תביעת עובד זר סיעודי נגד משפחת המטופל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת עובד זר סיעודי נגד משפחת המטופל:

1. עניינו של תיק זה בזכויותיו הסוציאליות של התובע, אזרח הודו, אשר הועסק כמטפל סיעודי.

2. במהלך דיון ההוכחות העידו התובע והנתבע 2. מלבדם לא הובאו עדים נוספים.

3. להלן עובדות הרקע:
א. התובע שימש כמטפל סיעודי של הנתבעת 1, גב' בתיה (בנייה) זקן (להלן: הנתבעת), ילידת שנת 1922, החל מיום 27.8.07.

ב. הנתבע 2, מר שלומי זקן (להלן – הנתבע), מנהל חשבונות במקצועו, הינו בנה של הנתבעת ובתקופה הרלוונטית התגורר עמה. לטענת התובע, יש לראותו כמעסיק במשותף יחד עם הנתבעת.

ג. התובע הועסק - ביחס להיקף שירותי הסיעוד שהוענקו לנתבעת על ידי המוסד לביטוח לאומי (18 שעות שבועיות) - על ידי "עמית שירותי סיעוד ורפואה" בע"מ (להלן – חברת הסיעוד), וקיבל את שכרו וזכויותיו הסוציאליות בגין היקף זה ישירות לחשבון הבנק שלו בבנק הדואר (עדות הנתבע בעמ' 16 לפרוטוקול; תלושי השכר מחברת הסיעוד צורפו על ידי התובע לכתב התביעה).

ד. בין התובע לנתבעת נחתמו, מדי שנה, הסכמי עבודה בעברית ובאנגלית, בנוסח סטנדרטי אשר נמסר להם על ידי חברת הסיעוד (דוגמת נספח א' לתצהיר הנתבע, אשר נחתם ביום 17.4.09; להלן - ההסכם).

ה. הצדדים חלוקים לגבי היקף עבודתו של התובע; לגבי גובה השכר שקיבל; לגבי היקף המנוחה השבועית שניתנה לו; ובשאלה האם לן בבית הנתבעת בכל תקופת עבודתו אצלה. פירוט הגרסאות בקשר לכך יובא להלן.

ו. התובע התפטר, לאלתר, ביום 13.11.09. לגרסתו, עשה כן עקב הדרישה שירחץ את הנתבעת; משום שחש לא בנוח בביצוע מטלה זו; וכאשר הודיע על כך לנתבע כחודשיים לפני מועד סיום עבודתו והתבקש להמתין עד שיימצא עובד חלופי. לדבריו, משחלפו חודשיים ולא נמצא עובד כאמור – החליט לעזוב וכך עשה. הנתבע מצידו מכחיש את גרסת התובע; מדגיש כי הנתבעת כלל לא הייתה תלויה בזולת לצורך רחצה; וטוען כי התובע עזב באופן פתאומי, מבלי שנתן הודעה מוקדמת להתפטרותו ואף "נעלם ולא ניתן היה לקבוע איתו פגישה במשרד הפנים על מנת שהנתבעת תוכל להזמין עובד אחר במקומו" (סעיף 16 לתצהירו).

ז. ביום 28.1.10 שלח התובע מכתב דרישה לנתבעת, באמצעות "קו לעובד", במסגרתו דרש את שכרו בגין חודש נובמבר 2009 וכן דמי הבראה ופדיון חופשה. משלא נענה, הגיש את התביעה שבפנינו במהלך חודש מאי 2010.

4. להלן נבחן כל רכיב מתביעת התובע בנפרד – כאשר ראשית תובא התשתית העובדתית הרלוונטית, ולאחריה הכרעתנו.

האם יש להכיר בנתבע כמעסיק במשותף?

התשתית העובדתית
5. התובע העיד כי הנתבע הוא ששילם את שכרו וכן "הנתבע הוא זה שקבע את השעות בהן באתי ויצאתי למקום העבודה, הוא זה שקבע מתי אצא לחופשה ומתי אחזור, והוא זה שהיה אומר לי מה לעשות. למשל, הנתבע הוא זה שקבע שעלי לעבוד 5 שעות ביום בתקופה הראשונה והשלישית, וכאשר הנתבעת חלתה הוא זה שאמר לי להישאר ללון ולטפל בנתבעת" (סעיף 18 לתצהירו).

6. הנתבע אישר כי חתם על ההסכם מול התובע, בשם אמו; כי דיווח לחברת הסיעוד על שעות עבודתו של התובע; וכי סייע לאמו (שאינה דוברת אנגלית) בהתנהלות השוטפת מול התובע, וכדבריו – "כל דבר הוא פנה לאמא שלי והיא קראה לי" (עמוד 12 לפרוטוקול). עוד עלה מדבריו כי הוא שניהל מול התובע את ההתחשבנות הכספית, והחתימו מדי חודש על אישור לקבלת שכרו (כפי שיפורט להלן).

במקביל הדגיש הנתבע כי "יש לי עוד שבעה אחים שגם הם ביקרו אצל אמי וסעדו שם בשבתות, אחותי גרה בסמיכות... וחלק ניכר מהיום הייתה אצל הנתבעת" (סעיף 2 לתצהירו).

הכרעה
7. ההכרעה בשאלת התקיימותם של יחסי עובד-מעביד בין בן משפחתו של מטופל למטפל הסיעודי הינה נגזרת של הערכה כוללת של הממצאים העובדתיים העומדים בפני בית הדין במקרה הנתון, כאשר "נקודת המוצא במקרים מעין אלה היא כי המטופל, עימו בדרך כלל נקשר חוזה העבודה, הוא מעבידו של המטפל, ולכן תביעה למימוש זכויות הנובעות מתקופת עבודתו של המטפל ומסיומה יש להגיש כנגד המטופל, או העיזבון במידה שהמטופל הלך לעולמו" (ע"ע 660/06 ישי בירגר – ג'ונל קטיבוג, מיום 23.1.08; להלן – עניין בירגר).

נקודת המוצא העומדת בבסיס ההלכה היא כי "כאשר עובד מועסק במשק ביתו של מאן דהוא, ולצרכיו - קמה חזקה עובדתית כי האדם עבורו מבוצעת העבודה הינו המעסיק. גם אם מדובר באדם שנזקק לעזרה סיעודית - אין בעובדה זו כשלעצמה כדי לשלול את היותו אדם בגיר ועצמאי, או כדי ללמד כי אינו יכול לדאוג לענייניו; אין לפיכך מניעה כי המטופל הסיעודי יהא צד להסכם עבודה, או לכל הסכם אחר (סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962)" (ע"ע 60/10 BISHNU PRASAD TIMALSINA – יוסף אפללו, מיום 4.10.11; להלן – עניין אפללו).

8. נקודת המוצא האמורה ניתנת לסתירה, ככל שנסיבות המקרה מלמדות כי קרוב המשפחה לא רק שימש כ"ידו הארוכה" של המטופל לצורך ייעוץ וסיוע בהתחשב במצבו הרפואי, אלא קיבל החלטות על דעת עצמו ומטעמיו. היינו, "לא די להצביע על מעורבות של קרוב המשפחה בהתקשרות עם המטפל, בהסדרת תנאי עבודתו או בפיקוח עליו, כל עוד מעורבות זו נעשית כסיוע למטופל הסיעודי בהתחשב בקשייו, כמתבקש ממערכת היחסים המשפחתית, ומבלי להקים קשר משפטי עצמאי בין קרוב המשפחה למטפל" (עניין אפללו; עניין בירגר; ע"ע 1423/04 עדנה קסטליו – יהודית ציטרינבאום, מיום 7.4.05).

9. במקרה זה, הנסיבות העובדתיות כפי שהובאו בפנינו אינן מצדיקות לטעמנו חריגה מן הכלל לפיו מעסיקו של המטפל הינו המטופל – ולא קרובי משפחתו. לא הייתה מחלוקת כי התובע הובא ארצה לצורך טיפול סיעודי בנתבעת; קיבל אשרה לצורך כך; וביצע את הדרוש לצורך טיפול בנתבעת בהתאם לצרכיה וסדר יומה. הנתבעת היא אף שהוגדרה כמעסיקה בהסכם שנחתם בין הצדדים, והיא לכאורה זו ששילמה את שכרו של התובע (ובכל מקרה לא נטען אחרת) – גם אם הנתבע, כבנה, סייע לה בהיבטים הטכניים של ביצוע התשלומים. הנתבע אמנם הנחה את התובע לגבי דרישות העבודה וקבע את מועדי חופשותיו, אך לא שוכנענו כי הדבר חרג מטיפול סביר של בן בענייניה של אמו. הנתבע אף העיד כי יש לו אחים, שחלקם היו מעורבים אף הם בסיוע שוטף לאמם; גם אם הייתה לו מעורבות פעילה יותר בהתחשב בכך שגר אותה תקופה עם האם וכן בהתחשב במקצועו (מנהל חשבונות) – לא די בעובדה זו כשלעצמה כדי להטיל עליו אחריות ישירה כמעסיק.

10. לאור כל האמור, התביעה כנגד הנתבע נדחית. מעבר לצורך נבהיר כי דחיית התביעה כנגד הנתבע אין משמעה העדר הכחשה מפורשת של עילות התביעה בידי בעל דין (כפי שטען התובע בסיכומיו), שכן הוגש כתב הגנה משותף על ידי שני הנתבעים ורשאית הייתה הנתבעת לשלוח את בנה להעיד מטעמה.

שכר עבודה בגין חודש נובמבר 2009

11. התובע התפטר כאמור ביום 13.11.09. לטענתו, לא שולם לו שכר עבודה בגין שנים עשר הימים בהם עבד בחודש נובמבר 2009, עד להתפטרותו.

12. הנתבעים לא טענו – וממילא לא הוכיחו – כי שכר התובע לחודש זה שולם. בכתב ההגנה אמנם הוכחשה טענת אי תשלום השכר, אך הנתבע בתצהירו לא התייחס לכך במפורש ובחר להעיד בכלליות כי "התובע קיבל את כל השכר שהגיע לו" (סעיף 17). עם זאת בתחשיב שהוכן על ידו (נספח ב' לתצהירו) ומפרט את כל הסכומים ששולמו לטענתו לתובע בפועל – לא מוזכר כל סכום ששולם בגין חודש נובמבר 2009.

13. התובע לא צירף לכתב התביעה את תלוש המשכורת שלו לחודש נובמבר 2009, ואף לא נשאל על כך – ולכן יש לצאת מנקודת הנחה כי לא קיבל שכר כלשהו בגין אותו חודש גם מחברת הסיעוד. הנתבעים לא טענו כי שכרו האחרון של התובע קוזז נוכח אי מתן הודעה מוקדמת על ידו, ולמעשה לא העלו – גם בסיכומיהם – טענה מפורשת כלשהי המתייחסת לכך.

לאור זאת, ומשאין מחלוקת כי התובע עבד עד ליום 13.11.09, הינו זכאי לשכר - כפי שחושב על ידו ולא נסתר – בסך של 1,472 ₪ (סעיף 51 לסיכומיו). לא מצאנו לנכון להוסיף לסכום זה פיצויי הלנה, שכן עלה מהראיות כי התובע התפטר בלא למסור מועד ספציפי של סיום העבודה – אלא לאחר שהחליט על דעת עצמו, כיוון ש"נמאס לי מהסחבת" לדבריו, לעזוב לאלתר (סעיף 23 לתצהירו). בנסיבות אלו, לא ניתנה על ידו הודעה מוקדמת כנדרש בחוק והנתבעת רשאית הייתה לבצע קיזוז של חלף ההודעה המוקדמת משכרו האחרון. כיוון שלא טענה זאת – אין באפשרותנו לבצע את הקיזוז, אך די בכך כדי להצדיק אי חיוב בפיצויי הלנת שכר.

השלמה לשכר מינימום

התשתית העובדתית
14. התובע העיד כי עבודתו התחלקה לארבע תקופות: במשך חמשת החודשים הראשונים לעבודתו (להלן – התקופה הראשונה) עבד במשרה חלקית, 6 ימים בשבוע 5 שעות ביום, ולא לן בבית הנתבעת; החל מחודש פברואר 2008 ועד ליום 5.1.09 (להלן – התקופה השנייה), עבד במשרה מלאה ולן בבית הנתבעת; ביום 5.1.09 יצא לחופשת מולדת בהודו (להלן – החופשה או חופשת המולדת) ושב לעבודתו ביום 6.2.09; ממועד שובו כאמור ומשך חמישה חודשים נוספים (עד לחודש יוני 2009; להלן – התקופה השלישית), עבד שוב במשרה חלקית ולא לן בבית הנתבעת; והחל מחודש יולי 2009 ועד למועד התפטרותו (להלן – התקופה הרביעית) עבד במשרה מלאה, שכללה לינה בבית הנתבעים.

15. התובע העיד כי בתקופה הראשונה אולץ לעבוד 5 שעות ביום בלבד, "על אף שהייתי זמין לעבודה ואף רציתי לעבוד יום עבודה מלא" (סעיף 5 לתצהירו), כאשר בתום שעות העבודה נסע לדירה ששכר בתל אביב. לדבריו, לא קיבל שכר כלשהו מהנתבעים במהלך תקופה זו – אלא רק את השכר מחברת הסיעוד ובנוסף לכך דמי נסיעות בסך 200 ₪ מהנתבע (סעיף 6). התקופה השנייה החלה לדבריו "עקב הרעה במצבה של הנתבעת" (סעיף 7), ובמהלכה נקבע שכרו על סך של 650 דולר בצירוף 100 ₪ "דמי כיס", כאשר "את השכר שקיבלתי מסוכנות הסיעוד היה הנתבע מפחית" (סעיף 8).

לאחר שובו מחופשת המולדת "שוב נדרשתי להפסיק ללון אצל הנתבעת ולעבוד אך במשרה חלקית וכמובן שלא שולם לי כל שכר פרט לשכר שקיבל(תי) מסוכנות הסיעוד" (סעיף 11). בתקופה הרביעית שב ונדרש לדבריו ללון בביתה של הנתבעת ולעבוד במשרה מלאה, והפעם נקבע שכרו לסך של 3,000 ₪ לחודש בצירוף 100 ₪ לשבוע כ"דמי כיס", היינו "הנתבע השלים את השכר שקיבלתי מהסוכנות לסך של 3,000 ₪" (סעיף 12).

16. הנתבע אישר כי התובע עבד במשרה חלקית בחמשת החודשים הראשונים לעבודתו, וכן אישר כי קיבל במהלך תקופה זו רק את השכר כפי ששולם לו מחברת הסיעוד (נספח ב' לתצהירו) – והיווה לטענתו "שכר הגבוה בהרבה מהשעות שהוא עבד בפועל אצל הנתבעת" (סעיף 4 לתצהירו; בחקירתו הסביר כי "משרה מלאה של עובד זר היא 24 שעות והוא עבד 5 שעות ולכן זה 25% משרה, לכן מה שהוא קיבל מהסוכנות זה מספיק ומעבר לכך" (עמ' 14)).

לטענתו, "התובע, ששם למטרה להרוויח כמה שיותר כסף בישראל, פנה אלי וביקש לצאת לעבודה בתל אביב כדי להרוויח כסף נוסף מעבר לשכר אצל אימי" (שם) – ולכן עזב את בית הנתבעת מדי יום בסביבות השעה 12.00 – 13.00 (בתקופה הראשונה) וחזר רק בשעות הערב. הנתבע עמד על כך שבכל שאר התקופות, בין לפני צאתו של התובע לחופשת מולדת ובין לאחריה, עבד התובע בהיקף של משרה מלאה וקיבל השלמה לשכר מינימום ובנוסף לכך "דמי כיס". הנתבע הדגיש כי משך כל התקופה, גם בחמשת החודשים הראשונים, לן התובע בבית הנתבעת (סעיף 11 לתצהירו).

17. הנתבע צירף, כתמיכה בטענותיו, פתקים עליהם הוחתם התובע מדי חודש ובהם נכתב בעברית "אני סוניל לובו מאשר שקיבלתי מזקן בנייה את כל המגיע לי", "קיבלתי שכר 7/08 מבנייה זקן", "אני סוניל לובו מאשר שקיבלתי מזקן בנייה כל המגיע לי עפ"י חוק ל – 10/2008", "הריני מאשר קבלת סך כל המגיע לי עפ"י חוק השכר לעובדים מגב' בנייה זקן", "בחתימה מאשר קבלת כל זכויותיי עד היום כולל 9/09" וכיו"ב (הפתקים המקוריים הוגשו לתיק בית הדין). כן הגיש פתק נוסף, לגביו לא הוגש המקור, נושא תאריך 4.1.08, ובו נכתב באנגלית לצד חתימת התובע כי "like every month I accept that I get from Zaken 3,600 IS + 150 IS allowance = 3,750 IS".

במאמר מוסגר יצוין כי התובע נשאל על הפתקים עליהם הוחתם, והסביר כי "שאלתי מה זה – מה שרשום בעברית כי לא הבנתי, הוא אמר שזה מאשר שקיבלת את המשכורת. את הפתק באנגלית לא ראיתי בכלל ולא חתמתי עליו" (עמ' 9 לפרוטוקול; וכן בסעיף 35 לתצהירו).

18. עוד הפנה הנתבע להסכם כפי שנחתם בין הצדדים, ובו נקבע בין היתר כי התובע יהא זכאי לשכר "שלא יפחת משכר המינימום הנהוג במשק" (סעיף 6), בהפחתת ניכויים מותרים לפי דין וכאשר "10% משכר העובד ישולם במזון ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה" (סעיף 7(ב)). הנתבע טען כי קרא את ההסכם רק בדיעבד ולכן לא ביצע ניכויים כלשהם בזמן אמת אלא ביצע השלמה לשכר מינימום חודשי מלא. לדבריו, למד בדיעבד כי שכר המינימום בהפחתת הניכויים המותרים עומד על 2,900 ₪ בלבד ולכן הנתבעת זכאית להחזר כל הסכומים ששולמו לתובע מעבר לכך, ועומדים לטענתו על סך של 20,884 ₪ (נספח ב' לתצהירו – כאשר אישר כי סכומים אלו כוללים גם סכומים "ביתר" ששולמו לפי חישוביו על ידי חברת הסיעוד ולא על ידי אמו).

הכרעה
19. כאמור, אין מחלוקת על כך שבתקופה הראשונה (עד לחודש ינואר 2008 כולל) עבד התובע 5 שעות ביום שישה ימים בשבוע, וסך הכול 30 שעות שבועיות (עמ' 14 לפרוטוקול). בתקופה זו קיבל שכר רק מחברת הסיעוד, בעבור 18 שעות שבועיות, והנתבעת לא שילמה לו שכר נוסף כלשהו (מלבד, לטענתו, 200 ₪ "דמי נסיעות" – שהנתבע כלל לא הזכירם; בסיכומיו הפנה הנתבע לתשובת התובע בעמ' 6 לפרוטוקול לפיה "נכון שקיבלתי כל שבוע 100 ₪" – אך שוכנענו כי התובע לא התכוון גם לתקופה הראשונה בתשובתו זו וממילא הנתבע עצמו לא העיד על כך).

20. התובע עותר לקבלת הפרשי שכר עד לשכר מינימום חודשי מלא לתקופה זו, בטענה כי אולץ על ידי הנתבעים לעבוד מספר שעות מצומצם ביום למרות שהעמיד עצמו לרשותם למשרה מלאה ולשם כך הגיע לארץ עם אשרת עבודה המאפשרת לו טיפול בנתבעת. התובע אף העיד כי "שילמתי 7,000$ על מנת לקבל אשרת עבודה בארץ ובאתי מתוך מטרה לעבוד במשרה מלאה" (סעיף 30).

21. לאחר שקילת טענות הצדדים, אנו סבורות כי התובע אכן הגיע ארצה לצורך עבודה במשרה מלאה, כמקובל בעבודת סיעוד מסוג זה, וכאשר היתר העבודה שקיבל איפשר לו עבודה רק אצל הנתבעת ויצא מנקודת הנחה כי הינה זקוקה למטפל במשרה מלאה. אנו מקבלות בהקשר זה את גרסתו העובדתית של התובע, לפיה הנתבע הוא שהורה לו לעבוד 5 שעות ביום בלבד באותה תקופה – ככל הנראה כיוון שאמו לא נזקקה לסיוע נוסף אותה עת, ועל מנת שלא לשלם לתובע שכר מעבר לשכר ששולם לו על ידי חברת הסיעוד.

על אף זאת, ועל אף אי הנוחות הרבה העולה מהתנהלות הנתבעים, איננו סבורים כי התובע זכאי להפרשי שכר בגין חמשת חודשי עבודתו הראשונים עד לגובה שכר המינימום החודשי המלא, שכן שוכנענו כי הסכים למשרתו החלקית וביתרת השעות מצא ככל הנראה עבודות נוספות (וראו את דבריו בעמ' 7 לפרוטוקול, בהם אישר כי לא התלונן בפני מאן דהוא על הקטנת משרתו). בהקשר זה לקחנו בחשבון כי התובע הינו עובד זר, על כל המשתמע מכך לרבות פערי מידע וכוח, ולמרות זאת שוכנענו בנסיבותיו של מקרה זה כי הסכמתו אינה מצדיקה להקנות לו שכר על שעות בהן לא עבד בפועל.

