לפי ס' 9(א) לחוק ההסגרה, על מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה יש להוכיח כי יש ראיות מספיקות על מנת שניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין העבירה כזו אשר בה הוא מואשם במדינה המבקשת. וזו לשונו: הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תנאים להסגרה: מונחת לפניי עתירה להכריז על המשיב, כבר- הסגרה בגין עבירות פליליות בהן הוא מואשם בצרפת, על פי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד - 1944 (להלן: החוק). בין מדינת ישראל ובין צרפת קיים הסכם הקובע הדדיות בהסגרת עבריינים, והוא האמנה האירופית בדבר הסגרה, אשר פורסמה בכתבי אמנה 647, כרך 17, בעמ' 87 (להלן: "האמנה"), שנכנסה לתוקף לגבי ישראל ביום 26.12.1967, ואשר נעשתה בצרפת ביום 13.12.1957. ביום 14.12.2009, הגישה ממשלת צרפת, באמצעות שגרירות צרפת בישראל, בקשת הסגרה בעניינם של המשיב ושל אחיו מישל (להלן: מישל), המבוקש עימו. בקשת ההסגרה מתבססת על הרשעתו של המשיב בצרפת מיום 01.06.2006, בהיעדרו, בעבירות הבאות, על פי חוק העונשין הצרפתי: ס' 450- 1 פסקה 2: הריסת נכס באמצעים מסוכנים אשר תוצאתה מוות. ס' 322- 6: הריסת נכס באמצעים מסוכנים הגורמים לפציעה לתקופה של שמונה ימי עבודה או יותר. ס' 322- 10 פסקה 1: קשירת קשר לביצוע פשע שתוצאתו מות אדם ופציעה של שני אנשים לתקופה של שמונה ימים או יותר. ס' 314- 6: הריסת נכס שעוקל בהחלטה שיפוטית או מעילה בו. העבירות המקבילות בחוק העונשין הישראלי לפי סעיף 2(א) לחוק ("בחוק זה עבירת הסגרה היא כל עבירה שאילו נעברה בישראל דינה מאסר שנה או עונש חמור מזה"), העבירות המפורטות בבקשת ההסגרה הינן עבירות הסגרה; (א) הריגה, עבירה לפי ס' 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). (ב) חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי ס' 333 לחוק העונשין. (ג) הצתה - עבירה לפי ס' 448 לחוק העונשין. (ד) היזק בזדון - עבירה לפי ס' 452 לחוק העונשין. (ה) ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות - עבירה לפי ס' 415+32 לחוק העונשין. (ו) קשר פשע - עבירה לפי ס' 499(1) לחוק העונשין. (ז) הכשלת עיקול - עבירה לפי ס' 264 לחוק העונשין. בקשת ההסגרה על פי בקשת ההסגרה, ביום 12.11.2002 בשעה 02:40 לפנות בוקר, בעיר מרסיי שבצרפת, הציתו המשיב ועובד שלו, סחראווי (להלן: "סחראווי") מחסן שנשכר על ידי חברה למסחר בנעליים שבבעלות המשיב (להלן: "המחסן"). השריפה גרמה לפיצוץ רב עוצמה, שכתוצאה ממנו קרסה הדירה הממוקמת מעל המחסן, ודיירת באותה דירה קיפחה את חייה. כן נפצעו בעלה של המנוחה, שכן נוסף, ושני המציתים, שאושפזו לתקופה ארוכה. סחראווי הובהל לבית החולים ישירות מן הזירה, בעוד שהמשיב הגיע רגלית לבית הוריו, ומשם הובהל לבית החולים על ידי מישל, שהוזעק למקום. יומיים לאחר ההצתה, תבע מישל מאת חברת הביטוח את תשלום דמי הביטוח בגין נזקי השריפה, בסך 534,000 אירו, ותביעתו נדחתה. ההליכים הפליליים שהביאו להגשת בקשת ההסגרה ביום 20.03.2003, לאחר שחרורו מבית החולים, נעצר המשיב בגין העבירות נשוא בקשת הסגרה זו. הוא שוחרר בתנאים מגבילים ביום 05.03.2004. ביום 26.05.2005, בבית המשפט במרסיי, החליט השופט החוקר על הגשת כתב אישום נגד המשיב ונגד מישל וסחראווי. המשפט נקבע ליום 16.03.2006, ואולם המשיב ומישל נמנעו מלהתייצב למשפטם, ותוך הפרת תנאי השחרור עזבו השניים את צרפת לישראל. ביום 09.04.2006 רכשו את אזרחותם הישראלית. ביום 01.06.2006 הרשיע בית המשפט הגבוה של מרסיי את המשיב ואת מישל בהיעדרם, והוציא נגדם צו מעצר. על המשיב נגזרו 20 שנות מאסר ומישל נידון לשש שנות מאסר. סחראווי הורשע בנוכחותו, ונדון גם הוא לשש שנות מאסר. כאמור, ביום 14.12.2009 ביקשה ממשלת צרפת את הסגרת המשיב. באותה בקשה ביקשה צרפת גם את הסגרתו של מישל. ואולם, ביום 17.07.2011, בעקבות צו מעצר אירופי, נעצר מישל בשוויץ לצורך הסגרתו לצרפת בגין העבירות נשוא עתירה זו. כעבור מספר ימים, טרם הסגרתו לצרפת, עלה בידיו של מישל להימלט, ומקום הימצאו טרם נודע. ביום 26.01.2012, וביום 28.08.2012, התקבלו במשרדי ב"כ העותר מסמכים משלימים לבקשת ההסגרה. יש לציין כי על פי החוק הצרפתי, באם יוסגר המשיב, הוא יהיה רשאי להגיש התנגדות לפסק הדין שניתן נגדו בהיעדרו, ולבקש להישפט מחדש, ואז יבוטל פסק הדין נגדו, והמשיב יישפט מחדש בתוך שנה. אי לכך, יש להתייחס לבקשת ההסגרה כבקשה שמטרתה להעמיד את המשיב לדין, כך שהיא אינה מתנגשת עם מדיניותה של מדינת ישראל שלא לכבד בקשת הסגרה המתבססת על הרשעה בהעדר הנאשם. חומר הראיות לבקשת ההסגרה צורף חומר הראיות כדלהלן, אשר לטענת העותר מבססות במצטבר את העתירה - אף אם היא נשענת במידה רבה על ראיות נסיבתיות - ומהוות במכלול "ראיות לכאורה" אף מעבר לרף הדרוש לצורך עמידה בתנאי החוק: מצבן הכלכלי הקשה של חברות המשיב ובני משפחתו המשיב, מישל, ואמם רוזט, היו בעליה הרשומים של חברת Taxx world בע"מ, אשר עסקה במסחר סיטונאי בנעליים. חברה זו הוקמה לאחר שחברה אחרת בניהולו של המשיב, בשם Mady Shoes בע"מ, שעסקה בסחר קמעונאי בנעליים, נקלעה למצב כלכלי קשה, שהביא לעיקול זמני של הסחורה שבחזקתה. עובר להתרחשות האירועים המתוארים בעתירה זו, הייתה גם Taxx world נתונה בקשיים כלכליים חמורים. חובותיה עמדו על קרוב למיליון אירו, והריביות בגין איחורים בתשלומי המע"מ, הגיעו לכדי 228,000 אירו. באומדן כלכלי באשר למצב החברות המשפחתיות, נמצא כי נכסיהן והונן שווים לחמישית מכלל חובותיהן. ביום 28.10.2008 הוכרזה Mady כחדלת פירעון, והליכי הפירוק אמורים היו להתחיל ביום 15.11.2002, שלושה ימים לאחר ההצתה. לעתירה צורפה חוות הדעת של רואה החשבון מטעם בית המשפט, מיום 04.04.2003, אשר בדק גם את עסקי המשפחה האחרים (כדוגמת חנות נעליים קמעונאית בשם Ste.Agnes), בה נקבע כי ביום השריפה, העסק המשפחתי היה נתון במצב כלכלי נואש. בחומר הראיות מצויים גם בקשת העיקול הזמני וצו עיקול זמני לסחורה שלMady , וכן מסמכים חשבונאיים מאת רואה החשבון של החברות. טשטוש גבולות מלאי החברות השונות, והשמעת אימרות שונות באשר למקום אחסון המלאי לטענת העותר, חומר הראיות מצביע על כך כי הגבולות שהציב המשיב בין החברות השונות שבשליטתו, ובין המלאי שלהן, היו מטושטשים, ומצב זה איפשר לו להעלות טענות שונות בפני רשויות החקירה באשר למלאי שעלה באש. בתקופה הרלוונטית שימש המחסן במקביל את שתי החברות, Mady ו- Taxx באופן אשר לא אפשר אבחנה ברורה בין השתיים. כך למשל מבקשת העיקול הזמני שהגיש ספק איטלקי, עולה כי הסחורה שרכשה ממנו Mady סופקה על ידו למחסן כשהיא ארוזה תחת הכיתוב Mady Shoes או Taxx. כיוון שאותו ספק לא קיבל את התמורה הכספית שהגיעה לו, בסך 75,000 אירו לערך, הוצא נגד Mady צו עיקול זמני שנמסר בחודש יולי 2002 למשיב, והוטל על 688 תיבות נעליים שהיו אמורות להימצא במחסן. אלא שבניגוד לדבריו של המשיב בפני חברת הביטוח ורשויות החקירה כי הסחורה המעוקלת הושמדה עם יתר הסחורה, התגלה כי זמן מה לפני השריפה הורה המשיב לסחראווי להוציא מן מחסן סחורה בהיקף שאינו ידוע לרשויות החוקרות, וגם סחראווי והמשיב טענו כי אינם מסוגלים לאמוד אותו. סחראווי הודה כי העביר את הסחורה למחסן שנשכר ע"י Mady (שכאמור, על סחורה זו הוטל עיקול זמני) באיזור Bonneveine. הגדלת פוליסת הביטוח למקרה של שריפה בלבד, חודשיים בטרם התרחשות השריפה ביום 11.09.2002 הרחיב המשיב את פוליסת הביטוח שהייתה ל Taxx בחברת הביטוח Le Continent. המשיב נימק את הבקשה בפני חברת הביטוח בטענה כי המלאי ברשות החברה גדל. גובה שווי הטובין והמיטלטלין המבוטחים