצה כך שלמרות שמערכת האזעקה נדרכה, הגלאים שהיו אמורים להתריע על הפריצה לא פעלו. מטעם זה, קיבל את התביעה כנגד בוני.
  3.      התובע פנה לנתבע על מנת לכלכל צעדיו ולקבל חוות דעתו בעניין אפשרות הגשת ערעור על פסק הדין. לטענת התובע, בהסתמך על המלצתו של הנתבע שסיכויי הערעור גבוהים, שכר את שירותיו, ובאותו מעמד נחתם בין הצדדים הסכם שכר הטרחה. אין מחלוקת, שהתובע שילם לנתבע את מלוא שכרו המוסכם כבר בפגישה הראשונה (עדות הנתבע בעמ' 30 ש' 22).
  4.      מעיון בהסכם עולה, כי תחת כותרת "הטיפול" בהסכם צוין: "מהות העניין: הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי בעניין תיק 52764/01". עוד נקבע, כי "תמורת הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי בעניין תיק מס' 52764/01 ישולם 45,000 ש"ח + מע"מ במזומן" וכי "התשלום כולל טיפול בעיכוב ההליכים בהוצל"פ באם יפתח תיק הוצל"פ". "אם יורה בית המשפט על החזר הוצאות ו/או אגרות ימסרו סכומים אלה לידי המערער" (להלן: ההסכם, נספח ב' לתצהיר).


[יש לציין, כי תחילה נעשה הסכם מיום 4/11/04 בכתב ידו של הנתבע. זה הודפס בשינויים קלים במסמך ללא תאריך, ונחתם בשנית. נפלה טעות במספר התיק הן בהסכם שבכתב יד והן בזה המודפס. המספר הנכון הוא 50764/01].
5.     אין מחלוקת שהנתבע לא הגיש ערעור.     
סמוך לפקיעת המועד להגשת הערעור, הגיש הנתבע בקשה (לא מוסכמת) להארכת המועד להגשת הערעור ב- 45 ימים, שנתמכה בתצהיר התובע. לדברי הנתבע, לא התקבלה החלטה בבקשה וככל הנראה, גם לא הוגשה לה תגובת המשיבים (עמ' 43 ש' 2-11).      
מכל מקום, ערעור לא הוגש גם בתום 45 הימים הנוספים.     
[הבקשה להארכת מועד, ללא חותמת "נתקבל", שבה צוין כי פסק הדין התקבל אצל התובע ביום 17/10/04 ותצהיר התובע מיום 30/11/04 לתמיכה בבקשה, צורפו כנספחים א-ב לתצהיר הנתבע. החלטת ביניים מיום 1/12/04 (לתגובה תוך 20 ימים), צורפה כמוצג נת/1. מהחלטת הביניים עולה שהבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 30/11/04].
6.     לטענת התובע, לאחר שהנתבע קיבל את מלוא שכר הטרחה, הוא יעץ לו לנהל מו"מ עם חברת הביטוח, ולהציע לסגור את התיק בתשלום של 120,000 ₪ במזומן או 150,000 ₪ בתשלומים. התובע הסכים לקיים מו"מ כאמור, תוך שסמך על שיקול דעתו המקצועי של הנתבע שיכלכל צעדיו כך שזכויותיו בנוגע לערעור לא ייפגעו. אלא שברשלנותו, הנתבע לא הגיש ערעור בתקופה הקבועה לפי חוק, במקביל לניהול המו"מ. הנתבע לא דיווח לתובע על כך שלא התקבלה אורכה להגשת הערעור. יתר על כן, לאורך כל הדרך הפיג הנתבע את חששותיו באומרו כי למרות חלוף המועד, ניתן להגיש ערעור בכל עת. בדיעבד התברר לתובע, כי לא ניתנה אורכה להגשת הערעור וכי לבד ממחדלו של הנתבע באי-הגשת הערעור, הנתבע גם לא פעל בשקידה ראויה לנסות ולסיים את העניין בפשרה.
7.     לטענת התובע, במהלך השנים ניסה מספר רב של פעמים לקבל מהנתבע דין וחשבון ממשי ונכון על התקדמות המו"מ, ללא הועיל. הנתבע התחמק ממנו וביטל את הפגישות המעטות שהצליח לקבוע איתו באמתלות שווא. בשיחות הטלפון שזכו למענה ציין שאין לו חדש ביחס להתקדמות המו"מ, כיוון שאינו תופס את עוה"ד של חברת הביטוח.
8.     בנסיבות אלה פנה התובע לחתנו, עו"ד דבוש, שהינו עו"ד משנת 2007, על מנת שיסייע בידו ויפנה לנתבע ולעוה"ד של המבטחות. עו"ד דבוש פנה לעורך הדין של המבטחות, שהודיע כי מרשותיו לא תתפשרנה על סך של 120,000 ₪. התובע עדכן את הנתבע בשיחה זו, אולם גם לאחריה לא עשה הנתבע דבר והמשיך לבטל את הפגישות שנקבעו עמו. בהמשך לכך שלח עו"ד דבוש לנתבע מכתב מיום 3/1/08 ובו תיאור השתלשלות האירועים וביקש, בין היתר, לתאם עמו פגישה (נספח ג לתצהיר התובע). כחודש לאחר מכן, בתאריך 10/2/08, התקיימה פגישה במשרדו של הנתבע, ובה התברר לתובע, כי כל פועלו של הנתבע בתקופה שעד לפגישה זו, הסתכם במשלוח מכתב לב"כ המבטחות בשנת 2006, דהיינו: כשנתיים לאחר חתימת ההסכם ולאחר שחלף המועד להגשת הערעור. גם במהלך פגישה זו, כאשר עו"ד דבוש העלה את הטענה שעבר מועד הגשת הערעור, השיב הנתבע כי עדיין קיימת האפשרות להגיש ערעור. לדרישת התובע, במהלך הפגישה הנתבע התקשר לב"כ המבטחות, עו"ד כהן, שהתרעם על התמשכות המו"מ. הנתבע הציע פשרה של 180,000 ₪ שאותה ביקש עו"ד כהן להעביר לאישור מרשתו. לפי גרסת התובע, הוא ביקש לשקול פשרה זו ואפשרותו לעמוד בה.
9.     במרץ 2009 קיבל התובע התראה מחברת הביטוח מנורה טרם פתיחה בהליכי הוצל"פ לביצוע פסק הדין, שלפיה עומד סכום החוב בחלוף תקופה של 5 שנים מאז שניתן פסק הדין, על סך של 351,308 ₪, כולל ריבית והפרשי הצמדה (נספח ד' לתצהיר הנתבע).
10.     לטענת התובע, עם קבלת התראה זו, שעומדת בניגוד מוחלט למצגי הנתבע בדבר עיכוב הליכי ההוצל"פ בעת ניהול המו"מ והתחייבותו במסגרת ההסכם לטפל גם בעניין זה, הוא פנה למשרד עו"ד אחר לטיפול בעניין. במו"מ לפשרה עם חברת מנורה נאלץ לשלם ביום 16/6/09, סך של 200,000 ₪ (משהעבירה מנורה את פסק הדין לגבייה, התפצל הייצוג של שתי המבטחות).
11.     ביום 2/7/2009 פנה בא כוחו של התובע לנתבע, במכתב דרישה לפיצויים. הנתבע דחה דרישה זו ומכאן התביעה (ראו ההתכתבות בנספחים ו'-ז' לתצהיר התובע).
12.     התביעה היא על סך של 317,939 ₪, לפי הפירוט שלהלן:      
סך של 200,000 ₪ שנאלץ התובע לשלם לחברת הביטוח מנורה ביום 16/6/09, נוכח החיוב בפסק הדין. נכון למועד הגשת התביעה עומד סכום זה על סך של 204,990 ש"ח.     
סך של 45,000 ₪ + מע"מ ששילם התובע לנתבע לפי הסכם שכר הטרחה, שנכון ליום הגשת התביעה עומד על סך של 62,949 ש"ח.     
סך של 50,000 ₪, פיצוי בגין עוגמת הנפש שסבל התובע במהלך "הטיפול המשפטי" שלו זכה מהנתבע, חוסר יכולת לקבל מענה לפניותיו וחרדה מחובותיו הבלתי מטופלים לחברות הביטוח, שהתממשה בעת שקיבל התראה על פתיחת תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין.
13.     בכתב התביעה ציין התובע, כי נכון לאותו מועד, טרם הגיע להסדר עם חברת הביטוח איילון וכי צפוי שייאלץ לשלם גם לה עשרות אלפי ₪ והוא שומר על זכותו לתבוע את הנתבע גם בעניין זה. לא התקבלה כל הודעת עדכון/בקשה בעניין זה עד למועד כתיבת פסק הדין.
תמצית טענות הצדדים
טענות התובע
14.     לטענת התובע, בהתנהלותו של הנתבע כמפורט לעיל ומשלא הגיש ערעור ואף לא נקט צעדים לשמור זכות הערעור, הפר הנתבע את ההסכם הפרה יסודית והתרשל התרשלות רבתי בביצוע תפקידו כעו"ד.
15.     בחירתו של הנתבע לנהל מו"מ מבלי להגיש ערעור, תחת ניהול מו"מ במקביל להגשת הערעור, היא בלתי סבירה ורשלנית. הנתבע גם לא הבטיח שתשתמר הזכות לערעור במקרה של כישלון המו"מ. הנתבע הגיש בקשה להארכת מועד הגשת הערעור, לא טרח ליידע את התובע שלא התקבלה אורכה והטעה אותו לחשוב ששמורה לו הזכות לערער, לא רק באי-הדיווח על כך שלא ניתנה אורכה להגשת הערעור, אלא באמירות מפורשות שניתן יהיה להגיש ערעור בכל עת. מכל מקום מחובתו של הנתבע שהינו עורך דין, כלפי התובע, לקוחו, לפעול על מנת לשמר לתובע את זכות הערעור.     
16.     סיכויי הערעור היו מצוינים, וככל שקיים קושי בהערכת סיכויי הערעור, הרי זה נובע ממחדלו של הנתבע, אשר לא הגיש את הערעור ומנע את האפשרות לנהל בפועל את הערעור, ובכך גרם לתובע לנזק ראייתי. ניתן לפסוק פיצוי גם מכוח הדוקטרינה של אובדן סיכויי הזכייה בערעור.
טענות הנתבע
17.     לטענת הנתבע, מלכתחילה לא הגיש ערעור, לטובת עניינו של הלקוח, כיוון שסבור היה כי ניתן להגיע להישגים טובים יותר במו"מ לפשרה מול המבטחות, בהשוואה לסיכויי הזכייה בערעור, שהיו לדעתו נמוכים. אכן, מראש דובר על הגשת ערעור, אך לא דובר מעולם על תוצאה של ביטול כל פסק הדין אלא על תוצאה אפשרית של חלוקת האחריות עם חברת המוקד צוות 3. המו"מ התארך יתר על המידה, שלא באשמתו של הנתבע. המו"מ לא הגיע לכלל סיום בפשרה שהשיג הנתבע, וחברת הביטוח איימה בפתיחת תיק הוצל"פ כנגד התובע, עקב התערבותו של חתנו של התובע, עו"ד דבוש, מאחורי גבו של הנתבע. עו"ד דבוש קיבל הצעת פשרה מעוה"ד של חברת הביטוח, ועקב חוסר התייחסותו, הועבר התיק לגביה. בסופו של דבר, הושגה התוצאה ששאפו אליה של תשלום מופחת בפשרה, ומהתובע נחסכו הוצאות הגשת הערעור.
18.     לטענת הנתבע, התובע לא הביא את כל החומר לפגישה הראשונה ביניהם, ולא הייתה בידו היכולת להעריך בצורה טובה את סיכויי הערעור. לאחר קבלת כל החומר הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, שנתמכה בתצהיר התובע. בתצהיר מאשר התובע שרק נשקלת האפשרות להגיש ערעור (ס' 6), ללמד שהוא ידע שעומדות אפשרויות נוספות מלבד הגשת ערעור, וייתכן כי לא יוגש ערעור כלל. התובע למעשה מודה שלא הובטח דבר ולא הוחלט על הגשת ערעור ודי בכך לשמוט את התביעה.     
19.     לטענת הנתבע, לא הוכחה התרשלות, לא הוכח נזק ולא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות (המוכחשת) לבין הנזק שהתובע טוען לו. על התובע להוכיח כי סיכויי הערעור היו טובים באופן שהערעור היה מתקבל בחלק זה או אחר, ופסק הדין שניתן כנגדו בתביעת השיבוב היה מתבטל על ידי ערכאת הערעור, או שחיוב התובע היה קטן ובאיזה שיעור. בכך, לטענת הנתבע, כשל התובע ומטעם זה יש לדחות את התביעה. פסק הדין בתביעת השיבוב הינו מנומק ויסודי, וסיכויי הערעור להתקבל היו נמוכים מאוד.
הראיות
20.     התובע הגיש תצהיר מטעמו וכן תצהירו של חתנו עו"ד דבוש.     
הנתבע הגיש תצהיר מטעמו.     
בישיבת יום 5/2/12 נחקרו עדי התובע ובישיבת יום 8/3/12 נחקר הנתבע (לאחר שהנתבע לא התייצב לדיון ביום 5/2/12. ראו הדיון בפרוטוקולים וכן המסמכים הרפואיים שהגיש הנתבע במסגרת בקשה 10).     
הצדדים סיכמו בכתב.

