תשלום על העתק מסמכים בתיק הוצאה לפועל

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום על העתק מסמכים בתיק הוצאה לפועל:

רקע כללי

1. ביום 25.3.12 אישר כב' השופט נ' סולברג את בקשתם של התובעים להכיר בתובענה המינהלית שהגישו כתובענה ייצוגית. עניינה של התובענה בשיעור האגרה שגובה המשיבה עבור העתקי מסמכים שמספקים פקידיה מתוך תיקי ההוצאה לפועל, לבקשת המעוניינים בכך. התובענה גופה התנהלה בפניי, לאחר שכב' השופט סולברג מונה לשופט בית המשפט העליון.

2. הצדדים נטלו לעצמם פסק זמן על מנת לנסות ולהגיע לפשרה. הניסיון לא צלח, אולם הם הגיעו להסכמה באשר למתווה הדיוני להכרעה בתובענה. במסגרת המתווה הגיעו ביניהם הצדדים להסכמות באשר לשני הנושאים הטעונים הכרעה וכן להסכמות שונות נוספות, שיפורטו במקום המתאים לכך.

הנושא האחד העומד להכרעתי הוא חישוב סכום התביעה ומרכיביו. תתי הנושאים במסגרתו הם מה סך הכספים שגבתה המשיבה בתקופה בה ניגבו הכספים (להלן: הגבייה); מה השיעור מתוך הגבייה שיהווה בסיס לחישוב הסדר ההשבה; ומהי תקופת ההשבה הרלוונטית לתובענה.

הנושא האחר הינו ההסדר ומרכיביו. תתי הנושאים במסגרתו הם הסדר הפיצוי; המצב הנוהג לאחר סיום תקופת ההסדר, היינו עלות העתקת עמוד לאחר סיום ההסדר; וגמול ושכר טרחה.

הוסכם כי הצדדים יגישו את סיכום טענותיהם בנושאים האמורים, וכי התשתית לטיעוני הצדדים תכלול את הנתונים בכתבי הטענות ונספחיהם; את הנתונים שנמסרו במהלך הדיונים שהתנהלו עובר לאישור התובענה כתובענה ייצוגית; את הנתונים שנמסרו בכתב לתיק; את הנתונים שנמסרו בכתב במהלך דיוני המו"מ לפשרה; ואת הנתונים שנמסרו בכתב על ידי משטרת ישראל. הוסכם כי פסק הדין יינתן על יסוד כל אלה.

הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית ועיקר החלטתו של כב' השופט סולברג

3. על פי פרט א(11) לתוספת לתקנות ההוצאה לפועל (אגרות, שכר והוצאות), תשכ"ח-1968, משולמת אגרה בסכום של 3 ₪ לעמוד, עבור העתק מכל מסמך שנעשה על ידי לשכת ההוצאה לפועל. הסכום נקבע ביום 1.7.93, ומאז לא חל בו שינוי. בשעתו, עת תיקי ההוצאה לפועל היו תיקי נייר, יכול היה כל המעוניין בכך ליטול את התיק ולצלמו (במלואו או חלקים ממנו, על פי הנדרש) במכונות צילום שהוצבו בלשכות ההוצאה לפועל, בעלות נמוכה, ולחסוך מעצמו את תשלום האגרה הנ"ל. לימים, החלה המשיבה להתנהל באמצעות מערכת ממוחשבת: אין עוד תיקי נייר, ועל המבקש העתק מסמך לפנות לפקידי המשיבה על מנת שיפיקו עבורו את המסמך המבוקש, בכפוף לתשלום האגרה. התובעים טענו כי שיעור האגרה שנקבע גבוה באופן חסר פרופורציה מן העלות האמיתית של פעולת הפקת מסמך (עד כדי 10,000%), וכי גם בהינתן שהמדובר באגרה, עליה לעמוד בשיעור סביר ביחס לעלות האמיתית של הפעולה הנדרשת. בסופו של דבר בא כב' השופט סולברג לידי מסקנה, כי הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית בדין יסודה, שכן מתקיימים בה התנאים הנדרשים לכך. בין היתר נאמר בהחלטה האמורה כי "מדובר בשירות מונופוליסטי של המשיבה, אין ניתן להעתיק או לצלם את מלוא מסמכי תיק ההוצל"פ בדרך אחרת, וגביית אגרה בסכום של 3 ₪ לעמוד אינה סבירה". בהחלטה פורטו הסעדים הנתבעים, והם צו עשה המורה למשיבה לאפשר לכל הצדדים להליכים בתיקי הוצאה לפועל לעיין בהם מבלי לשלם, או להעמיד את התשלום על שיעור כמקובל בערכאות אחרות, או לקבוע סכום סביר אחר, וכן ליתן צו השבה המורה למשיבה להשיב לכל חבר מחברי הקבוצה שנאלץ לשלם אגרה בשיעור מופקע, את הכסף ששילם ביתר. לעניין ההשבה הוסיף כב' השופט סולברג ואמר, כי "יתכן שייווצר קושי לגבי ההשבה. סביר להניח שחלק ניכר ממשלמי האגרה הנדונה לא שמרו קבלות תחת ידם, כי מדובר בסכומי כסף בשיעורים נמוכים. מרביתם מן הסתם יתקשו גם לזכור כמה עמודים צולמו עבורם. מנגד, סביר להניח שאצל המשיבה מתועדים התקבולים עבור הצילומים. במשפט יהיה צורך לקבוע מה סכום הכסף שנגבה שלא כדין, ויהיה צורך לאפשר לחברי הקבוצה להוכיח את זכאותם. יהא מקום לשקול לפסוק את יתרת הכספים כפיצוי לטובת הציבור, ולדוגמה אפשר יהיה לחייב את המשיבה לספק צילומי מסמכים בתיקי הוצל"פ ללא תשלום, עד ל'כיסוי' מה שלא גבתה כדין בעבר".

על רקע דברים אלה, נפנה עתה לבחינת הסוגיות שבמחלוקת ולהכרעה בהן.

חישוב סכום התביעה ומרכיביו



סך הכספים שגבתה המשיבה בתקופה בה ניגבו הכספים ("הגבייה")


(1) טענות הצדדים

4. אין חולק, כי במהלך השנים לא נוהל רישום מדויק של התשלום בגין העתקי המסמכים שהופקו לבקשת המעוניינים. כך גם אין חולק, כי התשלום נעשה בשני אופנים, באמצעות בולי הכנסה או בקופות ההוצאה לפועל. בהיעדר נתונים על היקף התשלומים בתקופה הרלוונטית, הציגו התובעים שני מודלים חילופיים לשם הערכת היקף התשלומים.

המודל האחד: אומדן על פי מספר תיקי ההוצאה לפועל. לטענת התובעים, ניתן להסיק מדו"חות רשות האכיפה לשנים 2009 ו- 2011, כי במהלך כל שנה נפתחו למעלה מ- 400,000 תיקים. מאחר שהסריקה הממוחשבת החלה בשנת 2006, הרי שבשבע השנים שחלפו נפתחו בסך הכל כ- 2.8 מיליון תיקים. התובעים סבורים, כי נכון להניח כי בכל תיק יועתקו בין 5 ל-10 עמודים במהלך "חייו". אם כך, מספר ההעתקות על דרך האומדן נע בין 14 ל- 28 מיליון. הכפלת מספר זה ב- 3 ₪ לעמוד, תביא לאומדן גבייה של 42 עד 84 מיליוני ₪ לכל התקופה האמורה, או 6 עד 12 מיליון ₪ בשנה. התובעים סבורים כי המדובר באומדן זהיר.

המודל האחר: המדובר במודל הנשען על נתוני המומחה מטעם המשיבה שהובאו במסגרת תגובתה לבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית. לטענת התובעים, המדובר אמנם בחוות דעת מופרכת שלא עמדה בביקורת שיפוטית (סעיף 32 להחלטת כב' השופט סולברג), וכי נתוני המשיבה בצד העלות נופחו, בעוד שהנתונים ביחס לכמות ההעתקות צומצמו. כך גם מתעורר חשש שגם הנתון שהובא בצד מספר ההדפסות, 925,645, הינו על דרך ההמעטה. אולם גם על פי חוות דעת זו יש לראות את הנתון של מספר ההדפסות המובא בה כממוצע שנתי. אם כך, המדובר בגבייה של כ- 2.8 מיליון ₪ לשנה (925,645X3 ₪).

5. לטענת המשיבה, המודלים המוצעים על ידי התובעים אינם מבוססים על תשתית עובדתית ראויה ועל נתונים קונקרטיים. האומדן לפי מספר התיקים הינו אומדן גס מאוד, המבוסס כולו על הערכות. הערכת התובעים לפיה יועתקו בכל תיק בין 5 ל- 10 עמודים אינה מבוססת על נתון כלשהו. כך גם מספר התיקים הנפתחים במהלך שנה אינו יכול להוות אינדיקציה, שכן תיקים רבים נפתחים על ידי גורמים המחוברים למשיבה באמצעות הממשק האלקטרוני ואינם נדרשים כלל לשירותי העתקת מסמכים. בנוסף, בתיקים רבים מסתפקים הצדדים באותם מסמכים הנשלחים אליהם על ידי המשיבה, ללא תשלום, כחלק משגרת ההתנהלות. אשר לאומדן המבוסס על נתוני חוות דעת המומחה מטעמה טוענת המשיבה, כי אומדן זה מדויק מעט פחות מן הנתונים המאוחרים שנאספו על ידה. עם זאת, להערכתה, עלות שירות הפקת מסמכים מהווה 40% מתוך כלל שירותי המשרד הניתנים על ידי לשכות ההוצאה לפועל (ולטענתה המדובר בחישוב לחומרה כנגד המשיבה). ואם כך, מתקבל נתון זהה לנתונים המאוחרים שנאספו על ידי המשיבה, כפי שנראה להלן.

6. המשיבה ביקשה להסתמך על מסמך חישוב נתוני הגבייה שהועבר לב"כ התובעים לצורכי פשרה (נספח א/2 לסיכומי התובעים). המסמך מנתח את היקף הגבייה על יסוד שני מקורות. האחד, תשלום עבור הפקת מסמכים באמצעות רכישת בולי הכנסה בבנק הדואר, והאחר, תשלום עבור הפקת מסמכים באמצעות קופות לשכות ההוצאה לפועל. אין חולק, כי אלה שני המקורות היחידים להכנסות המשיבה בגין העתקת מסמכים.

אופן החישוב הוא כדלהלן:

סך כל הכנסות המדינה מבולים עבור כלל הגופים הממשלתיים משנת 2008 ועד לתחילת 2012 אינו ניתן לפילוח לפי הגופים השונים, שכן אין לדעת עבור איזו מטרה נרכש הבול. עם זאת ידוע, כי מתחילת 2011 החל תהליך הדרגתי של הפסקת השימוש בבולי הכנסה על ידי הגופים השונים, באופן שבינואר 2011 הפסיק משרד המשפטים שימוש זה (שימוש שהיה מקובל עבור נסחי טאבו, נסחים מרשם החברות ונסחים מרשם העמותות), משטרת ישראל הפסיקה את השימוש (בגין הנפקת תעודות יושר ועיון במרשם הפלילי) ביוני 2011, ואילו הנהלת בתי המשפט הפסיקה את השימוש (עבור תשלום בגין אפוסטלים, אישור על העתק מתאים למקור, תצהירים, אגרות בתיקים של תביעות קטנות) בינואר 2012. הווה אומר, החל משנת 2012 משקפות ההכנסות מבולי הכנסה אך ורק את התקבולים של המשיבה בגין העתקת מסמכים ושאילתות (3 ו-4 ₪, בהתאמה) ובגין תצהירים (46 ₪). הנתון המצוי בידי המשיבה, ולפיו במחצית הראשונה של 2012 נתקבלו 1,010,346 ₪ מרכישת בולי הכנסה, מביא למסקנה כי הגבייה השנתית המבוצעת בבנק הדואר עבור המשיבה הינו מכפלת הסכום האמור, היינו מעט יותר מ- 2 מיליון ₪. לטענת המשיבה, המדובר בחישוב שהוא לחומרה כלפיה, וזאת בהתבסס על שני טעמים. האחד, שעל פי מידע שהתקבל בידיה מחשב המשטרה ומרשות המיסים, בשנת 2012 עדיין היו אזרחים שהמשיכו לשלם בבולי הכנסה בגין שירותים המתקבלים ממשרדים אחרים. אולם בשל היעדר מידע מדויק, לא הובא נתון זה בחשבון. הטעם האחר, שבמחצית השנייה של השנה חלה פגרת הקיץ ובתקופה זו מספר פעולות העתקת מסמכים יורד מאוד. גם נתון זה לא נלקח בחשבון.

נתוני סך כלל הגבייה בשנים האחרונות בקופות ההוצאה לפועל (עבור כלל שירותי המשרד הניתנים על ידי המשיבה, לרבות העתקת מסמכים, שהוא השירות נשוא דיוננו) - ידועים. המשיבה הציגה טבלה, ממנה עולה כי שיעור הגבייה בקופות ההוצאה לפועל הלך וגדל בהתמדה מדי שנה. לפיכך, לטענתה, לא נכון יהיה להתייחס לשנת 2012 כאל שנה מייצגת לשנים שקדמו לה, וזאת גם ביחס לתקבולים שהגיעו לידיה מבולי הכנסה. על מנת לחשב את סכומי הגבייה באמצעות בולי הכנסה יש להתייחס, אם כך, לשנת 2012, שהנתונים לגביה ידועים, כשנת השיא, והיקף הגבייה באמצעות בולי הכנסה בשנים שקדמו לה ייקבע בהשוואה להיקף הגבייה בקופות ההוצאה לפועל בכל שנה, יחסית לשנת 2012. לשם דוגמא: אם במחצית הראשונה של שנת 2012 היה היקף הגבייה בקופות ההוצאה לפועל 845,120 ₪, ולפיכך כ- 1,690,000 ₪ בכל השנה, ואם היקף הגבייה בשנת 2011 באמצעות הקופות היה 1,408,152 ₪, משמעות הדבר שהיקף הגבייה בקופות ההוצאה לפועל בשנת 2011 עמד על 83% מהיקפה בשנת 2012. ואם כך, היקף הגבייה בבולים בשנת 2011 ייקבע כ- 83% מהיקף הגבייה בבולים בשנת 2012 (וכאמור, רק לגבי שנה זו ידוע מה סכום התקבולים בבולים שניתן לייחס למשיבה). לפי חישוב זה היקף הגבייה בבולים לשנת 2011 יעמוד על כ- 1,680,000 ₪ (83% מ- 2,020,692 ₪), וכך לגבי כל שנה ושנה.

7. אשר להיקף הגבייה בגין העתקת מסמכים משיעור הגבייה הכולל סבורה המשיבה כי זה עומד על 40%. התחשיב נערך באופן הבא:

במהלך חודש מאי 2012 נתקבלו בלשכות ההוצאה לפועל 4,230 קבלות בסכום כולל של כ- 75,000 ₪. עורכת התחשיב מטעם המשיבה ייחסה כל קבלה על סכום המתחלק ב- 3 להעתקת מסמכים (שכן, כזכור, עלות כל פעולת העתקה היא 3 ₪). כך גם כל סכום המתחלק הן ל- 3 והן ל- 4 יוחס לצילומים (שכן המשיבה הניחה לחומרה שגם אם המדובר בעצם בתשלום עבור מידע, שעלותו 4 ₪ ואינו נכלל במסגרת התובענה, יש להביאו בחשבון משום שאין לשלול שהיה זה תשלום עבור העתקה). כל סכום קבלה המתחלק ל- 4 יוחס לקבלת מידע. יתר הסכומים, שלא התחלקו ב- 3 או ב- 4, פוצלו בין העתקה לבין מידע, כך שהסכום הגבוה יותר אליו מתייחסת הקבלה והמתחלק ב- 3 יוחס להעתקה, והיתרה למידע. מסקנת התחשיב הייתה, כאמור, כי היקף הגבייה בגין העתקת מסמכים מתוך כלל הגבייה עומד על 40%.

8. לנוכח עקרונות אלה, הגיעה המשיבה לחישוב שתוצאתו הסופית היא שהכנסות הרשות מפעולות העתקת מסמכים באמצעות בולים, לתקופה שבין אוקטובר 2008 (שנתיים קודם להגשת התובענה) ועד מחצית 2012, עומדות על סכום כולל של 2,320,608 ₪, והכנסותיה בקופות ההוצאה לפועל לתקופה האמורה עומדות על סכום כולל של 1,941,111 ₪. סך כל הגבייה עבור העתקת מסמכים לתקופה זו מגיעה, אפוא, כדי 4,261,720 ₪. מאחר שלשיטתה התקופה הרלוונטית לתובענה היא השנתיים שקדמו להגשתה, ואלה בלבד (ועל כך עוד נעמוד להלן), הרי שהיקף הגבייה בתקופה זו עומד על 2,282,890 ₪.

9. לטענת התובעים, גם על פי המודל שהציגה המשיבה סכום הגבייה גבוה לאין ערוך. כך, למשל, סבורים הם כי הטענה לפיה שנת 2012 היא שנת השיא אינה נתמכת בנתונים כלשהם, ולפיכך לא היה יסוד להניח כי נתוני ההכנסות מבולים בשנים שקדמו לה נמוכים יותר. לטענת התובעים, על פי נתוני משטרת ישראל (נספח ב' לסיכומי התובעים) יש להסיק כי בשנת 2011 גבתה המשיבה יותר כספים באמצעות בולי הכנסה מאשר בשנת 2012. התובעים מפנים בהקשר לכך לדו"ח מבקר המדינה מס' 62, שבעקבותיו נותרו בשנת 2011 רק 3 גורמים שגבו תקבולים באמצעות בולי הכנסה: משטרת ישראל - עד יוני 2011, וזאת עבור רישומים מן המרשם הפלילי, הנהלת בתי המשפט בסכומים קטנים, שכן רוב התשלומים בוצעו במהלך שנה זו כבר בקופות בתי המשפט באמצעות מערכת נט המשפט, והמשיבה. מנספח ב' עולה, כי במחצית הראשונה של שנת 2011 הוגשו 20,418 בקשות לרישומים מן המרשם הפלילי. עלות בקשה - 30 ₪, ואם כך, סך כל ההכנסות מבולים שהגיעו למשטרה עומדות על 612,540 ₪. מאחר שסך כל הכנסות המדינה מבולים לשנת 2011 עומדות על למעלה מ- 7.8 מיליון ₪, הרי שבניכוי הכנסות המשטרה ו"ספיחי ההכנסות" של הנהלת בתי המשפט, חלק הארי מן הסכום הכולל חייב להיות משויך למשיבה. התובעים סבורים כי על יסוד המפורט לעיל, הרי שגם על פי אומדן מצומצם הכנסות המשיבה מבולים במהלך שנת 2011 עמדו על 4.5 מיליון ₪ לפחות, ובתוספת ההכנסה מקופות ההוצאה לפועל בסך למעלה מ- 1.4 מיליון ₪, עומד הסכום הכולל על כ- 6 מיליון ₪ לאותה שנה. ואם כך, בשנת 2011 היו למשיבה יותר הכנסות מבולי הכנסה מאשר בשנת 2012, והטענה כי שנת 2012 היא שנת שיא - הינה חסרת יסוד. עוד טוענים הם, כי לא ניתן לקבוע מגמה של עלייה או של ירידה בהכנסות מהעתקת מסמכים במשך השנים.

כך גם כופרים התובעים בעמדת המשיבה לפיה יש לשייך רק 40% מן התקבולים לצילומים. הטענה לפיה כל היתר משויך להכנסות משאילתות (שעניינן לא נכרך בתובענה) אינה מבוססת בנתונים של ממש, והנטל על המשיבה להוכיח זאת. גם ההיגיון אינו תומך בטענה, שהרי אין זה סביר ששאילתות ותדפיסים, המחזיקים עמוד או שניים לכל היותר, מהווים 60% מן התקבולים. עוד טוענים הם, כי חודש מאי 2012 אינו יכול לשמש מודל לבחינת הכנסותיה של המשיבה. על פי הנטען, מנתוני המשיבה עולה כי סך ההכנסות בקופת ההוצאה לפועל בתקופה שמינואר ועד יוני 2012 היו כ- 845,000 ₪, ובממוצע למעלה מ- 140,000 ₪ לחודש. לעומת זאת, על פי חישובי המשיבה סך ההכנסות לחודש מאי 2012 היה 75,000 ₪, ואם כך, אין הוא יכול לשמש בסיס להערכת שיעור ההכנסות מהעתקת מסמכים. עם זאת, גם התובעים מסכימים שיש להפחית מן התקבולים את הגבייה עבור שירותים אחרים שאינם נכללים בתובענה, אולם לדעתם שיעור ההפחתה צריך לעמוד על 20% בלבד.

מסקנת התובעים היא, כי מאחר שניתן לשערך נתונים רק לשנים 2011 - 2012, יש לערוך חישוב ממוצע על פי נתונים אלה, ביחס לשנים הקודמות. לפיכך, אם בשנת 2012 עמדה סך הגבייה (בולי הכנסה + קופות) על 3.7 מיליון ₪, ובשנת 2011 עמדה היא (לשיטתם) על 6 מיליון ₪, הרי שהממוצע השנתי הוא 4.85 מיליון ₪ בשנה. בהפחתה של 20% (בגין תקבולים שאינם נשוא התובענה), הסכום השנתי הממוצע הינו 3.88 מיליון ₪ בשנה. נראה, אפוא, כי התובעים משכו את ידיהם מן המודלים האחרים שהציעו, ודבקו במודל זה.

10. במענה להסתייגות הראשונה טוענת המשיבה, כי הסכום של 4.5 מיליון ₪, אותו מניחים התובעים כסכום המשקף את הכנסותיה מבולים בשנת 2011 (לאחר ניכוי הכנסות המשטרה מבולים, שהינן ידועות, וניכוי "מוערך" של הכנסות הנהלת בתי המשפט מן הסכום הכולל של הכנסות מבולים לאותה שנה, העומד על כ- 7.8 מיליון ₪), הינו סכום שרירותי שאינו מעוגן בתשתית עובדתית כלשהי.

במענה להסתייגות השנייה טוענת המשיבה, כי היקף העתקת המסמכים מתוך כלל הגבייה בקופות ההוצאה לפועל בחודש מאי 2012 הינו היקף יחסי, ולפיכך אין זה משנה מה סכום הגבייה המוחלט שהתקבל באותו חודש. זאת ועוד, גם התובעים מסכימים כי יש להפחית 20% מהיקף הגבייה. משמע, גם הם מכירים בכך שאין לייחס את כלל הכנסות המשיבה להעתקת מסמכים בלבד. ההפחתה שמציעים התובעים הינה שרירותית, בעוד שהמשיבה הציעה דרך מבוססת לחילוץ אחוז הגבייה בגין שירותי העתקה מתוך כלל הגבייה, ולא נטען כנגד ההיגיון העומד ביסודה דבר על ידי התובעים.

(2) דיון ומסקנות

11. הנתונים המבוררים אותם ניתן לחלץ מכל האמור לעיל הם אלה:

הגבייה הכוללת באמצעות בולי הכנסה לשנת 2012, אותה ניתן לייחס אך ורק למשיבה (לאחר שגופים אחרים חדלו לגבות כך לכל המאוחר בתחילת אותה שנה), עומדת על סכום כולל של כ- 2,020,000 ₪.
הגבייה הכוללת באמצעות קופות ההוצאה לפועל לשנת 2008 עומדת על סכום של כ- 785,000 ₪; בשנת 2009 עומדת היא על סכום של כ- 1,095,000 ₪; בשנת 2010 שיעור הגבייה הכולל באמצעות הקופות עומד על כ- 1,308,000 ₪, בשנת 2011 עומד הוא על סכום של כ- 1,408,150 ₪, ובתקופה שבין 1-6/2012 עומד הסכום על כ- 845,120 ₪ (הווה אומר, כ- 1,690,240 ₪ לכל השנה).

לא יכול להיות חולק, אם כך, כי בשנת 2012 היו כלל התקבולים (בולי הכנסה וקופות ההוצאה לפועל) בסכום של 3.7 מיליון ₪ (סכום הכולל תקבולים גם בגין פעולות שאינן מעניינה של התובענה). סכום זה שומט את הקרקע תחת הערכת התובעים על פי המודל הראשון שהוצע על ידם, ולפיה היקף הגבייה השנתי של המשיבה עומד על כ- 6 עד 12 מיליון ₪. אין תמה שהתובעים עצמם משכו ידם מן המודל הזה, כפי שהערתי לעיל.

12. גם את טענת התובעים לפיה יש לקבוע כי הכנסת המשיבה מבולים לשנת 2011 הגיעה לסכום של 4.5 מיליון ₪ איני יכולה לקבל. כאמור, לחישוב זה הגיעו התובעים מתוך כך שסך הכנסות המדינה מבולים לאותה שנה עמד על כ- 7.8 ₪, וניתן לחלץ ממנו את שיעור התקבולים שהגיעו לידי המשטרה באותה שנה עבור הפקת מרשמים מן הרישום הפלילי (כ- 612,000 ₪). להערכתם, משום שבאותה שנה נותרו אך "ספיחי הכנסות" מבולים להנהלת בתי המשפט, העמדת הכנסות המשיבה ממקור זה באותה שנה על 4.5 מיליון ₪ הינה הערכה סבירה.

אי סבירותה של ההערכה המוצעת על ידי התובעים בולטת על פניה, כאשר נדרשים לנתוני שנת 2012, עליהם אין איש חולק. כאמור, על פי נתוני אותה שנה, הכנסות המשיבה מבולים עמדו על כ- 2,020,000 ₪, והכנסות המשיבה בקופות ההוצאה לפועל עמדו על כ- 1,690,240 ₪, ובסך הכל כ- 3.7 מיליון ₪. והנה, אם נקבל את תחשיבם של התובעים, ייצא כי בהינתן הערכתם לפיה התקבולים מבולי הכנסה לשנת 2011 עמדו על כ- 4.5 מיליון ₪, בצירוף הסכום של כ- 1,408,150 ₪ שהתקבל בקופות ההוצאה לפועל (על סכום אחרון זה אין חולק), בסך הכל גבתה המשיבה באותה שנה סכום של כ- 6 מיליון ₪. לשיטת התובעים חלה, אפוא, ירידה בשיעור של כ- 40% בסכום כלל תקבוליה של המשיבה, בין שנת 2011 לבין שנת 2012, או ירידה של למעלה מ-50% בתקבולים מבולי הכנסה, כשמנגד אין היא באה לידי ביטוי בעלייה בשיעור דומה בהכנסות בקופות ההוצאה לפועל. המדובר בירידה דרמטית, שלא מצאתי לה הסבר בטיעוניהם של התובעים. נראה כי ההסבר הבלתי נמנע הוא שההערכה העומדת ביסוד טיעוניהם, ולפיה הכנסות המשיבה מבולים בשנת 2011 עמדו על שיעור של כ- 4.5 מיליון ₪ הינה הערכה מופרכת.

13. כאמור, המשיבה מציעה להשוות בין שיעור העלייה היחסי, משנה לשנה, של התקבולים בקופות ההוצאה לפועל, לבין שיעור התקבולים שהתקבלו בבולי הכנסה בכל אחת מאותן שנים, כאשר שנת 2012 מהווה 100%. רוצה לומר, להשקפתה מבטאת העלייה בתקבולים בקופות מגמה זהה של עלייה בתקבולים בבולי הכנסה.

בהעדר נתונים אחרים, דומה כי ההנחה עליה מושתת תחשיבה של המשיבה הינה הנחה סבירה שיש לדבוק בה.

לפיכך אני קובעת כי הגבייה החל מאוקטובר 2008 (מועד הגשת הבקשה) תחושב כמוצע על ידי המשיבה בהצעת הפשרה שהציגה לתובעים.

14. בכך לא תם הדיון, שכן אין הצדדים חלוקים על כך שסכום הגבייה הכולל מכיל תקבולים שאינם מעניינה של התובענה הנדונה, כגון תצהירים ומידע. תקבולים אלה יש לנכות. המדגם שערכה המשיבה על יסוד נתוני חודש מאי 2012, העלה כי שיעור התקבולים עבור הפקת מסמכים בלבד מגיע כדי 40% מכלל התקבולים. התובעים לא העלו כל טענה כנגד ההיגיון העומד ביסוד השיטה ששימשה את המשיבה על מנת להגיע למסקנה זו. טענותיהם, כאמור, מתייחסות למיעוט יחסי של כלל התקבולים בחודש שנבדק. גם בעניין זה מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה השאלה העומדת על הפרק היא שיעור העתקת המסמכים היחסי מכלל שירותי המשרד שניתנו באותו חודש, ולא היקף הכנסות המשיבה באותו חודש, באופן יחסי להכנסתה השנתית. זאת ועוד, גם התובעים סבורים כי יש להפחית מסכום התקבולים הכולל תשלומים שהתקבלו בגין שירותים אחרים, להבדיל מהעתקת מסמכים. הצעתם, להעמיד את שיעור ההפחתה על 20%, הינה הצעה שרירותית, בעוד שדרך חישובה של המשיבה הגיוני וסביר.

15. המסקנה היא, כי סך הגבייה עבור הפקת צילומים החל מאוקטובר 2008 ועד ליוני 2012 עומד על 4,261,720 ₪, כהצעת המשיבה. לטענתה, אליה נתייחס בהמשך, תקופת ההשבה הרלוונטית היא 24 חודשים בלבד, היינו השנתיים שקדמו למועד הגשת התובענה (מיום 10.10.08 ועד ליום 10.10.10, כשלמעשה נוספו לתקופה זו שלושה חודשים נוספים בשל מגבלות חישוביות). הסכום המחושב על ידי המשיבה לתקופה זו, על פי העקרונות האמורים, מגיע כדי 2,282,890 ₪. בטרם נפנה לסוגיה זו, יש להכריע בשאלת שיעור הקיזוז הסביר מן הסכום האמור, שיהא בו לבטא גם מרכיבי עלות.




מה השיעור מתוך הגבייה שיהווה בסיס לחישוב הסדר ההשבה


(1) טענות הצדדים

16. התובעים טוענים, כי העלות האמיתית של העתקת מסמך היא 2.5 אגורות לעמוד, היינו כ- 1% מן הסכום שנגבה. עמדתם מושתתת על חוות דעת המומחה מטעם המשיבה שהוגשה במסגרת הליכי אישור הבקשה כתובענה ייצוגית, ולפיה עלות העתקה היא 2.5 ₪, וכי 90% מתוך סכום זה יש לייחס לעלות עבודה. מאחר שכב' השופט סולברג דחה כבלתי לגיטימית את הדרישה לכלול את רכיב העבודה בעלות, נותרה עלות ההעתקה האמיתית בשיעור לעיל. עוד טוענים הם, כי בשל היעדר זכות העיון לאחר מחשובה של המערכת, נאלצים פונים לבקש העתקה של מסמכים רבים מעבר לנדרש, ורק בדיעבד, לאחר העיון בהם, יכולים הם לברור מתוכם את אלה הנחוצים להם. לגבי מסמכים אלה אין לאפשר למשיבה זכות קיזוז. להערכת התובעים, כ-25% מן המסמכים שהועתקו הם "מסמכי סרק" כאלה.

למען ההגינות מסכימים התובעים, כי במקרים בהם היה לפונה צורך אמיתי בהעתקת מסמך, ניתן לשקול קיזוז נוסף שישקף את מחיר העלות בתוספת רווח. לטענתם, המדובר בקיזוז שלא יעלה על 10% ממחיר כל עמוד. שיעור זה, לשיטתם, כולל גם מרכיב של רווח, שיכול היה להיוותר בידי המשיבה לו גבתה מלכתחילה מחיר סביר. עמדת התובעים היא, שלנוכח התנהלות המשיבה לאורך השנים אין לאפשר לה קיזוז בשיעור הכולל גם את מרכיב הרווח הסביר על מלוא סכום הגבייה, "על מנת שלא ייצא חוטא נשכר".

הצעת התובעים היא, אפוא, כי מהמסמכים שהיו דרושים בזמן אמת יופחת שיעור של 25% ממלוא הקיזוז הסביר, היינו במקום 10% הפחתה תעמוד ההפחתה על שיעור של 7.5%. בנוסף תובא בחשבון העובדה שמסמכים לא מעטים (כ- 25% מכלל המסמכים, להערכתם) היו מסמכים שהעתקתם הייתה בלתי נחוצה. לפיכך מוצע כי הקיזוז יהיה בשיעור שבין 1% ל- 5% מכלל הגבייה.

מן הבחינה החשבונית, משהגיעו התובעים למסקנה כי שיעור הגבייה השנתי בניכוי 20% של תקבולים בלתי רלוונטיים עומד על 3.88 מיליון ₪ לשנה, הרי שהפחתת העלות תביא את הסכום השנתי לשיעור שבין 3.7 ל- 3.84 מיליון ₪ לשנה.

17. המשיבה טוענת, כי חלק האגרה המשקף את העלות הריאלית של שירות הפקת מסמכים גבוה לאין ערוך מ- 10%. על פי שיטת ניתוח אחת עומדת העלות הריאלית על סכום של 2.065 - 2.215 לעמוד אחד, ואילו על פי שיטת ניתוח אחרת עומדת העלות הריאלית על סכום של 2.06 - 2.46 לעמוד אחד. לצרכי פשרה הסכימה המשיבה כי הבסיס לצורך חישוב ההחזר על ידי המשיבה יועמד על סכום הגבייה, בניכוי 10% לכל הפחות. לטענת המשיבה, עמדת התובעים אינה עולה בקנה אחד עם הסכמתם במתווה הדיוני. זאת ועוד, בהסתמכותם של התובעים על חוות דעת המומחה לצורך חישוב העלות הריאלית בהפחתת עלות זמן עבודה בחרו הם את ההערכה הנמוכה ביותר של המומחה, שבחלופה אחרת העריך את עלות ההעתקה, ללא עלות זמן עבודה, בשיעור של 31.5 אג'. חישוב זה, מוסיפה המשיבה וטוענת, מתעלם מהוצאות נוספות ובכללן הוצאות חשמל, מיחשוב וכד'. ועוד טוענת המשיבה כי התובעים טענו לכל אורך ההליך כי יש להעמיד את האגרה על שיעור של 30 אג' לצילום, בדומה למערכת בתי המשפט, וכי שיעור סביר אינו חייב להיות תואם לעלות הריאלית של השירות בגינו היא משתלמת. בכל הנוגע לטענה בעניין המסמכים הבלתי נחוצים שהועתקו, עמדת המשיבה היא כי המדובר בטענה שאין לה בסיס עובדתי ועיגון ראייתי, ולפיכך אין מקום להתחשב בה.

(2) דיון ומסקנות

18. עיון בבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית מעלה, כי אחד הסעדים שהתבקשו בה היה "להשיב, לכל מי שנאלץ לשלם בשנתיים שקדמו למועד הגשת בקשה זו, עבור קבלת העתק ממסמכי תיק ההוצל"פ, את ההפרש שבין העלות ששילם בפועל (3 ₪ לעמוד) לבין עלותו של צילום בבית המשפט - 30 אג' לעמוד; לחילופין מחיר סביר שיורה בית המשפט".

חומר הראיות הקיים בתיק לא העלה ממצא לסתור את בקשתם המקורית של התובעים לקבוע שעלות ההעתקה הסבירה היא 30 אג' לעמוד. נזכיר בהקשר זה, כי בהחלטתו מציין כב' השופט סולברג כי איש מן הצדדים לא טען כי ענייננו כאן במחיר ולא באגרה, אלא שקביעתו הייתה שיש לשמור על זיקה מובהקת, כלשונו, בין השירות לבין המחיר. עוד מפנה כב' השופט סולברג בהחלטתו לעובדה שבערכאות משפטיות וכן בגופים ציבוריים אחרים מחירו של צילום עומד על 30 אג' לעמוד, וכן לעובדה שבחקיקת משנה המתייחסת למקרים אחרים נקבעה אגרה עבור עמוד צילום בשיעורים שונים, כגון 2 ₪ לעמוד. אכן, כב' השופט סולברג מצא כי חוות הדעת של המומחה מטעם המשיבה נשענה על נתונים שגויים או חלקיים, ללא השוואה מעמיקה לנתונים רלוונטיים, וכיו"ב פגמים (המפורטים בהחלטתו בפסקאות 21 - 23). מכאן אין לגזור כי ניתן לחלץ מחוות דעת זו שעלותה הריאלית של העתקת עמוד אחד מגעת כדי 2.5 אגורות בלבד. הדברים מקבלים משנה תוקף מהחלטתו של כב' השופט סולברג, אשר קבע בהקשר זה כי "הסעדים הנתבעים הם ליתן צו עשה המורה למשיבה לאפשר לכל הצדדים להליכים בתיקי הוצאה לפועל לעיין בתיקים מבלי לשלם, או להעמיד את התשלום על שיעור כמקובל בערכאות אחרות, או לקבוע סכום סביר אחר" (ההדגשות שלי).

מסקנתי הינה, אפוא, כי העמדה לפיה יש לקזז 10% מסכום הגבייה הכולל בגין עלויות ההעתקה הינה עמדה סבירה.

בהגיעי למסקנה זו איני מתעלמת מן העובדה שחלק מן המסמכים שנאלצים הפונים ללשכות ההוצאה לפועל לבקש את העתקתם הינם מיותרים, וזאת בשל חוסר האפשרות לעיין בתיק בטרם יבחרו את אלה הנחוצים להם (ראו פסקה 15 להחלטתו של כב' השופט סולברג). אלא שאיני סבורה כי שיעור הקיזוז בגין עלויות הוא המקום הנכון להביא נתון זה בחשבון. מקומו יבוא בעת שאבחן את טיב ההסדר המוצע לעניין ההחזר לציבור.



תקופת ההשבה הרלוונטית לתובענה


(1) טענות הצדדים

19. הצדדים אינם חלוקים ביניהם, כי תחילת התקופה הרלוונטית היא ביום 10.10.08, שנתיים לפני יום הגשת התובענה, כהוראת סעיף 21 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (ולהלן: החוק). המחלוקת ביניהם היא על מועד סיום התקופה. לשיטת התובעים, התקופה הרלוונטית מסתיימת ביום חדילת הגבייה בפועל. את עמדתם מבססים הם על שני טעמים. האחד, לבל ייצא חוטא נשכר, והאחר, שגישה אחרת תיצור תמריץ כלכלי למפר להאריך את תקופת הגבייה, על מנת לצבור רווח נוסף אשר בפועל יממן את ההסדר. לתמיכה בעמדתם מפנים הם להחלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת י' שיצר) בת"מ 115-07 מנירב נ' מדינת ישראל (מיום 13.8.12). בהחלטה זו קבע בית המשפט, כי "כל שנאמר בסעיף הנ"ל הוא שלא ניתן לתבוע בגין תקופה 'העולה' על 24 חודש לפני הגשת בקשת האישור. דהיינו סעיף זה קובע רק את הגבול התחתון בעבר, של המועד שלפניו לא ניתן לתבוע השבה, אך אין בסעיף זה גבול עליון באשר למועד המאוחר ביותר שעד אליו ניתן לתבוע השבה במסגרת התובענה הייצוגית". זאת ועוד, בית המשפט מפנה בהחלטתו האמורה לסעיף 10(א) לחוק, המורה כי בקבוצה שבשמה תנוהל התובענה לא ייכלל מי שעילת תביעתו נוצרה לאחר המועד שבו אושרה התובענה הייצוגית. מכאן, שהחוק מאפשר תביעה בגין עילה שנוצרה לאחר הגשת הבקשה לאישור ובטרם אישורה. לפיכך, הטענה כי סעיף 21 מגביל את התביעה רק עד למועד הגשת בקשת האישור כגבול עליון, אינה עולה בקנה אחד עם האמור בסעיף 10 הנ"ל. בנוסף הפנה בית המשפט לסעיף 9 לחוק, המאפשר לרשות להודיע תוך שלושה חודשים מיום הגשת הבקשה על חדילת הגבייה, שאז לא ניתן יהיה לאשר תובענה ייצוגית בגין אותה עילה. מאחר שהרשות בחרה שלא להפסיק את הגבייה עם הגשת הבקשה, מצא בית המשפט כי לא יהיה זה סביר ומידתי ליתן לחוטא לצאת נשכר ולהימנע מכלילת התשלומים שנגבו לאחר מועד הגשת הבקשה במסגרת התובענה הייצוגית. פרשנות כזו, מוסיף בית המשפט ומעיר, "יש בה תמריץ ל'גרירת תיקים' ע"י הנתבע, במקום זירוז הטיפול והגעה להסדרים".

20. מנגד סבורה המשיבה, כי סעיף 21 לחוק קובע תקופת השבה חלקית, המוגבלת ל-24 החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה. המדובר בהגבלה החלה על האפיק הדיוני של תובענה ייצוגית, בעוד שעל תובענה אישית רגילה ממשיכים לחול דיני ההתיישנות הרגילים. המשיבה נסמכת בטענתה על בג"צ 2171/06 שני כהן נ' יו"ר הכנסת (מיום 29.8.11), בו נבחנה, בין היתר, חוקתיות הוראת סעיף 21 הנ"ל. לטענת המשיבה, עמדת התובעים מנוגדת ללשון חוק מפורשת ולאופן בו פרשו אותה בתי המשפט. על ההחלטה בת"מ 115-07 הנ"ל מעירה היא, כי המדובר בהחלטת ביניים אשר טרם נבחנה בערעור, וכי לטעמה המדובר בהחלטה שאינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בית המשפט העליון. עוד מעירה היא ביחס להחלטה האמורה, כי בענייננו מדובר בתשלום שגבייתו הוסדרה בתקנות העומדות בתוקפן עד היום, לעומת התשלום באותה פרשה שלא הוסדר בחיקוק. ועוד טוענת המשיבה, כי עמדת התובעים מנוגדת לתכליתו של החוק ליצור הסדר המאזן כראוי בין האפשרות לתבוע את המדינה בתובענה ייצוגית לבין הצורך בהתחשבות במגבלות הקופה הציבורית ובחשיבות השמירה על מסגרת התקציב. המשיבה אף סבורה, כי קבלת עמדת התובעים דווקא היא שתיצור תמריץ שלילי, במובן זה שלתובעים יהיה עניין לנהל את ההליך באיטיות ובאופן בלתי יעיל, על מנת להגדיל את גובה החבות של הרשות, ולהגדיל בדרך זו את סכומי הגמול לתובעים הייצוגיים ואת שכר הטרחה לבאי כוחם.

כמו כן טוענת המשיבה, כי עמדת התובעים סותרת את הגדרת הקבוצה ואת הגדרת סעד הבקשה כפי שהתבקש על ידם, שכן הקבוצה הוגדה על ידם כ"ככל מי שנאלץ לשלם אגרה בסך 3 ₪ עבור צילום ... בשנתיים האחרונות...", והסעד המבוקש: "ליתן צו המורה למשיבה להשיב, לכל מי שנאלץ לשלם בשנתיים שקדמו למועד הגשת בקשה זו ... את ההפרש שבין העלות ששילם בפועל (3 ₪ לעמוד) לבין עלותו של צילום בבתי המשפט".

(2) דיון ומסקנות

21. במחלוקת זו שבין הצדדים אני בדעה כי הצדק עם התובעים. זו לשונו של סעיף 21 לחוק:

"אישר בית המשפט תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור. אין בהוראות סעיף זה כדי לגרוע מזכותו של כל חבר בקבוצה שבשמה מנוהלת התובענה הייצוגית לתבוע, בשל אותה עילה, סעד גם לגבי תקופות נוספות".

לשון החוק כפשוטה משמיעה לנו, אם כך, כי לא ניתן לחייב את הרשות בהשבה, במסגרת של תובענה ייצוגית, "לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור". משמע, החוק יוצר מחסום בפני תביעת השבה נגד הרשות על דרך של תובענה ייצוגית, מעבר לשנתיים אחורה מיום הגשת הבקשה לאישורה. אכן, המשפט המינהלי מטיל על הרשות חובה מוגברת כלפי האזרחים הנדרשים לשירותיה, אולם מנגד, הטלת חובת השבה על הרשות, שגבתה כספים על סמך טעות בחוק, הביאה אותם בחשבון תקציבה והוציאה אותם לצרכי הכלל, עלולה להטיל עליה מעמסה תקציבית שתיפול, בסופו של דבר, על האזרח (ראו: אסף חמדני ואלון קלמנט, "הגנה ייצוגית וגבייה לא חוקית", משפטים לח(3) תשס"ט, 445, בעמ' 456). בחוקקו את סעיף 21 הנ"ל ביקש, אפוא, המחוקק, לאזן בין זכות ההשבה בגין כספים שנגבו שלא כדין, לבין הטלת מעמסה תקציבית בלתי סבירה על הרשות, ובמילים אחרות, המחוקק הביא לידי ביטוי את השיקולים העומדים ביסוד "הגנת התקציב" כהגנה העשויה לעמוד לרשות מפני תביעת השבה (חמדני וקלמנט לעיל; בג"צ 2171/06 הנ"ל; וראו גם ע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, מיום 20.2.06, פסקאות 50 - 61); ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית, מיום 20.8.09, פסקה 72). שיקולים אלה באים לידי ביטוי גם בהוראות אחרות של החוק. כך, למשל, מוסמך בית המשפט, מכוחו של סעיף 8(ב)(1) לחוק לשקול את הנזק החמור העלול להיגרם לציבור כתוצאה מניהולה של התובענה שהוגשה נגד הרשות כתובענה ייצוגית (אם אכן צפוי להיגרם נזק כזה) אל מול התועלת הצפויה מניהולה בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור, ולהביא שיקול זה בחשבון במסגרת השיקולים אם לאשר תובענה ייצוגית. הוא הדבר גם ביחס להוראת סעיף 20(ד)(1) לחוק, הקובעת כי גם לאחר שהכריע בית המשפט לטובת הקבוצה בתובענה ייצוגית שהוגשה נגד הרשות, רשאי הוא להביא בחשבון את הנזק העלול להיגרם לרשות, לציבור הנזקק לשירותיה או לציבור בכללותו בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לעומת התועלת שתצמח מכך לחברי הקבוצה או לציבור, בבואו לפסוק את שיעור הפיצויים ואופן תשלומם (וראו לעניין זה: סטיבן גולדשטיין, הערות על חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006, עלי משפט ו, תשס"ז, 7, 9 - 13; רע"א 6340/07 עיריית תל אביב נ' טיומקין, מיום 13.2.11)).

22. אלא שמכאן אין ללמוד, כי ההגבלה חלה גם קדימה, היינו למן היום בו הוגשה הבקשה לאישור, ואילך. נראה בעיני כי ההיפך הוא הנכון. כפי שסבר בית המשפט המחוזי בתל-אביב בהחלטתו בת"מ 115-07 הנ"ל, אף אני בדעה כי קריאת סעיף 21 ביחד עם סעיף 9(ב) לחוק מובילה דווקא למסקנה הפוכה. זה לשון הסעיף:

"בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגבייה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע".

הוראה זו משמיעה אותנו, כי הרשות יכולה למנוע את נזקה על ידי הפסקת הגבייה נשוא הבקשה, ואם תעשה כן, לא ניתן יהיה לתבוע אותה על דרך של תובענה ייצוגית. שילובן של שתי ההוראות האמורות מלמד, כי המחוקק יצר הגנה מיוחדת לרשות בכל הנוגע לעבר, בכך שהגביל את תחולתה של התביעה לכל היותר עד לשנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור, ואף מנע את האפשרות להגיש תובענה כזו גם לגבי שנתיים אלה, היה והרשות תודיע כי חדלה מהגבייה. ומכאן, שאם החליטה הרשות שלא לחדול מן הגבייה, עלולה היא למצוא עצמה נדרשת לסעד של השבה לכל משך התקופה: החל מן השנתיים שחלפו קודם למועד הגשת הבקשה לאישור ועד למועד פסק הדין. שהרי בנסיבות אלה הרשות מודעת לקיומה של התובענה ולסיכון הנובע ממנה, והיא יכולה לכלכל את ענייניה מראש תוך שקלול הסיכון במסגרת התקציב. ואכן, כך העיר בית המשפט העליון ברע"א 6340/07 הנ"ל:

"כלומר, הוראת סעיף 9(ב) לחוק נועדה לאפשר לרשות לחדול מגביית תשלומים אשר נטען כי היא בלתי חוקית ואם חדלה מכך, לכל המאוחר עד המועד הקובע הנקוב בסעיף 9(א) לחוק, אין היא חשופה עוד לתביעת השבה בגין גבייה זו על דרך של תובענה ייצוגית" (הדגש במקור).

שמע מיניה, שאם לא חדלה מן הגבייה הבלתי חוקית, חשופה היא גם חשופה לתביעת השבה, המוגבלת אחורה בזמן עד לשנתיים שקדמו להגשתה. הא ותו לא.

23. מהוראת סעיף 9 ניתן עוד ללמוד, כי המחוקק ראה להעדיף דווקא את עניינם של "המשלמים הפוטנציאלים לעתיד" על פני אלה שכבר שילמו בעבר. שהרי משניתנה הודעת חדילה ייהנו ממנה מי שעשויים יהיו להיתבע בעתיד לתשלום בלתי חוקי - שחדל, בעוד שאלה שכבר שילמו והבקשה הוגשה מטעמם, לא יוכלו עוד לבקש השבה בדרך של תובענה ייצוגית (אם כי יוכלו להגיש תובענה אישית). וכדברי בית המשפט העליון ברע"א 6340/07 הנ"ל:

"על פי הוראה זו משהוגשה תביעת השבה נגד רשות ועימה בקשה לאשרה כתובענה ייצוגית, ניתנת לרשות תקופת חסד בת תשעים ימים שתחילת מניינה ביום הגשת הבקשה לאישור, על מנת לאפשר לה לפשפש במעשיה ולחדול בתוך פרק הזמן האמור מן הגבייה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור. סעיף 9 לחוק התובענות הייצוגיות מוסיף וקובע כי ככל שהרשות הודיעה כי תחדל מאותה הגבייה והוכח כי כך הוא לא תאושר כייצוגית תביעה להשבה נגד אותה הרשות בגין הגבייה כאמור. הוראה זו אכן מקנה לרשות מעמד מיוחס בשימה את הדגש על הפסקת הגבייה הבעייתית בעתיד, תוך שמיטת הזכות לנהל תובענה ייצוגית להשבת הסכומים שעל פי הנטען נגבו על ידי הרשות שלא כדין בעבר" (ההדגשה שלי).

גם מן הבחינה הזו נראה בעיני כי הצעת המשיבה לפרוש החוק אינה יכולה לעמוד, שהרי יוצא ממנה כי דווקא אלה הנכללים בקבוצה בשל התשלום שנגבה מהם בעבר - יפוצו, בעוד שאלה ששילמו בתקופת הביניים שלאחר הגשת הבקשה לאישור ועד למועד פסק הדין, יצאו וידיהם על ראשם - ההיפך מכוונת המחוקק הנלמדת מסעיף 9. הפרשנות המוצעת על ידי המשיבה יוצרת מעין "אי" של אלה מן הציבור שנגבו מהם כספים שלא כדין בתקופה שלמן יום הגשת הבקשה לאישור ועד למתן פסק הדין, כאשר אלה ששילמו קודם למועד זה (ועד לשנתיים אחורה) יפוצו, כאמור, ואילו אלה שיבואו לאחר מתן פסק הדין כבר לא יידרשו לשלם, כתוצאה ממנו. דומה כי אין להכביר מילים על חוסר ההיגיון שבתוצאה זו (וראו לעניין זה פסק דינה של כב' השופטת מ' נד"ב בתצ(מרכז) 10192-02-11 אלי מרגלית נ' מועצה מקומית קדימה צורן, מיום 21.3.12, בו קבעה כי גם אם הרשות אינה מודה שהגבייה הייתה שלא כדין, עליה לחדול מגביית חובות העבר שאם לא כן הודעת החדילה לא תחשב הודעה, וכדבריה: "ככל שממשיכה המשיבה לגבות חובות עבר ממי שטרם שילמו את חובם על פי 'הדין' הקודם, השנוי במחלוקת, היא ממשיכה 'לייצר' חברים נוספים לקבוצה המיוצגת בתובענה הייצוגית, שלגביה ניתנה הודעת חדילה. זאת, מכיוון שמרגע שישולמו אותם חובות עבר, תתגבש למשלמים תביעת השבה באותה עילה בגינה הוגשה התובענה הייצוגית ולגבי אותם תשלומים שהרשות חדלה לכאורה מגבייתם. נראה לי כי אין זה מתקבל על הדעת שהמשיבה תצהיר על חדילה ועם זאת תמשיך לייצר עילות תביעה לחברים חדשים, על פי אותה עילה נושא התובענה" (ההדגשה במקור). נראה כי הדברים יפים, בשינויים המחוייבים, גם לענייננו).

24. טענת המשיבה לפיה האופן בו מפרשת היא את סעיף 21 מעוגן בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 2171/06 הנ"ל אף היא אינה מקובלת עליי. עיון בפסק הדין מלמד כי הוא כלל לא עסק בסוגיה שלפנינו, והדיון בו נסב (בהקשר שלפנינו) על השאלה של חוקתיות סעיף 21 המצמצם את תקופת ההשבה ל-24 החודשים שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור ושל חוקתיות סעיף 9 המונע הגשת תביעה ייצוגית מקום בו ניתנה הודעת חדילה. בית המשפט העליון לא נדרש כלל לשאלה של הגבול העליון של ההשבה, מקום בו לא ניתנה הודעת חדילה ומשכך אין ללמוד ממנו דבר על הסוגיה הנדונה.

25. כך גם איני סבורה כי ניתן ללמוד דבר מן האופן בו נוסחה הבקשה לאישור התובענה. במועד הגשתה, הגדרת הקבוצה לא יכולה הייתה שלא לחול אלא על אלה ששילמו 3 ₪ עבור צילום בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה, וככל שהייתה המשיבה מודיעה על חדילה, הייתה נשמטת האחיזה מן הבקשה. ואכן, משלא ניתנה הודעת חדילה, ניסח כב' השופט סולברג את הגדרת הקבוצה באופן אחר: "הקבוצה תוגדר כאנשים שנדרשו לשירותי לשכות ההוצאה לפועל ושילמו אגרה בסך 3 ₪ עבור צילום או הפקת עמוד בתיקי ההוצאה לפועל, בתקופה שתחילתה ביום 10.10.08...". בכל הכבוד, דומה בעיני כי אופן ההגדרה המצוטטת מכוון למסקנה אליה הגעתי לעיל. רוצה לומר, מקום שלא ניתנה הודעת חדילה מוגנת הרשות מפני תביעת השבה ייצוגית בכל הנוגע לסכומים שנגבו שלא כדין עד לשנתיים שקדמו למועד הגשת הבקשה לאישור, ואין היא מוגנת משם ואילך.

26. ולבסוף - גם העובדה שהגבייה נעשתה על יסוד חיקוק, אין בה, לטעמי, כדי לאבחן בין ענייננו לבין ת"מ 157-07 הנ"ל. משנמצא כי שיעור האגרה שנקבע אינו סביר, הייתה הגבייה שלא כדין.

27. היוצא מכל אלה, שהתקופה הרלוונטית להשבה היא מיום 10.10.08 ועד ליום מתן פסק הדין. על פי חישובי המשיבה, המקובלים עליי, עד ליום 30.6.12 גבתה המשיבה סכום כולל של 4,261,720 ₪ (לאחר שכבר הופחתו מסכום הגבייה הכולל 60% בגין תקבולים שאינם מענייננו). לסכום זה יש להוסיף על פי אותם עקרונות חישוב את סכום הגבייה לתקופה שמאז אותו מועד ועד ליום פסק הדין. מן הסכום הכולל שיתקבל יש לקזז 10%, שהוא שיעור עלות סביר כפי שהכרעתי לעיל. נראה, אפוא, כי הסכום הכולל של גבייה שלא כדין מגיע כדי 4.8 מיליון ₪ (תוספת של כ- 1,115,000 ₪ למועד פסק הדין (כ- 742,000 ₪ עבור המחצית השנייה של שנת 2012 וכ- 370,000 ₪ עבור שלושה חודשים נוספים, וקיזוז 10% מן התוצאה הסופית).

ההסדר ומרכיביו



הסדר הפיצוי


(1) טענות הצדדים

28. הצדדים אינם חלוקים על כך כי על המתווה הראוי לפיצוי חברי הקבוצה לכלול תקופה אשר במהלכה לא ייגבה תשלום בגין שירות הפקת מסמכים. שלושה נושאים נותרו שנויים במחלוקת. האחד, משך התקופה (שאין חולק כי היא אמורה להיגזר מן ההכרעה בסוגיות הקודמות); האחר האם יש לקבוע מגבלה למספר העמודים שניתן לקבל את העתקם בתור אחד ללא תשלום, כשבעניין זה הצדדים מסכימים ביניהם כי 29 העמודים הראשונים יהיו ללא תשלום; ולבסוף, האם יכלול ההסדר פיצוי אישי למי מחברי הקבוצה שיוכלו להוכיח את זכאותם לפיצוי.

29. התובעים סבורים כי ניתן לקבל את הצעת המשיבה לפיה אורך התקופה במהלכה לא ייגבה תשלום מן הציבור עבור שירות הפקת מסמכים יעמוד על 18 חודשים, ובלבד שההסדר יכלול גם הסדר פיצוי בעין לחברי הקבוצה שיוכלו להוכיח את זכאותם, ובתנאי שתהיה חדילה מיידית של הגבייה, שאם לא כן, עמדתם היא שיש להעמיד את אורך התקופה האמורה על 37 חודשים. כך גם סבורים הם כי אין להגביל את מספר העמודים בתור אחד ל- 29. בנוסף, ככל שהמשיבה מבקשת להמשיך ולגבות 3 ₪ עבור כל 10 עמודים (ופחות) שמעבר ל- 29 הראשונים, קיים חשש שאנשים ישובו ויידרשו לשלם סכומים מופקעים. על פי הנטען, אדם שיבקש לקבל, דרך משל, העתק של 30 עמודים, ייאלץ לבחור בין האפשרות לקבל תחילה 29 עמודים, ולשוב ולעמוד בתור עבור העמוד הנוסף (שכן המשיבה מוכנה לאפשר קבל העתקי מסמכים בלא תשלום גם ב"סיבוב השני" של עמידה בתור), או לשלם עבור עמוד זה 3 ₪, וכך יממן, למעשה, את ההסדר.

אשר לפיצוי האישי, התובעים סבורים כי יש לאפשר למעוניינים בכך לפנות בבקשת השבה, על גבי טופס פשוט שיוכן לתכלית זו, ובו יצוינו פרטי המבקש, פרטי העמודים שהועתקו ופרטי חשבון הבנק להחזר. המעוניינים בהחזר יהיה עליהם לצרף אסמכתאות כגון קבלה, צילום של המסמך המבויל, הוכחה על מועד התשלום וכו'. ככל שהתביעה תידחה, יהיה הפונה רשאי לערער על כך בפני גורם שייקבע, והחלטתו תהיה סופית. בנוסף מציעים הם כי תביעת השבה אישית תוכל להיות מוגשת רק עבור החזר בסכום של 18 ₪ ומעלה.

30. המשיבה מציעה, כאמור, כי משך התקופה במהלכה לא ייגבה תשלום עבור שירות הפקת מסמכים יעמוד על 18 חודשים. לטעמה, משך התקופה חושב תוך התעלמות מן המגמה של עלייה מתמדת בהיקף העתקת מסמכים, כך שההנחה העומדת בבסיס החישוב היא שלא יחול שינוי במגמה במהלך התקופה המוצעת. מכאן, שהפסקה מוחלטת של הגבייה במהלך 18 החודשים הקרובים מהווה השבה הוגנת של סך הגבייה על ידי המשיבה, כפי שחושב על ידה.

עם זאת, לטענת המשיבה, הסדרת עניין זה טעונה תיקון התקנות, וכי היא תפעל לתיקונן מיד עם מתן פסק הדין. התובעים טוענים כי אין לתקנות תחולה על התדפיסים נשוא התובענה ולפיכך אין צורך בשינוי התקנות.

אשר להגבלת מספר העמודים שניתן לקבל בתור אחד ללא תשלום, המשיבה טוענת כי ההגבלה הכרחית, על מנת למנוע את האפשרות שצד לתיק יתפוס את עמדת קבלת הקהל לזמן ממושך ויפגע ביכולת ליתן שירות ליתר הממתינים. מאחר שבמרבית המקרים מתבקשת הפקה של עמודים בודדים, סבורה המשיבה כי הגבלה ל-29 עמודים בתור אחד הינה הגבלה סבירה, וכי בעד 10 עמודים נוספים תגבה אגרה בסך 3 ₪ בסך הכל, לעשרת העמודים גם יחד. בהקשר זה מסבירה המשיבה כי הערך הנקוב של בולי ההכנסה הינו 3 ₪, ועל כן לא ניתן לגבות באמצעות בולים סכום נמוך מזה גם אם הופקו פחות מעשרה עמודים. בנוסף מבהירה היא, כי אין הגבלה על מספר הפעמים בהן ניתן יהיה לקבל שירות העתקה ללא תשלום. רוצה לומר, המבקש לקבל לידיו העתק של יותר מ- 29 עמודים יוכל לבחור בין האפשרות לקבל את העמודים הנדרשים לו בפעם אחת, כאשר 29 הראשונים יופקו עבורו חינם אין כסף, ועל כל 10 עמודים נוספים (או פחות) ישלם 3 ₪, לבין האפשרות לשוב ולעמוד פעם נוספת בתור, ולקבל את היתרה בחינם.

בכל הנוגע לפיצוי אישי לחברי הקבוצה סבורה המשיבה כי אין מקום להכללת פיצוי כזה בהסדר, שכן המדובר בהליך לא יעיל, מסורבל וממושך, שהתועלת שלו לחברי הקבוצה מזערית בעוד שהנזק למשיבה ולכלל הציבור - רב. לטעמה, אלה הנסיבות עליהן חלה הוראת סעיף 20(ד)(1) לחוק, אשר לפיה על בית המשפט "להתחשב גם בנזק העלול להיגרם, בשל תשלום הפיצוי, שיעורו או אופן תשלומו, לנתבע, לציבור הנזקק לשירותי הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מכך לחברי הקבוצה או לציבור". המשיבה מפרטת, בהקשר זה, כי להערכתה שיעור חברי הקבוצה שיבקשו לנצל את זכותם לפיצוי אישי צפוי להיות נמוך, שכן הם יתקשו להוכיח את התשלום ששילמו עבור העתקת מסמכים. כך, למשל, סביר להניח כי קבלות מסוג זה לא נשמרו כלל על ידי אנשים פרטיים (בעוד שגופים מוסדיים עובדים דרך הממשק וממילא אינם נדרשים לשירות העתקת מסמכים), כי מכל מקום על הקבלות אין מצוין עבור איזה שירות משרדי הן ניתנו, כי על בולי ההכנסה אין תאריך וכו'. בנוסף, המדובר בהליך מסורבל הדורש משאבים רבים, בין היתר בשל הצורך בהקצאת כוח אדם לשם כך.



(2) דיון ומסקנות

31. למרות שלכאורה אין מחלוקת בין הצדדים לעניין משך התקופה בה ייהנה הציבור משירות חינם של הפקת מסמכים, הרי שלנוכח עמדת התובעים לפיה מותנית הסכמתם לכך שמשך התקופה יועמד על 18 חודשים בחדילה מיידית של הגבייה ובפיצוי אישי למי מחברי הקבוצה שיוכלו להוכיח את זכאותם, אתייחס גם לסוגיה זו כאל סוגיה הנתונה במחלוקת בין הצדדים, במיוחד משום שכפי שאסביר להלן, אין בדעתי לקבל את התביעה לפיצוי אישי של מי מחברי הקבוצה.

זאת ועוד. כאמור לעיל, לא קיבלתי את טענת התובעים לפיה יש להביא בחשבון, לעניין שיעור הקיזוז בגין עלויות, את העובדה שעם המעבר למערכת הממוחשבת, חלק מן התדפיסים אותם נאלצים הפונים לבקש מיותרים, והם נדרשים להזמינם בשל היעדר אפשרות לעיין בתיק בטרם יוזמנו התדפיסים הרצויים להם. סברתי כי מקומה של טענה זו בבחינת מרכיבי הסדר הפיצוי, ואכן, זה המקום להביא שיקול זה בחשבון.

כך גם יש להדגיש את קביעותיו של כב' השופט סולברג בהחלטתו, קביעות אשר המשיבה בחרה להימנע מן הניסיון לבררן לעומק בהליך של בירור התובענה לגופה. בהחלטה שעל יסודה הגיעו הצדדים למתווה הדיוני המוסכם, קובע כב' השופט סולברג כי הסכום שנדרש עד כה על ידי המשיבה עבור העתקת עמוד ממסמך הינו סכום מופקע, שנקבע לפני כ- 20 שנה ולא עודכן מאז. עדכון האגרה אמור היה להתבסס על עליית המדד בלבד ואך לכך הוסמך מנהל בתי המשפט בתקנות. תחת זאת, הציגה המשיבה עמדה לפיה כולל המחיר רכיבים נוספים, שלא בא זכרם בתקנות המסמיכות. כך גם, בשנים הרבות שחלפו מאז העדכון האחרון חלו שינויים במשיבה בדמות סריקת תיקים למחשב, באופן הפוגע בזכות העיון והמחייב את בעלי הדין לבקש, לעיתים, את העתקתם של מסמכים מיותרים. מסקנתו של כב' השופט סולברג הייתה, אם כן, כי שיעור האגרה שגובה המשיבה גבוה עשרות מונים מעלות העתקת מסמך בפועל (פסקאות 16 - 20 להחלטה).

ועל כל אלה, המשיבה מעידה על עצמה כי הצעתה לפיה תועמד התקופה אשר במהלכה יופקו מסמכים חינם אין כסף על 18 חודשים, מבוססת על סכום הגבייה - לשיטתה. אולם, כפי שראינו, עמדתה לפיה התקופה הרלוונטית להשבה היא 24 החודשים שקדמו להגשת הבקשה ואלה בלבד, נדחתה על ידי.

בהביאי בחשבון את כל אלה, מסקנתי היא כי יש להעמיד את התקופה אשר במהלכה ייהנה הציבור משירות חינם של הפקת מסמכים על ידי המשיבה על 24 חודשים.

32. באשר למחלוקת בנוגע להגבלת מספר ההעתקים בתור אחד, אני סבורה כי הדין עם המשיבה לפיה יש לבחור במנגנון שיימנע הפרעה למתן שירות לכלל ציבור הפונים, וכי היעדר כל הגבלה עלול להוביל לתוצאה קשה זו. הגבלה ל- 29 עמודים בתור אחד נראית סבירה על פניה. מנגד, איני סבורה כי ניתן יהיה לדרוש סכום של 3 ₪ עבור 10 תדפיסים עודפים (או פחות מכך). משהגענו למסקנה כי גביית סכום של 3 ₪ עבור תדפיס בן עמוד אחד אינה סבירה והיא בבחינת מחיר מופקע, הרי שאין להלום תוצאה לפיה ככל שאדם יזדקק אך לעמוד נוסף אחד מעבר ל- 29 אותם יוכל לקבל חינם, יהיה עליו לשלם 3 ₪. ההסבר לפיו לא ניתן לגבות פחות מ- 3 ₪ שכן הערך הנקוב של בולי ההכנסה הוא 3 ₪, לאו הסבר הוא. ראשית, כפי שראינו לעיל, מרבית משרדי הממשלה חדלו מגבייה באמצעות בולי הכנסה, ונראה כי גם המשיבה יכולה להיערך לכך. שנית, וכפי שעוד נראה להלן, מאחר שממילא בתום תקופת ההסדר עלות השירות הנדון תצטרך להיות נמוכה לאין ערוך, ומאחר שממילא על המשיבה להידרש לאלתר לתיקון התקנות כפי שהיא מודה בכך בעצמה, יהיה עליה להתאים כבר עתה את המחיר הנגבה עבור הפקת תדפיסים החורגים מן ה- 29 הניתנים חינם בתור אחד (למי שיהיה מעוניין בכך ויבקש להימנע מלשוב ולעמוד בתור מחדש על מנת לקבל חינם את יתרת המסמכים להם הוא זקוק) למחיר הראוי והסביר.

33. ולבסוף, כפי שהערתי לעיל, עמדת המשיבה לפיה אין לאפשר מתן פיצוי אישי למי מחברי הקבוצה שיוכל להוכיח את זכאותו נראית בעיני בשל כל הטעמים העומדים ביסודה. הטיפול בתביעות מעין אלה, שסכומיהן אינם גבוהים, יחייב השקעת משאבים לא מבוטלת, אשר עלותה לכלל הציבור תהיה גבוהה לאין ערוך מן התועלת שיפיקו כלל יחידי הקבוצה שיצליחו להוכיח את זכאותם. שיקול זה הוא מן השיקולים שבית המשפט רשאי להביא בחשבון בתובענה ייצוגית נגד רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית או תאגיד סטטוטורי (סעיף 20(ד)(1) לחוק).





עלות העתקת עמוד לאחר סיום ההסדר


(1) טענות הצדדים

34. לטענת התובעים, יש לקבוע כי עם סיום תקופת ההסדר יש לקבוע כי המשיבה תהיה רשאית לגבות סך של 30 אג' לעמוד עבור הפקת תדפיס בן עמוד אחד. סכום זה נלמד, לשיטתם, מן ההחלטה בדבר אישור התובענה כתובענה ייצוגית, כמו גם מן המחיר הנגבה עבור שימוש במכונות צילום המוצבות בבתי המשפט ובעמדות ההפקה לציבור של מערכת נט המשפט.

35. המשיבה מסכימה, כי עם סיום תקופת ההסדר לא ייגבה עוד הסכום הקבוע היום בתקנות, אלא סכום סביר אחר. בנוסף מצהירה היא, כי תאפשר עיון בתיקים, ככל האפשר בדומה למערכת בתי המשפט. עם זאת סבורה היא, כי לא ניתן לקבוע את הסכום שייגבה בתום תקופת ההסדר ללא שינוי התקנות, וזאת לנוכח סעיף 1 לחוק יסוד: משק המדינה, הקובע כי שיעורי אגרה ישונו בחוק או על פיו. המשיבה אינה הגורם המחליט לעניין תיקון התקנות הרלוונטיות, אלא גורם ממליץ בלבד. תיקונן טעון אישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת ואישורה של ועדת אגרות בין-משרדית. המשיבה מתחייבת כי תמליץ על קביעת שיעור האגרה בסכום סביר, שיעלה בקנה אחד עם העלויות הריאליות של הפקת מסמכים, למעט רכיב שעת פקיד (אשר לגביו נקבע בהחלטה של כב' השופט סולברג כי אינו יכול להיות מובא בחשבון).

(2) דיון ומסקנות

36. שלא כעמדת התובעים, אני סבורה כי אכן שינוי שיעור האגרה הנגבית עבור שירותי העתקת מסמכים מחייב תיקון התקנות. האגרה, כפי שהיא נגבית עד היום, נקבעה בפרט א(11) לתוספת הראשונה לתקנות הנדונות. כעולה מתקנה 2 אין המשיבה רשאית להיזקק לבקשה שנקבעה לה אגרה בתוספת אלא לאחר שזו שולמה. מאחר שהתוספת מגדירה בפרוש בפרט הנ"ל "העתק כל מסמך שנעשה על ידי לשכת ההוצאה לפועל" כפעולה שהאגרה בצידה היא 3 ₪, ממילא מתחייב שינוי התקנות בדרך הקבועה לכך. כך גם מתחייב שינוין לשם קביעת האגרה בשיעור 0 ₪ עבור הפקת 29 העמודים הראשונים כהוראת שעה למשך תקופת ההסדר, ולשם קביעת האגרה עבור כל הפקת כל עמוד נוסף. כאמור לעיל, איני מקבלת את עמדת המשיבה לפיה יכול השיעור לעמוד על 3 ₪ לכל 10 עמודים (ופחות) החל מהעמוד ה- 30, והוא צריך לשקף את השיעור הסביר כפי שייגבה בתום התקופה.

37. מאחר שכבר מהחלטתו של כב' השופט סולברג עולה, כי אגרה בשיעור 3 ₪ אינה סבירה, והמשיבה ביכרה שלא להרהר אחר קביעה ראשונית זו, מתחייב תיקונן הרטרואקטיבי של התקנות נכון ליום מתן פסק הדין, על מנת שהאגרה תועמד על שיעור סביר, השומר על זיקה בין המחיר לבין השירות. אינני סבורה כי תפקידו של בית המשפט לקבוע שיעור זה, ומכל מקום, בנסיבות הקונקרטיות של המתווה הדיוני בו נוהל ההליך שלפניי, ודאי שאין בידי נתונים מספיקים לכך. עם זאת, אין ספק כי שיעור האגרה שייקבע חייב לעלות בקנה אחד עם סכומים הנגבים עבור שירותים דומים ברשויות אחרות ועם סכומים הנקבעים לעלות צילום במכרזים המפורסמים עבור אספקת מכונות צילום לבאי בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל. הכל בשינויים המתאימים, ככל שיש כאלה, תוך שיינתן ביטוי למאפייניו של קהל הנזקקים לשירותי ההוצאה לפועל ולרכיבים אותם יש להביא בחשבון בקביעת שיעור האגרה המסוימת הזו, כפי שאלה פורטו בהחלטתו של כב' השופט סולברג (ראו פסקאות 16 - 20, פסקאות 24 - 26).



גמול ושכר טרחה


(1) טענות הצדדים

38. לטענת התובעים, על בית המשפט להביא בחשבון כי לא היה מנוס מהגשת ההליך, לאחר שהמשיבה סירבה לפניות חוזרות ונשנות שלהם במסגרתן נתבקשה לשנות את טעמה. גם לאחר שהוגשה הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית לא שינתה המשיבה את עמדתה, והם נאלצו לנהל "הליך ממושך ומורכב לרבות בירור עובדתי רחב שכלל, כאמור, דיון הוכחות (שהוא נדיר בהליך אישור הבקשה), ובירור משפטי מורכב לאישור התובענה". כך גם, עד היום לא חדלה המשיבה מהגבייה הבלתי חוקית, והדרך להסדר מורכבת ומסובכת הן מן הבחינה העובדתית והן מן הבחינה המשפטית. זאת ועוד, התובעים פעלו בתום לב ואופן הצגת הסוגיה המשפטית כמו גם אופן ניהול המשפט נעשו בדרך ראויה, המשרתת את חברי הקבוצה. בנוסף טוענים הם כי יש לשמור על יחס הולם בין שכר הטרחה לבין הסכום העומד ביסוד התובענה הייצוגית, קרי היקף הגבייה הבלתי חוקית בעבר כמו גם היקף החיסכון לציבור בעתיד. נוכח כל אלה סבורים התובעים כי יש לפסוק לתובעים עצמם גמול שלא יפחת מ- 430,000 ₪, ולבאי כוחם שכ"ט שלא יפחת מ- 1,300,000 ₪ (לפי 25% מ- 5.5 מיליון ₪, סך הגבייה מאוקטובר 2008 לינואר 2013, שהוא האומדן המצומצם ביותר לשיטת המשיבה - כפי שהתובעים מפרשים אותו).

39. המשיבה סבורה לעומת זאת, כי הבסיס לחישוב הגמול ושכר הטרחה הוא סכום ההשבה בסך כ-2 מיליון ₪, שהוא הסכום הנכון על פי חישוביה. לטענתה, השיקולים הרלוונטיים לקביעת שיעורי הגמול ושכר הטרחה, ובכללם התועלת שהביאה התובענה לחברי הקבוצה; מורכבות ההליך, הטרחה והסיכון, וההוצאות שהוצאו לצרכי ההליך; היחס בין הסכום שנתבע מלכתחילה לבין הסכום שאושר; האם היה כלל צורך בהגשת התובענה לשם זכייה בסעד המבוקש; היחס בין שכר הטרחה לבין התביעה הייצוגית בכללותה והתנהלות ב"כ התובע - כל אלה מביאים למסקנה שפסיקת הגמול לתובע 1 צריכה לעמוד על אלפי שקלים עד עשרות אלפי שקלים, ושכר טרחת באי כוחו ראוי לו שיעמוד על עשרות אלפי שקלים. בכל הנוגע לתובע 2 סבורה המשיבה כי אין הוא זכאי כלל לגמול, שכן על פי הצהרתו הפעם היחידה בה שילם אגרה עבור הפקת מסמכים, היה זה עבור לקוחו, שחויב על ידו בתשלום האגרה. משכך, אין לתובע 2 עילת תביעה אישית, אין הוא זכאי להשבה, וממילא אינו זכאי לגמול. לחילופין מבקשת היא כי בית המשפט יפסוק לו גמול נמוך, שישקף את היעדרה של עילת תביעה אישית.

(2) דיון ומסקנות

40. סעיף 22 ו- 23 לחוק מציבים עקרונות לקביעת שיעור הגמול של תובע בתביעה ייצוגית, ושיעור שכר הטרחה של בא כוחו. בכל הנוגע לגמול (סעיף 22) קובע החוק, כי על בית המשפט להביא בחשבון הטרחה שטרח התובע המייצג ואת הסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בה הוא סעד הצהרתי; את התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; ואת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית. ואילו באשר לשכר הטרחה (סעיף 23) קובע החוק, כי השיקולים שיובאו בחשבון הם התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה; מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא כוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה וההוצאות שהוציא לשם כך; מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית; האופן בו ניהל בא כוח המייצג את ההליך; והפער בין הסעדים שנתבקשו לבין הסעדים שנפסקו.

41. החלטה מנחה בסוגיה זו היא החלטתו של בית המשפט העליון בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט (מיום 23.5.12). בהחלטה זו נקבע כי הרשימה המפורטת לעיל אינה רשימה סגורה, וכי פסיקת בתי המשפט בעניין זה מלמדת כי קיימת מערכת מנחה של שלושה סוגי שיקולים עיקריים. השיקול האחד עוסק במערכת התמריצים הנוגעים להגשת התביעה, היינו האיזון בין עידוד תביעות ראויות לבין הרצון למנוע תביעות סרק. בהקשר זה מציין בית המשפט העליון כי יש לשקול את האינטרסים שהושגו על ידי התובענה, הן מבחינת הקבוצה והן מבחינת הציבור בכללותו. על בית המשפט לשקול במסגרת זו את היקף ההשקעה ואת מידת הסיכון שנטל על עצמו עורך הדין המייצג, לעומת היחס בין הסכום הנתבע והסכום שאושר בסופו של דבר. שיקול זה, שהוא ייחודי לתובענה ייצוגית, נובע מן העובדה שבעת הגשת בקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית, אין נדרש תשלום אגרה על יסוד סכום התביעה, ובמילים אחרות, לא קיים חסם מתביעת סעדים כספיים בסכומים משמעותיים. כך גם יש לבדוק האם על מנת לזכות בסעד המבוקש היה הכרח בהגשת התובענה הייצוגית. השיקול האחר עניינו בהתנהלות בא כוח התובע המייצג, ותכליתו יצירת תמריץ לניהול ההליך בדרך יעילה והגונה. ואילו השיקול האחרון עניינו ביחס בין שכר הטרחה לבין התביעה הייצוגית בכללותה. רוצה לומר, על בית המשפט להימנע מפסיקת שכר טרחה שיפחית באופן בלתי סביר מן התועלת הצומחת לקבוצה (וראו גם ע"א 9134/05 לויט נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, מיום 7.2.08).

עוד נקבע באותה החלטה, כי בתביעות ייצוגיות שעניינן סעד כספי ייקבע שכר הטרחה כאחוזים מתוך הסכום שנפסק לטובת הקבוצה. שיעור האחוזים יושפע מנסיבותיו הספציפיות של ההליך, מן האופן בו הסתיים ומגובה הסכום שנפסק, וייפסק באופן מדורג, כך שככל שסכום הזכייה גדל, אחוז שכר הטרחה קטן.

לכל אלה יש להוסיף, כי שיקול השמירה על הקופה הציבורית בכל הנוגע לפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענות ייצוגיות המכוונות כלפי רשויות המדינה הינו שיקול נוסף שיש להביאו בחשבון. עם זאת, כדברי בית המשפט העליון, "... בבואנו לאזן בין האינטרס הלגיטימי של המשיב ושל באי כוחו לקבל תגמול ראוי בעבור פועלם, לבין האינטרס הציבורי, המצדיק זהירות בקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה, יש ליתן משקל לכך, כי שיקול השמירה על הקופה הציבורית כבר קיבל ביטוי מסוים בעצם ההגנה המיוחדת הנתונה למדינה ולרשויותיה מכוח סעיף 9(ב) לחוק" (עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' ז'וז'ו אבוטבול, מיום 25.12.12).

באשר לפסיקת גמול לתובע עמד בית המשפט העליון בעניין אבוטבול הנ"ל על התכלית העומדת ביסודו, וכדבריו: "הגמול לתובע המייצג נועד, בבסיסו, לתמרץ פרטים נפגעים להגיש תובענות ייצוגיות, ותכליתו העיקרית היא לתגמל את התובע המייצג בעבור הטרחה שטרח והמשאבים שהשקיע, ולפצותו על הסיכון אשר לקח על עצמו. זאת, לאור האפשרות, כי התובענה שהגיש, כמו גם הבקשה לאשרה כתובענה ייצוגית, יידחו, על כל המשתמע מכך. כלומר, תכליתו של הגמול היא להגביר את הכדאיות בהגשת תובענות ייצוגיות ראויות, בעיקר במקרים אשר בהם אין זה כדאי, כלכלית, לפתוח בהליך משפטי אינדיבידואלי".

42. לאחר שהנחנו את העקרונות לקביעת שיעור הגמול ושכר הטרחה, נפנה ליישמם על ענייננו.

לטעמי, נקודת המוצא היא שהמדובר בתובענה ייצוגית ראויה, שבאישורה היה "משום מימוש זכות הגישה לבית המשפט לאוכלוסיה המתקשה לפנות לבית המשפט כיחידים, לאנשים קשי-יום בהוצאה לפועל", כדבריו של כב' השופט סולברג בהחלטתו (פסקה 47 רישא). אין בידי לקבל את טענת המשיבה, לפיה ניתן היה להשיג את תוצאת ההליך שלפניי באופן יעיל לאין ערוך, בדרך של פנייה בתקיפה ישירה לבית המשפט הגבוה לצדק. פנייה כזו לא היה בה, כשלעצמה, כדי להביא לסעד של השבה. הנה כי כן, לא רק שהמדובר בתובענה ייצוגית ראויה, כי אם בתובענה ייצוגית בעלת חשיבות ציבורית, שתוצאתה הקטנה משמעותית של שיעור האגרה הנגבה דווקא מאוכלוסיה שרבים מן הנמנים עימה הם אנשים קשי יום, המסובכים בחובות, והשבה לציבור של הסכום שנגבה ביתר.

עוד יש להוסיף, כי כקביעתו של כב' השופט סולברג, אופן הצגת הסוגיה המשפטית שהייתה טעונה הכרעה ואופן ניהול ההליך עובר להחלטתו נעשו בדרך ראויה, שהיה בה כדי לשרת היטב את חברי הקבוצה. כך גם קבע, כי אין ניתן לומר כי התובעים עצמם פעלו בחוסר תום לב (פסקה 45). קביעה זו נכונה גם עתה, לעת סיום ההליך. ב"כ התובעים הגיעו לידי הסכמה דיונית עם המשיבה, באופן שייתר את ניהול ההליך. יוער בהקשר זה כי הם אף הציעו כי חלק מן הסוגיות יוכרעו על יסוד סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. להצעה זו לא הסכימה המשיבה.

שיקול נוסף אותו יש לציין בצד "הזכות" הוא העובדה שהתובעים פנו למשיבה פעמים מספר ושטחו בפניה את טענותיהם בנוגע לשיעור האגרה הנגבה על ידה עבור העתקת מסמכים, ופניות אלה נדחו. גם לאחר שהוגשה הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, עמדה המשיבה על טענתה לפיה המדובר באגרה סבירה, הנגבית כדין, ולא ניצלה את זכותה להודיע הודעת חדילה. יתרה מזאת, גם לאחר שאושרה הבקשה המשיכה המשיבה לגבות את האגרה והיא ממשיכה לעשות כן עד היום, בעוד שלפחות לאחר שניתנה החלטתו של כב' השופט סולברג ניתן היה לצפות כי ייעשה מהלך מהיר לשינוי התקנות.

43. מנגד, אין לומר כי התובעים ובאי כוחם נטלו על עצמם סיכון משמעותי בניהול ההליך, שכן גם לו נדחתה בקשתם ניתן להעריך במידה רבה של ביטחון כי לא היו מתחייבים בתשלום הוצאות בסכום ניכר למשיבה. זאת ועוד, אין לומר כי המדובר בניהול הליך שמורכבותו רבה, או כי היה על התובעים להוציא הוצאות נכבדות על מנת לממשו. לא הוגשו מטעמם חוות דעת, ומלבד דיון אחד בבית המשפט אשר במסגרתו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים חקירה נגדית, וגם זאת, כפי שניתן להתרשם מאורכו של הפרוטוקול ומתוכנו, לא הייתה חקירה ממושכת ומורכבת. לאחר שנתקבלה החלטתו של כב' השופט סולברג התנהל בין הצדדים מו"מ לפשרה, ומשלא צלח, הושגה הסכמה למתווה דיוני ובמסגרתה הוגשו על ידי הצדדים סיכומים בכתב בסוגיות שבמחלוקת. אין לומר, כי המדובר בסוגיות מורכבות מן הבחינה המשפטית או העובדתית, ולא נדרשה השקעת משאבים יוצאי דופן על מנת להציגן בדרך ראויה בפני בית המשפט. יודגש, כי מלבד עצם העלאת הטענה בדבר מורכבות ההליך, בדבר הסיכון שלקחו התובעים ובאי כוחם, ובדבר ההשקעה המרובה שהשקיעו בתיק, לא הוצגו על ידם כל נתונים אשר יש בהם כדי לתמוך בה.

כך גם יש לעמוד, בצד "החובה", על הפער העצום בין סכום התביעה, שהוערך על ידי התובעים ב"לפחות 80 מיליון ₪", וזאת בהערכה "צנועה ביותר", כלשונם, לבין הסכום שנקבע על ידי כסכום שנגבה ביתר, שלא כדין, המגיע כדי 4.8 מיליון ₪. לא למותר לציין כי התובעים עצמם לא עמדו מאחורי ההערכה "הצנועה" הנ"ל, ובסיכומים שהגישו טענו כי המדובר בגבייה יתרה של 3.7 מיליון ₪ לשנה (היינו, כ- 12 מיליון ₪ לכל התקופה).

בהינתן השיקולים שפורטו לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובעים, לפיה יש לפסוק להם שכר טרחה בשיעור של 25% מסכום ההשבה. סכום זה נראה בעיני מופרז עד מאוד. איני מוצאת, בכל הכבוד, כי האמור בעניין שמש הנ"ל יכול לשמש אמת מידה לענייננו. יודגש, כי בית המשפט העליון הבהיר שעל בית המשפט לבחון כל מקרה לנסיבותיו. ואכן, באותה פרשה התנהל הליך מורכב וייחודי, במשך 16 שנה, על כל המשתמע מכך, וגם באותו עניין מצא בית המשפט העליון להורות כי שכר הטרחה יחושב באופן מדורג, ולא כסכום כולל של 25% מערך התביעה. מנגד, הדוגמאות מפסקי דין אליהם הפנתה המשיבה עוסקות, רובן ככולן, במקרים בהם בעקבות הגשת הבקשה הודיעה הרשות על חדילה מיידית, וממילא לא היה צורך בניהול הליך כלשהו.

בהביאי בחשבון את כל אלה, נראה בעיני כי נכון יהיה לפסוק לכל אחד מן התובעים גמול בסכום של 50,000 ₪. את שכר הטרחה לבאי כוחם אעמיד על סכום של 500,000 ₪, בצרוף מע"מ כחוק.

סיכום כללי

  1. סכום הגבייה לצורך ההסדר הוא כ- 4.8 מיליון ₪. סכום זה מתייחס לתקופה שמאוקטובר 2008 ועד למועד פסק הדין, לאחר שנוכו ממנו 60% בגין תקבולים בלתי רלוונטיים ומן הסכום שנותר נוכו 10% בגין עלות הפקת המסמכים.
  2. תקופת ההסדר, אשר במהלכה ייהנה הציבור משירות חינם של הפקת מסמכים, תעמוד על 24 חודשים.
  3. במהלך תקופת ההסדר יוכל כל פונה לקבל העתק מ-29 עמודי מסמכים בפנייה אחת. ככל שיבקש לקבל לידיו עמודים נוספים, יהא עליו לשוב ולעמוד בתור, או לשלם עבור כל עמוד סכום סביר, כפי שייקבע בתוספת לתקנות.
  4. בתום תקופת ההסדר, יהא על כל פונה לשלם, עבור העתקת כל עמוד (החל מן העמוד הראשון), סכום סביר, כפי שייקבע בתוספת לתקנות.
  5. לא יהיה פיצוי אישי לחברי הקבוצה.
  6. גמול לתובעים ושכר טרחה לבאי כוחם, כמפורט לעיל.

מלבד תשלום הגמול ושכר הטרחה, ייכנס פסק הדין לתוקפו בתוך 45 יום מיום שיומצא לצדדים.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. סכום קצוב בהוצאה לפועל

  2. חיוב צד ג הוצאה לפועל

  3. מימוש נכס בהוצאה לפועל

  4. שכ''ט עו''ד הוצאה לפועל

  5. הוצאה לפועל נגד עיזבון

  6. טעות ביתרת חוב בהוצל''פ

  7. צירוף חייב בתיק הוצל''פ

  8. מחיקת חייב מתיק הוצל''פ

  9. תשלום יתר בהוצאה לפועל

  10. הוצאה לפועל חוב ארנונה

  11. הוצאה לפועל מזונות ילדים

  12. המצאת אזהרה בהוצאה לפועל

  13. סעיף 48 לחוק ההוצאה לפועל

  14. סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל

  15. אי עדכון חוב בהוצאה לפועל

  16. סעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל

  17. צו עיכוב הליכי הוצאה לפועל

  18. צירוף ערב לתיק הוצאה לפועל

  19. ביזיון בית משפט הוצאה לפועל

  20. סעיף 77א לחוק ההוצאה לפועל

  21. החזר הפרש כספים הוצאה לפועל

  22. תקנה 119 לתקנות ההוצאה לפועל

  23. העברת תיק הוצל''פ לעיר אחרת

  24. בקשה להצטרף לתיק הוצאה לפועל

  25. נזק לרכב מעוקל בהוצאה לפועל

  26. תביעה נגד לשכת ההוצאה לפועל

  27. מחיקת חייב מתיק הוצאה לפועל

  28. בקשה לביצוע שיק בהוצאה לפועל

  29. ביצוע שיק שנגנב הוצאה לפועל

  30. איפה פותחים תיק הוצאה לפועל

  31. ביטול החלטת ראש ההוצאה לפועל

  32. סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל

  33. עיכוב מכירת רכב בהוצאה לפועל

  34. צירוף חייב לתיק ההוצאה לפועל

  35. סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל

  36. ביטול קניית רכב מהוצאה לפועל

  37. עיון מחדש בהחלטה בהוצאה לפועל

  38. חיוב צד ג בתשלום חוב בהוצל''פ

  39. הליכי הוצאה לפועל כנגד יורשים

  40. הסכם פשרה לא ברור בהוצאה לפועל

  41. העברת תיק הוצאה לפועל אל משקם

  42. בקשה להשהות הליכי הוצאה לפועל

  43. תיקון תעודת זהות בהוצאה לפועל

  44. ביצוע צ'קים בהוצאה לפועל טבריה

  45. רשות לצרף צד נוסף להליך הוצל''פ

  46. פתיחת תיק הוצאה לפועל שלא כדין

  47. פשרה בין בעלי הדין בהוצאה לפועל

  48. תביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל

  49. חלוקת כספים שהתקבלו בהוצאה לפועל

  50. אגרת הוצאה לפועל על הפרשי הצמדה

  51. ערעור על מכירת קרקע הוצאה לפועל

  52. פיצוי על פתיחת הליך הוצאה לפועל

  53. אי ציות להחלטת ראש ההוצאה לפועל

  54. פתיחת תיק הוצאה לפועל ע''י הבנק

  55. התיישנות תביעת החזר מהוצאה לפועל

  56. ערעור על חיוב בהוצאות הוצאה לפועל

  57. העברת תיק הוצאה לפועל ללשכה אחרת

  58. בירור טעות בפסק דין בהוצאה לפועל

  59. סמכות ראש ההוצאה לפועל לעכב הליכים

  60. בעלות על קרקע שנמכרה בהוצאה לפועל

  61. סמכות ראש ההוצאה לפועל בטענת פרעתי

  62. מעקלים מהוצאה לפועל בדירה בשכירות

  63. השבת סכום ששולם ביתר להוצאה לפועל

  64. ביצוע פסק דין ע''י ראש ההוצאה לפועל

  65. סמכות ראש ההוצאה לפועל לתקן פסק דין

  66. בקשה לעיכוב ביצוע הליכי הוצאה לפועל

  67. המצאת בקשה לביטול החלטה הוצאה לפועל

  68. אישור מכירת נכס ע''י ראש ההוצאה לפועל

  69. תשלום על העתק מסמכים בתיק הוצאה לפועל

  70. פרשנות פסק דין ע''י ראש ההוצאה לפועל

  71. שינוי גרסה לגבי זיוף צ'ק בהוצאה לפועל

  72. בקשת ראש ההוצאה לפועל להבהרת פסק דין

  73. ערעור על פתיחה מחדש של תיק הוצאה לפועל

  74. ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בחדרה

  75. עיקול בטעות לאחר סגירת תיק הוצאה לפועל

  76. תיק הוצאה לפועל נגד מינהל מקרקעי ישראל

  77. ערעור על החלטה למכור דירה בהוצאה לפועל

  78. אי הגשת השיק המקורי לביצוע בהוצאה לפועל

  79. חידוש הליכי הוצאה לפועל לאחר הסכם פשרה

  80. סמכות ראש ההוצאה לפועל לעכב יציאה מהארץ

  81. בקשה לזימון לחקירת יכולת - ערעור על דחיה

  82. ערעור על מכירת נכס מקרקעין בהוצאה לפועל

  83. בקשת זוכה בהוצאה לפועל למינוי כונס נכסים

  84. תיק הוצאה לפועל לצורך גביית מזונות קטינה

  85. תקנות סד''א מול תקנות ההוצל''פ - מה גובר

  86. ערעור על דחיית בקשה לסגירת תיק הוצאה לפועל

  87. המועד להגשת ערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל

  88. זוכה קיבל כסף ולא הקטין את החוב בהוצאה לפועל

  89. תביעה נגד עורך דין על טיפול בתיק הוצאה לפועל

  90. האם זוכה חייב לעדכן בהוצל"פ שקיבל כסף מהחייב ?

  91. מכירת רכב בהוצאה לפועל במחיר נמוך ממחיר מחירון

  92. ביצוע פסק דין רבני שניתן ללא סמכות בהוצאה לפועל

  93. תיקון טעות חישוב בפסק דין ע''י רשם ההוצאה לפועל

  94. נטען כי לרשמת ההוצאה לפועל אין סמכות לפרש פסק דין

  95. פסק דין הצהרתי בעלות על דירת מגורים - הוצאה לפועל

  96. גילוי פסק דין בהעדר הגנה רק לאחר עיקול הוצאה לפועל

  97. בקשה להורות על פתיחת תיק האיחוד ללא כל הגבלות ותניות

  98. ערעור לעליון על החלטת רשם ההוצאה לפועל למתן צו פינוי

  99. תביעה שטרית בגין שיקים שהוגשו לביצוע בלשכת הוצאה לפועל

  100. טענה כי התיק ההוצאה לפועל נפתח על סמך שיקים שכבר נפרעו

  101. האם אפשר לקבל פיצוי כספי על פתיחת תיק הוצל"פ ללא הצדקה ?

  102. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון