קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונה של שחקנית תיאטרון: כללי 1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף. התובעת, ילידת 1964, היא שחקנית תיאטרון והועסקה כעובדת הנתבעת 1 (להלן גם: "הנתבעת"), אשר הייתה מבוטחת במועדים הרלוונטיים בביטוח אחריות על ידי הנתבעת 2. ביום 12.2.05 השתתפה התובעת כשחקנית בתפקיד הראשי במחזה "מדיאה" מאת אוריפידס, אשר הועלה על ידי הנתבעת. במהלך ההצגה נפלה התובעת מהבמה ונגרמו לה נזקי גוף. התובעת טוענת כי התאונה ארעה בשל התרשלות הנתבעת. הצדדים חלוקים הן בנושא החבות והן בנושא הנזק. בתיק נשמעו ראיות. החבות הראיות 2. לצורך הבנת נסיבות הארוע וטענות הצדדים יש לתאר, תחילה, את תפאורת ההצגה, כפי שנבחרה והוקמה על ידי הנתבעת. זירת ההתרחשויות היא שפת בריכת שחיה פרטית בוילה מודרנית. לצורך כך, נבנתה על במת התיאטרון, אשר גובהה כ- 70 ס"מ, בריכת שחיה מרובעת בעומק של כ- 40 ס"מ, אשר הייתה מוקפת, בכל ארבעה צדדיה, במעין "פודיום", בגובה של כ- 45 ס"מ וברוחב של כ 120 ס"מ. הבריכה הייתה מלאה במים והפודיום שימש כשפת הבריכה. המידות האמורות צוינו על ידי הנתבעת ולא נסתרו על ידי התובעת. הפודיום נבנה באופן אלכסוני ולא הייתה חפיפה מלאה בינו ובין הבמה. חלקו האחד של הפודיום, בצדו השמאלי, חרג מהבמה לכוון הקהל, כך שגובהו מעל רצפת האולם באזור זה היה כ - 115 ס"מ, ללא במה מתחתיו, כאמור. הפודיום ובריכת המים הוו, למעשה, את הבמה עליה התנהלה ההצגה ושחקני ההצגה נעו במהלך ההצגה על גבי הפודיום ועשו שימוש, באופנים שונים, גם בבריכת המים עצמה. 3. התובעת מציינת בתצהירה כי "במהלך ההצגה, לאחר השימוש בבריכת המים, בעת שפסעתי על שפת הבריכה לעבר הבמה ברגליים יחפות - החלקתי, נפלתי ונחבלתי בקרסול רגלי הימנית...שפת הבריכה עליה החלקתי תוך כדי ההצגה הייתה רטובה וחלקה כאמור ולא היה מותקן בה שום אמצעי למניעת החלקה...לאחר ובעקבות התאונה תוקן המפגע והותקנו אמצעי בטיחות. זאת ועוד: שפת הבריכה והחלק של שפת הבריכה שממנו החלקתי היו מוצבים בגובה רב מעל רצפת הבמה ובמקרה של נפילה, כפי שקרה בתאונה שלי, לא הייתה שום הגנה מפני נפילה מגובה זה". 4. התובעת הגישה את קלטת המחזה, שצולמה באחת ההצגות שהתקיימו לפני התאונה. היא ציינה מתי היה רגע התאונה בהתייחס להצגה: "אחרי דקה 39 או 40, המונולוג התחיל, זה המונולוג המרכזי, אמצע ההצגה - המונולוג עצמו הוא הכי טראגי, זה כשמדיאה מודיעה שהיא הולכת להרוג את הילדים שלה. לא עמדתי במקום אחד, אני זזתי ודיברתי תוך כדי. הקלטת היא מהצגה 4, אני נפלתי במהלך ההצגה השישית, בדקה ה - 40 לערך. לפני הנפילה הייתי רטובה לגמרי" (עמ' 23-24). היא נשאלה אם לאחר המונולוג הייתה צריכה ללכת לקצה האחר של הפודיום, לימינה, והשיבה: "זה נכון, לא הספקתי לעשות את זה כי נפלתי, לא הגעתי למקום בו הייתי צריכה לפנות. יצאתי מהבריכה, עוד המשכתי לשחק, הייתי צריכה ללכת ימינה לאורך שפת הבריכה...המשכתי להגיד את הטקסט, עוד הייתי חייבת להישאר פה ולהגיד מספר משפטים, ורק אחרי משפט מסוים הייתי צריכה לפנות ימינה. לא הספקתי לפנות, כוונתי להגיד משפט מסוים שלפי הוראות הבימוי אני אמורה לפנות בו, עליתי מהמים, אני לא מדברת במקום אחד, אני ממשיכה לדבר תוך כדי תנועה, ואז כשמגיע משפט מסוים אני פונה ימינה, תוך כדי תנועה התקדמתי ונפלתי...החלקתי. הרוחב לא היה כל כך גדול, והיה רטוב" (עמ' 24). "זה הניסיון הראשון והאחרון שלי לשחק על במה כל כך צרה. אף אחד אף פעם לא משחק על קצה הבמה, צרה וגבוהה ותמיד יש פנסים ומקרופונים". היא נשאלה מדוע נפלה והשיבה: "מכל מיני סיבות: הבמה צרה, רטובה, החלקתי כי הסתבכתי עם השמלה, וגם הייתי במונולוג דרמטי, וזה דבר אחרון לחשוב על הבטיחות של הבמה, כשיש קהל של 900 איש. אני חייבת להיות הכי במצב. אני מחויבת לקהל". היא נשאלה מדוע לא ציינה את נושא השמלה בתצהירה והשיבה: "אני לא יודעת. כי היו שם כל כך הרבה דברים ברורים לא בטוחים שלא חשבתי על זה. בחזרות כשהסתבכתי עם השמלה הייתי שואלת את הבמאית, ואמרתי שהיא ארוכה מדי, לנה אמרה שזה נראה יפה מהאולם ואומנותית זה יפה שאני מסתבכת עם השמלה, לנה ראתה שאני מסתבכת עם השמלה". היא נשאלה אם נציג הנתבעת הלך עמה ושאל מה ניתן לשפר כדי שתרגיש נוח יותר והשיבה: "זה נכון לאחר הנפילה, לא לפני כן". באשר לגובה הפודיום ציינה: "אני לא יודעת במדויק את גובה הפודיום. הבמה היא בערך בגובה של דוכן בית המשפט ומעל זה היה הפודיום. בהצגה הזו הקהל במיוחד ישב יותר לאחור, כי על הבמה היה הפודיום, והיה חור מתחת לבמה ואפילו יותר גבוה. אני אחראית על התפקיד שלי, לא על הבטיחות. אני בדרך כלל סומכת על אנשים מקצועיים סביבי" (עמ' 25). ניתן היה למנוע התאונה: "לעשות במה בטוחה. לא כל במה בטוחה. אני משך החזרות אמרתי לא פעם ולא פעמיים שהבמה צרה מדי, חלקה מדי, רטובה מדי. הרבה פעמים בחזרות נפלתי. בבמה גדולה זה לא היה קורה. אפילו אם נופלים, נופלים על הבמה ולא מעבר לבמה. ואם כבר הבמה צרה אז צריך למטה לשים מזרון או משהו, להגן מנפילה...אני התלוננתי על החלקה. בחזרות ברגע זה בתמונה הייתי כל הזמן מחליקה ונופלת, היו הרבה סצינות סוערות, והתלוננתי. גם בפני לנה וגם בפני נחשון וגולדין" (עמ' 26). 5. התובעת העידה מטעמה עוד שלוש עדות שהשתתפו כשחקניות משנה בהצגה והיו עדות לארוע: הגב' מיכל לוי, הגב' שירי גדני והגב' מיכל ויינברג. יצוין כי עדות אלו סירבו לתת תצהיר והעידו ללא תצהיר. 6. הגב' מיכל לוי ציינה כי "שפת הבריכה הייתה שטח המשחק שלנו...הבמה הייתה לא נוחה ומסוכנת קצת. אני יכולה להגיד שגם אני החלקתי על הבמה הזו מספר פעמים. הייתי שחקנית צעירה ומבוהלת בתיאטרון. המחשבה שלי הייתה שאם החלקתי עלי להיזהר. זה גם לא משהו שהם לא ראו. הם ראו. השמלה של דודינה הייתה נרטבת במים והיו נוצרות שלוליות מים כאלה על הבמה. גם כשנגבנו את זה, עדיין נשאר חלק, ותוך כדי ההצגה, היה צריך להתנהל בזהירות" (עמ' 9-10). "לא זכור לי שהיו איזשהם אמצעי בטיחות. אם היו, אז הם לא עבדו, כי אנחנו החלקנו...הבמה הייתה חלקה ורטובה. חלק מהשחקנים נכנסו ויצאו מהבריכה, מה שעשה את זה שהפודיום היה רטוב והיה גם צר מאד...אני הייתי בארוע של התובעת, ראיתי את ההחלקה, אני גם הרמתי אותה. זה קרה מאד מהר, היא יצאה מהבריכה, ופתאום נעלמה מהפודיום, נפלה אל תוך האולם. אני לא יודעת מה הגובה, זה היה גבוה. היא עשתה את המונולוג שלה, יש לה מונולוג רציני, והיא נפלה, כשאני ירדתי להרים אותה היא עוד אמרה את הטקסט ולא הבינה מה קרה, היא גם שאלה אותי מה קרה? מונולוג רציני, כוונתי מונולוג שהיא הייתה מאד נסערת ומאד מרוגשת, זה חלק מההצגה" (עמ' 10). באשר לשאלה אם התובעת הייתה אמורה לפנות לכוון אחר ועשתה צעד מיותר השיבה: "אני לא זוכרת איפה היא הייתה אמורה לעמוד במונולוג, אבל כשחקנית אני יכולה להגיד לך שלקחת צעד לפה או לשם, זה לגיטימי. אני לא יודעת מה היו הוראות הבימוי, במיוחד מונולוג כזה, גם במאי מקווה שתהיה תנועה ושינויים בהתאם מה שקורה לשחקן באותו רגע" (עמ' 11). "אני לא ידעתי לאן היא צריכה ללכת. בחזרות דברים משתנים, פעם מנסים מכאן פעם משם, גם אחרי שההצגה יוצאת משנים דברים. אני לא זוכרת את המקום המדויק שהיא הייתה אמורה לעמוד" (עמ' 12). היא נשאלה לגבי אמצעים נגד החלקה והשיבה: "לא זכור לי דבר כזה. אני יודעת שהבמה הייתה מחליקה, אני עצמי החלקתי שם. לא התלוננתי על זה. ראו שזה מחליק. אני לא יודעת אם מישהו אחר התלונן. לדעתי עוד אנשים החליקו, אבל אני לא רוצה לדבר בשם אף אחד...אני החלקתי...אני יכולה לומר שלנה ראתה שמחליק, היא גם אפילו ביקשה מאיתנו להיזהר...אני יכולה להגיד שעמדתי על הבמה הזו והחלקתי. אם הם שמו משהו - זה לא עבד". היא החליקה "בכל מיני מקומות על הפודיום. שיחקנו רק על הפודיום. אני לא הייתי יחפה" (עמ' 12)."הייתי שחקנית צעירה ומבוהלת, לא הייתי מעזה להתלונן גם אם הייתי שוברת שתי רגליים. זה היה הלך הרוח שלי, המחשבה שלי, שאני צריכה להגיד תודה שנתנו לי לנשום את האויר שהם נושמים". באשר לנפילת התובעת: "אני עמדתי מאחריה, מהעבר השני של הבמה, ופתאום היא פשוט נעלמה. בשניה הראשונה לא הבנו מה קרה. אם היא לקחה צעד מיותר או החליקה, אני לא יכולה לומר, לא ראיתי את זה, ראיתי אותה נעלמת" (עמ' 13). 7. הגב' שירי גדני ציינה בעדותה כי "הייתה סצינה שאנו יוצאות מאחורה, בבמה הייתה בריכה באמצע, מסביב במה מאד מאד צרה מסביב לבריכה, דודינה יוצאת מהבריכה תוך כדי מונולוג. אני זוכרת שהיא יוצאת רטובה עם שמלה נורא נורא ארוכה. וכמובן שכשהיא יצאה מהמים השמלה הייתה עוד יותר ארוכה והיא נפלה קדימה. הבמה הייתה יחסית גבוהה. רצנו, אספנו אותה. היא נפלה קדימה לתוך האולם". הפודיום מעל הבמה היה "יותר גבוה מדוכן ביהמ"ש...זה היה גבוה". באשר לאמצעי בטיחות כנגד החלקה ציינה: "אני לא זוכרת אמצעי בטיחות לפני כן. אני זוכרת במה חלקה, גם בזמן החזרות כולנו החלקנו שם. היה המון מים, הייתה בריכה באמצע והחלקנו מלא, היו המון השפרצות והתזות כבר מתחילת ההצגה. כמובן שדודינה יוצאת מהמים מחליקים מאד. לא הבנו. כל הזמן ציפינו למשהו, כל הזמן היינו מחליקות ומתלוננות על זה. אני לא זוכרת אם בהתחלה או בהמשך הכנסנו סמרטוטים. אני לא זוכרת שהיה משהו שעצר בין הבמה לאולם". לאחר כחצי שנה, עם חידוש ההצגה "אני זוכרת שכן היה שינוי. אני לא זוכרת אם שמו מזרן או לא, וכן היה חומר ששמו על הבמה, אני לא זוכרת איך החומר נראה, אבל כן היה משהו שבלם" (עמ' 14). "איך שחזרנו היה את החומר". ברגע הנפילה: "היה הייתה מאד בתוך המצב, מה שתמיד היה כל ערב, זה היה תוך כדי מונולוג, כשהיא בתוך הבריכה, אני לא זוכרת בדיוק איזה מונולוג ספציפי, אני זוכרת שמשהו בתוך הבריכה, בתוך המים, ואז היא יוצאת מהבריכה, בתוך מצב, והיא התקדמה קדימה, אבל אני לא זוכרת אם עשתה צעד לא נכון ופשוט נפלה, אנחנו היינו מאחורה". היא עצמה גם החליקה: "היה המון לחץ, היינו צריכות לרוץ שם מלא, בגלל שהיה מאד מחליק, ומלחץ אני זוכרת סצינה שהיינו צריכות לסדר מהר כדי לעבור לסצינה הבאה, והחלקנו, גליץ' כזה". היא נשאלה אם התלוננה בפני הבמאית לגבי מצב הבמה והשיבה: "דיברנו בינינו, אני לא זוכרת אם אמרנו ללנה הבמאית או לא, היינו מאד צעירות, במיוחד אני ומיכל...לא הייתי במצב של להציב אולטימטום...אני בטוחה שהיא ראתה. היינו מאד צעירות ולא במצב להגיד משהו. אני יודעת שגם דודינה התלוננה, זה היה ברוסית, אבל אני מתארת לעצמי שכשמחליקים מתלוננים. כשבן אדם מחליק והוא אומר משהו, אני מתארת לעצמי שעל זה הוא מדבר, אני לא זוכרת בדיוק איך היא נפלה, כולנו התלוננו" (עמ' 15). באשר לרוחב הפודיום ציינה כי אינה זוכרת מידות מדויקות, "אני זוכרת רק את התחושות שהיו לי" (עמ' 16). באשר לנפילה, היא אינה יכולה לומר אם מדובר בהחלקה: "לא הסתכלתי על הרגליים שלה. זה היה מאד מהיר". לאחר שההצגה חזרה היה שינוי באמצעים נגד החלקה: "אני לא זוכרת איך זה נראה, אני זוכרת שהיה משהו שבלם את ההחלקות...אני כן יודעת שהיה שינוי, אני לא מבינה בסוג החומר" (עמ' 17). 8. הגב' מיכל ויינברג ציינה בעדותה כי "אנחנו שיחקנו על הפודיום, מסביב לבריכה...זה היה שטח צר, היינו צריכים להיות זהירים על זה". באשר לאמצעי הזהירות: "אין גדרות, זאת הבמה. אני לא יודעת ממה הייתה עשויה הרצפה. אפשר היה להחליק על הרצפה כי לפעמים היו מים, כי היו כוסות מים, יש מגש עם כוסות שהיינו מגישים מים, אם היה נשפך מים על הבמה היינו מחליקים.אני החלקתי בעצמי, היו לנו שמלות ארוכות. ניסו לעשות את זה בטוח אבל זה לא היה מדהים". באשר לרגע הנפילה: "התובעת הייתה בבריכה...היה לה מונולוג, זה שניה של רגע דרמטי, ואז היא יוצאת מהמים עם שמלה ארוכה, וזה מפחיד, והיא מדברת - ובאמצע הרפליקה נפלה לבור, הייתה ופתאום נעלמה...והקהל חשב שזה חלק מההצגה, ואז רצנו למטה להרים אותה, לא הבנו מה קרה. ואז הבנו שהיא פצועה" (עמ' 19). לאחר כחצי שנה, עם חידוש ההצגה: "הוסיפו מן פסים כאלה על הבמה, משהו שלא היה, משהו מונע החלקה...היה שינוי בטקסטורה של הרצפה, של שטח המשחק שלנו. זה אמור היה למנוע החלקה...אני לא יודעת איך ניסו קודם למנוע...היינו מודעים לזה שהמקום מחליק, כי יש בריכה באמצע והמקום מסוכן, וצריך לעשות את זה בטוח. אני החלקתי על הטוסיק פעם אחת באמצע הצגה. יש קטע בהצגה שנשפכים מים על הרצפה והיינו צריכים לנקות עם סמרטוט, כחלק מההצגה...אני אישית החלקתי בזמן הצגה וגם בחזרות. החלקתי על הפודיום, לא למטה, עשיתי סקי על הפודיום. זה לא היה הכי בטוח...ברגע שיש כזו תהום מתחת לבמה, ושחקן נכנס למים וצריך להיות זהירים...סטיה קטנה ימינה לא אמורה לגרום לזה...זה היה שטח צר. לא היה טווח בטיחות. והייתה נפילה מאד חזקה"(עמ' 20). הוצג לעדה תמליל שיחה טלפונית מיום 2.9.09 עם חוקר מטעם הנתבעת. בתמליל נרשם, מפיה, כך: "היא נכנסת למים, היא השמלה שלה רטובה...אז היא מתרוממת והיא אמורה ללכת ימינה...ימינה קדימה, כי זה הולך באלכסון...במקום ללכת ימינה קדימה, היא הלכה קדימה קדימה...צעד...היא הלכה בריק במקום על הבמה...היא הלכה בכל הכוח כאילו לתוך הריק... דרכה באויר עם כל הכוח ואז אנחנו ראינו אותה פשוט נעלמת מול העיניים כזה...זה היה קצת מפחיד, זה היה כאילו מסוכן...הבמה היא לא רחבה מאד...מה שמסביב לבריכה, הוא לא רחב... הבמה רטובה, היא הייתה רטובה...היא יצאה עם השמלה רטובה...זה קטלני...". העדה הסבירה בעדותה: "היא נפלה קדימה, נעלמה. עשתה צעד וחצי ונפלה...הזוית הייתה מאד קטנה, לא היה מרחק. צעד קטן גרם לזה שבמקום שתהיה על הרצפה, נפלה. זה לא שפתאום היה הלכה לכוון שהיא לא הייתה אמורה להיות. מה שאני ראיתי, זה שהיא יצאה מהבריכה, והייתה צריכה ללכת צפון מזרח בזוית והגוף סטה קדימה והיא נפלה למטה. הייתה סטיה מאד קטנה, היה טווח בטיחות מאד קטן, והיא נפלה מיד ונעלמה באמצע משפט. היא יצאה מהמים, היא הלכה צעד אחד בכיוון שהייתה צריכה ללכת, בצעד השני היא נפלה..." (עמ' 21). לגבי תלונות באשר להחלקה: "אני רק זוכרת שפעם אמרתי למנהלת הצגה שהנעליים שלי מחליקות ושמו לי חומר על הנעליים, שמה היה טניה, שמים חומר לשחקנים על הנעליים, שמים סוליה המונעת החלקה...התובעת הייתה יחפה...בזמן החזרות שמו לי חומר על הנעליים, היה יותר טוב אבל בכל זאת בהצגה החלקתי, כי יש מים על הבמה...אני אומרת שמתכון עם שמלות ארוכות ומים ובמה צרה, זה מסוכן, ואנחנו כן חששנו וזה היה מפחיד, ההצגה דרמטית וזה היה מפחיד...היא עשתה צעד ונפלה, ונפלה בצורה איומה...אני לא יכולה להגיד אם החליקה או לא, אני יכולה להגיד שהיא נפלה. השמלה הייתה ארוכה ורטובה והיא החליקה על השמלה. הייתה לה שמלה שחורה ארוכה ורטובה, וברגע שהשמלה נרטבת הבד נמתח למטה...השמלה הייתה רטובה והשאירה מים על הבמה" (עמ' 22-23). 9. הגב' ילנה קריינדלין, מנכ"ל הנתבעת, ומי ששימשה כבמאית ההצגה, העידה מטעם הנתבעות. בתצהירה ציינה כי "במהלך המחזה וככל שהעלילה מתפתחת, מאבדת הגיבורה את שפיות דעתה - מה שמחייב את התובעת כשחקנית תיאטרון למחוות דרמטיות ומוגזמות מאד". היא ציינה כי הייתה עדה לתאונה: "התאונה ארעה בשלב בו התובעת הייתה יוצאת מהבריכה והייתה אמורה ללכת על דופן הבריכה, שרוחבו היה כמטר ועשרים, עד לקדמת הפודיום, לפני הקהל, שם היה עליה לשאת מונולוג, התובעת פנתה לפתע שמאלה לכוון הקהל, עשתה צעד מיותר ונפלה מהבמה, אל האולם. אני הייתי באותה העת בגלריה...ואני זוכרת בבירור שכעסתי כשראיתי את התובעת משנה את ה"מיזנסצנה" אותה ביימתי ואשר עליה עבדנו בחזרות ובהופעות עד ערב התאונה, אולם מיד ראיתי את נפילת התובעת. אני ירדתי אליה מיד אולם עד שהגעתי אליה היא כבר נלקחה מהמקום על ידי שלוש שחקניות מצוות ההצגה. אני עליתי על הבמה, התנצלתי בפני הקהל וההצגה הופסקה כמובן. אני מבקשת לציין כי התובעת לא החליקה כטענתה, אלא פשוט פנתה למקום אחר מזה שבו היה עליה לעמוד ולשאת את המונולוג שלה, עשתה צעד מיותר ונפלה מהבמה. אשר לפסים נגד החלקה - אני דרשתי מהצוות הטכני, של התיאטרון, כבר בשלב החזרות, ומשעה שהתחלנו לעבוד עם מים, כי ישימו בכל השטח מסביב הבריכה ובתוך הבריכה, חומר מיוחד נגד החלקה (דבק קרמי אשר כאשר הוא מתייבש הופך להיות מחוספס כמו נייר זכוכית) ובנוסף, מסביב לבריכה ובבריכה עצמה, היו מודבקים פסי פלסטיק מיוחדים נגד החלקה. אני כמובן בדקתי שכך נעשה. יתר על כן, בדיקתי הנזכרת לעיל נעשתה ביחד עם התובעת, שהעירה את מה שנראה לה כי יש לעשות, או לשפר". 10. בחקירתה ציינה כי "הבמה זה מקום לא נוח באופן כללי...אני ממש לא מסכימה שהבמה הייתה מסוכנת במיוחד שונה מהצגות אחרות". לעניין ההחלקות על הבמה: "מהיום הראשון של החזרות אנו הקפדנו בעניין זה...על פי בקשות השחקנים טיפלנו בבטיחות הבמה ולאט לאט התלונות עברו...הן התלוננו בהתחלה ואז טיפלנו בבמה ואז כל התלונות נשארו מאחור...אחרי שטיפלנו איש לא התלונן...אין פה שום דבר יוצא מן הכלל, מדובר בטעות אנוש של התובעת" (עמ' 30-31). "גם בהתחלה שמנו פסים. מהחזרה הראשונה שמנו פסים ואחר כך החלפנו אותם כי זה נמחק. כל פעם אחרי כמה הצגות זה נמחק מהמים והליכות...איש לא החליק בחזרות" (עמ' 32). היא נשאלה על תכניות העבודה של ההצגה והשיבה: "אם זה היה קורה ככה שנה אחרי המקרה, אז יכול להיות שזה היה, יכול להיות שזה גם קיים, אגב, אף אחד לא ביקש ממני...יש לנו תכניות עבודה" (עמ' 35) ואישרה כי התכניות כוללות גם את התפאורה (עמ' 36). לגבי הארוע ציינה: "היא כנראה עצמה את העיניים והלכה קדימה במקום...היא הלכה קדימה במקום ללכת אחורה" (עמ' 39). לגבי פסי ההחלקה ציינה: "אני לקחתי את יבגניה דודינה כי היא פחדה והיא אמרה שזה יכול להיות מחליק. לקחתי אותה ביד, יחד עם האנשים הטכניים, אנחנו עברנו בכל התפאורה, ושמנו פסי החלקה איפה שהיא ביקשה...בהתחלה, ברגע ששמנו מים...בתחילת החזרות...הלכנו יד ביד, עברנו את כל המקומות המסוכנים, ושמנו את הפסי החלקה" (עמ' 40). היא התבקשה לתאר את הפסים כנגד החלקה והשיבה כי היו "בצבע של הפודיום...הוא היה משופשף...מחוספס". הפסים אינם נראים לעין כי "לא צריכים לראות את זה, כי הוא בכוונה בצבע של הפודיום" (עמ' 41) "כשאתה עולה על הבמה - אתה כן רואה אותם" (עמ' 42). היא אישרה שחלק מהפודיום חרג מהבמה (עמ' 44). עוד אישרה כי אכן קיימת אפשרות ששחקן יטעה ונשאלה מדוע לא נעשה שימוש באמצעי כלשהו נגד נפילה והשיבה כי אין הדבר מקובל: "אין דבר כזה" (עמ' 46-47). באשר לסיכון מוגבר להחלקה בשל מים על הבמה השיבה: "זה לא רלוונטי...כי ברגע שיש מדרגות - יש יותר סיכוי שהשחקן יפול מהבמה מאשר כשאין מדרגות. וברגע שיש שיפוע - יש יותר סיכוי שהשחקן יחליק מאשר כשאין שיפוע. ויש עליה בכל במה וירידה בכל במה ומדרגות ולפעמים יש מים. אגב ב 50% לצערי הרב של ההצגות יש מים על הבמה. זה מקובל...והשחקן יכול ליפול...קורות תאונות בתיאטרון, השחקנים נופלים, שוברים רגליים...זה בכלל סימן של הצלחה, שתדעו לכם...ברגע ששחקן בוחר במקצוע של שחקן והוא צריך לעלות על הבמה, והבמה היא בגובה ועל הבמה יש תפאורות ועל הבמה יש חושך - זה חלק מהמקצוע. הוא יכול לפול" (עמ' 48). "בגובה של 115 אנחנו לא צריכים לשים מעקה" (עמ' 49). שלוש העדות שהעידו מטעם התובעת "לא ראו מה קרה, כי הן עמדו מאחורי הגב של יבגניה...ואני ישבתי באולם וראיתי את זה מקדימה". באותה תקופה הנתבעת לא העסיקה יועץ בטיחות (עמ' 50). לגבי השחקניות שהתלוננו על החלקה ציינה: "אפילו כדי שזה לא יקרה אני בתור בימאית ביימתי איזה סצינות שינקו את זה עם הסמרטוט" (עמ' 51). היא ישבה בעת הארוע בגלריה, במרחק שש שורות מהבמה. היא אישרה שהשמלה שלבשה התובעת הייתה ארוכה עד הרצפה (עמ' 52), ונרטבה מהמים (עמ' 53). עוד אישרה כי הייתה ערה לסיכון של החלקה. היא נשאלה כיצד הצליחה לראות שהתובעת נפלה ולא החליקה, אם השמלה הארוכה הסתירה את רגליה של התובעת והשיבה: "אני ראיתי". היא ציינה כי היא כעסה על התובעת שהלכה קדימה במקום הצידה: "בגלל שאני כעסתי על ג'ניה הרבה פעמים בקשר לדברים האלה, אז אני אפילו זכרתי את זה" (עמ' 54). היא ציינה כי לפני ההצגה הראשונה התובעת "אמרה שהיא דואגת ומפחדת והיא מבקשת לשמור עליה ולשים פסים פה או פה וזה בוצע, אני בדקתי את זה. אני הלכתי יחפה על הפודיום כדי לבדוק". הפסים היו אמצעי הזהירות היחיד שננקט "חוץ מזה שאנחנו ניקינו את זה". היא חזרה וציינה כי התובעת במקרה הנדון לא החליקה. "נכון שהייתה סכנה להחלקה. זה לא במקרה הזה" (עמ' 55). לאחר התאונה הונחו שוב פסים נגד החלקה "אנחנו החלפנו את זה כל פעם". היא נשאלה מדוע לא נלקחה בחשבון האפשרות ששחקן יכול לטעות ולא נמנעה סכנת נפילה והשיבה: "בגלל זה יש כל כך הרבה מקרים בהסטוריה של תיאטרון עולמי ששחקנים נופלים מהבמה" (עמ' 56). "לעמוד על הבמה זה לא כמו לעמוד על הרצפה. זה יותר מסוכן כי זה בגובה...קורה בתיאטרון שקורים דברים, שנופלים מהבמה" (עמ' 57). 11. מטעם הנתבעות העיד גם מר משה נחשון, מנהל התפעול וההפקות של הנתבעת במועד הארוע, כיום סמנכ"ל התפעול שלה. בתצהירו ציין, כי את התפאורה להצגה עיצב מר מישה קרמקו. "לצורך המחזה נבנתה על הבימה הקבועה בתאטרון, כחלק מן התפאורה, בריכת מים בעומק של כ - 40 ס"מ, שהייתה מוקפת "פודיום" בגובה של כ - 45 ס"מ ברוחב של כמטר ועשרים, אשר הקיף את הבריכה. פינת הפודיום "חרגה" מן הבמה אל עבר פינת האולם. מיד כשהחלנו החזרות על במת התאטרון, תוך שימוש במים, הודבקו על דפנות הבריכה ובתוכה פסים ייעודים למניעת החלקה. פסים אלו הודבקו על ידי עובד התיאטורן, מר אלכסנדר (סשה) גולדין, העובד תחת פיקוחי. על פי בקשת פרקליטי פניתי אל חשב התיאטרון על מנת שינסה לאתר את החשבוניות ששילמנו עבור פסי ההדבקה הנ"ל. חשב התיאטרון השיב לי כי יקשה עליו לאתר חשבוניות מלפני כשש וחצי שנים והמליץ לי לפנות אל החנות ממנה רכשנו פסים אלה (ספק ראשי של התיאטרון). אני אעשה כך ואם אשיג את החשבוניות הנ"ל (או תעודות משלוח) - אגיש אותן לבית המשפט...את התאונה נשוא כתב התביעה לא ראיתי משום שלא נכחתי במקום. לאחר התאונה (איני יכול לזכור תאריך) הגיעו נציגי משרד העבודה ובדקו, ביחד איתי, את הבמה והתפאורה (אשר כבר הייתה מפורקת)...אני לא שמעתי מאז דבר ממשרד העבודה...משחודשה ההצגה, לאחר החלמתה של התובעת - לא שונה דבר בתפאורה". 12. בחקירתו ציין, בתשובה לשאלה אם היו אמצעים נגד החלקה עובר לתאונה, כי "היו אמצעי בטיחות, שמנו פסים נגד החלקה ודבק של קרמיקה שהוא גם מונע החלקה...איך ששמנו את המים. ברגע ששמנו את המים בבריכה - הייתה בקשה של הבמאית...ושל דודינה, עשינו את זה באותו רגע...ברגע שהתחילו החזרות - באותו רגע זה כבר נעשה. התחילו כל הפעולות של הפסי החלקה והכל...איך שהתחילו, הכניסו את המים, הייתה תלונה של דודינה, הייתה תלונה של הבמאית. באותו רגע טיפלנו בזה, בזמן ההצגות כבר לא זוכר שום תלונה כזאת" (עמ' 60). תפקידו כמפיק ההצגה הסתיים עם סיום החזרות ותחילת העלאת ההצגה, שאז הגורם האחראי הוא מנהלת ההצגה, טניה (עמ' 61-62). באותה העת לא היה גורם שהיה אחראי על הבטיחות בתיאטרון (עמ' 63). באשר לתכניות התפאורה ציין כי הן "נמצאות" ולא הובאו כי לא התבקש להביאן (עמ' 64). "יש לי תכניות של ההצגה עם כולן". בתכניות לא מצויים אמצעים נגד החלקה. (עמ' 65). למשרד העבודה הוא הראה את התכניות (עמ' 67). הוא אינו יודע אם הנתבעת הגישה הודעה למשרד העבודה על התאונה (עמ' 69). הפסים כנגד החלקה נרכשו ב"הום סנטר" בצבע "או שחור או לבן" (עמ' 70). הפודיום היה בצבע אפור. על מנת שהפסים נגד החלקה לא יראו "שמו את החומר של הדבק נגד קרמיקה...השתמשנו גם בחומר נגד קרמיקה שאתה יכול להכניס בו צבע אפור". רוחב הפסים "אולי 5 סנטימטר, וזה כמו קוצים כאלה" (עמ' 71). חשבונית הקניה לא נמצאה (עמ' 72). הם רכשו את פסי ההדבקה מספר פעמים: "ביומיים שלושה קנינו כל פעם אחד...פשוט היה מים...התחלנו בתוך הבריכה עצמה. בתוך המים עצמם...ואחרי זה בעצם בגלל שהבימאית בעצם עובדת והיא עושה כל פעם תמונה אחרת, היא מביימת כי זו פעם ראשונה שהיא בעצם עובדת עם תפאורה שלמה...אז יש כל מיני תנועות...אז תמיד אחרי החזרה היינו מבינים כאילו איפה היא נמצאת" (עמ' 73) "ויש עוד מקום, ואז עשינו גם שמה. אחרי שסיימנו את זה עשינו על כל השאר את הדבק כי כבר זה היה יותר קל. אבל כל פעם אחרי חזרה - דודינה הייתה באה ואומרת...אני מאד מפחדת". כשהחלו ההצגות הוא לא היה מעורב עוד. (עמ' 74). הוא אינו יודע איזה סוג של דבק קרמיקה הונח: "אני לא מבין בזה...היה לי בתקופה ההיא יועץ...יורי...בחור שהיה יועץ טכני...אני שאלתי אותו באותו זמן וזו הייתה המלצה שלו." (עמ' 77). "את הדבק קיבלנו מיורי...ערבבו אותו עם אפור...הוא היה בסופו של דבר אפור" (עמ' 78). הוא ציין כי בהתאם לחוק "פחות מ - 2 מטר אין לנו שום בעיה. כי אם לא, אז היינו צריכים לשים שם גם מעקה...מספיק שפנס בא לדודינה בזמן לא נכון וזה גם מסנוור אותה ויכול להפיל אותה" (עמ' 79). מידות הבמה, ללא הפודיום, הן 14 מטרים על 13 מטרים (עמ' 80). לשאלה מדוע לא הונח מזרן או אמצעי הגנה מנפילה השיב כי "מבחינת חוק לא הייתי מחוייב לזה", ומזרן לא ניתן היה לשים כי "אף אחד לא יתן לי לשים שום דבר כי זה בעצם מעבר חירום של אנשים. לא ייתנו לי" (עמ' 83). 13. מר אלכסנדר גולדין משמש כמנהל ייצור של הנתבעת. בתצהירו ציין כי תפקידו הוא, "בין היתר, להשגיח כי מפעל בניית התפאורה יבנה אותה על פי התכניות שנערכו על ידי מעצב התפאורה. בזמן התאונה הייתי אחראי על מפעל התאטרון המבצע תיקונים ושינויים ומתפעל את התפאורה. אני השתתפתי בהתקנת התפאורה להצגה "מדיאה". עוד טרם עליית ההצגה, עם תחילת החזרות על בימת התיאטרון, אני אישית דאגתי למריחת כל הפודיום והבריכה בחומר מונע החלקה (דבק קרמיקה אשר מתקשה והופל להיות כעין "נייר זכוכית". בנוסף, התקנתי פסים נוגדי החלקה על דופן הבריכה (שהייתה על הבמה) ובתוכה. פסים אלה הותקנו למניעת החלקת השחקנים...אשר תוך כדי ההצגה נכנסו ויצאו מן הבריכה כשהם יחפים כמובן. אני מבקש לציין כי לאחר ציפוי הפודיום בחומר מונע החלקה כאמור לעיל, אני הייתי נפגש עם התובעת בכל בוקר, טרם תחילת החזרות, ושאלתי אותה שוב ושוב אם היא צריכה משהו בנוסף לעצם מריחת המשטח והדבקת פסי ההחלקה הנ"ל, הלכתי ביחד עם התובעת על הבמה והיא הראתה לי כל מקום שלדעתה יש להוסיף פסים כאלה, או כל דבר אחר שכדאי לדעתה להוסיף (למשל, לסמן את קצה הפודיום בפס זוהר) ואני מלאתי אחר כל הוראותיה ובקשותיה. עשיתי זאת...על מנת שהיא תרגיש יותר בנוחות ובביטחון. התובעת הייתה נוכחת שעה שמרחתי את המקומות הרלוונטיים בחומר מונע החלקה (ומתאוננת כי "דוקר" לה בכפות הרגליים) והיא גם הייתה נוכחת כאשר הדבקתי חלק מפסי החלקה הנ"ל". 14. בחקירתו ציין כי "קיבלתי הנחייה מיד כשמלאנו מים...לשים פסי החלקה. לשים עיגון להחלקה" (עמ' 87). הוא לא ראה שחקנים מחליקים במשך החזרות, לאחר שהושמו פסי ההחלקה (עמ' 88). לשאלה באשר לחומר מונע החלקה על סוליות נעלי השחקנים השיב תחילה כי "אני אישית לא טיפלתי בזה, אבל אני יודע שעושים את זה". לאחר מכן אמר "אני יודע ששמו...שמעתי. ידעתי" (עמ' 89). בתכניות התפאורה לא היו אמצעים נגד החלקה (עמ' 92). הפסים נגד החלקה הונחו למיטב זכרונו "יומיים אחרי ששמנו את המים...בחזרות" (עמ' 96). הוא אישית הדביק את הפסים (עמ' 97). הפסים הונחו ברווח של כ - 25 - 40 ס"מ ביניהם (עמ' 98) "לפעמים יש, היו נקודות שהוספנו יותר...זה היה ריבועי, משהו כמו ריבועי, 25 על 25 שמתי...כמו רשת". את הפסים קנו ב"הום סנטר" (עמ' 99) "חלק אני זוכר שהביא לנו בן אדם עצמו ש...בנה את הבריכה...אנחנו קונים את זה מקופה קטנה". הפסים חודשו רק לאחר שבעה חודשים. צבע הפסים היה "חום טבעי כזה, כמו צבע עור...בבריכה היו שחורים...יש שני צבעים סך הכל" (עמ' 100). הפסים נצבעו בצבע "אפור. צבע של הפודיום" (עמ' 102). בנוסף לפסים נגד ההחלקה "במקום אחד שמנו חומר שמונע את ההחלקה...ליד העציצים". הוא אישר כי לאחר שהתובעת חזרה לשחק בהצגה, לאחר כשבעה חודשים, נעשו שוב חזרות (עמ' 103) וכן "טיפול של פודיום...בדקנו את כל פסי ההחלקה...צבענו את הפודיום" וכן הונח "ספוג מתחת לבמה" (עמ' 104). במקום הסמוך לעציצים הונח חומר נוסף למניעת החלקה "כי שם היה הרבה תנועה, הרבה תנועה של הרבה אנשים, חשבנו להוסיף...כי למרות ששמה היה גם פסים נגד החלקה...הוספנו" (עמ' 105). 15. מצפייה בקלטת ההצגה, אשר צולמה, כאמור, במהלך ההצגה הרביעית, כאשר התאונה הייתה במהלך ההצגה השישית, ניתן ללמוד מספר דברים. ראשית, מוטיב המים בהצגה הוא אכן דומיננטי. במהלך כל ההצגה נעשה שימוש שוטף במים. מים נשפכים וניתזים על רצפת הפודיום פעמים רבות ובהזדמנויות שונות: כבר בתמונת הפתיחה של ההצגה התובעת ושחקנים נוספים נכנסים לבריכה, שוהים בה ומתיזים מים על הפודיום; קיימות סצנות נוספות בהן התובעת טובלת גופה, או רגליה, בבריכה או מתיזה מים מהבריכה אל הפודיום; סירות הצעצוע שבבריכת השחייה מוצאות מהבריכה ומטפטפות על הפודיום; מזרן הבריכה אף הוא מוצא מהבריכה ומטפטף על הפודיום; מים, מתוך כוסות מים, נשפכים על הפודיום, כאשר בסצנה אחת אף מוטח מגש עם כוסות מים על ידי התובעת, בזעם, על רצפת הפודיום; אחת מהשחקניות משקה את הצמחייה שעל הפודיום עם צינור השקיה; דלתות הזכוכית של הכניסה לבריכה מנוקות באמצעות מים; בנות המקהלה מנקות מעת לעת את רצפת הפודיום עם מגב וסמרטוט. ההתרשמות היא שעל הפודיום, במהלך כל ההצגה, קיימת רטיבות ומוטיב המים קיים בעצמה רבה כל העת. שנית, כל שחקני ההצגה נעים על הפודיום כל העת עם נעליים, למעט התובעת, אשר בחלקים גדולים מההצגה נעה יחפה ולמעט הילדים המשחקים בהצגה, אשר אף הם יחפים בסצנות מסוימות. שלישית, תפקידה של התובעת כלל פעמים רבות ריצה או הליכה מהירה על הפודיום, ברגליים יחפות, כאשר באחת מהסצנות בהצגה שצולמה (דקות 32-33 בקלטת) נראית התובעת, בעת ריצה כזו, מאבדת שווי משקלה ומחליקה על הפודיום, כאשר ההחלקה נחזית כהחלקה עקב רטיבות, "גליץ", כתאורה של העדה הגב' גדני, או "סקי" כתאורה של הגב' וינברג. רביעית, בהתבוננות מדוקדקת ברצפת הפודיום, אשר בקטעים מסוימים בקלטת צולמה מקרוב, לא נראים עליו כל פסים למניעת החלקה או חספוס כלשהו. המשטח נראה חלק ואחיד. מה שניתן לראות הוא מספר פסי חיבור של רצפת הפודיום, כאשר במשטח הפודיום הקרוב לקהל, הוא הצד בו נפלה התובעת, קיים פס חיבור אחד בלבד במרכז הבמה. באזור הרחוק מהקהל וכן באזור הצמחייה, בסמוך למקום כניסת ויציאת השחקנים, ניתן לראות כמה פסי חיבור כאלו. חמישית, אין חולק כי התאונה ארעה בסצנה, בה נושאת התובעת את המונולוג, אולי הדרמטי ביותר במחזה, בו מודיעה מדיאה על החלטתה לרצוח את ילדיה. בסצנה זו התובעת, כמדיאה, בשלב מסוים קורסת וצונחת אל תוך מי הבריכה, כמי שאיבדה שווי משקלה, עם שמלתה הארוכה. לאחר מכן היא מטפסת בעזרת ידיה ורגליה מתוך המים חזרה אל הפודיום וכורעת על הרצפה, כאשר גופה ושמלתה הרטובים יוצרים שלוליות מים, שלוליות הנראות היטב על רצפת הפודיום, כאשר כל העת היא ממשיכה לבצע את המונולוג. בהמשך, היא מנסה לקום, כושלת, רועדת, מתקשה להתרומם, מצליחה לקום, נעמדת יחפה באותו המקום, על גבי שלוליות המים וממשיכה לשאת המונולוג. התובעת, כמדיאה, מרוגשת, סוערת, מיוסרת, על סף הטירוף. את המונולוג, לאחר שהיא נעמדת, היא מבצעת, כך על פי הוראות הבימוי, ויודגש, כי אין טענה שהתובעת חרגה מהוראות הבימוי בהצגה המצולמת, כאשר עיניה עצומות לסירוגין, היא מתנודדת על מקומה, חסרת יציבות, נעה במקומה כל העת בסערת רגשות, גופה כפוף לסירוגין ונוטה קדימה, היא "מבעבעת מקנאה", כלשון המחזה, ונראית כמי שאיבדה שפיותה. מדיאה, במונולוג זה, כך על פי הוראות הבימוי, היא חסרת שווי משקל וחסרת יציבות. בשלב זה ארעה התאונה (דקה 42 בקלטת). טענות הצדדים 16. התובעת טוענת בסיכומיה כי יש לקבל גרסתה לארוע, על פיה, לאחר השימוש בבריכת המים, עת פסעה על הפודיום הרטוב והחלק, ברגליים יחפות, החליקה, נפלה לרצפת האולם מגובה רב ונחבלה. גרסתה נתמכת בשלוש עדות מטעמה, אשר היו עדות ראיה לתאונה וכן בקלטת ההצגה. התובעת היא היחידה אשר יודעת בוודאות ובאופן ממשי שהיא החליקה על הפודיום בשל היותו חלק ורטוב, ולא נפלה מסיבה אחרת. הפודיום היה צר, חלק, רטוב ממים. כל השחקנים החליקו עליו עובר לתאונה ולא היו מותקנים בו אמצעים נגד החלקה. אמצעים נגד החלקה הותקנו רק לאחר התאונה. התובעת לבשה שמלה שחורה וארוכה, אשר הגיעה עד רגליה והייתה רטובה ממים. השמלה הסתירה את רגלי התובעת ולכן לא ניתן היה להבחין ברגליה של התובעת במועד התאונה. לכן, גם הגב' קריינדלין לא יכולה הייתה להבחין ברגליה של התובעת ולא יכולה הייתה לדעת מהי סיבת הנפילה. עדות הגב' קריינדלין היא עדות סברה בלבד. גם עדי הנתבעת אישרו, כי הפודיום היה חלק ורטוב ואישרו כי הם היו מודעים לכך שקיימת סכנת החלקה ממשית על הפודיום. לחילופין, טוענת התובעת, גם אם תתקבל גרסתה של הגב' קריינדלין, כי התובעת נפלה בשל צעד מיותר, הרי שאין בכך כדי להפחית מאחריות הנתבעת. הפודיום היה צר וחרג לחלל האולם בגובה רב לא הותקנו כל אמצעים למניעת נפילה או להגנה מפני נפילה, כמו מעקה, משטח רך על הרצפה ואפילו פנסים בקצה הפודיום. הגב' קריינדלין עצמה הודתה, כי קיימת אפשרות ששחקן יטעה. לכן, היה על הנתבעת להיערך למקרה של טעות כזאת, במיוחד בנסיבות בהן מדובר בסצנה הדרמטית ביותר של המחזה ובמונולוג הטראגי ביותר, כאשר, על פי הוראות הבימוי, המונולוג נאמר תוך כדי תזוזה על קצה הפודיום, אשר היה חלק ורטוב ובלט לחלל האולם. הנתבעת ציפתה לכך שהתובעת תשחק את התפקיד, כך שכולה מכוונת לבצוע המיטבי של דמותה בהצגה. תזוזה של צעד אחר לכאן או לכאן היא צפויה ולגיטימית, במיוחד כאשר מדובר היה בהצגות הראשונות. אין לקבל גישתה המוצהרת של הגב' קריינדלין כי אין על הנתבעת לדאוג לביטחונם האישי של שחקנים. אין לקבל עדות עדי הנתבעת כי הותקנו אמצעים כנגד החלקה עובר לתאונה. אמצעים אלו הותקנו רק לאחריה. הנתבעת לא המציאה אסמכתאות בעניין אמצעים אלו ואלו גם אינם מופיעים בתכניות העבודה של התפאורה. לא ניתן לדעת מהו סוג וטיב האמצעים כנגד החלקה שהונחו על ידי הנתבעת, לטענתה. קיימות סתירות בין עדי הנתבעת לעניין צבע אותם פסים. צפייה בקלטת מלמדת שהפודיום היה צבוע בצבע אפור ואחיד, הוא היה חלק למשעי, לא מותקנים בו כל פסים כנגד החלקה והוא אינו מרוח בדבק קרמי. התקנת הפסים נגד ההחלקה, ככל שנעשתה, לא נעשתה בשיטתיות ובמקצועיות, ללא תכנית וללא תכנון. לנתבעת לא היה יועץ בטיחות והיעדרו מסביר את היעדר התייחסות הנתבעת לביטחון השחקנים ולצורך למנוע החלקה על הפודיום. טענת עדי הנתבעת, כי לאחר התאונה לא נעשה כל שינוי בסוג והיקף האמצעים שהותקנו למניעת החלקה אינה עולה בקנה אחד עם ניסיון החיים והשכל הישר ויש לדחותה. העובדה שהונח ספוג לאחר התאונה מלמדת על רשלנות הנתבעת. הוראת הנתבעת לתובעת לשחק על הפודיום ברגליים יחפות מהווה אף היא הפרת חובת הזהירות. היה על התובעת לנעול נעליים אשר סולייתן מרוחות בחמר נגד החלקה. אין לייחס לתובעת רשלנות תורמת כלשהי. 17. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי נפילה מבמה היא סיכון סביר וטבעי, שעל כל שחקן לקחת בחשבון במסגרת עבודתו. לא הייתה מוטלת על הנתבעת כל חובת זהירות קונקרטית למנוע הנפילה. התובעת היא שחקנית ותיקה ומנוסה ולכן ערה לסיכונים הטבעיים, הכרוכים במשחק על במה. בהצגה שיחקה התובעת דמות של אישה מטורפת והייתה נסערת ומרוגשת בעת בצוע המונולוג, במהלכו נפלה. הנתבעות אינן כופרות בהימצאות מים על הפודיום במהלך המחזה אך נפילת התובעת אינה קשורה לרטיבות זו. במה רטובה ואף מוצפת מים אינה חדשה בעולם התיאטרון, הבמה והריקוד. הנתבעות טוענות כי בין העדות מטעם התביעה, יחד עם התובעת, נעשה תיאום עדויות בבוקר הדיון. נטען כי העדות מטעם התובעת אישרו כי שוחחו ביניהן על האירוע לפני מתן עדותן. בעדות עדות אלו הופיעו טענות חדשות, אשר לא נזכרו בכתב התביעה וחלקן גם לא בתצהיר התובעת, כמו הטענה בדבר השמלה הארוכה אותה לבשה התובעת, הטענה כי הפודיום היה צר מדי, הטענה כי הבמה הייתה גבוהה מדי והטענה כי כל השחקניות התלוננו על החלקות. הנתבעות טוענות כי יש להתעלם מכל טענות אלו בשל כך שמדובר בתאום עדויות וכן מדובר בשינוי חזית. אין לתת אמון בשלוש העדות מטעם התובעת. הגב' ווינברג אמרה לחוקר הנתבעת כי התובעת הלכה קדימה במקום ימינה. עדות התובעת, היא, למעשה, עדות יחידה של בעל דין. יש לקבל עדותה של הגב' קריינדלין, כי התובעת לא נפלה כתוצאה מהחלקה אלא כתוצאה מכך שהלכה ישר במקום לפנות ימינה, בניגוד להוראות הבימוי. יש לקבל עדויות עדי הנתבעת כי עובר לתאונה ננקטו כל האמצעים למניעת החלקה. לחילופין, יש לייחס לתובעת רשלנות תורמת משמעותית לנפילתה, כיון שסטתה מהוראות הבימוי. דיון והכרעה 18. לאחר עיון בחומר הראיות ובטענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש לקבל גרסת התובעת באשר לנסיבות האירוע כמהימנה וכמסתברת יותר מגרסת הנתבעת ויש לקבוע כי הוכחה התרשלות הנתבעת, בגין אי נקיטת אמצעי בטיחות מספקים למנוע התאונה. יוער כבר עתה, כי טענתה של התובעת בכתב התביעה היא, כי התרשלות הנתבעת התבטאה רק בכל הנוגע לאי הסרת סיכוני החלקה עקב רטיבות. אין טענה להתרשלות הנובעת מגורמים אחרים. לפיכך, טענתה החילופית של התובעת בסיכומיה, בדבר אי נקיטת אמצעי זהירות בשל מידותיו הצרות של הפודיום, כמפגע בפני עצמו, כך שגם אם אין מדובר בהחלקה עקב רטיבות עדיין קיימת התרשלות, מהווה הרחבת חזית אסורה, לה התנגדו הנתבעות. עם זאת, נושא מידות הפודיום ושאר מאפייני הבמה, התפאורה וההצגה, על פי הראיות שהובאו, יילקחו בחשבון במסגרת שקילת טענות התובעת בנוגע לאי נקיטת אמצעי זהירות כנגד החלקה. 19. באשר לנסיבות הארוע - גרסתה של התובעת, כי הגורם לנפילתה היה רטיבות על גבי הפודיום, היא הגרסה ההגיונית והסבירה ביותר לארוע. אין חולק כי היו מים על גבי הפודיום במהלך כל ההצגה וצפייה בקלטת מראה זאת היטב. צפייה בקלטת מביאה גם למסקנה, כי הסיבה המסתברת ביותר לנפילה היא שלוליות המים, שנקוו בדיוק במקום בו עמדה התובעת עת נפלה. כמתואר לעיל, הנפילה ארעה מיד לאחר שהתובעת עלתה מהבריכה לפודיום רטובה, עם שמלתה הארוכה וספוגת המים, באמצעות רגליה וידיה, וכרעה על הפודיום. היא ניסתה לקום והייתה אמורה לשחק בסצנה זו דמות חסרת יציבות וחסרת שווי משקל. היא רועדת, מתנודדת, עיניה עצומות לעיתים, מרוכזת במחשבות הזעם והנקם. הדמות אינה עומדת במקום אחד, כזקיף בשער, אלא נמצאת בתנועה. מקום עמידת התובעת רטוב כולו ממים ומים ממשיכים לטפטף משמלתה כל העת אל הרצפה. היא יחפה, כך שאין כל אמצעי החוצץ בין כפות רגליה ובין המים הנקווים במקום דריכתה. היא אמורה להיות בלתי יציבה במקומה וחסרת שווי משקל, כאשה אשר מאבדת שפיותה, "בתוך המצב", כלשון העדות שהעידו. במצב דברים זה, סביר להניח כי, בעת שצעדה צעד לכוון זה או אחר, או אפילו בעת שהתנודדה כפופה ועצומת עיניים במקומה, כפי שהיה עליה לעשות בהתאם להוראות הבימוי, ואולי אף עת ניסתה לרכוש לעצמה יציבות בתוך שלולית המים בה עמדה, החליקה על המים, אבדה שווי משקלה, נטתה קדימה ונפלה. הארוע ארע במהירות רבה ולכן שלוש השחקניות שהיו על הבמה, מאחרי התובעת, למרות שהיו קרובות אליה, לא יכלו לומר בדיוק מה היה מנגנון הנפילה ומה הייתה הזווית המדויקת של רגלי התובעת בכל שניה ושניה שקדמה לנפילה. הן ידעו לומר שלפתע, במהלך בצוע המונולוג, לאחר שיצאה מהבריכה, נעלמה התובעת מטה, אל תוך הקהל. הן ידעו לומר, וכך גם יש להבין את דברי הגב' וינברג לחוקר הנתבעת, שבמקום לראות את התובעת ממשיכה במונולוג ובשלב מסוים מתקדמת לצד ימין שלה, כפי שהיה עליה לעשות בהמשך, אם לא הייתה נופלת, היא נעלמה קדימה אל הקהל. 20. הגב' קריינדלין אמנם ישבה בקהל וציינה כי ראתה שהתובעת לא החליקה אלא עשתה "צעד מיותר", שחרג מהוראות הבימוי שלה, אך איני מקבלת עדותה. אני סבורה כי במהלך המהיר של ההתרחשויות ושל הנפילה, לא יכולה הייתה הגב' קריינדלין, אשר הייתה אף רחוקה יותר משלוש העדות שהיו עם התובעת על הבמה, לדעת, בביטחון כה רב, שאין מדובר בהחלקה. עדותה, השוללת אפשרות זאת מכל וכל, מגמתית ואינה מקובלת עלי. התובעת, כאמור, הייתה אמורה להתנודד מצד לצד ולא לעמוד באופן יציב על מקומה, כאשר בשלב מסוים הייתה אמורה לצעוד ימינה. התאונה ארעה, כך גם על פי עדויות שלוש עדות הראיה הנוספות, סמוך לאחר צאתה מהבריכה, כלומר, בטרם היה עליה לפנות ימינה, בעודה מנסה לקום מהרצפה, או בעודה נעמדת בחוסר יציבות על גבי שלוליות המים. הגב' קריינדלין אינה יכולה לדעת אם הצעד המיותר, אותו סברה שהתובעת צעדה, נגרם עקב החלקה אם לאו, שהרי, כאמור, התובעת לא עמדה באופן יציב וזקוף במקום אחד, כל העת, ואז לפתע צעדה צעד אחד לכוון קצה הבמה ונפלה. כל ההתרחשות ארעה כאשר התובעת הייתה תוך כדי תנועה, דינאמית מבחינת מצב גופה ורגליה. מיקומה על גבי הפודיום לא היה סטטי. היא כורעת, עומדת, מתנועעת מצד לצד, נוטה קדימה, שמלתה הארוכה מסתירה את רגליה. לא סביר בעיני שניתן היה לראות מכוון הקהל, בתנאי התאורה שהיו, ויצוין כי מצפיה בקלטת עולה כי באותו הקטע הייתה תאורה חלשה יחסית, שאין מדובר בהחלקה. גם אם היה צעד מיותר - סביר שנגרם עקב החלקה. כלל הנסיבות מביאות, לטעמי, למסקנה כי יש לקבל גרסת התובעת, כי החליקה ונפלה עקב הרטיבות שהייתה על הפודיום, תחת רגליה היחפות. 21. אין חולק בדבר חובת הזהירות המושגית אותה חבה הנתבעת לתובעת, כמעבידתה, לשמור על שלמות גופה ובטיחותה ולמנוע ממנה פגיעות גוף במהלך עבודתה. חובות הזהירות של מעביד לעובדו הן חובות מוגברות. השאלה הבאה היא קיומה של חובת זהירות קונקרטית. בשאלה זו, באופן מפתיע, טוענות הנתבעות כי זו אינה קיימת כלל וכלל. אם מובנות לי טענות הנתבעות, הרי שלדעתן, באופן עקרוני וגורף, תהיינה הנסיבות אשר תהיינה, אין כל חובת זהירות למנוע נפילת שחקן מבמה, כיון שמדובר בסיכון טבעי ורגיל, אשר נלווה לפעילות כל מי שעולה להופיע על במה. נפילה מבמה, כמו גם נפילה על במה, מסיבות שונות, לרבות בשל תפאורת הבמה וגם בשל שימוש במים על הבמה, אינה סיכון חריג מפניו יש להישמר ובגינו יש לנקוט אמצעי זהירות כלשהם. נפילת שחקן על במה היא אף דבר שניתן לראותו כמבורך ומביא מזל. אומר מיד, כי טענה זו של הנתבעות, אשר גם נאמרה באופן נחרץ על ידי הגב' קריינדלין, אינה מקובלת עלי כלל ויש להצטער כי זו עמדתן. אמנות אינה מהווה חסינות מפני חובות מעביד כלפי עובדו. על המעביד, גם כאשר הוא מעסיק שחקנים על במה, לנקוט מלוא אמצעי הזהירות, כך שהשחקן יוכל לבצע תפקידו באופן הבטיחותי ביותר, מבלי להיחשף לסיכונים, אשר עשויים לגרום לו פגיעות גוף. על המעביד למצוא את הדרך לשמור על בטיחות השחקן מבלי לפגוע במסר האומנותי, אותו מבקשת ההצגה להעביר. האמצעים האומנותיים, התפאורה והבימוי אמורים לקחת בחשבון, בין יתר השיקולים, ולא במדרג נמוך בסדר העדיפויות, גם את בטיחות השחקן. עוד יאמר, כי ההשוואה ללוליינים בקרקס או למופעי אקרובטיקה שונים, הכרוכים לעיתים גם במוטיבים של מים, השוואה שהובאה על ידי הנתבעות, אינה ממין העניין, כמו גם השוואה לשחקני כדורגל, שחקני הוקי - קרח או מתאבקים, אשר צוינה בסיכומי הנתבעות. לכל פעילות הסיכונים הטבעיים הכרוכים בה. התובעת אינה לוליינית, שחקנית הוקי קרח או מתאבקת בבריכת מים. יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. 22. השאלה אותה יש לבחון, אם כן, היא האם, בנסיבות העניין, היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות למניעת החלקת התובעת על גבי הפודיום ונפילתה מהבמה. התשובה, לטעמי, היא חיובית. קיים היה, בענייננו, מקבץ של נסיבות ומאפיינים, אשר אינם קיימים בהצגת תיאטרון שגרתית, אשר מביא למסקנה זו. מעבר לסיכונים הרגילים והטבעיים הקיימים בהופעה על במה, הנובעים, למשל, מהיות הבמה גבוהה מהקרקע, מסצנות חשוכות ומפנסי תאורה מסנוורים, היו בענייננו נסיבות מיוחדות, אשר מביאות למסקנה, כי לא מדובר היה בתנאי במה רגילים ולא היה מדובר בסיכונים טבעיים ורגילים. בין נסיבות מיוחדות אלו יש למנות את השימוש הרב במים הנשפכים על גבי הפודיום, עד כדי היקוות שלוליות, במיוחד בסצנה בה נפלה התובעת; את היות התובעת נעה, לעיתים רצה, על גבי הבמה ברגליים יחפות במהלך חלקים גדולים מההצגה, כאשר, כאמור, ברגליים יחפות, בניגוד לנעליים, סיכון ההחלקה על משטח רטוב גבוה יותר; את הבמה הצרה, מטר ועשרים רוחב בסך הכל, כצעד וחצי, לעומת 13-14 מטרים רוחב במה רגילה, אשר מחייבת את השחקנים הנעים על הבמה להיות מרוכזים כל העת בטווח התנועה האפשרי העומד לרשותם, פעולה הטומנת בחובה סיכון לשחקן, אשר אמור להיות מרוכז בבצוע תפקידו ולהתבונן קדימה ולא להשפיל עיניו כל העת, על מנת לבחון את מדרך רגלו. הבמה הצרה מביאה גם לכך שהחלקה עשויה להוביל לנפילה מחוץ לבמה, לכוון הקהל, ולפגיעת גוף חמורה יותר, מאשר במקרה של נפילה על הבמה עצמה; את שמלתה הארוכה של התובעת, בעלת השובל, אשר הסתבכה לעיתים עם רגליה, כאשר בקטע בו נפלה הייתה השמלה ספוגת מים וטפטפה אף היא על גבי הפודיום. כל אלו מביאים למסקנה כי הסיכון של החלקה ונפילה מהבמה, בענייננו, בתנאי הבמה וההצגה שהיו, לא היה סיכון טבעי ורגיל, אשר נלווה לפעילות רגילה של כל שחקן המופיע על במה, אלא סיכון מיוחד, בגינו היה על הנתבעת לנקוט אמצעי זהירות מיוחדים. משהחליטה הנתבעת לשלב את מוטיב המים בהצגה באופן כה דומיננטי, כך שהתובעת תאלץ לנוע בחלקים גדולים של ההצגה על הבמה ברגליים יחפות על משטח רטוב ולעיתים על שלוליות מים, יחד עם יתר מאפייני הבמה, ההצגה ואופי תפקידה של התובעת, קמה לנתבעת כלפי התובעת חובת זהירות קונקרטית למנוע הסיכון של החלקה ונפילה מהבמה עקב החלקה. 23. האם נקטה הנתבעת אמצעי זהירות מספקים למניעת החלקה? התובעת ושלוש העדות מטעמה העידו כי לא ננקטו אמצעי בטיחות מספקים עובר לתאונה, זאת, למרות החלקות ותלונות בנושא זה כל העת. לטענתן, לא היו פסים כנגד החלקה וגם לא חומר נוסף על הפודיום, אשר מונע החלקה. אלו הותקנו רק לאחר הארוע. שני אמצעים אשר ננקטו עובר לתאונה, בהתאם לעדויות התביעה, הם, האחד, חומר שהודבק על נעלי השחקנים, מה שלא הועיל לתובעת, אשר נעה ברגליים יחפות ברוב קטעי המחזה. השני, שימוש בסמרטוט מעת לעת, לניגוב המים, פעולה שהוכנסה להצגה במסגרת הוראות הבימוי. גם אמצעי זה לא הועיל, כיון שהתובעת החליקה על שלולית המים שנוצרה באמצעות גופה ושמלתה זמן קצר קודם לכן, טרם ניגוב המים. שלושת עדי הנתבעת ניסו לסתור עדויות התביעה והעידו, כי הונחו פסים נגד החלקה על משטח הפודיום כבר בתקופת החזרות, נוכח תלונות התובעת. עוד נטען, כי הונח דבק קרמי המונע החלקה, אך בעניין זה הובהר על ידי מר גולדין, בניגוד לעדות שני העדים האחרים, כי הדבק הונח רק באזור אחד, ליד הצמחייה, שם היה אחד משני פתחי כניסת ויציאת השחקנים. מר גולדין הודה כי לא הונח דבק קרמי במקום אחר. 24. מעדי הנתבעת ניתן ללמוד, כי נושא אמצעי הבטיחות כנגד החלקה לא נלקח בחשבון, באופן מסודר ומתוכנן, מראש, במסגרת תכניות התפאורה ולאחר ייעוץ בטיחותי מקצועי. מדובר באלתור שנעשה על ידי עובדי הנתבעת נוכח תלונות השחקנים. מעדותם עולה, כי הפסים נגד ההחלקה הונחו בכל פעם במקום אחר, באופן אקראי, לאחר שבכל פעם נקנתה כמות מסוימת ב "הום סנטר", כמות אשר התבררה כבלתי מספקת. הגב' קריינדלין אישרה עוד, כי יעילות פסי ההחלקה פחתה משימוש לשימוש, כי הם "נמחקו" והיה צורך לחדשם, מן הסתם עקב שחיקת הדבק שהיה עליהם. לא הוצגו אסמכתאות כלשהן לעניין רכישת והנחת אמצעים אלו, לרבות מועדי הרכישה וסוג האמצעים. לא ברור אם אותם פסים נגד החלקה התאימו לשימוש במקום רטוב או שלא הייתה להם כל יעילות במים. שקלתי העדויות וצפיתי בקפדנות בקלטת ההצגה. המסקנה הסבירה העולה מכלל הראיות היא, לטעמי, כי באזור בו החליקה התובעת ונפלה, ולמעשה, בכל אזור הפודיום שהיה קרוב לקהל, לא היה כל אמצעי הגנה נגד החלקה ולא היו פסים נגד החלקה, ולמצער, לא היה אמצעי יעיל כלשהו. אני מעדיפה עדות התובעת ושלוש העדות, אשר העידו, כי לא היו אמצעים יעילים כנגד החלקה על גבי הפודיום עובר לתאונה, על עדויות עדי הנתבעת. העדות מטעם התובעת הן עדות אובייקטיביות ואין להן עניין בתוצאות המשפט, בניגוד לעדי הנתבעת. בהקשר זה אציין, כי גם אם, כנטען על ידי הנתבעות, שלוש העדות שוחחו ביניהן עובר לעדותן, איני סבורה כי יש בכך כדי לגרוע ממשקל ומהימנות עדותן. בהתאם להתרשמותי, כל עדה העידה את הזכור לה, באופן אמיתי וספונטאני. כל עדה ציינה בכנות מה זכור לה ומה אינו זכור לה. לא התרשמתי כי מדובר בעדויות מתואמות, שאינן אמיתיות. דווקא עדויות עדי הנתבעת נראו כמתואמות ומגמתיות. ייתכן שבאזור הצמחייה הונחו אמצעים כלשהם נגד החלקה, כפי שהעיד מר גולדין, ייתכן שבתוך הבריכה הונחו גם כן אמצעים כאלו וכפי הנראה על נעלי השחקנים הונח חומר למניעת החלקה, אך, באזור קדמת הבמה, סמוך למקום העלייה מהבריכה, המקום בו החליקה התובעת - לא היה כל אמצעי למניעת החלקה. בקלטת ניתן לראות כי רצפת הפודיום באזור זה חלקה ואין עליה כל פס הדבקה או חומר מחוספס אחר. אם היה - הוא היה נראה בקלטת. אם היה - יש להניח שהתובעת לא הייתה מחליקה. ייתכן, שהונחו פסים למניעת החלקה באזורים מסוימים אך הם נשחקו ונעלמו, עקב השימוש הרב במים, כפי שאישרה הגב' קריינדלין. רצפת הפודיום צולמה גם מקרוב בקלטת, גם בסצנה בה נפלה התובעת. פסי החיבור של התפאורה נראים על רצפת הפודיום וגם שלוליות המים נראות היטב. מעבר לכך - הרצפה, כאמור, חלקה. עוד יצוין, כי, כמתואר לעיל, קיים קטע בקלטת בו נראית התובעת מחליקה יחפה על רצפת הפודיום, מה שסותר את טענת הנתבעת כי על גבי הפודיום היו פסים נגד החלקה ומחזק גרסת התביעה, כי עובר לתאונה לא היו אמצעים נגד החלקה. אני קובעת, אם כן, כי גם אם הנתבעת הניחה אמצעים נגד החלקה באזורים מסוימים על גבי הפודיום, באזור הצמחייה, או באזורים אחרים, הרי שבאזור בו החליקה התובעת, חזית הפודיום, ליד מקום יציאתה מהבריכה, המקום בו נקוו שלוליות מים תחת רגליה ובו טמון היה סיכון מיוחד, לא היה כל אמצעי למניעת החלקה בעת הארוע. אמצעים כנגד החלקה הונחו רק לאחר הארוע, כמו גם אמצעים להגנה מפני נפילה. בכך התרשלה הנתבעת. אם היו מונחים אמצעים יעילים נגד החלקה במקום בו החליקה התובעת - ניתן היה למנוע התאונה. הנתבעות, אם כן, חבות בפיצוי התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה. 25. איני מוצאת מקום לייחס לתובעת אשם תורם כלשהו. בעלת השליטה המלאה לגבי ההצגה, לרבות תכנון והקמת התפאורה והפודיום, ההחלטה על השימוש במים, הבימוי ואופן בצוע התפקיד היא הנתבעת. לתובעת לא הייתה אפשרות לשנות את קביעות הנתבעת והיא פעלה על פי הוראותיה, תוך ניסיון לבצע את תפקידה באופן המקצועי ביותר. התובעת התלוננה על היות הבמה לא בטוחה ועל חששותיה, אלא שהנתבעת לא נקטה האמצעים הדרושים והיעילים על מנת להסיר הסיכונים. הנזק 26. לתובעת נגרם שבר במפרק הקרסול הימני. היא טופלה על ידי קיבוע הקרסול בגבס עד הברך ושוחררה לביתה לאחר אשפוז של שלושה ימים. לאחר כחודשיים הורד הגבס והיא עברה טיפולי פיסיותרפיה. ההצגה "מדיאה" הופסקה לתקופה של כשבעה חודשים. 27. מטעם התובעת הוגשה חוות דעת ערוכה על ידי ד"ר אלי שטיינברג, מומחה רפואי בתחום האורטופדי. התובעת התלוננה בפני המומחה על כאב בקרסול הימני, קושי בעמידה ממושכת, בעליה וירידה במדרגות, בהליכה על עקבים ובפעילות גופנית. ד"ר שטיינברג ציין במסגרת חוות דעתו מיום 16.1.08 כי בבדיקה הקלינית מצא רגישות סביב הקרסול, הגבלה בטווחי תנועה וחוסר יציבות של המפרק. בבדיקת הדמיה נצפו שינוים ניווניים התחלתיים של הקרסול. ד"ר שטיינברג ציין כי מאופי מעורבות מפרק השבר, נזק מהסוג שנגרם לתובעת גורם לאורך זמן שחיקה מואצת והרס הולך ומתקדם של המפרק. גם במקרים בהם השבר משוחזר היטב הנזק הראשוני הוא אשר יתווה את מהלך המחלה. הנכות הצמיתה שנותרה לתובעת, בהתאם לחוות הדעת, עומדת על 10% בהתאם לסעיף 35(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). 28. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעת ערוכה על ידי פרופ' יואל אנגל, מומחה רפואי בתחום האורטופדי. במסגרת חוות דעתו מיום 6.11.09 ציין כי הגבלת התנועה היא מזערית, אין פגיעה נוירוסקולרית, אין אי סדירות במשטח המפרקי. הנכות מסתמכת בעיקר על מצב עתידי שיכול להיגרם בשל השבר. הנכות הצמיתה, בהתאם לחוות הדעת, עומדת על 5% בהתאם לסעיף 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי. 29. הצדדים הגיעו להסכמה על פיה נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת תעמוד על 7.5%. 30. נפנה להעריך נזקיה של התובעת עקב התאונה, ותחילה - הפגיעה התפקודית והפסדי השכר. התובעת טוענת בתצהירה כי במסגרת עבודתה כשחקנית היא נדרשת לפעילות גופנית רבה, לרבות עמידה ממושכת, הליכה, ריקוד ועוד. בנסיבות אלו, נכותה התפקודית גבוהה מנכותה הרפואית. החבלה הגבילה ותגביל אותה בעבודתה. התובעת עותרת להפסדי השתכרות בעבר ובעתיד. 31. התובעת עבדה ועובדת הן כשכירה והן כעצמאית. מנתוני ההשתכרות שצורפו עולה כי שכרה הרבע שנתי של התובעת, כפי שדווח למוסד לביטוח לאומי, עמד על 66,999 ₪, 22,333 ₪ לחודש, ומשוערך להיום - 27,200 ₪. צורף טופס 106 לשנת 2005 מהנתבעת ממנו עולה כי התובעת לא קיבלה שכר בחודשים מרס - אפריל בשנה זו ושכרה השנתי עמד על 107,475 ₪. בהתאם לטופס 106 לשנת 2004 עמד שכרה השנתי אצל הנתבעת על 156,675 ₪, דהיינו, הפחתה של 49,200 ₪ במסגרת עבודתה כשכירה. אין בפנינו נתונים לגבי שכרה כעצמאית בשנים 2004 - 2005 והוצגו נתונים לגבי שנת 2006 ואילך. בהתאם לדו"ח שומה לשנת 2006 השתכרה כעצמאית סכום של 57,724 ₪ וכשכירה סכום של 118,253 ₪, סה"כ 179,089 ₪, 14,924 ₪ לחודש בממוצע. בהתאם לדו"ח שומה לשנת 2007 השתכרה כעצמאית סכום של 73,525 וכשכירה סכום של 123,156 ₪, סה"כ 205,195 ₪, 17,099 ₪ לחודש בממוצע. בהתאם לדו"ח שומה לשנת 2008 השתכרה כעצמאית סכום של 131,263 ₪ וכשכירה סכום של 193,566 ₪, סה"כ 324,829 ₪, 27,069 ₪ לחודש בממוצע. לא הוצגו נתונים לגבי שנת 2009. בהתאם לדו"ח שומה לשנת 2010 השתכרה כעצמאית סכום של 27,275 ₪ וכשכירה סכום של 209,717 ₪, סה"כ 236,992 ₪, 19,749 ₪ לחודש בממוצע. בהתאם לדו"ח שומה לשנת 2011 השתכרה כעצמאית סכום של 56,625 ₪ וכשכירה סכום של 110,233 ₪, סה"כ 166,858 ₪, 13,904 ₪ לחודש בממוצע. 32. התאונה הוכרה כתאונת עבודה. המוסד לביטוח לאומי קבע לתובעת שלושה חודשי אי כושר מלא, לאחריהם נכות זמנית בת 50% לתקופה של חודש, לאחר מכן נכות זמנית בת 20% לתקופה של חודשיים ולאחר מכן 10% נכות זמנית לתקופה של שלושה חודשים נוספים. 33. בחקירתה נשאלה התובעת אם מאז התאונה סירבה לבצע תפקידים שהוצעו לה בגלל הפגיעה והשיבה כי: "היו פה ושם, זה לא רק תיאטרון, זה קולנוע גם, אני לא זוכרת עכשיו את ההצעות. אני רק יודעת שאני מוגבלת ובימים שאני צריכה להיות יום שלם בצילומים ואני חוזרת עם רגל נפוחה". לא בוטלה הצגה בה השתתפה בגלל כאבים ברגל: "התגברתי על זה, כאב לי והמשכתי לשחק. ויש לי עדים על סרט שעשיתי וחזרתי עם רגל נפוחה" (עמ' 26). משנת 2007 היא שחקנית ב"הבימה". היא אישרה כי שכרה ב"הבימה" גבוה יותר מאשר היה אצל הנתבעת. באשר לשכרה כעצמאית: "לפעמים יש יותר לפעמים פחות. זה יכול להיות הפקה אחת בשנה, יכול להיות שתיים" (עמ' 27). 34. התובעת טוענת בסיכומיה כי בתקופת אי הכושר ובתקופת הנכויות הזמניות נעדרה מעבודתה כשחקנית ונגרמו לה הפסדי שכר. גם מאז חזרה לעבודתה נגרמו לה הפסדי שכר. הכנסותיה בשנים 2006 - 2007 היו נמוכות בהשוואה לשכרה עובר לתאונה. ייגרמו לה גם הפסדי השתכרות בעתיד בהתחשב בהשלכה התפקודית של הפגיעה על מקצועה. הנתבעות טוענות בסיכומיהן כי הכנסת התובעת גדלה מאז התאונה ולא בוטלה כל הצגה בה השתתפה בשל פגיעתה. בהקשר זה יוער, כי לא ברור מדוע נרשם בסיכומי הנתבעות כי התובעת אישרה בחקירתה שלא נגרמו לה הפסדי שכר עד היום, בעוד שמדובר היה בשאלה שנשאלה, מבלי שהיא אישרה זאת. 35. לאחר עיון בראיות שהוצגו ובטענות הצדדים, אני סבורה כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי שכרה לעבר בהתאם לנכויות שנקבעו לה במוסד לביטוח לאומי, זאת בהעדר ראיות ברורות לגבי הפסדי שכרה במהלך שנת 2005 כעצמאית, ונוכח טיב פגיעתה. אין חולק כי התובעת הייתה מושבתת מעבודה חודשים ארוכים. גם אם הנתבעת שילמה לה שכר בחלקים מתקופות אי הכושר, סביר בעיני כי לא יכולה הייתה לעבוד באופן רגיל כעצמאית, כך שמעבר להפסדי שכרה אצל הנתבעת נגרמו לה הפסדי השתכרות גם כעצמאית. הפיצוי יערך על בסיס השכר שדווח למוסד לביטוח לאומי עובר לתאונה, 27,200 ₪. בגין שלושה חודשים מלאים - 81,600 ₪. בגין חודש נוסף בו הנכות עמדה על 50% - 13,600 ₪. בגין חודשיים נוספים בהם הנכות עמדה על 20% - 10,880 ₪. בגין שלושה חודשים נוספים בהם הנכות הזמנית עמדה על 10% - 8160 ₪. לכל הסכומים תתווסף ריבית מאמצע תקופה. 36. בשנים 2006 - 2007 פחת שכרה של התובעת יחסית לשכרה עובר לתאונה, עד כדי מחצית. בשנת 2008 עלה שכרה והיה דומה לסכום אותו השתכרה עובר לתאונה, בשנת 2010 פחת שוב השכר וכך גם בשנת 2011. לפגיעתה של התובעת נפקות תפקודית. מקצועה, שחקנית, כרוך בפעילות פיסית מסוגים שונים, לרבות פעילות הכרוכה במאמץ המוטל על הרגליים, עמידה ותנועה במהלך פרקי זמן ממושכים. יש להניח כי עם השנים הנכות ברגלה תהיה בעלת משמעות תפקודית גבוהה יותר, כפי שהסכימו, למעשה, שני המומחים בתיק. התובעת עצמה אישרה כי שכרה אינו קבוע ומשתנה משנה לשנה בהתאם להפקות שונות בהן היא מופיעה, וכאמור, גם אין ברשותנו נתונים מלאים על השתכרותה על פני רצף שנים עובר לתאונה. בנסיבות אלו, התובעת זכאית לפיצוי הן בשל הפסדי השתכרות בשנים 2006 ועד היום, והן בשל הפסדי השתכרות לעתיד, כאשר גיל הפרישה של שחקניות עומד לעיתים אף מעבר ל - 70 שנים. חישוב מדויק ומלא בהתאם לנכותה הרפואית של התובעת משנת 2006 ועד היום מביא לפיצוי בסכום של כ - 170,000 ₪, סכום לו יש להוסיף ריבית. חישוב אקטוארי מלא של הפסדי השתכרות לעתיד, בהתאם לנכותה הרפואית של התובעת עד גיל 70, מביא לפיצוי, לאחר הוון, של כ - 350,000 ₪. עם זאת, אני סבורה כי מקום בו התובעת חזרה לעבוד במקצועה ונוכח אופי המקצוע, כאשר השתכרותה עשויה להשתנות מעת לעת בהתאם להיקף הפרויקטים בהם היא נוטלת חלק ותנאי השוק, פיצוי על דרך הערכה גלובלית יתאים יותר. אני מעמידה את הפיצוי בגין תקופת העבר, משנת 2006 ועד היום, ובגין תקופת העתיד, לרבות הפסדי פנסיה, כולל ריבית בגין הפסדי עבר, על סכום של 310,000 ₪. 37. בגין כאב וסבל, בהתחשב בגיל התובעת, נסיבות הארוע, הנכות הרפואית וימי האשפוז, אני מעמידה את סכום הפיצוי על סכום של 47,000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. 38. התובעת עותרת עוד לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, הוצאות נסיעה והוצאות רפואיות, לעבר ולעתיד. בתצהירה ציינה כי נעזרה בעיקר בבני משפחתה. בחקירתה ציינה כי שהתה שמונה חודשים בביתה ונזקקה לעזרה וכן עשתה שימוש רב במוניות לאחר התאונה. צורפו קבלות על סכום של כ- 600 ₪ בלבד. בהתחשב בטיב הפגיעה, היות התאונה תאונת עבודה, אשר הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי, כך שחלק מההוצאות הרפואיות אמורות להיות מכוסות גם על ידו, אני מעמידה את סכום הפיצוי הכולל בגין כל ראשי נזק אלו, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 25,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. 39. מסכום הפיצויים ינוכו הסכומים שקיבלה התובעת מהמוסד לביטוח לאומי, בהתאם לפירוט הסכומים שהוגש על ידי הנתבעות, כל סכום בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלתו ועד היום. 40. ליתרה יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 23.4% כולל מע"מ והוצאות המשפט (אגרה, מומחה ועדים), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה ועד היום. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעות ולאחר מכן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. קולנוע / תיאטרון