השאלות לדיון     
21.     השאלה הראשונה היא האם הנתבע התרשל והאם הפר את ההסכם עם התובע, באי הגשת הערעור. אם התשובה לכך חיובית, מתעוררת השאלה, מהו הפיצוי לו זכאי התובע בגין ההפרה או ההתרשלות. דהיינו: מהו הנזק שנגרם בגין אי-הגשת הערעור והאם הוכח כדבעי.     
באי הגשת הערעור התרשל הנתבע כלפי התובע והפר את הסכם שכר הטרחה
22.     רשלנות מקצועית של עורכי דין מקימה, בדרך כלל, עילת תביעה חוזית בשל הפרת ההסכם ועילת תביעה נזיקית, ברשלנות. במקרים אלה, אין הבדל מעשי רב בין תביעה בעילה חוזית לבין תביעה בנזיקין, שכן בנקודה החשובה יותר מבחינה מעשית - סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש מעורך הדין - אין הבדל בין היחסים החוזיים והנזיקיים. ברגיל מפורש ההסכם כמטיל רמת אחריות זהה לזו הנדרשת בנזיקין, ואחריותו של עורך הדין מותנית בכך שהייתה רשלנות מצדו (ע"א 86/37 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 462 ס' 22; פרידמן וכהן חוזים כרך ג', פרק 27: רמת האחריות החוזית, ס' 27.7). הדיון בשאלת ההתרשלות או הפרת ההסכם, ייעשה, אפוא, במאוחד.
23.     אין חולק, כי עורך דין חב ללקוחו חובת זהירות, להגן על ענייניו ולפעול עבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. על עורך הדין חלה חובת זהירות ככל בעל מקצוע אחר שנותן שירות, לפעול כאיש מקצוע מיומן וזהיר. בנוסף, חלה על עורך הדין חובה לנהוג כלפי לקוחו בנאמנות ובמסירות (ראו ס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו- 1986 ופסק הדין בעניין לוי נ' שרמן הנ"ל).     

24.     בענייננו, התשובה החיובית לשאלה אם באי-הגשת הערעור חרג הנתבע מסטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרש מעורך הדין הסביר, כמעט ברורה מאליה. הנתבע נשכר ע"י התובע לצורך הטיפול בערעור. הנתבע לא הגיש ערעור על פסק הדין, שהפך חלוט, לא פעל כנדרש להארכת המועד להגשת הערעור ולא הציג כל טעם שיכול להצדיק התנהלות שכזו. בכך התרשל כלפי התובע והפר את ההסכם בין הצדדים.     