במחסן, למקרה של שריפה, ולמקרה זה בלבד, הוגדל מ- 228,311 אירו ל- 534,000 אירו. יצוין כי חברת הביטוח הסתפקה בהצהרת המשיב ולא ערכה בדיקה עצמאית מטעמה. סוכנת הביטוח ז'קלין דלפינו (להלן: "דלפינו") העידה ביום 26.08.2003 כי המשיב הצהיר כי במלאי שלו סחורה בהיקף של 1.5 מיליון פרנק צרפתי, וכי תוך שישה חודשים צמח ערך הסחורה במלאי ל- 3 מיליון פרנק. לדבריה, הרחבת הביטוח מתבססת על תצהיר הלקוח בגין שווי הסחורה, וחברת הביטוח מסתמכת על ההצהרה האמורה ואינה בודקת זאת בעצמה. עוד טענה דלפינו כי ייתכן שהיא אשר המליצה למשיב להגדיל את הביטוח למקרה של שריפה, אך היא אינה זוכרת. כששאלה אותה השופטת החוקרת מדוע לא הורחבה הפוליסה למקרה של גניבה, טענה דלפינו כי המשיב לא ביקש זאת ממנה, ואילו היה מבקש הייתה מייעצת לו שלא לעשות כן, בשל יוקר העניין. לדבריה, לאחר השריפה היה זה מישל אשר הגיע אל דלפינו, לצורך הגשת תצהיר אודות האירוע. עקב כך, ביקשה דלפינו מהמומחה שמונה לתחקר את האירוע, כי יכין דו"ח על מצב המלאי, אולם בקשתה לא זכתה למענה. הגעתם המתוכננת של המשיב וסחראווי לזירה באישון לילה עד הראייה, חאלד אוסמן (להלן: "אוסמן"), מסר את עדותו במשטרת מרסיי ביום 12.11.2002, לפיה, באותו תאריך, בשעה 02:40 לערך, בשעה שיצא לעשן סיגריה במרפסת המטבח של דירתו, הבחין במכונית מסוג רנו 21, אשר הגיעה לרח' Isaia, ובה שלושה אנשים. שניים מהם יצאו מן המכונית ליד דלת המחסן, ומכיוון זה נשמעו שתי חבטות. בשעתו הניח אוסמן כי המדובר בפורצים שלא הצליחו לפרוץ את הדלת. זמן קצר לאחר מכן, שבו השניים אל המכונית, שנעלמה מעיניו. בשלב זה חזר אוסמן למטבח, וכעבור דקה או שתיים נשמע פיצוץ עז. אוסמן יצא בחזרה אל המרפסת, והבחין בלהבה גדולה מהמחסן, שמע סירנות של מכוניות, וביקש מאשתו להתקשר למכבי אש. כשירד לרחוב, חזה בפצוע ובאשתו, הלכודה תחת ההריסות, אז הייתה התמוטטות נוספת של הריסות על גופה, אשר הביאו למותה. לדבריו, נוסעי הרכב היו בגילאי 30-40, כאשר שניים מהם בעלי חזות צפון אפריקאית. יש לציין כי בהודעתו ציין אוסמן כי לא יוכל לזהות את שני הנוסעים האחרים, ברם, יוכל לזהות את נהג הרכב. כמו כן, טען כי המשיב, המוכר לו, לא היה אחד מהם. עוד על אירועי אותו לילה ניתן ללמוד מהודעתו של השכן עזאדין יקן (להלן: "יקן") במשטרת מרסיי, מיום 12.11.2002, לפיה באותו הלילה בסביבות השעה 02:30 התעורר מקול פיצוץ עז והבחין בעשן מיתמר בקרבת מקום. יקן נסע לכיוון השריפה. כ- 50 מטר משם הבחין באדם כבן 40, בעל חזות אירופאית, לבוש ז'קט צבאי. לדברי יקן, מראהו של אותו אדם סיקרן אותו כיוון ששיערו עמד, החלק התחתון של גופו היה שרוף, ומכנסיו היקרים למראה נראו הרוסים. אותו איש לא נראה בלחץ ולא נענה להצעתו של יקן לעזרה. לאור התנהגותו התמוהה של אותו אדם, נראה היה ליקן כאילו האדם נפגע באופן ישיר מן הפיצוץ, ועל כן ניגש לתחנת המשטרה על מנת לדווח על כך. לטענת העותר, התמונה מתחזקת לאור הודאת המשיב וסחראווי כי שהו במקום באותו ערב, באותם הרגעים המתוארים על ידי שני העדים לעיל, ואף נפגעו בפיצוץ (סחראווי, למעשה, פונה מן הזירה עצמה). העותר מבקש להסיק, לאור העדויות ולאור הודאת המשיב וסחראווי כי נכחו במקום, כי האחרונים לא הגיעו לזירה במקרה, וכי הגעתם תוכננה ותואמה מראש. הקביעה כי המחסן הוצת, ומציאת דלק מן הסוג ששימש להצתה על בגדי המשיב וסחראווי בחוות דעת המומחה לעניין הדליקה מיום 06.12.2002, נקבע כי דלק נדיף באוקטן גבוה פוזר בחלל הסגור והתלקח. אדי הדלק המעורבים באוויר חוללו במבנה את הפיצוץ. הדבר יצר לחץ על קירות המחסן ועל תקרת הקומה הראשונה, מה שהוביל להתמוטטות קורות הברזל שתמכו בבניין ולקריסתו. הדלק שפוזר בחלל החדר, נלכד בין הריסות הבניין, ולפיכך המשיך לבעור עוד שעות ארוכות. עוד נמצא כי החומר ששימש לבעירה נמצא בכמויות נכבדות על בגדיהם של המשיב ושל סחראווי. על כן קבעו המומחים כי המשיב וסחראווי באו במגע עם אותו סוג דלק. הגשת תביעת הביטוח ביום 13.11.2002, יומיים לאחר השריפה במחסן הנעליים, במסמך שהעביר לחברת הביטוח, הצהיר מישל על השריפה וציין כי כילתה את המחסן בשלמותו. ואולם, חברת הביטוח סירבה לשלם את התגמולים. הדבר עולה מתוך עדותה של דלפינו וכן ממכתבו של מישל. הפערים והסתירות בין גרסת מישל, גרסת סחראווי וההודאה שמסר המשיב לאחר שהתעורר מתרדמתו גרסת מישל שעות ספורות לאחר ההצתה מסר מישל את גרסתו במשטרת מרסיי, ביום 12.11.2002 בשעה 05:30. לדברי מישל, אמו התקשרה אליו לאחר שהמשיב הגיע לבית ההורים, הוא מיהר לשם והוביל את המשיב לבית החולים. לדבריו, אמר לו המשיב כי הוזעק למחסן עקב התראה טלפונית שקיבל על הפעלת האזעקה במחסן, וכי נכווה במקום. לאחר מכן נסע מישל למחסן על מנת לבחון את הנזק. עוד בהודעתו זו טען כי החברה לא הייתה מצויה בקשיים כלכליים, וכן כי במחסן אוחסנו אך נעליים, ולא היו בו חומרים נפיצים כלשהם. ביום 17.04.2003, נחקר מישל כחשוד בקשר לאירוע המדובר. לפי הגרסה שמסר בחקירתו, בסביבות השעה 02:00 בליל האירוע, התקשרה אליו אורלי, בתו של המשיב, סיפרה לו שאביה מדמם, וביקשה שיגיע. לדבריו, נסע לבית הוריו במהירות, ולכשהגיע ראה את אחיו כשגופו שרוף. המשיב ביקש ממנו שיובילו בדחיפות לבית החולים. לטענת מישל, המשיב לא סיפר לו על אירועי אותו ערב, על אף ששאל אותו מספר פעמים. עוד בהודעה זו, הציג מישל את מצבן הכלכלי של החברות המשפחתיות כחמורות פחות משהוצגו לו. כשהוטח בו מצבה של Mady, טען מישל כי לא ידע על פירוקה או חובותיה, אך ידע על העיקול הזמני שהוטל על סחורתה. עוד טען כי בזמן השריפה הייתה מאוחסנת במחסן סחורה רבה, שקשה לו לאמוד את היקפה באופן מדיוק. גרסת סחראווי ביום 20.03.2003, בפני השופטת החוקרת, טען סחראווי כי ביום 11.11.2002 שהה בבר, ובסביבות השעה 20:00 - 21:00 התקשר המשיב לטלפון הנייד שלו וביקש ממנו לפגוש אותו מעט מאוחר יותר במחסן. לדבריו, לא שאל לפשר העניין, כיוון שלעיתים נהג המשיב להתקשר אליו בבקשות שונות. סחראווי טען כי הגיע למחסן ברכב הרנו 21 שלו, ומשלב זה אינו זוכר דבר, אלא שניצל ע"י איש צעיר אשר הגיע לבקרו בבית החולים. הוא טען כי לא היה מעורב בגרימת השריפה, ואינו יכול להסביר מדוע 40% מגופו מכוסה בכוויות. כמו כן, טען כי לא היה ידוע לו אם המשיב מצוי בקשיים כלכליים, אולם סיפר כי פעם אחת ביקש מאת המשיב מקדמה על חשבון המשכורת שלו, והאחרון סירב. ביום 24.06.2003 מסר הודעה נוספת בפני השופטת החוקרת, וכאשר עומת עם השאלה כיצד מתיישבת גרסתו עם גרסת עד הראייה אוסמן, לפיה נראו שלושה אנשים במכונית שהגיעה למחסן, השיב כי הוא רק זוכר שנסע למחסן. עוד סיפר סחראווי כי מספר ימים לפני השריפה התבקש על ידי המשיב להעביר סחורה מהמחסן למקום קטן ליד החנות ב- Bonneveine, שם לדבריו אוחסנו נעליים. סחראווי לא ידע לאמוד את כמות הנעליים, אם רבה היא אם לאו. כשנשאל כיצד הוא מסביר את העובדה כי הוא נמצא בזירת האירוע כשבגדיו ספוגים בדלק אשר גרם לשריפה, ענה כי אינו יודע להשיב לשאלה. ההודעה שמסר המשיב לאחר שהתעורר מתרדמתו - גרסת החטיפה בחקירה שנערכה ביום 20.03.2003, לאחר אשפוזו, טען המשיב בפני השופטת החוקרת כי אינו זוכר פרטים רבים על חייו או על אירועי אותו ערב בו אירעה השריפה, וזאת בשל פציעתו. בהודעה נוספת של המשיב מיום 24.06.2003, המשיב מוסר כי זכרונו שב אליו. לדבריו, באותו ערב שהה בבית הוריו. שעה לאחר שהגיע אליהם, נשמע צלצול בדלת. במצלמה ראה המשיב את סחראווי, אשר ביקש ממנו לגשת אל השער. כשהגיע אל השער, ראה ליד סחראווי שני רעולי פנים ואז חש באקדח מוצמד לגבו. או אז הבין כי נמצא שם אדם נוסף, שלישי. לדבריו, שלושת החוטפים הכניסו אותו ואת סחראווי לרכבו של האחרון, ונשארו ברכב מחוץ לבית הוריו זמן ממושך למדי, בו קיללו החוטפים את המשיב ואיימו להרוג אותו ואת ילדיו אם לא ייתן להם כסף. המשיב טען כי אינו מחזיק עליו כסף, אולם יש לו מעט כסף במחסן, ולפיכך נסעו לשם. לגרסתו, בהגיעם למחסן הורו לו החוטפים לנטרל את האזעקה, וכן הכריחו אותו ואת סחראווי לקחת עימם שני מיכלי דלק. המשיב נכנס עימם למשרד ונתן להם את הכסף שהיה לו, אולם החוטפים התרגזו כיוון שהאמינו כי יש למשיב יותר כסף משנתן להם. הם טענו כי הוא חייב להם כסף, וכי הסכום אינו מספק. לדבריו, לפתע פתח אחד החוטפים את מיכל הדלק, התיז את תוכנו עליו ועל סחראווי ואמר: "אתה עומד להיצלות יהודי מסריח". לאחר מכן אילצו החוטפים את המשיב וסחראווי לשפוך דלק על הסחורה, ואז השליך אחד מהחוטפים לכיוונו של המשיב מספר גפרורים בוערים. רגליו החלו לבעור, ומאז אינו זוכר דבר. לטענת המשיב אינו יודע מדוע דרשו ממנו כסף, ואין ביכולתו לתאר את החוטפים במדויק, שכן חבשו כיסויי ראש ופניהם היו מכוסות. כמו כן, בהיעדר מבטא מיוחד לא יכול היה לומר מאיזה מוצא הם. לעניין מצבה הכלכלי של החברה, טען המשיב כי אין זה חריג כי בעל חברה חייב כסף, וכי היה חייב כסף. לשאלת השופטת החוקרת מדוע הגדיל את היקף הביטוח בחודש ספטמבר רק נגד שריפות, ענה המשיב כי סוכנת הביטוח, דלפינו, המליצה לו לבטח למקרי שריפה בלבד, ולא למקרי גניבה, מטעמי עלות, וזאת לאחר שסיפר לה על היקף הגדלת המלאי. כמו כן טען כי המלאי כולו היה מאוחסן במחסן, וכי לא היה לו מקום אחר בו אחסן נעליים. כשעומת עם דברי סחראווי לפיהם העביר סחורה מן המחסן למחסן אחר, טען המשיב כי לצד החנות ב - Bonneveine, היה מחסן קטן ששימש בעבר כמוסך החלפת שמנים, והבעלים התיר לו לעשות בו שימוש עד שימכור את החלל. עוד טען כי אין שחר לדברי סחראווי מאותו בוקר, לפיהם התקשר אליו באותו ערב וביקש ממנו להגיע למחסן. באשר לשאלה כמה זמן עבר מהרגע שיצא המשיב מתוך המכונית, עד לרגע שרגליו בערו, ענה המשיב שעברו 5 דקות, ואלם השופטת החוקרת עימתה אותו עם העובדה כי לדברי עד הראייה אוסמן, רגע או שניים חלפו מרגע עזיבת המכונית ועד להישמע הפיצוץ. לזאת ענה המשיב כי זו גרסתו, וכי אינו זוכר דבר לאחר הפיצוץ. באשר לנעליים שעוקלו ואשר לטענתו הושמדו בשריפה, טען המשיב כי הנעליים לא היו שייכות לחברת Mady כי אם לחברת Taxx world. לבסוף הציג המשיב ארבע סיבות מדוע לא ייתכן כי הוא זה שהצית את המחסן: הוא ידע כי מתגוררים דיירים בקומה מעל המחסן; לעולם לא היה מעלה עצמו באש, ולדבריו, רגליו נשרפו לפני הישמע הפיצוץ; שריפת סחורה בשווי מיליון יורו מנוגדת לאינטרס הרכושי שלו, שכן הסחורה מבוטחת עד לסכום של 500 אלף אירו בלבד; ואותה עת הייתה ברשותו סחורה רבה, אשר רובה נמכר, וכן הייתה זו חופשת סוף השנה, קרי עונת מכירות טובה. ביום 21.01.2004 מסר המשיב הודעה נוספת, ובהזדמנות זו פרשה בפניו השופטת את הכרונולוגיה המפלילה שבסיפורו. לזאת ענה המשיב כי אינו יכול להטיל את החשד להצתת המחסן על איש, וכי אם היה מתכנן להצית את המחסן ולרמות את הביטוח, היה מבטח את הסחורה במיליון אירו, ולא בחצי מיליון כפי שעשה. כמו כן טוען כי התקשר לסחראווי בשעה 18:15 בערב, כמוכח בפלט השיחות ולא בשעות הלילה. המסגרת הנורמטיבית לאור מסכת הראיות העניפה שהוצגה לעיל, סבור העותר כי יש בסיס להניח כי קיימות ראיות לכאורה המקימות "אחיזה לאישום", קרי חומר הראיות שהוצג בעניינו של המשיב, מצדיק את המשך בירור אשמתו, בגדרי ההליך הפלילי אשר עתיד להתנהל נגדו בצרפת. כך, שלל הראיות הנסיבתיות, לרבות הודעת מישל הראשונה, לפיה סיפר לו המשיב כי הוזעק למקום בשל התראה שקיבל לטלפון שלו, וגרסת סחראווי אשר אין בינה לבין גרסת "החטיפה" של המשיב ולא כלום, מקימות ראיות לכאורה המצדיקות הגשת כתב אישום נגד המשיב. אלא שהמשיב סבור אחרת, ולדידו, המסגרת הראייתית שהוצגה על ידי העותר, אינה נאמנה למה שאירע בפועל. גרסת המשיב עובדות המקרה לטענת המשיב , הוא נלקח מביתו, יחד עם סחראווי, על ידי שלושה אנשים, במכונית מסוג רנו 21 לבנה. השניים נלקחו למחסן כאשר אקדח מוצמד לגבו של המשיב, והושבו במושב האחורי מכופפים, כאשר שניים מהחוטפים יושבים מקדימה, והשלישי מאחורה עם המשיב וסחראווי. בהגיעם למחסן, נדרשו המשיב וסחראווי לשפוך דלק על עצמם וברחבי המחסן. אחד מהחוטפים זרק לעברם גפרור, בעוד ששני החוטפים האחרים נמלטו מן המקום. המשיב וסחראווי ספגו פגיעות בגופם. סחראווי נותר במחסן, בעוד המשיב רץ לבית הוריו. לטענת המשיב, ניתן למצוא תמיכה לגרסתו בעדותו של עד הראייה יקן, אשר מסר כי בדרכו למקום הפיצוץ, חלף בדרך על פני אדם בשנות הארבעים לחייו, לבוש מעיל צבאי, כולו שרוף, תיאור העונה על דמותו של המשיב. כמו כן, לדידו, גרסתו אף נתמכת בעדותו של עד הראייה אוסמן, לפיה ראה שני אנשים נמלטים במכונית הרנו 21, ורק לאחר מכן נשמע הפיצוץ. לא ייתכן שהמדובר במשיב וסחראווי, שכן אלו נותרו במחסן לאחר קרות הפיצוץ, ואף ספגו פגיעות קשות. משמעות הדבר היא, כי החוטף השלישי נותר בעת האירוע בתוך הרכב המונע, ושני החוטפים האחרים, נכסו אל הרכב עובר לפיצוץ, ונמלטו מן המקום. מצבו הרפואי של המשיב משך כשבעה חודשים, החל מיום 12.11.2002 ועד ליום 25.06.2003 היה המשיב מאושפז בבתי חולים שונים; תחילה במתקן אזרחי, ולאחר מכן בבית חולים תחת פיקוחו של השב"ס הצרפתי. בתקופת האשפוז בבית החולים האזרחי שהה המשיב בתרדמת בת חודשיים, וכשהתעורר מסר כי אינו זוכר את פרטי האירוע. לאחר זמן מה, לכשטען המשיב כי זכרונו שב אליו, מסר את גרסתו הראשונה, היא הגרסה לפיה נחטף ואולץ להצית את המחסן. ב"כ המשיב ביקש להגיש את חוות הדעת הרפואית של המומחה שמונה על ידי בית המשפט הצרפתי, ואשר מתייחסת ליכולתו או אי יכולתו של המשיב למסור עדות. לדעתו של אותו מומחה, לאור מצבו של המשיב בסמוך לקרות האירוע, לא יכול היה המשיב להביע ולמסור עדות קוהרנטית ועל כן אין לייחס חשיבות לדברים שאמר המשיב למישל אחיו. מנגד, סבור העותר, כי המדובר ב"עדות כבושה", שכן המשיב מסר את גרסתו הראשונה לעניין ההצתה, לפיה נקרא למחסן על ידי האזעקה, ואך לאחר זמן מה הציג את גרסתו השנייה, שעניינה החטיפה. המשיב טוען שאין המדובר בעדות כבושה, שכן משך אותו הזמן בו היה מאושפז, היה מנותק מן המתרחש סביבו, ועוד בטרם נחשף לעדויות עדי הראייה, יקן ואוסמן, שטח את גרסתו בעניין החטיפה, אשר לטענתו תואמת את עדותם. גרסה זו הינה הגרסה היחידה שמסר המשיב עצמו, ולה נשאר נאמן לאורך כל הדרך. הגדלת הפרמיה בניגוד לטענת העותר, כאילו הוגדלה הפרמיה עובר לקרות השריפה, בכוונה להונות את חברת הביטוח ולקבל את כספי הפרמיה בשל המשבר הכלכלי אליו נקלעה החברה, טוען המשיב כי ראשית, הגדלת הפרמיה נבעה מגידול יחסי בסחורה, אשר גדלה לקראת חג המולד, החל בחודש דצמבר. שנית, חוזה הביטוח חודש כל שנה, באופן גנרי, בחודש מרץ של כל שנה. מן הפוליסה עולה כי בין השנים 2002-2001 עמד סכום הפרמיה על סך של 228,673 אירו, וביום החידוש הגנרי, בחודש מרץ 2003, קרי, כעשרה חודשים טרם קרות השריפה, הוגדלה הפרמיה לסך של 457,347 אירו, עקב גידול טבעי בהיקף עבודת החברה. ביום 11.09.2002 הוכנס תיקון לפרמיה (אותו תיקון עליו מתבסס העותר), ואשר לפיו, עובר להצתה הוגדלה פוליסת הביטוח מסכום של 457,347 אירו לסך 534,000 אירו (ולא מ- 228,311 אירו ל- 534,000 אירו כטענת העותר), כך שמדובר בגידול של 16% בלבד. על כן שואל המשיב, האם הגדלת הפרמיה אך ב- 16%, קרי בסך של 76,653 אירו, אל מול סחורה בהיקף של מיליון אירו, מהווה בסיס מוצק לטענת העותר. גודל הסחורה שהיה במחסן אותה העת עולה גם מעדותו של מישל, לפיה היה אז במחסן "סטוק מאוד מאוד גדול של נעליים". הדבר עולה גם מעדותה של הגב' מוריאל דרעי, עובדת בחברה של המשיב, אשר העריכה כי במחסן הייתה אז סחורה בשווי של כ- 850,000 אירו. עוד מציין המשיב כי הגדלת הפרמיה נעשתה לאחר התייעצות עם סוכנת הביטוח דלפינו, אשר המליצה להגדיל את הביטוח למקרי שריפה בלבד, ולא למקרי גניבה, בשל יוקר העניין. מכל האמור עולה כי במחסן, באותה העת, הייתה סחורה בכמות גדולה, כך שלא היה היגיוני שהמשיב ישרוף סחורה בשוויו האמור לעיל, בעבור כספי ביטוח בגובה של 589,000 אירו בלבד. כמו כן, לדידו, למחסן הקטן הועברה אך סחורה מועטה, שכן המדובר במחסן קטן, והדבר מתחזק גם לפי עדותו של סחראווי אשר לא ידע לאמוד את כמות הסחורה שהעביר, שכן אילו היה מעביר כמות גדולה, לבטח היה זוכר זאת. מצבו הכלכלי של המשיב לטענת המשיב, על פי חוות דעת המומחים אשר מונו על ידי בית המשפט לצורך בדיקת מצבן הפיננסי של החברות, היה יותר מסביר שערב השריפה הייתה סחורה במחסן בשווי של כ- 1,000,000 אירו. עוד נקבע על ידם, כי מבחינה כלכלית יכלה חברת Taxx לעמוד בהתחייבויותיה. בשל כך מתעוררת השאלה, הכיצד יכול היה המשיב לרכוש סחורה בסך 850,000 ₪, בלא שהיו לו הבטוחות להציע לספקים השונים, אילו היה המשיב אז בעיצומם של הליכי חדלות פירעון, כפי שטוען העותר. כמו כן, ניתן למצוא תימוכין למצבו הכלכלי הסביר של המשיב באותה תקופה בעדותו של ז'ק אוריול, פקיד הבנק אשר טיפל בחשבון החברה, שטען כי מאז 19.11.2002, עת נפתח חשבון החברה בבנק, לא היו בעיות מיוחדות בניהול החשבון. הרף הראייתי הנדרש ב"כ המשיב סבור כי על מנת להכריע אם המבוקש נחשב בר הסגרה אם לאו על פי ס' 9 לחוק, יש לבחון האם בחומר הראיות יש כדי להצביע על חפותו או אשמתו של המערער, קרי האם ניתן היה להרשיעו בישראל בגין העבירות המיוחסות לו. בטענותיו מכיר המשיב בכך כי "תפקידו של ביהמ"ש הדן בעתירה להכריז על אדם בר-הסגרה, הוא לבדוק האם יש אחיזה לאישום", וכן "צריך לבחון האם יש די ראיות המצדיקות העמדתו של אותו אדם לדין"; אולם לטענתו, המחוקק סתם ולא פירש את סעיף 62(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: החסד"פ), אשר לפיו, "ראה תובע שהועבר אליו חומר החקירה שהראיות מספיקות לאישום אדם פלוני, יעמידו לדין, זולת אם היה סבור שאין במשפט ענין לציבור..", בעוד שלא קבע מהן ראיות מספיקות לאישום. אי לכך, יש להידרש לפסיקה שתבהיר זאת. לשם כך מפנה ב"כ המשיב המלומד לבג"צ 2534/97 , 2535, 2541 ח"כ יהב ואח' נ' פרקליטת המדינה ואח', פ"ד נא(3) 1, לפיו, המבחן הראוי לצורך העמדה לדין הינו מבחן "האפשרות הסבירה להרשעה", היינו, כי כדי להעמיד אדם לדין, צריכה הפרקליטות להשתכנע כי קיים סיכוי סביר להרשעה; ובענייננו, אפוא, יחול אותו מבחן בכדי שניתן יהיה להכריז על המשיב כבר-הסגרה. ב"כ המשיב מפנה לדברים אלה בבג"צ 2534/97 הנ"ל : על היועץ המשפטי לממשלה ועל אנשי הפרקליטות לקבל החלטה מעין זו לאחר בדיקה מעמיקה ועניינית של כל חומר הראיות, ודוק: גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה. על כן, סבור המשיב כי לא די בחשדות גרידא, אלא יש להשתכנע על בסיס הראיות, כי קיים סיכוי סביר להרשעה. עוד בהקשר זה מצטט המשיב, מפסק דין האמור, את דבריו דלהלן של השופט לוין: עצם בחינת הסתברות ההרשעה פירושה התחקות גם אחר אופן החלטתו של בית המשפט במשפט. היינו הסתברות סבירה להרשעה אין פירושה רק הסתברות סבירה כי על פי חומר הראיות אכן ביצע הנאשם את העבירה המיוחסת לו, אלא הסתברות סבירה שבית המשפט יפסוק שאין כל ספק סביר שהנאשם אשם בביצוע העבירה. אם כן, לסברת המשיב, מתבקשת המסקנה כי ניתן יהיה להחליט על הסגרה, בדומה להגשת כתב אישום, רק באותם המקרים בהם ישוכנע בית המשפט, על בסיס חומר הראיות שהוגש, כי קיים סיכוי סביר להרשעת המבוקש. לפי מבחן זה, טוען ב"כ המשיב כי מתחייבת המסקנה שיש לדחות את עתירת ההסגרה, שהרי בראיות הנסיבתיות כפי שתוארו לעיל קיימים ספקות, סתירות ותהיות אשר במצטבר מספיקים ליצירת ספק סביר באשר לאשמתו של המשיב. התבססות העתירה על ראיות נסיבתיות ממשיך וטוען המשיב, שגם אם יאמץ בית המשפט את מבחן רף הראיות המקל יחסית, כטענת ב"כ העותר, מארג הראיות מותיר חללים באשר לקשירתו לעבירות המיוחסות לו. מארג זה מעלה שורה של אפשרויות חלופיות, כך שחומר הראיות הנסיבתיות אינו שולל כלל את האפשרות הסבירה לפיה המשיב אינו נושא באשמה בפרשה זו. כך למשל טוען המשיב, כי בניגוד לטענת העותר, לפיה מסר המשיב להוריו כי הגיע למחסן עקב התראה שקיבל ממערכת האזעקה, בפועל הדבר נאמר על ידי מישל אחיו, בעדות הראשונה שמסר, ואילו בעדות השנייה מיום 17.04.2003 מסר מישל עדות אחרת, לפיה אחיו, המשיב, לא סיפק לו כל הסבר באשר למה שהתרחש באותו ערב, לאור הכאבים והטראומה מהם סבל. לחלופין, סובר המשיב כי אף אם יש לייחס משקל כלשהו לעדותו הראשונה של מישל, הרי שבעת אותה שיחה עם מישל היה המשיב אדם פצוע, הכרתו הייתה מעורפלת, והדברים שאמר למישל, אם אמרם, נאמרו שניות ספורות בטרם איבד את הכרתו, ותוך שהוא סבור כי עודנו נתון תחת איומים. כמו כן, לא ניתן לפסול את האפשרות כי לא רצה להדאיג את משפחתו, ובייחוד את הוריו, שאינם בקו הבריאות, ולכן טען בפניהם כי נקרא למחסן ע"י האזעקה. עוד טוען המשיב, כי התקשר לסחראווי בשעה 18:15 ולא בשעה 02:00 בלילה, והדבר אושר ע"י איכוני תקשורת של משטרת צרפת; ומטרת השיחה הייתה מקצועית. לאור העובדה כי במסכת העובדתית שהוצגה על ידי המשיב יש כדי להסיק כי לא ניתן לייחס לו את ההצתה, שכן גרסתו לעניין החטיפה עולה בקנה אחד עם עדויות יקן ואוסמן; הוכח, לטענתו, כי מצבו הכלכלי לא היה בכי רע כפי שניסה להוכיח העותר; הגדלת הפרמיה נעשתה כבר בחודש מרץ, כעשרה חודשים בטרם קרות השריפה; שיחת הטלפון לסחראווי הייתה בשעה 18:15 ולא בשעה 02:00 בלילה; עדות פקיד הבנק, וכיוצא באלה, יש על כן להניח כי קיים גם תרחיש סביר תמים אחר, לפיו נחטף המשיב ואולץ להצית את המחסן. ומשכך, עוצמת הראיות חלשה ואינה מצדיקה את הסגרתו של המשיב. דיון והכרעה ראשית אדון בשאלת הרף הראייתי המתבקש על מנת להיעתר לבקשת ההסגרה, מאחר שניתוח חומר הראיות לצורך עתירת ההסגרה תלוי, כמובן, בקביעת הרף הרלוונטי לצורכי הליך מיוחד זה. לפי ס' 9(א) לחוק ההסגרה, על מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה יש להוכיח כי יש ראיות מספיקות על מנת שניתן היה להעמידו לדין בישראל בגין העבירה כזו אשר בה הוא מואשם במדינה המבקשת. וזו לשונו: הוכח בשעת הדיון בעתירה לפי סעיף 3, כי המבוקש נתחייב בדין על עבירת הסגרה במדינה המבקשת, או כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל, וכי נתמלאו שאר התנאים הקבועים בחוק להסגרתו - יכריז בית המשפט, כי המבוקש הוא בר-הסגרה. בעניינו של ס' 9(א) האמור נשתברו קולמוסים הרבה, בניסיון לפרש את המונח "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין". סעיף זה פורש בין היתר בע"פ 6717/09 ישראל אוזיפה נ' היועמ"ש (06.12.2010), כדלהלן: על סוגיית דיות הראיות בהליך ההסגרה, חולשת הוראת סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, הקובעת בזו הלשון: 'הוכח בשעת הדיון ... כי יש ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזו בישראל...' בגדרי הפסיקה העניפה שעסקה בפרשנותו של סעיף 9 הנ"ל, נפסק לא אחת, כי על מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה, די בכך שהתשתית הראייתית בעניינו מקימה 'אחיזה לאישום'. קרי, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו... תפקידו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, ככל שהדבר נוגע לשאלת דיות הראיות, מתמצא בבחינת השאלה האם חומר הראיות שהוצג בעניינו של המבוקש מצדיק את המשך בירור אשמתו בגדרי ההליך הפלילי העיקרי העתיד להתנהל במדינה המבקשת. מעיון בפסיקה הענפה שעסקה בשאלה זו ממש, מצטיירת תמונה שונה מזו אשר מנסה המשיב לצייר; שכן, בניגוד לטענתו, מן המפורסמות הוא כי עוצמת הראיות הנדרשת על מנת להכריע האם המבוקש ייחשב בר הסגרה אם לאו, איננה כעוצמת הראיות הנדרשת להרשעה בדין. יפים הם לענייננו דבריו של בית המשפט בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348-349 (2003): מטרת הדיון בהליך שלפנינו אינה להכריע בשאלת חפותו או אשמתו של המערער, קרי לפסוק בשאלה אם חומר הראיות יש בו כדי להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו אם לאו. תפקידו של בית-המשפט הוא לבדוק אם חומר הראיות מצביע על כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של המערער; אם יש בחומר הראיות אחיזה לאישום המיוחס למערער; אם החומר המצוי בידי התביעה הכללית מצדיק בירור אישומו של המערער בבית-משפט מוסמך. בעניין אחר שהובא לפניי, מ"ת (י-ם) 32267-01-11, מדינת ישראל נ' אלכסנדר צבטקוביץ', בו התעוררה שאלת דיות הראיות במסגרת ס' 9 לחוק ההסגרה, כתבתי כך: בגדרו של המבחן לעניין ההסגרה, קבע המחוקק בסעיף 9 לחוק שהשאלה הרלוונטית אינה האם מצביע חומר הראיות על כך שהנאשם אשם בעבירה המיוחסת לו, אלא, "אם חומר הראיות מצביע על כך כי יש מקום לנהל משפט אשר בו תוכרע אשמתו או חפותו של הנאשם" (ע"פ 79/318 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105). החלטה זו נדונה בערעור שהגיש המבוקש בבית המשפט העליון (בש"פ 3381/11), בה חזר המערער על טענתו בדבר דיות הראיות. לאחר שדן בטענות המערער, קבע בית המשפט העליון כך: באשר לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית נפסק כי...בהליך ההסגרה עצמו, אין על בית המשפט להידרש לבחינת מהימנותן ומשקלן של הראיות והוא אף לא נדרש להעמיק בשאלת חפותו או אשמתו של המבקש, אלא עליו לבחון אם קיימות ראיות לכאורה שאינן חסרות ערך על פניהן ואשר יש בהן כדי להצדיק את בירור האישומים המיוחסים למבקש בפני ערכאה דיונית (ראו: עניין אברג'יל, בפסקה 12; בש"פ 10/6488 היועץ המשפטי לממשלה נ' פרקופץ (7.9.2010) בפסקה 7 ...). מן הפסיקה עולה, אפוא, בבירור, כי על מנת להכריז על אדם כבר-הסגרה, על בית המשפט לבחון האם הוגשו ראיות מספיקות "שאינן חסרות ערך על פניהן" לצורך העמדתו לדין, קרי הגשת כתב אישום, על פי אמות המידה של הדין הישראלי. בית המשפט לא ישמש כערכאה דיונית, ולא יבחן את משקל הראיות (למעט מקרים חריגים, בהם מסיק בית המשפט כי לראיות שהוגשו אין ערך ראייתי כלשהו), ולא יברר את האשמה בחו"ל, אלא אך יבדוק אם יש בחומר הראיות די בכדי לפתוח נגד אותו מבוקש בהליך פלילי, אשר במסגרתו תתברר אשמתו או חפותו של אותו אדם. השוו דברי בית המשפט בע"פ 04/3439 בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, בעמ' 300: על דרך השלילה נוסיף כי הליך של הסגרה שונה ונבדל הוא במהותו מהליך של משפט, שלסופו נקבעת אשמתו או חפותו של נאשם. הליך של הסגרה אינו הליך של משפט. תכליתו אינה לקבוע מהימנות של עדים ואמיתותן של ראיות, אין מקום לשקילת משקלן של הראיות - למעט מקרים שבהם על פניהן נעדרות הן הראיות כל משקל - וסתירות בעדויות אינן מהוות נושא לבירור מעמיק. לאחרונה חזר בית המשפט העליון לדון בשאלה האמורה, בע"פ 459/12 חוסאם אמארה נ' מדינת ישראל (מיום 13.3.13), שם קבע בעניין דיות הראיות כך: בגדרי הפסיקה הענפה שעסקה בפרשנות סעיף 9(א) לחוק ההסגרה נפסק לא אחת שעל מנת להכריז על מבוקש כבר-הסגרה, די בכך שהתשתית הראייתית בענייננו מקימה "אחיזה לאישום". במילים אחרות, שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים לו.. תפקידו של בית המשפט הדן בבקשת ההסגרה, מתמצה בהקשר זה, בבחינת השאלה האם חומר הראיות שהוצג בעניינו של המבוקש מצדיק את המשך בירור האשמתו בהליך הפלילי העתיד להתנהל במדינה המבקשת את הסגרתו. מטעם זה, אף אין בית המשפט נדרש לבחון במסגרת בקשת ההסגרה את מהימנותן ומשקלן של הראיות עליהן נסמכת בקשת ההסגר, ובלבד שמדובר בראיות שאינן חסרות ערך על פניהן (עניין אוזיפה, פסקה 9) עיננו הרואות, אפוא, כי הרף הרלוונטי שיש להחיל על הראיות המוגשות בעתירת הסגרה נמוך בהרבה מזה המוצע על ידי ב"כ המשיב, ולפיו, יסיק בית המשפט כי העותר עמד בנטל המוטל עליו לפי חוק ההסגרה אם הראיות שהגיש "אינן חסרות ערך על פניהן". אף דברי בית המשפט אשר מצטט ב"כ המשיב מבג"צ 2534/97 אינה עומדת בסתירה למסקנה האמורה. בדברי בית המשפט כי "גם אם קיים חומר ראיות לכאורה להגשת כתב אישום, עדיין יכול היועץ המשפטי להחליט להימנע מהגשתו, אם סבור הוא שסיכויי ההרשעה על פי החומר שברשותו מועטים המה", אנו למדים כי דיות חומר הראיות לשם הגשת כתב אישום, וסיכויי הרשעה מכוחן, אינם סטנדרטים זהים, ורף הראיות הנדרש לשם הגשת כתב אישום נמוך מרף ההרשעה. זו הסיבה שרשאי היועץ המשפטי להימנע מהגשת כתב אישום, גם אם קיימות ראיות מספיקות להגשתו, אם לדעתו סיכויי ההרשעה הם קלושים. מכל האמור עולה, כי אין לי אלא לדחות את טענת המשיב, כי לשם הכרזה על אדם כבר הסגרה, חייב בית המשפט לבחון אם נמצא בחומר הראיות בסיס מספק להרשעה, ואין לקבל את ההיקש שעושה המשיב, בין המבחנים שהוטלו על התביעה בעניין הגשת כתב אישום, למבחנים שנקבעו לעניין ההסגרה. לגופו של עניין: לאחר ששקלתי את טענותיהם של ב"כ הצדדים, הגעתי למסקנה, כי קיימות "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמיד [את המשיב] לדין על עבירה כזו בישראל", בהתאם לסעיף 9(א) לחוק ההסגרה. בענייננו, יש בראיות הרבות שצורפו כדי לענות על דרישה זו, וביניהן: מצבן הכלכלי הקשה של החברות שהיו בבעלות המשיב, אשר אחת מהן אף הוכרזה כחדלת פירעון, ותהליך פירוקה אמור היה להתחיל אך שלושה ימים לאחר קרות השריפה; הגדלת פרמיית הביטוח עובר לקרות השריפה, ולמקרים של שריפה בלבד, להבדיל ממקרי גניבה; הימצאות המשיב בזירה באותו לילה, הימצאות אשר המשיב מודה בה; טענת המשיב בפני אחיו מישל, מיד בסמוך לקרות האירוע, כי נקרא למקום על ידי התראה שקיבל לטלפון הסלולרי שלו, שהיא גרסה הסותרת לחלוטין את גרסתו המאוחרת יותר באשר לחטיפתו; עדותו של סחראווי, המאמתת את גרסת המשיב שמסר לראשונה, ואשר לפיה נקרא על ידי המשיב למחסן באותו ערב, וכן כי העביר סחורה עובר לקרות האירוע למחסן קטן באזור, עובדה המצביעה על כך שהמשיב - שנתן את ההוראה לסחראווי להעביר את הסחורה - ידע מראש כי מלאי הסחורה במחסנו יחוסל, וכי על כן העביר כמות של סחורה למקום מסתור אחר. יצוין כי בגרסה זו של סחראווי אין זכר לגרסת החטיפה שהוצגה על ידי המשיב, שכן לגרסת סחראווי הגיע למחסן בכוחות עצמו, ולא הובל לשם על ידי החוטפים. משכך, הרי שבמצטבר, הראיות שהציג העותר, כפי שהן תוארו לעיל, אינן חסרות ערך על פניהן, ובכוחן להוביל למסקנה כי המשיב אכן ביצע את המעשים המיוחסים לו. נסיבות המקרה מצביעות על כך כי עקב היקלעות עסקיו של המשיב למצב נואש, עובר לקרות האירוע, הגדיל המשיב את פרמיית הביטוח, וכן ביטח את הסחורה למקרי שריפה בלבד, הגיע למחסן תוך שהוא רותם גם את העובד שלו סחראווי למשימה, והשניים העלו את המחסן באש לצורך זכייה בכספי הביטוח. לאחר מכן הגיע המשיב בכוחות עצמו לבית הוריו, שם טען בפני מישל כי הוזעק למקום על ידי התראה שקיבל לטלפון הסלולרי שלו. לאחר חודשי אשפוז ארוכים, ולאחר שהתעורר המשיב מתרדמת בה היה שרוי זמן ממושך, הציג לראשונה גרסה שונה, לפיה סחראווי והוא נחטפו על ידי רעולי פנים, אשר אילצו אותם להעלות באש את המחסן. לא נעלמה מעיניי העובדה כי ישנן סתירות מהותיות בין הגרסה שהוצגה על ידי העותר לבין הגרסה שהוצגה על ידי המשיב. חרף זאת, סבור אני, לאור הפסיקה שהוצגה לעיל, כי אין זה מתפקידו של בית המשפט הדן בעתירת הסגרה, ליישב את הסתירות ולקבוע מסמרות בעניין משקלן של הראיות השונות, שכן זהו תפקידו של בית המשפט הזר, בו תתברר אשמתו או חפותו של הנאשם. משכך איני רואה לנכון להכריע בסתירות אלה, ודי בכך שאקבע כי לדידי, חומר הראיות שהוצג בפני בית המשפט מקים "אחיזה לאישום". כמו כן, אין להתעלם מן העובדה שהעתירה אכן מתבססת במידה מכרעת על ראיות נסיבתיות; וצודק המשיב כי הרשעה על בסיס ראיות נסיבתיות תיעשה אך לאחר שצירופן יוביל למסקנה ברורה ויחידה כי הנאשם הוא שביצע את העבירה. ואולם, כאמור לעיל, לטענה זו אין מקום בהליך הסגרה, שכן אין זה מקומו של בית המשפט להידרש למשקלן של הראיות, ולבחון האם יש בצירופן של הראיות הנסיבתיות כדי להצביע על הרשעה אם לאו. כפי שפורט לעיל, תפקידו של בית המשפט בשלב זה הוא לבחון האם ישנן ראיות לכאורה, המקימות "אחיזה לאישום", ומשכך, אשמתו או חפותו של המשיב, משקל הראיות, וסתירות ביניהן ככל שישנן, ידונו בבית המשפט של המדינה המבקשת. על כן, לא ראיתי לנכון לבחון את משקלן של הראיות הנסיבתיות, עליהן מתבססת העתירה. כפי שנאמר בע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 337, 348-349 (2003): אכן, עוצמתן של הראיות הנדרשות להכרזתו של מבוקש להיותו בר-הסגרה אינה כעוצמת הראיות הנדרשת להרשעה בדין. כך למשל סתירות בעדויות וביתר הראיות אינן צריכות בירור; אין מקום להעריך את חומר הראיות אם מהימן הוא אם לאו ואף אין מקום לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן. טענות נוספות של המשיב והכרעה בהן א. עיוות דין כאמור, ביום 01.06.2006 הרשיע בית המשפט בצרפת את המשיב שלא בפניו, ובכך, לדידו, נגרם לו עיוות דין. אילו היה נאשם במדינת ישראל בעבירות המיוחסות לו בצרפת, הרי שלא יכול היה בית המשפט לשפוט אותו ולהרשיעו שלא בפניו, זאת בשל זכותו להליך הוגן, זכותו להתגונן, והדרישה למשפט צדק. זכויות אלו הינן זכויות יסודיות, אשר מתעצמות בייחוד לאור חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. טוען ב"כ המשיב, כי גם אם אכן יזכה למשפט חוזר בצרפת אם יוסגר אליה, הרי שלא יזכה אלא למשפט מהיר ופורמאלי, שכל תפקידו ומטרתו לענות על דרישות החוק ומגבלות תנאי ההסגרה, ותו לא. לטענתו, מדינה אשר הרשיעה אדם שלא בפניו, ואשר השתהתה בהליכי ההסגרה זמן כה רב, נראה כי כבר חרצה את דינו, ואין סיבה להאמין כי כשיוחזר לצרפת, יתנהלו הדברים בצורה שונה. אי לכך, ניתן להניח כי אף בשנית לא יזכה למשפט צדק, ומשכך, אין להיענות לבקשת העותר להסגירו. על כך יש להעיר: נכון הדבר כי בית המשפט בצרפת הרשיע את המשיב שלא בנוכחותו, והדבר נעשה בהתאם לחוק הצרפתי, המתיר שיפוטו של אדם בפלילים שלא בפניו. זאת, בניגוד לחוק בישראל, לפיו לא ניתן להרשיע אדם שלא בפניו, כיוון שלכל אדם הזכות להתגונן, והזכות להליך הוגן, שהן זכויות אשר לא אחת התפרשו כחלק מזכות האדם לכבוד. ברם, חרף האמור, הרשויות בצרפת התחייבו שעם הסגרת המשיב לצרפת, ייערך לו משפט חדש, והפעם בנוכחותו. חזקה על מערכת המשפט של מדינת צרפת כי משהחליטה לערוך משפט חוזר, תעשה זאת תוך שמירה מלאה על זכותו של המשיב להתגונן ולשטוח בפני בית המשפט את סיפור המקרה לשיטתו, ותכריע את הדין ללא כל קשר להכרעה הקודמת שהתקבלה בהעדר הגנה. משכך, סבור אני כי לא ייגרם למשיב כל עיוות דין מעצם קיום משפט חוזר. ב. שיהוי בבקשת ההסגרה ותקנת הציבור לטענת המשיב, האירוע נשוא העתירה אירע בשנת 2002, גזר הדין הושת עליו בשנת 2006, ברם רק בחלוף שבע שנים מיום האירוע, קרי בשנת 2009, החליטו הרשויות בצרפת לבקש את הסגרתו. אמנם, בשנת 2006 הוצא נגד המשיב צו מעצר בינלאומי, ברם רק בשנת 2009 הוצא צו מחודש, אז נמסרה לצרפתים הודעה כי המשיב נמצא בישראל. בקשת ההסגרה נשלחה לישראל ביום 14.12.2009, ומאותו הרגע עברו שלוש שנים נוספות עד שהמשיב נעצר, וזאת ללא הסבר המניח את הדעת. משכך טוען המשיב כי המדובר בזמן ארוך מידי, שעולה כדי שיהוי. מוסיף המשיב וטוען כי בשנים שחלפו מאז שהגיע לישראל הקים כאן משפחה, והוא אב לילדים אשר אינם מעורים בעברו הצרפתי, כך שהשיהוי בהתקדמות ההליכים נגד המשיב יש בו כדי לפגוע לא רק בו אלא אף במשפחתו, על לא עוול בכפם. לטענת ב"כ המשיב, יש וטענת השיהוי במקרה דנן הינה בעצם טענה להגנה מן הצדק, שכן, כפי שבהגנה מן הצדק ניתן לבקש מבית המשפט אם לא לזכות לחלוטין את הנאשם אזי להקל בעונשו, כך גם כאן: היה ויוחלט כי יש בסיס להעמיד את המשיב לדין, מתבקש בית המשפט, בגין טענת השיהוי, להקל עמו באופן שיועמד לדין בישראל ולא יוסגר לצרפת. בדיון לפניי אישש ב"כ העותר כי הצו הבינלאומי הוצא כבר בשנת 2006. כשנשאל מדוע, אם כן, לא אותר המשיב על ידי משטרת ישראל למשך כשלוש שנים, ענה כי צווי מעצר בינלאומיים מתקבלים בהמוניהם, ועל מנת שהמשטרה תאתר את המבוקש יש להסב את תשומת ליבה לכך. בשנת 2009, הוציאו הרשויות בצרפת צו נוסף, בו שונה פורמט הבקשה, או אז נערכה בדיקה בארץ, ונמצא כי המשיב שוהה בישראל עוד משנת 2006. משכך, ביום 14.12.2009, שלחה צרפת לישראל את בקשתה להסגרה. לאחר שנמצא כי הבקשה כפי שהוגשה אינה מספקת להגשת עתירה לבית משפט בישראל, נדרשה המחלקה הבינלאומית בפרקליטות להבהיר למבקשת אילו ראיות עליה להעביר; וכמו כן, נדרש זמן רב נוסף להכנת תרגומים מן השפה הצרפתית לשפה האנגלית. עקב כך, ביום 26.01.2012, וביום 28.08.2012 התקבלו במשרדי ב"כ העותר מסמכים משלימים לבקשת ההסגרה. לטענת ב"כ העותר, שלושת השנים שחלפו מהרגע שנודע לצרפת כי המשיב בישראל, ועד להגשת המסמכים המשלימים לצורך בקשת ההסגרה, אכן מהווים זמן לא מועט, אלא שאין המדובר בשיהוי פסול, שכן המדובר בזמן הגיוני וסביר בהתחשב בבעיות האובייקטיביות הקיימות בתקשורת עם מדינות אירופה, אשר להגדרת ב"כ העותר הינן בבחינת "תקשורת קשה". לטענתו, משך הזמן הינו תוצאה של "רכיב זמן ממושך שלוקח לצרפתים לתרגם את החומר לאנגלית", וכן מכך ש"מדובר במנגנונים כבדים, הרבה מאוד גורמים שצריכים להעביר חומר". דין טענה זאת להידחות. כבר נקבע לא אחת בפסיקה כי על מנת שתקום טענת שיהוי, יש להוכיח כי המדובר בשיהוי קיצוני, המגיע לכדי פגיעה בתקנת הציבור. השוו, ע"פ 4333/10 חיים לביא נ' מדינת ישראל (13.02.11), בו טען המבוקש לשיהוי בן שמונה שנים: אינני סבור כי המקרה שלפנינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים, שבהם ניתן לומר כי מדובר בשיהוי המגיע לכדי פגיעה בתקנת הציבור, אף לשיטתה של השופטת פרוקצ'יה בעניין מונדרוביץ; בענייננו אין המדובר בשיהוי קיצוני, אף אם ניתן היה לגרום לטחנות האכיפה לטחון ביתר מהירות, ועל הרשויות ליתן דעתן לכך במבט לעתיד...מדובר במכלול בפרק זמן לא קצר, ומוטב היה - כאמור - שהזריזות תהא רבה יותר, אולם עלינו לתת את הדעת למורכבות ההעמדה לדין כאשר מעורבות מספר מדינות (בענייננו שלוש), על גופי התביעה והאכיפה ועל הקשיים הכרוכים בכך; מטבע הדברים נחוץ פרק זמן שאינו קצר מאוד. ברע"פ 250/08 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם) נזדמן לי לומר: שיהוי בהליכי הסגרה יצדיק את סיכולם רק בנסיבות שבהן תהא הסגרתו של פלוני אך בשל השיהוי שהיה כרוך בהגשתה של בקשת ההסגרה - בגדר מעשה בלתי צודק בעליל, או, במקום שבו תעלה הסגרתו לכדי מעשה התעמרות קשה" (עניין סירקיס, בעמ' 346, השופט - כתארו אז - מ' חשין), ודומה כי המקרה דנא לא הגיע לדרגתם של אלה". בע"פ 2258/11 יאנוש ויצמן דרן נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.06.12) דובר על מבוקש, שטען לשיהוי בן עשר שנים. ביהמ"ש דחה את טענתו, מזו הסיבה: אשר לתקופה שעברה בין הגשת בקשת ההסגרה המקורית להגשת העתירה המקורית: נוכח החומר הראייתי הרב שנאסף בעניינו של המערער, וחומרת העבירות המיוחסות לו לכאורה, סבורני כי לא ניתן לקבוע שמעבר הזמן עולה כדי שיהוי שחוסם את האפשרות להסגיר את המערער משום תקנת הציבור (והדברים נאמרים במיוחד בהתחשב ברף הגבוה שנקבע בפסיקה לעניין זה, כפי שצוין לעיל). בשל הקושי הפרוצדוראלי אותו הציג ב"כ העותר, נוכחתי כי חרף העובדה כי מיום ביצוע העבירה ועד בקשת ההסגרה עברו בפועל עשר שנים, הרי שלא מדובר בשיהוי קיצוני המגיע לכדי פגיעה בתקנת הציבור. חומר הראיות שנאסף בעניינו של המשיב הינו רב ומורכב; העבירות המיוחסת לו לכאורה, הינן חמורות; והתקשורת עם צרפת ארכה זמן רב בשל מורכבות התרגומים. משכך, סבורני כי אין המדובר בשיהוי קיצוני הפוגע בתקנת הציבור הישראלית. אין להתעלם בהקשר זה ממורכבות העמדה לדין, הנוגעת לשתי מדינות ולא לאחת, וכן אין להתעלם מפערי השפה בין שתי המדינות. לעניין טענת המשיב כי השיהוי בהתקדמות ההליכים נגדו, אף עתיד לפגוע במשפחתו, כבר נאמר בעניין זה, בע"פ 6717/09 ישראל אוזיפה נ' היועץ המשפטי לממשלה (06.12.10), כך: השימוש בסייג תקנת הציבור כמחסום להסגרתו של מבוקש נעשה במשורה ובריסון וגדריו מצטמצמים למצבים קיצוניים "שבהם החשש לפגיעה בנאשם עקב ההסגרה היא בעלת עוצמה וכוח מיוחדים, שיש בהם אף כדי להכריע את האינטרס הציבורי החשוב הטמון במימוש ההסגרה"..בהתאם, הסבל הכרוך, באופן אינהרנטי, בהליכי מעצר, שפיטה ומאסר, כשהוא לעצמו, איננו הופך את ההסגרה למעשה בלתי צודק או למעשה של התעמרות שאם לא כן, יתרוקן מוסד ההסגרה מתוכן. ובלשונו של השופט מ' חשין: '...בדברנו על תוצאה בלתי צודקת בעליל או על התעמרות קשה אין אנו מכוונים לכך שהמבוקש עלול לשאת בסבל של הליכי שפיטה ומאסר. סבלם של נאשם, של עציר ושל אסיר בא בגדרן של התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך של הסגרה, ואין הוא נוגד - באשר הוא - ערכי יסוד של המדינה והחברה בישראל, אותם ערכים שלשמירה עליהם נועדה הדוקטרינה של תקנת הציבור' (עניין סירקיס, בעמ' 347. כן ראו: עניין יגודייב, בעמ' 587-585; עניין אלוני, בעמ' 48-47) ...גם אם נניח כי בחלוף השנים שיקמו המערערים את עצמם ופתחו דף חדש בחייהם, הרי שהסבל שייגרם להם כתוצאה מהליך ההסגרה איננו חורג מתוצאותיו הרגילות והטבעיות של הליך זה ואת הכף מכריע האינטרס הציבורי המחייב, לדעתנו, את הסגרתם. גם אם ניתן לקבל כעובדה את טענת המשיב כי הוא אכן שיקם את עצמו בארץ, ובין היתר הקים משפחה, הקים חברה בע"מ, ועוד; ואף אם ברי כי הסגרתו של המשיב תשפיע לרעה על משפחתו, ויגרום הן לו והן למשפחתו סבל רב; הרי שהמשיב אינו יכול להפוך את נסיבות חייו החדשים, לאחר שברח מהרשויות הצרפתיות, משום קרדום לחפור בו. ראשית, המשיב הוא האחראי לכך שהבשורה על בקשת ההסגרה נפלה על משפחתו "כרעם ביום בהיר". אילו הייתה משפחתו מודעת לעברו, הייתה לבטח נערכת, לפחות באופן מנטאלי, לאפשרות כי יבוא היום והמשיב יהיה מבוקש בידי רשויות צרפת. שנית, כפי שהעיר בית המשפט בפס"ד אוזיפה לעיל, סבלם של נאשם, של עציר ושל אסיר בא בגדרן של התוצאות הטבעיות והרגילות הנלוות להליך של הסגרה, ואין הוא נוגד ערכי יסוד של המדינה והחברה בישראל. כמו כן, התחשבות בסבל אשר ייגרם למשיב ולמשפחתו, ככל שבית המשפט ער לו, תרוקן את מוסד ההסגרה מתוכן, שכן ברי כי לכל הליך שכזה נלווה סבל, במידה זו או אחרת, גם למבוקש וגם למשפחתו. על כן, אין לי אלא לדחות את טענותיו של המשיב בדבר השיהוי בעניינו. ג. מרכז חייו של המשיב וזכותו לחיי משפחה על בסיס האמור יש גם לדחות את טענת המשיב שאין להסגירו עקב כך שישראל הפכה למקום מושבו החדש ומרכז חייו, לפי מבחן הזיקות, קרי, מקום מגוריו, מקום מגורי משפחתו, מנהגיו ואורח חייו, מקום עיקר נכסיו, בית הספר בו מתחנכים ילדיו, ומקום עבודתו. כאמור, מצבו הנוכחי של המשיב יצר הוא עצמו במו ידיו, לאחר שברח מצרפת עת אמור היה לעמוד לדין, ועובדה זו מאיינת את ההתחשבות המבוקשת בתנאי חייו החדשים בישראל. אמנם, לטענת המשיב עזב את צרפת בטרם הועמד לדין, עקב תחושת רדיפה, שכן חש כי הרשויות בצרפת חרצו את דינו מבלי שתינתן לו הזדמנות להתגונן ולהוכיח את חפותו; ומתוך תחושה זו, עשה המשיב בחירה להתחיל את חייו מחדש בישראל. בשל נסיבות המקרה המצערות, וכן בשל העובדה כי ישראל הפכה למקום מושבו של המשיב, סבור המשיב, כי מתחייבת המסקנה לפיה, עליו לרצות את עונשו בישראל, ולא בצרפת. טענה זו אין לקבל. ישראל מכבדת את צרפת כמדינת חוק, ועל כן יוצאת מתוך ההנחה שאם יוסגר המשיב יזכה למשפט הוגן, בו תעמוד לו זכות מלאה להתגונן; וטענת "תחושת הרדיפה" נטענה בעלמא. ממשיך וטוען המשיב כי יש לבחון האם בקשת ההסגרה עולה בקנה אחד עם סעיף 8 לאמנה האירופית בדבר זכויות האדם, Convention for the Protection of Human Rights and Fundamental Freedoms as amended by Protocols No. 11 and No. 14 (01.06.2010), אשר מכירה בזכותו של כל אדם לחיי משפחה. בתמיכה לטענה זו צירף ב"כ המשיב המלומד פסק דין של בית המשפט העליון הבריטי, F-K Polish Judicial Authority and R (HH and PH) v Deputy Prosecutor of the Italian Republic, Genoa [2012] UKSC 25 (20.06.2012), בו הוחלט לקבל את ערעורה של אם לחמישה ילדים נגד הסגרתה לפולין, מתוך הנחה כי להסגרתה עלולות להיות השלכות חמורות על ילדיה. ברם, בפסק הדין האמור לא נקבע כי שיקול זה לבדו יעמוד לו לכל מבוקש נגד הסגרתו, ועל בית המשפט לשקול שיקולים נוספים, לרבות משקל העבירות המיוחסות למבוקש, כשבמקרה ההוא מדובר היה בעבירות ברמת חומרה נמוכה, וכן תישקל חומרת השיהוי וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ועד להסגרה. וכך נאמר: יש לבחון בזהירות את השפעת ההסגרה על חיי המשפחה של ילדי המבוקש, וזאת בשים לב לאינטרס הציבורי שבהסגרה המשתנה בהתאם לסוג העבירה ולחומרתה. האינטרס הציבורי שבהסגרה עשוי לסגת מפני הזכות לחיי משפחה, אם הפגיעה בזכויות הילד ובטובת הילד צפויה להיות חמורה במיוחד. שיהוי וחלוף הזמן עשויים להפחית את משקלו של האינטרס הציבורי שבהסגרה, ומנגד להגדיל את משקלה של הזכות לחיי משפחה. (ראה, הסניגור 6- 185, עמ' 49) אין כל ספק בעובדה שהסגרת המשיב תמנע ממנו המשך חיי משפחה, ויש להצטער על כך. עם זאת, אין להתעלם מחומרת העבירות המיוחסות למשיב, כולל קיפוח חיי אדם; ובנסיבות אלו, וכמפורט לעיל, גובר האינטרס הציבורי בעד כיבוד התחייבותה של מדינת ישראל כי המבוקש יועמד לדין במדינה בה בוצעו המעשים המיוחסים לו, ועל כן, בנסיבות המקרה דנן, אין מקום להתייחסות לחיי המשפחה של המשיב כמחסום להסגרתו. ד. עבירת הריגה המיוחסת למשיב בתשובתו לעתירה, וגם בדיון שלפניי, טען ב"כ המשיב כי אין לייחס למשיב את עבירת ההריגה, בשל העובדה כי לא הוצגו ראיות המצביעות על עבירה ספציפית זו לפי הדין הפלילי הישראלי; ועל כן, אי אפשר גם להסגיר את המשיב למדינה המבקשת לעמידתו לדין בגין עבירה זו. לטענתו, העובדות הרלוונטיות, אף לפי גרסתו של העותר, מצביעות לכל היותר על גרימת מוות ברשלנות ולא הריגה. לשם כך מפנה ב"כ המשיב לסיכומה של ההלכה הרלוונטית בספרו של יעקב קדמי, על הדין בפלילים- חוק העונשין, חלק שלישי (מהדורה מעודכנת, 2006) בעמ' 1220, ממנו עולה כי על מנת לייחס לאדם עבירה של הריגה יש צורך במודעות באשר לכל אחד מרכיבי היסוד העובדתי של העבירה, וזו לשונו: המבדיל בין גרימת מוות בהריגה לבין גרימת מוות ברשלנות מתמקד, אפוא, ביסוד הנפשי הדרוש להרשעה בכל אחת מהן: הריגה- מצריכה "מודעות" כלפי שלושת רכיבי היסוד העובדתי ["הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם" - ב.ג.] ובנוסף לכך- פזיזות (אם באדישות אם בקלות דעת) כלפי התרחשות התוצאה; ואילו גרימת מוות ברשלנות מדברת ב"היעדר מודעות" כלפי כל אחד משלושת רכיבי היסוד העובדתי בנסיבות שבהן אדם מן הישוב היה מודע להם..בהקשר זה, "רשלנות" היא היפוכה של "מחשבה פלילית".. מבחנה של רשלנות כיסוד נפשי הינו- בסופו של דבר- מבחן אובייקטיבי של "צפיות סבירה", שבמרכזה "האדם הסביר"; שהרי עבירת הרשלנות, מדברת בהיעדר "מודעות" במקום שאדם סביר בנעלי העבריין היה יכול וצריך להיות "מודע" (כאשר המודעות משקפת הלכה למעשה- את ה"חזות" מראש של הסיכון ואפשרות התממשותו). לטענת המשיב, הוא לא היה מודע לאפשרות כי ההצתה שנגרמה על ידו - אם תתקבל הגרסה העובדתית כי אכן הוא אשר הצית את הדליקה - תגרום לפיצוץ שיהרוג את אותה שכנה, בעוד שאובייקטיבית, מקובל עליו כי האדם הסביר צריך היה להיות מודע לכך; ואי לכך, מדובר בגרימת מוות ברשלנות ולא בהריגה. בהקשר זה טוען עוד ב"כ המשיב כי המשיב לא צפה שהוא עצמו ייפצע אנושות באירוע, ועל כן, קל וחומר כי לא צפה את הריגת השכנה כתוצאה מאותו אירוע. על מנת לחזק את טענתו, מפנה ב"כ המשיב לת"פ (ב"ש) 8266/08 מדינת ישראל נ' יגאל גוזלנד (19.07.11), בו הוכח כי בעל מועדון בבאר שבע שלח אדם להצית את המועדון (בין היתר על מנת לזכות בכספי ביטוח), ואותו אדם, כתוצאה מההצתה, מת מכוויותיו. באותו מקרה נקבע כי אין בעובדות האמורות כדי להקים אשמה בגין הריגה: אינני מקבל את טענת המאשימה שמוות של אדם בשריפה שהוא עצמו הצית, הוא "תוצאה טבעית" של הצתת אש. אמנם, שריפה היא מעשה שטמון בו סיכון, אך היא רחוקה מלהיות מעשה שתוצאתו הטבעית היא מוות. דבר יום ביומו הוא שאנשים מציתים אש בהקשרים של מלאכה, חקלאות, בילוי ועוד, רק לעיתים נדירות הדבר גורם למוות, ולעיתים עוד יותר נדירות המת הוא האיש שהצית את האש. על כן, החזקה שאדם מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו, אינה יכולה לשמש כאן בסיס להוכחת מודעותו של הנאשם לאפשרות מותו של המנוח. ב"כ המשיב תולה את יהבו בפסק דין זה, על מנת לבסס את טענתו כי חזקה על המשיב שלא היה מודע לתוצאות מעשיו, קרי לאפשרות שההצתה תגרום למות אדם; ומשאין מודעות, המדובר בגרימת מוות ברשלנות ולא הריגה. מנגד טוען ב"כ העותר, כי המשיב מערבב שלא לצורך בין עבירת הריגה לגרימת מוות ברשלנות. לטענתו, אף אם סבר המשיב כי לא ייפצע וכי יצליח לברוח, מודע היה לאפשרות כי מי שנמצא למעלה ישן, ולא יוכל לברוח מבעוד מועד; ומכאן, שלכל הפחות מדובר בפזיזות מסוג קלות דעת, כך שאין המדובר בגרימת מוות ברשלנות, כטענתו, כי אם בהריגה. לצורך הוכחת טענתו, מפנה ב"כ העותר לנספח ג', בעמ' 135 לעתירה, שם מודה המשיב בפירוש כי ידע גם לפני האירוע נשוא העתירה כי יש שכנים המתגוררים בקומה השנייה מעל המחסן. בשאלת הגדרת העבירה בה ניתן להאשים את המשיב, הדין עם העותר. המשיב מודע היה לעובדה כי השכנים מתגוררים בקומה השנייה מעל המחסן (אף אם הקומה השנייה ממוקמת בחלקו האחורי של המתחם, כפי שהבהיר בפניי ב"כ המשיב), וזאת לאור הודאתו של המשיב כי ידע על כך כי מתגוררים שם אנשים. משהיה מודע לעובדה כי מתגוררים בקומה זו אנשים, חזקה שהיה מודע לאפשרות שהשכנים ייפגעו כתוצאה מן ההצתה, לרבות מוות. בהקשר זה אומר, כי טענת ב"כ המשיב לפיה המשיב לא יכול היה לצפות שייפצע ועל כן, קל וחומר שלא צפה כי השכנים יפצעו, אינה עומדת לו, כיוון שיש להניח כי מי שמצית דליקה יוצא מתוך ההנחה שישמור על עצמו לבל ייפגע, ואין אלא להסיק שאם אכן ביצע המשיב את ההצתה, כלל לא צפה שהאש תתפשט אף עליו. זאת, בעוד שברור לכל בר-דעת שהצתת קומת הקרקע של מבנה עלול - בסבירות גבוהה - להתפשט אף לקומה שמעליה או לגרום נזק חמור למבנה אשר עלול לפגוע ואף להרוג את הדיירים התמימים הישנים למעלה. אי לכך, מקובלת עליי טענת ב"כ העותר כי אכן מדובר בהריגה, שכן המשיב נטל סיכון בלתי סביר בעצם הצתת המחסן, תוך שהוא מודע לסיכון, אך מתוך "תקווה" כי לא יאונה רע לאיש; ומשכך, מודע היה לתוצאה האפשרית של מעשיו. מדובר, אפוא, במודעות מסוג פזיזות וקלות דעת, על פיה מתגבשת עבירת ההריגה ולא גרימת מוות ברשלנות (ראו, ע"פ 4230/99 אבו ג'אנם נגד מדינת ישראל, פ"ד נו(1)34 (2001), בעמ' 43, וכן ע"פ 6968/09 יונס נ' מדינת ישראל (30.8.2012), בעמ' 25-26). באשר לפס"ד גוזלנד אליו מפנה ב"כ המשיב, אומר כי מסקנת בית המשפט באותו עניין אינה מקובלת עליי בנסיבות המקרה שלפניי, שכן, כאמור, אדם המצית קומה נמוכה, כשמתגוררים אנשים בקומה שמעליה, מודע היטב לסיכון הממשי והישיר כי הדבר עלול לגרום למוות, שכן אין המדובר בתרחיש הרחוק מן המציאות. אש יכולה להתלבות בקלות, ואפשרות השליטה עליה אינה דבר שניתן לצפות מראש; ומשכך, החזקה כי אדם מודע לתוצאות הטבעיות של מעשיו בנסיבות המתוארות, רלוונטית אף במקרה של מות אדם כתוצאה משריפה. על כן, המסקנה המתבקשת היא כי עובדות האירוע נשוא העתירה אכן מגבשות את עבירת ההריגה כטענת העותר, ועל כן, ניתן להסגיר את המשיב בגין עבירה זו. ה. עיקרון ההדדיות לטענת ב"כ המשיב, אין על ישראל חובה להיעתר לבקשת ההסגרה שהוגשה על ידי צרפת, מאחר שצרפת אינה מכבדת את עיקרון ההדדיות בין המדינות, והיא אינה מסגירה את אזרחיה לישראל, אף כשבקשת ישראל עומדת בכל הדרישות של האמנה. על מנת להמחיש את דבריו מפנה ב"כ המשיב לסיפורה המפורסם של אזרחית ישראלית, לי זיתוני ז"ל, אשר נהרגה ביום 16.09.11 בתאונת דרכים על ידי שני אזרחי צרפת, עת שהו בישראל במסגרת חופשה. לאחר קרות האירוע נמלטו השניים לצרפת, שם לא הוגש נגדם כתב אישום עד היום, והם מתהלכים חופשיים, מבלי ששילמו את חובם לחברה. אמנם, המשיב אינו מתעלם מן העובדה כי צרפת סייגה את הצטרפותה לאמנה באי הסגרת אזרחיה, כך שעמדתה זו אינה מפרה את התחייבויותיה כלפי יתר המדינות שהצטרפו לאמנה. יחד עם זאת סבור המשיב כי אין בסייג זה כדי להקנות לצרפת את הזכות לא רק להימנע מהסגרת אותם מבוקשים אלא אף להשתהות בהעמדתם לדין. לטענתו, העובדה כי הציבור שוצף וגועש אל נוכח אי הסגרת אותם אזרחים צרפתיים - כך לדבריו - ממחישה באופן חד משמעי את היעדר ההדדיות מצידה של צרפת. ככל שטענת המשיב שובה לב, אין לקבלה כהגנה נגד העתירה שלפניי. לכל היותר, מדובר בטענה הנוגעת למדיניות של מדינת ישראל בסוגיית ההסגרה לצרפת, ולא לחוק ההסגרה עצמו, שהוא - ורק הוא - מופקד לביצועו של בית משפט זה בעתירה שלפניו. חובת ההדדיות הינה פונקציה של תנאי האמנה שבין שתי המדינות, וככל שהיא אינה חלה על צרפת עקב הסתייגותה מהסגרת אזרחיה עם צירופה לאמנה, אין כל פגם משפטי בסירובה להסגיר את המבוקשים בעניינה של לי זיתוני ז"ל, ואף באי-העמדתם לדין בצרפת. אכן, הידיעה כי המבוקשים האמורים מתהלכים חופשי בצרפת מבלי שהועמדו לדין, קשה היא עד מאוד. ברם, מקומם של שיקולים מעין אלה הוא בתחום המדיניות, אשר יש לשקללם, אם בכלל, בדרג המדיני, ובמקרים של הסגרה, על ידי שר המשפטים, שבידו הסמכות הסופית להחליט האם אדם שהוכרז כבר-הסגרה יוסגר בפועל למדינה המבקשת. אי לכך, ככל שהתנאים להסגרה מתקיימים, על ישראל החובה להסגיר לצרפת את האזרחים הצרפתים המבוקשים, אשר מצויים בגבולותיה. סיכום לאחר שדנתי בטענות הצדדים מזה ומזה, נחה דעתי כי יש לקבל את העתירה, ועל כן אני מכריז בזה על המשיב כבר-הסגרה לצרפת, בגין העבירות המפורטות בעתירה. מעצרהסגרה