קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תניית אי תחרות בהסכם: 1. עילת התביעה בכתב התביעה התבקשו צווי מניעה וסעד כספי אשר צומצם בסופו של דבר על ידי התובעות לתביעה בגין הלוואה שניתנה לנתבעים 1 ו-2 בסך 2 מיליון ₪. בכתב התביעה נאמר כי התובעת 2, הוכמן את שכטר - עידן חדש בתיירות בע"מ (להלן: "עידן חדש"), היא חברה העוסקת בארגון והפקה של כנסים ואירועים עבור לקוחות עיסקיים. התובעת 1, המילניום השלישי - תיירות ונופש החזקות בע"מ (להלן: "מילניום"), היא חברת האם של עידן חדש ומחזיקה במלוא מניותיה. הנתבעים 1 ו- 2היו המייסדים של עידן חדש ובסוף שנת 2004 מכרו את עידן חדש למילניום. בכתב התביעה נאמר כי בתמורה למניות עידן חדש קיבלו הנתבעים מיליוני ₪ (חצי מיליון דולר- ד.ק.) ואופציות במילניום והם הפכו לשותפים בה. כחלק מהסכם מכר המניות נקבע כי הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "הוכמן" ו"שכטר") ינהלו את מילניום, את עידן חדש וחברה בת נוספת של מילניום בשם צבר. התמורה אותה קיבלו הנתבעים 1 ו-2 הגיעה לסכום של 12 מיליון ₪ במשך שש השנים האחרונות. בכתב התביעה נאמר כי בשל סכסוך החליטו הוכמן ושכטר לעזוב את ניהול החברות ולפתוח בתחרות ישירה נגדן. לצורך זאת הקימו את הנתבעת 3 הוכמן ושכטר הפקות בע"מ (להלן: "החברה"). נטען כי הנתבעים מפעילים לחץ כבד על עובדי עידן חדש ולקוחותיה כדי "שיערקו" לחברה המתחרה שהקימו. כחלק מהסכם מכר המניות צורף הסכם העסקה בו נקבע כי הוכמן ושכטר לא יתחרו בעידן חדש במשך שנתיים מהיום בו יפסיקו לנהל את הפעילות. סעיף 7 לנספח ב' קבע את תקופת אי התחרות. בכתב התביעה תוארה בהרחבה הפעילות הנטענת של הוכמן ושכטר המפרים את הסכם מכר המניות ומתחרים בעידן חדש. עוד התייחס כתב התביעה להסכמי הלוואה אשר נחתמו ביוני 2008 בין כל אחד מהנתבעים 1 ו- 2 לבין מילניום בסך של מיליון ₪. נאמר כי הנתבעים לא שילמו את התשלום הראשון על חשבון ההלוואה למרות שהוא חלף ביום 31.5.11. מאחר והנתבעים 1 ו- 2 סיימנו את תפקידיהם בתובעות הועמדה ההלוואה לפרעון מיידי על פי האמור בהסכם ההלוואה. 2. כתב ההגנה בכתב ההגנה נטען כי הסמכות לדון בטענות באשר להפרת תנית אי התחרות והפרת הסכם ההלוואה נתונה לבית הדין לעבודה. הנתבעים פרטו את התנהלות הצדדים באשר לרכישת המניות בעידן חדש וההסכם בין הצדדים. כמו כן, נאמר כי התובעות העלימו במכוון וביודעין את סעיף 9.3 להסכם מכר המניות, הקובע תקופת אי תחרות אשר מסתיימת במרץ 2007. ככל שיש סתירה בין האמור בהסכם מכר המניות - לבין האמור בהסכם ההעסקה יש לקבוע כי סעיף 9.3 להסכם מכר המניות, שהוא ההסכם העיקרי גובר. בכל מקרה, יש לקבוע כי תנית אי התחרות המצויה בהסכם ההעסקה פוגעת בחופש העיסוק. אין לתובעות אינטרס לגיטימי, לרבות סוד מסחרי, הראוי להגנה בפני הזכות לחופש העיסוק של הנתבעים. נאמר כי התובעות ידעו על כוונת הנתבעים לפתוח חברה חדשה. בכל מהלך עבודתם בעידן חדש פעלו הנתבעים בתום לב, לא הפרו את אמון החברה ולא חתרו תחתיה. נטען כי הנתבעים לא שידלו או ייעצו למי מהקשורים לעידן חדש להפסיק לעבוד עם עידן חדש או להתפטר. באשר להסכם ההלוואה - נטען כי הצדדים הגיעו בשנת 2009 להסדר במסגרתו תמחק ההלוואה. אולם, מילניום הפרה את התחייבויותיה על פי ההסדר. 3. הסעדים הזמניים עם הגשת התביעה הוגשה בקשה לצו מניעה זמני, בה התבקש בית המשפט להורות לנתבעים לא להעסיק ולהציע תעסוקה למי מעובדי התובעות או מנהלי התיקים שלהן ולהימנע מלהמשיך לתת שירותים בתחום עיסוקן של התובעות למי מלקוחות התובעות באופן ישיר או עקיף. סעדים אלה התבקשו במעמד צד אחד. כמו כן, התבקש בית משפט ליתן צו מניעה רחב יותר לאחר דיון במעמד הצדדים. פרטי הבקשה וטענות הצדדים בעניין זה פורטו על ידי בהחלטה שניתנה ביום 14.12.11, לאחר דיון במעמד הצדדים. במסגרת ההחלטה תוארו ההסכמים השונים בין הצדדים - הסכם מכר המניות והסכם ההעסקה. בהחלטה נקבע כי הסכם מכר המניות הוא ההסכם העיקרי והסכם ההעסקה הוא בגדר נספח לו. לכן, יש להתייחס לשני ההסכמים כמקשה אחת. עוד נאמר בהחלטה כי מההשוואה בין שני ההסכמים עולה כי קיימת סתירה בין סעיף 9.3 להסכם מכר המניות - לבין סעיף 7 להסכם ההעסקה. במסגרת ההחלטה התייחסתי לעדותו של הוכמן בעניין מקורו של סעיף 7 ולגרסת התובעות בעניין מקורו של סעיף 9.3 בהסכם מכר המניות. בסופו של דבר, נקבע כי הסיבה להכללת תנית אי תחרות בהסכם מכר המניות; היחס בין סעיף 9.3 להסכם מכר המניות לבין סעיף 7 להסכם ההעסקה; שאלת הסתירה ביניהם וכוונת הצדדים הנדרשת כדי לפרש את המערכת ההסכמית - תתברר במסגרת ההליך העיקרי. לאור זאת לא ניתן צו מניעה זמני אשר יאסור את עצם התחרות בין הצדדים. עוד נקבע בהחלטה, כי עולה מחומר הראיות כי מאז שהוקמה החברה עברו מספר מנהלי תיקי לקוחות ועובדת שכירה של התובעות לעבוד עם הנתבעים. לכן ניתן צו אשר אסר על הנתבעים לפנות למי מעובדי החברה ולמנהלי תיקי הלקוחות, וצו האוסר להעסיק עובדים שאינם מועסקים על ידי החברה עד אותו יום. באותו שלב לא ניתן צו אשר יאסור על הנתבעים להעסיק מי מנהלי התיקים אשר עבדו עם התובעות אשר יפנה אליהם. זאת לאור העובדה כי מדובר בקבלנים עצמאיים אשר אינם חתומים על הסכם בלעדיות עם התובעות. 4. דיון והחלטה א. המערכת ההסכמית בין הצדדים לתביעה צורף כנספח 1 הסכם מכר המניות בין מילניום, עידן חדש, הוכמן ושכטר. בהסכם זה, אשר נחתם ביום 11.11.04, נאמר כי הוכמן ושכטר מחזיקים בחלקים שווים ב- 100% של עידן חדש וכי מילניום היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה. הצדדים מבקשים להתקשר ביניהם בעיסקה לפיה תרכוש מילניום את מלוא מניות עידן חדש מאת הוכמן ושכטר. "המועד הקובע" בהסכם זה נקבע כשבעה ימי עסקים מהמועד בו יושלמו התנאים המתלים הקבועים בהסכם. להסכם צורפה רשימת עובדי עידן חדש והתנאים הסוציאליים הרלוונטים, בנספח 2.9.1 עוד צורפה רשימת הקבלנים העצמאיים המגישים שירותים לעידן חדש, שהם למעשה מנהלי תיקי הלקוחות. רשימה זו צורפה בנספח 2.9.2. כמו כן צורפה רשימת ההסכמים המהותיים שעידן חדש קשורה אליהם, בנספח 2.10.1. סעיף 6.5 קבע חובת סודיות בתקופת הביניים עד להשלמת העיסקה. סעיף 7.2.8 קבע כי התקבל אישור של עידן חדש, על פיו העסקת הוכמן ושכטר הסתיימה נכון ליום 31.12.04. נאמר כי יימסר מכתב שחרור למילניום ויכנסו לתוקף הסכמי ההעסקה של הוכמן ושכטר במילניום. הסכמי ההעסקה צורפו להסכם מכר המניות כנספח 7.2.8. נקבע בהם כי הוכמן ישמש כמנכ"ל מילניום ושכטר כמנכ"ל עידן חדש - החל מיום 1.1.05. סעיף 9.2 קבע חובת סודיות עם השלמת ההסכם. סעיף 9.3 להסכם מכר המניות נושא את הכותרת "אי תחרות". בסעיף נקבע כי הוכמן ושכטר מתחייבים, למשך תקופה של 24 חודשים מהמועד הקובע כאמור לעיל, כי לא יעסקו בעסק המתחרה בעסקי מילניום ועידן חדש. (ההדגשה שלי - ד.ק.). בנוסף, נקבע באותו סעיף כי הוכמן ושכטר לא יפעלו במשך תקופה זו על מנת לשדל או לעודד עובד כלשהו או נותן שירותים, לחדול להיות מועסק על ידי עידן חדש או מילניום. בהסכם מכר המניות נאמר כי הסכמי ההעסקה מהווים נספח להסכם מכירת המניות. (סעיף 7.2.8 - ד.ק.). יתרה מזאת, בכל אחד מהסכמי ההעסקה נקבע בסעיף 5 כי הסכם ההעסקה יכנס לתוקף עם השלמת הסכם מכר המניות, אשר כונה בהסכם ההעסקה "ההסכם העיקרי", כאשר הסכם ההעסקה מצורף לו כנספח 7.2.8. במסגרת הסכם ההעסקה נקבעה אופציה לרכישת מניות לכל אחד מהנתבעים. נספח ב' להסכם ההעסקה נושא את הכותרת "סודיות ואי תחרות". על פי האמור בנספח ב' מתחייב כל אחד מהמנהלים, הנתבעים 1 ו- 2, לשמור על סודיות לגבי מידע סודי שיגיע אליו בתקופת עבודתו. ההתחייבות לסודיות אינה מוגבלת בזמן והיא תחול הן בתקופת העבודה והן לאחריה. "מידע סודי" הוגדר כעבודה, שיטה או תהליך שעידן חדש צברה או פיתחה במהלך עבודתה, לרבות פרטי התקשרות עם ספקים ולקוחות, שיטות שיווק, מכירות ותמחור. הנתבעים התחייבו לא להתחרות בחברה ולא לשדל התקשרות עם לקוח של עידן חדש. בסעיף 7 להסכם ההעסקה נקבע כי התחייבויות הנתבעים כמנהלים לאי תחרות ואי השידול תעמודנה למשך תקופת העסקתם בחברה וכן לאחר סיום עבודתם - לתקופה של 24 חודשים מתום תקופת ההודעה המוקדמת על הפסקת ההתקשרות. (ההדגשה שלי - ד.ק.). ב. סעיפי אי התחרות במערכת ההסכמית בין הצדדים סעיף אי התחרות המצוי בהסכם מכר המניות, סעיף 9.3 הנושא את הכותרת "אי תחרות", קובע התחייבות שלא לעסוק בעסק מתחרה למשך תקופה של 24 חודשים מהמועד הקובע - 7 ימי עסקים מהמועד בו יושלמו התנאים המתלים הקבועים בהסכם. סעיף 7 המצוי בנספח ב' להסכם ההעסקה - שהוא עצמו נספח להסכם מכר המניות אשר כונה "ההסכם העיקרי" - קובע את התחייבות הנתבעים לאי תחרות לתקופה של 24 חודש מתום תקופת ההודעה המוקדמת על הפסקת ההתקשרות. במסגרת הבקשה לסעדים זמניים, העיד הוכמן כי כל מה שהתחייב לו הוא כי שנתיים מהמועד הקובע לא יתחרה בעסקיה של החברה. לגבי סעיף 7 להסכם ההעסקה טען הוכמן כי הוא סותר התחייבות זו וכי "שהוא כנראה מקורו בטעות". (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 6.12.11). משנשאל הוכמן האם כאשר חתם על הסכם ההעסקה התכוון לכבד התחייבות זו, ענה שוב שכנראה מקורו של הסעיף בטעות "אני התייחסתי לזה שזה אותו סעיף. לא שמתי לב כנראה שיש פה סתירה מול הסעיף העיקרי". (עמ' 27 לפרוטוקול מיום 6.12.11). מנגד טענו התובעות, מבלי שהדבר נתמך בתצהיר, כי מניסיון התחקות אשר נעשה על ידן עולה כי ככל הנראה מקורו של סעיף 9.3 להסכם מכר המניות, הוא בטיוטות מוקדמות אשר נערכו לפני שהוחלט באופן סופי כי הנתבעים ינהלו בפועל את העסק כולו. לטענתו, יש לסעיף משמעות בפני עצמו רק במקרה שמסירת ניהול התובעות לידי הנתבעים לא תצא לפועל. בסופו של דבר נקבע על ידי, כאמור, במסגרת החלטת הביניים כי פרוש המערכת ההסכמית יתברר במסגרת ההליך העיקרי. מהראיות אשר הוצגו בפני במסגרת ההליך העיקרי עולה באופן מפורש כי לגבי שתי ההתניות התנהל מו"מ ארוך וממצה. מטעם התובעות הוגש תצהירו של ליאור חנס (להלן: "חנס") אשר משמש כיום כיו"ר כור תעשיות בע"מ. בתצהיר נאמר כי במועד הרלוונטי לחתימה על ההסכם בין הצדדים, בשנת 2004, היתה קבוצת גנדן בעלת השליטה במילניום. כמו כן נאמר בתצהיר כי חנס יצר את הקשר עם הנתבעים על בסיס היכרות בינו לבין הוכמן. קשר זה הוביל בסופו של מו"מ לחתימה על הסכם מכר המניות. עדות זו עולה בקנה אחד עם עדותו של הוכמן. בתצהירו העיד הוכמן כי מילניום היא חלק מקבוצת חברות השייכות לאי.די.בי חברה לפיתוח בע"מ, וכי בשנת 2004 פנו לעידן חדש נציגי אי.די.בי והציעו לה להצטרף למילניום. הוכמן אישר בחקירתו הנגדית כי חנס היה היחיד מטעם אי.די.בי שניהל את המו"מ (עמ' 94 לפרוטוקול). לתצהירו של חנס צורפו טיוטות שונות של ההסכמים. בטיוטה מס' 1 של הסכם מכר המניות - נקבעה ההתחייבות בדבר אי תחרות בסעיף 9.4 (אשר הפך בטיוטה הסופית לסעיף 9.3. - ד.ק.). באותו סעיף צויינה ההתחייבות לאי תחרות למשך תקופה של 24 חודשים מהמועד הקובע, בכפוף לדיני ההגבלים העסקיים וקבלת כל אישור הנדרש על פיהם. באותה טיוטה נאמר כי האמור בסעיף כפוף להוראות הסכמי ההעסקה של הנתבעים, אשר מצורפים להסכם כנספחים. עוד נאמר, כי הנתבעים מצהירים שידוע להם שההגבלות האמורות מהוות חלק מהותי מההסכם. אם יתברר בטריבונל שיפוטי כלשהו כי ההגבלות רחבות מטעם כלשהו - יראו את ההגבלות כחלות על משך הזמן המקסימאלי המותר על פי דין או על פי הטריטוריה הרחבה אשר תותר על פי דין. טיוטה זו הועברה על ידי ב"כ התובעות לב"כ הנתבעים. על גבי טיוטה זו נעשו תיקונים על ידי הנתבעים. בין היתר נרשם על ידי ב"כ הנתבעים, בסעיף אי התחרות, 3 חודשים במקום 24 חודשים. (נספח 6 לתצהירו של חנס). במקביל הועברה ביום 20.10.04 טיוטת הסכם ההעסקה על ידי ב"כ הנתבעים לב"כ התובעות. באותה טיוטה קיימת התחייבות לסודיות במהלך תקופת ההסכם ולתקופה של 12 חודשים מתום תקופת ההעסקה. בטיוטה זו לא קיים סעיף בדבר אי תחרות ואף לא מצוי הנספח אשר צורף בסופו של דבר כנספח ב' להסכם ההעסקה. על גבי טיוטה זו העיר חנס הערות בכתב יד כפי שעולה מנספח 5 לתצהירו. חנס רשם בכתב ידו בסמוך לסעיף 9 אשר התייחס בטיוטה לחובת סודיות בלבד - "לא יכול לעמוד בתחרות 24 חודשים". בטיוטה נוספת מיום 27.10.04 של הסכם ההעסקה נאמר בסעיף 13, הנושא את הכותרת "סודיות" - "המנהל יחויב בסודיות ואי תחרות כאמור בנספח ב' להסכם זה". לטיוטה זו כבר צורף נספח ב'. בנספח ב' מופיעה התחייבות לאי תחרות לתקופה של 12 חודשים מתום תקופת ההודעה המוקדמת. בטיוטה מס' 3 של הסכם מכר המניות מיום 27.10.04, אשר הועברה על ידי ב"כ מילניום, הסכימה מילניום להוריד את תקופת אי התחרות מ- 24 חודשים ל- 12 חודשים מהמועד הקובע. זאת לאחר שבטיוטה קודמת ביקשו, כאמור, הנתבעים לקצר את התקופה ל- 3 חודשים (טיוטה זו צורפה כנספח ה' של הוכמן). באותה טיוטה אף נמחקה מסעיף זה, על ידי התובעות, ההוראה על פיה האמור בהסכם מכר המניות כפוף להוראות הסכמי ההעסקה אשר מצורפים לו כנספחים. ביום 4.11.04 שלחה ב"כ מילניום לב"כ הנתבעים טיוטות עדכניות של ההסכמים. במייל המצורף נאמר כי מצורפים הסכם מכר המניות, הסכם ההעסקה ונספח האופציות, כשהם מתוקנים בהתאם לסיכום בישיבה אתמול. עוד נאמר, כי נספח אי התחרות וסעיף אי התחרות בהסכם רכישת עידן - נותרו במחלוקת והם יידונו בישיבה שנקבעה ליום א' הקרוב. ביום א', 7.11.04, התקיימה כפי הנראה הישיבה כשלאחריה שלחה ב"כ התובעות לב"כ הנתבעים הסכמים מתוקנים בהתאם לישיבה מאותו יום. בהסכם מכר המניות, אשר צורף לאותו מייל, תוקן סעיף 9.3 בעניין אי התחרות לתקופה של 24 חודשים - במקום 12 חודשים מהמועד הקובע. נספח ב' להסכם ההעסקה תוקן אף הוא כך שהתחייבות הנתבעים לאי תחרות על פי סעיפים 5 ו- 6 - תקפה ל- 24 חודשים (במקום 12 חודשים אשר היו רשומים בטיוטה הקודמת - ד.ק.). בתצהירו הבהיר חנס, ועדות זו עולה בקנה אחד עם הטיוטות, כי באותה ישיבה אשר התקיימה ביום 7.11.04 הבהיר באופן חד משמעי כי אם הנתבעים לא יתחייבו לאי תחרות במשך 24 חודשים מיום שיעזבו את ניהול החברות לא תהיה עיסקה. לדבריו, הנתבעים הסכימו להתחייבות זו, כפי שעולה מהטיוטה שהועברה על ידי ב"כ מילניום לב"כ הנתבעים (נספח 8 לתצהירו של חנס). על נוסח זה חתמו, בסופו של דבר הצדדים, ביום 11.11.04. מכל האמור לעיל עולה כי התנהל מו"מ ארוך ומפורט, בין היתר בעניין הסעיפים המתייחסים להגבלת התחרות - הן בהסכם מכר המניות והן בהסכם ההעסקה. המחלוקת האחרונה התייחסה לתקופת אי תחרות של 12 חודשים לה הסכימו הנתבעים - לעומת דרישת התובעות לתקופה של 24 חודשים ולהכללת שני סעיפים נפרדים בשני ההסכמים, לאחר שנמחקה ההפניה וההכפפה בהסכם מכר המניות להסכם ההעסקה על פי דרישת התובעות, כפי שציין הוכמן בסעיף 28 לתצהירו. במהלך המו"מ אף הוסף, כאמור, נספח ב' להסכם ההעסקה. בכך שונה, למעשה, סעיף 9 לטיוטה המקורית אשר התייחסה רק להתחייבות לשמור מידע בסוד לתקופה של 12 חודשים - אותו סעיף עליו העיר חנס בכתב ידו כי יש צורך לכלול סעיף אי תחרות של 24 חודשים. יש לציין כי הדברים לעיל מבהירים שאין מקום לא לדברי הנתבעים בהליך הביניים על פיהם הכללת שתי התניות נבעה מטעות שכן כוונתם היתה אך ורק להתחייבות של 24 חודשים מהמועד הקובע - ולא לטענת התובעות באותו הליך - על פיה מקורו של סעיף 9.3 להסכם מכר המניות הוא ככל הנראה בטיוטות מוקדמות אשר נערכו לפני שנקבע באופן סופי כי הנתבעים ינהלו את העסק. לאור הטיוטות המפורטות לעיל וההסכמים אשר נכרתו בסופו של דבר על ידי הצדדים, כשהם כוללים את שני הסעיפים אשר תוקנו לאחר החלפת כשש טיוטות וקיום מספר ישיבות - נראה כי ההסבר שניתן לחנס על ידי עו"ד הרדוף במכתב שצורף לתצהירו הוא ההסבר הנכון, אשר משקף את רוח הדברים בזמן אמת. אין ספק כי אותו מכתב של עו"ד הרדוף הינו בגדר עדות שמיעה. אולם, דבריו של עו"ד הרדוף אליהם היפנה חנס בתצהירו, נתמכו בעדותו של הוכמן והם נתמכים גם בנוסחו של סעיף 9.3 להסכם מכר המניות. במכתבו של עו"ד הרדוף נאמר כי לגבי תניות אי התחרות למשך שנתיים מיום הפסקת הניהול על ידי הנתבעים, נוהלו ישיבות רבות והוחלפו מספר רב של טיוטות בין ב"כ הצדדים, כפי שאכן עולה מהאמור לעיל. אין גם מחלוקת כי ב"כ הצדדים חילקו את עבודת עריכות המסמכים, כאשר ב"כ התובעות ניסחו את הסכם מכר המניות ועו"ד הלפרין, ב"כ הנתבעים, ניסח את הסכמי ההעסקה - כפי שציין עו"ד הרדוף במכתבו. עוד נאמר במכתב כי מאחר ומדובר היה בהסכם מיזוג הסכימו הצדדים להגיע להסכם חתום אשר יועבר לאישור הממונה על ההגבלים העסקיים, כאשר בהסכם נקבע כי אישור הממונה הוא תנאי מתלה. הוראה זו מופיעה אכן בסעיף 8.1 "קבלת הסכמתו של הממונה על ההגבלים העסקיים לעיסקה נשוא הסכם זה". יש לזכור כי הסכמי ההעסקה נלווים כנספחים להסכם מכר המניות, אשר כפוף לאישורו של הממונה. עו"ד הרדוף הבהיר במכתב כי כאשר מועברת עיסקה לאישור הממונה להגבלים העסקיים, קיימת אפשרות להתערבות מצידו לרבות במישור אי התחרות. למרות שב"כ הנתבעים הציע למזג בין התניות, כך שהתניה בהסכם ההעסקה תחול גם על הסכם מכר המניות, עמדו התובעות על כך כי בהסכמים תוותרנה שתי התניות בנפרד. גם דברים אלה, המפורטים במכתבו של עו"ד הרדוף נתמכים למעשה באמור בטיוטות. תמיכה נוספת מצויה בדבריו של הוכמן בתצהירו, בעניין מחיקת ההפניה להסכם ההעסקה בסעיף אי התחרות בהסכם מכר המניות (נספח ה' לתצהירו). יש לזכור כי לאחר אותה מחיקה הוסף נספח ב' להסכם ההעסקה. גם עליו ניהלו הצדדים מו"מ עד אשר הסכימו לתקופת אי התחרות של 24 חודשים לאחר סיום ההעסקה. כמו כן, נאמר על ידי עו"ד הרדוף במכתב כי לשני הצדדים היה ברור בזמן אמת כי היה ולא יתקלו בהתנגדות הממונה על ההגבלים לעניין תניות אי התחרות, תחל תקופת אי התחרות של הנתבעים להימנות מתום תקופת הניהול. גם לעניין זה, ניתן למצוא תמיכה מלאה בעדותו של הוכמן. הוכמן נשאל האם נכון שהמתווה הבסיסי היה שהצדדים חתמו על הסכם סופי מלא, העבירו אותו לממונה ובמקביל כונסו אסיפות כלליות לאישור ההסכמים. תשובתו היתה, לאחר שהנושא הוסבר לו פעם נוספת, "כן. מן הסתם". לאחר מכן נשאל הוכמן מה היה קורה אם הממונה היה מתערב ומבטל את אחד הסעיפים. תשובתו היתה כי הוא לא חושב שדנו בזה בכלל, אולם לאחר מכן הוסיף "בעיית הממונה לא היתה הבעיה שלי". הוכמן נשאל של מי היתה הבעיה אם כן ותשובתו היתה "של המילניום". הוכמן נשאל אם נכון שלכן הועבר ההסכם לאישור של הממונה והתשובה היתה "כנראה". הוכמן נשאל האם לאור העובדה כי בעיית אישור הממונה היתה של מילניום, דרשה מילניום כי יישארו שני הסעיפים וכי הנתבעים ביקשו שלא יהיו שני סעיפים. תשובתו היתה "כן. היתה התנהלות של עו"ד הלפרין בנושא זה". הוכמן אף אמר שהוא מאמין כי הנתבעים טענו שלא צריך שני סעיפים וכי "נַעֲשֶה סעיף אחד שיחול על שניהם". משנשאל הוכמן האם נכון כי מילניום התעקשה על כך שיישארו שני הסעיפים, ענה בחיוב ואף אישר כי תקנו את הנוסח חזרה. (עמ' 128-129 לפרוטוקול). תשובות אלה עולות בקנה אחד עם תיאור הטיוטות כמפורט לעיל ועם הדברים אשר נאמרו על ידי עו"ד הרדוף בנושא הממונה על ההגבלים. יש לציין כי לדברי הוכמן בתצהירו, שוחח עם עו"ד הלפרין והיפנה אותו לדבריו של עו"ד הרדוף. בסעיף 27 לתצהיר נאמר כי לדברי עו"ד הלפרין הדבר אינו זכור לו וכי לא הוזכר עניין הממונה על ההגבלים העסקיים בהקשר של תנית אי התחרות. עוד נאמר כי עו"ד הלפרין הכחיש את טענותיו של עו"ד הרדוף. עו"ד הלפרין ביקש להימנע מעדות שכן עד לפני מספר חודשים שימש כבא כוחם של התובעות מובן מאליו כי גם דברים אלה הם בגדר עדות שמיעה. אולם, בנסיבות שתוארו לעיל אותו אי זיכרון בעניין הממונה על ההגבלים העסקיים - איננו עולה בקנה אחד עם מכלול הראיות. זאת במיוחד לאור העובדה כי בסעיף 9.3 להסכם מכר המניות נאמר באופן מפורש, כי אם יתברר בטריבונל שיפוטי כלשהו כי ההגבלות בדבר אי התחרות רחבות מבחינת זמן או מבחינת תחולה - יראו את ההגבלות כחלות על משך הזמן המקסימאלי או על הטריטוריה הרחבה ביותר, כאשר ההסכמים כפופים, כאמור, לאישור הממונה. הוכמן נשאל במפורש "עכשיו אני שואל אותם שאלה, אם הממונה היה מתערב ואומר, סליחה, אני לא מסכים שנתיים מתום העיסקה ומבטל לי את תנייה הזו, סיטואציה הזו אני נשאר עם שנתיים מה- CLOSING ? ת. כנראה". ההסכמים הועברו אכן לאישורו של הממונה ואושרו כפי שהם. לכן, אין ספק כי תנית אי התחרות על פי הסכם ההעסקה, היא התניה החלה לפי הסכמת הצדדים. עוד יש לציין בעניין זה, כי מיד לאחר שההסכמים אושרו על ידי דירקטוריון מילניום, נמסר על ידה דיווח מיידי לרשות לניירות ערך ולבורסה לניירות ערך. סעיף 7 לדווח מתאר את עיקרי העסקה כאשר סעיף 7.12 מתאר את תנית הסודיות ואי התחרות בהסכם מכר המניות. סעיף 7.17 נושא את הכותרת "הצעת הניצעים בחברה" ובמסגרתו מצויינת ההתחייבות של הוכמן ושכטר לאי תחרות המצויה בהסכם ההעסקה. דיווח זה לא נחתם אומנם על ידי הנתבעים. אולם, אין ספק שהוא משקף את הסכמות הצדדים בסמוך לפרסומו. במהלך החקירה הנגדית התברר כי הוכמן חתום על הדוח התקופתי של מילניום לשנת 2010 (ת/1). הוכמן אף אישר את כל מה שכתוב בדוח כנכון. (עמ' 102 לפרוטוקול). הוכמן צירף לתצהירו מספר עמודים בלבד מדוח זה, המתייחסים לנושא אחר. בעמ' 5 לדוח, בסעיף 1.4, מצוינת עסקת רכישת עידן חדש במסגרתה מכרו הוכמן ושכטר למילניום את מלוא החזקותיהם בעידן חדש. נאמר כי כחלק מהעסקה התקשרה החברה בהסכמי ההעסקה עם הוכמן ושכטר ותוארו כתבי האופציות אשר הוקצו לנאמן עבורם. כמו כן צויינו בסעיף 3.5.10 הסכמים מהותיים. סעיף (א) מפנה להסכם רכישת עידן חדש בסעיף 1.4.1. באותו סעיף 1.4.1 אשר פורט לעיל, אין כל זכר להוראת סעיף 9.3 בדבר אי התחרות. לעומת זאת מפורטים הסכמי ההעסקה של הוכמן ושכטר בסעיף (ב). בסעיף (ב) נאמר במפורש כי הוכמן ושכטר התחייבו שלא להתחרות עם עסקי החברה ועסקי עידן חדש, במישרין ובעקיפין, במשך תקופת העסקתם וכן לאחר סיום העסקתם מכל סיבה שהיא "לתקופה של 24 חודשים מתום ההודעה המוקדמת על סיום העסקתם". בהנחה כי דיווח זה הוא דיווח אמת, כפי שאישר הוכמן בחקירתו הנגדית, הרי שבמועד פרסום הדוח התייחסה החברה עצמה וכן הוכמן אשר חתם על הדוח - לסעיף 7 בהסכם ההעסקה כאל סעיף החל על הנתבעים. לכך יש להוסיף גם את התנהלות הנתבעים בסמוך להקמת החברה, כפי שהתברר במהלך הדיון. בסעיף 30.5 לכתב ההגנה נאמר כי הנתבעים הקימו את הנתבעת 3 רק לאחר סיום עבודתם אצל התובעות וסיום תקופת ההודעה המוקדמת. הכל על פי דין ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבלו, כדי שחלילה לא יפרו כל מחויבות שלהם על פי ההסכם או על פי חוק. בחקירתו הנגדית נשאל הוכמן מה הייעוץ המשפטי שניתן להם, ותשובתו היתה שאין להם מגבלה של אי תחרות. הוכמן נשאל האם הראה לעורכי הדין את סעיף אי התחרות המצוי בהסכם ההעסקה. תשובתו היתה כי הראה לעורכי הדין את כל המסמכים. הוכמן נשאל מספר פעמים האם היפנה את עורכי הדין לאותו סעיף ובסופו של דבר השיב "כן וגם לסעיף השני". עם זאת, חזר בו למעשה לאחר מכן ואמר "ספציפית לא, לכל ההסכם" (עמ' 123-121 לפרוטוקול). לאחר מכן נשאל הוכמן האם אמר לעורך הדין שלו שמקורו של הסעיף הוא כנראה בטעות, כפי שטען בחקירתו במסגרת הבקשה לסעדים הזמניים. תשובתו היתה "מה שביני לבין עורך הדין שלי זה לא רלוונטי לעכשיו". הוכמן נשאל אם הוא לא רוצה לענות על השאלה ותשובתו היתה "לא". (עמ' 125 לפרוטוקול). מדברים אלה נראה כי הנתבעים עצמם היו ערים לתוקפה ההסכמי של תנית אי התחרות הקבועה בהסכם ההעסקה ולכן פנו לקבל ייעוץ משפטי. יש להבהיר כי סעיף אי התחרות בהסכם מכר המניות כבר לא היה רלוונטי בשנת 2011 כאשר הקימו הנתבעים את הנתבעת 3. לכן, אין ספק כי הייעוץ התבקש לגבי תנית אי התחרות לאחר סיום ההתקשרות. המסקנה הברורה העולה מכל האמור לעיל היא, כי הצדדים הסכימו לכלול במסגרת ההתקשרות ביניהם את תנית אי התחרות המצויה בהסכם ההעסקה. ג. המסגרת הנורמטיבית בעניין תניות אי תחרות בע"א 6601/96 AES נ' משה סער ואח' (להלן: "פסק דין סער") הבהיר כב' הנשיא ברק כי שאלת תוקפן של התחייבויות המגבילות את חופש העיסוק, נבחנת על פי הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 אשר קובעת "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור - בטל". תקנת הציבור משקפת את תפיסת היסוד של החברה הישראלית באשר לרמה הראויה של התנהגות ביחסים חוזיים. עוד הבהיר כב' הנשיא ברק, כי ערכיה של שיטת משפט תפיסותיה היסודיות המטרות והאינטרסים שלה מצויים בהתנגשות מתמדת. כאשר התנגשות זו נערכת במסגרת חוקי היסוד - היא נפתרת על פי האיזונים האנכיים והאופקיים החלים בסוגיה זו. כאשר ההתנגשות מתרחשת בגדרי המשפט הפרטי, כמו במקרה שבפניי, בקביעת היקפה של תקנת הציבור, היא נפתרת על פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים המתנגשים. בסעיף 9 לפסק הדין הציב הנשיא ברק את השאלה מה דורשת תקנת הציבור לעניין תניות בין מעביד לעובד בעניין הגבלת חופש העיסוק. באותו עניין נידונו תניות לפיהן עם סיום עבודתו לא יתחרה העובד במעבידו ולא ייעשה שימוש במידע אשר קיבל העובד בתקופת עבודתו. נקבע כי לשם גיבוש תקנת הציבור בעניין זה, יש לעמוד על הערכים והאינטרסים המתחרים ועל האיזון הראוי ביניהם. העיקרון הראשון אותו יש להביא בחשבון הוא חופש החוזים "מעקרון זה נגזרת התפיסה כי חוזים יש לקיים... החוזה הוא "החוק" שהצדדים קבעו ביניהם" לעקרון חופש החוזה יש ליתן משקל כבד שכן הוא משקף זכות חוקתית ואינטרס ציבורי מרכזי. האינטרס השני בו יש להתחשב, הוא היתרון האישי למעביד והציבורי לכלל החברה בהגנה על המעביד מפני תחרות של העובד בכלל ומפני שימוש במידע שרכש. יש להדגיש בהקשר זה השקעות המעביד בעסקו, השקעות בהכשרת עובדים ובסודות מסחריים. היבטים מסויימים של אינטרס זה מוגנים בחופש הקניין. היבטים אחרים נובעים מאינטרס הציבורי, שכן קיים חשש שאם המעביד לא יוכל להגן על אינטרסים אלה - הוא לא ישקיע את ההשקעות הנחוצות ואינטרס הציבור ייפגע. שני שיקולים אלה תומכים בתוקפן של התניות להגבלת חופש העיסוק. באשר לעקרונות והאינטרסים המונחים ביסוד הגישה לפסול תוקפן של תקנות אלה - הרי שהעקרון הראשון שיש להתחשב בו הוא חופש העיסוק. עקרון זה מעוגן בחוק יסוד: "חופש העיסוק". חופש התחרות הוא אף אינטרס ציבורי העומד בפני עצמו. התחרות נועדה להבטיח הקצאה יעילה של משאבים והגברת היעילות. האינטרס השני שיש להתחשב בו הוא העובד עצמו. עבודתו היא רכושו החומרי והרוחני. כושרו לבחור לעצמו עיסוק הוא מקור חיותו וקניינו. מניעתו של העובד מהעבודה לתקופה מסויימת עשויה להוציא אותו כליל מחוג העבודה ולהביא להרס של שנות הכשרה רבות. עוד נאמר כי בהתקשרות החוזית העובד והמעביד אינם במעמד שווה. למעביד נתונה בדרך כלל עמדת מיקוח חזקה יותר. בעקרון ניתן לומר כי אינטרס העובד ואינטרס הציבור הן להגן על כושר העבודה והיצירה של העובד. באשר לאיזון בין השיקולים הנוגדים - נקבע כי נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות להימנע "מהכל או לא כלום". תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על פי האינטרסים הלגיטימיים עליהן הן מגינות. לדברי כב' הנשיא ברק, אין מקום להבחין בין אינטרס לגיטימי של הצדדים לבין אינטרס לגיטימי של הציבור. "עניין לנו בבטלותה של תנייה חוזית, בשל "תקנת הציבור"... על כן הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת מזוויות ראייה של אינטרס הציבור... ענין לנו באינטרס הציבור המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים ". (עמ' 867-868 לפסק הדין). עוד נקבע בפסק הדין "ככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או "מוגן")" (סעיף 17 לפסק הדין). בהקשר לאינטרס "הערום" של אי התחרות - היפנה כב' הנשיא ברק לפסיקה בה נעשתה אבחנה בין התחייבות עובד כלפי מעבידו שלא להתחרות עימו, לבין חוזה בו מתחייב מוכר מוניטין כלפי הקונה שלא לעסוק בעסק מתחרה. הנטייה לפסול את ההסכם במקרה הראשון יותר חזקה, שכן המעביד מנסה להשיג יתרון שלא מגיע לו באשר לאי תחרות. זאת כל עוד העובד אינו מנצל לטובתו סודות מסחר של מעבידו, או קשרים מיוחדים שקשר עם לקוחות מעבידו בזמן שרותו אצל המעביד. עוד נעשתה אבחנה בין מיומנות מקצועית אותה רכש העובד במהלך עבודתו, בה יוכל להשתמש גם אצל מעביד אחר או כעצמאי - לבין סודות מסחריים מיוחדים המאופיינים לאותו עסק, אשר השימוש בהם על ידי העובד עשוי לגרום נזק למעביד, כולל קשרים עם ספקים ולקוחות, לגביהם זכאי המעביד להגנה. כמו כן, נקבע כי אין לעובד אינטרס לגיטימי להתחרות במעבידו בכל הנסיבות. "נמצא, כי ככלל, התחייבות "ערומה" לאי תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי התחרות כשלעצמו (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות) אינה מעצבת "אינטרס לגיטימי" של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את תקנת הציבור" (סעיף 18 לפסק הדין). כב' הנשיא ברק בחן את מהותם של האינטרסים הלגיטימיים של המעביד הראויים להגנה. בסעיף 24 לפסק הדין, נאמר כי הפסיקה מכירה בסודות מסחריים וברשימת לקוחות כאינטרסים לגיטימיים של המעביד הראויים להגנה. לעיתים מתוארים אינטרסים אלה כזכויות קנייניות של המעביד. בעניין זה ראוי להדגיש כי כב' הנשיא ברק הבהיר באופן חד משמעי כי "רשימה זו אינה ממצא ואינה סגורה. גם הדיבור "קנייני" בהקשר זה מעורר שאלות קשות. לדעתי, יש להתרחק מאפיונים אלה. הטעמים המונחים ביסוד הדין, ולא התווית שניתנת להם, הם שצריכים לקבוע את היקף "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד". ראה גם ע"א 10545/09 מרדכי בטאן נ' INTEGRA (בסעיף 9 לפסק הדין והאסמכתאות המופיעות שם) רע"א 9071/10 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה נ' ניצה בן צבי (בסעיף 4 לפסק הדין). בע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד בע"מ (להלן: "פסק דין צ'ק פוינט") קבע כב' הנשיא אדלר כי בטרם יגביל בית הדין את עיסוקו של עובד עליו לבחון את הנסיבות הבאות: - יש להגביל חופש עיסוק כדי למנוע ממנו להשתמש שלא כדין בסוד מסחרי השייך למעסיקו הקודם. מאחר ונושא זה מוסדר בחקיקה אין צורך בתנית הגבלת עיסוק. - כאשר המעסיק משקיע משאבים מיוחדים בהכשרת העובד ובעקבות זאת מתחייב העובד לעבוד לתקופה מסויימת בתמורה להשקעה. - יש לבחון האם העובד קיבל תמורה מיוחדת עבור ההתחייבות שלא להתחרות בעתיד עם תום יחסי עובד מעביד. - יש לתת משקל לתום ליבו של העובד או המעסיק החדש. כב' הנשיא אדלר הדגיש כי נסיבות אלה אינן מהוות רשימה סגורה. על בית דין לשקול כל מקרה לגופו על פי מכלול נסיבותיו. הכלל המנחה הוא כי אין לתת תוקף לתנית הגבלת עיסוק, חוזה עבודה, אלא אם מתקיימת אחת מהנסיבות לעיל. בת.א (ת"א) 1058/07 חברת בקטו סיל בע"מ נ' ויין, נטען שיש להבחין בין כללי הגבלת תחרות החלים ביחסי עובד ומעביד - לעומת הגבלות אשר מוטלות בחוזה מסחרי בין שני צדדים אשר נכנסים למיזם משותף, לגביהן אין צורך בהגנה על עובד מפני כוחו העודף של המעביד. כב' השופט בנימיני ציין כי כללי הגבלת התחרות נידונו בפסיקה גם ביחסים שאינם יחסי עובד ומעביד. כך למשל, מכירת מוניטין כאשר המוכר מתחייב שלא להתחרות בקונה, או יחסי יצרן מפיץ כאשר המפיץ מתחייב שלא להתחרות ביצרן לאחר סיום הקשר. (ראה סעיף 30 לפסק הדין והאסמכתאות המופיעות שם). גם במקרים אלה נפסק כי יחולו הכללים אשר נפסקו בעניין הגבלת תחרות של עובד על ידי מעסיק. השאלה בסופו של דבר היא אם התנאי המגביל את חופש העיסוק הוא סביר והוגן מבחינת הצדדים ומבחינת הציבור כולו, ושאלה זו משותפת לכל הקטגוריות. כך עולה גם מע"א 672/96 אגד נ' רייכטמן,. שם הבהיר כב' השופט מצא כי המבחן לתוקפה של הגבלת עיסוק המוטלת בחוזה היא תקנת הציבור. למהות הקשר בין הצדדים, יחסי מעביד עובד, יחסי שותפים בהתקשרות למכירת עסק קיים וכדומה, ולתנאים אחרים אשר נכללים בהסכם - יכולה להיות השפעה על משקלו היחסי של כל אחד ממרכיבי משוואת האיזון בין חופש העיסוק לבין חופש ההתניה החוזית. כלומר, גם במסגרת יחסים שאינם יחסי עבודה חל מבחן האיזון בין חופש העיסוק וחופש ההתקשרות. יש לציין בהקשר זה, כפי שנאמר על ידי התובעות בסיכומים, כי בשנת 2009 נקבע בסעיף 8 (3) לחוק ההגבלים העסקיים תשמ"ח - 1988, כי לא ייחשב כהסדר כובל "התחייבות של מוכר עסק, בשלמותו, כלפי רוכש העסק שלא לעסוק באותו סוג עסק כשהתחייבות אינה בניגוד לנוהגים סבירים ומקובלים". בכללי ההגבלים העסקיים (פטור סוג לכבילות נלוות למיזוגים) תשס"ט - 2009 נקבע בסעיף 3, כי על התחייבות מוכר עסק אשר מועסק בעסק הנרכש לאחר המיזוג, שלא להתחרות במשך שנתיים מהיום בו הסתיימה העסקתו - יחול פטור בכבילה מסוג אי תחרות. ד. שאלת אכיפת סעיף אי התחרות בהסכם ההעסקה - בחינת סעיף אי התחרות בהקשר של עיסקת מכר המניות. גם לאחר שמיעת הראיות בתיק נראה כי הקביעה בהחלטה בעניין הסעדים הזמניים, על פיה יש לראות בהתקשרות הצדדים בהסכם מכר המניות והסכם ההעסקה כהתקשרות אשר נעשתה במקשה אחת - היא קביעה נכונה. אין לבצע את אותה הפרדה אותה ביקשו הנתבעים לעשות, ולומר כי יש לבחון את סעיף אי התחרות בהסכם ההעסקה בהקשר של יחסי עובד ומעביד בלבד. יש לזכור, כי הנתבעים היו בעלים של עסק אותו מכרו במסגרת הסכם מכר המניות. במסגרת עסקה זו נקבעה גם העסקתם בעסק לאחר המכירה. לא מדובר אם כן ביחסי עובד ומעביד בבחינת יחסים בלתי שוויוניים בין הצדדים. מדובר באנשי עסקים אשר מכרו את עסקם וניהלו מו"מ עצמאי ומפורט באשר לכל תנאי ההתקשרות - הן בעניין מכירת המניות והן בעניין תנאי העסקתם לאחר מכן. נראה כי בהקשר זה, הנסיבות הרלוונטית ביותר לבחינת תנית אי התחרות בהקשר של מכירת העסק - היא שאלת התמורה אותה קיבלו הנתבעים בגין התחייבותם לאי תחרות 24 חודש לאחר סיום ההתקשרות. בפסק דין צ'ק פוינט ציין, כאמור, כב' הנשיא אדלר את הנסיבות אשר על בית הדין לבחון בטרם יגביל את עיסוקו של עובד, כאשר הרשימה איננה סגורה. נקבע כי הכלל המנחה הוא כי אין ליתן תוקף לתנית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא אם כן מתקיימת אחת מהנסיבות אותן ציין, אשר פורטו על ידי קודם לכן. אחת הנסיבות אשר נמנו היא תמורה מיוחדת אשר שולמה עבור הגבלת התחרות עם תום יחסי עובד מעביד. קבלת תמורה מיוחדת כאשר מדובר בהקשר של מכירת עסק, תצדיק אכיפת תנית אי תחרות מקל וחומר. נבחן אם כן את שאלת קבלת התמורה במקרה שבפניי. כפי שציינתי לעיל, העיד חנס בתצהירו כי לאור היכרותו המוקדמת עם הוכמן, החל לבחון את האפשרות לרכוש ולמזג לתוך מילניום וחברה בת שלה, צבר תיירות נופש ואירועים בע"מ, את פעילותה של עידן חדש שהיתה באותה עת בבעלות שווה של הנתבעים. לדבריו, פנה להוכמן ועניין אותו באפשרות להתקשר בעיסקה עם מילניום ולאחר מכן החל לנהל איתו מו"מ. המטרה המוצהרת היתה רכישת פעילות עידן חדש תוך מסירת ניהול הפעילות המשותפת לידי הנתבעים. העקרון לאורו פעל היה ליצור זהות אינטרסים כאשר מרבית התמורה בגין העיסקה תשולם לנתבעים במניות מילניום. בסופו של דבר הוסכם כי מילניום תרכוש את עידן חדש בתמורה לתשלום במזומן והקצאת מניות מילניום לנתבעים. בסעיף 20 לתצהיר נאמר כי אילמלא התחייבות הנתבעים שלא להתחרות לתקופה ממושכת לאחר תום ניהול החברה - לא היו התובעות מתקשרות בהסכם. דרישה זו של התובעות היתה "קשה לעיכול" אצל הנתבעים והיא ריכזה דיונים ממושכים במהלך המו"מ. בסופו של דבר, נאלצו הנתבעים להסכים לדרישה לאור התמורה המכובדת אשר קיבלו בעיסקה. בחקירתו הנגדית העיד חנס כי הפגישה האחרונה לפני החתימה היתה מאוד קריטית, בהיבט אם תנאי אי התחרות יענה או לא יענה. חנס נשאל מה היא אותה תמורה מכובדת כנגד אי התחרות. מדובר, לדבריו, בסכום של חצי מיליון דולר ששולם במזומן. חנס נשאל האם נכון שמדובר במניות, באופציות מימוש ובחצי מיליון דולר, והאם כוונתו של חנס לומר כי התשלום של חצי מיליון דולר שולם בגין אי התחרות. תשובתו של חנס היתה חיובית. הוכמן נשאל בחקירתו הנגדית האם נכון כי הנתבעים קיבלו סכום של חצי מיליון דולר בגין אי התחרות. לכך השיב "שקר וכזב" (עמ' 93 לפרוטוקול). לאחר מכן נשאל האם נכון כי דווח לרשויות המס כי קיבל סכום של חצי מיליון דולר בתמורה לאי תחרות, כדי לשלם פחות מס. לכך השיב "לא מכיר כזה דבר". הוכמן אישר כי את עו"ד ברזילי הוא מכיר, וכי עו"ד ברזילי ייצג את הנתבעים מול שלטונות המס. בשלב מאוחר יותר הוצג בפני הוכמן ת/2. ת/2 - הוא מכתב של עו"ד ברזילי אשר ייצג, כאמור, את הנתבעים בפנייתם לרשויות המס בנובמבר 2004. הנדון של המכתב הוא "בקשה לאישור אכיפת מניות לפי סעיף 104 ח לפקודה". במכתב נמסרו פרטים לגבי עידן חדש שהיא החברה הנעברת ולגבי חברת מילניום שהיא החברה הקולטת. כמו כן, ניתן פירוט המבנה המתבקש במסגרת שינוי המבנה בדרך של החלפת מניות. בקשתם של הנתבעים לאישור מס הכנסה להחלפת מניות נענתה בחיוב - כפי שעולה מת/3. בתגובה למסמך זה נאמר על ידי הוכמן כי הנתבעים השתמשו בעיסקה זו ביועצים. עוד נאמר על ידו כי יכול להיות גם שעו"ד ברזילי כאיש מס, הציע מתווה מסויים לצורכי המיסוי בלבד. (עמ' 112 לפרוטוקול). הוכמן הופנה פעם נוספת למסמך ת/3, לסעיף 4.1.2, בו נאמר כי לשלמות התמונה יצויין, כי בנוסף להקצאת המניות לנתבעים הוסכם בין הצדדים גם על תשלום סכום מזומן בגין אי תחרות של בעלי מניות חברת עידן חדש עם חברת מילניום. התשובה לכך היתה "לא כתוב כמה מזומן". הוכמן נשאל האם מלבד אותו סכום של 500,000 דולר, אשר שולם בסכום אחד, שולם סכום נוסף. תשובתו היתה שלילית, אולם, לדבריו, ייתכן שרק חלקו של הסכום יוחס לאי התחרות "אמרתי לא כתוב כמה מזומן מהתמורה הוא בגין אי תחרות ויכול להיות שרק בחלקו או במלואו, אני לא יודע." משנאמר להוכמן כי המסמך אשר נערך על ידי בא כוחו מתאר עסקה הכוללת שני חלקים - תמורה במניות ותמורה בכסף מזומן, כאשר כתוב כי הכסף המזומן הוא תמורה לאי תחרות, ענה "אני לא יודע, אני אמרתי לך שאני לא זוכר כזה מסמך בכלל". עדות זו איננה סבירה בעליל. אין ספק כי הנתבעים עצמם ייחסו את תשלום הסכום במזומן לתמורה בגין התחייבותם לאי תחרות בחברה. הוכמן העיד כי הוא מניח שעו"ד ברזילי שיתף אותו במחשבות שלו ואישר כי הוא בוודאי לא עשה דבר בניגוד לדעתו. (עמ' 117 לפרוטוקול). אם נחזור ונעיין בת/3, נראה כי הנתבעים הציגו בפני שלטונות המס עמדה לפיה אותה תמורה בסכום של 500,000 דולר "מהווה תשלום למעבירים בגין אי תחרות של המעבירים במילניום". (סעיף 1.7 למכתב). במסגרת הסיכומים הועלתה על ידי הנתבעים טענה חדשה. לא נטען כי רק חלק מהסכום יוחס לאי התחרות - אלא כי הסכום כולו בסך חצי מיליון דולר מהווה תמורה בגין הסכם מכר המניות ולא בגין הסכם ההעסקה. בהקשר זה יש לציין כי בת/3 ישנה התייחסות מפורשת לכך שבמסגרת הסכם ההחלפה נחתם הסכם ההעסקה. קיימת למעשה גם במסמך זה התייחסות להסכמים כאל מערכת התקשרות אחת. עוד נאמר בסיכומים כי הוכמן לא זכר את הדווח. אולם, בכל מקרה גרסתו של הוכמן היא כי ההתחייבות הוגבלה לשנתיים לאחר המועד הקובע על פי הסכם המכר עצמו -ולכן מתבקש כי לכך התכוון הדיווח לרשות המיסים. אינני רואה כל מקום לקבל גרסה זו, המהווה גרסה שלישית לאחר קיומה של הכחשה מוחלטת בעניין עצם הדיווח. בהקשר זה מקובל עלי גם האמור בסעיף 7 לסיכומי התשובה של התובעות. הגרסה הנטענת עתה לא הוצגה לרשויות המס וגם לא יכולה היתה להיות מוצגת במסגרת הגדרה הונית, אילו אכן היה מדובר בתמורה בגין תקופה מקבילה להעסקה וקבלת שכר כעובדים. בנסיבות אלה, נראה באופן ברור כי התמורה אותה קיבלו הנתבעים מצדיקה את אכיפתה של תנית אי התחרות כפי שנקבעה בהסכם ההעסקה. - בחינת סעיף אי התחרות במערכת יחסים בין עובד מעביד הנתבעים טענו בסיכומים כי גם אם תנית אי התחרות בהסכם ההעסקה עומדת בתוקף, יש לבחון אותה על פי מערכת היחסים של עובד מעביד וכי אין צידוק לאכוף עליהם את התניה. טענתם העיקרית של הנתבעים בהקשר זה היא כי אין לתובעות כל סוד מסחרי ואף לא הוכח שידול או התנהגות חסרת תום לב בתקופת ההעסקה. לדברי הנתבעים, הטענה היחידה אשר נותרה בפי מילניום היא כי יש לה אינטרס לגיטימי לאכוף את תנית אי התחרות לאור התלות שלה בנתבעים. אינטרס זה של מילניום להגן על סיכונים ייחודיים שלה הנובעים מהתלות בעובדים חשובים איננה מהווה, לטענת הנתבעים, אינטרס לגיטימי כפי שנקבע בפסק דין סער. התלות המתוארת בהוכמן ובשכטר איננה מהווה אינטרס קנייני או מעין קנייני של המעביד ולכן אין בה כדי להצדיק את הפגיעה בחופש העיסוק. עוד נטען, כי אותה תלות אינה מהווה למעשה תלות בנתבעים אלא במנהלי התיקים החשש הוא כי מנהלי התיקים יעזבו ולא הנתבעים. הפגיעה בחברה היא בשל עזיבת מנהלי התיקים שהם קבלנים עצמאיים להם אין הסכמי בלעדיות עם התובעות. תנית אי התחרות בהסכם ההעסקה איננה נוגעת להעסקת עובדים או מנהלי תיקים, אלא רק לפנייה ללקוחות החברה ולהפעלת עסק מתחרה. לכן, תלות התובעות במנהלי התיקים אינה רלוונטית בהקשר זה. עוד נאמר, כי עד למועד הקמת הנתבעת 3 חלפה תקופה מספיקה כדי שהתובעות יתארגנו בעניין הפסקת העבודה - לדברי הנתבעים שכטר סיים לנהל את החברה עוד בינואר 2011 והוכמן סיים את עבודתו באוגוסט 2011. התובעות טענו כי רשימת האינטרסים הלגיטימי איננה רשימה סגורה ויש להתחשב, בין היתר, ביחסי האימון שבין העובד למעביד, בהלכות המסחר ובחובת תום הלב וההגינות בין העובד למעביד, כפי שנקבע בפסק דין סער. התובעות טענו כי אין אינטרס לגיטימי יותר מהגנה מפני סיכון קיומי. התובעות היפנו לדיווח התקופתי ת/1, עליו חתם הוכמן, ממנו עולה כי לתובעות קיים סיכון ייחודי וספציפי לפיו הקמת עסק מתחרה על ידי הנתבעים תוביל בוודאות קרובה לאובדן הנכס המרכזי של החברה - מנהלי התיקים. אם נחזור ונעיין בסעיף הרלוונטי בדוח התקופתי, המפרט את הסיכונים הייחודים של מילניום, נראה כי מדובר בתלות במנהלי התיקים אשר כונו בדוח "מקדמי מכירות", הפועלים מול לקוחות מוסדיים על בסיס יחסים אישיים ואמון. כפי שעולה מחומר הראיות, אותם מנהלי תיקים הם קבלנים עצמאיים אשר אין להם הסכם בלעדיות כלשהו עם מילניום. על פי עדותו של מר איתן טיש, מנכ"ל עידן חדש, במסגרת הדיון בבקשה לסעד זמני, ביום 6.12.11, לא הוחתמו את מנהלי התיקים על הסכם בלעדיות במהלך השנים, אם כי בפועל הם עבדו, לטענתו, רק עם התובעות. (עמ' 17 לפרוטוקול). כלומר, ההתקשרות עם מנהלי התיקים אינה בגדר "נכס קנייני" או "מעין קנייני" המהווה כשלעצמו אינטרס לגיטימי של התובעות אשר יצדיק את הגבלת התחרות. יתרה מזאת, כפי שציינתי במסגרת החלטת הביניים, התברר גם כי אין מקום לטענת התובעות במסגרת הבקשה לסעד זמני, על פיה המידע בדבר לקוחות עידן חדש וספקיה הם בגדר מידע עסקי רגיש, והוא סוד מסחרי של עידן חדש אשר אינו מצוי בנחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי על נקלה. טיש אומנם טען בחקירתו הנגדית ביום 6.12.11 כי שיטת העבודה של עידן חדש היא חלק מהסוד המסחרי שלה. אולם, משהוצג לו מש/2, הדפס מאתר האינטרנט של עידן חדש מיום הדיון, עלה כי מסמך זה נושא את הכותרת "שיטת העבודה שלנו" כאשר בהמשך ישנו תיאור מפורט של שיטת העבודה של התובעות. מאותו מסמך עלה באופן מפורש כי התובעות מפרסמות את שיטת העבודה שלהן. כמו כן, לא הוכח כי למנהלי התיקים יש מידע סודי עצמאי כלשהו. עוד הסתבר במהלך אותו דיון כי אין בסיס לטענה בדבר רשימת לקוחות בלעדית, שכן עידן חדש מפרסמת באתר האינטרנט את רשימת לקוחותיה, תוך הצגת תמונות מהאירועים שהיא מפיקה עבורן. כך עלה מנספח ה' לתצהירו של הוכמן במסגרת הליך הביניים. אם נחזור לדוח ת/1, נראה כי בהמשך הדוח בסעיף המתייחס לסיכונים הייחודיים, נאמר כי עזיבתו של מקדם מכירות גורמת לרוב לעזיבת הלקוחות המזוהים איתו וחושפת את הקבוצה לאובדן הכנסות. כמו כן נאמר כי למנכ"ל החברה הוכמן ולמנכ"ל עידן חדש שכטר, קיימת הכרות קרובה עם מקדמי המכירות והם אלה אשר אחראים לגיוסם. נאמר כי במקרה עזיבתם של הוכמן ושכטר עלולים גם מקדמי המכירות כמו גם הלקוחות המזוהים איתם לעזוב את החברה. מכל האמור לעיל עולה כי מדובר למעשה בתיאור סיכון ייחודי שמהותו "תחרות ערומה". הלקוחות ושיטת העבודה של מנהלי התיקים אינם כאמור בגדר סוד מסחרי וטענה זו אף לא חזרה מפי התובעות במהלך הדיון הנוכחי. העובדה כי עזיבתם של שכטר והוכמן תגרום לעזיבת מנהלי התיקים, בגין ההכרות הקרובה שלהם והעובדה כי הוכמן ושכטר אף אחראים לגיוסם - אינה אלא ביטוי לכישורי הנתבעים במסגרת העבודה בתחומם. כפי שהבהיר הנשיא אדלר בפסק דין צ'ק פוינט, כישוריו של אדם במקצועו ובתחום מומחיותו הם רכושו והבסיס להשתכרותו. כישורים אלה של העובד הם קניינו ומוגנים על פי חוק יסוד: "כבוד האדם וחירותו" וככלל אין להגביל אותו מלעשות בהם שימוש כרצונו. ראה לעניין זה גם פסק דין סער עמ' 869-870. אין במקרה הנוכחי טענה בדבר הכשרה מיוחדת אשר עברו הנתבעים אצל התובעות, או בדבר השקעת משאבים מיוחדים ויקרים אותם השקיעו התובעות בהכשרת הנתבעים. ההיפך הוא הנכון. הכישורים המקצועיים הייחודים של הנתבעים היוו למעשה את הסיבה להתקשרות עימם. עצם הרצון של התובעות כי הנתבעים יימנעו מלעשות שימוש בכישורים אלה במשך תקופה מסויימת לאחר סיום ההתקשרות עימן - אינו בגדר אינטרס לגיטימי המצדיק הגנה בהעדר סוד מסחרי כפי שתואר בפסיקה אשר פורטה לעיל. אין גם מקום לטענת התובעות כי עצם החשש מפני אותה תחרות, אשר הוגדרה כ"סיכון ייחודי" בדוח ת/1, הופך את האינטרס להימנע מאותה תחרות לאינטרס לגיטימי המצדיק כשלעצמו את אכיפת תנית אי התחרות. לכן, במצב בו היתה נבחנת תנית אי התחרות ללא כל נתונים נוספים או נסיבות נוספות, אינני סבורה כי היה מקום לאכוף אותה על הנתבעים. אולם, לא כך המקרה שבפניי. כל אותן קביעות לעיל באשר לתמורה אותה קיבלו הנתבעים בגין ההתחייבות לאי התחרות - רלוונטיות וישימות גם כאשר בחינת תנית אי התחרות נעשית במסגרת הסכם ההעסקה כהסכם בין עובד למעביד. אם נחזור לדברי הנשיא אדלר בפסק דין צ'ק פוינט, הרי שתמורה מיוחדת עבור הגבלת העיסוק היא אחת הנסיבות שעל בית המשפט לבחון בטרם יגביל את עיסוקו של עובד על פי תנית אי תחרות המצויה בהסכם. הנתבעים קיבלו, כאמור, סכום משמעותי תמורת ההתחייבות שלא להתחרות בעסקי התובעות לתקופה של 24 חודש לאחר סיום ההתקשרות, לאחר מו"מ ארוך אשר התמקד, בין היתר, בסוגיה זו. בהקשר זה מקובלים עלי דברי חנס בתצהירו, על פיהם הדרישה לקביעת סעיף אי התחרות לאחר הפסקת ההתקשרות היתה תנאי מהותי להתקשרות עימם, וכי דרישה זו אף התחדדה לאחר שהנתבעים עצמם הסבירו לו, בהזדמנויות שונות, עד כמה הם ומנהלי התיקים חיוניים להמשך פעילות העסק. חנס גם העיד כי מארג הקשרים העסקיים לאורך זמן בין הנתבעים ועובדיהם לבין הלקוחות, הם למעשה לב ליבו של העסק שנרכש במסגרת העסקה. עדות זו נתמכת באמור בהסכם מכר המניות עצמו, אשר כלל כנספחים את רשימת עובדי החברה הנמכרת והקבלנים העצמאיים איתם עבדה החברה, אשר הייתה בבעלות הוכמן ושכטר. אין ספק כי הנתבעים עצמם אינם חולקים על אותם כישוריים מיוחדים שלהם, שהם למעשה אלה שנמכרו לתובעות בשנת 2004. חנס אף העיד, כאמור, כי אותה דריש לאי תחרות 24 חודש לאחר סיום ההתקשרות היתה "קשה לעיכול" אצל הנתבעים וריכזה דיונים ממושכים במהלך המו"מ, אולם הם נאלצו להסכים לה לאור התמורה המכובדת אשר קיבלו בעסקה. (סעיף 19 לתצהיר). על דברים אלה חזר חנס בחקירתו הנגדית בעמ' 59 לפרוטוקול. חנס הסביר כי חיפש את הניהול של הנתבעים ואת החיבור של שתי הקבוצות, וכי לאור המהותיות של הנתבעים חשב שיש הכרח שכל עוד הם נמצאים בקבוצה יתנו 100% ממנה שיש להם, ולאחר מכן שלא יתחרו בחברה במשך התקופה המקסימאלית האפשרית. פרטתי לעיל את המו"מ הארוך אשר התקיים בעניין זה ואת השינויים בשני סעיפי אי ואת התמורה אשר קיבלו הנתבעים בגין אין תחרות זו, למרות טענתו הראשונית של הוכמן בחקירתו הנגדית על פיה מדובר ב"שקר וכזב". לדברים אלה יש לצרף גם את הסעיף הרביעי במסגרת הנסיבות אותן ציין הנשיא אדלר בפסק דין צ'ק פוינט, אשר ייבחנו על ידי בית משפט בטרם יגביל את עסקו של העובד. סעיף ד' לנסיבות מתייחס לחובת תום הלב וחובת האמון של העובד. כב' הנשיא אדלר מביא כדוגמא להפרת חובת אמון - התקשרות של העובד בזמן עבודתו עם אנשים אחרים כדי להעתיק תהליך ייצור של מעסיקו. צויין כי חובות האמון המוטלות על בעלי תפקידים בכירים רחבות יותר בהשוואה לאלה המוטלת על עובדים זוטרים. כמו כן, מחובת האמון נגזרות חובות רבות. רובן מתייחסות, אומנם, לפרק הזמן בו מתקיימים יחסי עובד-מעביד אולם, חובת האמון מתקיימת גם בתום יחסי העבודה ובדרך כלל היא קשורה לנושא התחרות. הנתבעים התפטרו מדירקטוריון מילניום ביום 24.10.11. כפי שעולה מדוח רשם החברות אשר צורף לתצהירו של טיש בבקשה לסעד זמני, החברה החדשה אשר הוקמה על ידי הנתבעים נוסדה ביום 25.10.11. אין בפניי אומנם ראיות ישירות לטענות התובעות בדבר שידול מנהלי תיקים ועובדים לעזוב את התובעות ולערוק לנתבעים. אולם, בפועל, מיד לאחר הקמת הנתבעת 3 עברו הן מנהלי תיקים והן עובדים של התובעות לעבוד עם החברה החדשה. התוצאה מכל האמור לעיל היא כי יש לתת תוקף לתנית אי התחרות לתקופה של 24 חודשים הקבועה בהסכם ההעסקה. על פי האמור בסעיף 7 לנספח ב' להסכם ההעסקה, הרי שמניין 24 החודשים הוא מתום תקופת ההודעה המוקדמת, כלומר מיום 18.10.11. מועד זה צויין על ידי הנתבעים בכתב התביעה אשר הגישו לבית הדין לעבודה - נספח י' לתצהירו של הוכמן. - הטענה לעניין ההלוואות בכתב התביעה נאמר כי ביום 3.6.08 נחתמו הסכמי הלוואה בין מילניום לבין כל אחד הנתבעים, על פיהם ניתנה להם הלוואה בסכום נומינאלי של מיליון ₪. בכתב התביעה נאמר כי על פי ההסכם תעמודנה ההלוואות לפרעון מיידי במקרה והעסקתו של מי מהנתבעים תסתיים מכל סיבה שהיא. הנתבעים לא שילמו את התשלום הראשון על חשבון ההלוואות ובכל מקרה הועמדו הלוואות לפרעון מיידי. בכתב ההגנה נאמר כי התובעות מצאו לנכון לנקות משכרם של הנתבעים כספים שונים כקיזוז בגין אותן ההלוואות, ואף הודיעו כך לב"כ הנתבעים 1-2 המייצגים אותם בהליך המתנהל בין הצדדים בבית הדין לעבודה. נאמר כי ההלוואות ניתנו במסגרת יחסי עבודה ולכן כל טענה בגינן אמורה להתברר בבית הדין לעבודה. עם זאת, ציינו הנתבעים כי הוגשה על ידם תביעה כספית בסך 5 מיליון ₪ אשר צורפה כנספח א' לכתב ההגנה. תביעה זו מתייחסת הן להסכם מכר המניות והן להסכמי ההעסקה. נטען כי היה למעשה מקום להגיש את התביעה הכספית על ידי התובעות כתביעה שכנגד לתביעה שהוגשה על ידי הנתבעים. לגופו של עניין, טענו, כאמור, הנתבעים כי בשנת 2009 הגיעו הצדדים להסדר במסגרתו תמחק ההלוואה. הנתבעים הגישו בקשה לאיחוד הדיון בתיק שבפניי עם התביעה אשר הוגשה על ידם. במסגרת התנגדות התובעות נטען כי הבקשה היא בקשה טאקטית אשר מטרתה לעכב הכרעה סופית בתיק הנוכחי. התובעות טענו כי קיימת דחיפות בקבלת הכרעת בסוגיית אי התחרות, כאשר נקבעו כבר מועדים על ידי בית משפט לשמיעת התיק ולכן אין מקום לאיחוד הדיון. הנשיאה כב' השופטת ברלינר דחתה את הבקשה ביום 19.1.12. בהחלטה נקבע כי הסוגיה המרכזית היא סוגית התחרות ומן הדין כי הדיון בה יתנהל כפי שנקבע, מבלי לעכבו על ידי איחודו עם תיק נוסף בו עומדות על הפרק סוגיות נוספות. יש לציין כי בתביעה אשר הוגשה בתיק שבפניי נכלל במקור גם סעד כספי בגין פיצויים בשל טענה בדבר עסקה רשלנית אותה הובילו הנתבעות, בעקבותיה הפסידה עידן חדש כ- 1.7 מיליון ₪. בתחילת דיון ההוכחות ויתרו התובעות על סעיף זה בכתב התביעה. מכאן עולה כי התביעה הכספית היחידה אשר נותרה לבירור היא התביעה על סך 2 מיליון ₪ בגין ההלוואה. מעיון בתביעה אותה הגישו הנתבעים בת.א 39778-10-11 כנגד מילניום ואחרים ובכתב ההגנה לכתב תביעה זו - עולה כי טענות הצדדים באשר למהות ההסכם או המתווה הנטען בשנת 2009, כפי שהועלו על ידי הנתבעים בכתב ההגנה לתביעה שבפני, מהוות חלק נכבד מהסוגיות השנויות במחלוקת. משניתן פסק דין בשאלת התחרות, אינני רואה כל דחיפות לדון בתביעת התובעות בעניין ההלוואה, מבלי שתתבררנה הטענות הכספיות אשר העלו הנתבעים, כאשר סוגיית ההסכם הנטען משנת 2009 - נכללת למעשה בהרחבה בטענות הצדדים בתביעה הנוספת. ה. סיכום ניתן פסק דין חלקי המקבל את התביעה ככל שהיא מתייחסת לעניין תנית אי התחרות והסעדים שהתבקשו בסעיפים 120.1 עד וכולל 120.4. הנתבעים יישאו, ביחד ולחוד, בהוצאות התובעות ושכר טרחת עו"ד בסך 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד מועד התשלום בפועל. חוזהסעיף הגבלת תחרות / מניעת תחרות