25.     כפי שמציינים המלומדים פרידמן וכהן, האחריות בגין הפרת ההתחייבות להגיש ערעור, להבדיל מהשגת תוצאה של הצלחה בערעור, היא אחריות מוגברת:
"נשוב לדוגמת עורך הדין ונניח שהוא נטל על עצמו להגיש ערעור בשם לקוחו. התחייבות זו כוללת מספר שלבים, וביניהם הגשת מסמכי הערעור במועד לבית המשפט. האם שלב זה הוא חיוב השתדלות או תוצאה? במילים אחרות, האם חיוב זה הוא מוגבר או שמשמעותו היא רק שעורך הדין נדרש לנקוט אמצעים סבירים על מנת שהמסמכים יגיעו במועד? בעיני, בעוד עורך הדין נדרש רק לפעול ברמה מקצועית סבירה כדי לזכות בערעור, הרי החיוב להגיש את המסמכים במועד (וכן להתייצב ביום הדיון) הוא חיוב מוגבר. משמעותה של גישה זו היא, שאם לא הוגשו המסמכים במועד, יהא על עורך הדין להוכיח שהשיבוש ארע מחמת גורם העולה לכדי סיכול. לעומת זאת, אם הוגשו המסמכים במועד ועורך הדין התייצב לדיון, אך הערעור נדחה, יהא על הלקוח, אם רצונו לתבוע את עורך הדין, להוכיח שעבודתו של עורך הדין לא עמדה ברמה המקצועית הסבירה.     
בהקשר זה ניתן להצביע על כך שהגבול בין אחריות מוגברת לאחריות מותנית באשם עשוי להיטשטש באותם מקרים שבהם חל הכלל שה"דבר מדבר בעד (או "מעיד על") עצמו". כך, בדוגמת עורך הדין שלא הגיש את מסמכי הערעור במועד, ניתן לגרוס שאפילו הייתה אחריותו מותנית באשם, הרי האירוע "מדבר בעד עצמו" ומצביע על רשלנות שהוא אחראי לה. לפיכך עליו להוכיח העדר רשלנות כזו והנטל בנסיבות אלה עלול להיות כבד מאוד. לעומת זאת, העובדה כשלעצמה שהערעור נדחה איננה מצביעה על רשלנות כלשהי, ולפיכך אם יבקש הלקוח לתבעו, יהא על הלקוח להוכיח את רשלנות עורך הדין. הדוגמה דלעיל ממחישה את השקפתי שלפיה התחייבות לטפל בנושא מסוים, היא לכאורה התחייבות מוגברת ליתן את הטיפול, ואילו בכל הנוגע לאיכות הטיפול, זוהי לכאורה התחייבות לאיכות סבירה בלבד (ולא התחייבות שהטיפול ישיג את התוצאה המקווה)".     
(פרידמן וכהן, שם, בעמ' 389. ההדגשה שלי - י.ב).     


26.     אני דוחה את טענות הנתבע הבאות להצדיק את אי הגשת הערעור או לפטור את הנתבע מאחריות. לא הוכחו על ידו נסיבות העולות כדי סיכול (ואף לא קרוב לכך), ולא עלה בידו להוכיח שלא התרשל באי הגשת הערעור. הוכח גם הוכח שהנתבע התרשל. התנהלותו של הנתבע איננה עולה בקנה אחד עם סטנדרט הזהירות והמיומנות הנדרש מעורך דין סביר.
27.     הנתבע התחייב כלפי התובע להגיש ערעור. כפי שהצהיר התובע, מטרת ההתקשרות הייתה הגשת הערעור. התובע פנה לנתבע לצורך שקילת הגשת ערעור על פסק הדין ולאחר שנועץ בנתבע הוחלט שיש מקום להגשת ערעור, נחתם ההסכם והתובע שילם את מלוא שכר הטרחה. גרסת התובע עולה בקנה אחד עם לשונו של ההסכם (שנוסח ע"י הנתבע). לפי ההסכם "מהות העניין: הגשת ערעור לביהמ"ש המחוזי בעניין תיק 52764/01" ו"תמורת הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי בעניין תיק מס' 52764/01 ישולם 45,000 ש"ח + מע"מ במזומן" (ס' 2, 3.1).
28.     הנתבע מסכים, כי תחילה דובר על הגשת ערעור (ראו למשל ס' 1.5 לסיכומי הנתבע: "אין חולק כי תחילה מדובר היה על הגשת ערעור") ואולם לטענתו, ההסכם נוסח לפני שנפלה החלטה סופית אם יש להגיש ערעור, על סמך התרשמות ראשונית וטרם שעיין בכל החומר (עמ' 31 ש' 8-11). "הסכם שכר הטרחה נכתב קצר מאוד על מנת לעגן את הקשר הראשוני, האופציות נפתחו לאחר שקיבלתי את המסמכים ולאחר ששוחחתי עם ב"כ התובעים" (עמ' 32 ש' 6-8). לטענת הנתבע, ועל אף האמור בהסכם, הצדדים הגיעו להסכמות והבנות מאוחרות, שלפיהן אין התחייבות להגשת ערעור וכי יש לבחור בדרך טובה יותר, שהיא ניהול משא ומתן, ללא הגשת ערעור. לתמיכה בטענה זו מציג הנתבע את תצהירו של התובע מיום 30/11/04, שצורף בתמיכה לבקשה להארכת מועד להגשת הערעור, ולפיו הארכת המועד דרושה לבחינת התיק לעומקו, ובחינת כדאיות הגשת הערעור. לשיטת הנתבע יש להסיק מכך שהתובע ידע שלא ברור אם יוגש ערעור, וביקש זמן לבחון את הגשת הערעור, ולא הייתה על הנתבע מחויבות להגשת הערעור.     

29.     לא עלה בידי הנתבע להוכיח את גרסתו שהיו בין הצדדים הסכמות מאוחרות להסכם, שביטלו את התחייבותו להגיש ערעור. מדובר בעדות יחידה של בעל דין שאיננה נתמכת בראיות נוספות. יתר על כן, שוכנעתי מכנות גרסתו של התובע כי סבור היה כל העת, כי זכות הערעור שמורה לו וכי אם המו"מ עם המבטחות לא יעלה יפה יוכל להגיש ערעור. אני מעדיפה את גרסת התובע שלא נסתרה, עולה בקנה אחד עם ההסכם ועם כלל נסיבות העניין והינה סבירה יותר.
30.     בחתימתו של התובע על התצהיר שתמך בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור, אין משום הסכמה של התובע לוותר על הגשת הערעור. ההיפך הוא הנכון, בתצהיר הביע התובע את רצונו לשמור לו על האופציה להגיש ערעור. בכל מקרה, אין בתצהירו האמור של התובע, משום הסכמה מפורשת וחד-משמעית שלא להגיש ערעור או ויתור על זכות הערער כנדרש (ראו הדיון להלן). בהחתמתו של התובע על התצהיר הנ"ל, לא יצא הנתבע ידי חובתו למסור ללקוח את מלוא המידע וידי חובתו להזהיר את הלקוח ביחס למשמעות אי-הגשת הערעור במועד, כאמור.     
31.     התובע הוא הלקוח, והנתבע הוא עורך הדין שנשכר על ידי התובע לטפל בעניינו, בשל כישוריו המקצועיים. נוכח יחסי עו"ד-לקוח והאחריות המיוחדת של עורכי דין כלפי לקוחותיהם כמפורט לעיל, אזי, אם בכלל היה מקום לייעץ לתובע לוותר על הגשת הערעור ועל זכות הערעור בשם האינטרס של ניהול מו"מ "מוצלח יותר" שלא בצלו של ערעור (כגישת הנתבע) - צריך היה הדבר להיעשות תוך שהנתבע מעמיד את התובע על המשמעות של אי-הגשת הערעור במועד והתובע הביע הסכמתו ורצונו המפורשים שלא להגיש ערעור ולוותר על זכות הערעור, על סמך מלוא המידע. רצוי אף להעלות את ויתור התובע על זכות הערעור עלי כתב, על מנת שלא יהיה ולו ספק קל שבקלים שהתובע הפנים והבין את משמעות הדברים, ויימנעו בעתיד מחלוקות והליכים משפטיים מיותרים. על אחת כמה וכמה כשההסכם בכתב הוא הסכם שלפיו שירותיו של עורך הדין נשכרו לצורך הגשת ערעור. בעניינים מסוג זה של עמידה במועדים של ההליך השיפוטי, במיוחד כשחלוף המועד שומט את הזכות, כגון: באי-הגשת ערעור במועד או באי הגשת תביעה בתוך תקופת ההתיישנות, דרושה זהירות מיוחדת מצד עורך הדין, ודרוש שעורך הדין יעמיד את הלקוח על משמעות הדברים בצורה ברורה ומפורשת. כך, למשל, נקבע בעניין לוי נ' שרמן (עמ' 462): "על עורך הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו. כך, למשל, חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת".     
32.     כאשר עו"ד נשכר ע"י הלקוח לצורך הגשת ערעור, והלקוח לא הביע את הסכמתו המפורשת ובצורה שאינה משתמעת לשני פנים שלא יוגש ערעור ואת רצונו לוותר על זכות הערעור, ניהול המו"מ לסיום הסכסוך בהסכמה שתייתר את הצורך בדיון בערעור, צריך להתקיים לצד הגשת הערעור או לצד הבטחת הזכות לערער אם המשא ומתן לא יעלה יפה. בניהול המו"מ לבדו מבלי לשמר את זכות הערעור, אין עורך הדין יוצא ידי חובתו לטפל בעניינו של הלקוח במקצועיות, בנאמנות ובמסירות. זהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך הדין הסביר. חשוב לציין, כי גם במקרה שבו לא התחייב עורך הדין להגיש ערעור אלא שרותיו נשכרו לצורך שקילת הדרך הטובה ביותר להקטין את החבות לפי פסק הדין, אם בהגשתו של ערעור ואם בניהול מו"מ עם הצד השני שלטובתו ניתן פסק הדין או בכל דרך אחרת - מוטלת על עורך הדין החובה לדאוג לעניינו של הלקוח בהעמדתו במפורש ובבירור על כך שצריך לקבל החלטה ולהגיש ערעור עד מועד פלוני מסוים; להזהירו גם סמוך לפני חלוף המועד שאי הגשתו במועד פירושה ויתור על זכות הערעור, על כל המשתמע מכך; ולפעול לפי הצורך והעניין, להארכת המועד להגשת הערעור, טרם חלוף המועד להגשתו. עם הגשת בקשה, מחובתו של עורך הדין לעקוב אחר מתן החלטה ולעשות כל הדרוש לצורך קבלת ההחלטה במועד וכמובן, שעליו לדווח ללקוחו על ההחלטה שהתקבלה ועל מצב הדברים לאשורו.      
33.     לא כך נהג הנתבע. אין לראות, אפוא, את התובע ביחסיו מול הנתבע, כמי שוויתר כנדרש על זכותו לערעור. יתר על כן, שוכנעתי מכנות גרסתו של התובע כי לא סיכם עם הנתבע שהוא מוותר על הערעור וכי "בעידודו" של הנתבע ודבריו המפורשים סבור היה כל העת שזכות הערעור שמורה לו, וכי יהא בידו להגיש ערעור אם המו"מ לא יעלה יפה (ראו ס' 11, 19 לתצהיר התובע וכן, עדותו בעמ' 13 ש' 32 - עמ' 14, ש' 4). גרסת התובע לא נסתרה והיא נתמכת בעדותו של עו"ד דבוש, שהעיד כי בפגישה שהתקיימה עם הנתבע ביום 10/2/08 טען הנתבע שעדיין קיימת אפשרות להגיש ערעור (ס' 18 לתצהירו, שעליו חזר גם בחקירתו, עמ' 22 ש' 12-18). יצוין, כי הנתבע אף איננו טוען שעדכן את התובע שלא התקבלה החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת הערעור ולמעשה לא התקבלה אורכה להגשת ערעור. גרסתו היא, כאמור, שהם החליטו לאחר בחינת החומר שלא יוגש ערעור, והתובע הסכים שלא יוגש ערעור, גרסה שנדחתה על ידי.
34.     הנתבע טוען עוד, כי ניהול המו"מ היה המהלך הסביר ביותר בנסיבות העניין; וכי ניהל מו"מ עיקש מול ב"כ חברות הביטוח כדי להשיג את התוצאה הרצויה לתובע אלא שהתערבותו של עו"ד דבוש, חתנו של התובע, חיבלה בהצלחת המו"מ וכי הליכי ההוצל"פ ננקטו כיוון שהסכמת חברת הביטוח להצעת הפשרה לסילוק פסק הדין בסכום של 180,000 ₪ נמסרה לעו"ד דבוש והוא לא עדכן את הנתבע ולא עשה עם זה דבר (ס' 17-18).
35.     גם אם אניח שהנתבע ניהל משא ומתן ראוי על מנת להגיע להסכמות שייתרו צורך בדיון בערעור (דבר שלא הוכח כשלעצמו), היה עליו לפעול לשמר את זכותו של התובע לערער למקרה שהמו"מ לא יעלה יפה. כל עוד לא ויתר הלקוח במפורש על הגשת הערעור, היה על הנתבע להגיש ערעור במועד או להגיע עם חברת הביטוח להסכמות שיקבלו תוקף של החלטה בדבר הארכת המועד להגשת הערעור (טרם שחלף המועד להגשת הערעור), או להסכמה בדבר עיכוב הדיון בערעור לאחר הגשתו וכד'. זהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך דין סביר ששירותיו נשכרו לצורך הגשת ערעור ואף במקרה שבו נשכרו שירותיו לצורך שקילת הגשתו של ערעור, כאמור לעיל. הנתבע לא נתן כל טעם סביר מדוע לא דאג להבטיח את קיומה של זכות הערעור במקביל לניהול המו"מ. תשובתו של הנתבע בח"נ ש"ניסיון החיים העשיר שלו מאפשר לו ב'טביעת עין' להבחין על מי ניתן לסמוך" (עמ' 43 ש' 27) והוא סמך על עו"ד כהן, ב"כ המבטחות, שהעניין יסתיים בתשלום של כמחצית מסכום פסק הדין ועל מילתו כי בעת ניהול המו"מ לא יינקטו הליכי הוצל"פ, כמו גם טענתו של הנתבע כי ויתור על זכות הערעור מביא לתוצאות טובות יותר במו"מ - הן תמוהות בלשון המעטה, בלתי-סבירות ואינן מתיישבות עם ההיגיון הבריא ועם חובת הזהירות של עורך הדין הסביר כלפי לקוחו. חוסר הסבירות שבאי הגשת הערעור או באי שמירת הזכות להגיש ערעור מתעצם, נוכח עדותו של הנתבע, שהבהיר כי לאחר שקיבל את החומר לעיין בו התחזקה בו דעתו שסיכויי הערעור גבוהים במובן זה שהחיוב של התובע יתחלק עם צוות 3 והוא יחויב רק במחצית סכום פסק הדין. זאת, להבדיל מהסיכויים שהערעור יתקבל במלואו ופסק הדין יבוטל, שלדעתו היו נמוכים (עמ' 33 ש' 32 - עמ' 34 ש' 14).
36.     יתר על כן, הטענה שהנתבע קיים עם הצד השני מו"מ עיקש וראוי לאורך השנים כמו גם הטענה שהמו"מ לא הבשיל לכדי הסכם פשרה בשל התערבותו של עו"ד דבוש, לא הוכחו. הנתבע לא נתן כל טעם סביר לכך שהמו"מ נמשך על פני שנים ארוכות. בנוסף, הטענה נטענה בעלמא, ללא כל פירוט, אינה נתמכת במסמכים או ראיות אחרות ומבלי שזומן עו"ד כהן, ב"כ המבטחות במו"מ, להעיד מטעמו של הנתבע, על מנת לאמת את גרסת הנתבע. לשאלה מדוע לא זימן את עו"ד כהן להעיד השיב הנתבע, כי יש לו עו"ד שמחליט את מי להזמין לעדות (עמ' 41 ש' 11). כל שהציג הנתבע הוא מכתב ממשרד עו"ד אטיאס-נוה, משרדו של ב"כ המבטחות דאז, עו"ד כהן, מיום 28/1/10 (להלן: המכתב, נספח ה' לתצהיר הנתבע. ברור שהמכתב נערך לבקשת הנתבע ולצורך ההליכים כאן. ראו עדות הנתבע בעמ' 41 ש' 16). במכתב זה מאשר משרד עו"ד אטיאס-נוה בכלליות, כי נוהל מו"מ ממושך להסדרת התשלום של פסק הדין, מאז המחצית הראשונה של שנת 2005 (ללא ציון תאריכים, סכומים, הסכמות וציוני דרך כלשהם); וכי גם (ולא רק) לעו"ד דבוש נמסרו סכומים לסילוק הפרשה אך למרות זאת, לא נמסרה עמדה חיובית סופית מטעמו של התובע, המגעים לא הבשילו לפשרה. האמור במכתב אינו עולה בקנה אחד עם גרסת הנתבע, שכן עולה ממנו כי תשובת המבטחות נמסרה גם לנתבע וגם לעו"ד דבוש, ולא רק לעו"ד דבוש. עו"ד דבוש הכחיש, כי תשובת חברת הביטוח להצעת הפשרה של התובע נמסרה לו, והעיד כי עו"ד כהן סירב לדבר איתו וביקש לדבר רק עם הנתבע (עמ' 19 ש' 26). משלא זומן עו"ד כהן לעדות, לא נסתרה גרסתו של עו"ד דבוש. יתר על כן, לפי המכתב, התובע הוא שלא מסר למבטחת את עמדתו הסופית ביחס לפשרה (בניגוד לגרסת הנתבע, שלא התקבלה אצלו עמדת המבטחת, שנמסרה רק לעו"ד דבוש). דהיינו: עולה לכאורה שהנתבע לא מסר למבטחת את תשובתו החיובית של התובע לפשרה האחרונה שהוצעה.     
בהקשר זה אציין, כי הנתבע צירף לתצהירו מכתב שלו המופנה לעו"ד כהן מיום 12/2/08, לפיו בהמשך לשיחה מיום 10/2/08 הוא מודיע שמרשו מסכים לתשלום 180,000 ₪ בתשלום אחד לסילוק חובותיו לפי פסק הדין, וממתין לאישור עו"ד כהן על הסכמת מרשתו לפשרה (נספח ג' לתצהיר הנתבע. לא צורף אישור מסירה בפקס או בדואר). מכתבו זה של הנתבע, עו"ד, אינו מתיישב עם מכתבו של משרד אטיאס-נוה הנ"ל ומעורר תהייה.     
מכתבו של משרד עו"ד אטיאס-נוה אינו תומך, אפוא, על פניו, בגרסת הנתבע ובכל מקרה מעלה תמיהות ושאלות ביחס לגרסתו של הנתבע, שאולי ניתן היה למצוא להם מענה בעדותו של עו"ד כהן, אילו הובא. אין אלא להסיק כי אילו הובא לעדות, הייתה עדותו מחזקת את גרסת התובע.
37.     בכל מקרה, אין לטענה זו רלבנטיות במישור של קביעת האחריות בגין אי הגשת הערעור. עו"ד דבוש "נכנס לתמונה" בשלב הרבה יותר מאוחר, כשזכות הערעור פקעה כבר מזמן ופסק הדין הפך חלוט. יתר על כן, כאמור, בנסיבות העניין, הנתבע, אשר לא הגיש ערעור ולא דאג לשמר זכות ערעור תקפה כדין עד לסיום המו"מ בהסכם סופי ומחייב - התרשל כלפי התובע והפר את ההסכם עמו, גם בהנחה שניהל עם המבטחות מו"מ לעילא ולעילא.