22. משכך, התובע זכאי להפרשי שכר בגין חמשת החודשים הראשונים לעבודתו, בגין 12 שעות שבועיות (השלמה ל – 30 שעות שבועיות), בסך של 6,031 ₪ - וזאת בכפוף לניכויים המותרים מהשכר, אשר יידונו להלן. טענת הנתבעים כי קיבל את כל המגיע לו בגין 30 שעות עבודתו באמצעות חברת הסיעוד בשל קונסטרוקציה המתבססת על עבודה בת 24 שעות ביממה – מוטב לולא הועלתה. באשר לדרישת התובע לפיצויי הלנת שכר – בהתחשב במועד הגשת תביעתו, דרישה זו התיישנה בנוגע לתקופה הראשונה ולכן יתווספו לסכום שייפסק ריבית כדין והפרשי הצמדה בלבד.

23. באשר לתקופה השנייה - כאמור לעיל, הצדדים מסכימים כי התובע עבד במהלכה בהיקף של משרה מלאה אך חלוקים באשר לגובה השכר ששולם לו. לגרסת התובע, קיבל סך כולל של 650$ לחודש מסוכנות הסיעוד ומהנתבעת גם יחד, כאשר לכך התווספו "דמי כיס" בסך 100 ₪ לשבוע; לגרסת הנתבע, השלים לתובע את השכר ששולם מסוכנות הסיעוד עד לגובה שכר המינימום כפי שהשתנה מעת לעת, ולכך הוסיף את "דמי הכיס" השבועיים.

24. לאחר שקילת העדויות, אנו סבורות כי הנתבע לא הוכיח כי שילם לתובע שכר מינימום לפחות מדי חודש, ואנו מעדיפות בהקשר זה את גרסתו העובדתית של התובע. לא מצאנו לנכון להקנות משקל ממשי ל"פתקים" עליהם הוחתם התובע מדי חודש, וזאת בהתחשב בכך שנכתבו בשפה העברית וממילא אינם מפרטים מהו הסכום ששולם. גם אם התובע חתם כי קיבל "את כל המגיע לו" – לא שוכנענו כי הוסבר לו על מה חתם, או כי היה מודע לכל זכויותיו באופן המאפשר להקנות משקל לחתימתו. ה"פתקים" מלמדים לפיכך כי התובע קיבל שכר מהנתבע באותם חודשים בהם הוחתם על אישור, אך אינם מלמדים לטעמנו על גובה הסכומים ששולמו לו. באשר ל"פתק" בשפה האנגלית, שהינו היחידי שמפרט סכום אותו קיבל כביכול התובע – אין להקנות לו משקל כלשהו בהתחשב בכך שלא הוגש המקור (להבדיל מכל הפתקים האחרים), וכאשר אינו סביר על פניו (נחתם לכאורה ביום 4.1.08 ולכן מתייחס כביכול לחודש דצמבר 2007 – אך אותו חודש נכלל בתקופה הראשונה ובגינו הנתבע כלל לא שילם כספים לתובע – עמ' 17 לפרוטוקול).

25. עדות הנתבע לגבי שכר התובע בתקופה השנייה, הייתה אף היא מגומגמת ובלתי עקבית ומצאנו אותה בלתי אמינה. הנתבע לא ידע להסביר באיזה אופן השלים לתובע את השכר עד לגובה שכר מינימום, ואילו סכומים שילם:
"ש. מפנה לטבלה בנספח ב' לתצהירך, שורה של חודש 02.08, תסביר לי מהיכן הסכום של 1530 שלטענתך שילמת לתובע?
ת. השלמה למינימום.
ש. אם אני מבין יש לך 1450 ששולם ע"י הסוכנות, 1530 אתה שילמת, יחד זה יוצר 2980 ולא 3710 ₪.
ת. יש את ה – 500 שהוא קיבל דמי כיס.
ש. זה 2980 ועוד 500 ₪ זה 3480 ₪, עדיין לא הגענו ל – 3710 ₪.
ת. השכר שהוא צריך לקבל זה 2900 ₪, הוא קיבל בפועל... אני בטוח שיש לזה הסבר אך לא מצליח כרגע שאני לחוץ לענות. תמיד היה השלמה למינימום... למדתי בדיעבד שהייתי יכול לקזז 25% אבל בפועל השלמתי לו למינימום בלי הקיזוז. שילמתי לו מינימום ובנוסף לכך דמי כיס ונסיעות" (עמ' 15 לפרוטוקול).

בהמשך טען הנתבע כי השלים לתובע את הנדרש עד לגובה שכר המינימום "לאחר שהפחתתי את מה שקיבל בתלוש" (עמ' 16), כאשר הקפיד לגרסתו שלא להפחית את הסכומים שקיבל התובע מחברת הסיעוד בגין זכויות סוציאליות. למרות זאת, בהמשך הודה כי בטבלה שהכין וצורפה לתצהירו נלקחו בחשבון הסכומים המלאים שקיבל התובע מחברת הסיעוד, גם בגין חופשה והבראה (שם).

26. נוכח האמור, אנו מקבלות את גרסת התובע לעניין שכרו לתקופה השנייה וקובעות כי השתכר סך של 650$ לחודש במשך תקופה זו, מסוכנות הסיעוד ומהנתבעת גם יחד. מטבלת השכר המופיעה בתצהיר התובע (סעיף 33) עולה, כי "דמי הכיס" שולמו לתובע בנוסף לשכר הנ"ל ולכן יש להביא בחשבון גם אותם (100 ₪ לשבוע) במסגרת השכר שקיבל (כן ראו את סעיף 8 לתצהירו).

משכך, ומשאין מחלוקת כי התובע עבד במשרה מלאה במשך תקופה זו, על הנתבעת לשלם לו הפרשי שכר עד לגובה שכר מינימום בסך של 11,443 ₪ (ראו טבלת התובע בסעיף 34 לסיכומיו, טור "הפרש משכר המינימום") - וזאת בכפוף לניכויים המותרים מהשכר, אשר יידונו להלן. מהטעם המפורט לעיל לגבי התקופה הראשונה, לא ייפסקו פיצויי הלנה.

27. באשר לתקופה השלישית - כפי שעולה מהפירוט לעיל, כל צד טען להיקף משרה שונה, כאשר לטענת התובע שב לעבוד בהיקף משרה חלקי בעוד שלטענת הנתבעים – המשיך לעבוד במשרה מלאה ללא שינוי. הצדדים לא הציגו ראיות כלשהן להוכחת גרסאותיהם. התובע אף לא פירט - או הוכיח - מה היה השינוי במצבה של הנתבעת החל מחודש פברואר 2009 אשר גרם לשיטתו לנתבעים להחזיר את היקף משרתו להיקף חלקי, כאשר אישר כי העברתו למשרה מלאה בתקופה השנייה נדרשה "עקב הרעה במצבה של הנתבעת" (סעיף 7 לתצהירו).

בהתחשב בכך שהתובע לא הציג תימוכין כלשהם לגרסתו כי היקף משרתו השתנה בתקופה השלישית, בניגוד לקבוע בהסכם ולאחר שעבד במהלך התקופה השנייה בהיקף משרה מלא – אנו סבורות כי לא הוכיח את טענתו לגבי היקף משרתו, וכפועל יוצא גם את גרסתו לגבי גובה שכרו בתקופה זו. בהקשר זה הסתמכנו גם על ה"פתקים" שהוגשו על ידי הנתבע כמפורט לעיל, וכוללים אישורים בחתימת התובע בהתייחס לחודשים פברואר – אפריל 2009 המהווים חלק מהתקופה השלישית. לו היה התובע מקבל בתקופה זו שכר מחברת הסיעוד בלבד כפי שהיה בתקופה הראשונה – כלל לא נדרש היה לאשר כי קיבל שכר כלשהו מהנתבעים, ולפיכך קיומם של פתקים לגבי תקופה זו - כאשר התובע אישר את חתימתו עליהם - מחזקת את גרסת הנתבעים.

28. אנו מקבלות לפיכך את גרסת הנתבע לפיה היקף משרתו ותנאי עבודתו של התובע לא השתנו בתקופה השלישית. המשמעות הינה כי התובע עבד גם בתקופה זו במשרה מלאה, ובהעדר נתונים אחרים יש לקבוע כי המשיך לקבל שכר חודשי של 650 דולר מהנתבעת ומחברת הסיעוד גם יחד, בצירוף 100 ₪ לשבוע. בסיכום כולל, התובע השתכר בתקופה זו סך של 15,367 ₪ (לפי שער הדולר ב – 1 לכל חודש קלנדרי), כאשר שכר המינימום הכולל לתקופה זו הינו 19,250 ₪. התובע זכאי לפיכך להפרשי שכר בסך של 3,883 ₪ - בכפוף לניכויים המותרים מהשכר אשר יידונו להלן. בהתחשב בכך שהכרעתנו לגבי גובה התשלום שקיבל התובע בפועל ניתנה ללא ראיה מכרעת – לא מצאנו לנכון לפסוק לזכות התובע פיצויי הלנה, וזאת גם ביחס לאותו חלק מהתקופה לגביו לא חלה התיישנות.

29. נותר לדון בתקופה הרביעית. כאמור לעיל, הצדדים הסכימו כי במהלכה הועסק התובע בהיקף של משרה מלאה אך נותרו חלוקים ביחס לשכר ששולם לו – לגרסת התובע, השתכר סך של 3,000 ₪ מסוכנות הסיעוד ומהנתבעת גם יחד ובנוסף "דמי כיס" שבועיים בסך של 100 ₪; לגרסת הנתבע, השלים את שכרו של התובע עד לגובה שכר מינימום גם בתקופה זו, ובנוסף שילם את "דמי הכיס".

משהנתבע לא הביא כל תימוכין לגרסתו לעניין תשלום שכר המינימום לתובע, ומהטעמים המפורטים לעיל לגבי התקופה השנייה - אנו דוחות את גרסתו ומקבלות את גרסת התובע. משכך, השכר הכולל ששולם לתובע בתקופה זו (4 חודשים) היה 13,900 ₪. שכר המינימום הכולל לתקופה זו היה 15,400 ₪, ולפיכך מגיעים לתובע הפרשי שכר בסך של 1,500 ₪ - כפוף לניכויים המותרים מהשכר אשר יידונו להלן.

הניכויים המותרים משכרו של התובע

התשתית העובדתית
30. הנתבעת טוענת, כי משכר המינימום יש לקזז את ההוצאות שהוציאה בגין התובע ומותרות לניכוי מכוח דין בגין לינה, הוצאות נלוות למגוריו בביתה, כלכלה וביטוח רפואי. הנתבעת לא הציגה מסמכים כלשהם בקשר לכך, לרבות מסמכים המלמדים על גובה ההוצאה בגין הביטוח הרפואי שנערך לתובע; הנתבע העיד בהקשר זה כי הסכום עמד על 10 דולר ליום (עמ' 15), אך לא הוכיח זאת בכל דרך.

31. התובע אישר כי הנתבעת ביצעה בגינו ביטוח רפואי (עמ' 6 לפרוטוקול), וכן כי אכל ארוחותיו בביתה ועל חשבונה (שם; לגישתו – רק באותן שעות בהן עבד עבורה). לגרסתו, לא לן בביתה של הנתבעת במהלך התקופות הראשונה והשלישית – בהן עבד לשיטתו במשרה חלקית – אלא רק בתקופות השנייה והרביעית. התובע לא המציא הסכם שכירות של הדירה בה התגורר לטענתו, ואף לא ידע לומר את כתובתה המדויקת (אלא רק את שם הרחוב). עם זאת, לא מצאנו לייחס לכך חשיבות רבה שהרי גם לגרסת הנתבעת – התובע לא התגורר בביתה בסופי שבוע אלא, כך ניתן להניח, בדירה שכורה כלשהי.

עוד ראויה לציון בהקשר זה תשובתו של התובע בהתייחס לימי חג, לפיה "היו 3 ימי חג יהודים שלא היו אוטובוסים ולכן לא יכולתי לבוא לעבודה" (עמ' 8 לפרוטוקול); הדבר מלמד כי לפחות בחלק מהתקופה – התובע אכן לא התגורר בביתה של הנתבעת אלא נדרש להגיע אליו בתחבורה ציבורית.

הכרעה
32. תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכויים מהשכר בעד מגורים הולמים), התש"ס – 2000 (להלן – תקנות המגורים), קובעות את השיעור המרבי המותר לניכוי משכרם של עובדים זרים בעד מגורים הולמים (בתקנה 2) ובעד הוצאות נלוות בגין מים, חשמל וארנונה (בתקנה 3). תקנה 2(ב) לתקנות המגורים קובעת כי מעביד רשאי לנכות משכר עובד זר בגין מגורים סכום שלא יעלה על מחצית הסכום הנקוב בתקנות אלה, כאשר העובד הזר מתגורר במקום שבבעלות המעביד. דירתה של הנתבעת מצויה בישוב אזור המצוי באזור המרכז; הנתבעים אמנם טענו כי הישוב שייך ל"תל אביב" – אך לא הציגו כל אסמכתא לכך.

33. שני הצדדים לא הביאו ראיות בשאלת מקום מגוריו של התובע במהלך התקופות הראשונה והשלישית. הגם שהנתבעת היא זו שמבקשת לבצע את הניכוי ולכן הנטל עליה להוכיח את התנאים המצדיקים את ביצועו - לא התייצבה הנתבעת למתן עדות ואף לא הובאו מטעמה עדים נוספים, דוגמת הבת ששהתה רבות לצד אמה לפי עדותו של הנתבע. לאחר שקילת העדויות, אנו קובעות כי התובע התגורר בביתה של הנתבעת בכל אותן תקופות בהן הועסק במשרה מלאה (היינו החל מחודש פברואר 2008 ואילך), אך לא בחמשת החודשים הראשונים לעבודתו. הגענו למסקנה זו בהתחשב בכך שהנורמה הנהוגה בעבודות סיעוד מסוג זה הינה לינה בבית המטופל, וכך גם נרשם בהסכם הסטנדרטי עליו חתמו הצדדים (סעיף 4); משלא הוכח אחרת – יש להניח כי כך נהגו הצדדים גם במקרה זה, בכל התקופה בה נדרש התובע לטפל בנתבעת בהיקף של משרה מלאה.

לאור קביעה זו, הנתבעת רשאית הייתה לנכות משכרו של התובע את הסכומים המותרים לניכוי בגין מגורים ובגין הוצאות נלוות למגורים, כמפורט לעיל, וזאת בגין התקופות השנייה, השלישית והרביעית.

34. תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (שיעור ניכוי מהשכר בעד דמי ביטוח רפואי), התשס"ב – 2001 (להלן – תקנות הביטוח הרפואי), קובעות כי השיעור המרבי שרשאי מעסיק לנכות משכרו החודשי של עובד זר בגין דמי ביטוח רפואי עומד – לגבי עובד סיעוד – על מחצית מהסכום שהוציא או התחייב להוציא, ובלבד שהניכוי המרבי לא יעלה על הסך הנקוב בתקנות. לפי תקנה 5 לתקנות המגורים, סך כל הניכויים המותרים – לרבות ניכויים בגין דמי ביטוח רפואי – לא יעלה על שיעור של 25% משכרו החודשי של העובד הזר.

כאמור לעיל, הנתבעת לא הגישה אישור כלשהו בדבר עלויות הביטוח הרפואי שערכה עבור התובע, והנתבע טען באופן סתמי בעדותו לסך של 10 דולר ליום אך לא הוכיח זאת בכל דרך. אנו דוחות לעניין זה את טענתה הכללית של הנתבעת לפיה יש לנכות משכר התובע את השיעור המקסימאלי המותר (25%) – אשר נטענה באופן שרירותי ומבלי שהוכח כאמור היקף הוצאותיה בפועל של הנתבעת בגין ביטוח רפואי. בהעדר ראיה, לא ניתן לפיכך לבצע ניכוי והניכוי שיבוצע הינו זה לו הסכים התובע בהגינותו בסיכומיו – "חצי מהסכום המותר לניכוי בגין ביטוח רפואי בתקופה בה לן בבית הנתבעת" (סעיף 31 לסיכומיו).

35. באשר להוצאות כלכלה – כמפורט לעיל, הסכם העבודה קובע כי "מוסכם בין הצדדים כי 10% משכר העובד ישולם במזון ובמשקאות המיועדים לצריכה במקום העבודה" (סעיף 7(ב)). סעיף זה תואם את סעיף 3 לחוק הגנת השכר, התשי"ח – 1958 ואת ההלכה הפסוקה בקשר לכך (ע"ע 300333/97 עליזה כהן – רמונה קבררה, פד"ע לז 755 (2002); ע"ע 59/09 סבטלנה זודורז'נה – שמחה רצון, מיום 26.12.10).

התובע אמנם טען כי בתקופה הראשונה "לא אכלתי ולא לנתי בבית הנתבעת" (סעיף 4 לתצהירו), אך בחקירתו אישר כי אכל בבית הנתבעת באותן שעות בהן שהה בביתה (עמ' 6). בהתחשב בהיקף משרתו בתקופה זו ובעובדה כי לא לן בבית הנתבעת באותם חודשים, מוצדק לטעמנו לקזז ממנו בגין דמי כלכלה 5% בלבד בגין התקופה הראשונה, ו – 10% בגין התקופות הנוספות.

36. לאור האמור, הנתבעת רשאית הייתה לנכות משכר התובע את הסכומים הבאים:
- בתקופה הראשונה – 5% משכר המינימום בגין כלכלה, 185 ₪ לחודש, סך הכול 925 ₪.
- בתקופה השנייה – 10% משכר המינימום בגין כלכלה (371 ₪ עד יוני 2008, ולאחר מכן – 385 ₪), 53.01 ₪ לחודש בגין ביטוח רפואי, 114.35 ₪ בגין מגורים ו – 67.49 ₪ בגין הוצאות נלוות (כל הסכומים מתייחסים לחודש אחד), וסך הכול בגין 11 חודשים – 6,748 ₪.
- בתקופה השלישית – 10% משכר המינימום בגין כלכלה (385 ₪), 55.40 ₪ בגין ביטוח רפואי, 120.78 ₪ בגין מגורים ו – 70.54 ₪ בגין הוצאות נלוות (כל הסכומים מתייחסים לחודש אחד), וסך הכול בגין 5 חודשים – 3,158 ₪.
- בתקופה הרביעית – סכומי הניכוי זהים ובגין 4 חודשים – 2,527 ₪.

37. בהתחשב בניכויים אלו, הפרשי השכר המגיעים לתובע הינם כדלקמן:
- לתקופה הראשונה – סך של 6,031 ₪ בהפחתת 925 ₪, היינו 5,106 ₪.
- לתקופה השנייה: סך של 11,443 ₪ בהפחתת 6,748 ₪, וסך הכול 4,695 ₪.
- לתקופה השלישית: סך של 3,883 ₪ בהפחתת 3,158 ₪, סך הכול 725 ₪.
- לתקופה הרביעית: סך של 1,500 ₪ כאשר ניתן היה לנכות 2,527 ₪, ולכן בתקופה זו אין הפרשים כלשהם לזכות התובע.

לא מצאנו ממש בדרישת הנתבעת לפסוק לזכותה את הסכומים ששולמו לתובע בפועל ועולים על שכר המינימום (בהפחתת הניכויים המותרים), שהרי רשאית הייתה לסכם מול התובע על שכר העולה על שכר המינימום – ולא הצביעה על כל עילה משפטית המזכה אותה בהחזר.

פדיון חופשה
38. התובע העיד כי לא קיבל ימי חופשה בתשלום משך כל תקופת עבודתו (סעיף 36 לתצהירו) – לרבות בגין חופשת המולדת שהחלה ביום 5.1.09 והסתיימה ביום 6.2.09.

התובע אישר כי ביום 4.1.09, טרם יציאתו לחופשה, חתם על ה"פתק" שיוזכר להלן, וכן אישר כי קיבל 650$ טרם יציאתו לחופשה (עמ' 10 לפרוטוקול); גם אם מעדותו זו לא ברור היה אם מדובר בשכר ששולם בראשית חודש ינואר בגין עבודתו בחודש דצמבר 2008, או אם שולמה לו משכורת חודשית נוספת בגין חודש ינואר 2009 – במסגרת ה"פתקים" שהוגשו על ידי הנתבע כאמור לעיל קיים גם "פתק" המתייחס לקבלת שכר התובע בגין חודש ינואר 2009 ("מאשר קבלת כל המגיע לי מבנייה זקן לחודש ינואר 2009"). התובע אישר בחקירתו הנגדית כי חתם על כל ה"פתקים" שהוגשו (למעט הפתק באנגלית שפורט לעיל ואינו רלוונטי לעניין החופשה) וכי בכל פעם שחתם – קיבל כסף (עמ' 9).

39. הנתבע העיד כי "התובע קיבל את כל ימי החופשה שהגיע לו וכן קיבל תשלום מלא ואף מעבר לכך בעת שיצא לחופשה בת 30 יום בחודש ינואר 2009" (סעיף 17 לתצהירו), אך זאת ללא פירוט כלשהו של ימי החופשה שניצל התובע, או תימוכין לכך שאכן שולמו לו. למעשה, גם בתחשיב שהגיש – ובו פירט את כל הסכומים ששילם לטענתו לתובע (נספח ב' לתצהירו) – לא פורט סכום כלשהו לצד חודש ינואר 2009 אלא אך צוין "חופשה". הנתבע הפנה לפתק מיום 4.1.09 המתייחס לתקופה שעד היציאה לחופשה (נספח ג'3 לתצהירו), בו נרשם כי "אני סוניל לובו המטפל של זקן בנייה יוצא לחופשה להודו 4.1.09 וחוזר 8.2.09 ומאשר שנכון להיום קיבלתי את כל המגיע לי עפ"י חוק".

40. בתלושי המשכורת של התובע מופיעים תשלומים שקיבל מסוכנות הסיעוד בגין חופשה. התובע לא טען דבר ביחס לתשלומים אלה, ויש לפיכך להניח שחלקה של סוכנות הסיעוד בימי החופשה המגיעים לתובע שולם לו כדין.

הכרעה
41. בהתאם להוראות חוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית), התובע זכאי ל – 14 ימי חופשה לכל שנת עבודה. התובע עותר לקבלת פדיון חופשה בגין 25.58 ימי עבודה כימי חופשה לכל תקופת עבודתו.

42. נטל ההוכחה, בכל הנוגע לניצול ימי חופשה על ידי עובד ומכסת החופשה שנותרה לזכותו, מוטל על המעסיק (דב"ע לא/3-22 ציק ליפוט – חיים קסטנר, פד"ע ג' 215 (1972)). בעניין שלפנינו, התובע אישר כי שהה בחופשה משך למעלה מחודש הממצה את ימי החופשה המגיעים לו בגין תקופת עבודתו, ולכן השאלה שנותרה הינה האם קיבל שכר בגין אותה תקופה. לאחר שקילת העדויות בקשר לכך, ועל אף שנותר עדיין ספק מסוים, אנו סבורות כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח כי שילמה לתובע שכר בגין חודש ינואר 2009 וזאת באמצעות ה"פתק" עליו הוחתם – שגם אם אינו יכול להוות ראיה לגובה התשלום, מלמד כי התובע קיבל שכר בגין אותו חודש.

43. התביעה לפדיון חופשה נדחית לפיכך, לאחר שקבענו – אם כי לא בלב שלם – כי התובע ניצל בפועל את ימי החופשה המגיעים לו, תוך קבלת שכר בגינם.

ימי חג
44. התובע העיד כי קיבל חופשה בגין 6 ימי חג בשנה, כאשר בשאר ימי החג נשאר לעבוד ולכן זכאי בגינם לגמול בשיעור 150% (סעיף 39 לתצהירו). בחקירתו הסביר כי הינו נוצרי, וכי יצא לחופשה רק בחג המולד, ב"יום שישי הטוב" ובחגים היהודיים בהם "לא היו אוטובוסים" (עמ' 8; בתחילה טען ל – 3 ימים כאלו אך לבסוף אישר כי לא עבד בכל החגים בהם לא הייתה תחבורה ציבורית). עוד אישר כי "לא קיבלתי פחות כסף בחודשים שבהם היו ימי חג" (עמ' 9).

45. הנתבע העיד כי "כל החגים שלנו הוא יצא" (עמ' 17 לפרוטוקול) ו"קיבל חופש ותשלום גם בימי החג על פי דתו" (סעיף 18 לתצהירו).

46. הזכאות לגמול בגין עבודה בימי חג נובעת מסעיף 18א' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח – 1948 (להלן: הפקודה) הקובע כי הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א – 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) החלות על המנוחה השבועית יחולו, לגבי מי שאינו יהודי, על מועדי ישראל או על "חגי עדתו", לפי המקובל עליו. התובע בענייננו אישר כי מימש את זכאותו לימי חג הן בימי חג נוצריים (ולו בחלקם) והן בימי חג יהודיים (כאשר קיימים לפי הפקודה 8 ימי חג יהודיים ובכולם אין תחבורה ציבורית), וזאת לכאורה בהתאם להסכמות בינו לבין מעסיקתו.

בהתחשב בכך, התובע לא הוכיח כי היה זכאי לימי חג נוספים, וכי כיוון שנדרש לעבוד במהלכם – יש לזכותו בפיצוי בשיעור 150%.

דמי הבראה
47. לגרסת התובע לא שילמה לו הנתבעת דמי הבראה כלל (סעיף 41 לתצהירו), ולגרסת הנתבע – שולמו לו דמי ההבראה במלואם (סעיף 18 לתצהירו). עם זאת בחקירתו הנגדית, כאשר נשאל הנתבע ממי קיבל התובע את דמי ההבראה, השיב כי "הוא קיבל מהסוכנות באמצעות התלוש" (עמ' 17).

48. משלא הוכח כי שולמו לתובע דמי הבראה כלשהם על ידי הנתבעת, תשלם הנתבעת לתובע את חלקה בתשלום דמי הבראה לשנתיים האחרונות לעבודתו, בסך של 3,009 ₪ (לפי החישוב שנערך על ידי התובע בסיכומיו, הלוקח בחשבון את הסכומים שקיבל מחברת הסיעוד, ובהפחתת הדרישה העולה על שנתיים).

הפרשה לפנסיה
49. גרסת התובע לפיה לא נעשתה הפרשה משכרו לקרן פנסיה, כנדרש מכוח צו ההרחבה הכללי לביטוח פנסיוני במשק, לא נסתרה. הנתבעת הפנתה אמנם בכתב הגנתה לתלושי המשכורת בהקשר זה (סעיף 35), אך אלה עשויים להוות תימוכין רק להפרשות לפנסיה שעשתה עבורו חברת הסיעוד. הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי לא הפריש כספים כלשהם לתובע לטובת קרן פנסיה אלא "הסוכנות באמצעות התלוש" (עמ' 18).

50. לאור האמור, התובע זכאי לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה משכרו, וזאת החל מיום 1.3.08 (בהתאם להוראות הצו). אנו מקבלות לצורך כך את תחשיב התובע בסיכומיו, שלא נסתר, ואשר כולל הפחתה של סך ההפרשות לפנסיה שנעשו על ידי סוכנות הסיעוד – אם כי יש להפחית מתחשיבו את החודשים ינואר ופברואר 2008. בהתאם, הנתבעת תשלם לתובע סך של 699 ₪ בגין חלקה בתשלום ההפרשות לפנסיה.

אי מתן מנוחה שבועית כדין
51. התובע העיד כי לא ניתנו לו שעות המנוחה השבועית במלואן בתקופה השנייה ובתקופה הרביעית לעבודתו – שכן הנתבעת התירה לו לצאת למנוחתו השבועית בין השעות 12:00 ביום שישי ו – 20:30 במוצאי שבת, או בין 18:00 ביום שבת ו – 20:30 ביום ראשון. בגין כך עותר התובע לקבלת פיצוי כולל בסך 1,000 ₪ בעילה נזיקית של הפרת חובה חקוקה. הנתבע בעדותו הכחיש את גרסת התובע וטען כי ניתנה לתובע מנוחה שבועית החל מיום ו' בצהריים ועד יום א' בבוקר (סעיף 14 לתצהירו).

52. לאור פסיקת בית המשפט העליון שניתנה לאחרונה בדנג"ץ 10007/09 גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', מיום 18.3.13 (להלן – דנג"ץ גלוטן) - נראה כי חוק שעות עבודה ומנוחה, אשר להפרתו טוען התובע, לא חל על עובדים בתחום הסיעוד.

53. עם זאת, גם לאחר הפסיקה הנ"ל, עשויה להישמע הדעה לפיה קיימת חובה על מעסיקים להעניק לעובדים בתחום הסיעוד שעות מנוחה שבועית בהתאם לחוק שעות עבודה ומנוחה (פסק דינה של השופטת לאה גליקסמן ב-עב' (ת"א) 9490/06 BISHNU PRASAD TIMALSINA – יוסף אפללו, מיום 2.12.09). ואולם משהתובע לא הוכיח, במקרה שלפנינו, את גרסתו העובדתית ביחס למשך המנוחה השבועית שקיבל – יש לדחות את התביעה ברכיב זה, וזאת מבלי להידרש לסוגיה העקרונית.

סיכום
54. סוף דבר – התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה. הנתבעת 1 תשלם לתובע את הסכומים הבאים:
א. סך של 1,472 ₪ בגין שכר התובע לחודש נובמבר 2009, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.12.09 ועד למועד התשלום בפועל.
ב. סך של 5,106 ₪ בגין הפרשי שכר לתקופה הראשונה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 15.11.07 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד למועד התשלום בפועל.
ג. סך של 4,695 ₪ בגין הפרשי שכר לתקופה השנייה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 15.6.08 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד למועד התשלום בפועל.
ד. סך של 725 ₪ בגין הפרשי שכר לתקופה השלישית, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 15.4.09 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד למועד התשלום בפועל.
ה. סך של 3,009 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 13.11.09 ועד למועד התשלום בפועל.
ו. סך של 699 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה, בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 13.11.09 ועד למועד התשלום בפועל.
ז. הוצאות המשפט בסך 500 ₪, ושכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. השאלת עובד זר

  2. הרחקת עובד זר

  3. גירוש עובדות זרות

  4. זכויות עובדים זרים

  5. גירוש עובד זר מסין

  6. מענק לידה עובדת זרה

  7. אשרת עובד זר מומחה

  8. עזרה בתשלום - העסקת עובד זר

  9. הפקדת ערובה עובד זר

  10. עורך דין עובדים זרים

  11. העסקת עובד זר בשמירה

  12. רישיון לעובד זר מומחה

  13. גירוש עובד זר מרומניה

  14. העסקת עובד זר במשק בית

  15. תביעה של עובד זר טורקי

  16. תאונת דרכים עובד זר

  17. מתורגמן סינית לעובד זר

  18. העסקה משותפת של עובד זר

  19. העסקת עובד זר במשק חקלאי

  20. זכויות עובדת זרה סיעודית

  21. נוהל תאגידים עובדים זרים

  22. רישיון תיווך עובדים זרים

  23. משכורת ברוטו עובדים זרים

  24. העסקת עובד זר תושב שטחים

  25. עובד זר מומחה - מס הכנסה

  26. ניכוי ממשכורת של עובד זר

  27. העסקה חד פעמית של עובד זר

  28. גביית עדות עובד זר בוידאו

  29. דמי פגיעה לעובד זר מהשטחים

  30. עדות מוקדמת של עובדים זרים

  31. חיוב עובד זר להפקיד ערובה

  32. עורך דין ויזות לעובדים זרים

  33. העסקת עובד זר בבית ללא היתר

  34. בקשה להפקדת ערובה עובדת זרה

  35. תמריץ אי היעדרות לעובדים זרים

  36. ערבות לשחרור עובד זר לא חוקי

  37. החלפת מקום עבודה ע''י עובד זר

  38. שלילת רישיון תיווך עובדים זרים

  39. עובד זר לא חוקי - תאונת עבודה

  40. עתירה מנהלית נגד גירוש עובד זר

  41. תנאים להעסקת עובדים זרים בבניין

  42. הארכת אשרת שהייה עובד זר סיעודי

  43. העסקת עובדים זרים ללא חוזה בכתב

  44. זכויות עובדת זרה לא חוקית שילדה

  45. תביעה של עובד תאילנדי נגד המעסיק

  46. זיכוי מטעמי צדק העסקת עובדים זרים

  47. ביטול כתב אישום העסקת עובדים זרים

  48. אי מתן מגורים הולמים לעובדים זרים

  49. פיצויים לעובד זר בגין כליאת שווא

  50. הארכת אשרת שהייה לעובד זר בחקלאות

  51. העסקת עובדים זרים ללא ביטוח רפואי

  52. העסקת עובדת זרה במשק בית בלי ביטוח

  53. זהות המעביד של עובד זר בענף הבנייה

  54. תביעת עובדת זר מבולגריה לתשלום שכר

  55. אישור תביעה ייצוגית של עובדים זרים

  56. פיצויי פיטורים לעובד זר בענף הבנייה

  57. הרחקת עובדים זרים לא חוקיים מישראל

  58. תביעה של עובד זר נגד משפחת אדם שנפטר

  59. תביעת עובד זר סיעודי נגד משפחת המטופל

  60. חיים משותפים עם עובדת זרה ללא נישואין

  61. העסקת עובדים זרים בעבודות שיפוץ דירה

  62. פגמים בהודעות קנס לפי חוק עובדים זרים

  63. הקצאת עובדים זרים בחקלאות מטעמי בריאות

  64. זיכוי מעבירת העסקת עובדים זרים ללא היתר

  65. מימון עובד זר ע''י קופת חולים בזמן אשפוז

  66. אחריות נושא משרה בתאגיד על העסקת עובד זר

  67. עובד זר לא חוקי שיש לו ילד מאישה ישראלית

  68. אחריות נושא משרה על הפרת חוק עובדים זרים

  69. אחריות מנהל חברה על העסקת עובד זר ללא היתר

  70. הוראת משרד התמ''ת בעניין תשלום לעובדים זרים

  71. חישוב פיצויים לעובדת זרה שנהרגה בתאונת דרכים

  72. יחסי עובד מעביד - העסקת עובדים זרים ללא היתר

  73. אי חידוש אשרה של עובד זר בגלל ויכוח על המשכורת ?

  74. ערובה להבטחת הוצאות תביעה של עובדת זרה פיליפינית

  75. עובדת זרה הועסקה בתנאים מחפירים ונשללו ממנה זכויות

  76. האם נסיעת עובד זר לביקור בארצו מנתק את רצף העבודה ?

  77. כניסת מפקחים לבית ללא צו בית משפט / העסקת עובד זר ללא היתר

  78. עובד זר, הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לשמיעת עדותו המוקדמת

  79. עצם היותו של תובע עובד זר, אין בו כשלעצמו טעם לחיובו בהפקדת ערובה

  80. עתירה מינהלית בנושא נוהל מתן לווי רפואי לנכי צה"ל על ידי עובדים זרים

  81. תביעת עובד זר אזרח תושב אוקראינה לפיצוי בנזיקין בגין עוולת כליאת שווא

  82. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון