קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תסמונת דאון ביטוח לאומי: סגן הנשיא (אדלר) .1המערער, יליד 4.12.1973, סובל מתסמונת דאון - פיגור שכלי קשה. אמו הגישה את התובענה דנן. עד תחילת שנת 1990קיבל המערער גימלה לסידורים מיוחדים מכוח תקנות הביטוח הלאומי (סמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), התש"ם- 1980(להלן: התקנות) בשיעור של % 80מקיצבת יחיד מלאה. במחצית השניה של שנת 1989בדק המוסד את תפקודו של המערער, ובעקבותיה הודיע לו בתחילת שנת 1990על שינוי בשיעור הגימלה, על פיו יהא זכאי ל-% 30מקיצבת יחיד מלאה. על החלטה זו הגישה אם המערער תובענה בשמו לבית-דין האזורי בירושלים (סגן השופט הראשי כליף ונציגי ציבור מודלינגר ותור; תב"ע שן/427-0). התובענה נדחתה, ועל כך הערעור שלפנינו. נוסיף, כי התביעה שלפנינו נדחתה על ידי המוסד לפני התקנת תקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה) (תיקון) התשנ"ב-1991, שהתייחסו לילדים הסובלים מתסמונת ע"ש דאון. לפיכך, הודיעו באי כוח הצדדים, כי התיקון לתקנות אינו רלבנטי לערעור זה. .2בית הדין קמא דחה את העתירה על סמך הקביעות העובדתיות, היינו המערער הולך באופן חופשי, קם ויושב בכוחות עצמו, יוצא מן הבית ומשחק בסביבת ביתו, וכי אין הוא זקוק להשגחה. נדחתה טענת המערער, כי הוא זקוק להשגחה ושיש להתחשב בגורם זה בקביעת זכאותו לגימלה. .3הראיות שהובאו לפני בית הדין האזורי א. שהכין רופא ילדים מטעם המשרד, ד"ר פרידמן, בשנת 1982, כאשר המערער היה בן 9, נקבע כי המערער מסכן את עצמו וזקוק להשגחה. ב. בדו"ח התפקוד שהוכן בשנת 1989על ידי אחות בריאות הציבור צויין, כי המערער מהלך באופן חופשי, זקוק לעזרה קלה בענין אכילה והפרשות, אך זקוק עזרה רבה בענין הלבשה ורחצה. כמו כן, נקבע, כי "אין סיפורים של אלימות או צורך של השגחה". ג. כן הוגשה חוות דעת נוספת של ד"ר פרידמן, שהוכנה בשנת 1989, בה נאמר, כי המערער זקוק, "להשגחה פסיבית". מספר חודשים לאחר מכן קבע אותו הרופא, כי המערער אינו זקוק להשגחה ואינו מסכן את עצמו או את הסביבה. ד. רופא ילדים של היחידה ליעוץ רפואי במוסד, ד"ר דרכמן, בהביעו את דעתו ציין, שיש לאשר את עמדת הרופא שבדק את מערער מטעם המוסד ולדחות את חוות דעתו הרפואית "הסתומית" שהוגשה למוסד מטעם המערער. ד"ר דרכמן כתב בחודש נובמבר 1990, כלהלן: "מקובלת עלי דעתם ד"ר פרידמן ושל הפסיכולוג שאול בן פורת שמצבו [של הנכה] השקט והפסיבי (ללא דווח על מאורעות חריגים) איננו מצדיק השגחה". ה. הוגשו פרוטוקולים של דיונים פנימיים במוסד בענין בדיקת תלותו של המערער בעזרת הזולת. על סמך חוות דעתו של הרופא ושל הפסיכולוג החליט המוסד לקובע למערער קיצבה בשיעור %.30 ו. לפני בית הדין קמא העידו אמו של המערער וד"ר דרכמן. השגחה .4לפני בית הדין קמא עמדו שתי שאלות בנושא השגחה: השאלה האחת היתה, האם טעה המוסד משקבע בשנת 1989, כי המערער אינו זקוק להשגחה. השאלה השניה היא, הם טעה המוסד מששינה את המדיניות שהיתה נהוגה לפני כן והפסיק להתחשב בגורם ההשגחה בהערכת תפקודו של ילד נכה? השאלה הראשנה היא שאלה עובדתית, ואילו השאלה השניה היא שאלה משפטית. נתייחס לכל שאלה כסדרה: השגחה - ההבט העובדתי .5בבדיקת התפקוד שנערכה בשנת 1982נקבע על ידי המוסד שהמערער זקוק להשגחה, ואילו בבדיקה שנעשתה בשנת 1989נקבע שאינו זקוק להשגחה. בא כוח המערער תקף את השינוי הזה וטען, כי גם בשנת 1989היה זקוק המערער להשגחה. .6לפני בית הדין קמא היו חוות הדעת של ד"ר פרידמן משנת 1982ומשנת .1989ד"ר דרכמן העיד והסביר את השינוי בעמדת ד"ר פרידמן ובעמדת המוסד. הוא אמר, כי בשנת 1989אובחן שיפור ביכולתו של הנער, וכן התייחס למונח "השגחה פסיבית" וכן למשמעות של המונח "השגחה" אצל נער בן 16הסובל מתסמונת דאון. בית הדין קמא קיבל את עמדת המוסד וקבע, כקביעה עובדתית, שהמוסד לא טעה כאשר הגיע למסקנה, שהנכה אינו מסכן את עצמו ואינו זקוק להשגחה. הכלל הוא, כי ערכאת ערעור אינה מתערבת בקביעות עובדתיות מנומקות של הערכאה ששמעה את העדים. אין סיבה לחרוג מן הכלל במקרה זה, והמסקנה אליה הגיע בית הדין קמא מעוגנת בחומר הראיות. השגחה - ההיבט המשפטי .7באשר לשאלה המשפטית, טענת בא כוח המערער היתה, כי יש להתחשב בגורם ההשגחה בקביעות מידת תלותו של הנכה בביצוע פעולות היום-יום, וכי המערער זקוק להשגחה רבה. השגחה על ילד נכה אינה משמשת קנה מידה להערכת תלות בעזרת הזולת (דב"ע מט/179-0 המוסד לביטוח לאומי - פרץ. פד"ע כב 61; דב"ע מו/123-0 חרדאן - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם). .8בא כוח המוסד הודיע, כי בעבר המוסד התחשב בגורם ההשגחה בבואו להעריך את תלותו של ילד נכה בעזרת הזולת, אף שהתקנות לא קבעו גורם זה כמודד התלות. לאחר מכן הגיע המוסד למסקנה שאין להתחשב בגורם ההשגחה. השינוי במדיניות לא השפיע במקרה של המערער, שכן עובדתית נקבע שאינו זקוק להשגחה. עם זאת, רצוי שנתייחס לטענה מפאת חשיבותה. .9התקנות אינן מתייחסות להשגחה כעילה למתן הגימלה, (זאת בניגוד לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (במתן שירותים מיוחדים), התשל"ט- 1978). במצב זה אין למנוע מן המוסד לבחון דרכים להטיב את הטיפול בנכים. יתרה מזאת, קיימת מדיניות המרחיבה את הזכויות לנכים, ומעניקה להם זכויות מעבר לאלה שנקבעו בחוק ובתקנות. .10התחשבות בפעולות יום-יום טענה נוספת של בא כוח המערער היתה, כי בית הדין קמא התחשב רק בפעולת יום-יום אחת, ניידות, והתעלם מהפעולות האחרות. טענה זו נכונה, אך איננה עוזרת למערער. מחומר הראיות, ובמיוחד מדו"ח אחות בריאות הציבור עולה, כי המערער זקוק לעזרה קלה וחלקית בשתי פעולות: אכילה והפרשות. נוסיף, כי המערער מהלך באופן חופשי. כל אלה מצביעים שהוא אינו עונה על התנאים שנקבעו בסעיף 2(ב) לתקנות, המתנה מתן גימלה בשיעור % 80בעד "ילד התלוי בעזרת הזולת לחלוטין בכל שעות היממה". נוסיף, כי לא הוכח שהמערער זקוק לטיפול התפתחותי או רפואי המצדיק מתן הגימלה. .11לאור האמור לעיל הגענו למסקנה, כי דין הערעור להידחות.רפואהביטוח לאומיתסמונת דאון