קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה לתשלום משכורת גננת: 1. בתביעה שבפני התובעת תובעת הפרשי שכר המגיעים לה לטענתה בגין עבודתה כגננת בגן ילדים שבבעלות גני אלקתקית (ע"ר) ("הנתבעת"). 2. בעובדות הבאות אין, ולא יכולה להיות, מחלוקת בין הצדדים: א. הנתבעת הינה עמותה רשומה, המנהלת גן ילדים בעיר שפרעם. ב. התובעת הועסקה בנתבעת כגננת מיום 1/2/11 ועד 19/5/11. ג. תנאי העבודה הוסכמו בין הצדדים, בעל פה, במהלך חודש ינואר 2011. ד. התובעת התפטרה מעבודתה בנתבעת. 3. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלות הבאות: א. מתכונת עבודתה של התובעת: האם כטענת התובעת עבדה 68 ימי עבודה, 401 שעות עבודה בהתאם לטופסי הנוכחות שבידיה. ב. זכאות התובעת לשכר שעתי על פי תעריף משרד החינוך, וכן תוספות שכר כמקובל במשרד החינוך, לאמור: הסכם מסגרת, תגבור הוראה, תוספת שכר 2008, גמול כפל תואר, טלפון וגמול חינוך כיתה. ג. זכאות התובעת להפרשי שכר עבור תקופת עבודתה בנתבעת, בקיזוז הסכומים ששלמו לה לטענתה. 4. ביום 3/1/12 התקיים בפני דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם, וזאת לאחר שישיבת הגישור שהתקיימה באותו היום לא צלחה. בתום הדיון ניתן צו לגילוי ולעיון במסמכים והתיק נקבע להוכחות ליום 12/6/12. הגם שלבקשת התובעת, ניתנו לה מספר הארכות להגשת תצהירה, זה לא הוגש במועד. התובעת התבקשה ליתן טעם מדוע לא תימחק תביעתה (החלטה מיום 15/5/12), וגם החלטה זו לא קוימה, ולכן לא היה מנוס אלא לדחות את ישיבת ההוכחות (החלטה מיום 7/6/12). תצהיר התובעת הוגש רק ביום 17/6/12, לאחר המועד בו אמורה הייתה להתקיים ישיבת ההוכחות. 5. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה, ואילו מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' ריהאם ח'ניפס, מנכ"לית הנתבעת ("גב' ח'ניפס"), והגב' סארה עבוד, רכזת עבודה בנתבעת ("גב' עבוד"). 6. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 31/10/12, נחקרו התובעת ושתי המצהירות מטעם הנתבעת בחקירה נגדית. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. 7. להשלמת התמונה אוסיף, כי ביום 17/12/12, ולאחר שהוגשו סיכומי הצדדים, התקיים דיון במעמד הצדדים ובאי כוחם. בית הדין ביקש להדגיש בפני הצדדים את יתרונות סיום ההליך בדרך הפשרה. משלא הושגה הסכמה בין הצדדים, התבקש בית הדין להכריע בתובענה לגופה. 8. אקדים ואומר, שלאור התרשמותי מהצדדים בעת מתן עדותם, אני מעדיפה את גרסתה של הנתבעת העולה מעדותן של עדות הנתבעת, והנתמכת בחלקה בעדות התובעת, על פני גרסתה ועדותה של התובעת. עדוֹת הנתבעת הותירו רושם שהעידו על הדברים כהווייתם, כפי שהתרחשו במציאות. לעומת עדות הנתבעת, התרשמתי שהתובעת מסרה גרסה חלקית ומגמתית, התחמקה ממתן תשובות ברורות ואף ניסתה להתאים את גרסאותיה למה שחשבה שראוי לטעון בנסיבות השאלות שנשאלה. לא רק התרשמותי מהעדוֹת ותוכן עדותן היא שהכריעה את הכף לכיוון העדפת עדות הנתבעת על פי זו של התובעת, אלא שמהעובדות שכלל לא היו שנויות במחלוקת, בצירוף ניתוח סבירות יתר העובדות ביחד עם הגיונם של הדברים - הכל כמכלול - למדתי שהגרסה העובדתית של הנתבעת מעוררת אמון רב מזו של התובעת, שלא התאימה למציאות שהיא עצמה העידה לגביה. להלן עוד אפרט על יסוד אלו עובדות והתרשמות הגעתי למסקנות אלה. מתכונת עבודתה של התובעת 9. התובעת צירפה לכתב תביעתה העתק מדו"חות נוכחות רשומים בכתב ידה (למעט דו"ח מרץ 2011 שלטענתה לא מצוי ברשותה, פ: 8 ש: 32). על פי דו"חות הנוכחות וכנטען בכתב התביעה, התובעת עבדה בנתבעת 68 ימי עבודה, 401 שעות עבודה. עיון בדו"חות הנוכחות של התובעת מעלה כי מילאה בכתב ידה את העמודות בהן צוינו "תאריך", "שעת התחלה", "שעת סיום", "חתימה" ו"סך השעות". ברוב רובם המכריע של הימים עבדה משעה 07:30 עד 13:30, סה"כ 6 שעות ליום עבודה. 10. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת מי ערך את הרישום בדו"חות הנוכחות והשיבה, כי מילאה את הטופס בעצמה, מדי יום, בכניסה וביציאה הגן, ובסוף החודש הגישה את הדו"ח המלא לנתבעת (פ: 7, ש: 14- 15, 17; פ: 8, ש: 19- 20; פ: 10, ש: 11- 12). 11. במסגרת תצהיריה הגישה הנתבעת לבית הדין רישומי שעות עבודתה של התובעת על פי כרטיסי נוכחות שמצויים ברשות הנתבעת. עיון בהם מעלה כי מדובר בטופס זהה לזה שמילאה התובעת, אלא שבמקום המצוין "חתימה", מופיעה חתימת הגב' ח'ניפס, מנכ"לית הנתבעת, ולא מופיעה חתימת התובעת. אף השעות שנרשמו מדי יום אינן אחידות, ובכל יום מופיע רישום אחר, כמה דקות לכאן או לכאן, בשונה מרישום התובעת שהיה קבוע ואחיד (07:30 ו- 13:00). 12. בחקירתה הנגדית נשאלה התובעת על חוסר התאמה וסתירות בין דו"חות הנוכחות שהגישה לבית הדין לבין אלה המצויים ברשות הנתבעת. התובעת עמדה על כך שמדובר בשינויים מינוריים לדעתה, וכדבריה: "מה זה משנה. 10 דקות זה כלום" (פ: 9, ש: 20). ובמקום אחר העידה התובעת: "אין הבדל גדול, אם יש הבדל הוא של דקה שתיים" (פ: 11, ש: 1- 2). התובעת גם לא ידעה להסביר את התיקונים שנערכו על ידה בדו"חות, ובלשונה: "אולי זה בטעות. יום אחד זה לא אומר כלום" (פ: 7, ש: 26). בפני התובעת הוצגו כמה וכמה אי התאמות בין רישומי השעות, אולם התובעת חזרה על תשובתה כי אין לה הסבר לשינוי (פ: 8, ש: 32; פ: 9, ש: 11, 14, 22, 25, 27, 29; פ: 10, ש: 9). 13. אשר על כן, אין לקבל את גרסת התובעת כעולה מדו"חות הנוכחות שצירפה מכל אחד מהטעמים הבאים, ובהצטברם יחד: א. התובעת לא נתנה כל הסבר לחוסר ההתאמות ולסתירות בין דו"חות הנוכחות שצירפה לתביעתה לבין דו"חות הנוכחות שהגישה הנתבעת. יש לדחות את טענת התובעת כי מדובר בעניין שולי בלבד (כפי שנטען בסעיף 14 לסיכומי התובעת), שכן אי ההתאמה בדו"חות התבטא לא רק לגבי שעת כניסה ויציאה מהגן, אלא לגבי ימים שלמים שבהם נעדרה התובעת מהעבודה (ראו, למשל: יום 8/2/11, עדות התובעת, פ: 7, ש: 23- 26; יום 27/4/11, עדות התובעת, פ: 10, ש: 1- 4). ב. הרישום בדו"חות הנוכחות של התובעת אחיד וזהה מדי יום. לו היה מדובר ברישום אותנטי ומדויק, היה מקום לצפות שמדי יום תרשם שעת כניסה ושעת יציאה שונה, ולו ברמה של דקות בודדות, על פני רישום אחיד וקבוע. אוסיף בהקשר זה, כי אמינה עלי גרסת הנתבעת לפיה התובעת הייתה מאחרת ולא מדייקת להגיע לעבודה בשעה 07:30 (עדות גב' עבוד, פ: 17, ש: 13, 16; עדות גב' ח'ניפס, פ: 24, ש: 18, 20). ג. לאור התרשמותי כי גרסת הנתבעת מעוררת אמון רב מזו של התובעת, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי דו"חות הנוכחות של התובעת לא אושרו על ידה, וכי הנתבעת אמורה הייתה לאשר את הדו"ח שבידה בחתימת הממונים (גב' ח'ניפס או גב' עבוד) במקום שבו מופיעה חתימת התובעת. 14. בשים לב לכך שדו"חות הנוכחות שהגישה התובעת הם למעשה התשתית הראייתית המרכזית עליה נסמכה תביעתה, אליהם מצטרף תלוש חודש מרץ 2011, כאשר אין בפי התובעת כל הסבר לסתירות ולתיקונים שנערכו בדו"חות הנוכחות - שוכנעתי כי התובעת לא הציגה גרסה קוהרנטית ואמינה לגבי שעות עבודתה. משכך, נדחית גרסת התובעת בכל הנוגע למתכונת עבודתה בנתבעת. 15. לאור האמור עד כה, אני קובעת כדלקמן: א. משנמצא כי התובעת לא הקפידה על אמירת האמת בעניין שהיה מרכזי ביותר להוכחת טענתה בדבר היקף עבודתה, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת כי דו"חות הנוכחות שהגישה התובעת אינם משקפים את ימי העבודה ושעות העבודה בפועל. ב. אשר למועד תחילת העבודה: לגרסת התובעת, החלה לעבוד בנתבעת ביום 30/1/11, בעוד שלגרסת הנתבעת, יחסי העבודה החלו ביום 1/2/11. מחומר הראיות עולה כי מועד תחילת העבודה הוא 1/2/11, כפי שמשתקף ממועד תחילת העבודה הנקוב בתלושי השכר ומדו"ח הנוכחות לחודש פברואר 2011. לפיכך, מקובלת עלי גרסת הנתבעת, העולה באופן ברור ואמין מעדותן של הגב' עבוד (פ: 17, ש: 1- 2) והגב' ח'ניפס (פ: 22, ש: 2- 5, 8, 10; פ: 25, ש: 11- 12). כלומר: התובעת התייצבה במקום העבודה ביום 31/1/11, ליום התלמדות והדרכה, תוך התנסות בעבודה מעשית עם הילדים, ושולם לתובעת עבור 5.5 שעות עבודה במסגרת תלוש פברואר 2011. רק לאחר שהתובעת נמצאה מתאימה, נאמר לה שהיא רשאית להתחיל לעבוד, ולמחרת 1/2/11 החלה לעבוד כגננת בגן הילדים שמפעילה הנתבעת בשפרעם. ג. אשר למועד סיום העבודה: מחומר הראיות שהונח בפני עולה כי התובעת עבדה עד יום 19/5/11, ובאותו היום עזבה את העבודה ולא שבה (סעיף 3 לתצהיר התובעת; עדותה של גב' עבוד, פ: 21, ש: 9; עדותה של גב' ח'ניפס, פ: 25, ש: 14- 15). 16. סיכומו של דבר: לא עלה בידי התובעת להוכיח כי עבדה בהיקף הנטען בכתב התביעה, היינו 68 ימי עבודה ו- 401 שעות עבודה. משכך, נדחתה התביעה להפרשי שכר המבוססים על רישומי השעות והחישובים שערכה התובעת. זכאות התובעת לשכר שעתי ולתוספות שכר כמקובל במשרד החינוך 17. בכתב התביעה טענה התובעת כי על פי חוק היא זכאית לתנאי שכר המקובלים במשרד החינוך (סעיף 7 לכתב התביעה). בתביעתה ובעדותה טענה התובעת כי מעולם לא נמסרו לידה תלושי שכר, למעט תלוש חודש מרץ 2011, אשר צורף לכתב התביעה (סעיף 19 לתצהיר). לא זו בלבד שהתובעת לא טענה כי היא זכאית לאותם תנאי שכר בהסתמך על תלוש חודש מרץ 2011, אלא שאף לא הצביעה על כל חוק ספציפי או מקור משפטי אחר המקים לה זכות לתנאי שכר של גננת המועסקת על ידי משרד החינוך. כשנשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית, השיבה התובעת כי יש לה חברה שעובדת במשרד החינוך, והיא הציגה את תלוש השכר שלה לגב' עבוד ובהסתמך על תלוש השכר של החברה והסכמת הנתבעת להעסיקה באותם תנאי שכר, החלה לעבוד בנתבעת (פ: 11, ש: 20- 22). משנתבקשה להסביר מדוע גרסה זו לא בא זכרה בכתב התביעה, השיבה התובעת "זכותי להסתיר קלפים" (פ: 11, ש: 25). זאת ועוד: משהוצג לה תלוש השכר והיא נשאלה לגבי התוספות המופיעות בו, השיבה התובעת שלא לעניין ושינתה גרסאות (פ: 12, ש: 3, 8, 11, 12, 15, 18, 31; פ: 13, ש: 12). התובעת אף התחמקה מתשובה ברורה והעידה כי תביעתה מבוססת על ההסכמות שבינה לבין מנהלת הנתבעת (פ: 12, ש: 21- 22, 27). לא נעלם מעיני כי התובעת סתרה עצמה, כאשר מחד העידה שתנאי השכר הוסכמו מראש (פ: 7, ש: 2- 3), ומאידך העידה כי תנאי השכר הוסברו לה "לא במדויק, בכללי" (פ: 6, ש: 25). גם בסיכומיה טענה התובעת כי היא זכאית לתעריף שעתי בסך 43.91 ש"ח מהטעם שכך סוכם עם הנתבעת. אלא שהתובעת לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענתה זו. 18. הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את זכאות התובעת לתנאי שכר לפי תעריף משרד החינוך, וטענה כי זכויותיה של התובעת שולמו לה בהתאם לתלושי השכר. נטען בהקשר זה, כי "מדובר בתלושי שכר הערוכים כדין והמתארים במדויק את כל הזכויות ששולמו בפועל לתובעת" (סעיף 8 לכתב ההגנה). חרף טענת ההגנה האמורה, תלושי שכרה של התובעת לא צורפו לכתב ההגנה, ואלה הוגשו לבית הדין - באיחור רב יש לומר - עם תצהירי העדות מטעם הנתבעת. 19. בקשר לכך טענה התובעת בסיכומיה כי תלושי השכר הוצאו לצורך הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעת. אמנם, תאריך ההדפסה המצוין על גבי התלושים הוא 19/4/11 או 24/3/12, והם ממועדים שלאחר הגשת התביעה, אך בכך אין כדי להעיד שאין הם משקפים את תלושי השכר כפי שהונפקו בזמן אמת. בקשר לכך יש להדגיש, במסגרת חקירתן הנגדית של עדות הנתבעת התבררה טענה זו, והובהר כי מדובר בתאריך הדפסה בלבד (פ: 18, ש: 13, 15). 20. הנתבעת צירפה לתצהיריה אישור רואה החשבון של הנתבעת, מר טבאג'א מוהנד, מיום 29/9/12, לפיו משכורות עובדי ההוראה בנתבעת נערכים על ידי תוכנת שכר בשם "עוקץ-טריו", כמקובל במוסדות חינוך פרטיים הזכאים לתקצוב ממשרד החינוך. במכתב נאמר כי תנאי השכר והדירוג של העובדים, וביניהם התובעת, מחושבים באופן אוטומטי על ידי הזנת פרטי העובד, כגון ותק, השכלה וכיו"ב. גב' עבוד נשאלה בחקירתה הנגדית בעניין תנאי השכר, והשיבה: "ריהאם [גב' ח'ניפס - מ.ש.ג.] מעדכנת את רואה החשבון בנושא שעות העבודה. תנאי השכר הם לפי תוכנת עוקץ. ... יש לנו רואה חשבון והוא עובד לפי תוכנת עוקץ, בתוכנה הוא מזין את הנתונים של התובעת, כגון התואר שלה. תוכנת העוקף זה לעמותות שמנהלות גני ילדים" (פ: 18, ש: 18- 24). גב' ח'ניפס נשאלה האם הוסכמו בינה לבין התובעת תנאי השכר לפני שהתובעת התחילה לעבוד, והעידה: "אנחנו לא יכולים לדעת כמה כל עובדת צריכה לקבל, מה שמגיע לה אנחנו נותנים לה לפי מה שאומר רואה החשבון" (פ: 20, ש: 15- 16). לאור האמור, וכפי שעולה מחומר הראיות שבפניי, שוכנעתי כי תנאי השכר של התובעת אינם תוצאה של משא ומתן בין הצדדים, כגרסת התובעת. מקובלת עלי גרסת הנתבעת לפיה מדובר בתנאי שכר אחידים, כנהוג במוסדות חינוך פרטיים המתוקצבים על ידי משרד החינוך, והם נגזרת של נתוני עובד ההוראה המוזנים בתכנת השכר. 21. סיכום ביניים: התובעת לא הצביעה על כל מקור חוקי המקנה לה זכות לתנאי השכר המקובלים במשרד החינוך, ואף לא הביאה ראיות או עדויות כלשהן התומכות בטענתה כי הוסכם בינה לבין הנתבעת על תעריף שעתי בסך 43.91 ש"ח. שעה שכל תביעתה של התובעת התבססה על עדותה שלה, ואין די בכך כדי להוכיח את התביעה, מה גם שלא נתתי אמון רב בעדות התובעת, לא נותר אלא לקבוע כי התובעת לא הוכיחה זכאותה לשכר שעתי בסך 43.91 ש"ח. 22. בשים לב לכל האמור עד כה, ובהתחשב בכך שנטל ההוכחה הבסיסי בעניין זכאות התובעת להפרשי שכר מוטל על כתפיה, היה מקום לדחות את התביעה משלא הוכיחה התובעת את תביעתה. יחד עם זאת, משהוגשו לתיק בית הדין תלושי השכר, על בית הדין ליתן להם משקל בבואו להכריע בגורל התביעה. חזקה על תלוש השכר שהוא משקף את המציאות לגבי הסכומים והרכיבים המופיעים בו, אלא אם הוכח מעדויות אמינות אחרת (דב"ע מז/ 146- 3 יוסף חוג'ירת - שלום גל, פד"ע כ 19, 27). הנתבעת, כזכור, טענה כי תלושי השכר ערוכים כדין ומשקפים את זכויות התובעת (סעיף 10 לתצהירן של גב' ח'ניפס וגב' עבוד). התובעת בכתב תביעתה חישבה את סכום התביעה (14,505.11 ש"ח) על פי שעות העבודה שבדו"חות הנוכחות שברשותה. אולם, בסיכומי התובעת נטען בחצי פה אחרת. לפי הנטען בסיכומים גם "אם מאמצים את שעות העבודה אשר צוינו בתלושי השכר שהנפיקה [הנתבעת]", התובעת זכאית להפרשי שכר בסך 15,760.90 ש"ח, היינו סכום גבוה מזה שנתבע בכתב התביעה. רוצה לומר, שבסיכומיה אימצה התובעת, הגם שבאופן חלקי, את הרישום בתלושי השכר, ללמדך שאינה מתכחשת לאמור בהם. 23. עיון בתלושי שכרה של התובעת לחודשים פברואר עד מאי 2011 (היינו תקופת העבודה במלואה) מעלה, כי בראש התלוש צוין תעריף שעה בסך 30.15 ש"ח. על פי התלושים, השכר המשולב הינו 2,968 ש"ח לחודש. בנוסף, מופיעים בתלושי השכר הרכיבים הבאים: - הסכם מסגרת בסך 168 ש"ח לחודש; - תגבור הוראה בסך 151 ש"ח לחודש; - תוספת 2001 בסך 89 ש"ח לחודש; - תוספת 2008 בסך 147 ש"ח לחודש; - תוספת 2011 בסך 73 ש"ח לחודש; - גמול כפל תואר בסך 360 ש"ח לחודש; - טלפון בסך 49 ש"ח לחודש; - גמול חינוך כיתה בסך 343 ש"ח לחודש. 24. משפורטו הסכומים הנקובים בתלושי השכר שהפיקה הנתבעת, אין זאת אלא שהתלושים משקפים את הסכומים אשר לשיטת הנתבעת הגיעו לתובעת בגין תקופת עבודתה. ככאלה, תלושי השכר מהווים הודאת בעל דין באשר לרכיבי השכר והתוספות שהגיעו לתובעת בגין תקופת עבודתה בנתבעת, לשיטת הנתבעת עצמה. לפיכך, אני קובעת כי התובעת זכאית לתוספות הנקובות בתלושי השכר. 25. אלא שמלכתחילה היו הצדדים חלוקים בשאלה האם שולם לתובעת מלוא השכר המגיע לה בגין תקופת עבודתה. השאלה היא, אפוא, האם הסכומים בהם הודתה הנתבעת שמגיעים לתובעת, כעולה מתלושי השכר שהיא עצמה הפיקה, אכן שולמו לתובעת. במקרה דנן, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להשיב על השאלה האמורה בשלילה. אקדים ואומר, כי בנסיבות בהן אין חולק לגבי גובה החוב, אלא רק בשאלת פירעונו, המדובר ב"טענת פרעתי" מצד הנתבעת. מכאן, שהנטל להוכחת טענתה כי מלוא הסכומים הנקובים בתלושי השכר אכן שולמו לידי התובעת, מוטל על הנתבעת. זכאות התובעת להפרשי שכר בהתאם לתלושי השכר 26. הוראת החוק הנוגעת לענייננו היא סעיף 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ("החוק"), "פנקס שכר ותלוש שכר", הקובע: "(א) מעביד חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר; בחוק זה - "פנקס שכר" - פנקס בדבר שכר העבודה המגיע לעובדים ופרטי השכר ששולם להם; "תלוש שכר" - רישום נתונים מתוך פנקס השכר, המפרט את פרטי השכר ששולם לעובד. (ב) פרטי השכר בפנקס השכר ובתלוש השכר יכללו את הפרטים המנויים בתוספת. (ג) הרישום בפנקס השכר ומסירת תלוש השכר לעובד ייעשו לא יאוחר מהיום הקובע". ביום 6/7/08 פורסם, במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נוסח מעודכן של התוספת, בה צוינו הפרטים שיכללו פנקס השכר ותלוש השכר, ובין היתר: פרטים לגבי העובד והמעביד; תאריך תחילת ההעסקה; רישום השכר הרגיל; התקופה שבעדה שולם השכר; מספר ימי עבודה בתקופה שלגביה ניתן התשלום ומספר ימי העבודה בהם עבד העובד בפועל; שעות עבודתו בפועל של העובד; ערך השכר המשולם לעובד בעד שעת עבודה; תשלומים אחרים ופירוטם, כגון שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה וכיוצא באלה. בסעיף 8 לתוספת, נקבע: "פרטי פירעון - (1) הסכום הכולל (ברוטו) המגיע לעובד במועד התשלום; (2) הסכום בפועל (נטו) לתשלום; (3) דרך תשלום השכר; לעניין שכר המשולם שלא במישרין, בהתאם להוראות סעיף 6 לחוק, יש לציין את הגורם שבאמצעותו משולם השכר, ואם התשלום נעשה באמצעות חשבון בנק, לרבות חברת הדואר - מספר החשבון ופרטי הבנק" (ההדגשה הוספה - מ.ש.ג.). 27. התובעת טוענת, כאמור, כי נמסר לה תלוש שכר בודד, לחודש 3/11. התובעת מודה, כי במהלך תקופת עבודתה בנתבעת שולם לה על חשבון שכר עבודתה סכום כולל של 7,367 ש"ח, באופן שביום 7/3/11 שולם לה סכום של 3,000 ש"ח, וביום 9/5/11 שולם לה סכום של 4,367 ש"ח (סעיף 11 לתצהיר התובעת). לכתב התביעה ולתצהיר צורפו אסמכתאות לביצוע התשלומים כאמור (נספח ג1 ו- ג2). 28. מנגד, לטענת הנתבעת בכתב הגנתה ובתצהירי העדות מטעמה, התובעת קיבלה את מלוא השכר הנקוב בתלושי השכר שלה. גם בחקירתן הנגדית העידו עדות הנתבעת כי התובעת קיבלה את שכרה במועדו, יחד עם תלוש השכר (הגב' עבוד, פ: 17, ש: 32; פ: 18, ש: 5; הגב' ח'ניפס, פ: 22, ש: 13, 15; פ: 24, ש: 5). 29. טענה זו לא הוכחה. אבהיר: א. גב' עבוד העידה כי מסרה לתובעת את תלוש השכר לחודש פברואר 2011 בלבד (פ: 18, ש: 29, 31; פ: 19, ש: 1, 6), ואף מסרה לידה שיק על סך 3,000 ש"ח על חשבון שכר העבודה (פ: 19, ש: 3- 4). משנשאלה לגבי תלושי שכר נוספים והמחאות שנמסרו לתובעת, השיבה כי אינה זוכרת את הפרטים המדויקים כיון שחלף זמן רב (פ: 18, ש: 31; פ: 19, ש: 4, 10). ב. גם גב' ח'ניפס אישרה בעדותה כי הנתבעת שילמה לתובעת את שכרה לחודשים פברואר, מרץ ואפריל 2011 כנקוב בתלושי השכר, וזאת באמצעות שיקים (פ: 22, ש: 13, 15; פ: 23, ש: 17, 19, 29), אולם לא הציגה כל אסמכתא לכך. כשנתבקשה להציג העתק המחאה או ספח המאשר תשלום השכר, השיבה: "אצלי אין. אצל רואה החשבון בטח יש. אני לא שומרת מסמכים כאלה" (פ: 23, ש: 14). ג. בנוגע לשכר חודש מאי 2011, התקשתה גב' ח'ניפס לאשר בעדותה כי נמסר לתובעת תלוש השכר ושולם השכר עבור אותו חודש (פ: 24, ש: 3, 8, 11), "בגלל שהתובעת עזבה באמצע החודש, צריך לבדוק" (פ: 23, ש: 29 -30). 30. הנה כי כן, הנתבעת טענה על דרך ה"סתם", כי "התובעת קיבלה את מלוא זכויותיה" (סעיף 8 לכתב ההגנה), וכי שכר עבודתה שולם לה בהתאם לתלושי השכר. אולם, לא הוצגו לבית הדין ראיות לתשלום שכר העבודה, כגון צילום המחאה או ספח תשלום. כלל לא ברור אם הנתבעת ניהלה פנקס שכר וכיצד תועד תשלום שכרה של התובעת. הנתבעת לא טרחה לצרף את העתקי הנהלת החשבונות שלה הנוגעים לתשלום שכרה של התובעת, מבלי לספק כל הסבר לכך. יצוין בהקשר זה, שכבר בדיון שהתקיים ביום 3/1/12 העיר בית הדין לנתבעת כי בכתב ההגנה אין תשובה עניינית באשר לשכר ששולם לתובעת, וגם לא צורפו לכתב ההגנה המסמכים הרלבנטיים (ראו החלטת בית הדין שניתנה במעמד הדיון ביום 3/1/12, וההחלטה שניתנה בתום הדיון). ב"כ הנתבעת ציין לפרוטוקול בית הדין כי "לנתבעת מסמכים סותרים, לפחות בכל מה שנוגע לשכר וכרטסת שעות עבודה. אוכל לאתר את המסמכים תוך יומיים" (פ: 3, ש: 28- 29). לאור האמור, היה מקום לצפות שהנתבעת תגיש את המסמכים שאוזכרו בהחלטת בית הדין, למצער, לתצהיר גילוי מסמכים מטעמה, ולכל המאוחר בשלב תצהירי העדות הראשית מטעמה. יתרה מזאת: במסגרת חקירתה הנגדית, לא היה בידי מנכ"לית הנתבעת למסור פרטים לגבי הסכומים ששולמו לשיטתה לתובעת, למעט הטענה ששולמו לתובעת הסכומים הנקובים בתלושי השכר (פ: 22, ש: 13, 15), וכי המסמכים הרלוונטיים נמצאים אצל רואה החשבון (פ: 23, : 14). ללמדך, כי האסמכתאות לתשלום השיקים הנטענים מצויות או אמורות להימצא בידי הנתבעת, אך היא נמנעה לצרפן. אף לא ברור, לשיטת הנתבעת עצמה, אם שולם לתובעת שכר העבודה עבור חודש מאי 2011. לא זו אף זו: הנתבעת נמנעה מלהעיד את העד העיקרי שיכל להשיב לטענות התובעת, ולתמוך בגרסת הנתבעת, הינו רואה החשבון של הנתבעת (עדות גב' עבוד, פ: 15, ש: 12; פ: 17, ש: 28; פ: 18, ש: 17; עדות גב' חניפס, פ: 20, ש: 15- 16; פ: 23,ש: 14). לסיום, יש לזכור כי עסקינן בעמותה רשומה במרשם העמותות, וככזו מחויבת הנתבעת בניהול מערכת חשבונות מסודרת. 31. אין חולק כי הנתבעת לא הביאה ראיה לעניין ניהול פנקס שכר, כפי שהיא מחויבת על פי דין. מחדלה של המשיבה, פועל לרעתה. בנסיבות אלה יש להעביר אל הנתבעת את הנטל להוכיח, מה הסכומים ששולמו לתובעת כשכר עבודתה. זו היא מגמת החקיקה והפסיקה. עמד על כך בית דין הארצי בע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים (ניתן ביום 12.11.08) ("עניין ימית") בציינו, בין השאר, כי: "מגמת החקיקה להעביר את נטל הראיה אל המעביד, עת המעביד מפר חובות רישומיות המוטלות עליו". בעניין ימית פסק בית הדין הארצי, כי "מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין", וכי "בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות החוק יועבר נטל ההוכחה למעסיק" (ע"ע (ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, ניתן ביום 12.11.08). 32. סיכומם של דברים: משהודתה הנתבעת - כעולה מתלושי שכרה של התובעת - כי בכל תקופת עבודתה של התובעת אצלה, מיום 1/2/11 ועד 19/5/11, התובעת זכאית לסכום כולל של 12,205 ש"ח, שהם 11,776 ש"ח נטו, הרי שהנטל עליה להראות כי אכן שילמה לתובעת סכומים אלה. דא עקא, שהנתבעת לא עמדה בנטל זה. הנתבעת הסתפקה בהכחשה סתמית של טענות התובעת לגבי זכאותה להפרשי שכר. אמנם, הנתבעת הציגה דו"חות נוכחות מהם ניתן ללמוד על שעות עבודתה של התובעת, אולם לא הוצגה לבית הדין כל אסמכתא או ראשית אסמכתא לקיומם של שיקים וסכומיהם. משכך, לא הרימה הנתבעת את נטל המוטל עליה להוכיח כי הסכומים שהודתה שמגיעים לתובעת, אכן שולמו לה. כאמור, התובעת הודתה שקיבלה את הסכום של 7,367 ש"ח נטו, בגין עבודתה. על כן, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת את היתרה בסך 4,409 ש"ח נטו. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממחצית התקופה נשוא המחלוקת, היינו מיום 1/5/11 ועד התשלום המלא בפועל. שתי הערות לפני סיום 33. ראשית, בנוגע לתלושי השכר שהפיקה הנתבעת: לא נעלמה מעיני העובדה כי הסכומים המופיעים בתלושי השכר לא תואמים את שעות העבודה ואת ימי העבודה של התובעת כפי שמתבטא בדו"חות הנוכחות. אף רישום שעות העבודה בתלוש השכר, אינו תואם את הסכום המגיע לתובעת לפי התלוש, בשים לב לתעריף השעתי המצוין בתלוש. זאת ועוד: עיון מעמיק בתלושי השכר מעלה כי רכיב "השכר המשולב" קבוע מדי חודש (2,968 ש"ח), ואינו משתנה בהתאם לשעות העבודה וימי העבודה של התובעת בכל אחד מחודשי עבודתה. יחד עם זאת, לאחר בחינת מכלול חומר הראיות, הגעתי למסקנה שיש לקבל את תביעת התובעת להפרשי שכר בהתאם לסכומים הנקובים בתלושי השכר, משלא הובאה בפני בית הדין כל ראיה אחרת. 34. שנית, בנוגע לנסיבות התפטרותה של התובעת והתלונה שהוגשה למשטרת ישראל: הצדדים האריכו בחקירת העדוׂת לגבי האירועים ביום עבודתה האחרון של התובעת. בשל חוסר מהימנות התובעת ואי אמינותה, מקובלת עלי גרסת הנתבעת לפיה ביום 19/5/11, עזבה התובעת את העבודה במהלך יום עבודתה וללא הודעה מוקדמת; התובעת נטלה עמה ללא רשות תיקי אבחון של ילדי הגן (סעיפים 15 עד 17 לתצהירן של גב' ח'ניפס וגב' עבוד). מפאת חשיבות הדברים, אביא מדבריה של גב' עבוד כפי שהעידה בחקירתה הנגדית: "נכנסתי לגן ולא מצאתי אותה [את התובעת - מ.ש.ג.] בגן. היא השאירה 35 תלמידים ועזבה מבלי להודיע לאף אחד. היא לקחה דברים מהכיתה, את כל האבחונים ואת כל הטפסים של ועדת שילוב, ומנעה משבעה ילדים לקבל שעות שילוב, ולקחה ערכות לימוד שהיו שייכות לעמותה, היה כרטיס נוכחות שמעיד שבאותו בוקר היא הופיעה לעבודה. היא נעלמה וסגרה את הטלפון שלה, אף אחד לא יודע מדוע היא התנהגה ככה, היא לא הודיעה לאף אחד" (פ: 15, ש: 14- 18). יחד עם זאת, לא למותר לציין כי קיים טעם לפגם בהתנהלות הנתבעת, אשר הגישה תלונה במשטרת ישראל רק ביום 5/7/11, היינו לאחר שהומצאה לה התביעה דנן (ראו "אישור בדבר הגשת תלונה" שצורף לכתב ההגנה, ואישור מסירה שצורף לסיכומי התובעת). זאת, כאשר עדות הנתבעת העידו בבית הדין, באופן חד משמעי, כי מעשיה של התובעת נודעו להן בסמוך לאחר עזיבתה ביום 19/5/11 (עדות גב' עבוד, פ: 15, ש: 19- 22; עדות גב' ח'ניפס, פ: 21, ש: 1, 3- 4). זכאות התובעת לפיצויי הלנת שכר 35. בכתב התביעה ובסיכומיה עתרה התובעת לחיוב הנתבעת במלוא סכום תביעתה, בצירוף פיצויי הלנת שכר. הנתבעת לא העלתה כל טענת הגנה בעניין זכאות התובעת לפיצויי הלנת שכר. אמנם, על פי ההלכה הפסוקה על המעביד לבקש במפורש הפחתת פיצויי ההלנה. אולם, אף בהעדר בקשה מפורשת להפחית פיצויי הלנה, רשאי בית הדין להפחיתם בנסיבות מסוימות, ודי בכך שהמעביד מכחיש את עצם החוב לתשלום שכר העבודה. הכחשה כזו, מטבע הדברים, כוללת בתוכה גם את הכחשת החבות בתשלום פיצויי הלנה (דב"ע מט/ 62- 3 גדעון ליפשיץ - בית מרגוע מעלה החמישה, פד"ע כ 362; דב"ע לה/ 6- 1 תמר לוי - משה לוי, פד"ע ו 365). 36. דרך המלך שנקבעה בחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 ("חוק הגנת השכר") הינה ששכר יש לשלם במועד שנקבע, ועל סכום שלא שולם במועדו יש, לכאורה, להוסיף פיצויי הלנה בשיעורים שנקבעו בחוק (סעיף 17 לחוק הגנת השכר). הסנקציה המוטלת על המעביד בגין הלנת שכרו של העובד, היא סנקציה חמורה אשר נועדה לשרש את תופעת השכר המולן. יחד עם זאת, בית הדין רשאי להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על הפחתת פיצויי ההלנה על פי אמות המידה שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר. נקודת המוצא המשפטית היא כי פסיקת פיצויי הלנה והפחתתם נתונה לשיקול דעתו של בית הדין לעבודה בשים לב לנסיבות המקרה הנדון. על בית הדין לבחון את תום לבם של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות, את סוג המעביד וסוג ההלנה. על בית הדין לבחון את מאזן הנזקים, כולל האינטרס הציבורי בהרתעת מעבידים, ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית (ע"ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים - ג'וליה מימון, ניתן ביום 29.11.00; ע"ע 300215/98 דומוס תעשיות רהיטים בע"מ - מירב בן הלל, ניתן ביום 31.05.00; ע"ע 372/05 חברת השמירה בע"מ - מונטסנוט איילין אייל, ניתן ביום 24.11.05). 37. ומכאן לענייננו: מהעדויות שהובאו בפני מצטיירת תמונה לפיה התובעת נהגה לאחֵר לעבודה באופן שיטתי, חרף הערות והתראות מצד הממונות עליה; התובעת ערכה שינויים ותיקונים בדו"חות הנוכחות שהגישה לבית הדין, ללא אישור או הסכמת הממונות עליה; התובעת נטשה את העבודה, במהלך יום עבודה וללא הודעה מוקדמת, תוך גרימת נזק לנתבעת ולילדי הגן; התובעת נטלה עמה, ללא רשות, תיקי אבחון של חלק מילדי הגן. אשר על כן, הגם שלא נחה דעתי מהתנהלותה של הנתבעת אשר לא שילמה את שכרה של התובעת במלואו ובמועדו, יש ליתן משקל להתנהגות התובעת אשר אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב המוגברת החלה על הצדדים ליחסי עבודה. לפיכך, ובשים לב לכל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי מתקיימות בענייננו נסיבות המצדיקות הפחתת פיצויי ההלנה. 38. לסיכום: בנסיבות המקרה דנן, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, ובשים לב להלכה הפסוקה ולתכליתו של חוק הגנת השכר, אני בדעה כי המקרה דנן מצדיק פסיקת פיצויי הלנה בשיעור מופחת. לפיכך, אני פוסקת לזכות התובעת פיצויי ההלנה בסך 900 ש"ח. סוף דבר 39. תביעתה של התובעת לתשלום הפרשי שכר על פי רישומי השעות שבידה ועל פי התעריף השעתי ותוספות השכר להם היא זכאית לטענתה - נדחית. הנתבעת תשלם לתובעת הפרשי שכר עבודה, בהתאם לסכומים הנקובים בתלושי השכר, בסך 4,409 ש"ח נטו. הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/5/11 ועד למועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, תשלם הנתבעת לתובעת פיצויי הלנת שכר בסך 900 ש"ח. כמו כן, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 1,000 ש"ח. 40. הסכומים הנקובים לעיל ישולמו לידי התובעת תוך 30 ימים מעת שיומצא לנתבעת פסק הדין, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. לצדדים מוקנית, תוך 15 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, רשות לערער על פסק הדין. משכורתגננות (גן ילדים)