תביעת הבטחת נישואין

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הפרת הבטחת נישואין / תביעת הבטחת נישואין: 1. זוהי תובענה על סך של 1,500,000 ₪ שעילתה טענה להפרת הבטחת נישואין. 2. לטענת התובעת, הצדדים הכירו במשך שנים רבות, כאשר במהלך התקופה הבטיח הנתבע להינשא לתובעת, והיא אף הרתה מזרעו, אך, לדאבון לב, ההיריון לא התפתח. לטענתה, הנתבע הפר את הבטחתו לשאתה ולתמוך בה, והתנהלותו זו גרמה לה עוגמת נפש ונזקים רבים עליהם, לטיעונה, על הנתבע לפצותה. 3. מנגד, גורס הנתבע כי טיב היחסים בין הצדדים היה מיני בלבד, בלתי מחייב ובלתי רצוף. לא התקיימו ביניהם חיי משפחה וזוגיות והוא לא הבטיח לשאת אותה לאישה או להביא עימה ילדים לעולם. על כן, לדידו, יש לדחות התביעה. ראיות הצדדים ראיות התובעת 4. התובעת העידה בתצהירה ת/2 כי הינה בת 44 שנים וכי הנתבע מבוגר ממנה ב-22 שנה. לדבריה, כשהיתה נערה בת 16, פגשה את התובע לראשונה ונרקמה ביניהם מערכת יחסים אינטימית על אף פער הגילאים ביניהם. 5. לעדותה, מערכת היחסים ביניהם היתה כשל זוג רגיל כאשר הנתבע נהג לשלם את כל הוצאות הבילויים המשותפים, דאג למחסורה ונתן לה לחוש כי יש להם עתיד משותף. תחילה, הציג עצמו כרווק ללא ילדים אך עד מהרה התברר לה כי הינו נשוי ולו שלושה ילדים. 6. כאשר היתה בת שבע עשרה וחצי, הרתה מזרעו של הנתבע ובלחצו עברה הפלה להפסקת ההיריון. 7. לעדותה, מערכת היחסים ביניהם נמשכה כשבע שנים, וכל אותה עת סיפר לה הנתבע כי מערכת היחסים שלו ושל רעייתו אינה מוצלחת וכי בכוונתו לעזוב את האחרונה ולהתחתן עימה. הנתבע העניק לה את ההרגשה כי יש להם עתיד משותף יחדיו. 8. לדבריה, פיתחה כלפי הנתבע רגשות עזים, וכאשר ראתה כי הקשר ביניהם אינו מתקדם וכי האחרון אינו עוזב את רעייתו, אזרה אומץ ונפרדה ממנו. 9. בחמש עשרה השנים הבאות נפגשה עם הנתבע באקראי מדי פעם ברחוב ובמקומות בילוי והאחרון הפציר בה לחדש את הקשר ביניהם, אולם היא סירבה עד אשר פגשה אותו במסעדה של דודו, הקשר חודש והאהבה ניצתה ביניהם מחדש. 10. בטרם חידשה את הקשר עם התובע בפעם השנייה הבהירה לו באופן מפורש כי אינה מתכוונת לבזבז את זמנה עימו ואם כוונותיו אינן רציניות ואם לא יסכים לשאתה, לא תחדש עימו את הקשר. הנתבע השיב לה כי היא אהבת חייו וכי ברצונו לבלות עימה את שארית חייו כזוג נשוי. 11. עוד, העידה, כי לאחר שהסתיימה מערכת היחסים עם הנתבע בפעם הראשונה, חסכה היא כספים והצליחה לרכוש דירה בת 55 מ"ר בסיוע הלוואת משכנתא באזור אור יהודה. 12. כאשר חודש הקשר ביניהם בשנת 2002, הנתבע עדיין נשוי היה לרעייתו ולו ארבעה ילדים, והוא הרבה להתלונן בפניה כי אינו מרוצה מחיי הנישואין שלו וכי לא חדל לאהוב אותה ועל כן מעוניין הוא לחדש עימה את הקשר. 13. לגישתה, במהלך השנים חיו הצדדים כזוג לכל דבר ועניין, ולא רק כמאהבים. הנתבע נהג ללון בביתה מידי יום ביומו, השניים היו מבלים במסעדות בעיר בת ים ובעיר אור יהודה, מטיילים ומבקרים את חבריו של התובע ברחבי הארץ והנתבע הציגה בפניהם כבת זוגו. 14. עוד, הוסיפה, כי הנתבע ידע כי ברשותה דירה וכי היא מתקשה להסתדר כלכלית והודיע לה כי ברגע שיתחתנו ידאג לפרנסתה, ישלם את המשכנתא ואת הוצאות הבית, ויזון אותה כרעייתו. 15. כאמור, הנתבע היה לן בביתה מדי יום, רוכש מוצרי מזון בסופרמרקט עבורה, משתמש ברכבה, משלם עבור הדלק ועבור הוצאות שונות, באופן המעיד כי בכוונתו היה להינשא לה. 16. כאשר ניסתה לברר עימו נושא הגירושים מרעייתו, השיב כי הם דנים בהסדר הגירושין ושהדבר דורש זמן. 17. לדבריה, ראיה לאינטנסיביות הקשר בינהם ניתן למצוא באישורים מאת סוכנות הביטוח "ביטוח ישיר" מחודש דצמבר 2005 ומחודש יוני 2008 המעיד כי הנתבע עבר תאונות דרכים קלות בעת שנהג ברכבה. (ראה: נספחים ב' ו-ג' לת/2). 18. עוד, העידה, כי לנתבע יש ארבעה ילדים מנישואיו לרעייתו, והיא הינה רווקה ללא ילדים. על כן, שוחחו על כך והחליטו בהחלטה משותפת שלא להמתין עד לגירושיו ולהביא לעולם ילד משותף. בשנת 2005 הרתה לנתבע אך למרבה הצער הריון זה לא הסתיים בלידה טבעית אלא בהפלה פתאומית. 19. לדבריה, הנתבע ניחם אותה באומרו לה שלא תדאג ויהיו להם עוד הרבה ילדים משותפים. כל ניסיונותיה להרות עלו בתוהו. בשלב כלשהו, חשדה כי קיימת בעיה רפואית אצל הנתבע ועל כן בשנת 2007 פנו השניים למרפאה לפוריות הגבר לשם ביצוע בדיקת ספירת זרע. 20. לאחר שלא הצליחה להכנס להיריון תקופה ארוכה, פנתה לבירור רפואי שהעלה כי הסיבה שאינה מצליחה להכנס להיריון היא שבעקבות ההפלה השנייה נותר סיבוך רפואי המונע את ההיריון. 21. בחודש אוגוסט 2009, עברה ניתוח להסרת מיומה אשר כשל ועל כן נאלצה לעבור ניתוח נוסף ביום 11.3.2010 לטיפול בבקע שנוצר בעקבות הניתוח הראשון. 22. בעקבות הטיפולים אותם עברה נקלעה היא למצב נפשי קשה וסבלה מכאבים עזים. תחילה, הנתבע תמך בה, הלך עימה לבדיקות ולרופאים ואולם לפתע התרחק ממנה והודיע לה כי אין בכוונתו לעזוב את רעייתו וכי אינו מתכוון לשאת אותה לאישה. 23. לעדותה, לאחר בירורים נוספים ובדיקות שונות הבהירו לה הרופאים שבעקבות הסיבוכים שנותרו לא תוכל להרות. הודעה זו ועזיבתו של הנתבע זעזעו אותה והיא שקעה בדכאון, התקשתה לקום בבוקר לעבודה, ובשלב כלשהו מעסיקיה פיטרו אותה. 24. עקב הדיכאון החלה לשתות שתיה חריפה ולשקוע בהימורים מכספה הדל. 25. כן, הוסיפה, כי הנתבע ידע מה מרגישה היא כלפיו והיתה לו השפעה אדירה על חייה, וכאשר הבטיח לה כי יינשא לה, במהלך התקופה השנייה, ידע הוא אודות מצבה הכלכלי והמשפחתי ולא צריך היה, לדידה, להפר הבטחותיו בעודה שוהה בבית החולים סובלת מכאבים עזים. 26. עוד, ציינה, כי עבור הטיפולים הרפואיים שילמה מכספה שלה ואילו הנתבע הבטיח לה שהוא ישלם מכיסו על כל הטיפולים וההוצאות הרפואיות ושלא תדאג לדבר, דבר שלא נעשה. 27. מטעם התובעת העידה הגב' חלבלי מרגלית, חברתה הטובה, בתצהירה ת/3, כי היא והתובעת הינן חברות טובות מזה כ-28 שנים. 28. לדבריה, כאשר התובעת היתה נערה היא הכירה את הנתבע שהינו איש מוכר באור יהודה, והשניים היו מבלים ביחד כמעט כל יום. התובעת סיפרה לה כי היא היתה עם הנתבע בבתי מלון באשדוד ובמסעדות, והיא עצמה ראתה אותם יושבים פעמים רבות יחדיו ומבלים. 29. באותה עת, נכנסה התובעת להיריון מהנתבע, ומאחר שלא היה לה כסף, היא בעצמה פנתה אל הנתבע וביקשה ממנו שישלם עבור ההפלה, ואכן, הנתבע שילם. 30. היא עצמה נשואה ולה שתי בנות, ולפני כשמונה שנים התובעת סיפרה לה כי היא חזרה לחיות עם הנתבע וכי הוא הבטיח לה כי עומד הוא לשאתה. 31. עוד, העידה, כי יום אחד פגשה את התובעת והנתבע, ושאלה את התובעת מה שלומה והביעה באוזניה את חששה לבאות ואמרה לה שאולי הגיע הזמן שתבנה לעצמה חיים חדשים. הנתבע שמע את השיחה, התערב ואמר לה "שלא תכניס לה שטויות למוח". 32. בשנת 2005 סיפרה לה התובעת כי הם מנסים להכנס להיריון מזה תקופה ארוכה ללא הצלחה וכן סיפרה על הניתוחים שעברה. 33. לעדותה, זכור לה אירוע בו ישבה עם חברה בגינה בסמוך למקום מגוריה והתובעת עברה ובדוחק אמרה לה שלום. היא נעלבה ועל כן הקשר ביניהן נותק. בדיעבד, התברר לה כי הדיכאון של התובעת בו היתה שרויה היה כתוצאה מהיחס של הנתבע כלפיה. 34. כן העידה מטעם התובעת, אחותה בתצהירה ת/4, כי לפני כחמש שנים פגשה את הנתבע אצלה בבית כאשר הוא הגיע לבקר את התובעת. לדבריה, שאלה את הנתבע מדוע הוא הורס לאחותה את החיים וכי ראוי שיתחתן איתה או שיעזוב אותה לנפשה. הנתבע הודיע לה כי אינו יכול בלעדי התובעת ויבוא יום והוא ישאנה לאשה. 35. התובעת סיפרה לה כי היא רוצה ילד מהנתבע וידוע לה כי הם ניסו מספר פעמים להכנס להריון. לאחר שהתובעת עברה הפלה טבעית בשנת 2005, הם ניסו שוב להכנס להיריון ואולם בשל סיבוך רפואי הדבר לא צלח. 36. לדבריה, היא זו שליוותה את אחותה לטיפולים רפואיים בבית חולים אסותא אולם הנתבע לא הגיע. לאחר שהנתבע ניתק עימה את הקשר, שקעה התובעת בדיכאון עמוק. התובעת דרשה כי הנתבע יבקר אותה ואולם למעט פעמים מועטות בהם נפגשו, הקשר ביניהם נותק. 37. כן העידה כי כאחותה של התובעת כועסת היא מאוד על הנתבע שניצל את אחותה והרס לה, כדבריה, את החיים, וכעת התובעת נותרה לבדה, ללא בן זוג, שרויה בדיכאון, ועל כן, קנו לה כלב שתטפל בו ואולי יהווה נחמה, במעט. 38. התובעת צירפה חוות דעת מטעם המומחה מר יורם בן יהודה, מומחה בתחום הפסיכיאטריה, המוצג ת/1, באשר למצבה הנפשי וזיקתו של מצב זה לפרשת חייה עם הנתבע, אשר על פיה התובעת סובלת מהפרעת דיכאון מאג'ורי, אשר נוצר על רקע התפכחותה הפיזית והנפשית מציפיות לגבר אוהב, הקמת משפחה והולדת ילדים ומן ההכרה שרצון זה לעולם לא ימומש עוד. 39. עוד, הוסיף, כי תקוותיה ושאיפותיה של התובעת ניזונו על ידי הנתבע מתוך רצונו לשמר את שליטתו בה ולספק את תאבונו המיני הרב ודרישותיו המיניות האקסצנטריות. ראיות הנתבע 40. מנגד, העיד הנתבע בתצהירו נ/1 כי מערכת היחסים בין הצדדים היתה בין שני אנשים בגירים, לא היתה בכפייה והכל התרחש על פי רצון משותף ובהסכמה של שניהם. 41. לדבריו, ככל שהיו לתובעת ציפיות כי יעזוב את רעייתו וינשא לה, הרי שאלה ציפיות סובייקטיביות ממשאלות ליבה של התובעת, אשר אין להן כל בסיס ריאלי. 42. באשר להבטחת הנישואין, לגרסתו, אין בתצהיר התובעת כל פירוט מינימאלי לגבי הבטחה זו, לאמור, מה נאמר בהבטחה, באיזו סיטואציה נאמרה ומי נכח באירוע. כמו כן, העיד כי התובעת ידעה כל אותה עת כי הוא נשוי ואב לילדים ולא ברור לו כיצד יכולים היו להתחתן בעודו נשוי לרעייתו. 43. עוד, העיד, כי לא הבטיח לתובעת כי יתגרש מרעייתו ויתחתן עימה. הוא נשוי לרעייתו מאז שנת 1967, הם מקיימים חיי משפחה, ולהם ארבעה ילדים בוגרים ואחד עשר נכדים, ולא היה לו כל רצון לילדים נוספים. כמו כן, בביתו מתגוררת בתו הבכורה וילדיה, דבר המדבר בעד עצמו. 44. התובעת מתגוררת באותה שכונה בה מתגורר הוא עם רעייתו ובני משפחתו והוריה של התובעת מתגוררים אף הם בסמוך אליו. 45. לדבריו, לא ניהלו מערכת זוגית וכל שנאמר על ידה נבדה מהרהורי ליבה של התובעת. כיוון שהתובעת נכנסה להיריון בגיל 17 ובחרה להפסיקו, מטעמיה, אין לו נגיעה לכך והתובעת אף לא עדכנה אותו בעניין זה. 46. התובעת עצמה מאשרת כי בתום התקופה הראשונה לקשר ביניהם, הבינה היא כי אין בכוונתו להנשא לה וכי זו היתה עצם הסיבה לניתוק הקשר ביניהם. 47. מאז שנת 1987 ועד לשנת 2006 לא היה לו כל קשר עם התובעת. בשנה הנזכרת נפגשו השניים באופן אקראי והתובעת הזמינה אותו לראות את הדירה החדשה שקנתה וכן מסרה לו את מספר הטלפון שלה. 48. לדבריו, ביקר את התובעת מספר פעמים לאחר שהתקשרה אליו, והשניים נהגו לשתות משקאות חריפים ולשחק בקלפים. בביקורים אלה שמע מן התובעת כי היו לה מערכות יחסים קודמות, לרבות עם בני זוג רציניים. 49. לעדותו, הבילויים המשותפים של השניים, ככל שהיו, ארעו בעת שהתובעת היתה מגיעה למקומות בהם נהג לבלות עם חבריו. 50. כמו כן, לא הביא אותה למקום עבודתו, שהינו שוק מחנה יהודה, שכן זהו מקום עבודתם של אחיו ואחייניו, ועל כן לא יכול היה להביאה לשם ולהציגה כבת זוגו. 51. עוד, הוסיף, כי ניסה פעמים רבות לנתק את הקשר עם התובעת ואולם זו היתה מאיימת כי אם לא ימשיך לבוא אליה לביתה, היא תפנה לרעייתו ותחשוף את הרומן ביניהם. 52. באשר להיריונה, גורס הוא כי בשנת 2005 לא היה בינו לבין התובעת כל קשר וממילא לא קיים עימה יחסים אינטימיים ואם התובעת אכן היתה בהיריון, יש לשער שהדבר לא אירע עימו. 53. לדבריו, לא ניסה להכניס את התובעת להיריון, לא ידע על הריונה, ובוודאי שלא ניחם אותה לאחר סיומו. 54. בשלב מסוים, לאחר שהחל ביניהם הקשר, פנתה אליו התובעת בטענה כי נדבקה ממנו במחלת מין וביקשה ממנו ליתן לה בדיקת זרע לבדיקת מחלה אפשרית אצלו. כאשר האיומים וההטרדות של התובעת לא פסקו, הסכים ליתן לה זרע בקופסא לאחר שהודיעה לו כי אין בכוונתה ליתן לו לצאת מהבית בטרם יתן לה את הדגימה המבוקשת. רק בעת הגשת התביעה התברר לו כי התובעת עשתה שימוש בדגימה על מנת לבחון את פוריותו. 55. כן, ציין, כי זמן מה לאחר שמסר לתובעת את הדגימה, ביקשה היא ממנו שיבוא עימה לבדיקה גופנית אצל הרופא, שוב, באיומים ובאילוצים ולאחר שהשקתה אותו לשוכרה. כך נסעו הם למרפאה ליד אוניברסיטת בר אילן שבה, לטענתה של התובעת, היה רופא מומחה למחלות מין שיבדוק אותו. בהגיעם למרפאה, הופתע לגלות בחדר ההמתנה נשים בהיריון, ולא הבין מה הדבר נוגע אליו. 56. לדבריו, על גבי טופס הבדיקה רשום היה כי הינו בן 59.2 שנה בעוד שבחודש ינואר 2007 בו נבדק היה בן 60.9, לאמור, התובעת היא זו שהגישה את הדגימה לבדיקה ורשמה פרטים שאינם מדויקים. 57. עוד, הוסיף, כי לאורך השנים עבדה התובעת בחנות בעלי חיים וכמדריכת טבע בגני ילדים, ומעולם לא הכירה אותו לחבריה לעבודה. לפיכך, יש לקבוע כי תפקודה בעבודה כלל לא נפגע שכן חבריה לעבודה לא הכירו אותו. 58. ככל שהתובעת לא התקדמה בעבודתה או בחייה, הרי שאין לה אלא להלין על כך כלפי עצמה. כאשר חודשו יחסיהם, היתה התובעת בת 36, ולדבריו, מרבית הנשים בגיל זה הן בעלות קריירה. 59. לגרסתו, אין לו מידע אודות מצבה הרפואי של התובעת, ומצבה, כיום, נובע מבחירות שעשתה בחיים שהן אלה שהובילו אותה להיות רווקה ללא ילדים או בעלת נתונים פיזיים כאלה או אחרים, ולכל היותר, כתוצאה מטיפול רפואי אותו עברה, אשר אינו באשמתו. 60. לעדותו, התובעת החלה להטריד אותו ואת משפחתו והיתה מתקשרת אליו מספר פעמים ביום, צועקת עליו ומאיימת כי תבוא אליו הביתה ותשבור דברים. במקרה אחד, הגיעה לבית הקפה בו ישב ושמה לפניו קופסא עם אוכל של כלבים. 61. בהזדמנות אחרת, הגיעה לביתו באישון לילה בסביבות השעה 03:00 לפנות בוקר, והבהילה את דיירי הבית. בעקבות המקרה הזה, ילדיו התעקשו כי יותקנו מצלמות בכניסה לבית לשם התרעה, ואולם, גם לאחר התקנת המצלמות לא נרתעה התובעת וצולמה מניחה שקית עליה כתוב "עבור זמירה אשתו של X", ובה אבזרי מין. התובע וילדיו התקשרו למשטרה, ואלו זיהו את רכבה של התובעת שחנה בקרבת מקום. לאור אלה, נפתח תיק במשטרה בדבר הטרדה, כנגדה, והיא הורחקה מביתו לחמישה עשר ימים. 62. עוד, הוסיף, כי לא היה ביניהם כל שיתוף כלכלי כלשהו, והוא לא רכש עבורה דבר, לרבות תכשיט כלשהו. 63. כן הדגיש כי לא הבטיח לתובעת כי יינשא לה, וממילא התובעת לא הוכיחה תביעתה כדבעי. 64. באשר לחוות הדעת הרפואית דנן מטעם התובעת גורס הוא כי מצבה הנפשי המוכחש נובע מנסיבות חייה ומילדותה הקשה. התובעת אף לא מקבלת טיפול נפשי, דבר המדבר בעד עצמו. כמו כן, לא נקבעה לתובעת בחוות הדעת נכות רפואית-נפשית כלשהי, והיא עובדת ומתפקדת כרגיל. 65. לעניין הטענה כי נפגע בעת שנסע ברכבה או שרכבה נפגע עת שהתובעת נסעה אחורנית בחנייה, הרי, שלדבריו, אין הדבר מעיד על טיב יחסיהם. 66. באשר לעדות אחותה, גורס הוא כי אף זו הבינה כי אין בכוונתו לשאתה. גם תצהיר החברה אינו אובייקטיבי שכן מדובר בחברה טובה שלה שמנסה לעזור לה, גם במחיר אמירת האמת. כן מכחיש הוא כי מימן את ההפלה שעברה בגיל שבע עשרה, שכן כלל לא ידע עליה. הכרעה 67. בענייננו, אקדים ואומר, כי לאחר עיון בראיות דנא וכן לאחר בדיקת העדויות אשר הובאו בפני, באיזון הראוי, ולאור נטל השכנוע הכבד המוטל על התובעת, הנני סבורה כי גם באם דובר בין הצדדים על אפשרות להינשא האחד לשנייה, הרי שאמירות אלה לא התגבשו לכלל החלטה שרירה ועקבית המצדיקה פסיקת פיצויים בגין טענה להפרת הבטחת נישואין, שכן התובעת לא עמדה בנטל המונח על שכמה הדרוש במשפט אזרחי להוכיח טענה זו. 68. ובמה דברים אמורים? בע"א 5587/93 דניאל נחמני נ' רותי נחמני ואח', פד"י מ"ט (1) 485 (1995) נפסק כי: "ההבטחה לנישואין היא, אפוא, בשיטתנו המשפטית, חוזה מחייב, שהפרתו אינה מזכה את הנפגע באכיפה או בפיצויי קיום, אלא בפיצוי על הנזק שנגרם לו". 69. נטל ההוכחה על הטוען להפרת הבטחת נישואין הינו כבד, כך שלא כל אמירה שנאמרה יש בה משום התחייבות משפטית. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו בעמ"ש 1165/09 (מחוזי - ת"א) פלונית ואח' נ' פלוני (21/9/2011): "כפי שנקבע בפסיקה לא כל אמירה בדבר כוונה עתידית זו או אחרת יש בה משום התחייבות משפטית, תוך שיש להבחין בקו הגבול בין אותם מקרים בהם אין מקום להתערבות בית המשפט במערכת הזוגית של בני זוג או הטוענים לכך, לבין אותם מקרים שבהם הוצבה אותה תשתית עובדתית שבגינה, יש מקום שהמשפט יאמר דברו. לא בכדי נקבע כי נדרש נטל שכנוע כבד על התובע, לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה". 70. על פי ההלכה הרווחת, על הצד הטוען להסכם נישואין להוכיח את תוכן ההסכם ואת תנאיו כאשר הוכחתו של ההסכם כרוכה בהבאת ראיות נסיבתיות מפורטות של מתן ההבטחה, שכן, מטבעה, הבטחה לנישואין, מתבטאת גם כלפי חוץ בסימנים שעליהם ניתן להביא ראיות נוספות המעידות על גמירות דעת מלבד דברי בני הזוג. ראה לעניין זה: בג"צ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה פד"י מה(1)749, 838; ע"א 460/67 פלוני נ' פלונית פד"י כב(1) 157, 160) ; תמ"ש (ת"א) 413221/96 ב.א.מ. נ' ב.א.,. כן ראה: ע"א 5258/98 פלונית נ' פלוני ואח' פ"ד נח (6) 209, 236 (2004), כדלקמן: "תנאי לביסוס עילה של הפרת הבטחת נישואין בקיומה של הבטחה מחייבת מבחינת דיני החוזים. תנאי זה מחייב אבחנה בין הבטחה המעידה על מסויימות ועל גמירת דעתו של המציע כדי אפשרות קיבולה של ההצעה, כאשר הקיבול עשוי להינתן בין על דרך אמירה ובין על דרך התנהגות...במערכת סבוכה ומורכבת של יחסי בני זוג המקיימים מערכת קשרים אינטימית, לא כל אמירה או הבעת תקוה או כוונה הצופות פני עתיד שקולות כהבטחת נישואין, ולא כל התנהגות המצביעה על רצון להמשכיות הקשר וציפיה להתמיד בו לטווח עתידי שקולה כמחוייבות לנישואין... התערבות בתי המשפט מתרחשת רק מקום שהנסיבות מצביעות בבירור על קיומה של מחוייבות ממשית לקשר זוגי קבוע החורגת מגדר ציפייה או הבעת רצון או כונה לכך גרידא. הקושי האמיתי המאפיין את הסוגיה בה אנו עוסקים הוא באיתורו של קו הגבול בין הבעת כונה, רצון או ציפייה, לבין הבטחה מחייבת במשפט. גבול זה עשוי להיות דק כחוט השערה. הקושי ההוכחתי לבסס קיומה של הבטחת נישואין מחייבת הוא מאפיין בולט בסוגיה זו. מקום שהבטחת נישואין ניתנת בצורה פורמלית ומפורשת קל להסיק ממנה כוונה ליצור יחסים משפטיים...". (להלן: עניין פלונית"). 71. השאלה האם הצדדים התכוונו להיות כבולים מבחינה משפטית זה לזו, צריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. לעניין זה ראה עניין פלונית דלעיל כדלקמן: "השאלה האם בני הזוג ראו עצמם כבולים מבחינה משפטית, או שמא ההתחייבות ביניהם היא אך במישור החברתי או המוסרי, היא שאלה שצריכה להיבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה. יש לבחון, בין היתר, את התנהגות הצדדים, טיב הקשר ותוכנן של ההבטחות. כמובן, הסתמכות מצד מקבל ההבטחה ושינוי מצבו לרעה עשויים להוות אינדיקציות בדבר כניסה לתחום החוזי...". כן ראה: ע"א 647/89 שיפרברג נ' אבטליון, פ"ד מ"ו (2) 169; ע"א 416/97 ממן נ' טריקי, פ"ד מ"ז (2) 652. 72. יש לבחון, איפוא, את כלל הנסיבות הקשורות למערכת היחסים הבין זוגית כדי להסיק את דבר קיומה של הבטחה מחייבת מתוך כלל הנסיבות, ועל פי ההלכה, כאמור, הרי שנדרש נטל שכנוע כבד על התובעת לצורך הוכחת קיומה של הבטחת נישואין שהופרה, כנגזר מטיבו וממורכבותו של העניין. הגבול המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחוייבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין הוא לעיתים מטושטש, ולפיכך נדרשת זהירות מיוחדת בטרם תוכר עילת תביעה חוזית בגין הפרת הבטחת נישואין. זהירות זו מחייבת הצבת רף הוכחה גבוה ובעל משקל מיוחד להוכחת הבטחה מחייבת, כאמור, כנדרש בהתאם לאופי העניין. 73. מן האמור עולה, כי טענה להבטחת נישואין צריכה להיות מעוגנת בראיות נסיבתיות וחיצוניות, כפי שמלמדות ראיות הצדדים. בענייננו, התובעת הביאה לתמיכה בטענותיה את עדותן של אחותה, הגב', של חברתה הטובה הגב', וכן חוות דעת רפואית מטעם המומחה הפסיכיאטר מר יורם בן יהודה. 74. בענייננו, לא מצאתי כי מדובר בהתחייבות משפטית של הנתבע כנדרש בדיני החוזים המבטאת גמירות דעת ומסויימות. 75. לא הוכח בפני שהנתבע הציע לתובעת נישואין אף שחי עימה ולצידה תקופות לא מבוטלות, עת היותו נשוי ואב לארבעה ילדים. כמו כן, התובעת לא טענה למועד שנקבע לחתונה ומתי היה בכוונתם להתחתן. כל העדים מטעם התובעת לא העידו כי היתה הצעת נישואין מפורשת באוזניהם אלא גרסו כי התובעת סיפרה להם כי בכוונת התובע לשאתה. התובעת בעצמה העידה מפורשות כי לא עשו כל הכנות לחתונה, לרבות הזמנת אולם, הזמנות וכדומה, ולדבריה: " הוא תמיד היה אומר לי שנתחתן". (ראה: פרטיכל בעמוד 11 שורות 11-13). 76. ראיות נוספות לכך שמערכת היחסים בין הצדדים היתה בלתי מחייבת מצאתי בכך שהנתבע לא התגורר עם התובעת באותה דירה, לא שילם שכר דירה, לא התקיימו יחסי משפחה וזוגיות, ואף לא הוכח כי בינו לבין רעייתו התנהלו הליכי גירושין בפני פורום כלשהו. 77. ראיות הצדדים תומכות בטענות הנתבע כי לא היה בכוונתו להינשא לה: ראשית, התובעת ידעה כי הוא נשוי מן הרגע הראשון, התובעת העידה כי הנתבע לא נתן לה כל כספים אלא, לכל היותר, היה מזמין אותה למסעדות וקונה לה באופן אקראי בגדים. הנתבע לא קנה לה כל רהיט או תכשיט במהלך כל התקופה בה ניהלו קשריהם, הנתבע לא הלך עימה לאירוע משפחתי כלשהו, לא הציג אותה בפני חבריו ואף חבריה לעבודה לא הכירו אותו ולא שמעו עליו. כמו כן, במהלך כל אותן השנים שהיו ביחד, בידם רק תמונה מצולמת משותפת אחת. 78. מדברים אלה עולה כי גם לדבריה של התובעת הנתבע לא גמר אומר בליבו להינשא לה. לא דובר על חתונה, לא על מועדים ולא על מוזמנים כלשהם לקראתה. 79. יסוד נוסף הנדרש לצורך קיומה של הפרת הבטחת נישואין הוא כוונת הנתבע שהתובעת תוטעה על ידי המצג. התובעת לא הוכיחה גם יסוד זה ולא הביאה כל ראיה שיש בה להעיד כי הנתבע הטעה אותה לחשוב כך וכי אכן התחייב להתחתן איתה. 80. כאמור, הנטל המוטל על התובעת לא הורם ולא הוכח כי הנתבע הציג מצג שווא של ממש בפניה לפיו בכוונתו להינשא לה. דומה, כי הכוונה להינשא היתה בליבה ובתקוותיה של התובעת פרק זמן בלתי סביר ולא הוכח כי הנתבע השלה אותה בדבר כוונתו להינשא לה באופן המבסס טענה למצג שווא. על כך השיבה בחקירתה הנגדית כדלקמן: "ש. מאיזה גיל התחיל הקשר שלך עם הנתבע? ת. כשהייתי בת 16 וחצי. הקשר הופסק לראשונה כשהייתי בת 22 והוא חודש כשהייתי בת 39 או 38, 37 בשנים האלה. ש. בגדול מגיל 22 ועד 38 לא היה לך קשר עם הנתבע? ת. אני עכשיו נזכרת - הקשר שלנו הופסק כשהייתי בת 25 ואז עבדתי מהבוקר ועד הערב בחנות לבעלי חיים כדי לא לראות אותו או את הצל שלו. אני מדברת מהלב. מגיל 25 כל השנים האלה נכלאתי בחנות כדי לא לראותו אפילו. ש. באחד הגילאים האלה, 22 או 25, את החלטת שאת מנתקת את הקשר? ת. כן. כך החלטתי. שאני מפסיקה את הקשר. ש. בכל השנים האלה שלא הייתם ביחד, היו לך מערכות יחסים עם גברים? ת. ניסיתי וזה לא הצליח. לא היתה לי מערכת זוגית משמעותית עם אף גבר." (ראה: פרוטוקול עמ' 7 שורה 24 ועמ' 8 שורות 1-14). 81. משמע, אין רצף בשנות הקשר והתובעת אף מודה כי היו לה מערכות יחסים עם גברים אחרים, אף שלא צלחו. 82. כן אציין כי בתחילת מערכת היחסים הציג הנתבע את עצמו לפני התובעת כרווק, והשניים התחילו להיפגש ולנהל קשר ביניהם, ואולם בתוך זמן קצר גילתה התובעת כי הנתבע נשוי ואב לשלושה ילדים, ואולם גילוי זה לא הניע את התובעת, כצעד סביר, לנתק את קשריה עם הנתבע. היא המשיכה בקשר ביניהם אף לאחר שנודע לה שהנתבע גר וחי עם רעייתו וילדיו. כן ניתן להיווכח כי תחילת היחסים המיניים לא באה עקב הבטחת נישואין. ברי הוא כי משהרתה לנתבע לראשונה והפילה הוולד, לא רק שלא היתה הבטחת נישואין, אלא האמת לאמיתה היתה ידועה לה, היא ידעה שהנתבע נשוי, ובכל זאת החליטה להמשיך בקשר עימו, מטעמיה שלה. 83. יתרה מזאת, התובעת העידה כי סיימה את מערכת היחסים בתקופה הראשונה לאחר שהבינה כי הנתבע אינו מתכוון להינשא לה, כמו כן, כל סביבתה, לרבות האנשים הקרובים לה ביותר, ידעו שהיחסים, ככל שהיו קיימים, אינם מובילים לכל קשר רציני בר קיימא. 84. עוד, אעיר, כי אין להתעלם מן העובדה כי הצדדים ניהלו מערכת יחסים אינטימית שתוצאותיה היו הריונה של התובעת, עובדה שגם היא שנויה במחלוקת, ויתכן שהתובעת פיתחה מערכת ציפיות לגבי הקמת משפחה יחד עם הנתבע אלא שזו לא עמדה ברמת ההוכחה הנדרשת של מאזן ההסתברות, כי ההיריון היה רצון שני הצדדים כאחד. 85. התרשמתי כי נסיבות חייה של התובעת, מצערות ככל שיהיו, לא נגרמו בשל התנהגות הנתבע אלא בעקבות העובדה כי מעולם לא היתה לה מערכת יחסים זוגית רצינית, אפילו לא באותן שנים בהן היתה פרודה מן הנתבע, שנים בהן היתה בשיא פוריותה ויכולה היתה ליצור קשר אחר. ככל שהתובעת היתה בדיכאון, כטענתה, הרי שייתכן שהדבר נבע מאותם טיפולים רפואיים, מהניתוחים ומהבדיקות אותן עברה, ולאור העובדה המצערת שידעה היא כי לא תוכל להביא ילדים לעולם. 86. התובעת יכולה היתה לנתק יחסיה עם הנתבע בכל עת, כפי שאכן עשתה בפרק הזמן הראשון ביחסיהם, ואולם בחרה להמשיך מרצונה את הקשר ומדובר, לטעמי, לא יותר מציפייה סובייקטיבית הנובעת ממשאלות ליבה של התובעת, שלא היה לה בסיס איתן במציאות לאור אופי התנהלות הצדדים במהלך השנים הרבות בהן היו בקשר. 87. מכל האמור לעיל, מצאתי כי לא התקיימו התנאים שנקבעו בפסיקה להוכחת התביעה. איני סבורה כי היתה הבטחה בין בני זוג תוך אמירה מחייבת, בעלת השלכות מחייבות, אשר אחד מהצדדים הסתמך עליה, וכי נגרם לו נזק עקב הפרתה. בעניינו, ראה עוד הדברים שנאמרו בע"א 511/73 יוסף חייט נ' כרמלה כהן פ"מ כט(2) 428, כדלקמן: "כידוע בכל הכרוך ליחסים שבינו לבינה , בהם רב לעתים, הנסתר על הנגלה והרמז על הפשט יש להקפיד שלא לעבור את הגבול המטושטש המפריד בין קשר זוגי הדוק אך נטול מחויבות של ממש, לבין התנהגות היוצרת הבטחה מחייבת לנישואין. בענייננו לא הובאו בפני כל אינדיקציות למחויבות משפטית שכן מעל לאמירה או הבעת תקווה או כוונה הצופות פני עתיד, לא מצאתי בהתנהגות הנתבע, מצביעה על רצון להמשכיות השקולה כמחויבות לנישואין. התובעת לא הציגה נסיבות ברורות כמתחייב מהפסיקה אשר יש בהן להצביע על קיומה של מחויבות ממשית לקשר זוגי החורג מגדר ציפייה או הבעת רצון." 88. במאמר מוסגר אעיר, כי גם באם היתה מוכחת תביעתה של התובעת, הרי שהפיצוי בגין הפרת הבטחת נישואין הינו צנוע ביותר. במקרה של הפרת הבטחת נישואין הנפגע אינו זוכה לפיצויים המעמידים אותו במצב שהוא היה אילו המפר קיים את החוזה, אלא פוסקים סכום הנזק הספציפי, המשוער, ואין פוסקים סכום הנזק הכללי שנגרם לנפגע בעקבות ההפרה. ראה: ת"א (חי') 10273/01 אליעזר שירי נ' קרן עופר. 89. התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק ממון, ומהראיות שהוצגו בפני עולה כי לא נגרם לה כל נזק שכזה, לרבות הפסד השתכרות, וזו המשיכה בעבודתה, ואף רכשה דירה ומכונית. 90. באשר לנזק הנפשי הנטען על ידה, הרי שלא הוכח בפני כי מצבה הנפשי של התובעת נגרם בעקבות עזיבתו של הנתבע וייתכן כי מצבה העגום נבע מהעובדה כי נותרה רווקה בת 46, ללא בן זוג, ללא ילדים וללא יכולת להרות. אין ספק כי נפגעה מכך שהנתבע עזבה אך אין להאשימו בהחלטתה האישית העצמאית שלה להיפרד ממנו, בזמנו, ולשוב להיות בקשר עימו, שנים רבות לאחר מכן. 91. כמו כן, התובעת העידה כי אינה הולכת לטיפולים פסיכולוגיים, וממילא אין לה כל הוצאה בעניין. 92. לטעמי, כל צד שבענייננו בחר בדרכו וניהלה כפי גישתו, ולא ניתן כחלוף 15 שנה לציין כי מי מהם נהג שלא כשורה, וברי הוא כי כל אחד מהם יכול היה לשנות הדרך בה בחר בכל עת שהיא. משמע, עצמאיים היו הם לבחור דרכם ואיש לא כפה עליהם לבחור בדרך זו או אחרת, מה גם שבימים אלה זוגות רבים דרים וחיים יחד שנים רבות ללא קשר נישואין פורמאלי, כבעבר. 93. לאור כל האמור, הנני דוחה את התביעה. 93. בנסיבות העניין, יישא כל צד בהוצאותיו. נישואין / חתונההפרת הבטחת נישואין