תביעה אישית נגד גנב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה אישית נגד גנב: א. רקע מדובר בתביעה כספית בגין עוולת גזל וכן פיצוי על נזקים בגין אירוע פריצה וגניבה בבית התובעים ברח' שח"ל 14 בבני ברק, בין התאריכים 30.9.07 ל-1.10.07. תובע 1 ביצע חקירה פרטית וחשדו נפל על הנתבע, כי הוא זה שביצע הפריצה והגניבה בביתו. הוא הגיש נגד הנתבע תלונה והעביר הממצאים שאסף למשטרה. המשטרה החליטה בסיום החקירה שלא להגיש כנגד הנתבע כתב אישום ולסגור כנגדו את התיק. ערר שהגיש תובע 1 לפרקליטות המדינה נדחה. בשלב זה, החליטו התובעים לנקוט בהליך אזרחי כנגד הנתבע וזאת לאור העובדה, כי הרף הראייתי הנדרש בהליך אזרחי נמוך מזה הדרוש להוכחת בצוע עבירה פלילית וכך נולדה התביעה הנדונה. ב. התשתית הראייתית עליה מבוססת התביעה בין שאר הפריטים שנגנבו היה כרטיס האשראי של תובע 1 (להלן: "הכרטיס"). א. בכרטיס הגנוב בוצעו שתי רכישות ביום 9.10.07 בסופר הנמצא בגינות שומרון, האחת בסכום של 48.30 ₪ בשעה 16:56 והשנייה בסכום של 72.60 ₪ בשעה 17:03. ב. הנתבע היה בעבר המפעיל של הסופר שבו בוצעו הרכישות. ג. מדפי איכון לטלפון הסלולרי של הנתבע, הוא אוכן ביום 9.10.07 בקרני שומרון בשעה 14:41 ובמעלה שומרון בשעה 17:13. ד. מספר שעות מאוחר יותר, בשעה 21:05, בוצע ניסיון רכישה בכרטיס הגנוב של מדפסת ומכונת קפה, בחנות שפע טוב סנטר בבני ברק על ידי בחור צעיר שמסר את כרטיס האשראי הגנוב לקופאית, אך הקנייה לא אושרה על ידי חברת האשראי הרלבנטית. ה. לגבי ניסיון הרכישה, הוגש על ידי התובעים סרט ממצלמות האבטחה של החנות. מסרט האבטחה עולה, כי הנתבע נכנס אחרי הבחור שביצע ניסיון הקנייה לתוך החנות ושניהם עוזבים ביחד באותה צורה את החנות, לאחר כישלון הרכישה וברור מהסרט, כי ישנו קשר בין השניים. ו. מדפי איכון למכשיר הטלפון הסלולרי של הנתבע עלה, כי הוא שהה בסמוך לבית התובעים ביום 30.9.07 בשעה 08:30 (בדיוק בזמן שבו העמיס התובע ציוד רב לרכבו שחנה ליד ביתו) וכן ביום 1.10.07 בשעה 16:46 וכן בשעה 17:56 (התובעים נעדרו מביתם מיום 30.9.07 שעה 13:00 ועד יום 1.10.07 שעה 17:00). 3. התובעים מעלים את האינטרפרטציה הבאה לראיות שהמציאו: א. תובע 1 העמיס ברכבו ציוד רב ביום 30.9.07 בבוקר ולכן, הנתבע שעבר במקום הסיק כי המשפחה יוצאת לחופשה למספר ימים והבית יהיה פנוי והוא ניצל הזדמנות זו לבצע את הפריצה והגניבה בעצמו או ביחד עם אחרים בזמן היעדרות התובעים מביתם. ב. הנתבע בחר לנסות את הכרטיס בסופר בגינות שומרון שבעבר היה שייך לו, שם מכירים אותו ואת משפחתו שגרה באזור ולכן, אם הכרטיס יסורב לא יעשו מזה עניין. ג. כאשר הניסיון הצליח והוא ראה שהכרטיס מכובד, הוא בחר לבצע רכישה נוספת בחנות בבני ברק, אך כדי שלא להיחשף, באם הכרטיס יסורב, בחר לבצע את הרכישה באמצעות בחור שפעל כאיש קש עבורו וזאת בפיקוחו ובסיועו של הנתבע שהיה בזמן הרלבנטי באותה חנות. 4. התובעים טוענים, כי איכון הנתבע בקרני שומרון בזמן בצוע הרכישות הבלתי חוקיות, ביצוע הרכישות בסופר שהיה שייך בעבר לנתבע, הימצאות הנתבע בעת ניסיון הרכישה הכושל בחנות בבני ברק שבוצע כעבור מספר שעות וכן, הימצאות הנתבע בהתאם לאיכון במקום שאיפשר לו התצפית והפריצה, מהווים ביחד שרשרת ראיות נסיבתית, הסותרת כל מקריות. בנוסף, בהתאם לדפי האיכון, הנתבע שהה בסמוך לסופר בקרני שומרון רק בזמן שבו בוצעו הקניות וליד בית התובע רק בתאריכים הרלבנטיים לגניבה ועובדות אלה, משמשות חיזוק לראיות הנסיבתיות. מצב זה מעביר את הנטל לנתבע, לתת הסבר סביר שיהיה בו כדי לנתק את הקשר שבין החזקת הכרטיס והשימוש בו לגניבה ולפריצה. הנתבע לא נתן כל הסבר סביר ולכן, דין התביעה להתקבל. ג. גרסת הנתבע הנתבע הכחיש כל קשר לפריצה ולגניבה ו/או להחזקת הכרטיס ו/או לשימוש בו וכן הכחיש הכרות ו/או קשר עם הבחור שנצפה בסרט האבטחה מבצע את ניסיון הרכישה באמצעות הכרטיס הגנוב. א. הנתבע הודה, כי היה בעבר המפעיל של הסופר בגינות שומרון וכן הודה באיכונים, הן בקרני שומרון ובמעלה שומרון והן בסמוך לבית התובע, אלא שנתן לאיכונים אלה הסבר משלו. ב. לגבי האיכון בקרני שומרון טען, כי היה בסניף הבנק המצוי שם, שבו מתנהל חשבונו ולאחר מכן, נסע לעבר בית הוריו בעמנואל. ג. לגבי האיכון בסמוך לביתו של התובע, טען, כי נהג להתפלל בבית כנסת הנמצא במרחק 323 מ' מבית התובע. ד. הנתבע הביא את גבאי בית הכנסת לעדות. אותו עד העיד, כי אכן הנתבע נהג להתפלל באותו בית כנסת, אך לא יכול היה להשיב, האם בזמן הרלבנטי לאיכון אכן שהה בתפילה. 3. לחילופין, טען הנתבע, כי גם אם יוכח כי עשה שימוש בכרטיס האשראי אין בכך כדי להוכיח, כי הוא זה שפרץ וגנב רכוש התובעים. 4. הנתבע טען בסיכומיו, כי לא הוכח כלל שכרטיס האשראי הנדון אכן נגנב בהתפרצות הנדונה. ד. דיון שלוש שאלות נדרשות להכרעה בתיק זה והן: 1. מהו נטל ההוכחה המוטל על התובעים להוכיח, כי הנתבע אכן פרץ לדירתם וגנב את רכושם. 2. האם הכרטיס הנדון אכן נגנב באותה התפרצות. 3. האם התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח את תביעתם. נטל ההוכחה המוטל על התובעים להוכיח, כי הנתבע פרץ לדירתם וגנב ממנה את רכושם ב"כ הנתבע טענו, כי בתביעה אזרחית שבה נטען לבצוע עבירות פליליות חמורות כמו במקרה הנדון, שאם תוכחנה ידבק אות קלון בנתבע, נדרשת כמות ראייתית גבוהה מזו הנדרשת בתביעה אזרחית רגילה. בהקשר זה נטען, כי הדברים יפים לגבי כל אדם ובפרט לגבי הנתבע שהינו אדם חרדי בקהילה חרדית ולפסק דין "מרשיע" כנגדו, עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת עבורו ועבור משפחתו. א. התובעים טענו, כי במקרה הנדון יש להחיל את נטל הראייה הרגיל במשפט אזרחי, דהיינו, הטיית מאזן ההסתברות וזאת מאחר שמדובר בטענה המייחסת לנתבע עבירת פריצה וגניבה ולא מרמה. לשיטת התובעים, רק במקרה בו נטענת טענה של מרמה ו/או זיוף והונאה, נדרשת חובת הוכחה גבוהה יותר. ב. באשר לנתבע הספציפי, נטען, כי מדובר באדם שצבר חובות כבדים ולכן, עשה הסבה מקצועית והפך לעבריין רכוש ידוע בבני ברק ואף פרץ למספר דירות בסמוך לדירת התובעים, כך שהטענה בדבר פגיעה אפשרית בשמו הטוב, כלל אינה רלבנטית. 3. לאחר שבחנתי הטענות, הגעתי למסקנה, כי עמדת ב"כ הנתבע היא הנכונה. ואלה הנימוקים להחלטתי: לגבי הטענה המשפטית - א. פסק הדין המנחה בסוגיה האמורה הינו פסק דינו של כב' השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"פ 2321/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד י"ב 2017. במשפט זה שהיה משפט פלילי, נדונה עבירה של הוצאת דיבה, כאשר הנאשם, גרינוולד, טען טענת הגנה של "אמת דיברתי" ונטל ההוכחה ביחס לטענה זו רבץ על שכמו. הכלל הוא, שאם במשפט פלילי נטל ההוכחה לגבי נקודה מסוימת מוטל על הנאשם, די אם יצליח לשכנע במידת השכנוע הדרושה במשפט אזרחי, דהיינו, על פי מאזן ההסתברות. כאן התעוררה השאלה, האם די בהוכחה במאזן ההסתברות כאשר הנאשם מבסס טענת ההגנה על הטחת האשמות בבצוע עבירות פליליות חמורות כנגד מי שנטען, כי הוציא את דיבתו לרעה. כב' השופט אגרנט קבע, כי: "לפיכך, קובע החוק, לשם שמירה על ערך חשוב זה, שכל אזרח חזקה עליו שקנה לו שם טוב - שהוא בעל עבר שאין בו דופי. מבחינה זאת, לא ייתכן שבעל-דין הבא לסתור - אם במשפט פלילי ואם באזרחי - את ההנחה האמורה, לא יידרש לעשות כן באמצעות הוכחה שהיא חזקה וברורה ושאיננה יורדת במידתה מזו הנדרשת, כרגיל, מהקטיגוריה במשפט פלילי...הפתרון 'המפשר' בין שתי הגישות המנוגדות הללו - ובין האינטרסים הסותרים העומדים מאחוריהן - הוא אמנם לשמור אמונים לקנה-המידה האזרחי אך יחד עם זאת, להשתמש בו כך, שהמתגונן בטענת ,אמת' כלפי אישום (או עילת) דיבה, יידרש להביא הוכחה שמידתה תעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה; ופירוש הדבר, שעליו להביא הוכחה שתצביע על גירסתו כאפשרות גבוהה, הגם לא גבוהה במידה הנדרשת, בדרך כלל, לגבי גירסת הקטיגוריה במשפט פלילי". הפסיקה אימצה את העיקרון שנקבע במשפט גרינוולד, במשפטים אזרחיים, לגבי הצורך לשמור על שמו הטוב של נתבע והדרישה לקורלציה שבין מידת ההוכחה לאופייה של האשמה הפלילית המוטחת מבחינת הסטיגמה והקלון. כך בע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד י"ט(1) 414, נקבע כי: "טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור". כך בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, שם נקבע על ידי כב' השופט בך כי: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של בצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחים רגילים". כאשר הוא מסייג זאת כדלקמן: "הייתי קובע איפוא בתור כלל ראשון, שהעיקרון האמור בדיני הראיות הוא בר הפעלה, רק כאשר המדובר בטענות, המייחסות ליריב בצוע עבירות רציניות, המטילות עליו סטיגמה ושיש עימן משום קלון". כב' השופט ברק (כתוארו אז) מצטט בפסק דינו באותה פרשה את השופט אגרנט בפסק דין גרינוולד וקובע כי: "בכל המשפטים האזרחים מידת ההוכחה היא זו של נטיית מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו, ועל פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהם כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות קשור במהותו ובחומרתו של הנושא...". וכך בע"א 78/04 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ שם קובעת השופטת כב' ארבל כדלקמן: "באשר להוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי, קיימות מדינות שבהן דורשים רף הוכחה גבוה יותר ממאזן ההסתברויות. על אף שגישה זו נדחתה אצלנו, נפסק כי מידת ההוכחה תהא מוגברת ומושפעת ממהותו של הנושא וממידת החומרה של טענותיו, היינו כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע תהא גדולה יותר... עניין זה נובע מכך שבקביעה שאדם ביצע פעולות המהוות עבירה פלילית, הגם אם היא נעשית במסגרת הליך אזרחי, יש השלכות החורגות מהמשמעות הכלכלית של הפסד במשפט - לקביעה כזו עשויה להתלוות סטיגמה, אשר גם אם אינה חמורה כסטיגמה המתלווה להרשעה בהליך פלילי, עלולות להיות לה השלכות על מי שהקביעות היו מכוונות כלפיו" (ראה גם ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדורסקי, פ"ד נ"ז(5) 776, שם עמוד 781). ב. אכן, רוב פסקי הדין שעסקו בסוגיה דנו בהאשמת הנתבע במרמה, אך העיקרון שנקבע אינו מתמקד דווקא לעבירות המרמה, אלא לכל עבירה פלילית שמטילה סטיגמה ושיש עימה קלון. ג. בתיק הנדון, פסק דין כנגד הנתבע משמעותו קביעה, כי הנתבע פרץ לבית התובעים וגנב מהם רכוש רב. בוודאי שלפסק דין כזה עשויה להתלוות סטיגמה וכן, עלולות להיות לקביעה כזו השלכות כלפי הנתבע ומשפחתו. עבירת ההתפרצות והגניבה אינן נמצאות במדרג נמוך מאשר עבירת המרמה, הן מבחינת הסטיגמה, הן מבחינת הקלון והן מבחינת חומרת העבירות בחוק העונשין. הטענות לגבי שמו הטוב של הנתבע הקונקרטי - א. התובעים לא הניחו כל תשתית ראייתית לטענות, כי הנתבע פרץ לדירות השכנים ו/או כי עשה הסבה מקצועית והפך לעבריין רכוש ו/או כי הנתבע ידוע כעבריין רכוש בבני ברק. ב. הטענות כולן מבוססות על עדויות שמיעה שהינן בלתי קבילות. ג. הנתבע גם לא נחקר נגדית בקשר עם האשמות אלה. ד. לכן, שומה על בית המשפט להתעלם מטענות אלה וברור שאינו יכול להיזקק לטענות אלה, בבואו להחליט מהו נטל ההוכחה הדרוש במשפט זה. 4. לאור האמור, אני קובע, כי קביעה שהנתבע ביצע הפריצה והגניבה מלווה בסטיגמה של עבירה פלילית חמורה עם קלון ולכן, על התובעים מוטל הנטל להוכיח תביעתם באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחים רגילים. האם כרטיס האשראי נגנב בהתפרצות - השאלה אם כרטיס האשראי נגנב בהתפרצות הינה מהותית, כיוון שכל התיק מבוסס על קניות שבוצעו באותו כרטיס ביום 9.10.07 בסופר בגינות שומרון ובניסיון הקניה שלא צלח באותו יום, מספר שעות לאחר מכן, בחנות בבני ברק. התובעים טוענים, כי הנתבע הוא זה שביצע הקניות וניסיון הקנייה והעובדה שהחזיק בכרטיס הגנוב, היא הקושרת אותו באין הסבר סביר לפריצה ולגניבה. מתדפיס לקוח של חברת האשראי הרלבנטית, שהוגש עם תצהיר התובע, מופיעה רכישה בסכום של 22.90 ₪ בעסק גמא, בשפע טוב סנטר בבני ברק, ביום 1.10.07. באותו תדפיס מופיעות גם שתי הקניות שבוצעו בסופר בגינות שומרון ב-9.10.07. אין מחלוקת שהקנייה שבוצעה ב-1.10.07 הינה קנייה שבוצעה כחוק על ידי התובע והחשבונית לגביה צורפה לתצהיר (נספח ד') ומצוין בחשבונית, כי היא שולמה באמצעות כרטיס האשראי הנדון. התובע נחקר לגבי נושא זה וכך זה משתקף בפרוטוקול: "ש. מתי גילית שכרטיס האשראי שלך חסר? ת. ביום 1.10.07 כשראיתי שכל הבית הפוך ביטלתי את הכרטיס לפני שראיתי שהוא חסר. כל הלילה סידרתי את הדברים ובמהלך הלילה ראיתי שהוא חסר. ש. הכרטיס בד"כ נשמר אצלך בבית? ת. הכרטיס קצת התקמט לי ולכן הזמנתי חדש וזה נשאר בבית. ש. היה לך כרטיס חדש ולא השמדת את הישן? ת. נכון. ש. אתה טוען שביום 9.10.07 בוצעו שתי עסקאות בקרני שומרון וניסיון בבני ברק? ת. כן. ש. אני אומר שביום 1.10.07 לפי התדפיס של חברת האשראי בוצעה קנייה של 22 ₪? ת. נכון. היו שני כרטיסים האחד מקומט שנשאר בבית והשני הכרטיס החדש. עם החדש קניתי מנעול בשפע טוב. כשחזרתי הביתה ביטלתי מיד את הכרטיס". 6. בשלב הסיכומים הועלתה לראשונה על ידי ב"כ הנתבע הטענה לפיה לא הוכח כי כרטיס האשראי נגנב וזאת לאור העובדה, שהתובע ביצע קנייה באמצעות הכרטיס לאחר הפריצה. ב"כ הנתבע טען, כי תמוה הדבר שהתובע לא מצא לנכון לציין עובדת קיומם של שני הכרטיסים בכתב התביעה ובתצהירו ומדובר בעדות כבושה. בנוסף נטען, כי לא ניתן לבצע קניות עם כרטיס פגום והפעלת כרטיס חדש מפסיקה אוטומטית את פעולת הכרטיס הישן ולכן, אין כלל צורך לבטלו. 7. לאחר שבחנתי הטענות, הגעתי למסקנה, כי דין הטענה להידחות. ואלה הנימוקים להחלטתי: א. אם נקבל הטענה, הרי שהתובע הוא זה שביצע ניסיון הקנייה בחנות בבני ברק ודבר זה עומד בסתירה לאישור שהוגש על ידי התובעים (ת/1), אותו קיבל מחברת האשראי, לפיו "בתאריך 9.10.07 בשעה 21:08 התקבלה בחברתנו בקשה מבית העסק שפע טוב סנטר לאישור עסקה בסך 1,228 ₪ בכרטיס הנדון. הבקשה לא אושרה". בנוסף, טענה זו נסתרת על ידי סרט האבטחה שבו נראה, כי מי שמבצע ניסיון הרכישה הוא בחור צעיר ולא התובע. ב. הנתבע עצמו העיד, כי מי שהשתמש בכרטיס היה בחור שנחשד כגנב. ג. התובע לא ניסה להסתיר דבר השימוש בכרטיס האשראי והדבר עלה מתדפיס חברת האשראי ומהחשבונית שצירף לתצהירו. ד. בחנתי את עדותו של התובע והגעתי למסקנה, כי הסברו לגבי הכרטיס הפגום שנשאר בבית ולגבי הכרטיס החליפי שנשלח אליו ושאיתו ביצע את רכישת המנעול, סביר והגיוני וכי מדובר בעדות אמינה. ה. אין מדובר בגרסה חדשה שנולדה בחקירה הנגדית ו/או בעדות כבושה. זו בדיוק הגרסה שנמסרה על ידי התובע ביום 7.11.07 בהצהרה על שימוש לרעה בכרטיס שנתן לחברת האשראי, שם הצהיר כדלקמן: "הכרטיס שנגנב מביתי הינו כרטיס פגום שנשבר וקיבלתי חדש במקומו. לאחר הגניבה ביטלתי את הכרטיס החדש מחשש שמא ייעשה שימוש בכרטיס הפגום. לפני ביטול הכרטיס החדש ביצעתי קניית מנעול בסכום של 22.90 ₪ בחנות שפע טוב סנטר...". ו. הציון בתדפיס לגבי הכרטיס "סטטוס הארכת חסימה" מהווה חיזוק לעדות התובע, כי ביטל הכרטיס. 8. לכן אני מקבל עמדת ב"כ התובעים, כי דבר ההימצאות של שני כרטיסי אשראי בידי התובע לא מצוינת בכתבי הטענות בתום לב, משום שהתובעים סברו, כי עובדה זו אינה חלק מחזית המריבה בין הצדדים ואינה רלבנטית לתביעה. 9. אני דוחה טענת ב"כ הנתבע, כי לא ניתן היה להשתמש בכרטיס פגום וכי כרטיס ישן פוקע אוטומטית עם השימוש בכרטיס חדש. טענות אלה מתבססות על עובדות שאינן בידיעת בית המשפט ואם רצה ב"כ הנתבע לבסס טענות אלה, היה עליו להביא לשם כך חוו"ד מומחה. 10. לאור האמור, אני קובע, כי כרטיס האשראי הנדון שאיתו נרכשו המוצרים ביום 9.10.07 בגינות שומרון ונעשה ניסיון הרכישה שכשל באותו יום בבני ברק, נגנב מבית התובעים בפריצה הנדונה. האם התובעים עמדו בנטל הראייתי המוטל עליהם להוכיח תביעתם - האיכונים התובעים הגישו פלט איכונים של הטלפון הסלולרי של הנתבע בין התאריכים 30.9.07 - 9.10.07 וזאת, באמצעות תעודה בדבר רשימה מוסדית. א. בהתאם לאיכונים, ביום 30.9.07 בשעה 08:30 (בזמן בו התובע העמיס ציוד למכוניתו ליד ביתו) וביום 1.10.07 בשעה 16:46 ו-17:56 (התובעים נעדרו מביתם מיום 30.9.07 שעה 13:00 עד יום 1.10.07 שעה 17:00) - קליטת השיחה הראשונה שהייתה שיחה נכנסת החלה באתר אפעל 18 פ"ת והסתיימה באתר השלושה 30 בני ברק ושתי האחרות שהיו שיחות יוצאות, תחילתן נקלטה באתר השלושה 30 בני ברק וסיומן נקלט באתר אפעל 18 פ"ת. ב. התובע טען, כי האתרים הנ"ל נמצאים בקו אווירי ישר משני צידי ביתו, האחד מרוחק מביתו כ-622 מ' והשני כ-467 מ', אך לא ניתן להגיע בנסיעה מהאחד למשנהו בזמן הקצר של השיחות. ג. במצב דברים זה, הגיע התובע למסקנה, כי איכון השיחות התבצע בנקודת האמצע בין שני האתרים, דהיינו באזור ביתו. ד. ב"כ הנתבע טען, כי מסקנות על סמך חישובים כפי שערך התובע, היו אמורות להיות מוגשות באמצעות חוו"ד מומחה. ה. אני מקבל עמדת ב"כ הנתבע בעניין זה. יחד עם זאת, אין לכך משמעות בכל הקשור לאיכון ליד בית התובעים וזאת לאור העובדה, כי הנתבע הודה באיכונים וטען טענת אליבי. הנתבע טען, כי באיכון מיום 30.9.07 שהה בבית כנסת הנמצא במרחק אווירי של 323 מ' מבית התובעים (עד הגנה מטעם הנתבע העיד, כי המרחק הינו כ-100 מ' בקו אווירי מבית התובעים) ואילו באיכונים מיום 1.10.07 היה בדרכו לתפילת מנחה וערבית באותו בית כנסת. ו. לכן אני קובע פוזיטיבית, כי הייתה לנתבע האפשרות לצפות בהעמסת הציוד על ידי התובע לרכבו וכן לבצע הפריצה והגניבה ביום המחרת. 3.א. הטלפון של הנתבע אוכן ביום 9.10.07 (יום הרכישות בסופר בגינות שומרון) בשעה 14:41 בקרני שומרון (כאשר הקנייה הראשונה הייתה בשעה 16:56) ובשעה 17:13 נקלט הטלפון של הנתבע באנטנה במעלה שומרון, משך שיחה 1.68 דקות וסיומה באתר צופים (כאשר הרכישה השנייה הייתה בשעה 17:03). ב. הנתבע הודה באיכון הראשון, אך טען טענת אליבי, לפיה שהה בבנק. לכן, לגבי הקנייה הראשונה אני קובע פוזיטיבית כי הייתה אפשרות לנתבע לבצע הקנייה. ג. לגבי האיכון השני, ב"כ הנתבע ערך חישוב בהתאם לשיחות קודמות שאוכנו, קליטה באנטנות של מעלה שומרון וצופים, מרחק בין האתרים השונים, מהירות נסיעה ואיכון מאוחר יותר, כי מיקומו של הנתבע באזור הסופר בשעה 17:03 לא הוכח (במאמר מוסגר אציין, כי ב"כ הנתבע לקח כנתון זמן שיחה של 3 דקות, בעוד שהשיחה הרלבנטית הינה בת 1.68 דקות). ד. לבית משפט אין ידיעה שיפוטית היכן ממוקמות האנטנות של מעלה שומרון וצופים ומה המרחק מהן לסופר בגינות שומרון. את טענת התובעת, כי ניתן היה לבצע קנייה בסופר בשעה 17:03 וכעבור 10 דקות להיקלט באנטנה של מעלה שומרון, היה צריך לבסס על חוו"ד מומחה. לכן, אינני יכול לקבוע פוזיטיבית, כי הייתה לנתבע אפשרות לבצע את הקנייה השנייה בסופר רק על סמך האיכון. יחד עם זאת, מאותו נימוק, אינני מקבל את חישוביו של ב"כ הנתבע, שגם הוא לא הגיש חוו"ד מומחה בעניין זה ולכן, גם אינני קובע קביעה נגטיבית, לפיה לא הייתה אפשרות לנתבע לבצע קנייה זו. סרט האבטחה - 1. מסרט האבטחה שהוגש עולות העובדות הבאות (מדובר בסרט אבטחה הכולל מצלמות הממוקמות בכניסה לחנות, במעבר ובקופה. ההפניה לצילומים ספציפיים בהתאם לתמונות שצורפו לסיכומי התובעים): א. הנתבע נכנס לחנות כשהוא הולך אחרי בחור צעיר (להלן: "הבחור") - 21:04:08. ב. תוך פחות מדקה הבחור מניח על משטח הקופה מדפסת כשמצד שמאל למדפסת, מישהו אחר, אלמוני, שפניו וחלק גופו העליון אינם נראים במצלמה, שם לידה מכונת קפה ומניח ידו עליה - 21:05:04. ג. אותו אלמוני עוזב את אזור הקופה והבחור מנסה לרכוש את המדפסת + מכונת הקפה שהונחה על ידי אותו אלמוני, באמצעות הכרטיס הגנוב - 21:05:06 עד 21:05:47, שאז הכרטיס מסורב על ידי חברת האשראי והקופאית עוזבת את עמדתה. ד. לאחר כישלון הקנייה באמצעות הכרטיס הגנוב, נראה הנתבע הולך אחרי הבחור מאזור הקופה לתוך החנות פנימה ושם הם עומדים ביחד עם קב"ט החנות, מר יוסי מסלטי. השלושה נראים משוחחים 21:07:44 - 21:07:53 ולאחר מכן, מתקדמים ביחד לעבר היציאה. ה. הבחור מתקדם לעבר היציאה עם הגב למצלמה וממתין מחוץ לדלת, בעוד הנתבע מתקרב לעברו. ו. הבחור נכנס מבעד לדלת החנות, מושיט יד ולוקח מהנתבע מכשיר טלפון סלולרי ויוצא פעם נוספת מהחנות, כאשר הנתבע מתקדם ויוצא אחריו, בעוד הקב"ט יוסי מסלטי והמאבטח של החנות עם חולצה צהובה, נשארים בתוך החנות - 21:09:53. 2. השאלה שבמחלוקת הינה, האם הנתבע הגיע לחנות עם הבחור בתכנון מראש כדי לרכוש את המוצרים באמצעות הכרטיס הגנוב, כאשר הבחור משמש לנתבע כאיש קש כדי שלא ייחשף כטענת התובעים או שהנתבע הגיע בתזמון מקרי עם אותו בחור, ללא כל קשר ו/או הכרות עימו ולא הייתה לו כל מעורבות עם השימוש שעשה אותו בחור עם הכרטיס הגנוב וכל שרצה היה לקנות בחנות תקעים ושקעים כטענת הנתבע. 3. מסרט האבטחה עולות ראיות נסיבתיות המצביעות על כך שיש הכרות בין הנתבע לבחור ויש שיתוף פעולה ביניהם, בניסיון הקנייה עם הכרטיס הגנוב שנכשל כדלקמן: א. בסוף הקטע מסרט האבטחה הרלבנטי למשפט, רואים את הבחור יוצא מדלת החנות ואז חוזר חזרה ומושיט יד לעבר הנתבע שמתקדם לעברו, והנתבע מוסר לבחור את הטלפון הסלולרי שלו והבחור יוצא עם הטלפון של הנתבע מהחנות, כאשר הנתבע מתקדם לעבר היציאה. אדם שמבקש טלפון מאדם בלתי מוכר לו, סביר שיגש אליו, יבקש ויסביר. כאן בתצלום 21:08:27 הבקשה נעשית ממרחק, בהושטת יד ונענית מיד. מסירת הטלפון באופן הנראה בסרט, מצביעה על הכרות מוקדמת בין הנתבע לבחור. ב. הנתבע מוסר בחקירה במשטרה, כי יוסי מסלטי אמר לו כי לבחור "יש כרטיס גנוב" והוא גם מוסר בדיון לפני כי שמע צעקות בכניסה בין המאבטח, מנהל החנות והבחור "ויכוחים, שקרן לא שקרן... שמעתי את זה שהשתמש בכרטיס והמאבטח היו צעקות ביניהם וויכוחים". מה ההיגיון לתת לבחור לא מוכר, שנחשד בגניבה, מכשיר טלפון סלולרי ולאפשר לו לצאת עם הטלפון החוצה, כאשר ברור שלו אותו בחור רצה, יכול היה להימלט בקלות מהמקום ביחד עם אותו טלפון. הנתבע נשאל על כך בדיון והשיב: "שמעתי צעקות בכניסה שהיה שם מאבטח ומנהל החנות ובא אדם וביקש ממני טלפון ונתתי לו לשיחת טלפון. להרבה אנשים אני נותן". הסברו זה של הנתבע לא נראה סביר בעיני. אין לכך כל היגיון, אלא אם כן הייתה הכרות מוקדמת ביניהם. ג. בחקירה במשטרה, נשאל הנתבע כדלקמן: "ש. אתה נראה נכנס למקום יחד איתו ואתה נראה יוצא מהמקום יחד איתו. ת. יש שם את מנהל המקום של שפע טוב (הכוונה למר מסלטי - א.ס) והוא שאל אותי אם יש לי קשר אליו כי יש לו כרטיס גנוב ואני יצאתי איתו ביחד לחפש אותו. ש. אני רוצה להבין אתה היית ליד מנהל החנות ומנהל החנות שאל אותך מי זה כי הוא ניסה להשתמש בכרטיס אשראי גנוב והוא יצא עם הפלאפון שלך ואתה טוען כי יצאת עם מנהל החנות למצוא אותו איך זה יכול להיות? ת. אני אומר לך שהוא החזיר לי את הפלאפון ואז מנהל החנות שאל אותי אם יש לי קשר איתו ולא כאשר הפלאפון שלי היה אצלו, זו הסיבה שיוסי מנהל החנות בא אלי ושאל אותי אם יש לי קשר איתו בגלל הטלפון". גם בדיון בפני, הסביר הנתבע כי: "אחרי המהומות ואחרי שהוא ראה שנתתי לו טלפון ככה הוא קישר אותי אליו". וכן העיד כי: "יצאתי עם המאבטח לראות אותו וראיתי שהוא מדבר בחוץ והמכשיר כאילו ליד האוזן שלו. יצאתי עם המאבטח או עם הקב"ט". מסרט האבטחה עולה, כי תשובותיו של הנתבע הן לחוקר והן בחקירה נגדית בדיון, אינן משקפות את המציאות. מהסרט עולה, כי הבחור יצא ראשון עם הטלפון הסלולרי של הנתבע ולאחריו יצא הנתבע, בעוד מר מסלטי והמאבטח נשארו בתוך החנות ואף אחד לא יצא לחפש את הבחור. מסרט האבטחה עולה בבירור, כי השיחה עם מר מסלטי הייתה לפני שהנתבע מסר לבחור את הטלפון. מסירת הטלפון הייתה רק בשלב האחרון, כאשר הבחור בתנועת יד מבקש את הטלפון והטלפון נמסר לו, הבחור יוצא מהחנות והנתבע מתקדם לעבר היציאה ויוצא אחריו. אין כל שיחה בין הנתבע למר מסלטי לאחר מסירת הטלפון. ד. הנתבע מכחיש כל קשר לבחור וטוען, כי הגיע לחנות כדי לקנות תקעים ושקעים. הנתבע שהגיע עם הבחור ויצא עימו לא קנה בסוף כלום. הוא נשאל: "למה לא קנית?" ותשובתו: "כי יצאתי עם כל הבלאגן שהיה ויצאתי... בא הקב"ט ושאל אותי מה לך ולו, אמרתי לו שאין לי שום קשר אליו ולכן יצאתי". בנקודה זו יש לציין, כי מצפייה בסרט מצלמת הקופה עולה, כי הקופאית חזרה לקופה ב-21:08:07 וסרט הקופה ממשיך עד 21:09:59 ונראות 4 רכישות שנעשו על ידי קונים. לא ברור מדוע ניסיון העסקה באמצעות כרטיס האשראי הגנוב שנכשל שם לאל את רצונו של הנתבע לקנות שקעים ותקעים. הרי הוא יכול היה להישאר בחנות לאחר עזיבת הבחור ולרכוש את מה שרצה. מהעובדה שעזב את החנות ללא כל קנייה, בנסיבות שעזב, ניתן ללמוד כי הנתבע היה מעורב באותו ניסיון רכישה שנכשל. ה. מצלמת הקופה מתעדת הנחת מכונת הקפה על ידי אלמוני, שהניח את ידו על אותה מכונה ב-21:05:04 וב-21:05:06 הבחור נמצא כבר לבדו ליד שני המכשירים עד לכישלון העסקה 21:05:47. במקביל, מתעדת מצלמת המעבר ב-21:05:19 את הנתבע כשהוא נמצא בצומת בין הקופה למוצרי החשמל ופונה שמאלה לאגף מוצרי החשמל (תמונה מס' 8 בסיכומי התובעים) וב-21:06:25 הנתבע נראה באותו מיקום אך הפעם פניו ממוצרי החשמל לעבר הקופה (תמונה מס' 13 בסיכומי התובעים) וכל זאת, כאשר הבחור נמצא בקופה ומנסה לרכוש את המוצרים באמצעות הכרטיס הגנוב. אין הסבר מדוע הנתבע במקום ללכת לקנות את מה שרצה, מסתובב "באזור הקריטי" אלא אם הוא מעורב בניסיון העסקה. אני דוחה את הסברו של הנתבע בתצהיר לפיו: "אני מעיד על עצמי כאחד שאוהב בלאגנים וחייב להתערב בכל דבר, כשיש תאונה אני שם, כשיש ויכוח בסופר בקרבתי אני תמיד מתערב ובכלל שיש המולה אני חייב להיות שם. כך אני מניח קרה גם הפעם". הסברו זה של הנתבע אינו אמין בעיני. ו. לא ברור מדוע לאחר כישלון ניסיון הרכישה, מוצא עצמו הנתבע משוחח ביחד עם הבחור עם יוסי מסלטי קב"ט החנות, אם לא הייתה לו כל מעורבות בעניין זה. ז. הנתבע נשאל בחקירה במשטרה אם הוא מכיר את הבחור והשיב: "הוא בכלל אני לא מכיר אותו זה שהראית בתמונה הוא שאל אותי שאלה איפה מוצרי החשמל ועניתי לו והצבעתי וזהו". בעדות לפני הוא משיב: "אני לא מכיר אותו ורציתי שקעים אז שאלתי את הבחור איפה נמצאים השקעים והמוצרים שרציתי". לאחר מכן, הוא נשאל על ידי לגבי הסתירה ומשיב: "לאחר שבית המשפט שואל אותי, אני משיב שלא את הבחור שנתתי לו הטלפון שאלתי אלא את אחד העובדים". 4. לראיות הנסיבתיות שעולות מסרט האבטחה לגבי מעורבותו של הנתבע בניסיון הקנייה עם הכרטיס הגנוב בחנות בבני ברק, יש לצרף הראיות הנסיבתיות לגבי הזיקה שלו והקשר שלו לרכישות שבוצעו עם הכרטיס הגנוב מספר שעות קודם לכן בסופר בגני שומרון והם: א. העובדה, שהקניות הראשונות עם הכרטיס הגנוב בוצעו בסופר שהיה בעבר בחזקתו של הנתבע. ב. העובדה, שהוכח פוזיטיבית כי לנתבע הייתה האפשרות לבצע את הקנייה הראשונה וזאת, באמצעות האיכונים. 5. כל אחת מהראיות הנסיבתיות הן אלה העולות מסרט האבטחה והן לגבי הזיקה שלו לקנייה בסופר בגינות שומרון והאפשרות שלו לבצע שם קנייה לא הייתה יכולה לבדה להוות תשתית ראייתית מספקת לקביעה, כי לנתבע מעורבות בקניות אלה ודרך מעורבות זו למסקנה, כי הנתבע החזיק בכרטיס שנגנב בפריצה הנדונה. 6. אולם, צירופן של כל הראיות הנסיבתיות והפרכת גרסתו של הנתבע, לאור סרט האבטחה, יוצרים מארג ראייתי העולה על הכמות הראייתית הנדרשת במשפט אזרחי רגיל, כי הנתבע הוא זה שביצע בעצמו או באמצעות אחר את הקניות בסופר בגינות שומרון וכן את ניסיון הרכישה בחנות בבני ברק באמצעות הבחור, עם הכרטיס הגנוב ולכן, בתאריך 9.10.07 הכרטיס היה בחזקתו. לשם הבהרה אציין, כי קביעתי זו אינה עומדת בסתירה לקביעתי הקודמת בעניין האיכון השני, לגבי הקניה השנייה בגינות שומרון. לא הייתי מוכן לקבוע פוזיטיבית, כי הנתבע נוכח בסופר בגינות שומרון בקניה השנייה, רק בהתאם לאיכון. יחד עם זאת, גם לא שללתי האפשרות, כי הנתבע היה שם ולאחר בחינת כל הראיות, הגעתי למסקנה, כי התובע עמד בנטל הראייתי המוטל עליו להוכיח, כי הנתבע ביצע גם את הקניה השנייה בסופר בגינות שומרון. הראיה הנסיבתית בראי הפסיקה בע"פ 37/07 משה פרג נ' מדינת ישראל נקבע כי: "משקלה של ראיה נסיבתית עומד לה, רק מקום שהממצא המתחייב ממנה מוביל למסקנה בלתי נמנעת נוכח מארג הראיות הכולל... אין בוחנים כל ראיה נסיבתית בפני עצמה אגב בידודה, מיתר הראיות אלא את התמונה המצטיירת נוכח מקבץ הראיות כולו ואת השתלבותן של הראיות זו בזו... אין משקלן של ראיות נסיבתיות נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה... כאשר הראיות משתלבות זו בזו עד כדי מיקשה אחת, ומציירות תמונה מפלילה כנגד הנאשם - עובר הנטל אליו, כדי שיציע לקיומן תרחיש חלופי ויעורר ספק סביר באשמתו... אם כשל הנאשם לספק הסבר כזה, ומאידך השתכנע בית המשפט באשמתו - כי אז ניתן לבסס את ההרשעה על מסד הראיות הנסיבתיות, גם אם לא קיימות זולתן ראיות נוספות". בע"פ 3914/05 אלחרר נ' מדינת ישראל נקבע כי: "מקום שבו מובילות ראיות נסיבתיות לתרחיש עובדתי הגיוני יחיד, סלולה הדרך להשית ממצאים מכוחן של הראיות הנסיבתיות...". בע"פ 1491/86 רבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג(2) נקבע כי: "מערכת הראיות היא כל כולה נסיבתית... ההכחשה הטוטלית שנשמעה מפיו מותירה רק את המסקנה ההגיונית, הנובעת מהשתמעותן האובייקטיבית של הדברים" (שם עמ' 373). 7. לאור האמור ולאחר בחינת כל הראיות הנסיבתיות, הגעתי למסקנה, כי התובע עמד בנטל הראייתי המוטל עליו, שהינו מעל הנטל בתביעות אזרחיות הרגילות להוכיח, כי הנתבע החזיק ביום 9.10.07 בכרטיס הגנוב מהפריצה והגניבה לבית התובעים שאירעה בין 30.9.07 לבין 1.10.07 וביצע באמצעותו את שתי הקניות בסופר בגני שומרון וכן את ניסיון הקנייה בחנות בבני ברק. 8. בפקודת הנזיקין אין הגדרה למונח "החזקה". בסעיף 34כד לחוק העונשין התשל"ז-1977 שהוא סעיף ההגדרות, מוגדרת "החזקה" כדלקמן: "החזקה - שליטתו של אדם בדבר המצוי בידו, בידו של אחר או בכל מקום שהוא, בין שהמקום שייך לו ובין אם לאו; ודבר המצוי בידם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה בידיעתם ובהסכמתם של השאר יראו כמצוי בידם ובהחזקתם של כל אחד מהם ושל כולם כאחד". כב' השופט ברק (כתוארו אז), מסביר בע"פ 250/84 דן הוכשטט נ' מדינת ישראל פ"ד מ(1) עמוד 813 את המושג "החזקה" בחוק העונשין כדלקמן: "ההגדרה שבחוק העונשין בנויה משני חלקים. הרישא שבה עניינו הגדרת החזקה במונחים של שליטה. הסיפא שבה חורג ממסגרת זו, ומייחס החזקה גם בהעדר שליטה. בהתייחסו לאפשרות שניה זו, מציין השופט שמגר, כי '...כאשר דבר מצוי בידיהם או בהחזקתם של אחד או כמה מבני חבורה, יכול אדם להיחשב כמחזיק בדבר, גם אם אין לו שליטה בו, ובלבד שההימצאות בידיהם או בהחזקתם של האחרים נעשית בידיעתו ובהסכמתו (ע"פ 611/80, בעמ' 97). הרישא של ההגדרה עניינו איפוא החזקה של ממש, תוך שהחוק קובע, שאין צורך שהחפץ יהיה בקרבתו הפיסית המיידית של השולט בו. אדם יכול לשלוט בחפץ הנמצא בידו (בין בידו ממש ובין בקרבתו), הוא יכול לשלוט בחפץ הנמצא בכל מקום שהוא בין שהמקום שייך לו (כגון בעיר אחרת) ובין אם לאו (כגון חפץ שנטמן ברשות הרבים). לעומת זאת, הסיפא אין עניינו החזקה של ממש, אלא עניינו החזקה קונסטרוקטיבית, כלומר, ייחוס החזקה בדרך הפיקציה, במקום שלאמיתו של דבר זו אינה קיימת (ראה ע"פ 509/79 בעמ' 509)". לעניין בלעדיות השליטה, מציין כב' השופט ברק כי: "תנאי זה של בלעדיות מתקיים, גם מקום שהיכולת לעשייה בחפץ או לקביעת גורלו נתונה ליותר מאדם אחד, והיא מופעלת על ידיהם בצוותא. אכן, בע"פ 148/51 הנזכר לעיל, מציין השופט אגרנט, בעמ' 54, כי: 'אין נפקא מינה אם שליטה זו מצויה בידי אדם יחיד או בידי שני אנשים או יותר במשותף'. על כן, אם בעל ואישה מסתירים ביחד סם מסוכן בביתם, לכל אחד מהם השליטה בסם, ואין שליטתו של האחד שוללת את בלעדיות שליטתו של האחר, שכן השניים שולטים בסם המסוכן... ודוק: שליטה ביחד היא שליטה אמיתית ולא קונסטרוקטיבית, ולשם גיבושה נדרשים כל מרכיבי השליטה. לכל אחד ממרכיבי הביחד היכולת לעשייה בחפץ, אך יכולת זו אינה בלעדית אלא משותפת. על כן, במקום שראובן נוטל סם במכוניתו, ושמעון יושב לידו ויודע על דבר הסם, ניתן יהא לראות גם בשמעון (בנוסף לראובן) כמחזיק אמיתי בסם (להבדיל ממחזיק קונסטרוקטיבי שבו נדון בהמשך), אם על פי מצב הדברים הייתה לו לשמעון היכולת לעשייה פיסית בחפץ (ראה ע"פ 14/56, בעמוד 1306, ע"פ 196/75, בעמוד 221) לעומת זאת, אם שמעון אך יודע על הימצאות הסם במכונית שבה הוא מצוי אך אין לו יכולת לעשייה פיסית בסם, אין לראות בו מחזיק אמיתי אם כי יתכן שהוא מחזיק קונסטרוקטיבי...". לגבי הסיפא של הסעיף המתייחס לחזקה קונסטרוקטיבית מסביר כב' השופט ברק, כי ביסוד החזקה המיוחסת או הקונסטרוקטיבית עומדת הדרישה של ידיעה והסכמה. לגבי יסוד ההסכמה מסביר השופט ברק כדלקמן: "הסכמה לעניין הגדרה זו - מהי? נניח כי ראובן מחזיק בסם מסוכן ומשתמש בו (מעשן אותו). שמעון ניגש ועומד לידו. שמעון יודע, שראובן משתמש בסם מסוכן. ראובן שואל את שמעון, אם יש לו התנגדות לכך שראובן משתמש בסם. שמעון משיב לו, כי אין לו כל התנגדות, והוא מסכים לשימוש על ידי ראובן. האם נאמר כי שמעון מחזיק אף הוא בסם לאור הסכמתו? נראה לי, כי במסגרת מדיניות החקיקה, הטמונה בעבירות הסמים, התשובה על שאלה זו צריכה להיות בשלילה. הסכמה אין פירושה אך הבעת נכונות, גם אם זו נעשית מתוך אינטרס אישי. לדעתי, הסכמה בהקשר שלפנינו עניינה הידברות מוקדמת או עסק משותף או כיוצ"ב, בין השניים, אשר במהלכה נעשית החזקתו (הממשית) של האחד, להחזקתו (הקונסטרוקטיבית) של האחר. כך למשל אם ראובן ושמעון הסכימו ביניהם, כי ראובן יפיץ סם מסוכן, ובמסגרת הסכמה זו ראובן שולט בסם, הרי ניתן לראות, על פי הוראות הסיפא בסעיף 2 לחוק העונשין, גם את שמעון כמי שמחזיק בסם. מידת האינטנסיביות של הקשר המוקדם עשויה להשתנות, אך נראה לי, כי רק בביטוי מנטאלי של הסכמה לא די. אכן, באותם מקרים שבהם הורשע נאשם בהחזקה קונסטרוקטיבית, ציין בית המשפט, כי הוא פעל בעיצה אחת עם שני האחרים, וכי הוכח שהם נועדו יחדיו למטרה משותפת (לנדוי בע"פ 444/75)". 8. במקרה הנדון, הבחור החזיק בפועל בכרטיס הגנוב, אך ניתן לקבוע, כי לנתבע הייתה שליטה באותו כרטיס וזאת, לאור צירופן של הראיות הנסיבתיות הבאות: א. עולה מסרט האבטחה, כי יש קשר בין הנתבע לבחור וכי שניהם הגיעו ביחד ועזבו ביחד ושניהם פעלו בצוותא חדא ובהתאם לתכנון מוקדם ביניהם לבצע הרכישה. ב. הבדל הגילאים הניכר בין הבחור הצעיר לבין הנתבע. ג. העובדה הנגלית מסרט האבטחה, לפיה הנתבע מפקח ושומר על צעדיו של הבחור הצעיר ונראה הולך אחריו לכל מקום וכפי שציינתי, ברגעים הקריטים של ניסיון הקניה, נמצא בקרבת הקופה וכאשר הקופאית קיבלה את הסירוב, הנתבע הולך אחרי הבחור לדבר עם קצין האבטחה. ד. העובדה, כי הקניות הראשונות בוצעו בסופר שהיה בעבר בחזקת הנתבע ולכן סביר, כי הוא מוכר שם. 9. לכן אני קובע, כי הוכח בפני במידה הראייתית הדרושה לתיק זה, כי הנתבע החזיק חזקה ממשית בכרטיס, על אף שהכרטיס היה מצוי בידי הבחור. 10. לאור העובדה, כי הנתבע הכחיש כל קשר להחזקת הכרטיס ולאור דחיית גרסתו ביחס לראיות הנסיבתיות העולות מסרט האבטחה כבלתי אמינה ובהעדר הסבר סביר אחר, אני מקבל את האינטרפרטציה של התובע לפיה, הנתבע שהחזיק בכרטיס, בחר תחילה לבצע "קניות ניסיון" בסכומים קטנים בסופר בגינות שומרון, שם הוא מוכר ולכן סבר, כי לא יעשו ענין באם הכרטיס יסורב וכאשר ראה כי הכרטיס מכובד, החליט לבצע קנייה בסכום גבוה יותר בחנות בבני ברק עם בחור אותו לקח כאיש קש (בסופר בקרני שומרון הקניות היו בסכומים של 72.60 ₪ ו-48.30 ₪ ואילו בבני ברק ניסיון הקנייה שנכשל היה בסכום של 1,228 ₪). הכלל בדבר החזקה התכופה בע"פ 15/78 משה ביבס נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) עמ' 64, מסכם כב' השופט שמגר (כתוארו אז) את הכלל בדבר החזקה התכופה כדלקמן: "פשוט וידוע הוא כי הכלל בדבר החזקה התכופה אינו אלא אחת מן החזקות שבעובדה, שאומצו בדיני הראיות החלים אצלנו, תוך שאיבה מן ההיגיון ומניסיון החיים, המצביע על סיבתיות לכאורית, הנלמדת ממערכת עובדות נתונה. במילים אחרות, יש והוכחתה של שורת נתונים (כגון עצם הימצאותה של סחורה בידיו של פלוני, סמוך למועד בו נגנבה מפלמוני) יוצר יסוד להנחה - כתולדה של ההסתברות בלבד וללא צורך בראייה ישירה - כי מתקיים גם אירוע עובדתי נוסף שלא הובאו לגביו ראיות (כגון שאלמוני הוא שגנב את הסחורה מידי פלמוני)... הרנון, דיני ראיות, כרך ראשון, עמ' 194. העובדות המשמשות יסוד להיווצרותה של המסקנה הנלמדת בדרך ההסתברות, יכולות, אך אינן חייבות, לשמש בסיס להרשעה, אלא אם סתר החשוד את החזקה או העלה בליבו של בית המשפט ספקות בדבר ביסוסה. כדברי בית משפט זה בע"פ 50/59 פרלמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, בעמ' 810: 'כשנמצא אדם בחזקת מטלטלין אשר נגנבו עת לא רבה לפני כן, דעת הכל היא שאפשר להאשימו, בהתחשב בנסיבות המקרה, אם בגניבת המטלטלין ואם בקבלתם ביודעין שהם גנובים. הנימוק לכך הוא, שבהעדר הוכחה מטעם הנאשם על איזו דרך באו המטלטלין לידיו, והואיל וריווח הזמן שבין הגניבה לגילויים של המטלטלין אינו רב, וקשה להעלות על הדעת שבפרק זמן קצר זה רכשם הנאשם בדרך חוקית, מותר להסיק מכך, כי המחזיק הוא גם הגונב או המקבל ביודעין. זוהי כמובן, רק הוכחת - מה שבית המשפט רשאי, אך אינו מחויב, להרשיע על פיה, בהתחשב תמיד בחובה הראשונית המוטלת על הקטגוריה לשכנע את בית המשפט ללא צל של ספק, כי הנאשם הוא הוא שביצע את העבירה המיוחסת לו...' אגב, משקלה של ההנחה עולה לא אחת ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול היה הנאשם להפריך את אמיתותה אם אכן לא היה לה יסוד. ההנחה שבעובדה העולה מן החזקה ברכוש גנוב יכול שתוביל למסקנה כי המחזיק הוא הפורץ או הגנב, היינו כי הוא האדם שביצע את נטילת הרכוש שלא כדין מידי בעליו; יכול שהנסיבות העובדתיות תהיינה כאלה אשר על פיהם נראה, לכאורה, שהמחזיק ברכוש הוא מקבל רכוש גנוב ביודעין; הכל תלוי בנסיבות העובדתיות במועד שחלף מעת נטילת הרכוש מבעליו ונתונים כיוצא באלה. הוא הדין בקשר למשמעות המיוחסת לכל מרכיב מאלה היוצרים את החזקה, היינו, ההחזקה ברכוש כשלעצמה, אופי הרכוש והקלות שבה הוא עובר מיד ליד". בע"פ 480/88 אלברט בן דוד פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ"ג (4), עמוד 398, נדון ערעורו של המערער שהורשע בעבירה של פריצה וגניבת מעילים, כאשר הראייה העיקרית נגדו הייתה הימצאותו של מעיל מהמעילים שנגנבו מבית העסק במכוניתו של המערער כשבועיים לאחר הפריצה. ההרשעה הושתתה על כלל החזקה התכופה לאחר שגרסתו של המערער לגבי מקור המעיל נדחתה. ראייה נוספת לכלל החזקה התכופה נמצאה בכך, שתוואי הדרך בו נסע המערער ביום הפריצה, עבר במקום שבו נמצא שלל הפריצה בצד הדרך. בית המשפט העליון דוחה הערעור וכב' השופט אור מסביר כדלקמן: "למעשה ההתפרצות לבית העסק והגניבה מתוכו לא נמצאו עדויות ישירות לזיהוי מבצע ההתפרצות. בהרשיעו את המערער, הסתמך השופט המלומד על הימצאות מעיל מהמעילים שנגנבו מבית העסק במכונית המערער כשבועיים לאחר ההתפרצות. השופט המלומד הפעיל את כלל החזקה התכופה, וקבע, שיש בנסיבות המקרה כדי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בפרט האישום הראשון... הכלל בדבר החזקה התכופה אינו אלא אחת מהחזקות שבעובדה. על פי ההיגיון וניסיון החיים ניתן להסיק מהימצאותו של חפץ שנגנב זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של פלוני על הקשר שבין פלוני לבין מעשה הגניבה. הקשר בין מחזיק הסחורה לבין מעשה הגניבה הינו בגדר הנחה בלבד. הנאשם רשאי להביא ראיות שתהיה בהן סתירה של ההנחה העולה מהימצאות הסחורה הגנובה בידיו, או שיהיה בהן כדי להטיל ספק במשתמע מהימצאותה בידיו... כבר נקבע שמשקלה של ההוכחה העולה מכלל החזקה התכופה 'עולה לא אחת ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול היה הנאשם להפריך את אמיתותה, אם אכן לא היה לה יסוד' (דברי השופט שמגר כתוארו אז בע"פ 15/78 הנ"ל בעמ' 79)". בע"פ 2998/04 דניס ספיבק נ' מדינת ישראל נדון ערעורו של מערער שהורשע בבית המשפט המחוזי בשתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות על סמך כלל החזקה התכופה, דהיינו על סמך העובדה שהמערער החזיק בפלאפונים שנשדדו זמן קצר ביותר לאחר השוד והסברו למקור הפלאפונים נדחה כבלתי אמין. בית המשפט העליון מפי כב' השופט חשין דחה הערעור בהסבירו: "הראייה העיקרית שבית משפט קמא סמך עליה הייתה זו, שבאותו יום של השוד השני, בשעה 09:00 נעצר המערער בידי סיור שגרתי של המשטרה ועל גופו נמצאו שני מכשירי פלאפון. אחד מאותם מכשירים היה מכשיר הפלאפון שנשדד בשוד הראשון, ואילו הפלאפון השני לא היה הפלאפון שנשדד אך הכרטיס החכם שהיה בו (הסים) היה מן הפלאפון השני שנשדד. משנשאל המערער מנין אותם שני מכשירי פלאפון, השיב כי את הפלאפון הראשון רכש לפני זמן רב ואילו את הפלאפון השני (אשר אין טענה כי נשדד) רכש לפני זמן קצר והחליף את הכרטיס החכם שבו. המערער נעצר ובמהלך החקירה נמצאו בהודעותיו חילופי גרסאות אחדים באשר למקורם של מכשיר הפלאפון האחד והסים שבמכשיר הפלאפון השני. בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות שוד בהסתמכו על החזקה הקרויה חזקה תכופה, דהיינו, על העובדה שהמערער החזיק בפלאפונים שנשדדו זמן קצר ביותר לאחר השוד, חזקה התובעת הסבר מן המחזיק ברכוש שנשדד להסביר כיצד הגיע אותו רכוש לידיו... אין חולקין על כי החזקה התכופה הטילה על המערער נטל להסביר את הדרך בה הגיעו לידיו הפלאפונים שנשדדו, ומשלא האמין בית המשפט קמא להסבריו (בנוסף לראיות אחרות שהובאו לפני בית המשפט), לא נמצא לנו כי נכון וראוי להתערב בהכרעת הדין כפי שהוכרעה". בע"פ 6695/04 חוסאם נאסר נ' מדינת ישראל נדון ערעורו של המערער שהורשע בעבירה של שוד מזוין של סניף להמרת כספים כאשר הראייה העיקרית כנגדו הייתה העובדה שנתפסו אצלו יומיים אחרי השוד 8 סוגי מטבעות זרים הזהים במהותם ובכמותם ל-8 מסוגי המטבע הזר שנשדד מהסניף וכן קבלות שהעידו על המרתם. ראייה נוספת הייתה בעובדה, כי המערער זוהה על ידי אחת הכספריות שעבדה במקום, כמי שנכנס לסניף פעמיים בסמיכות זמנים האחת לשנייה, יום או יומיים לפני השוד. ערעורו של המערער נדחה ובית המשפט העליון מפי כב' השופט ג'ובראן קובע כי: "משלמדנו, באמצעות החלת החזקה התכופה על נסיבות הימצאות שטרות הכסף בידי המערער, על הקשר בינו ובין בצוע השוד, קמה בידי המערער האפשרות להפריך את החזקה ולהראות איך וכיצד נוצר מצב זה, בו הוא אוחז בידי שטרות הזהים לאלה שנשדדו. לעניין זה ציין בית המשפט בעניין ביבס בעמ' 79, כי: 'אגב, משקלה של ההנחה עולה לא אחת ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול היה הנאשם להפריך את אמיתותה אם אכן לא היה לה יסוד'. במקרה דנן מדובר בשאלת הימצאותם של שטרות כסף ברשות המערער, מסוגים שונים, כשחלקם נדירים או חסרי ערך וחזקה על המערער, כי יקל בידו להסביר כיצד הגיעו אל ידיו כספים אלו. טענתו של המערער לעניין זה היא, כי אין לו כל קשר לשוד, והימצאותם המופלאה של שטרות הכסף בידיו הינה תולדה של עיסוקו באיסוף מטבע זר, כתחביב. אינני יכול אלא לדחות טענה זו מכל וכל. באם מדובר היה בכמויות בלתי מסוימות של שטרות או סוגי כסף נפוצים, ניתן היה אולי לקבל את הסבריו של המערער. אלא שגם אם נקבל את טענתו של המערער, כי הוא אוסף כספים כתחביב, הגם שלא הביא לכך כל עדות, הרי שאין בטענה זו, כדי להסביר את הזהות בין כמויות הכספים וסוגיהם שנתפסו אצלו לבין אלו שנשדדו". בע"פ 522/71 יצחק ברחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 158, נדון ערעורו של מערער שהורשע בבצוע שוד מזוין, לאחר שנמצא אצלו שטר אחד של כסף, שמספרו נכלל ברשימת שטרי הפיתיון, 6 ימים לאחר השוד. ראייה נוספת הייתה בזיהוי קולו, מכנסיו ונעליו של המערער על ידי עדה שעברה ליד הבנק בסמוך לשוד. המערער הכחיש כל קשר לשוד ובית המשפט העליון דחה את ערעורו בקובעו מפי כב' השופט עציוני כי: "הכלל של RECENT POSSESSION קובע כי אדם שנמצאו ברשותו חפצים שנגנבו או נשדדו זמן קצר לאחר מעשה הגניבה או השוד - חזקה לכאורה היא כי הוא מעורב בבצוע העבירה. אין זו חזקה משפטית אלא... זוהי הנחה המבוססת על ניסיון החיים ועל ההיגיון הפשוט... לפיכך ברור כי יש להפעיל הנחה זו בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה ובהתחשב בטיב החפץ הגנוב ובאורך התקופה שחלפה מביצוע העבירה ועד למציאת החפץ. אף משך הזמן שניתן לראותו כתכוף דיו כדי לקיים את החזקה התכופה אינו גורם קבוע ונוקשה, אלא תלוי בנסיבות האחרות של המקרה ויש להפעילו בהתחשב בהן... כך נמצאה תקופה של חודשיים ארוכה מידי לעניין שטרי כסף ואילו 4 חודשים נמצאו תכופים דיים כדי לקיים חזקה תכופה לעניין איגרות חוב. נקודה זו זכתה להבהרה מפי כב' השופט חיים כהן בע"פ 391/70 וכך הוא אומר בעמ' 286: '... קביעת התכיפות צריכה להעשות בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו המיוחדות שלו, ויתכנו גם מקרים אשר בהם גם תקופה ארוכה שכזאת (חודש ימים) אינה גורעת מתכיפות החזקה...'. עוד יש להוסיף, כי חזקה תכופה מטילה על הנאשם את הנטל להסביר את מקור החפצים שנמצאו אצלו, ואם לא צלח הדבר בידו, עלול הוא להתחייב בבצוע העבירה". בחינת הראיות לגבי הגניבה וההתפרצות במקרה הנדון, הנתבע החזיק בכרטיס אשראי 8 ימים לאחר שהכרטיס נגנב בפריצה לביתם של התובעים. בהתאם לפסיקה, אין כלל נוקשה למשך הזמן שניתן לראותו כתכוף דיו כדי לקיים את החזקה התכופה. תקופה של חודשיים נמצאה ארוכה מידי לעניין שטרי כסף ואילו 4 חודשים נמצאו תכופים דיים כדי לקיים חזקה תכופה לעניין איגרת חוב. משך הזמן הסביר לתחולתה של החזקה, תלוי בנסיבות וכן בסוג החפץ. ברור, שככל שהחפץ הוא מסוג החפצים שרגילים לעבור מיד ליד בפעילות מסחרית חוקית, כמו טלפונים סלולאריים, פריטי לבוש או כסף במזומן, הדרישה תהיה לתכיפות רבה יותר של החזקה מרגע הפריצה ו/או הגניבה לרגע מציאתם אצל החשוד הספציפי. במקרה שלנו, החפץ הינו כרטיס אשראי הנושא עליו פרטים מזהים של בעליו והינו מסוג החפצים כמו תעודת זהות או דרכון, שאינם סחירים לחלוטין. הכוונה כמובן לקנייה ומכירה חוקיים. בנוסף, האדם שמחזיק בכרטיס אשראי שאינו שלו, יודע שמדובר בכרטיס שאינו יכול לעבור מיד ליד בדרך חוקית ולכן, הנתבע, כאשר ביקש להשתמש עם הכרטיס, בחר "לנסות" זאת בסופר שמכירים אותו ושלא יעשו עניין אם הכרטיס יסורב ואת הניסיון בבני ברק ביצע עם בחור ששימש עבורו איש קש. לכן, במקרה הנדון, אני קובע, כי משך הזמן של 8 ימים הינו תכוף דיו, כדי להחיל את כלל החזקה התכופה. הנתבע הכחיש, כי החזיק בכרטיס ובסופו של יום אני קובע, לאחר הצפייה בסרט האבטחה ובחינת הראיות, כי גרסתו לגבי הקשר שלו עם הבחור ומעורבותו בקנייה הינה גרסה שקרית. בהתאם לפסיקה, החזקה התכופה יוצרת הנחה, כי המחזיק מעורב בבצוע העבירה שבעטיה נשלל החפץ המוחזק מידי בעליו ומשקלה של ההנחה עולה ביחס ישיר למידת הקלות בה יכול היה הנאשם להפריך את אמיתותה, אם אכן לא היה לה יסוד. במקרה הנדון, היה בידי הנתבע בקלות למסור גרסה שתקשור אותו לכרטיס, אך תנתק את הקשר שבין החזקתו בכרטיס לפריצה ולגניבה. הנתבע בחר להתכחש לעצם ההחזקה, הכחשה שנמצאה שקרית ולכן, ההנחה כי היה מעורב בפריצה ובגניבה לא נסתרה ונותרה שרירה וקיימת ברמה גבוהה. הטלפון הסלולרי של הנתבע אוכן בזמנים הרלבנטיים לפריצה בשיחות שנקלטו בתחילת שיחה ובסיום שיחה בשני אתרים זהים לכל השיחות באנטנה בבנין כהן אפעל 18 קרית אריה פ"ת ואנטנה בנאות השלושה בית אבות סיעודי. א. שיחה אחת (נכנסת) נקלטה ביום 30.9.07 בשעה 08:30 בזמן שהתובע העמיס ציוד לרכבו שחנה ליד הבית. ב. שתי שיחות נוספות נקלטו ביום 1.10.07 בשעה 16:46 ו-17:56 (שיחות יוצאות). ג. התובעים נעדרו מביתם מיום 30.9.07 שעה 13:00 ועד יום 1.10.07 שעה 17:00. דהיינו, שיחה אחת נקלטה בזמן ההיעדרות ושיחה שנייה שעה לאחר שהם חזרו לביתם. 9. התובע ערך חישוב לפיו משך השיחות ומיקום שתי האנטנות ביחס לביתו מצביעה על המסקנה כי הנתבע שהה סמוך לביתו. 10. קיבלתי טענת ב"כ הנתבע כי חישובים כאלה הינם עניין שבמומחיות שיש להוכיחם באמצעות חוו"ד מומחה. 11. יחד עם זאת, הנתבע עצמו הודה באיכונים ואף קשר עצמו למיקום קרוב לבית התובעים בזמן הרלבנטי. הנתבע טען, כי לאיכונים אלה אין כל זיקה לבית התובעים או לאירוע הפריצה אלא לעובדה, כי בית הכנסת בו נהג להתפלל מצוי במרחק של 323 מ' מבית התובעים. גבאי בית הכנסת מר אלי סעדון, העיד, כי בית הכנסת מרוחק כ-100 מ' מבית התובעים בקו אווירי. 12. גבאי בית הכנסת שהובא על ידי הנתבע להעיד, אישר אמנם כי: "X התפלל במניין שלנו באותה תקופה, בחגים וחול המועד, הוא מתפלל אצלנו, כל יום". אך כשנשאל ספציפית לגבי חול המועד של שנת 2007 לא יכול היה לאשר גרסת הנתבע וכך זה מופיע בפרוטוקול: "קשה לי לזכור אבל מזמן שהוקם בית הכנסת הוא תמיד בא לתפילות של שחרית מנחה וערבית בחול המועד". ש. אתה יכול לומר שאתה זוכר בוודאות שבחול המועד 2007 הוא התפלל אצלך? ת. אי אפשר לזכור דבר כזה. אני יודע שהוא בא אבל אני לא יכול לדעת לגבי יום ספציפי, תמיד הוא בא. אם הוא חולה או משהו אני לא יודע. ש. אתה יכול לענות אם ביום ספציפי הוא היה בתפילה? ת. לא". 13. אכן אני מקבל, כי מר סעדון לא יכול לזכור באוקטובר 2012, האם הנתבע אכן התפלל באוקטובר 2007 בימים מסוימים בבית הכנסת. יחד עם זאת, אני סמוך ובטוח שהעד יודע את זמן התפילות. העד העיד, כי: "בחול המועד התפילה מתחילה ב-07:00 ומסיימים ב-09:30 לפעמים מתעכבים קצת יותר. זאת תפילת שחרית. מנחה מתחיל ב-16:30 עד 18:00". כוונת הגבאי הינה שבשעה 16:30 מתחילה תפילת מנחה ובשעה 18:00 מסתיימת תפילת ערבית שבאה אחריה. עובדה זו עולה מצירוף עדותו של הגבאי והנתבע. הנתבע מוסר בתצהירו, כי: "22. בימי חול המועד נוהגים להתפלל מנחה בשעה 16:30 ולאחריה מתפללים ערבית". בעדותו בבית המשפט העיד, כי: "מנחה מ-16:00 עד 17:00 ומ-17:15 עד 17:45 סיום ערבית". 14. אני מקבל את עדות הגבאי בכל הקשור לזמני התפילה. 15. מכאן, שכל שלושת האיכונים בסמוך לבית התובעים בימים הרלבנטיים היו בזמן התפילות. 16. הנתבע נשאל: "חוץ מאשר ביום 30.9 בבוקר יום 1.10 אחרי הצהרים באיכונים אתה לא מופיע בסביבת בית הכנסת" ותשובתו: "אני מכבה את הפלאפון כשאני נמצא בבית הכנסת". 17. לגבי השיחה הראשונה ב-30.9 בשעה 08:30, אין מחלוקת שהיא נעשתה בזמן התפילה. לגבי השיחות מיום 1.10.07 מוסר הנתבע בתצהירו, כי: "באיכון מיום 1.10.07 מאותן אנטנות יש להניח שהלכתי לתפילת מנחה וערבית". גרסה זו אינה מתיישבת עם זמני התפילות. אם היה בדרך בשעה 16:46 ו-17:56 הרי שלא היה לא בתפילת מנחה ולא בתפילת ערבית. 18. המסקנה המתבקשת הינה כי הנתבע לא שהה בזמן הרלבנטי לאיכונים בבית הכנסת. 19. לאור האמור, אני קובע, כי הנתבע שהה בזמן האיכונים בסמוך לבית התובעים ללא קשר לתפילות. 20. אני נותן אמון לעדות התובע, כי ביום 30.9.07 בשעה 08:30, העמיס ציוד רב לרכבו, כך שכל אחד שעבר במקום, יכול היה להסיק כי מדובר במשפחה שיוצאת לחופשה. בנוסף, אני נותן אמון מלא לעדות התובע בכל הקשור להיעדרותם מהבית, לגניבה ולפריצה. 21. העובדה, כי מתוך 10 ימי האיכון שהוגשו (מיום 30.9.07 ועד 9.10.07) הוא אוכן בסמוך לבית התובעים דווקא בזמן הרלבנטי לפריצה ביחד עם העובדה, שאין כל איכון נוסף מאותו מיקום בימים אחרים, מהווים ראיה נסיבתית הקושרת את הנתבע לפריצה ולגניבה, אשר מחזקת את ראיית החזקה התכופה. 22. לאור האמור, אני קובע, כי התובעים הוכיחו במידת הוכחה מוגברת העולה על כמות הראיות במשפט אזרחי רגיל, כי הנתבע לבדו או ביחד עם אחרים, פרץ לביתם בזמן היעדרותם מהבית בחול המועד סוכות 2007 וגנב פרטי רכוש רבים מביתם ובנוסף, גרם לדירה נזקים, הכל כפי שמפורט בכתב התביעה. הנזק התביעה הינה בסכום של 119,650 ₪ ועיקרה שווי הפריטים שנגנבו בסכום 109,150 ₪ וכן עלות תיקונים ועגמת נפש. ביחד עם התביעה, הוגשה חוות דעתו של השמאי ומעריך הנזקים מר סיאני תמיר, שהעריך את שווי הפריטים שנגנבו ועלות הנזקים, בסכום של 74,042 ₪, נכון ליום הגניבה 30.9.07. התובע תבע סכום נוסף מעבר לחוו"ד השמאי וזאת עקב עליית מחירי הזהב מיום שחוו"ד השמאי ניתנה ועד ליום הגשת התביעה. הנתבע הכחיש את הנזק, אך ויתר על חקירה נגדית של שמאי התובעים שזומן לעדות, לא הביא הערכת שמאי נגדית וכן, ויתר על עדותה של התובעת שהייתה אמורה להעיד על הפריטים שנגנבו. לאור העובדה, שהנתבע לא חקר את השמאי ולא המציא חוו"ד משלו, אני מקבל את חוות דעתו של שמאי התובעים במלואה. אינני מקבל את התביעה לגבי סכומים נוספים שלא נכללו באותה חוו"ד, כיוון שלא הוגשה לגביהם חוו"ד נוספת. 5. לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים סכום של 74,042 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.9.07 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% מהסכום שקבעתי, בצרוף מע"מ ולסכום זה יתווספו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל ובנוסף, אני מחייב את הנתבע לשלם הוצאות התובעים בגין תביעה זו, כפי שישום אותם רשם. תביעה אישית