שינוי תנאי פרישה על ידי המעביד

: האם זכאים התובעים 1 עד 3, שהם עובדים קבועים לשעבר של רשות שדות התעופה, שפרשו לגמלאות והיו מבוטחים בהסדר פנסיוני מסוג פנסיה צוברת, לפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה (פדיון ימי מחלה) נציין כבר בפתח הדברים כי בתיק זה התבקשנו בראשית הדרך לתת סעדים הצהרתיים בדבר זכותם של כלל עובדי הרשות הקבועים, הנמצאים בדירוג ובמעמדם זהה לזה של התובעים, לפדיון ימי מחלה. ברם, לאור התפתחויות שונות במארג ההסכמים הנוגע לפדיון ימי מחלה במגזר הציבורי, לרבות בקרב עובדי הרשות, התפתחויות עליהן נעמוד בהמשך הדברים, צומצמה המחלוקת בה אנו נדרשים להכריע לשאלת זכותם הפרטנית של התובעים 1 עד 3 לפדיון ימי מחלה. הצדדים 3. הנתבעת, רשות שדות התעופה בישראל (להלן: "הרשות"), היא תאגיד סטטוטורי, שהוקם מכוח , התשל"ז-1977. 4. התובע 4, הינו ועד העובדים המייצג את עובדי הרשות בדירוג הנדסאים, טכנאים ומהנדסים (להלן: "ועד הט"מ ו- דירוג הט"מ"). לצידו של וע"ד הט"מ מיוצגים עובדי הרשות על ידי שני ועדים נוספים, הוועד הכללי וועד האקדמאים. שלושת הוועדים מאוגדים במסגרת הסתדרות העובדים הכללית החדשה (להלן: "ההסתדרות"). 5. התובע 1, מר חיים בן צור, היה עובד הרשות בדירוג הט"מ בתפקיד מפקח בניה. בן צור הועסק ברשות החל מפברואר 1994 עד פרישתו ביום 30.9.2005, במעמד של עובד קבוע. התובע 2, מר ישראל אפרת, היה עובד הרשות בדירוג הט"מ בתפקיד מהנדס חשמל. אפרת הועסק ברשות החל מפברואר 1993 עד פרישתו ביום 30.9.2005, במעמד של עובד קבוע. התובעים 1-2 פרשו בפרישה מוקדמת. התובע 3, מר יעקב הוברמן, היה עובד הרשות בדירוג הט"מ בתפקיד טכנאי בכיר לחשמל. הוברמן הועסק ברשות החל מאוגוסט 1994 עד פרישתו ביום 30.6.2010, במעמד של עובד קבוע. עובדות הרקע ומארג ההסכמים הרלוונטיים הזכות לפדיון ימי מחלה - המצב ברשות עד 1993 6. מאז הקמת הרשות בשנת 1977, עובדיה הקבועים שפרשו מעבודתם לאחר למעלה מ-10 שנות עבודה והיו בפרישתם בני 55 ומעלה, היו זכאים לקבל בעת הפרישה פיצוי בגין ימי מחלה שלא ניצלו במהלך עבודתם (להלן: "פדיון ימי מחלה"). 7. מהי התשתית הנורמטיבית מכוחה שולם לעובדי הרשות פדיון ימי מחלה בשנת 1978 נחתם בין הרשות ובין ההסתדרות הסכם קיבוצי להסדרת יחסי העבודה (להלן: "הסכם הקמת רשות"), בעקבותיו נחתמו במהלך השנים הסכמים קיבוצים שונים. סעיף 5 בפרק י"א להסכם הקמת הרשות, שעניינו פרישת עובדים, קבע כדלקמן: "כל עוד לא הופעלה ברשות תוכנית פרישה אחרת, ישאר גיל הפרישה והזכויות הנובעות מפרישת העובד, כמוגדר בתקשי"ר ובהתאם לנקבע עפ"י פנסיה תקציבית". התקשי"ר (תקנון שירות המדינה) קובע זכאות לפיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה בתת פרק 33.27. הוראות התקשי"ר מבוססות על "סיכומי הוועדה המשותפת בעניין פיצוי עבור חופשת מחלה שלא נוצלה" מיום 3.11.1980, שהוקמה מכוח ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 8.10.1980 שנחתם בין המדינה להסתדרות, ועל הוראות ההסכם הקיבוצי עצמו. פסקה 33.270 לתקשי"ר בעת הרלוונטית לתביעה זו קבעה: 33.270 א. פיצוי בעד חופשת מחלה שלא נוצלה הוראות פסקאות 33.271 עד 33.275 חלות על עובדים אשר שירותם נושא זכות לגמלאות בהתאם לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן - "חוק הגמלאות"); תקופת שירות הנושאת זכות לחישוב מכסת ימי המחלה ולפיצוי בגין חופשת מחלה שלא נוצלה (להלן - "זכויות בגין חופשת מחלה") כוללת רק תקופת שירות אשר הזכויות בגין חופשת מחלה הניתנות בעדה ניתנו במישרין על ידי המשרד, ולא באמצעות קרנות ביטוח או גופים אחרים (ראה פרק משנה 02.3); תקופת שירות ארעית או בחוזה מיוחד, שבה בוטח העובד בקרן ביטוח כלשהו, אליה הפרישה המדינה כספים בגין ביטוח ימי מחלה, אינה נחשבת כתקופת שירות הנושאת זכויות בגין חופשת מחלה, אף אם העובד רכש אותה לצורכי גמלה; המעבר לפנסיה צוברת וההסכמים החדשים בדבר פדיון ימי מחלה 8. בשנת 1993 נחתם הסכם קיבוצי בין הרשות לבין וועד העובדים הכללי, שהסדיר את מעברם מפנסיה תקציבית לצוברת של עובדי הרשות השייכים לוועד הכללי, וזאת לגבי עובדים שהפכו לקבועים מיום 1.1.94 (נספח 4 לתצהיר ניסנבוים). בשנת 1994 נחתם הסכם קיבוצי דומה בין הרשות לבין ועד הט"מ (להלן: "הסכם המעבר", נספח 5 לתצהיר ניסנבוים), שהסדיר גם את מעברם של עובדי הט"מ לפנסיה צוברת. זאת, גם כן לגבי עובדים שהפכו לקבועים מיום 1.1.94. 9. ההסכמים למעבר לפנסיה צוברת ברשות הקדימו במספר שנים את ההסכמים הכלליים למעבר לפנסיה צוברת בקרב כלל ציבור עובדי המגזר הציבורי, שנחתמו רק בשנת 1999 ונכנסו לתוקף לגבי עובדי מדינה קבועים שנקלטו מתחילת 2002 (לתיאור תהליך המעבר להסדר פנסיה צוברת בקרב כלל המגזר הציבורי בישראל, ראו: עסק 11563-05-10 אוניברסיטת תל-אביב נ' ארגון הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטת תל-אביב (11.11.12)). 10. בתחילת 2011 נחתם במשק הסכם קיבוצי כללי חדש (נספח 5 לתצהיר אורן), שקבע גם את זכאותם של כלל עובדי המגזר הציבורי הקבועים שיפרשו החל מיום 1.1.12 לפדיון ימי מחלה. עיתוי חתימתו של ההסכם החדש, והמועד שנקבע לכניסתו לתוקף, הבטיח שראשוני עובדי המגזר הציבורי הקבועים שבפנסיה צוברת (דהיינו אלה שנקלטו לאחר ה- 1.1.02), שהשלימו עשר שנות עבודה ויפרשו, יהיו זכאים לפדיון ימי מחלה. זאת, בדיוק כפי שהיו זכאים לפדיון ימי מחלה קודמיהם, שהיו מבוטחים בפנסיה תקציבית (הכל כמובן, בכפוף לתנאים נוספים לפדיון ימי מחלה, כפי שנקבעו באותם הסכמים). בהמשך להסכם כללי זה, ביום 10.7.2012 נחתם בין הרשות לוועד הט"מ הסכם המסדיר את זכותם של עובדי הט"מ לפדיון ימי מחלה. זאת, תוך אימוץ הוראותיו של ההסכם הכללי לגבי עובדים שפרשו לגמלאות החל מיום 31.12.10. 11. אם לסכם את משמעות הדברים עד כה, הרי שאין מחלוקת כי עובדים קבועים בדירוג הט"מ שנקלטו ברשות קודם ל- 1.1.94 היו זכאים לפדיון ימי מחלה (ביחד עם פנסיה תקציבית). אין גם מחלוקת כי עובדים קבועים בדירוג הט"מ שנקלטו ברשות לאחר 1.1.94 אך פרשו או יפרשו לאחר ה-1.1.12 זכאים לפדיון ימי מחלה, לפי ההסכמים החדשים. המקרה של שלושת התובעים 12. היחידים ששאלת זכותם לפדיון ימי מחלה אינם ברורה, הם עובדים קבועים שהתקבלו לאחר 1.1.94, אך פרשו לפני ה-1.1.12, עם ותק של מעל 10 שנים. שלושת התובעים שבפנינו נכנסים בדיוק לקטגוריה הזו: ראשית שלושתם הינם עובדים קבועים בדירוג הט"מ שהחלו עבודתם ברשות בשנת 1994, דהיינו לאחר כניסתו לתוקף של הסכם המעבר, ולפיו הם בוטחו בהסדר פנסיוני מסוג פנסיה צוברת; ושנית שלושתם פרשו עוד קודם ליום 1.1.12: ביום 30.9.2005 פרשו מר בן-צור ומר אפרת. כחמש שנים מאוחר יותר, ביום 30.6.2010, פרש גם מר הוברמן. בעת פרישתם היו שלושתם בעלי מעל 10 שנות ותק, בני למעלה מ-55, ושלושתם ניצלו ימי מחלה בשיעור של פחות מ - 35% ממכסת ימי המחלה שברשותם. בכך עמדו שלושתם בתנאים שנקבעו בפסקאות 33.271 - 33.275 לתקשי"ר. 13. ברם, הרשות סירבה לשלם להם פדיון ימי מחלה, בטענה כי במועד שבו פרשו היה עליה לשלם פדיון ימי מחלה רק לעובדים המבוטחים בפנסיה תקציבית, עליהם חל חוק הגמלאות. 14. כפי שנמסר לנו על ידי הצדדים, התובעים הם עובדי הרשות היחידים שנקלעו למצב זה (ראו בין היתר את הסברה המפורט של ב"כ התובעים עמ' 6 ש' 9 לפרוטוקול, וכן ס' 2 לסיכומי הנתבעת). מהטעם הזה, ולאור חתימת הסכם 2012 במהלך ההתדיינות בתיק זה, אף חזרו בהם התובעים מהעתירות למתן סעדים הצהרתיים שנכללו בכתב התביעה המקורי (ראו ס' 105.4 ו- 105.5) וצמצמו את תביעתם אך להכרעה בשאלת זכותם לפיצוי כספי של שלושת התובעים. נוסיף ונציין כי לטענת התובעים, שלא נסתרה, שלושתם הם העובדים היחידים שפרשו לאחר 10 שנים ולא קיבלו פדיון ימי מחלה. זאת, לא רק מקרב עובדי הרשות, אלא מקרב כלל עובדי המגזר הציבורי. 15. להשלמת התמונה נציין שהתובעים 1 ו -2, שפרשו עוד בשנת 2005, העידו, ועדותם זו לא נסתרה, כי עיכבו במשך כמה שנים את פנייתם לבית דין זה. זאת, מאחר שנמסר להם כי מתקיים משא ומתן בין ההסתדרות למשרד האוצר, במטרה להסדיר את זכותם של עובדים בפנסיה צוברת במגזר הציבורי לפדיון ימי מחלה. הם אף קיבלו מעת לעת מוועד העובדים עדכונים על התמשכות המשא ומתן (ס' 10 לתצהיר בן צור, ס' 10 לתצהיר אפרת, עדות מר אפרת, עמ' 11 ש' 23). דיון והכרעה מעמדה הנורמטיבי של הזכות לפדיון ימי מחלה 16. לאורך השנים עמדה הפסיקה על מטרותיה ותכליתה של הזכות לפדיון ימי מחלה: "מטרת תשלום פיצוי בעד חופשת מחלה בלתי מנוצלת היא לעודד עובדים להימנע מהיעדרויות בלתי מוצדקות ממקום עבודתם, תוך מתן כסות של 'מחלה' לאותה העדרות, שעה שהעובדים יודעים כי יקבלו פיצוי בגין התמדתם זו (דב"ע נה/ 268-3 אליעזר צוררו נ' המועצה המקומית פרדס חנה- כרכור (21.5.96). "מידת ההיעדרות מושפעת מקיומה של אפשרות לפדות את ימי המחלה הבלתי-מנוצלים. מנקודת מבט זו, פדיון ימי המחלה הינו תיגמול ישיר בעד המאמץ המושקע על ידי איש הקבע במהלך השירות (בג"צ 5060/96 רס"מ בת שבע קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד (3) 270 (20.07.00). 17. אין מחלוקת בין הצדדים כי המדובר, באופן היסטורי, בזכות שיוחדה אך ורק לעובדים קבועים, שלפחות עד סוף שנות ה-80 היו מבוטחים כולם בפנסיה תקציבית. הפסיקה הדגישה שתכליתה היתה להשפיע על מידת היעדרותם של עובדים קבועים מהעבודה בדרך של הענקת תגמול ישיר לעובד קבוע בעד התמדה בעבודתו. עם המעבר במגזר הציבורי להסדרים פנסיונים מסוג פנסיה צוברת, עובדים קבועים אינם זכאים עוד לזכויות פנסיוניות מכוח חוק הגמלאות. אולם, האם במעבר זה היה כדי לייתר את הצורך של המעסיק הציבורי להמשיך ולתמרץ את עובדיו הקבועים שלא למצות את ימי המחלה הרבים להם הם זכאים נדמה לנו שנכון להשיב על שאלה זו בשלילה. 18. זאת ועוד. פדיון ימי מחלה הוכר בפסיקה כזכות קנויה של העובד הנרכשת במהלך תקופת ההעסקה, ולא כזו שרק "צפה" במהלך תקופת ההעסקה, מתגבשת במועד הפרישה, ונכללת כחלק מתנאי הפרישה של המועסק (בג"ץ קהלני לעיל), ומבחינה זו ברור כי כל שינוי בזכות זו צריך להיעשות רק לעתיד, בלי לפגוע בזכויות עובדים שכבר ניקנו. 19. להשלמת התמונה, יש לציין כי הפסיקה הדגישה כי פדיון ימי מחלה הינה זכות חוזית, שאינה מהווה חלק ממשפט העבודה המגן: "הסדר של פיצוי עבור ימי מחלה בלתי מנוצלים אינו חלק ממשפט העבודה המגן המעוגן בחוק. במיוחד ראוי לציין כי הסדר זה אינו מעוגן בחוק דמי מחלה, העוסק בתשלום עבור ימי מחלה ואינו עוסק בפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים (ע"ע 105/05 אורון נ' מדינת ישראל (14.5.06). וראו גם: עע 582/05 שלום שם טוב נ' אורט ישראל (21.12.06); עע 126/09 מנחם צברי נ' מדינת ישראל (2.5.11). 20. לאורך השנים דנו בתי הדין האזוריים, וגם בית הדין הארצי, בשורה של מקרים בהם ביקשו לעצמם עובדי מדינה לא קבועים, שהיו מבוטחים בפנסיה צוברת, גם את הזכות לפיצוי בגין פדיון ימי מחלה. כל התביעות נדחו. באחד המקרים הוסבר הדבר כך: "לפי הוראות התקשי"ר, הזכות לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים נתונה לעובד ששרותו נושא זכות לגמלאות (סעיף 33.270). לפיכך, צדק בית הדין האזורי בקובעו כי לתקופת העסקתם של המערערים בחוזים אישיים, בה קיים הסדר של פנסיה צוברת, אין הם זכאים לפיצוי על ימי מחלה בלתי מנוצלים (ע"ע 1219/01 עמירן נ' רשות הדואר (17.7.03). וכך נפסק גם בעניין אורון (שם): "מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הכלל הבסיסי, העולה מהוראת פיסקה 33.270(א) לתקשי"ר, לפיה כל הסדר הפיצוי עבור ימי מחלה שלא נוצלו חל אך ורק על עובדי מדינה קבועים הזכאים לגמלה לפי חוק הגמלאות". 21. בלב טיעונה של הרשות בפנינו, עומדת הטענה כי מהפסיקה שלעיל עולה מפורשות כי עובדי מדינה שחוק הגמלאות אינו חל עליהם, כמו התובעים, אינם זכאים לפדיון ימי מחלה. על כן טוענת הרשות כי יש לדחות את התביעה, שכן אין מחלוקת כי התובעים פרשו בטרם נכנס לתוקף הסכם 2012, שמכוחו כיום (ועל כך אין מחלוקת) עומדת זכות לפדיון ימי מחלה לכלל עובדי המדינה הקבועים הפורשים, לרבות אלה המבוטחים בפנסיה צוברת. התובעים, כמו גם ועד הט"מ שמייצג אותם, מבקשים מאיתנו לאבחן את פסקי הדין שלעיל, ואחרים שניתנו לאורך השנים, מהמקרה שבפנינו. לטענתם, כל פסקי הדין עליהם נסמכת הרשות עסקו בעובדים שהועסקו בשירות הציבורי בחוזי בכירים או בחוזים מיוחדים, שממילא זכותם לפדיון ימי מחלה מוחרגת על פי הוראות התקשי"ר. זאת, להבדיל מעובדים קבועים מן המניין, המועסקים על פי הסכם קיבוצי. על כן, לשיטתם של התובעים, עסקינן בשאלה משפטית שטרם הוכרעה, שיש לפסוק בה על בסיס פרשנות מערך ההסכמים הקיבוציים שבין הצדדים. נוכח טענה זו, עלינו אם כן להיכנס לעובי הקורה ולבחון מה הוסכם ומה לא הוסכם בעניין זה בין הצדדים למערכת יחסי העבודה הקיבוציים. הסכם המעבר לא כלל כל התייחסות לסוגיית פדיון דמי המחלה 22. סעיף 25(ב) לחוק הרשות בסעיף 25(ב) שענייננו "קבלת עובדים ותנאי עבודתם" קובע כי: "תנאי עבודתם של עובדי הרשות ושכרם ייקבעו בהסכם בין הרשות ובין ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדי הרשות ובאישור הממשלה". 23. כפי שציינו עוד קודם לכן, הסכם הקמת הרשות קובע כי הוראות הנוגעות לפרישת עובדים ברשות תוצמדנה להוראות התקשי"ר, שבו קבועה בין היתר זכותם של עובדים לפדיון דמי מחלה. זאת, כל עוד לא הופעלה ברשות תוכנית פרישה אחרת. הסכם המעבר קבע כאמור לעיל את מעברם לפנסיה צוברת של עובדים חדשים שנקלטו החל מיום 1.1.94. האם הסכימו הצדדים, במפורש או במשתמע, לא רק על מעבר לפנסיה צוברת, אלא גם על ביטול זכותם של עובדים קבועים לפדיון ימי מחלה בלשון הסכם המעבר לא מצאנו כל תימוכין לכך. בשום מקום בהסכם הקיבוצי לא נדרשו הצדדים לבחינת השלכות המעבר על זכויות אחרות של העובדים בעת פרישה, ובוודאי שלא קבעו בו מפורשות כי יהיה בו כדי לשלול את זכותם של עובדים לפדיון דמי מחלה. 24. מכאן מסקנתנו, שהיא נקודת המוצא להכרעה בתיק זה, כי בהסכם המעבר משנת 1994 קיים לכאורה חסר ("לאקונה") בהסכמות שבין הצדדים בכל הנוגע לזכויות הפרישה המלאות של העובדים בפנסיה צוברת, ולענייננו בשאלת זכותם לפדיון ימי מחלה. מה משמעותו של חסר לכאורי זה על פרשנות תכליתית של הסכמים קיבוציים 25. בנסיבות אלה, ועל פי עקרונות יסוד בפרשנות הסכמים בכלל, והסכמים קיבוציים בפרט, איננו יכולים להסתפק בלשון ההסכמים לצורך פרשנותם. עמד על כך לאחרונה בית הדין הארצי (עעא (ארצי) 141-10 '%d7%a7%d7%99+%d7%a8%d7%91%d7%97 נ' (6.12.12), פסק דין שניתן על ידי כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה): "הסכם קיבוצי הינו בראש ובראשונה הסכם, ולכן חלים עליו כללי הפרשנות הנוגעים לפרשנות חוזים... כללים אלה, גם לאחר התיקון שנערך לאחרונה לסעיף 25 ל ( ) , התשל"ג - 1973, מבוססים על פרשנות תכליתית, המנסה לאתר את אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים לחוזה ואת האינטרסים, המטרות והערכים שההסכם נועד להגשים. איתור זה נעשה תוך בחינה במקביל של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו, דוגמת לשון ההסכם בכללותו, מהות ההסדר והנסיבות שקדמו לכריתתו של ההסכם. כל זאת, "תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה" (" 4628/93 . ", " (2) 265 (1995).... לכללי הפרשנות של חוזים יש להוסיף את מאפייניו הייחודיים של הסכם קיבוצי, לרבות כריתתו במסגרת של יחסי עבודה קיבוציים מתמשכים, ולרבות חלותו על קבוצת עובדים שלא הייתה שותפה ישירה לקביעת תנאיו. בעת פרשנותו של הסכם קיבוצי מושם לפיכך דגש על ההקשר התעשייתי הרלוונטי - הנסיבות המפעליות, הענפיות והמשקיות במסגרתן נכרת ההסכם. כן ניתן משקל להתנהגות הצדדים לאחר כריתת ההסכם, לדרך יישומו בפועל ולהסכמים מאוחרים יותר שנכרתו בין הצדדים... עוד ניתן משקל, בפרט בעת פרשנות חלקיו הנורמטיביים של הסכם קיבוצי, לתכליתו האובייקטיבית של ההסכם, אשר אמורה לשקף "אומד דעת של צדדים הפועלים על פי אמות מידה של סבירות, היגיון ותום לב, ותוך התחשבות בהוראות הדין הכללי ובתכליתו של משפט העבודה"". המשא ומתן לכריתתו של הסכם המעבר 26. מהראיות שהובאו בפנינו עולה בבירור כי הצדדים לא הסכימו, לא במפורש וגם לא במשתמע, על גריעה בזכויות הפרישה של העובדים, מעבר לעצם המעבר מפנסיה תקציבית לצוברת. לענייננו, הצדדים לא הסכימו על גריעה של הזכות לפדיון ימי מחלה. סוגיה זו כלל לא הועלתה כלל במסגרת חתימתו של הסכם המעבר: ראשית יו"ר ועד הט"מ אבי ניסנבוים, שייצג את הוועד במשא ומתן, העיד כי מטרת הסכם המעבר הייתה לצמצם את הוצאות הרשות לתשלומים פנסיוניים בלבד, באמצעות הבטחת זכויות הפנסיה של העובדים בקרנות פנסיה חיצוניות (ס' 20-21 לתצהירו). לפי עדותו, הפגיעה שעמדה על הפרק הייתה רק בהסדר הפנסיוני. נציגי הרשות אפילו לא רמזו במסגרת מהלך זה כי לשינוי ההסדר הפנסיוני תתלווה פגיעה נוספת בזכויות בעת פרישה (ס' 27-30 לתצהירו). ספציפית, ניסנבוים העיד כי סוגיית הזכאות לפדיון ימי מחלה כלל לא הועלתה על ידי הצדדים. נציגות העובדים והוא בפרט לא העלו על דעתם שתבוטל זכאותם של העובדים בפנסיה צוברת לפיצוי בעד חופשת מחלה; שנית עדותו זו של מר ניסנבוים לא נסתרה כלל על ידי הרשות (ראו למשל ע' 13, ש' 17). הרשות נמנעה מלהתייחס, לכל אורכה של ההתדיינות בפנינו, לעצם השאלה האם הוסכם בין הצדדים על שינוי תנאי הזכאות לפדיון ימי מחלה, אם לאו. הרשות אף נמנעה ביודעין מלתאר את אומד דעתה היא בהקשר זה בעת חתימת ההסכם (ס' 50 לכתב ההגנה); שלישית בעוד שמטעם התובעים העיד מר ניסנבוים שלקח חלק פעיל בחתימת הסכם המעבר משנת 1994, הרי שהמצהיר מטעם הרשות, מר שלמה אורן, לא יכול היה להעיד דבר מידיעתו האישית בעניין זה, שכן החל לעבוד ברשות רק בדצמבר 2009, שנים רבות לאחר חתימת הסכם המעבר (ע' 12, ש' 11). כל "ידיעותיו" בנוגע לכוונת הצדדים והסכמתם בחתימתם על הסכם המעבר התבססו לדבריו על שיחות שערך עם גורמים ברשות, ופרשנות מסמכים שברשותו (סעיף 11 לתצהירו; ע' 13, ש' 1). אורן הודה כי ידיעותיו בעניין זה נסמכות, בין היתר, על דבריו של מר ירון לנדאו, ראש יחידת תנאי שירות ברשות, שעודו עובד הרשות. למרות זאת, לא מצאה הרשות מקום לזמנו למתן עדות (ע' 13, ש' 10). התנהגות הצדדים לאחר חתימת הסכם המעבר 27. הרשות לא הציגה כל ראיה לכך שבעקבות הסכם המעבר היא נקטה בפועל, בכל הנוגע לענייננו, במדיניות שונה כלפי עובדיה הקבועים שבוטחו בפנסיה צוברת. זאת, לעניין זכויות פרישה בכלל, ולנושא פדיון ימי מחלה בפרט. בכלל זה הרשות לא הודיעה לעובדים על כוונתה לשנות את זכאותם; מאזני החופשה והמחלה של העובדים בפנסיה תקציבית והעובדים בפנסיה צוברת היו זהים לאורך כל התקופה, ולא ניתן ללמוד מהם כי זכויותיהם של שתי קבוצות העובדים לחופשת מחלה, אופן ניצולה ופדיונה שונות. בעניין זה הגישו התובעים דו"חות נוכחות חודשיים במסגרתם נערך עדכון של ימי חופשת מחלה, שיעור ניצולם ויתרתם וכן מאזני חופשה ומחלה שנתיים במסגרתם חושבה יתרת ימי המחלה בתום התקופה (נספחים 6-7 לתצהיר ניסנבוים). 28. מהראיות עולה במפורש כי בשלב מסוים, למד הארגון היציג מדו"חותיה הכספיים של הרשות כי לשיטתה אין היא חייבת בתשלום פיצוי בגין חופשת מחלה לעובדים בפנסיה צוברת (סעיף 33 לתצהירו). כשנשאלה על כך, הרשות נמנעה תחילה ממתן עמדה ברורה לארגון העובדים בנוגע לזכאות העובדים. במסגרת פגישות עבודה שנערכו בין סמנכ"ל מנהל וארגון ונציגות עובדי הט"מ החל משנת 2003, העלה הארגון דרישה ברורה לרישום התחייבות מפורשת לפידיון ימי חופשה ומחלה לעובדים בפנסיה צוברת. במסגרת פגישות אלה סוכם תחילה כי הרשות תבחן דרישה זו. מאוחר יותר סוכם כי יושג הסכם המסדיר התחייבויותיה אלה של הרשות בספריה, הסכם שיתבסס על חוות דעת משפטית (נספחים 9 -13 לתצהיר ניסנבוים). בהמשך לפניות אלה, פנו בנושא גם הוועדים האחרים אל הנהלת הרשות, וזאת הן בשנת 2005 והן ב- 2006 (נספחים 15 עד 18). 29. זאת ועוד, התובעים הגישו נוסח הסכם לא חתום מיוני 1995 בין הרשות והוועד הכללי בנוגע לזכויות עובדים המבוטחים בקרן הפנסיה מבטחים לפיצוי חופשת מחלה בלתי מנוצלת (סעיפים 53-55 ונספח 20 לתצהיר ניסנבוים). הרשות הודתה בסיכומיה כי בהסכם זה הובעה כוונתם המשותפת והמפורשת של הצדדים להעניק פיצוי בעד חופשת מחלה בלתי מנוצלת לעובדים קבועים בפנסיה צוברת (סעיף 22.3 לסיכומיה). הסכם זה, שלפי הצהרת ניסנבוים התגלה לו לתדהמתו רק בסמוך להגשת תצהירו לבית דין זה, הישווה לכאורה את זכאותם של עובדים בדירוג הכללי ברשות המבוטחים בפנסיה צוברת, לזכאותם של עובדים בוועד הכללי ברשות המבוטחים בפנסיה תקציבית, בכל הנוגע לפדיון ימי מחלה. את המשפט האחרון נכון שנסייג, שכן עד וכולל שלב הסיכומים נותרה בין הצדדים מחלוקת האם הסכם זה אכן נכנס לתוקף, אם לאו. בין אם כך ובין אם כך, אנו סבורים שניתן למצוא בהסכם (או בטיוטת הסכם זה) תימוכין ברורים לעמדת התובעים, שהרשות לא התכוונה בהסכם המעבר לשלול זכאותם של העובדים הקבועים אצלה בפנסיה צוברת לפיצוי חופשת מחלה. ואם זו היתה כוונתה, והיא אף ניהלה משא ומתן עם הועד הכללי בנושא, מדוע לא הועלה הנושא גם מול ועד הט"מ הפתרונים לרשות. 30. באשר לטענות הצדדים בנוגע להסכם נוסף משנת 1995, הסכם מיום 29.3.1995 עליו חתמו הרשות, ההסתדרות וקופת הפנסיה עתידית (סעיף 8 ונספח 4 לתצהיר אורן), לדעתנו הוא אינו יכול להוות תימוכין לעמדת הרשות לדחות התביעה שבפנינו, שכן הוא בא אך ורק לקבוע את הסדרי הפנסיה של העובדים עם המעבר לפנסיה צוברת בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם המעבר (סעיף 38 להסכם המעבר). על כן, עצם העובדה כי לא אוזכר במסגרתו נושא הפיצוי בעד חופשת מחלה אין בה כדי לשנות לענייננו זה. הסכם 2012 ומשמעותו 31. כפי שציינו עוד קודם לכן, המדינה בשנת 2011, ובעקבותיה הרשות ביולי 2012, חתמו על הסכמים קיבוציים המסדירים את זכאותם של כל העובדים הקבועים במגזר הציבורי, לרבות עובדי הרשות, לפיצוי בעד חופשת מחלה בלתי מנוצלת. הסכם קיבוצי זה קובע במפורש כי עובדים קבועים, הן אלה שחל עליהם חוק הגמלאות, והן אלה שהחוק אינו חל עליהם, יהיו זכאים לפדיון ימי מחלה. בהתאם, נוסחו הנוכחי של התקשי"ר מסדיר כיום את זכאותם של כל העובדים הקבועים, הן אלה המבוטחים בפנסיה תקציבית והן אלה המבוטחים בפנסיה צוברת, לפדיון ימי מחלה (ראו סעיף 33.271). 32. האם נכון להתייחס אל הקביעה בהסכם משנת 2012, לפיה תחולתו הינה החל מיום 31.12.2010, כאל הסדר שלילי בנוגע לקיומה של הזכות לגבי מי שפרשו קודם למועד זה לדעתנו, לא, ונסביר: ראשית דומה שאף הרשות לא סברה שכך לאורכו של ההתדיינות בפנינו, שכן עד וכולל שלב הסיכומים היא לא העלתה טענה זו, והדבר מדבר בעד עצמו; שנית רק לאחר שהוגשו הסיכומים בתיק זה, ולאור החלטתנו מיום 30.12.12 לפיה התבקשה הרשות להגיש לבית דין זה עותק של ההסכם הקיבוצי (שנחתם לאחר שהסתיים שלב ההוכחות בתיק זה) טענה הרשות שכך, ואף הודיעה שלטענתה סעיף "מיצוי התביעות" שכלול בהסכם זה מונע מוועד הט"מ להמשיך ולטעון את שהוא טוען במסגרת תביעה זו (ראו הודעת הרשות מיום 13.1.13). לדעתנו טענה זו מהווה הרחבת חזית אסורה, ודי בטעם זה על מנת לדחותה; שלישית הצדדים לא התייחסו באופן כלשהו במסגרת ההסכם הקיבוצי עצמו למחלוקת העקרונית ביניהם בנוגע לזכאותם של העובדים הקבועים לפדיון ימי מחלה בתקופה שלאחר הסכם המעבר, ובכלל זה לעמדת ועד הט"מ בנוגע לזכאותם של התובעים. זאת, אף שברור שידעו שתיק זה תלוי ועומד בפני בית דין זה. סבירה לדעתנו יותר טענת התובעים שאומד דעת הצדדים בהקשר זה הייתה שאת המחלוקת הזו התלויה ועומדת ביניהם יש להותיר להכרעת בית הדין, לעומת עמדת הנתבעת לפיה התכוונו הצדדים (במשתמע) לקבוע בהסכם זה, רטרואקטיבית, כי הצדדים מסכימים לשלילת זכויות לפדיון ימי מחלה למי שפרשו קודם למועד כניסת ההסכם לתוקף; רביעית סעיף מיצוי התביעות מתייחס על פי לשונו ל"כל דרישות הצדדים בתקופת ההסכם ובגינה (מיום 1 ביולי 2011 ועד ליום 31 למרץ 2015) בעניינים שהוסדרו בהסכם" וכן קובע כי "לא תועלה כל דרישה או תביעה בעניין תוספות שכר או הטבות כספיות מפעליות כלשהן בעד התקופה האמורה...". דהיינו, סעיף זה של ההסכם במפורש אינו מתייחס לתקופה הרלוונטית לענייננו, במהלכה פרשו שלושת התובעים; וחמישית צודקים התובעים בטענתם (בהודעתם מיום 16.1.13) שסביר להניח שלו הייתה עמדת הרשות כי עם חתימת ההסכם מוצו כל דרישות העובדים בקשר לפדיון ימי מחלה, היתה מתנה את חתימתה על ההסכם בסילוק התובענות, ועובדה היא שהתובענות לא סולקו, ואנו מתבקשים על ידי שני הצדדים להכריע בהן לגופן. חובותיה של הרשות כצד למערכת יחסי עבודה קיבוצית 33. כל שאמרנו עד כה תומך בעמדת התובעים, ולכך אנו מוסיפים את השיקול כי אין זה נכון שנכיר בזכותה של הרשות לשנות תנאי מתנאי ההסכם הקיבוצי שבין הצדדים, מבלי שהודיעה על כך מראש לעובדים, נועצה בהם וקיבלה את עמדתם קודם לשינוי. החובה ליידע את העובדים עולה באופן מפורש מהוראת סעיף 25 (ב) לחוק הרשות הקובעת כי תנאי עבודתם של העובדים ייקבעו בהסכם שיושג בין הרשות ובין ארגון העובדים היציג. כמו כן, היא עולה מהסכם הקמת הרשות עצמו (סעיף 4 להסכם). אך גם לולא הוראות אלה, ברור לנו כי מעסיק במקום עבודה מאורגן המבקש לשנות מזכויות העובדים ותנאי עבודתם מחויב ליידע את ארגון העובדים, להיוועץ עימו, ולנהל עימו משא ומתן והידברות. אין לקבל מצב בו מעסיק משנה באופן חד צדדי וקובע תנאי פרישה אחרים מאלו המוסכמים, ללא היוועצות עם ארגון העובדים היציג (ר' והשוו למשל: עסק (ארצי) 11/08 נ' " (9.5.2010); 18/08 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' מכתשים מפעלים כימיים (18.11.2009); ס"ק 10/03 הסתדרות המורים נ' מדינת ישראל (14.12.2003)). 34. בהקשר לחובות היידוע שהיו מוטלות על הרשות, אין להתעלם מכך שהרשות חתמה לכאורה עם ועד העובדים הכללי ביום 13.6.95 על הסכם (נספח 20 לתצהיר ניסנבוים), אותו הזכרנו קודם לכן, הקובע את זכאותם לפדיון מחלה של עובדים קבועים המבוטחים בפנסיה צוברת, וזאת באופן זהה לזכאותם של עובדים בפנסיה תקציבית. נטען בפנינו על ידי ועד הט"מ, ולא נסתר, כי הרשות לא חשפה את דבר קיומו של המשא ומתן לחתימת הסכם זה בפני ועד הט"מ לאורך השנים, ובכך מנעה ממנו את היכולת להעלות את הסוגיה במשאים ובמתנים שהתנהלו לאורך השנים, ולהסדירה. איננו מקבלים את טענת הרשות בהקשר זה (סעיף 15.2 לתצהיר אורן) כי מאחר שמדובר לטענתה בהסכם קיבוצי פומבי, שנחתם ונרשם אצל רשם ההסכמים הקיבוציים, ועד הט"מ אינו רשאי להלין על כך שלא יודע באופן ספציפי על דבר קיומו. חובתה של הרשות, כצד ליחסים קיבוציים, הייתה ליידע, בזמן אמת, את ועד הט"מ בדבר עמדתה בקשר להעדר זכותם לפדיון ימי מחלה של העובדים הקבועים החדשים, שהועברו לפנסיה צוברת. הסתרת המידע, או לפחות העדר ראיה פוזיטיבית או אפילו טענה כי מידע זה הועבר לועד הט"מ, משליכה לדעתנו על האופן שבו יש לפרש את ההסכמות שבין הצדדים. התובעים כמו גם ועד הט"מ טענו בפנינו כי יצאו מנקודת הנחה לאורך השנים כי זכותם לפדיון דמי מחלה לא נשללה. לדעתנו, בהעדר ראייה לכך שהוסבר להם אחרת על ידי הרשות, מעסיקתם, היה להם סיבה טובה להאמין שאכן כך. בכך אנו רואים טעם טוב נוסף לפרש את ההסכמות שבין הצדדים כפי שמפרשים אותם התובעים, ולא כפי שמפרשת אותם הרשות (ראו לדוגמא, לעניין פנייה לעקרון תום הלב כאחד הכלים להשלמת חסר בהסדר חוזי, את פסק דינה של כב' השופטת אסתר חיות, ע"א 4296/08 פרידנברג נ' ליסטר, והאסמכתאות שם). טענת האפליה 35. לאור קביעותינו עד כה, איננו רואים צורך להידרש לטענת האפליה שהעלו התובעים, שהיה מקום לדון בה לגופה רק אם היינו מוצאים כי לא ניתן לפרש את מארג ההסכמות שבין הצדדים באופן המקנה לתובעים, כעתירתם, את הזכות לפדיון ימי מחלה. יחד עם זאת, נזכיר שעל פי ההלכה הפסוקה, ככל שקיים בפנינו מתחם פרשנות, חזקה היא, שמבין האפשרויות הפרשניות, הנכונה היא זו המקדמת את עקרון השוויון (השוו: בג"צ 2911/05 משה אלחנתי נ' שר האוצר, פ"ד סב (4) 406 (15.6.08); בג"צ 104/87 נעמי נבו נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד (4) 749 (22.10.90); בג"צ 2599/00 יתד- עמותת הורים לילדי תסמונת דאון נ' משרד החינוך, פ"ד נו(5) 834 (14.8.02)). כך על אחת כמה וכמה במקרה שבו לפנינו, שבו לפחות על פי הנתונים שהוצגו לנו על ידי התובעים, ולא נסתרו, שלושת התובעים הם היחידים מקרב כלל עובדי המדינה הקבועים (ולא רק מקרב עובדי הרשות) שעל אף שהשלימו עשר שנות עבודה, ועמדו בשאר תנאי הזכאות, לא קיבלו פדיון ימי מחלה עם פרישתם. התיישנות ושיהוי 36. כאן המקום להידרש לטענות ההתיישנות והשיהוי שהעלתה הרשות. לטענתה, תביעת התובעים 1-2 וועד הט"מ התיישנה ולכל הפחות נגועה בשיהוי כבד, שכן התובעים סיימו עבודתם ברשות בספטמבר 2005. בעניין זה, הרשות דוחה טענת התובעים כי עיכבו הגשת התביעה בשל המשא ומתן לחתימת ההסכם הקיבוצי משנת 2011 בעניין פדיון ימי מחלה. הרשות מדגישה בהקשר זה כי אין מחלוקת כי ועד הט"מ היה מודע, לכל הפחות משנת 2004, לעמדתה לפיה עובדים קבועים בפנסיה צוברת אינם זכאים לפיצוי בעד חופשת מחלה. 37. התובעים מבקשים מאיתנו לדחות טענות אלה שהעלתה הרשות. הם מדגישים כי הרשות הייתה מודעת היטב לעמדת הוועד ולדרישת התובעים 1 ו - 2 בקשר לפדיון ימי מחלה. לשיטתם, משהוגשה התביעה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה בת 7 השנים, ממועד פרישת התובעים 1 ו -2, ומשהוצגו בפנינו ראיות שלא נסתרו שהתובעים המתינו עם תביעתם בתקווה כי ההסכם במגזר הציבורי יסדיר במסגרתו אף את עניינם, אין מקום לקבוע כי תביעתם הוגשה בהתיישנות או בשיהוי. 38. אשר לדעתנו, איננו מקבלים את טענות ההתיישנות והשיהוי. אשר לטענת ההתיישנות, משהוגשה התביעה בטרם חלפו 7 שנים ממועד התגבשות העילה, ברור שאין לה כל בסיס. ובאשר לטענת השיהוי: ראשית כידוע, בית דין זה נוקט בגישה מצמצמת בכל הנוגע לנסיבות בהן יש לדחות תובענה על הסף מחמת שיהוי. טענת שיהוי תוכרע תמיד תוך התייחסות להיבטים המיוחדים של משפט העבודה, וכן לחובות תום הלב וההגינות המוגברות המוטלות על הצדדים ליחסי העבודה. טענת שיהוי מצריכה הוכחה חד משמעית כי ההשתהות בהגשת התביעה עלתה כדי זניחת זכות התביעה, כשנדרשת לכך רמת הוכחה גבוהה וקיום מצג ברור בנוגע לויתור או מחילה על זכות התביעה; עוד דורשת הפסיקה הוכחה בדבר שינוי מצבו של הנתבע לרעה ובכלל זה קיפוח האפשרות להוכיח הגנתו, וכן הוכחה שהתביעה הוגשה בסופו של יום בחוסר תום לב (עסק (ארצי) 400094/97 נ' - (6.9.2004); עע (ארצי) 570/07 נ' (24.12.2009)); שנית הרשות הייתה מודעת היטב לאורך השנים לעמדת הארגון היציג ולדרישת התובעים 1 ו- 2 לקבל פדיון ימי מחלה. נציגות העובדים פנתה כבר בשנת 2003 לרשות בסוגיה זו. בין הצדדים התנהלו מאז מגעים רבים. בין היתר, נציגות העובדים יצאה באופן מפורש בשנת 2005 כנגד עמדת הרשות לפיה עם המעבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת אין העובדים זכאים עוד לפדיון ימי מחלה (נספח 15-16). בשנת 2006, פנו באי כוח ועד הט"מ לרשות בדרישה לתשלום פדיון ימי מחלה עבור התובעים 1-2 וכן להצהרה עקרונית מטעמה כי עובדים קבועים בפנסיה צוברת העומדים בקריטריונים יהיו זכאים בפרישתם לפדיון ימי מחלה. על פי מכתב זה התובעים 1-2 פנו לרשות מספר פעמים בעניין זה ונענו על ידה בשלילה (נספח 17 לתצהיר ניסנבוים). זאת עולה אף מתכתובות הדו"אל בין מר בן צור והממונה על משאבי אנוש ברשות (נספח 24 לתצהיר בן צור); שלישית ניסנבוים העיד כי התובעים עודכנו על ידי ועד הט"מ בנוגע למשא ומתן המתנהל בין המדינה וההסתדרות, והמתינו לתוצאותיו, טרם הפנייה לבית הדין (סעיף 45 לתצהירו). על כך העידו אף התובעים עצמם בתצהיריהם. לא מצאנו בנסיבות העניין כי יש לזקוף לחובת התובעים את העובדה שביקשו להמתין עם הגשת התביעה עד תוצאות המשא ומתן (השוו: עע (ארצי) 533/09 ' נ' (15.6.2011)); ורביעית כפי שקבענו עוד קודם לכן, הרשות הפרה לאורך השנים (עד 2003) את חובתה ליידע את ועד הט"מ ואת התובעים על עמדתה בקשר לשלילת זכותם לפדיון ימי מחלה של עובדים קבועים בדירוג הט"מ שבוטחו החל מ- 1.1.94 בפנסיה צוברת. אף מטעם זה אין מקום שנקבל את טענת ההתיישנות. כתבי הויתור וטענות הגנה נוספות שהעלתה הרשות 39. הרשות טוענת כי התובעים 1-2 חתמו על כתבי ויתור במועד פרישתם. לשיטתה, עלינו לתת להם מלוא התוקף, שכן על בסיס החתימה עליהם שולמו לתובעים מענקי פרישה בסכומים גבוהים, כנגד התחייבותם למיצוי תביעותיהם בנוגע לפרישתם. לטענתה, המדובר היה ב"עסקת חבילה" במסגרתה זכו התובעים לזכויות עודפות ומיטיבות. על כן, הם מנועים מלהעלות כל תביעה נוספת בנוגע לפרישתם. לחלופין וככל שנקבע כי התובעים זכאים לפיצוי בעד חופשת מחלה בלתי מנוצלת, לטענתה עלינו לקזז את מענקי הפרישה המיטיבים ששולמו להם עם פרישתם ברשות. בכל הנוגע לתובע 3, הרי שהיא מוסיפה וטוענת כי קיים לו חוב מוסכם כלפי הרשות בסך 18,020.79 ₪, שיש לקזזו מכל סכום שיפסק. 40. התובעים טוענים כי כתבי הויתור הסטנדרטים עליהם הוחתמו אינם תקפים, ואין לראות בהם ויתור מצדם על זכותם לפדיון ימי מחלה. הם מדגישים כי כתבי הויתור לא כללו פירוט וכימות מספק של כל זכויותיהם עם פרישתם. בכלל זה לא נכלל בהם תחשיב הסכומים להם זכאים התובעים בעד כל אחת מהזכויות. הם מוסיפים ומציינים שלתובעים 1-2 לא שולמו בסופו של יום המענקים על פי כתבי הויתור הנ"ל, ואילו התובע 3 מעולם לא קיבל מענק פרישה אלא רק את תנאי פרישה שהגיעו לו על פי דין. מכאן, שלא ניתנה לו כל תמורה במסגרת כתב הויתור. 41. אשר לדעתנו, איננו מקבלים את הטענה, שכן הרשות לא הוכחה שכתבי הויתור עמדו בקריטריונים שנקבעו בפסיקה כדי ליתן להם תוקף, ונפרט: ראשית נקודת המוצא לקביעתנו זו הינה ההלכה הפסוקה לפיה יש ליתן משקל מועט לכתבי ויתור הנחתמים על ידי עובדים, בעיקר כשאלה מתייחסים לזכויות המוענקות מכוח חוקי המגן או הסכמים קיבוציים. בין היתר נקבע כי כתב ויתור יהא בר תוקף רק אם העובד היה מודע באופן מלא לזכות עליה הוא מוותר, ובאם נמסר לעובד עובר לחתימתו חשבון ברור ומובן של הסכומים שיקבל במסגרתו ונוסח כתב הויתור עליו הוא חתם ברור וחד משמעי (" /3-229 חמת ארמטורות ויציקות נ' נעים, פד"ע לג 260 (30.11.1998); " / 217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל נ' הסנה חברה ישראלית לביטוח, פד"ע כו 3 (9.3.1994); שנית כתבי הויתור (נספח 6 לתצהיר אורן) אכן נעדרים פירוט כל הזכויות המגיעות לתובעים עם פרישתם, שיעורם ותחשיבם. זאת, מלבד ציון מענק הפרישה שהרשות עצמה הודתה כי לבסוף לא אושר על ידי הממונה על השכר. הרשות עצמה מציינת כי סכומי המענק וזכויות פרישה נוספות השתנו בעקבות החלטה זו (סעיף 37 לסיכומי הרשות; סעיף 17 לתצהיר אורן; ע' 16, ש' 19; ע' 17, ש' 1; סעיף 11.2 לתצהיר אפרת); שלישית כתבי הויתור גם אינם כוללים פירוט בנוגע לזכויות עליהן מוותרים התובעים, אלא נוקטים לשון כללית בלבד; ורביעית כפי שהעידו התובעים, ועדותם לא נסתרה, הם לא קיבלו עובר לחתימתם על כתבי הויתור את מסמכי גמר החשבון (ס' 11 לתצהירי בן צור ואפרת; ע' 8 ש' 11; ע' 11, ש' 8). מר בן צור אף טען כי חתם על כתב הויתור תחת מחאה, שכן כבר סמוך לפרישתו נתגלעה מחלוקת בינו ובין הרשות בנוגע לזכויות המגיעות לו. בעניין זה הרשות לא העידה כל גורם מטעמה הבקיא בעובדות ושהיה מעורב בהסדרת זכויותיהם של התובעים 1-2 לפרישה מוקדמת. 42. הרשות ביקשה לקזז מכל סכום שיפסק עבור התובעים 1-2 את מענקי הפרישה "המיטיבים והנדיבים" כטענתה, ששולמו להם עם פרישתם המוקדמת מהרשות ובעד חתימתם על כתבי הויתור כחלק מ"עסקת חבילה". דין הטענה להידחות. הרשות לא הוכיחה ולו לכאורה כי התובעים קיבלו בפועל מענקי פרישה להם לא היו זכאים במסגרת פרישה מוקדמת מהרשות כעובדים קבועים. כל שכן שהיא לא הוכיחה שקיבלו מענקים בשיעורים העולים על המקובל והלוקחים בחשבון ויתור על פדיון ימי מחלה. יצוין כי הרשות אינה חולקת על כך שהתובעים לא קיבלו בפועל את מענקי הפרישה המצוינים בכתבי הויתור להם טענה הרשות בתחילה (סעיף 37 לסיכומיה). אף מטעם זה יש לדחות את טענת הקיזוז. 43. באשר לתובע 3, ביקשה הרשות לקזז מכל סכום שיפסק לו חוב שנוצר לו אצלה בגין צבירה שלילית של חופשה שנתית בסך 18,020.79 ₪. טענה זו אנו מקבלים. אין חולק כי לתובע 3 קיים חוב לרשות בסך 18,020 ₪, חוב שלטענת התובע 3 נוצר בשל טעות שמקורה במשכורת נוספת ששילמה לו הרשות בטעות לאחר פרישתו (ס' 108 לסיכומי התובעים; ע' 9, ש' 23; ע' 24, ש' 6). נציין שעל אף שהנתבעת בסיכומיה חזרה והדגישה את זכותה לקזז סכום זה, לא התייחסו התובעים לטענה זו כלל בסיכומי התשובה שהגישו, דהיינו הם כלל לא התגוננו מול טענת הקיזוז. מכאן אנו למדים שאף הם עצמם מסכימים כי נכון יהא לקזז את הסכום האמור. תחשיב הסעד הכספי המגיע 44. בכתב התביעה חושב הסעד הכספי המגיע לכל תובע. אל מולו הציגה הרשות בכתב הגנתה ובתצהירה תחשיב נגדי. בהמשך ההליך, קיבלו התובעים את תחשיבה של הרשות כנכון ומדויק. על כן, אין עוד מחלוקת בנוגע לחישוב גובה הסעד הכספי לו זכאי כל אחד משלושת התובעים 1 עד 3. ברם, כפי שציינו בפיסקה הקודמת, מהסכום לו זכאי התובע 3 יש לקזז 18,020 ₪. סוף דבר 45. התביעה מתקבלת בחלקה הארי (למעט קיזוז הסכום שנותר התובע 3 חב לנתבעת, כאמור לעיל). הרשות תשלם לתובעים את הסכומים הבאים: א. לתובע 1 סך 49,985 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.2005 ועד מועד התשלום בפועל. ב. לתובע 2 סך 83,207 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.10.2005 ועד מועד התשלום בפועל. ג. לתובע 3 סך 67,452 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2010 ועד מועד התשלום בפועל. ד. הרשות תשלם לתובע 4 (ועד הט"מ) הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 12,500 ₪ , בנוסף תשלם הרשות לכל אחד מהתובעים 1 עד 3 הוצאות משפט בסך 1,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן לערער בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין. פרישה