הנזק שנגרם עקב רשלנות הנתבע ובהפרת ההסכם על ידו - אובדן סיכויי הזכייה בערעור
38.     התובע מבקש לקבל לידו את מלוא שכר הטרחה ששילם לנתבע. בנוסף, הוא תובע את הסכום ששילם לחברת הביטוח מנורה בהסכם הפשרה. לטענתו, אילו הוגש הערעור, לא היה צריך לשלם סכום זה כלל. ככל שדרוש, מבקש התובע להסתייע בדוקטרינה של אובדן סיכויי הצלחה ודוקטרינת הנזק הראייתי.     

39.     על התובע מוטל הנטל להוכיח את נזקו ואת הקשר הסיבתי שבין ההפרה או ההתרשלות לבין הנזק שהוכח. בפני התובע בתביעה מסוג זה שלפניי ניצב קושי אינהרנטי. עליו להוכיח במידה הדרושה במשפט האזרחי (עודף הסתברויות) כי אילו הוגש ערעור היה הערעור מתקבל, באופן שפסק הדין היה מבוטל והתביעה כנגדו הייתה נדחית. זוהי דרישה, שלמעט מקרים נדירים, לא ניתן לעמוד בה. קשה ביותר להוכיח שהסיכוי לזכיה בערעור היה מתממש בפועל, בשיעור של למעלה מ- 50%. ידוע לכל כי השיעור הסטטיסטי של קבלת ערעורים, עומד על פחות מ- 50%, והסיכוי הסטטיסטי שערעור יתקבל, נמוך מזה שערעור יידחה. קשה לדעת מה תהא תוצאתו של דיון משפטי. הדבר תלוי במכלול של גורמים, לרבות בדרך ניהול התיק ע"י ב"כ הצדדים ועל ידי בית המשפט ובקביעות שיפוטיות, שיש קושי של ממש להוכיחן ברמת ודאות של מעל 50%.
40.     המקובל במקרים מסוג זה, הוא לפסוק פיצויים בגין הנזק של אובדן הסיכוי ואף שהסיכוי להתממשותו נמוך מ- 50%.      
ראשיתם של דברים בפסק הדין האנגלי הידוע Chaplin v Hicks [1911] 2 KB 786 שם נפסק לתובעת פיצוי בגין אובדן הסיכוי לזכות בתפקיד בתיאטרון (שלאור מספר המועמדים, עמד על פחות מ- 50%) לאחר שנבצר ממנה להשתתף בראיון שבו נבחרו הזוכות, בשל כך שלא זומנה לראיון. באי-הזימון לראיון הפר הנתבע את החוזה עם התובעת. כפי שמציינים המלומדים פרידמן וכהן "פסיקה ענפה למדי אימצה גישה זו בהקשרים שונים, ביניהם בתביעות בשל רשלנות מקצועית כלפי עורכי דין ורואי חשבון, במקרים שבהם התוצאה של הרשלנות הייתה, למשל, אבדן סיכוי לכרות חוזה או לזכות בערעור או בתביעה" (פרידמן וכהן חוזים כרך ד, עמ' 654 ס' 39.96 ואילך). מדובר, כמובן, בסיכוי ממשי או בעל ערך ולא בסיכוי זניח. הפיצוי אינו בשיעור מלוא הרווח או התועלת שנמנעו מהתובע פוטנציאלית אלא בשיעור נמוך מזה, שמבטא את השווי של הסיכוי שההפרה או ההתרשלות שללו מהתובע (לפסיקת פיצוי בגין אובדן סיכויים ראו גם: ג. שלו וי. אדר דיני חוזים - התרופות (תשס"ט), עמ' 275, ס' 7.324 ואילך).
41.     על מנת שייפסק פיצוי בראש נזק זה של אובדן סיכויים, על התובע להוכיח במאזן ההסתברויות האזרחי, כלומר יותר מ- 50%, שרשלנות הנתבע או הפרת ההסכם גרמה לאובדן סיכוי בעל ערך; ולהוכיח את גובהו של סיכוי זה לפי מאזן ההסתברויות. כאמור, הפיצוי נועד לפצות על אובדן הסיכוי (במקרה זה, הסיכוי לזכות בערעור) ולא על הרווח או התועלת הפוטנציאליים שנשללו מהתובע (במקרה זה, קבלת הערעור וביטול פסק הדין) (פרידמן וכהן, שם, בעמ 658).
42.     לשלמות התמונה אציין, כי פסיקה בגין אובדן סיכויים מקובלת גם במסגרת הדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה, שהיא, כך נראה, המקבילה של העילה החוזית בתחום הרשלנות הרפואית. פסק הדין המנחה בעניין זה הוא ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב (3) 312. חשוב להדגיש, כי במסגרת הדוקטרינה של אובדן סיכויים בחוזים (ולטעמי, גם במסגרת אובדן סיכויי החלמה בנזיקין), איננו עוסקים בהטלת אחריות בהתאם לגובה ההסתברות שהרשלנות גרמה לנזק; תורה שבאופן עקרוני, נדחתה על ידי בית המשפט העליון בדנ"א 4693/05 בית החולים כרמל-חיפה נ' מלול. בעניין מלול נקבע, ברוב דעות, כי יש לדחות את התביעה, כיוון שלא הוכח על פי מאזן ההסתברויות שרשלנות הנתבעים היא שגרמה לנזק. בית המשפט קבע שקיים סיכוי של 20% שהנזק נגרם עקב הרשלנות בעיכוב בצוע הניתוח הקיסרי, כאשר היו גורמים אפשריים אחרים לנזק). להבדיל ממקרים של סיבתיות עמומה כגון זה שנדון בעניין מלול, שבהם לא ברור מי גרם לנזק, הפיצוי בגין אובדן הסיכוי ניתן כאשר הוכח במידה הדרושה במשפט האזרחי, שרשלנות הנתבע גרמה לאובדן סיכוי בעל ערך. לפיכך, אין בהלכת מלול כדי לגרוע מתוקפה של הדוקטרינה של פיצוי בגין אובדן סיכויים (ראו פרידמן וכהן שם עמ' 656-657 וה"ש 426). יתר על כן, שופטי הרוב בעניין מלול התייחסו במפורש לדוקטרינה של אובדן סיכויי החלמה והבהירו כי נותרה על כנה (ראו פסק הדין של כב' הש' ריבלין ושל כב' הנשיאה ביניש. לדעת שופטי המיעוט, ממילא רצויה גם הרחבת הדוקטרינה למקרים של עמימות בקשר הסיבתי). עוד אוסיף על כך, כי גם אם היה מקום לסברה שהלכת מלול סתמה את הגולל על האפשרות לפסוק פיצוי בגין אובדן סיכויים בשל הפרת הסכם (ואינני סבורה שכך), עסקינן בקטגוריה של מקרים שמצדיקה חריגה מהכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות, כפי שהוגדרה על ידי כב' הש' ריבלין, שכתב את דעת הרוב. לשיטתו של הש' ריבלין מוצדק לחרוג מהכלל הרגיל של הוכחה לפי מאזן ההסתברויות וליישם כלל של פיצוי לפי הסתברות, במקרה של הטיה נשנית שאיננה מצויה במישור הפרטני של המקרה הבודד, בהתקיימותם של ארבעה יסודות: מזיק, קבוצת ניזוקים, סיכון חוזר ומשותף והטיה עקבית בהחלת כלל מאזן ההסתברויות. תביעה על הפרת הסכם או ברשלנות כנגד עורך דין שהתרשל באי הגשת ערעור במועד, מקיימת את הדרישות הנ"ל, בשל הקושי האינהרנטי הטבוע בערעור ובהליכים משפטיים, שכמעט ואיננו מאפשר לתובע להוכיח שהערעור היה מתקבל בהסתברות של מעל 50%.
סיכויי הערעור
43.     אין מנוס, במסגרת תביעה זו, מלהעריך את סיכויי ההצלחה בערעור.
44.     בית המשפט השלום בתל-אביב אשר דן בתביעה כנגד התובע וכנגד צוות 3 קבע כי אמנם אין בפניו ראיה פוזיטיבית מי היה זה שניטרל בפועל את האזורים שבהם התרחשה הפריצה בבית העסק, אך מכלול הראיות הנסיבתיות מוליך למסקנה סבירה אחת ויחידה, שהתובע (בוני) היה זה שנטרל את האזורים הרלבנטיים לפריצה. בית המשפט הגיע למסקנה זו לנוכח הצטברותם של הנתונים הבאים, כמפורט בסעיף 11 לפסק הדין:
א.     התקלה המדווחת האחרונה באזורים שנוטרלו בסופו של דבר הייתה באוקטובר 99 בשעות הלילה. היא חזרה על עצמה ברציפות שני לילות וטופלה ע"י בוני. בניגוד לטענתו של בוני, התקלה הייתה באזור 1 שבו התרחשה הפריצה ולא באזור שלא נפרץ. סביר להניח שכאשר התיקון הראשון לא צלח, הרי במסגרת הניסיון לאתר את התקלה ניטל בוני מספר אזורים ולאחר מכן, מטעם כלשהו, לא ביטל את הנטרול. ייתכן מחמת שכחה וייתכן מתוך ניסיון לאלתר פתרון לאזעקה שפועלת בשעות הלילה. בהקשר זה מזכיר בית המשפט כי בוני העיד שיש קושי בגביית כספים מבעל העסק ולפיכך, ייתכן שביודעו שלא יקבל תשלום העדיף לאלתר פתרון פשוט זה. יתר על כן, בוני בעדותו לא זכר לומר אם ביצע בדיקת תקינות מול המוקד לאחר התיקון שביצע.     
ב.     לא הייתה לצוות 3 סיבה לתקן את התקלה כיוון שהחוזה שלה עם בעל העסק הוא למתן שירותי מוקד בלבד.     
ג.     כשהתבררה לבוני מהות התקלה בבוקר יום 30/3/00 (לאחר הפריצה), הוא ביקש מאחר (אמיר צור) שלא לגלות לבעל העסק את סיבת התקלה. מר צור לא נחקר על תצהירו וגרסתו לא נסתרה. בוני עצמו אישר את הדברים. זוהי התנהגות מעוררת חשד מצדו של בוני, שכן אם לא היה מעורב ניטרול מה יש לו להסתיר? - לא ניתן לכך הסבר מצדו של בוני.     
ד.     לא הובאה ראיה כלשהי שאדם אחר זולת בוני טיפל אי פעם במערכת האזעקה בפרק הזמן הרלבנטי. ייתכן שבעל העסק נהג לפנות גם לצוות 3 כשהיו תקלות במערכת, אך בפועל מי שטיפל בתקלות הוא בוני.
45.     לטענת התובע, היה סיכוי גבוה שפסק הדין של בית המשפט יתבטל בערכאת הערעור לחלוטין באופן שהתובע היה פטור מכל אחריות וחיוב. כפי שציין בית המשפט, לא היו בפניו ראיות פוזיטיביות לקבוע שהתובע אחראי לנטרול הגלאים. בית המשפט הנכבד החליט מהראיות הנסיבתיות כי המסקנה הסבירה היחידה היא, שהתובע הוא שנטרל את הגלאים כדי למנוע הטרדתו בקריאות שווא. כיוון שפסק הדין אינו מושתת על מהימנות עדים או ראיות, אלא היסק מהראיות הנסיבתיות, רשאי בית המשפט שלערעור לבדוק את תהליך הסקתה. לא היה בראיות התובעות שם (חברות הביטוח) כדי להרים את נטל השכנוע לכדי 51%.
46.     ההנחה או המסקנה שסביר שהתובע הוא שנטרל את הגלאים כדי למנוע מעצמו עבודה מיותרת מבוססת, לשיטת התובע, על קביעות מוטעות של בית המשפט, כדלקמן:
א.     התקלה אותה תיקן התובע חצי שנה קודם לפריצה הייתה באזור 1, כשלמעשה הפריצה התרחשה באזור 8. בית המשפט טעה בהנחה שהתובע תיקן את האזור שנפרץ. עובדה זו נלמדת ממספר תצהירים הן של התובע והן של החוקר של חברות הביטוח.
ב.     בסעיף 11(ד) לפסק הדין מציין בית המשפט, כי "לא הוגשה כל ראיה שאדם אחר מלבד התובע טיפל במערכת, מהפעם האחרונה לפני חצי שנה בה טיפל התובע במערכת". בכך הטיל בית המשפט על התובע, שהיה הנתבע בתיק, את הנטל להוכיח מי טיפל במערכת האזעקה מלבדו. אין הצדקה להעברת נטל הראיה על התובע. בית המשפט עצמו העלה תמיהה כיצד ידעו הפורצים "באורח פלא" היכן נוטרלו הגלאים, ולכן יש לחשוד כי הפורצים עצמם הם שנטרלו את הגלאים באזור הפריצה.
ג.     גם נציג של צוות 3, החברה אשר מערכת האזעקה מחוברת למוקד שלה, ציין כי היו רבים אחרים אשר יכלו לנטרל את האזור בו בוצעה הפריצה ולאו דווקא התובע.
ד.     מר אורן פלד המומחה מטעם המבטחות ציין, כי הנטרול בוצע ברמת התוכנה ואילו רצה התובע לנטרל גלאי היה עושה זאת בגלאי עצמו בצורה מכאנית להפחתת הרגישות או לנטרולו המוחלט. בנוסף לא ברור מדוע נוטרלו מספר אזורים ולא רק הגלאי המקולקל.
ה.     בית המשפט מציין כי לצוות 3 לא הייתה סיבה לנטרל או לתקן את התקלה בחינם, וכי היא מחויבת רק לשירותי מוקד. אלא שהיה לה אותו אינטרס למנוע קריאות שווא שחייבו אותה להגיע למקום. המומחה מטעם המבטחות מר אורן פלד טוען בעדותו שיש מקרים בהם חברות המוקד הן אלו שמנתקות את המערכת, עקב ריבוי התראות שווא.
ו.     אין חולק כי הקוד שהוזן לצורך נטרול הגלאים היה הקוד של צוות 3, פרט שבאופן טבעי אמור להפנות אצבע מאשימה כלפי צוות 3. בית המשפט פתר קושי זה בהנחה שלתובע היה נוח לעבוד תחת הקוד של צוות 3, יותר מאשר תחת הקוד שלו. הנחה זו מבוססת על ההנחה שהתובע הוא שניתק את המערכת. מדובר בהנחה אחת המבוססת על השנייה, והשנייה מבוססת על הראשונה, ובכך נוצר מעין "מעגל שוטים".
ז.     כל ההנחות שהניח בית המשפט ביחס לתובע ניתן להניח גם לגבי צוות 3 שנתנה שירותי מוקד. לכן היה על בית המשפט לשלול את אחריותו או לחלופין, להטיל אחריות משותפת גם על צוות 3. גם הנתבע מסכים בעדותו כי היה סיכוי גדול לערעור להתקבל בעניין זה.
47.     לטענת הנתבע, פסק הדין בתביעת השיבוב הינו מנומק ויסודי, וסיכויי הערעור להתקבל היו נמוכים מאוד, אם בכלל, מהסיבות הבאות:
א.     בסעיף 1 לפסק הדין פורטו ההסכמות בין הצדדים לפיהן אין חולק כי המערכת נדרכה לילה לפני, כי המערכת נוטרלה במועד בלתי ידוע כך שגם כאשר הופעלה המערכת הגלאים באזור הפריצה היו מנוטרלים וכי הנטרול נעשה ברמת טכנאי ע"י שימוש בקוד טכנאי.
ב.     בית המשפט קבע כי שני גורמים היו יכולים לנטרל אזעקה זו (ולא הוכחה נוכחות גורמים אחרים), והתובע הוא היחיד שלו ההזדמנות, המניע, והיכולת לנטרל את הגלאים. לחברת צוות 3 אין מניע או צורך להתנדב לבצע פעולת תחזוקה, אשר עליה לא משלמים לה.
ג.     בסעיף 15 לפסק הדין התובע אישר כי לא ידוע לו על אדם אחר שטיפל במערכת זולתו.
ד.     התנהגותו התמוהה המוכחת של התובע לאחר הפריצה, התנהגות המעוררת חשד שבה הוא מבקש מהסייר של צוות 3, מר אמיר צור, לא לגלות את סיבת התקלה ללקוח. ואף נמנע מלזמן את הסייר של צוות 3 לעדות וגרסתו לא נסתרה.     
[התובע משיב כי הייתה הסכמה בין הצדדים על אי חקירתו של צור מבלי לפגוע בטענות, ומפנה לפרוטוקול הדיון בעניין זה].
ה.     טענות התובע שאזור הפריצה ואזור התקלות הינם אזורים שונים, אינה נכונה. בית משפט קבע כי קריאות השווא היו מאזור 1 אך האזורים שנוטרלו הם 1,5,6,8 והם הגלאים באזור שבו התרחשה הפריצה.
48.     לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק הדין ובחומר הראיות שהוצג בפניי, אני מעריכה את סיכויי הערעור כדלקמן: אני מעריכה את הסיכוי שהערעור היה מתקבל במלואו באופן שחיובו של התובע היה מתבטל כליל והתביעה כנגדו הייתה נדחית, כסיכוי של 20%. אני מעריכה את הסיכוי שהערעור היה מתקבל במובן זה שצוות 3 הייתה חייבת במחצית הסכום שנפסק בפסק הדין, כסיכוי גבוה בשיעור של 70%. דהיינו: יש סיכוי של 70% שהיה נקבע כי התובע נושא בנטל של 50% מהסכום שנפסק.     
בסיכום הדברים, סיכויי הזכיה המשוקללים שאבדו לתובע עומדים על שיעור של סך של 48% מהנזק שנגרם לו [הסיכוי הראשון שאבד (20%) מחושב מתוך 100%. הסיכוי השני שאבד מחושב מן היתרה (80%), כך שאובדן הסיכוי של 70% לשאת במחצית מסכום הפיצוי בלבד, עומד על 28%].      
הכל כמבואר להלן.
49.     בניגוד לתובע, אני סבורה, כי אף שהקביעה בפסק הדין נסבה על ראיות נסיבתיות, הסיכוי שפסק הדין היה מתבטל והחיוב של התובע היה מבוטל כליל, הוא נמוך ואני מעמידה אותו על שיעור של 20%. אף שהמסקנה שהתובע הוא שניטרל את הגלאים מבוססת על ראיות נסיבתיות, ההכרעה מבוססת גם על קביעות עובדתיות משמעותיות, שברגיל אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהן. הסיכוי שבית המשפט שלערעור היה מתערב בקביעה שאזור הפריצה לא נוטרל ע"י התובע הוא נמוך מאוד. הטענה נדונה ונדחתה ע"י בית המשפט במסגרת פסק הדין (ס' 11(א)). בנוסף, בית המשפט התייחס לאפשרות שהועלתה שהנטרול בוצע ע"י צד שלישי כלשהו, אך שלל אפשרות זו כאפשרות תיאורטית ופנטסטית שאין לה תימוכין, לאור העדויות ששמע (ס' 15 לפסק הדין). רובץ לפתחו של התובע גם מחדלו באי-חקירתו של העד צור. אף שנעשה הדבר בהסכמה בין הצדדים כשכל צד שומר על טענותיו, רשאי בית המשפט להסיק מכך מסקנה לרעתו של התובע, שוויתר על החקירה.

50.     שונים הם פני הדברים ביחס לסיכוי שצוות 3 חייבת יחד עם התובע באופן שהיה נושא במחצית החיוב שנפסק - הנתבע עצמו העיד, כי הוא העריך את הסיכוי שחברת צוות 3 תישא במחצית הסכום, כסיכוי גבוה וכי דעתו התחזקה אף יותר לאחר הפגישה הראשונה, לאחר שעיין בכל החומר שהמציא לו התובע (עמ' 34 ש' 1-12). לאור זאת ובנסיבות שבהן בית המשפט מצא שהמעורבים הרלבנטיים הם התובע וחברת צוות 3, כאשר ההכרעה שהאחריות רובצת לפתחו של התובע בלבד מבוססת על מסקנה הנובעת מהצטברות הראיות הנסיבתיות - אני מעריכה את הסיכוי לכך שהערעור היה מתקבל חלקית במובן זה שהתובע היה נושא במחצית החיוב, כסיכוי של 70%.

51.     אני דוחה את טענת הנתבע כאילו לא נגרם לתובע כל נזק, כיוון שהסכום ששילם בסופו של יום במסגרת הפשרה, קרוב מאוד לסכום עליו הסכים להתפשר התובע עצמו בתחילת ההליך. לתובע נגרם נזק מכך שלא הוגש ערעור ופסק הדין הפך חלוט. נמנע ממנו הסיכוי שהערעור יתקבל והוא לא ישלם דבר. נמנע ממנו הסיכוי שייקבע כי עליו לשאת בחצי או חלק אחר מהסכום שהמבטחת הסכימה להתפשר עליו נכוח אחריותה של צוות 3 (כלומר, התובע היה משלם רק חלק מה- 200,000 ₪ ששילם בפועל) ואף סביר להניח שהסכום שחברת הביטוח הסכימה להתפשר עליו, יכול היה להיות נמוך יותר אילו היה ערעור תלוי ועומד. יתר על כן, בניגוד לטענת הנתבע, הסכום שהתובע הסכים לשלם בפשרה למנורה (200,000 ₪) אינו הסכום שהיה קרוב להסכים לשלם בפשרה בתחילת ההליך. לפי תצהירו של הנתבע (ס' 9) דובר על כך שהתובע ישלם סכום שבין 120,000 ל- 150,000 ₪ לשתי המבטחות יחדיו, לסילוק כל החוב לפי פסק הדין. בסופו של דבר, שילם יותר מכך, ולמבטחת אחת בלבד.      

52.     אני דוחה את טענת הנתבע כאילו חסר המסד העיקרי להוכחת סיכויי הערעור, שכן לא הוגשו סיכומי התובע באותו הליך ולא נטענו שם הטענות אותן טוען היום התובע. מדובר בטענות כנגד פסק דין שטרם ניתן בעת שהוגשו שם הסיכומים. וכי כיצד יכול היה התובע להעלות טענות כנגד פסק דין שטרם נכתב?


החזר שכר הטרחה
53.     בהמשך לקביעה דלעיל, התובע זכאי גם להחזר של 48% משכר הטרחה ששילם לנתבע. אילו הוגש ערעור היה סיכוי של 48% שהתובע יקבל החזר של שכר הטרחה ששילם בעבור הייצוג בערעור שהתקבל במלואו או בחלקו, כפסיקת הוצאות לזכותו במסגרת פסק הדין בערעור. אינני סבורה, כי יש לפסוק את מלוא שכר הטרחה, משום שכדי לקנות לעצמו את הסיכויים לזכות באופן מלא או חלקי בערעור, היה על התובע לשלם לעו"ד שייצג אותו.

פיצוי בגין עוגמת נפש
54.     התובע תבע פיצוי בסך של 50,000 ₪ בגין עוגמת נפש שסבל במהלך קבלת השירותים מהנתבע, חוסר יכולת לקבל מענה לפניותיו וחרדה מחובותיו הבלתי מטופלים לחברות הביטוח, שהתממשה בעת שקיבל התראה על פתיחת תיק הוצל"פ לביצוע פסק הדין.
55.     אני סבורה כי בנסיבות שנפרשו כמתואר ולפי הצהרתו של התובע שלא נסתרה, הוכחה עוגמת הנפש שנגרמה לו. אני מוצאת לנכון לפסוק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שסבל כתוצאה מהתנהלותו של הנתבע, כמפורט לעיל.

סיכום
56.     לאור כל האמור אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים המצטברים הבאים:
א.      48% מהסכום ששילם בפשרה, שהם 98,395.2 ₪ נכון למועד הגשת התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל;
ב.     48% משכר הטרחה ששילם התובע לנתבע, שהם 30,215.52 ₪ נכון למועד הגשת התביעה (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.     
ג.     פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪ (הסכום נכון למועד שניתן פסק הדין);
ד.     שכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ (בהתאם לתיקון התקנות, אין להוסיף על סכום זה מע"מ).



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עוולת הרשלנות

  2. רשלנות בלידה

  3. רשלנות עירייה

  4. רשלנות מודד

  5. חבלה ברשלנות

  6. רשלנות מתווכים

  7. רשלנות רב חובל

  8. רשלנות טוען רבני

  9. רשלנות חברת השמירה

  10. רשלנות בגביית חוב

  11. רשלנות הרכב דוד שמש

  12. רשלנות באבחון מומים

  13. רשלנות תורמת של קטין

  14. רשלנות בשחרור מאשפוז

  15. תביעת רשלנות נגד בנק

  16. יסודות עוולת הרשלנות

  17. תביעה על רשלנות מוסך

  18. רשלנות בתכנון אינסטלציה

  19. רשלנות בטיפול בכאבי גב

  20. תביעת רשלנות במדידת בית

  21. רשלנות במתן ייעוץ משפטי

  22. האם רשלנות היא עבירה אתית

  23. רשלנות טיפול במרפאות צה"ל

  24. רשלנות בנק בהשוואת חתימות

  25. תביעת רשלנות ניהול השקעות

  26. רשלנות בייעוץ רואה חשבון

  27. רשלנות בהגשת תלונה במשטרה

  28. רשלנות בביצוע עבודות איטום

  29. רשלנות במתן שירותים משפטיים

  30. רשלנות המשטרה בטיפול באירוע

  31. רשלנות עורך דין המשמש כנאמן

  32. ביטול משכון עקב רשלנות הבנק

  33. רשלנות עורך דין בהגשת ערעור

  34. רשלנות עו''ד בעסקת מקרקעין

  35. רשלנות העירייה לתחזוקת מדרכה

  36. רשלנות עורך דין באימות הזהות

  37. הגדרת "רשלנות" בדיני עונשין

  38. תביעת רשלנות נגד חברת שמירה

  39. רשלנות עורך דין בניסוח הסכם

  40. פיצויים מחברת שמירה על רשלנות

  41. רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  42. תביעת רשלנות נגד ביטוח לאומי

  43. רשלנות עורך דין שלא הגיש ערעור

  44. רשלנות המדינה בהפעלת שיקול דעת

  45. גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות

  46. רשלנות עורך דין בעסקת קניית דירה

  47. רשלנות של העירייה במתן דוחות חניה

  48. סיבת החזרה לא נכונה - רשלנות בנק

  49. רשלנות עו''ד מקרקעין בזיהוי המוכר

  50. רשלנות עורך דין - אי הפקדת עירבון

  51. רשלנות במניעת הידרדרות במצב רפואי

  52. רשלנות המדינה צו עיכוב יציאה מהארץ

  53. תביעת רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  54. רשלנות מצד ביטוח לאומי בהעברת כספים

  55. תביעת רשלנות נגד משרד הבינוי והשיכון

  56. רשלנות הבנק במתן אישור על הפקדת כספים

  57. רשלנות רופא בבירור ההיסטוריה הרפואית של החולה

  58. רשלנות עורך דין בייצוג בבית הדין הרבני

  59. אי הסרת משכנתא מדירה - רשלנות עורך דין

  60. גניבת כסף מחשבון בנק דיסקונט עקב רשלנות

  61. אישור פעולה חריגה בסכום גדול - רשלנות בנק

  62. מכה ברכב בעת עליה על פס האטה שהותקן ברשלנות

  63. תביעת רשלנות בגין שבירת קירות בבית מגורים

  64. רשלנות מחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים רמב''ם

  65. רשלנות של עורך דין - פיצוי כחצי מיליון ש''ח ללקוח

  66. תביעה נזיקית בגין רשלנות בקבורת אדם זר בחלקת הקבר שנרכשה

  67. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון