קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה במסוף אלנבי: מבוא התובעת , ילידת 1958, ובנה - התובע, יליד 1988, שניהם אזרחי ותושבי ארצות הברית, נפגעו באירוע שאירע ביום 10.7.06 בעת כניסתם לגבולות הארץ במסוף אלנבי. לאחר שהתובע נחשד על ידי המאבטחים שפעלו במסוף כמפגע, השתלטו עליו המאבטחים, תוך כדי שימוש בכוח, כלפיו וכלפי התובעת, אזקו אותם, וגרמו להם נזקי גוף. תמצית טענת התובעים הייתה כי הנתבעים נהגו ברשלנות או תוך הפרת חובה חקוקה, ועל כן הם אחראיים לנזקיהם. תמצית טענת הנתבעות הייתה שאין הן אחריות לנזקי התובעים, שכן המאבטחים במקום נהגו בהתאם לנהלים ולהוראות המוכתבים על ידי משטרת ישראל והשב"כ. לאחר הגשת סיכומיהם, טענו התובעים כי בנסיבות העניין יש מקום להטיל חבות גם ללא אחריות וללא אשם, כאמור בפסק דינו של השופט יצחק כהן (ת"א (חי') 752/04 עזבון המנוחה סומיה זידאן ע"ה נ' מדינת ישראל (משרד הביטחון) פורסם במאגרים ניתן ביום 30.11.11) והפסיקה אליה מפנה פסק הדין. הנתבעות טענו כי מדובר בהרחבת חזית אסורה, ולא ניתנה לנתבעות הזדמנות להתגונן בפניה. במסגרת סיכומיה הוסיפה נתבעת 2 טענה חדשה, לפיה מדובר בפעולה מלחמתית, ולפיכך מוקנית למאבטחים חסינות, בהתאם להוראות חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב- 1952, בשילוב הוראת סעיף 49 לחוק רשות שדות התעופה, התשל"ז- 1977. התובעים טענו שטענתה זו של הנתבעת היא בבחינת הרחבת חזית, ועל כן יש להתעלם ממנה. לא מצאתי מקום לדון בשתי הטענות האמורות, אשר הועלו בשלב הסיכומים, ויש בהן משום הרחבת חזית, מבלי שהונחה תשתית עובדתית מספקת לדון בהן, ומבלי שניתנה לצדדים האחרים הזדמנות נאותה להתגונן מפניהן. נתבעת 1 שלחה הודעת צד ג' לנתבעת 2 ולמבטחתה, על יסוד הסכמה חוזית ביניהן, והפנתה לתנייה לפיה מוטלת על נתבעת 2 החובה לבטח את אחריותה של נתבעת 1. לטענתה, ככל שיוחלט שהיא אחראית בנזקי התובעים, על הצד השלישי מוטלת החובה לשפותה. בדיון שהתקיים ביום 6.9.11 מסרו באי כוחם של הצדדים כי הגיעו להסכמה דיונית לפיה "התביעה נגד נתבעים 3-5 תמחק. תצהיריהם של נתבעים 4 ו-5 יימשכו מתיק ביהמ"ש והתובעים לא יטענו כנגד נתבעות 2-5 שמשיכת התצהירים ואי העדתם של נתבעים 4 ו-5 תשמש לחובתן. אי העדה של המשטרה לעניין נהלי האבטחה אף היא לא תשמש לחובת הנתבעות. ככל שתוטל אחריות על נתבע 3, תיקח על עצמה נתבעת 2 את האחריות האמורה." (עמ' 30 שורות 1-5). הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת נסיבות האירוע, בשאלת האחריות, בהערכת הנזק שנגרם לתובעים בעקבות האירוע, וכן בדבר הפיצוי הראוי. נסיבות האירוע כתב התביעה לפי המתואר בכתב התביעה, הגיעו התובעים למסוף אלנבי, המשמש מעבר גבול מירדן לישראל, לאחר טיסה מארה"ב לירדן. התובע נשא בכיס מכנסיו מכשיר לשמיעת מוזיקה, שאליו היו מחוברות אוזניות - אחת מהן הייתה באוזנו של התובע והשנייה בתוך חולצתו. פורט בכתב התביעה שמאבטח במסוף הלבוש בבגדים אזרחיים, התקרב במהירות אל התובע תוך כדי שהוא צועק אליו ומאותת לו בידיו. התובע, שאינו דובר עברית או ערבית, לא הגיב לצעקותיו של המאבטח, וזה שלח יד לכיסו. התובע נרתע ממנו כיוון שחשב שמדובר בתוקף. התובעת הבחינה באירוע, החלה לזעוק לעזרה וכיוון שאף אחד לא ניגש לעזור ניסתה להפריד בין התובע למאבטח. המאבטח צעק עליה שתשתוק וחבט בפניה. התובעת הסתחררה מהחבטה, מעדה ונפגעה מברזלים שהיו במקום. בעודה שוכבת על הרצפה המשיכה התובעת לבקש שיניחו לבנה ואולם המאבטחים המשיכו להכות בו. אחד המאבטחים איים על התובעת שיירה בה אם לא תשתוק. לאחר מכן אזקו המאבטחים את התובעים והובילו אותם לחדר צדדי. לתובעת ניתנה חולצה להחלפה, אחד המאבטחים במקום התנצל על האירוע, ומנהל המסוף הציע להם להגיש תלונה ונתן להם מספר טלפון. לתובעים הוזמנה מונית והם נסעו בה לכיוון ירושלים. בעודם יושבים במונית, עצר את התובעים צוות בילוש ממשטרת מעלה אדומים. הצוות שמע את סיפורם ולאחר התייעצות עם קצינים בתחנת מעלה אדומים הציעו לתובעים להגיש תלונה במשטרה אודות האירוע. התובעים הגישו תלונה וביום 15.8.06 התקבלה במשרד בא כוח התובעים תשובת מטה מחוז ש"י במשטרת ישראל לפיה "התיק שבנדון נסגר מחוסר אשמה.". עדותה של התובעת בתצהיר עדות ראשית ציינה התובעת, שהינה ילידת בית סאחור, אשר היגרה לפני כעשרים שנה לארצות הברית, כי מטרת הגעתה לישראל הייתה לבקר את הוריה ולבקר במקומות הקדושים לנצרות. התובעת הוסיפה כי היא מגיעה לביקור בישראל מדי כשנתיים שלוש. לבנה -התובע, שהינו יליד ארצות הברית - היה זה הביקור הראשון בארץ. בפירוט נסיבות התאונה הצהירה התובעת כי ראתה בחור המתנפל על בנה וצועק לו בערבית "תן לי את האיפוד שלך!" התובעת ציינה שלא ידעה כי הבחור הוא מאבטח, כיוון שלבש בגדים אזרחיים. לפתע ראתה את הבחור מפיל את בנה וחובט את ראשו לרצפה. על פי תיאורה, "אינסטינקטיבית צעקתי לעברו של אותו בחור שיחדל מכך, שבני אינו מבין עברית, וגם על בני צעקתי שייתן לבחור הזה מה שהוא רוצה. או אז הסתובב אותו בחור לעברי, ובכל הכוח שבידיו הנחית על פני מהלומת אגרוף אדירה. כתוצאה מכך נפלתי על ברזלים שהיו סמוך למקום." (סעיף 6 לתצהיר). התובעת הוסיפה בתצהיר כי לאחר מכן הגיע למקום בחור נוסף, והיא ניסתה להבהיר לו כי בנה אינו דובר את עברית או ערבית, ובתגובה לכך הוא כיוון אקדח לעיניה, איים עליה שתשתוק - אחרת יירה בה, ולאחר מכן אזק אותה. כל אותו הזמן, המשיכו המאבטחים להכות את בנה, לאזוק אותו ולקחת אותו למקום אחר. לאחר מכן הגיע אדם שהזדהה כמנהל במקום, ביקש את סליחתה וצייד אותה במספרי טלפון דרכם תוכל להתלונן. התובעת מדגישה כי "שום התגרות מצדנו, לא מצידי ולא מצד בני, לא קדמה לאלימות פתאומית קשה ומשפילה זו שספגנו. אני לא דחפתי או הכיתי את המאבטח כלל בטרם הנחית על פני את מהלומותיו, ואף בני לא נקט כלפיו בשום אלימות, אלא רק נרתע מעצם המגע התוקפני ..." (פסקה 10 לתצהיר). לתצהיר התובעת ולכתב התביעה צורף העתק הודעתה של התובעת במשטרה. בעדותה מסרה התובעת גרסתה דומה לנסיבות האירוע, והוסיפה כי לאחר שאזקו אותה "החולצה שלי הייתה קרועה ופתוחה, בחורה סגרה לי אותה ואח"כ הלכה והביאה לי חולצה אחרת...". עוד הוסיפה כי לאחר שניתן לה הפתק עם מספרי הטלפון לתלונה, אותו אדם הוסיף ואמר "... וגם להתקשר אלי אם יש בעיות, ואם יש בעיות בבית חולים בקשר לטיפול. הוא רצה לפצות אותי אם יש לי הוצאות כספיות...". לשאלה אם היא זקוקה לטיפול רפואי ענתה "כן. אני חושבת שהאף נשבר לי." ולשאלה אם דחפה את המאבטח ענתה בשלילה. לשאלה אם בנה מנע מהמאבטח לקחת את המכשיר ענתה "הבן שלי לא רצה לתת לו את המכשיר כי המכשיר יקר והוא לא ידע מי זה, הוא לא שוטר או חייל". לשאלה אם המאבטח הודיע לבנה שזהו תפקידו ענתה בשלילה והוסיפה "הוא ישר תפס אותו ורצה להוציא את המכשיר, הוא לא הסביר לבן שלי כלום." עוד ענתה כי בנה אינו זקוק לטיפול רפואי וכי אינה יודעת אם הוא דחף את המאבטח "הוא לא רצה לתת לו את המכשיר, אני לא ראיתי את הבן שלי דוחף אותו.". במהלך חקירתה הנגדית, הודתה התובעת שהאירוע אירע לפני הבידוק הביטחוני, (בניגוד לאמור בכתב התביעה), והוסיפה "אולי הייתה אי הבנה. מסרנו רק את המזוודות." (עמ' 8 שורה 24). לשאלה אם התקיפה את המאבטח מאחור ענתה "לא נכון. אני לא התקפתי אותו. גרתי בעבר בבית לחם ואני מכירה את השיטה בין הישראלים והפלסטינאים ואנו לא מתנגדים." (עמ' 10 שורות 18-19). לשאלה האם נכון שבנה לא שיתף פעולה ענתה "בני היה שכוב על הרצפה עם הראש לאדמה והידיים מאחורי גבו, והאדם מעליו ומכה אותו. בני אמר שיש לו בעיות לב, הראה לו את הכרטיס, איש הביטחון זרק את הכרטיס, ואז חבש את הכובע." ( עמ' 10 שורות 21-23). כן השיבה "הוא [המאבטח] הכה את בני ואחרי שבני הראה לו את הכרטיס הוא לקח את הידיים של בני ושם עליו אזיקים מאחורי הגב... אני מיד אחרי כן הייתי על הרצפה מדממת. מישהו אחר כיוון אקדח לראשי, לאזור המצח. הוא אמר לי לשתוק. הוא אמר שאם אומר מילה הוא ירה בי... שמעתי את בני אומר לו לא להכות אותי, יש לי בעיות לב. אני מכירה את כרטיס הרפואי של בני כי ראיתי אותו, כשהיה בידו של איש הביטחון שזרק אותו הצידה." (עמ' 12 שורות 18-25). עדות התובע בתצהיר עדות ראשית מסר התובע גרסה התואמת לגרסת התובעת. על פי תיאורו, בעת שהוא ואמו הלכו לאולם המסוף "התנפל עליי לפתע בחור שהיה לבוש בגדים אזרחיים רגילים, ואף לא נשא שום תג כלשהו, ודחף את ידו בחוזקה לכיס מכנסי, שם היה נגן המוסיקה אי-פוד שלי, דרכו האזנתי אותה שעה למוסיקה באמצעות אוזניות. באופן אינסטינקטיבי, מאחר שבחור זה כלל לא היה מוכר לי, ואף איני דובר עברית או ערבית, לא הסכמתי לכך שהוא יחטוף ממני את אותו מכשיר, והוא הפיל אותי מייד על הרצפה, חבט את ראשי לרצפה והחל להלום בי באגרופיו." (סעיף 5 לתצהיר) "אותו בחור המשיך להלום בי, במהלומת אגרוף לראשי ובחבטת ראשי לרצפה, וגם שבר את מכשיר האי-פוד שלי. לאחר מכן אזק אותו בחור את ידי מאחור והוביל אותי לחדר אחר." (סעיף 7 לתצהיר) בטופס הודעתו במשטרה תיאר התובע את האירוע כך "היה שם בחור שנראה רגיל שלבש חולצה ומכנסיים רגילים והוא ביקש ממני את המכשיר ... ואני לא רציתי לתת את המכשיר שלי כי אני לא מכיר את האיש הזה והוא גם לא הזדהה בשם או בתפקיד וכאשר אמרתי לא הוא הכניס את היד שלו לכיס של המכנסיים שלי לקח את המכשיר וזרק אותי על הרצפה..." . במהלך החקירה הנגדית אישר התובע שהאירוע התרחש לפני שהוא ואמו נכנסו למסוף, וכי באותה עת היה על גבו תיק גב קטן. (עמ' 2 שורות 7-12) עוד הוסיף כי באותה עת לא האזין למוסיקה. זמן קצר לפני האירוע החלה אמו להסביר לו את שלבי הליך הבדיקה הצפוי להם, ועל כן הוציא את הנגן מכיסו, כיבה אותו והחזירו לכיסו (עמ' 6 שורות 3-14). אך אוזנייה אחת עדיין נותרה באוזן שמאל ואוזנייה אחרת הייתה בתוך החולצה כיון שרק זמ (עמ' 3 שורות 6-7). התובע אישר שהמאבטח פנה אליו וביקש את נגן המוסיקה (עמ' 2 שורה 26), ואולם כיון שסבר שהאדם בבגדים אזרחיים מבקש לגנוב ממנו את הנגן, סירב לתיתו לו. עוד השיב כי הדבר היחיד שעשה היה להוציא את ידו מתוך כיסו, ובתוך שנייה היה על הארץ. כמה שניות לאחר שהופל ארצה הוא פנה למאבטח ואמר לו שיש לו בעיית לב והוציא את ארנקו מהכיס והגיש לו כרטיס המעיד על כך [העתק הכרטיס הוגש כמוצג] (עמ' 5 שורות 10-12). לשאלה אם המאבטח פנה אליו לפני ששם את ידו בכיס השיב "הוא עשה זאת בו זמנית, בעת שהכניס את ידו לכיסי הוא התחיל לדבר איתי." (עמ' 7 שורה 20). לשאלות שנשאל לצורך הבהרת האירוע ענה "כשהייתי שכוב על הרצפה, הייתי עם הידים מכסות את הראש ואת החזה שלי." (עמ' 5 שורה 22). לשאלה האם אמו דברה אליו באותה עת ענה "היא ניסתה. היא אמרה מה שהם רוצים תיתן להם. זה לאחר שהוא שם כובע זיהוי על ראשו וזרק את הכרטיס שהצגתי לו (ת/1)." (עמ' 5 שורות 26-27). עדות מר ערן גוטפלד מר ערן גוטפלד, סטודנט להנדסת בניין באוניברסיטת בן גוריון וביום האירוע מאבטח במסוף אלנבי, העיד בתצהיר עדות ראשית כי לצורך עבודתו עבר מיון קפדני ולאחר מכן קורס הכשרה. עוד ציין כי מדובר במתקן רגיש וכי "התקופה בה קרה האירוע נשוא התביעה הייתה תקופה רגישה במיוחד אשר קדמו לה אירועים פח"עיים נוספים באותו המסוף, דבר אשר העלה אף הוא את רמת הרגישות ומוכנות המאבטחים." (פסקה 9 לתצהיר). העד תיאר את אופן עבודת המאבטחים במתקן, ציין שהם אינם לובשים סימן מזהה, ושבתחילת הטיפול עליהם להציג תעודה או לצעוק בערבית שהם מהביטחון (פסקאות 21-28) עוד ציין כי האזור שבו אירע האירוע הוא "האזור הרגיש והמסוכן ביותר במסוף." (פסקה 26). בתצהירו פירט העד את גרסתו לאירוע כדלקמן: "... בשלב מסוים הבחנתי, בנוסע נושא על גבו תיק ממנו משתלשל חוט אשר מתחבר לתוך כיסו. בשלב זה, כאשר ביננו מרחק של מטרים בודדים, פניתי אליו בשפה האנגלית ושאלתי מה יש לו בתיק ובכיס. הנוסע שמע אותי, עצר במקום והפנה מבטו לכיווני, אולם לא הגיב לדברי והתנהג באופן לא טיבעי ומחשיד. לאחר מכן פניתי אליו פעם נוספת ואז הכניס הנוסע את ידו לכיס ממנו השתלשל החוט והחל בריצה לכיוון האולם המצוי בתוך המבנה... לאור התנהגותו של הנוסע, וחוסר שיתוף הפעולה מצידו, מיד חשדתי שמדובר במפגע אשר נושא מטען על גופו, ומסכן למעשה את כל הנוכחים במסוף... מיד רצתי לכיוונו... אולם גם לאחר שאחזתי בו ... הנוסע ניסה להכות בי באגרופו בפני והחל מאבק ביננו. בשלב זה התחלתי להרגיש מהלומות ואגרופים אשר ניטחו עלי בחזקה מאחור, ולמעשה הותקפתי מלפנים ומאחור. באופן אינסטנקטיבי על מנת להגן על עצמי, הסתובבתי והדפתי את התוקפת מעליי ...מיד לאחר מכן המשכתי להתמודד עם החשוד ולאחר מס' שניות הצלחתי למנוע ממנו מלאיים עלי ותפסתי את ידיו. גם בשלב זה המשיך החשוד להתנגד." (סעיפים 29-35). לתצהירו של העד צורפו שלוש תעודות שניתנו לו: תעודת ציון לשבח שניתנה לו משר התחבורה מאיר שטרית על כך שביום 30.8.05 השתלט וניטרל מחבלת שניסתה לדוקרו; תעודה על סיום קורס מאבטחי מסופים ושתפ"א שנערך בפברואר - מרץ 2005; תעודת הוקרה מטעם חברת שמירה וביטחון שניתנה לו באוקטובר 2005 על תרומתו הרבה לפיתוח וקידום יחידת המאבטחים במסוף אלנבי. בהודעת חשוד שניתנה ביום האירוע במשטרת מעלה אדומים (ת/3) אמר העד "ההורדה הייתה עמוסה באנשים להערכתי 70 איש..." (שורות 9-10). כאשר תיאר את נסיבות האירוע ציין שהתובע עמד 2 מטרים מהכניסה לאולם והוא עמד כארבע מטרים ממנו (שורות16-17). העד הצביע על הדברים שהחשידו את התובע : תיק גב גדול יחסית, חוט שיוצא מהכיס לעבר הראש - הוא לא ראה אוזניות, וטען שמשהו הפריע בהופעה החיצונית.העד ציין שפנה אל התובע באנגלית, תוך כדי התקדמות, התובע לא שמע אותו ופנה אליו שנית "ואז באנגלית אמרתי לו מה יש לך בתוך הכיס עם הצבעה לכיוון הכיס. הבחור הכניס את היד לכיס עם החוט הוא הסתכל עלי והמבט שלו גרם לי להילחץ ומייד הפנה את המבט וניסה להתפרץ לאולם..." (שורות 25- 29). העד המשיך ותיאר כי הדבר היחיד שחשב עליו באותה עת היה למנוע את כניסתו לאולם לכן קפץ על התובע, הבחור התנגד וצעק משהו "שאני לא הבנתי מה הוא אומר" (שורה 36) דבר שהחשיד אותו עוד יותר. "ובמהלך נסיון ההשתלטות עליו הרגשתי מישהו שמנסה לתקוף אותי מאחור כי קיבלתי מכות באיזור הגב סובבתי את הראש אחורה תוך כדי מאבק עם אותו בחור ואני ראיתי בחורה שהיא זו שמתקיפה אותי מאחורה אני הדפתי אותה לאחור ע"י שני אגרופים ..." (שורות 40-45) עוד הוא הוסיף שרק לאחר שהוציא את המכשיר והגיע עוד מאבטח -הבחור אמר שיש לו בעיות בלב (שורות 50-52). בנוגע להדיפת התובעת הסביר : " ברצוני לציין כי כאשר מחשידים אדם כמפגע או מפגע מתאבד לוקחים בחשבון שיש שניים. וכאשר הרגשתי כי מפריעים לי לבצע חיפוש על אותו חשוד השתמשתי בכוח סביר על מנת להרחיק ממני את אותה ההפרעה ... והמשכתי להתרכז במטרה שלי..." (שורות62-64). העד דיווח כי עבד כמאבטח סמוי - בבגדים אזרחיים, והיה חמוש באקדח מוסתר, וכי אי אפשר היה לזהותו כמאבטח "אבל הוא יכול לחשוד ולשער" (דף 3 שורה 18). עוד אישר כי היה לו מכשיר קשר אך הוא לא הזעיק עזרה "כי החשד היה בזמן שפניתי אליו וזה היה פחות משתי שניות ויצר רצף אירועים שלא היה באפשרותי לדווח בקשר." (דף 4 שורות 30-31). העד אישר כי כאשר פנה אל התובע לא הזדהה בפניו כמאבטח, וכי עשה זאת רק תוך כדי המאבק עמו (דף 4 שורות 43-45). העד טען כי הכניס את היד לכיס התובע רק לאחר ששאל אותו מה יש בכיסו והתובע הכניס את ידו לשם. (דף 4 שורות 51-52) במהלך החקירה הנגדית, כאשר נשאל על ההנחיה של המאבטחים להזדהות בעת שניגשים לחשוד השיב "כשמדובר באירוע שמצריך טיפול ללא שהות לא תמיד יש זמן" (עמ' 21 שורה 27) ועוד הוסיף בעניין "אם אתה תחשוד בבן אדם שהוא מפגע לא תעיז להזדהות, כי יכול לקרות משהו גרוע בהרבה... אני פניתי אליו תוך כדי, ושם זה תהליך של כמה שניות שמתגלים סימנים חשודים, אני רואה את המבט שלו ואת הכנסת היד לכיס, את הריצה שלו וההתפרצות שלו לתוך האולם, ואני במרחק של 2 מ' ממנו, ובזמן הזה אין לי זמן להגיד לו שאני מהביטחון. זה היה אחרי ששאלתי אותו מה יש לך בכיס." (עמ' 21 שורה 29; עמ' 22 שורות 1-4) כן אישר שגם כאשר פנה אל התובע באנגלית הוא לא הזדהה שהוא מהביטחון (עמ' 22 שורות 5-8). בא כוח התובע הצביע על סתירה לכאורה בין תצהיר העד שבו נטען שהתובע רץ כאשר פנה אליו, לבין הודעתו של העד במשטרה, שבה טען כי פנה אל התובע 2 מ' מהכניסה לאולם. על כך השיב העד "...בשלב שאני מתקרב לעברו, תוך ששאלתי מה יש בכיסו, התגלו סימנים מחשידים, המבט לכיווני, פנים לחוצים ומחשידים, סובב מבט חזרה לכיוון האולם, והחל בריצה. אני לא זוכר באיזה מרחק הייתי ממנו כשהחל לרוץ, אני מעריך כ-מטר, מטר וחצי. הייתי צריך לתפוס אותו. יש לו אינסטינקטים טובים, צעדי רחבים יותר. הייתי תוך כדי תנועה..." (עמ' 24 שורות 20-24) כאשר נשאל בנוגע לזיהוי המכשיר אותו נשא התובע בכיסו השיב "לא ידעתי שזה איפוד. וזה היה בכיס." (עמ' 19 שורה 12). עוד השיב שכאשר חיפש על התובע הוא אינו זוכר אם הוציא את המכשיר או שהמכשיר נפל, ואישר כי אזק את התובע לאחר שידע שמדובר במכשיר אלקטרוני (עמ' 25 שורות 6-11). כאשר נשאל אם בהתייחס למבנה גופה של התובעת לא היה די לדחוף אותה השיב שאין הבדל בין גבר לאשה כאשר מדובר בתוקף (עמ' 27 שורה 12). כן השיב "... עד שהוא [החשוד] לא מזוכה מאותו חשד שלי, זה הדבר הקונקרטי. כל מי שקופץ עלי, גבר, ומכה אגרופים בגבי, אפנה תשומת לב לחצי שנייה, אהדוף אותו והוא יפול ואחזור לחשוד שלי..." (עמ' 27 שורות 7-9). עדות מר יואב מרקוביץ - מטעם נתבעת 1 מר יואב מרקוביץ, עובד נתבעת 1 כמנהל ביטחון מסוף גבול, שימש בתפקיד זה גם ביום התאונה. על פי עדותו בתצהיר עדות ראשית "לאירוע המדובר לא היה עד מטעם הרשות וגם לא היה צריך להיות, והיחידים שנטלו חלק באירוע ומי שהיו האחראים לתפעולו הם עובדי חברת השמירה בלבד..." (סעיף 8). לתצהירו צירף את החוזה בין נתבעת 1 לבין נתבעת 2, וכן אישור על קיום ביטוח לפיו ביטחה נתבעת 2 את אחריותה של הרשות בביטוח אחריות כלפי צד שלישי ובביטוח אחריות מקצועית. בחקירה הנגדית אישר מר מרקוביץ כי "רשות שדות התעופה והקבלן פועלים על פי הנחיות של משטרת ישראל, אין לנו שיקול דעת בנהלי משטרת ישראל" (עמ' 16 שורות 1-2). עוד אישר כי המנהל המפקח על המאבטחים שפועלים בהתאם להנחיות הרשות (עמ' 16 שורות 5-6). על פי עדותו, הוא זה שהכריז על סוף האירוע. לדבריו, במהלך האירוע דיבר עם התובעת "... במהלך התחקור הממוקד שלי בחשוד לפני שהאירוע חזר לשגרה, אני זוכר שהתובעת הגיעה אלי בצעקות, ואמרה שהוא לא בסדר ושהוא מטורף..." (עמ' 17 שורות 14-15). מר מרקוביץ אישר שנתבעת 2 פועלת גם היום במסוף, וכי לאחר האירוע לא הועבר המאבטח מתפקידו. (עמ' 17 שורות 19-23). בחקירה החוזרת, לשאלה באיזה שלב הגיע למקום האירוע, השיב "כשהגעתי למקום הבחנתי בערן [המאבטח] שולט על נוסע, חשוד שנמצא על הרצפה." (עמ' 17 שורה 26). ההודעה של מר מקסים ריילין - במשטרת מעלה אדומים לכתב התביעה צורפה הודעתו של מר ריילין אשר עבד ביום האירוע כמאבטח במסוף. ביום האירוע מסר העד הודעה במשטרה. בהודעתו במשטרה מסר כי בזמן האירוע הוא שהה בעמדה המקבילה לאירוע "שמעתי צעקות הוצאתי את הראש מבעד לדלת וזיהיתי מאבטח בשם ערן בקרבת חשוד כאשר שאר האנשים בורחים משם. צעקתי לבודקת לדווח אירוע תוך כדי ריצה למקום זיהיתי את ערן משתלט על החשוד...". העד המשיך לתאר כי עזר לערן להשתלט על החשוד ולאזוק אותו ולאחר מכן הוא לקח את התובעת לכיוון האולם. על פי עדותו, הוא לא ראה איך נפגעה התובעת, ולא ראה אותה מכה את ערן בגבו, אך שמע על כך לאחר מכן מהמאבטחים שהיו במקום. עוד ציין כי הוא לא היה לבוש במדים, ואולם הוא נשא עליו תג זיהוי שאותו מוציאים במהלך אירוע. ההודעה של מר אלכסיי בלינסקי - במשטרת מעלה אדומים לכתב התביעה צורפה הודעתו של מר בלינסקי אשר ביום האירוע עבד כמאבטח במסוף. ביום האירוע מסר מר אלכסיי בלינסקי הודעה במשטרה. בהודעתו במשטרה מסר כי לאחר ששמע צעקה הוא ראה את ערן נאבק עם נוסע צעיר. "בשלב זה הוכרז על אירוע לפי הנוהלים הפנימיים שלנו. אני דרכתי אקדח לאחר ששלפתי אותו הגעתי למאבטח שהיה על הרצפה עם הנוסע וחיפיתי עליו בזמן שהוא מבצע חיפוש גופני על הנוסע." (שורות 4-7). העד תיאר כי הורה לערן ולמקסים - שהגיע לעזור - לאזוק את הנוסע. רק בשלב זה "ראיתי שני מטר משם אישה שכובה על הרצפה ויש מאבטח שמבצע עליה גם חיפוש גופני ... הבנתי שהיא קשורה לאותו נוסע והורתי למאור לאזוק גם אותה." (שורות 11-14). העד אישר שהם עבדו בבגדים אזרחיים עם תג זיהוי על הצוואר "וגם צעקנו תוך כדי 'חיפוש בטחון' באנגלית ובערבית." (שורות 24-25). הוא עונה כי אינו יודע מי דחף את האישה "אבל רק ערן המאבטח היה בסביבה" (שורה 27). דיון והכרעה בנסיבות האירוע עיון בראיות ובטענות הצדדים מעלה כי האירוע המצער מקורו באי הבנה בין התובע לבין המאבטח. התרשמתי שהתובעים נהגו בתום לב, ולא בהתרסה, בזדון או מתוך רצון שלא לשתף פעולה. כן התרשמתי שהמאבטחים פעלו כיאות, בהתאם לנהלים. ניתן לקבוע על יסוד הראיות שהשתלשלות העניינים הייתה כדלקמן: התובעים, שהינם בעלי חזות מערבית, ירדו מהאוטובוסים במסוף אלנבי, מסרו את מזוודותיהם לבידוק ולסריקה, והחלו לנוע לעבר אולם הנוסעים. באותו זמן היו מצויים בשלב הרגיש של הגעת הנוסעים למסוף, עוד בטרם עברו את הבידוק הביטחוני. התובע עורר את חשדו של המאבטח הסמוי, שהיה לבוש בגדים אזרחיים ולא נשא סימני זיהוי כלשהם. המאבטח ניגש אל התובע, פנה אליו באנגלית, וביקש ממנו את החפץ שבכיסו, מבלי להזדהות. התובע לא הבין את דבריו ואת כוונתו של המאבטח ולא עשה כדבריו. ניתן ללמוד מהראיות שהתובע, נער צעיר בן 17, כלל לא היה מודע לרגישות הביטחונית במסוף ולאפשרות שמאבטח סמוי שאינו לבוש במדים יגש אליו ויורה לו דבר מה עוד לפני הבידוק הביטחוני. התובע אף לא חשש שמכשיר השמע האלקטרוני שבכיסו, או ששמיעת מוזיקה באמצעות האוזניות, או המעבר במקום עם חוטע חשמל הנתלים על כתפו, עלולים להחשידו. יתכן שהתובע האזין למוזיקה באותה עת. יתכן שסגר את המכשיר ואולם באזנו עדיין הייתה אוזנייה, כפי שהעיד, ואולי בשל כך הוא לא שמע את הנאמר לו, או שלא הבין את דברי המאבטח. על רקע זה חשש התובע שאדם זר מנסה לגנוב ממנו את המכשיר שהיה בכיסו ושבאמצעותו האזין למוזיקה. בשל כך המשיך את דרכו לעבר אולם הנוסעים. יתכן שהוא אף הגביר את קצב הליכתו כדי לחמוק מפני התוקף אותו. המאבטח חשש כאמור שמדובר במפגע, ורצה למנוע בכל דרך את כניסתו לאולם הנוסעים, שם פגיעתו עלולה להיות מסוכנת יותר. המאבטח התרשם שהתובע בורח ממנו ומנסה להתפרץ אל עבר אולם הנוסעים, ועל כן קפץ עליו, השכיבו לארץ והחל לערוך על גופו בדיקה בטחונית. תוך כדי פעולתו הרגיש באדם החובט בו מאחוריו, ותחת ההנחה שמדובר בשני מפגעים, הלם באדם שהיה מאחוריו על מנת להרחיקו. הייתה זו כאמור התובעת, שנפלה ונחבלה בפניה, בעיקר באפה. התובעים נאזקו, ולאחר שנוקו מחשד שוחררו. האחריות כפי שציינו הנתבעות, במועד האירוע המצב הבטחוני היה קשה ומתוח. כפי שפירטה נתבעת 2 בסיכומיה, שבועיים לפני האירוע נחטף גלעד שליט, באותו היום נחטף ונרצח הנער אליהו אושרי, אשר נקבר בתוככי העיר רמאללה, וגופתו נמצאה כעבור מספר ימים. יומיים לאחר מכן פרצה מלחמת לבנון השנייה, ויום לאחר מכן פגע מטח קטיושות בעיר צפת וגרם להרוגים ולפצועים. כשבועיים לאחר האירוע נושא התביעה, נמצאה גופתו השרופה של מר דני יעקובי, בתא מטען של רכב שנמצא בקלקיליה. במצב הבטחוני ששרר באותה עת, האפשרות לאירועי חבלה וטרור אינה אפשרות ערטלאית, כי אם מציאות יומיומית. כפי שהעיד המאבטח, תקופת מה לפני האירוע האמור, היה מעורב בניסיון של מפגעת לדקור אותו במהלך עבודתו במסוף. ואולם גם על רקע זה של מצב ביטחוני קשה ומתוח, התוצאה לפיה מצאו את עצמם שני תיירים תמימים, אם ובנה הצעיר הנכנסים לגבולות הארץ, פגועים וחבולים לאחר שנחשדו כמפגעים, כתוצאה מיישום הנהלים שנועדו לשמור על חייהם, הינה תוצאה קשה אשר יש למנעה. אין להתעלם מכך שלגבול המדינה מגיעים לא רק מחבלים המבקשים לנקוט פעולות טרור, אלא גם תיירים תמימים המבקשים להיכנס לארץ למטרות שלום. לצד ההיערכות למניעת פיגועים, יש להערך למניעת תוצאות דוגמת האירוע נושא התביעה, ולנקוט בכל אמצעי אפשרי כדי למנוע פגיעה בתיירים תמימים המגיעים למסוף הגבול לשם כניסה לישראל. פעילות המאבטחים עוולת התקיפה אף שבכתב התביעה לא נטענה עילת התקיפה, מצאתי שיש לציין בקצרה כי לכאורה מעשי המאבטחים הינם בבחינת "תקיפה", כהגדרתה בסעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יחד עם זאת, כפי שצוין בכתב ההגנה, עומדת לנתבעות הגנת סעיף 24 הקובעת כדלקמן: "בתובענה על תקיפה תהא הגנה לנתבע אם - (1) עשה את המעשה בסבירות כדי להגן על עצמו או על זולתו מפני פגיעה בחיים, בגוף, בחירות או ברכוש, והיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מהמעשה לבין הנזק שסביר היה שיימנע על ידיו, היה סביר;... מצאתי שפעילותו של המאבטח הייתה סבירה, ואין ספק שהמעשה נעשה על מנת להגן על עצמו ועל זולתו, מפני פגיעה בחיים, ושהיחס בין הנזק שסביר היה שייגרם מפיגוע לבין הנזק שנגרם לתובעים היה סביר. עוולת הרשלנות מבחינת עוולת הרשלנות, אינני סבורה שנפל דופי בפעילות המאבטחים, או שהם נהגו ברשלנות, שהפרו את החובות המוטלות עליהם, או שהפרו את נהלי הביטחון והאבטחה הקיימים במקום. לא מצאתי אף שנפל פגם כלשהו באותם נהלים. כאמור, לאור המצב הבטחוני והמציאות של פיגועים באתרים הומי אדם, לרבות במסופי הכניסה לישראל, אין מנוס מנקיטת אמצעי אבטחה. מצאתי שיש לקבל את טענת הנתבעות לפיה מתחם מעבר הגבול כולו מנוהל על ידי כללי האבטחה שגובשו ונכתבו על ידי משטרת ישראל והשב"כ ומצוי בסמכותם. לא הוכח כאמור כי הנתבעות חרגו מנהלים אלו. נגד המאבטחים לא ננקט הליך משמעתי או פלילי, המאבטחים כולם המשיכו לאבטח את המקום לאחר האירוע - ללא הערה בתיקם וללא כל שינוי בנהלי האבטחה. מהעדויות עולה שהמאבטח המעורב באירוע נהג בסבירות, ולאחר שהתובע עורר את חשדו, פעל כיאות במטרה לסכל פיגוע המוני במקום. המאבטח הסביר שלאור הדחיפות והחשש להפעלת מטען, לא היה סיפק בידו להזדהות בשעה שפנה אל התובע, אלא רק מאוחר יותר. יחד עם זאת, עולה מעדותו שהוא פנה אל התובע באנגלית, וכיון שהתובע לא נענה לו אלא ניסה להתרחק ממנו, הוא פעל באופן מיידי כדי לעצור את התובע מפריצה לאולם הנוסעים ושימוש בחפץ החשוד שהחזיק בכיסו. גם העובדה שהתובע נאזק לאחר שנמצא שבכיסו היה מכשיר אלקטרוני, ולאחר שהציג כרטיס המעיד על בעייה רפואית, אינם מעידים לטעמי על רשלנות. אין להוציא מכלל אפשרות שאדם הסובל מבעייה רפואית ינסה לבצע פיגוע, כפי שאין להוציא מכלל אפשרות שנער צעיר ינסה לעשות כן. בנסיבות העניין לא מצאתי שעצם הפגיעה בתובעת בידי המאבטח מהווה משום רשלנות או הפרת חובה חקוקה. המאבטח הסביר את חששו שמדובר באירוע שבו מעורבים שני מפגעים, ואת התרשמותו שהוא מותקף על ידי התובע מצד אחד ועל ידי התובעת מצד שני, ועל כן הדף אותה מעליו אל עבר הרצפה, על מנת שיעלה בידו לבדוק מהו החפץ שהחזיק התובע בכיסו ולהשתלט עליו. נקיטת אמצעים למניעת פגיעה בתיירים תמימים לעומת זאת, מצאתי שיש לקבל את טענת התובעים לפיה לא הוצבו במעבר הגבול שלטים הדורשים מהנוסעים להסיר פריטים מחשידים, כגון מכשיר השמע שבו השתמש התובע ולפיכך מצאתי שיש להטיל אחריות על הנתבעות כיון שלא ננקטו אמצעים למניעת פגיעה בתיירים תמימים המגיעים למסוף. כידוע, לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113; ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח (3) 385; ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (מיום 19.3.2007))". כפי שצויין לעיל, האירוע אירע בשלב רגיש של מעבר הנוסעים מהאוטובוס אל עבר אולם הכניסה, בטרם עברו בדיקה ביטחונית, ועל כן אין להוציא מכלל אפשרות שבשלב זה הם נושאים מטענים ועלולים לבצע פיגוע. המאבטח העיד באריכות על כך שבמקום פועלים מאבטחים סמויים, וכי לעיתים, מפאת הדחיפות, אין הם מזדהים כמאבטחים, כפי שהיה בענייננו. יחד עם זאת, על הנתבעות לשקול לא רק את הצורך להשתלט על מפגעים פוטנציאלים, אלא גם את הצורך למנוע תוצאה שבה תייר תמים ייפגע בשל אמצעי הבטיחות הננקים במקום. מבחינה זו מוטלת על הנתבעות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התיירים הבאים בשערי הגבול. כשם שהנתבעות צפו את האפשרות שנשים ונערים צעירים יהיו מפגעים, כך עליהן לצפות את האפשרות שתיירים תמימים יחשדו לחינם, וכתוצאה מפעילות המאבטחים למניעת פיגוע ייחבלו ויינזקו. ניתן וצריך לצפות שתיירים תמימים אינם מודעים לכך שמדובר בשלב רגיש, או לכך שקיימים ביניהם מאבטחים סמויים, הבוחנים את מעשיהם בקפידה. אמנם מטעמי בטיחות אין מקום להודיע לציבור ולפרסם את הצעדים הננקטים, את עובדת קיומם של מאבטחים סמויים, או את נהלי האבטחה, שכן פרסום כאמור עלול לפגוע במאמצי האבטחה או לסכלם. יחד עם זאת, יש לנקוט באמצעים יעילים ככל האפשר למניעת הפגיעה בתיירים תמימים, תוך עריכת איזון נאות בין צרכי הביטחון לבין הצורך למנוע פגיעה בחפים מפשע. לשם כך יש לנקוט בצעדים המדריכים את התיירים התמימים כיצד עליהם לפעול, במיוחד בשלב הרגיש שבו טרם נערכה בדיקה ביטחונית. כפי שעולה מעדותו של המאבטח, התובע עורר את חשדו לאחר שהוא ראה חוט חשמל משתלשל ממכנסיו או מתיקו אל עבר ראשו, ואולם הוא לא ראה אוזנייה. התובע אכן אישר שבאותה עת הפסיק את פעילותו של מכשיר השמע, ואולם חוטי המכשיר היו מונחים על גופו, והאוזנייה הייתה רק באוזנו האחת. אם אכן זהו סימן מחשיד, על הנתבעות למנוע את הגעתם של הנוסעים לאולם באופן מחשיד, ולשם כך יש להורות לנוסעים שעליהם להכניס לתיקם לפני ירידתם מהאוטובוס, מכשירים אלקטרוניים, או כל דבר אחר המעורר חשד, לאסור עליהם האזנה באמצעות אוזניות, אף לאסור עליהם לחבוש לאזניהם אזניות (כשם שהדבר אסור בשעת נהיגה), על מנת שיוכלו לשמוע את ההנחיות הניתנות להם, לאסור עליהם לשאת חפצים בכיסיהם, ועוד כיוצא באלו אמצעים שימנעו אי הבנות בין נוסעים תמימים לבין מאבטחים. מהראיות שהובאו בפני עולה ששלטי הדרכה כאמור לא היו מוצבים במקום, לא ניתנה לנוסעים הדרכה להימנע משימוש במכשירים אלקטרונים ולקפלם לתוך התיק. העדר אמצעים כאמור הכשיל את התובע ויצר את חוסר ההבנה שבסופה נחבלו כאמור התובע ואמו על ידי המאבטחים. יצוין בהקשר זה שהנתבעות לא הציגו בפני דוח שנערך לאחר האירוע, ככל שנערך, או מסקנות שהופקו, או התייחסות לקיומם של נהלים אשר נועדו למנוע פגיעה בנוסעים תמימים. חלוקת האחריות בין הנתבעות לטענת התובעים, עולה מהראיות שהמסוף הוא בפיקוח ובשליטה של נתבעת 1. נטען שנתבעת 1 היא האחראית על ההיבטים המקצועיים והניהוליים של המסוף ושל המאבטחים, כגון: קבלת עובדי הקבלן לעבודה במסוף; פיקוח על כוננות; בטיחות והכשרת המאבטחים; הדרכה ואימון מאבטחי המסוף; פיקוח על המאבטחים במסוף; פיקוח על שעות העבודה של המאבטחים. כן נטען שבסמכותה לסיים את תפקידו של מאבטח. לטענת נתבעת 1, האחריות רובצת לפתחה של נתבעת 2 ושל הצדדים השלישיים בלבד, וזאת על יסוד הבסיס החוזי ביניהן. פורט שאף נציג מטעמה של נתבעת 1 לא היה עד לאירוע, ולא היה אחראי לקרות האירוע. נטען שבמסגרת החוזה בין הצדדים התחייבה נתבעת 2 להיות האחראית על המאבטחים ועל עבודתם. נתבעת 1 הפנתה לכך שבסעיף 23 לחוזה מפורטת אחריות נתבעת 2 בנזיקין ובסעיף 24 מפורטת התחייבות חברת השמירה לקיים פוליסות ביטוח. כן הפנתה לכך שעל פי החוזה החברה היא קבלן עצמאי ונבדל מהרשות. לטענת נתבעת 2, היא אך שילמה את שכרם של המאבטחים ודאגה לצורכיהם המנהלתיים, בעוד שנתבעת 1 היא זו המנהלת בפועל את המסוף, האחראית בשטח על פועלם של המאבטחים, ועל הפיקוח על אופן עבודתם. נטען שלהלכה המאבטחים הם עובדי נתבעת 1, שכן היא הנותנת להם את הנחיות העבודה בשטח, הם כפופים להוראותיה, ומצויים תחת פיקוחה. נטען שפעולת נתבעת 2 מסתכמת באיתור ראשוני של מועמדים לתפקיד מאבטח, ושהיא אינה אלא הצינור להעברת המשכורת מנתבעת 1 לידי המאבטח. אשר לטענה כי בהתאם להוראות ההסכם נתבעת 2 מחויבת לפצות את נתבעת 1, נטען כי מדובר בחוזה אחיד ובו תנאים מקפחים, המטילים כל אחריות אפשרית על כתפי נתבעת 2, ללא קשר לנסיבות האירועים והחובות המוטלים עליה. נטען שגם אם לא יבוטלו התנאים המקפחים בחוזה, יש לפרש את התנייה כלשונה, ואין לקבוע שהיא כוללת מקרים שבהם חבה נתבעת 1 ברשלנות, שכן הדברים לא נאמרו במפורש. לשם הכרעה בחלוקת האחריות בין הנתבעות, יש לבחון את ההיבט הנזיקי, ההיבט החוזי, וההיבט הביטוחי, כאחד. מן הבחינה הנזיקית, מצאתי שיש לחייב את שתי הנתבעות באחריות לנזקי התובעים. נתבעת 1 הינה מחזיקת המקרקעין וככזו חבה בחובת זהירות כלפי הבאים בשעריה. לא זו אף זו, בהתאם לסעיף 5(א)(3) לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז- 1977, תפקידה של נתבעת 1 הינו, בין היתר, "לנקוט אמצעים לבטחונם של שדות התעופה של הרשות, ושל בני האדם, הטובין, כלי הטיס, המבנים, המתקנים והציוד שבהם...;" הוראות אלו חלות גם לעניין מסוף הגבול אלנבי, מכוח חוק רשות שדות התעופה (הוראת שעה), תש"מ- 1980. אשר לנתבעת 2, מההסכם בין הנתבעות (להלן- "הסכם השירות"), עולה שההסכם אינו הסכם להספקת כוח אדם, כפי שניסתה נתבעת 2 להציגו בסיכומיה, אלא הסכם למתן שירותי ביטחון. בסעיף 2 להסכם השירות מוגדרים ה"שירותים" כ- "מתן שירותי שמירה, אבטחה, מינהלה, שירותי פריקה וטעינה של כבודת נוסעים ובדיקה של נוסעים, טובין (כבודה נלווית ומטענים בלתי מלווים) ושל כלי רכב בכל מסופים כולל שירותים של עבודות כלליות ותחזוקה, כמפורט בנספח השירותים של המסופים;" (נספח השירותים של המסופים לא הוגש). בסעיף 4 להסכם השירות נקבע "הרשות מוסרת בזה לקבלן והקבלן נוטל בזה על עצמו את מתן השירותים, כהגדרתם בסעיף 2(ג) לחוזה, לשביעות רצון הרשות, הכל בכפוף להוראות החוזה...". בסעיף 18 (ג) להסכם השירות נכתב כי "הקבלן מתחייב לפעול בהתאם להוראות החוזה ובהתאם לנהלי העבודה של המסופים והוראות הקבע, הכל תחת הנחיותיו ופיקוחו של מנהל, או קצין הבטחון בכל המסופים, לרבות לעניין מניעת פיגועים חבלניים, שמירה על הבטחון ומניעת הברחות.". אמנם ניתן ללמוד מהוראות החוזה שנתבעת 1 שמרה לעצמה סמכויות רבות בתחום הביטחון והאבטחה, כך למשל בענייננו העד מטעמה של נתבעת 1 הוא שהכריז על סיום האירוע, ואולם בתחומי האבטחה והביטחון גם לנתבעת 2 תפקיד חשוב. בהתאם להוראות החוזה, היא האחראית לשירותי האבטחה, וכן להדרכה, לאימון, גם בקשר לשירות לנוסע (סעיף 12(2), וכיוצ"ב. בשל תפקידה בתחום הביטחון והאבטחה מוטלת גם על נתבעת 2 חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית לשלומם של הנוסעים התמימים ועליה לוודא שנוסעים תמימים אלו לא ייפגעו בשל פעילות האבטחה. אשר לחלוקת האחריות בין הנתבעות, כפי שנפסק, המבחן לקביעת שיעור ההשתתפות בין מעוולים במשותף, על פי סעיף 84 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הוא "מידת האחריות" של כל אחד מהמעוולים לנזק. מידת האחריות נבחנת על פי מידת האשמה ההדדית ומשקלה היחסי של התנהגות כל אחד מן הצדדים באשם לגרימת הנזק (ראו למשל ע"א 3656/99 טרנסכלל בע"מ נ' מ.א.ר. מסחר וספנות בע"מ, פ"ד נו (2) 344; ת"א (מחוזי י-ם) 9107/07 פסקו נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ (מיום 9.1.12)). בהתאם למבחן זה, ובהתאם לראיות שהובאו בפני, מצאתי שחלקה של נתבעת 1 באחריות במישור הנזיקי גבוהה יותר, הן על יסוד תפקידה הסטטוטורי, כפי שנקבע בחוק רשות שדות התעופה הנ"ל, הן על יסוד היותה המחזיק במקרקעין שהוא רלוונטי יותר לעניין השילוט בשטח. בשל כך מצאתי שיש לקבוע כי אחריותה של נתבעת 1 הינה בשיעור של 60%, בעוד שאחריותה של נתבעת 2 הינה בשיעור של 40%. במישור החוזי מצאתי שיש לקבל את טענת נתבעת 1 לפיה נטלה על עצמה נתבעת 2 לבטח גם את אחריותה של נתבעת 1. בסעיף 23(א) להסכם השירות העוסק באחריות הקבלן בנזיקין, נקבעו שתי הוראות שונות: בפסקה (2) נקבע שהקבלן אחראי "לכל נזקי גוף שייגרמו לעובדי הרשות ו/או מי מטעמה, ו/או לצד שלישי כלשהו, בשל מעשה או מחדל של הקבלן, של עובדיו ושל מי שפועל בשמו או מטעמו במסופים, תוך כדי או עקב מתן השירותים, או תוך כדי או עקב מילוי התחיבויות הקבלן עפ"י החוזה". בנוסף להוראה זו הקובעת את אחריות נתבעת 2 למעשי רשלנות שלה, של עובדיה ושל מי שפועל בשמה, נקבעה בפסקה (3) הוראה נוספת לפיה אחראי הקבלן גם ל"כל חבלה, בגוף או ברכוש, פגיעה, הפסד או נזק כלשהו שייגרמו לעובדי הקבלן, לשליחיו ו/או לבאים מכוחו ו/או לצד שלישי כלשהו, תוך כדי או עקב מתן השירותים, או תוך כדי או עקב מילוי ההתחיבויות הקבלן עפ"י החוזה" (ההדגשות אינן במקור). עולה מההשוואה בין הפסקאות שבעוד שבפסקה (2) נקבעה חבותה של נתבעת 2 לרשלנותה שלה, הרחיבה פסקה (3) וקבעה את אחריותה של נתבעת 2 לכל פגיעה שנגרמה לצד שלישי כלשהו, תוך כדי או עקב מתן השירותים או תוך כדי התחייבות הקבלן על פי הסכם השירותים, ללא קשר לזהותו של עושה המעשה או המחדל. בהתאם להוראה זו, אחראית נתבעת 2 גם למעשה או מחדל רשלניים של נתבעת 1 שבגינם נגרם נזק לצד שלישי, ובלבד שהנזק נגרם תוך כדי או עקב מתן השירותים. כהשלמה לסעיף זה נקבעו בהסכם השירות הוראות משלימות להוראה לפיה מוטלת החובה על נתבעת 2 לפצות את נתבעת 1 בגין רשלנותה. כך למשל בסעיף קטן (ד) נקבע שנתבעת 2 מתחייבת לשפות את נתבעת 1 במלוא הסכומים שנתבעת 1 תחוייב בהם בגין תביעה שתוגש נגדה ואשר הקבלן אחראי לה על פי החוזה. כך למשל נקבע בסעיף קטן (ז) כ הקבלן לא יישא באחריות בגין נזק שייגרם כתוצאה של פגיעת איבה. גם בסעיף 24 להסכם השירות נקבעו הוראות משלימות, בכל הנוגע לביטוח. כך למשל נקבע בסעיף 24(א) מבלי לגרוע מאחריותו ומהתחייבויותיו של הקבלן בין על פי דין ובין על פי חוזה זה, הקבלן מתחייב לקיים על חשבונו - לטובתו ולטובת הרשות- במשך כל תקופת השירותים בהתאם לחוזה, וכל עוד אחריותו קיימת בהתאם לחוזה ו/או על פי כל דין, פוליסות ביטוח כדלקמן (להלן: "ביטוחי הקבלן")... (2) "פוליסת לביטוח אחריוות כלפי צד שלישי- אשר תבטח אחריות כלפי צד שלישי על פי כל דין, ... הפוליסה תכלול סעיף אחריות צולבת...". בהתאמה לכך נקבע בסעיף קטן (ב) של סעיף 24 כי שם המבוטח בביטוחי הקבלן כהגדרתם בסעיף קטן (א), כך שיכלול גם את נתבעת 1, אף נקבע שהמבטחים יוותרו על זכות התחלוף כנגד נתבעת 1 והבאים מטעמה, בקשר עם כל נזק, למעט אדם שגרם לנזק בכוונת זדון. (ראו גם השלמות בסעיפים קטנים (ג) עד (יג)). כל ההוראות הללו מעידות על כך שבהתאם להסכם בין הצדדים התחייבה נתבעת 2 לשפות גם את אחריותה של נתבעת 1 לנזקי צד ג' ולבטח גם את אחריותה של נתבעת 1 לנזקים כאמור. כיוון שבענייננו נגרם הנזק לתובעים, כצד ג', תוך כדי מתן שירותיה של נתבעת 2 וכתוצאה מהם, מצאתי כאמור שבהתאם להסכמות הצדדים בהסכם השירות, על נתבעת 2 לפצות את נתבעת 1 בכל סכום המוטל עליה בהתאם להיקף אחריותה. אשר לטענת נתבעת 2 לפיה מדובר בתנאי מקפח בחוזה אחיד, לא מצאתי מקום לקבל את הטענה. כפי שנפסק לא אחת, מדובר בתנייה שכיחה ומקובלת שכל מטרתה הינה לקבוע מי יישא בתשלום הפרמיה עבור החבות הביטוחית. מדובר למעשה בתנאי כספי, במסגרת התקשרות עסקית חופשית בין צדדים. כפי שנפסק על ידי כב' השופט ת' אור בע"א 971/90 חרושת ברזל פ"ת בע"מ נ' יוסף סמרי, שאליו הפנתה נתבעת 1 בסיכומיה- "רשאים הצדדים להסכים בעניין זה כאשר יחפצו, כל עוד הסכמתם אינה פסולה על פי הדין, ואין ספק ששיקולים מסחריים, כלכליים או שיקולי כדאיות אחרים יכולים להכתיב את התנאים המוסכמים. שיקולים כאלה יכולים להביא גם לתנאי מוסכם, שעל פיו בכל מקרה שהאחד יחויב בנזיקין יהא האחר חייב לפצותו. אומר על כך השופט זוסמן בע"א 541/67 [7], בעמ' 633-634: "...מקום ששניים התקשרו מרצון בחוזה והסכימו ביניהם שאחד מן השניים ישא במלוא הנזק, תהא אשר תהא מידת אשמתו של השני, מה טעם יתערב בית המשפט בדבר וישנה את תוצאות ההסכם? כלל היושר המחייב שוויון הנטל בנזיקין אינו נוהג אלא מפני שזו עילת נזיקין, מאין הסכם חלוקה בין שני החייבים. אך מקום שהצדדים עשו ביניהם הסכם, חזקה עליהם ששיקולים עסקיים וכשרים הניעו אותם להסכים למה שהסכימו. אין דרכו של בית המשפט לעשות לצדדים חוזה אחר, ואולי אפילו הוא יותר צודק מזה שהם בעצמם עשו. אם ייתכנו מקרים קיצוניים, בהם יימנע בית המשפט, מטעמים של יושר, מלבצע חיוב חוזי - ועל כך לא אאריך את הדיבור - המקרה שלפנינו אינו נמנה עליהם. בבירור תביעת שיפוי חוזית לא תהא איפוא אשמת הצדדים נקודת המוצא, אלא השאלה תהא: מהו הנזק עליו התחייב הנתבע בהסכם לשפות את התובע? הענין הוא ענין של גילוי דעת הצדדים ולא של יושר". חברת ביטוח, הנוטלת על עצמה, במסגרת ביטוח אחריות, לשפות את מבוטחה על נזק בו יחויב זה לשלם, עושה כן משיקולים עסקיים, כנגד דמי ביטוח שקיבלה ממבוטחה. אך חוזה שיפוי יכול להיעשות גם על ידי אחרים, ומטעמים עסקיים אחרים. פלוני המעוניין לקבל את ביצועה של עבודה בקבלנות, ובמסגרת ביטוח שהוא מבטח את עצמו יכול הוא לבטח את עצמו ביטוח אחריות כנגד כל תאונה שתארע תוך ביצוע העבודה למי מעובדיו או לכל צד ג', וכשהדבר עשוי להיטיב את סיכוייו לקבל את העבודה או לרצות את נותן העבודה - על מה ולמה לא יהיה זה סביר מצדו להתחייב לשפות את נותן העבודה, אם זה יחויב בתשלום פיצויים לאלה הנזכרים לעיל, אפילו שחובת הפיצויים נולדה עקב רשלנות מצד נותן העבודה?" אשר להיבט הביטוחי, אין בפני למעשה טענה שלפיה חרף תניות הסכם השירות הפוליסה אינה מכסה את חיוביה של נתבעת 2 על פי הסכם השירות, נתבעת 2 ומבטחתה יוצגו על ידי אותו מייצג, וניתן להניח ולקבוע שככל שמוטלת האחריות על נתבעת 2 היא מוטלת גם על מבטחתה, צד ג/2. אשם תורם לטענת התובעים, בנסיבות האירוע אין כל מקום לזקוף אשם תורם לתובעים אשר פעלו ככל אדם סביר המותקף על ידי אדם זר ואף לא התנגדו התנגדות פיזית לאלימות המאבטחים. הנתבעות טענו כי האירוע אירע באשמם הבלעדי של התובעים ו/או אשם שיש בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין נזקיהם ובין מעשי הנתבעת. התובעים פעלו בחוסר סבירות ובחוסר זהירות, ברשלנות ובפזיזות במקום רגיש כמו מסוף אלנבי, עוררו חשד ולא תרמו להסרת החשד מהם, אלא התנגדו לבדיקה, תוך שהתובעת תוקפת את המאבטח מאחור - דבר שהגביר את החשד. כפי שנקבע בפסיקה, "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, עמ' 236 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד "(ראו פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09), וכן גם ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ ואח' נ' י' תנעמי, פ"ד נח (1), 1 ).   כפי שפירטתי לעיל, מצאתי שמקורה של התרחשות העניינים באי הבנה בין הצדדים. לא מצאתי שהיה בהתנהגותו של התובע או של התובעת דבר המעיד על התנהגות בלתי סבירה, על התנהגות פרובוקטיבית או תוקפנית. מלבד החשד שעורר במאבטח לא נראה כי עשה פעולה כלשהי שאיננה סבירה במצב בו היה. מהראיות עולה כי בשלב הראשוני של העימות לא היה מודע לכך שהאדם המתעמת עמו הינו איש ביטחון והתנהגותו הייתה אינסטנקטיבית ומתאימה לאדם שמאמין כי תוקפים אותו. המאבטח היה מאבטח סמוי והתובע, שהיה נער צעיר לא הבין את שהתבקש לעשות. אשר לתובעת, מצאתי שהתובעת ניסתה לגונן על בנה, להורות לו להישמע לנדרש, וכן להפנות את תשומת ליבו של המאבטח לכך שהתובע אינו דובר עברית או ערבית, ושהוא בעל בעייה רפואית הטעונה התייחסות. לא התרשמתי שהיא נהגה באלימות או בחוסר סבירות, אלא שהיא בעיקר צעקה לעברו של המאבטח. לא מצאתי שהיה בידי התובעים למנוע את האירוע, או שקיים אשם כלשהו בהתנהגותם. לפיכך מצאתי שאין מקום ליחס לתובעים אשם תורם. הנזקים הנכות הרפואית - התובעת במהלך האירוע נחבלה התובעת בפניה, בעיקר באפה. התובעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר יורם גורביץ, מומחה לאף אוזן וגרון, מיום 21.8.09. בחוות דעתו פירט המומחה כי למחרת האירוע פנתה התובעת לבית חולים בבית ג'אלה, שם נבדקה על ידי מומחה לאא"ג שמצא קרישי דם בתוך האף, נפיחות באף, דפורמציה וכאב חד בנגיעה. המחיצה הפנימית שבאף נמצאה מוסטת בחוזקה ונצפה פצע מכוסה בקריש דם בקידמת המחיצה והמטומה מתחתיו. צילום רנטגן הראה שבר בעצם האף והסטה שלה. הרופא המליץ על ניתוח לתיקון השבר וניכוז ההמטומה שבמחיצה. ביום 13.7.06 עברה התובעת ניתוח בבי"ח בבית ג'אלה בו בוצע ניכוז ההמטומה והחזרה סגורה של שבר עצמות האף. התובעת שוחררה באותו יום ונצפה קושי נשימה עקב המחיצה העקומה. ביום 31.7.06 עברה התובעת ניתוח נוסף באותו בית חולים בו בוצע יישור מחיצת האף עם צריבה של הטורבינות התחתונות. ביום 27.11.06 וביום 10.9.07 נבדקה התובעת בארה"ב על ידי ד"ר דויד הכט שמצא כי המחיצה מוסטת לימין עם הפרעה בנשימה, בצקות עקב נזלת מסוג הומוטורית והגדלה של הטורבינות. ד"ר הכט הציע לתובעת לעבור ניתוח משקם כללי. על יסוד ממצאיו קבע המומחה שבעקבות האירוע נגרמה לתובעת חבלת אף שגרמה לשברים הן של המחיצה הפנימית והן של עצמות האף החיצוניות. לדעת המומחה, על אף שהתובעת נותחה, נותרה לה נכות לצמיתות בשני תחומים: נכות עקב קושי בנשימה, בשיעור של 10% לפי פרט 69(2)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן - "התוספת לתקנות"); והשנייה, עקב הנכות הקוסמטית, בשיעור של 10% לפי פרט 75(2)ב לתוספת לתקנות. מטעם הנתבעות וצדדי ג' הוגשה חוות דעתו של ד"ר א. דויטש, מומחה לאף אוזן גרון מיום 13.12.09. המומחה קבע כי בגין הפרעות בנשימה דרך האף נותרה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 10% לפי פרט 69(2)ב לתוספת לתקנות. עוד קבע המומחה כי בגין שינויים קוסמטיים באף החיצון לא נותרה לתובעת נכות. המומחה העריך שהנכות הזמנית תהיה בתוקף עד לאחר ביצוע ניתוח הספטופלסטיה וכונכוטומיה החוזרת (כפי שהמליץ ד"ר הכט), ובעקבות הניתוח ניתן יהיה להעריך מחדש את אחוזי הנכות. עלויות הניתוח כפי שהוערכו על ידי ד"ר הכט הם 55,000$. ד"ר דויטש העריך את עלות הניתוח בארץ בסביבות 20,000 ₪ שהם כ-5,000$. וטען כי בכל מקרה הסכום שנדרש על ידי ד"ר הכט הוא מופרז גם בקנה המידה האמריקני - הממוצע לניתוח חוזר בארה"ב נע סביב 10,000$. נתבעת 1 טענה בסיכומיה כי במקרה זה מדובר בנכות זמנית, בשיעור נמוך, אשר ניתוח חוזר בעל סיכויי הצלחה גבוהים במיוחד יכול למגרה כליל. נטען שהתובעת נמנעה מחובתה להקטנת הנזק, ומשכך אין להכיר בכל נכות רפואית. נתבעת 2 טענה בסיכומיה כי נכותה של התובעת היא זמנית ועליה לבצע את הניתוח כפי שהומלץ לה. ככל שלא תקטין נזקיה - אין הדבר צריך להיזקף לחובת הנתבעות - יש להעמיד את נכותה על שיעור 5%. שני המומחים הרפואיים מטעם הצדדים מסכימים לכך שנכותה של התובעת כיום בעקבות בעיות הנשימה הינה בשיעור של 10%. בעוד שהמומחה מטעם התובעת סבור שמדובר בנכות צמיתה, המומחה מטעם הנתבעת סבור שמדובר בנכות זמנית, וכי יש לקבוע את נכותה הצמיתה של התובעת לאחר שהתובעת תעבור ניתוח נוסף. המומחה מטעם הנתבעת ביאר שסיכויי הניתוח הם 70%, בעוד שהסיכונים ליצירת נקב והצטלקויות הם בין 4% ל- 5%. התובעת במהלך חקירתה הנגדית הסבירה את טעמי התנגדותה לעבור ניתוח נוסף. לטענתה התייעצה עם מספר מומחים רפואיים בחו"ל, ונאמר לה שהניתוח הנוסף מסובך, כרוך בהרדמה כללית, בעיקר על רקע הניתוחים שעברה בבית ג'אללה מיד לאחר האירוע, ועל כן אין כל ביטחון בתוצאות הביטוח. התובעת הוסיפה שהמומחה בארה"ב אמר לה כי רק אם תעמוד על ביצוע הניתוח הוא יבצע אותו. בנסיבות האמורות לא מצאתי שיש לקבוע שהתובעת הפרה את חובתה להקטין את נזקה. התובעת הסבירה בעדותה שהיא חוששת לעבור ניתוח נוסף, לאחר שסמוך לתאונה עברה שני ניתוחים שהיו אמורים לפתור את הבעייה. לא מדובר במצב שבו לא נערכו ניתוחים כלל בניסיון להטיב את הנזק. התובעת הסבירה את חששה מניתוח נוסף, לרבות היעוץ שקיבלה שלא לעשות כן בשל הניתוחים שבוצעו בעבר, ומצאתי שאין מקום לחייבה לבצע את הניתוח. כמו כן סברתי שנכותה של התובעת כיום משקפת את נכותה הצמיתה בשל קשיי הנשימה. אשר לנכות הקוסמטית, מומחי הצדדים חלוקים ביניהם באשר לשיעור הנכות בתחום זה. ד"ר גורביץ' מטעם התובע פירט כי הוא ערך השוואה בין מראה התובעת לאחר התאונה והניתוחים שעברה, לבין מראה עובר לתאונה, על פי תצלומים שהוצגו לו. על פי התרשמותו, בעקבות התאונה קיימת הטייה חזקה וברורה של האף (בניגוד להטייה קלה שהייתה לפני התאונה), המהווה הפרעה קוסמטית שלא ניתן להתעלם ממנה. ד"ר דוייטש ציין בחוות דעתו שבמהלך הבדיקה מצא שינויים קלים בצורת האף החיצון, הסוטה מעט ימינה. אף שנמצאו שינויים חיצוניים, העריך המומחה כי לא נותרה נכות קוסמטית. אשר לתובע, מטעם התובע לא הוגשה חוות דעת רפואית, ולפיכך יש לקבוע שלא נותרה לו נכות בעקבות התאונה. הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות בסיכומיה טוענת התובעת כי קשיי הנשימה שמהם היא סובלת, משליכים על היכולת התפקודית שלה, על יכולתה לעבוד עבודה מאומצת הנדרשת לצורך קידומה בעבודתה, וכן על הגבלת יכולת עבודתה באזורים סגורים. אשר לפגיעה האסטטית, לאור עיסוקה כפקידה בבנק הנדרשת לעבודה ייצוגית ולשירות לקוחות, ברור כי נגרמה לה נכות תפקודית על רקע זה. נכות זו משפיעה על חיי החברה שלה ותשפיע בעתיד על עיסוקה בעבודות שבהן נדרשת עבודה עם קהל ואשר דורשת הופעה אסטטית וייצוגית. עוד טוענת התובעת כי על אף שלא הוגשה חוות דעת בנידון, יש להתייחס גם לפגיעה הנפשית שנגרמה לה בעקבות האירוע. התובעת מעמידה את נכותה התפקודית על שיעור של 15%. נתבעת 1 טענה בסיכומיה כי התובעת אינה סובלת מנכות תפקודית כתוצאה מהתאונה, שכן מדובר בהפרעת נשימה דרך צד שמאל באף והיא לא הוכיחה כי הפרעה זו פוגעת בהתנהלותה התקינה ובעבודתה. התובעת, לפי עדותה, שבה לעבודה סדירה ומלאה. נתבעת 2 טענה בסיכומיה כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית. היא שבה לעבודתה ומבצעת את אותו תפקיד ובאותו היקף של עבודה ושכר, מזה כחמש שנים. נטען שהתובעת לא צירפה כל מסמך או ראיה המלמדים על קושי כלשהו בהיבט התעסוקתי או בכל היבט אחר. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי שיש לייחס משמעות תפקודית לנכות הרפואית שנקבעה. אמנם עבודתה של התובעת הינה בעיקרה עבודה פקידותית, שאינה מחייבת לכאורה מאמצים פיזיים העלולים להקשות על הנשימה, ואולם קשיי נשימה, בשיעור המוסכם על ידי המומחים, עלולים להגביל גם עבודה פקידותית, גם את היקף העבודה, אף מקשים על עבודה במקומות סגורים, כפי שתיארה התובעת. כמו כן, אין להוציא מכלל אפשרות שהתובעת תאלץ לעבור ניתוח נוסף, הכרוך בתקופת העדרות נוספת מעבודתה. אשר לנכות הקוסמטית, עולה מחוות הדעת של המומחים הרפואיים שלא מדובר בצלקת, אלא בשינוי במבנה הפנים בעקבות שבירת האף. ניתן ללמוד משתי חוות הדעת שקיימת הטייה של האף הצידה, אף שהמומחה מטעם הנתבעות לא מצא שיש לקבוע נכות בגינה. התובעת הבהירה שלבעייה האסטטית קיימת משמעות, שכן היא עוסקת בקבלת קהל, ואינני סבורה שניתן להתעלם ממנה. לאור הנתונים, בהתחשב בנכות הרפואית, בגילה של התובעת ובטיב עבודתה, בעובדה שלבעייה האסטטית משמעות ניכרת יותר אצל נפגעת מאשר אצל נפגע, במיוחד בעבודה של קבלת קהל, אני מעמידה את שיעור הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 10%. למותר לציין שאין לקבוע פגיעה בנכות התפקודית או בשיעור הגריעה מכושר ההשתכרות לתובע. הנזקים נזק בלתי ממוני - תובעת 1 בסיכומיה מבקשת התובעת להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 150,000 ₪. מנגד, הציעה נתבעת 1 לפצותה בסכום סמלי שלא יעלה על 15,000 ₪ ונתבעת 2 הציעה לפצותה בסכום שלא יעלה על 10,000 ₪. בשים לב לטיבם של הנזקים הפיזיים שנגרמו לתובעת, לתקופת אשפוזה, לכך שנאלצה לעבור 2 ניתוחים ולתקופת ההחלמה שנדרשה לה, לקשיי נשימה הקיימים עד היום, לשינוי בפרצופה, לטיבה ואופיה של עבודתה, וכן בשים לב לנסיבות האירוע, ההשפלה והטראומה שעברה התובעת עקב האירוע, שאירע כאמור בעת חופשתה, אני פוסקת לתובעת בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 80,000 ₪ נכון להיום. נזק בלתי ממוני - תובע 2 בסיכומיו מבקש התובע להעריך את הנזק הלא ממוני בסכום של 50,000 ₪. מנגד, הציעה נתבעת 1 לפצותו בסכום סמלי בלבד של 1,000 ₪. נתבעת 2 טוענת כי אין לפצותו בגין ראש נזק זה כיוון שלא נגרם לו כל נזק. לתובע כאמור לא נגרמה נכות בעקבות האירוע. יחד עם זאת הוא הוכה ונאזק. ניתן היה להתרשם שנגרמה לו עוגמת נפש, ושהאירוע שחווה כאשר היה נער צעיר, במהלך חופשה, היה אירוע טראומטי מבחינתו. לפיכך מצאתי שיש לפסוק לתובע בראש נזק זה, פיצוי בסכום של 30,000 ₪ נכון להיום. הפסד הכנסות - תובעת 1 בסיכומיה טענה התובעת כי בעקבות האירוע התארכה שהותה בארץ ויש לפצותה על אבדן הכנסה שהיה לה בכל 55 הימים שבהם שהתה בארץ, בסכום של 4,000$ . עוד טענה התובעת כי יש לפסוק בגין הפסד שכר ובגין הגריעה מכושר השתכרות עד גיל 67, על דרך האומדן, סכום של 80,000$. נתבעת 1 טענה כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בראש נזק זה כיוון שלא צורפו תלושי שכר המעידים על כושר השתכרותה של התובעת לפני האירוע ואחריו. נטען שלא צורפו אישורים המעידים על הפסד הכנסה כלשהו, ועל אף שהעידה כי היא מדווחת מדי שנה לרשות המסים בארה"ב דיווח מלא אודות הכנסותיה, לא צורף כל דוח כזה לתצהירה. רק בשלב החקירה החוזרת הוגש צילום של העתק של טבלה שהועברה בדוא"ל שלא ניתן ללמוד ממנה מה הכנסתה של התובעת. נטען שההמנעות מהבאת ראיה מקימה חזקה לפיה הייתה הראייה פועלת לרעת התובעת שנמנעה מהגשתה. נתבעת 2 טענה שמדובר בנכות בשיעור נמוך, ללא כל השפעה תפקודית, ושהתובעת לא הציגה כל מסמך המלמד על הפסד שכר כלשהו. עוד הוסיפה הנתבעת כי השהייה בארץ הייתה מתוכננת כחופשה ועל כן לא נגרמו לתובעת הפסדי שכר בתקופה זו בעטייה של התבאונה. בשל כך, טענה נתבעת 2, אין לפסוק בראש נזק זה סכום העולה על 5,000 ₪ לעבר ולעתיד. כידוע, הפסד הכנסות בעבר הוא ראש נזק הטעון הוכחה. אף שהתובעת השיבה במהלך חקירתה הנגדית שמדי שנה היא מגישה לרשות המס בארה"ב דוח שנתי המפרט את הכנסותיה, היא נמנעה מלהגיש את הדוחות לבית המשפט. כפי שנטען, חזקה היא שאילו היו הדוחות מוגשים, לא היה בהם כדי לתמוך בטענותיה של התובעת. בהעדר כל דוח המעיד על הכנסותיה של התובעת בעבר והמעיד על הפסד הכנסות, לא מצאתי שי מקום לפסוק פיצוי בגין הפסד הכנסות בעבר. התובעת הגיעה לארץ לשם חופשה. לא ברור מעדותה האם תקופת שהותה בארץ התארכה בשל האירוע, האם קיבלה את שכרה למרות העדרותה, מה היה השכר שהפסידה. מעדותו של בנה בחקירה נגדית עולה שהתובעת ובנה הגיעו לארץ למשך מספר שבועות, ואולם נאלצו להאריך את שהותם כדי לקבל דרכון פלסטיני, ולא בשל תוצאות האירוע. מדובר כאמור בראש נזק שניתן להוכיחו בראיות ברורות, ובהעדר אסמכתאות ניתן להניח שאילו היו מוצגים הדוחות לבית המשפט, לא היה בהם כדי לתמוך בגרסתה של התובעת. על כן אינני מוצאת שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה. אשר לפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות, גם הפסדים בגין הגריעה מכושר ההשתכרות מחייבים הנחת תשתית עובדתית מינימלית. התובעת כאמור לא הגישה דוחות מלאים המעידים על שכרה, ואשר יאפשרו לאמוד את הפיצוי בגין הגריעה מכושר ההשתכרות. במהלך חקירתה הנגדית הציגה התובעת לראשונה צילום של שני תלושים אלקטרוניים המעידים על שכרה (מוצג ת/2), בעזרתם ביקשה לבסס את טענתה לפיה הכנסתה החודשית עומדת על 2,500$. אף שהתובעת נמנעה מלהגיש דוחות שנתיים, מצאתי שיש לקבל את הסברה לפיה במקום עבודתה נהוגים תלושים אלקטרוניים. מהתלושים החלקיים עולה ששכרה החודשי הוא כ- 2,150 דולר בממוצע. בהנחה שזהו בסיס השכר של התובעת, ובהנחה של עבודה עד גיל 67, מצאתי שיש לקבוע פיצוי בסכום של 40,000 ₪ בגין הגריעה מכושר ההשתכרות (במעוגל ובמקורב לשליש תחשיב אקטוארי). הפסד הכנסות - תובע 2 התובע טען כי עקב האירוע התארכה שהותו בארץ ובשל כך הוא פוטר מעבודתו במשרה חלקית שבה השתכר 500$ לחודש. על כן טען, יש לפצותו בראש נזק זה בסכום של 3,000$. נתבעת 1 טענה כי בקשתו של התובע לא נתמכה בכל אסמכתא ועל כן אין לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה. אף נתבעת 2 טענה כי בקשתו של התובע לא נתמכה בכל אסמכתא ועל כן אין לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה. כאמור, פיצוי בראש נזק זה טעון הוכחה. אין די בהעלאת טענות בעלמא או בהערכות בדבר הפסדי שכר. התובע כזכור הגיע לחופשה בארץ, ואין להוציא מכלל אפשרות שהוא עזב את עבודתו לשם כך. מה גם שלא הוכחה בפני כל עבודה זמנית, לא הוכח שהתובע נשאר בארץ מעבר לתקופת החופשה בשל תוצאות האירוע, לא הוכח שהוא פוטר מעבודתו, או שפוטר דווקא בשל הארכת השהות בעקבות האירוע. כזכור התובע עצמו העיד שהתובעים התעכבו בארץ לשם קבלת דרכון פלסטיני. כמו כן לא הוכח שמיד עם שובו לארה"ב לא החל התובע לעבוד באותה עבודה או בעבודה אחרת. אשר על כן לא מצאתי שיש מקום לפסוק פיצוי בראש נזק זה. הוצאות רפואיות ונסיעות בסיכומיהם טענו התובעים כי יש לפצות אותם עבור הטיפול הראשוני שניתן להם בבי"ח בבית ג'אלה בסכום של 10,750 ₪. עוד טענו כי יש לפצותם על מחיר כרטיסי הטיסה לישראל בסכום של 4,800$ שכן בעקבות האירוע לא מומשה מטרת נסיעתם לישראל לצרכי חופשה. נתבעת 1 טענה באשר לטיפול בבי"ח בבית ג'אלה, שמדובר בראיה לא קבילה ושלא עולה ממנה כי התובעים חייבים את הסכום האמור או ששילמו אותו. באשר לכרטיסי הנסיעה נטען שהתובעים היו נושאים בתשלום זה בכל מקרה וללא שום קשר לאירוע והם לא הוכיחו כי שהותם הוארכה רק בשל האירוע, אין לפצותם בעלות כרטיסי הטיסה. נתבעת 2 טענה שאין לפסוק לתובעת פיצוי מעבר לסכום המופיע בקבלות שהציגה באשר לטיפול הרפואי שקיבלה בביה"ח. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי שיש לפסוק לתובעים את ההוצאות בגין הטיפול בבית החולים, בסכום של 11,000 ₪ במעוגל, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. לא מצאתי שיש לפסוק פיצוי בגין עלות כרטיסי הטיסה. התובעים הגיעו לארץ לשם חופשה וביקור קרובים. עגמת הנפש בגין האירוע מגולמת בפיצוי בגין כאב וסבל, ואין מקום לקביעה לפיה התבטלה חופשתם לחלוטין. כמו כן מצאתי שיש לפסוק פיצוי כולל נוסף, על דרך האמדן, בסכום של 5,000 ₪, בהנחה שהיו לתובעת הוצאות נוספות, אף יהיו לה הוצאות בעתיד. סיכום אני מקבלת את התביעה וכן את הודעת צד ג'. הנתבעות תשלמנה לתובעת סכום של 136,000 ₪, ולתובע סכום של 30,000 ₪, בהתאם לשיעור האחריות הנזיקית שנקבע. לסכום בסך של 11,000 ₪ יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין. כן תשלמנה לתובעים הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בשיעור של 23.2% . צדדים שלישיים ישלמו לנתבעת 1 את הסכום שבו חוייבה, לרבות הוצאות ושכר טרחת עו"ד. כן ישלמו לנתבעת 1 את הוצאותיה ואת שכר טרחת עו"ד ששילמה. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין. ענף השמירהתייראלימותפיצוייםתקיפהעובד אבטחה (מאבטח)