אגרת טלויזיה קיבוץ

מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא אגרת טלויזיה חברי קיבוץ: על פי הסדר דיוני, שהוצע על ידי, והתקבל על דעת הצדדים, הוסכם שביחס לפלוגתאות מסוימות העומדות להכרעה במסגרת ההליך הנוכחי יוחלט לפי החומר הקיים בתיק ולאחר הגשת השלמת טיעונים כתובה, ללא שמיעת חקירות המצהירים או העדת עדים. אזכיר בתמצית את מהותו ועניינו של ההליך.   בהמרצת הפתיחה התבקש בית המשפט להצהיר על זכותם של הקיבוצים ו/או חבריהם לקזז מחובות עתידיים או הקיימים כיום, שהם חבים לרשות עבור אגרת החזקת מקלט טלוויזיה, את אותם סכומים המשקפים הנחה של 5% מאגרת הטלוויזיה הנ"ל, בגין כל אותם תשלומי אגרה ששולמו לרשות בין השנים 1981-1994, על ידי הקיבוצים. טענת הקיבוצים הינה, כי בתקופה דנן, ועד שבוטלה (ב- 1.2.94), היתה בתוקף תקנה 3(ד) לתקנות רשות השידור (אגרה בעד החזקת מקלט טלוויזיה), תשמ"ה - 1981, ולפי תקנה זו "המשלם את מלוא אגרת הטלוויזיה שהוטלה לפי תקנות אלה, באמצעות גביה מרוכזת, יהיה זכאי להנחה של 5% ממלוא האגרה. הוראה זו לא תחול על תשלום אגרה מוקטנת", וכי חברי הקיבוצים שילמו, אכן, בתקופה הזו את האגרה באמצעות הקיבוצים באופן הנכנס להגדרת "גבייה מרוכזת", ואולם לא זוכו בסכום ההנחה, וסכום זה גם לא הוחזר להם.   הקיבוצים טוענים, לפיכך, כי אם הרשות תדרוש מהם כיום, ובעתיד, לשלם את האגרה, יוכלו, עד גובה הסכומים הרלוונטיים, לכל קיבוץ, לקזז את אותה הנחה שלא קיבלו בשעתו, כנגד החוב לרשות השידור. המשיבה, רשות השידור, כופרת בקיום הזכות האמורה ומעלה טענות במישורים שונים, פרוצדורליים ומהותיים כאחד, שבכוחם להביא לשיטתה לדחיית התובענה אף מבלי להיזקק לפן הכספי-כמותי של גובה הסכום בר הקיזוז (לטענת הקיבוצים מדובר בסך נומינלי של כ- 2.2 מיליון ₪, ובשערוך מלא, עם ריבית והצמדה עד יום הגשת ההמ"פ מדובר על למעלה מ- 21 מיליון ₪). לחלופין ואם הטענות שבפיה לא יחרצו גורל ההליך, חולקת הרשות על הכימות הכספי ועל הנתונים והעובדות שלפיהם בוצעו חישובי הקיבוצים. להבנת הגדרת הפלוגתאות שלגביהן הוסכם על הכרעה לפי הכתובים, יוטעם כי חלקן כבר הונחו לפני להכרעה במסגרת בקשה מטעם הרשות לדחיית ההמ"פ על הסף והן נדחו על ידי. החלטתי זו נדונה ע"י כב' ביהמ"ש העליון כאשר הוגשה עליה בר"ע (רע"א 3027/07 מיום 9/8/09, ניתנה ע"י כב' השופט, כתוארו אז, א. גרוניס). ניתנה ר"ע והערעור התקבל בנקודה ספציפית - כימות סכום התביעה ואילו ביחס לטענות הנוספות, אושרה החלטתי, תוך שהוטעם ע"י כב' הנשיא, דהיום, כי במקצת העניינים מדובר היה בדחיית הטענה רק ב"כובעה" כטענת סף. ההכרעה הסופית באלה יועדה לעת דיון בתובענה עצמה, לאחר היאסף מלוא המסד העובדתי לתיק וליבון לעומק של הטיעונים המשפטיים. כמובן - אין מניעה להכריע באלה כעת לגופן, משהוסכם לוותר על חקירות המצהירים ושמיעת ראיות נוספות ביחס אליהן, ולמצער ביחס לחלקן. הפלוגתאות שיוחלט בהן כעת, ועל רקע האמור, הן איפוא כדלקמן (כמפורט בהחלטתי מיום 30/1/12):   1. התיישנות, מהיבטיה המשפטיים, כאשר תום המועד לתחולת התקנה בדבר הנחה לגבייה מרוכזת, כשלעצמו - ברור וידוע.   2. מי החייב באגרה, מלכתחילה, הקיבוץ או החבר אישית, האם בכלל קיימת עילה להליך. האם ניתן לדבר על גבייה מרוכזת, מהפן המשפטי - פרשני - "הגדרתי". (להבדיל מהשאלה אם הגבייה בוצעה כראוי, מה מספר המקלטים לאשורו, האם הקיבוצים "התחשבנו" עם החברים בפועל וכו'). 3. האם רשאי הקיבוץ לפעול, לנדון, כמיופה כח או מייצג את חבריו, על בסיס התקנון "הטיפוסי", ובהנחת עבודה שהתקנונים כולם דומים במובן זה (רשות השידור מוכנה להניח כך, בכתב תשובתה לצורך הטיעון המשפטי). 4. האם הופרה החלטת ביהמ"ש העליון במובן כימות מדויק של הסכומים, מהי הרזולוציה שאליה יש להגיע בכימות, כדי לעמוד בהחלטה זו, וככל שהדבר לא נעשה - האם יש בכך לחרוץ גורל התביעה על הסף.   5. האם קיימת, בכלל, זכות קיזוז, בסיטואציה המצטיירת מכתב התביעה, מההיבט המשפטי, הגדרת זכות הקיזוז, בזיקה לשאלות של חוב קיים או עתידי, וכד'.   6. האם הדרך הדיונית הנכונה היתה תובענה ייצוגית, והאם ההליך כשר להתלבן במסגרת שבה הוגש.   7. האם קיים מעשה בי-דין או השתק פלוגתא, לטובת מי מהצדדים, ובאילו סוגיות, על רקע ההליכים הקודמים, עניין "חצרים", בשלום ובמחוזי, פסה"ד בעליון. להלן התייחסות והכרעה בסוגיות הללו, והנימוקים לכך (ולא בהכרח עפ"י הסדר שננקב בהחלטה, אלא בהתאם ל"תרשים זרימה" הגיוני): א. הפלוגתא השביעית- מעשה בי דין והליכים קודמים: שני הליכים משפטיים מהעבר יכול ויהיו רלבנטיים לטענת מי מהצדדים בדבר קיום קביעה שיפוטית המחייבת גם בהליך הנוכחי. לשון אחר - קיום השתק פלוגתא או עילה ביחס לעניין הנדון כעת. האחד - פרשת "קיבוץ חצרים" - תחילתו בת"א 3361/98 בבימ"ש מחוזי באר-שבע, והמשכו בפס"ד של ביהמ"ש העליון ברע"א 1176/00. השני - פרשת "גלוזברג נ. רשות השידור", תחילתה בהחלטת בימ"ש השלום בב"ש בת"א 3350/95, והמשכה בע"א 1212/97 בבימ"ש המחוזי ב"ש. בעניין "קיבוץ חצרים", שם התבקש ביהמ"ש להזקק לשאלה הנדונה גם כעת, של זכאות קיבוץ להנחת גביה מרוכזת עבור חבריו, החליט ביהמ"ש להיעתר לבקשה להכיר בתביעה כתובענה ייצוגית לפי תק' 29 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד - 1984. לצד אישור זה, החלטת בימ"ש המחוזי כוללת קביעה, המיטיבה עם עמדת הקיבוצים בהליך שלפני, ולפיה אכן יש לראות בתשלום האגרה ע"י הקיבוץ משום גביה מרוכזת, ונדחתה עמדת הרשות שלפיה יש לראות בתשלום ככזה הנעשה ע"י הקיבוץ עצמו. הרשות הגישה בקשה לרשות ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, ובית המשפט העליון קיבל את הבר"ע ,בהסכמה, וכן את הערעור גופו והוחלט כי: "החלטת בית המשפט המחוזי... לאשר את תביעתם של המשיבים כתובענה ייצוגית - מתבטלת". אין מחלוקת על כך שפסה"ד של בימ"ש העליון לא ניתן לאחר הזקקות לטענות הצדדים ביחס לנימוקי החלטת בימ"ש המחוזי, כי אם בשל השלכות פסה"ד שניתן בדנ"א 5161/03 א.ש.ת בע"מ נ. מדינת ישראל, לעניין התכנות ההכרה בתביעה כייצוגית, ומשהוברר שהדבר בלתי אפשרי. כעת טוענים הקיבוצים כי בהינתן הנימוק לביטול פסה"ד - אין לראותו כמבטל גם את הקביעות האחרות הכלולות בו, וכי ההכרעה בסוגית "מהות משלם האגרה", זו המיטיבה עימם, עומדת בתוקפה. הרשות, מנגד, גורסת כי עם ביטול פס"ד זה אין לו עוד נפקות, כמכלול, ללא קשר לטעם הספציפי שבעטיו הוסכם על ביטולו. אין הפסק, או כל חלק הימנו, יכול ליצור השתק או מעשה בי-דין. אני מוצא כי הדין, לעניין זה, עם הרשות וטיעוניה וכי פסה"ד שבוטל בערכאת הערעור - ביטולו משתרע על כל חלקי הפסק ועל נפקותו האפשרית במישור מעשה בי-דין. אין לי אלא לחזור על הנימוקים שניתנו, אך לאחרונה, בפסק דינו של בימ"ש המחוזי בב"ש, בע"א 29535/12/11 (בני הנגב בע"מ נ. בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, פורסם ב"נבו"), שם נאמר (ע"י הח"מ בהסכמת כב' סגנית הנשיא ש. דברת והשופטת ר. ברקאי) כי: "אין קיום לאותו "יצור כלאיים" שהמערערים יצרו, בדמות פסה"ד מחוזי שבוטל, ועם זאת, לשיטתם, לא רק שממשיך להתקיים, אלא שממצאיו הפכו להיות "פסק דין חלוט", בניגוד למסקנה המשפטית, שרק היא בוטלה בערכאת הערעור. מעת שפסק דין בוטל, ללא סייג, ובלשון ברורה ופשוטה, במסגרת דיון בערכאת הערעור - הוא מבוטל על כל חלקיו ונפקויותיו. אין הצדדים חופשיים לעצב מחדש את פסק הדין שבערעור על פי פרשנות יצירתית כלשהי מטעמם. יהיו טעמי הביטול אשר יהיו, ואף אם אין עניינם בדיות או בנכונות הקביעות העובדתיות, הרי, הביטול אוצל על כל חלקי הפסק... גישה זו מתחייבת מתוך החתירה לוודאות משפטית ולמנוע תקלות קשות. אין להלום מצב דברים שבו פס"ד שבוטל בעצם יוסיף לעמוד בתוקפו, לפחות חלקים הימנו, כאשר כל צד יוכל לטעון בדבר זהות הרכיבים שלטעמו נותרו על כנם, ורעהו יוכל לחלוק". במקרה שלנו, אמנם הובהר כי עילת הביטול נעוצה בפן הדיוני - התאמת ההליך לאישור כתובענה ייצוגית, אולם אין כל דרך לדעת כיצד היה ביהמ"ש העליון פוסק אילו נדרש להכרעה בטענות אחרות, שאפשר שעמדו בפניו במסגרת הבר"ע, והאם פסה"ד המחוזי היה נותר על כנו, ועל מסקנותיו, גם אלמלא הוכרע ההליך בשל הטעם הספציפי הזה. אין להלום שכל אימת שתתעורר שאלה דומה, של ממשק בין החלטת הערכאה הדיונית לפסק דין מבטל של ערכאת הערעור, תתחייב בדיקה ,דרישה ונבירה, תוך התחקות אחר נימוקי הערעור שהוגש, בחינת הזיקה בין טעם הפסק של ההכרעה בערעור ולבין טענות הערעור ופועל יוצא - שימור נפקותם של חלקים מסוימים ומבודדים של פסק הדין שבסופו של יום בוטל. כאמור - לגישתי הדבר אינו ניתן להיעשות, ואימוץ שיטת הקיבוצים לנדון תפגע קשות בוודאות השיפוטית, כפי שאוזכר בעניין "בני הנגב". לפיכך - קביעות ומסקנות של ביהמ"ש המחוזי בפרשת "קיבוץ חצרים" אינן מקימות מעשה בי-דין בהליך הנוכחי, ואין להסתמך עליהן. בעניין השני - פסקי הדין בתביעת "גלוזברג" - טוענת הרשות כי קיימת נפקות להכרעות השיפוטיות הללו, וכי כאן נוצרו מעשה בי-דין והשתק פלוגתא המיטיבים עימה ועם טיעוניה. מר גלוזברג, חבר קיבוץ חצרים, תבע בשנת 1995 מרשות השידור החזר חלקי של האגרה, בגין הרכיב של הנחת גבייה מרוכזת ע"י הקיבוץ, שנמנעה ממנו. היה זה מקרה מבחן שנועד לבדוק את איתנות העילה שבה עסקינן גם כעת. הצדדים לאותו הליך לא כיחדו שאלה פני הדברים, ושאין מדובר בעניין פרטני בלבד של התובע הספציפי. הרשות אף הדגישה את השלכות הרוחב, בשווי מיליוני שקלים, שיכול ויהיו להכרעה. פסק דינו של בימ"ש השלום (כב' סגנית הנשיא ,כיום סגנית הנשיאה של בימ"ש זה, ש.דברת) הורה על דחיית התביעה, מתוך נימוקים שאם יאומצו בהליך הנוכחי, או שיקבע כי הם בגדר מעשה בי-דין, יכול ויחרצו גורלו לחובת הקיבוצים. נפסק, בתמצית, שגבית האגרה - לפחות בקיבוץ חצרים - כלל אינה בבחינת "גביה מרוכזת", מטעמים שפורטו וכי בחיוב שהופנה לקיבוץ עצמו, שאפשר ששילם עבור מקלט המצוי פיזית אצל החבר, אין לראות משום חיוב המופנה לאותו חבר ואשר נגבה במרוכז. הוכח שהקיבוץ אינו מחייב את החבר באותו סכום ואינו "מגלגל" את התשלום הלאה. בלית "גביה", כך נפסק, בוודאי אין לדבר על היותה "מרוכזת" ומקנה הנחה מכוח זה. ערעורו של גלוזברג נדחה ע"י ביהמ"ש המחוזי בב"ש (ע"א 1212/97). משלא הוגשה בקשה לרשות ערעור, פסה"ד בימ"ש השלום חלוט אפוא. הרשות, בהישען על הלכות שהיא מפנה אליהן, גורסת כי "קירבה משפטית" וזהות העניינים בין הצדדים והמחלוקות שנדונו שם ובין אלה שכאן, תחייב התייחסות לפסקי הדין בעניין "גלוזברג" כאל מעשה בי-דין המשתיק את הקיבוצים לטעון אחרת כיום. כך הוא, כנטען, בוודאי ביחס לקיבוץ חצרים, שהוא אחד התובעים שלפני, מבקש 101. למרבה ההפתעה, אין התייחסות לפס"ד "גלוזברג" בהשלמת הטיעון של הקיבוצים, הגם שהוא נזכר בהקשר אחר, ואין התמודדות עם טענת הרשות במישור הנ"ל. עם זאת - ואף מבלי להיכנס לניתוח ההלכות ביחס לקרבה המשפטית ולנפקות פסק הדין החלוט - אין בידי לקבל את טענת הרשות, זאת בהינתן הנמקת בימ"ש המחוזי בדחותו הערעור ובהינתן טעם הפסק של הערכאה הערעורית. אבהיר נקודה זו. אף כי ניתן לראות בנימוקי כב' השופט נ. הנדל (שכתב את חווה"ד המרכזית של המותב בערעור) משום הסכמה ואישור לנימוקי בימ"ש השלום, לא מצאו חברי ההרכב האחרים להצטרף לחוות הדעת במלואה. האב"ד, סגן הנשיא י. בנאי, השתית את הצטרפותו לתוצאה של דחיית הערעור על כך שאין יריבות בין הצדדים - מר גלוזברג והרשות. לפי קביעתו: "הואיל והתקנה 3(ד) קובעת זכויות למשלם האגרה ואילו בענייננו הקיבוץ הוא ששילם ולא המערער, אני מסכים כי אין המערער בעל דברים של המשיבה, אין יריבות בינו לבין המשיבה, ולכן אין הוא זכאי להחזר כנטען" (ההדגשה מופיעה במקור). החבר השלישי בהרכב, השופט ( כתוארו אז) י. פלפל דייק וקבע: "אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט הנדל ולהערתו של סגן הנשיא (בנאי)" (קווי ההדגש אינם במקור). אמור מעתה, אפוא, כי אימוץ פס"ד דלמטה נעשה, לפחות על פי דעת הרוב, אך ורק מתוך נימוק היעדר היריבות ומתוך זהות המשלם, שהוא הזכאי להנחה, לפי לשון התקנה, כפי שפורשה. אם כך, ואף אם נחיל רציונל זה על כלל הקיבוצים ועל ההליך שלפני - כי אז יוצא שהקיבוצים הם -הם התובעים "הנכונים" ואלה הראויים להישמע בתביעה לקבל ולו על דרך קיזוז, את סכומי ההנחה שלא ניתנה להם בשעתו. הקביעה השיפוטית ולפיה אין עסקינן בגביה מרוכזת לא נתאשרה בסופו של יום. למסקנה זו, ולאיתור טעם הפסק של ההכרעה בעניין גלוזברג, השלכות גם על פלוגתאות אחרות, מתוך הרשימה הנדונה כעת (כזכור הסעד ההצהרתי התבקש לטובת הקיבוצים ו/או חבריהם), ולאלה תהיה התייחסות נפרדת. בכל האמור בנושא השביעי ברשימה - מעשה בי-דין - ניתן לסכם ולאמר שעניין "חצרים" אין לו נפקות להיטיב עם טיעוני הקיבוצים, ומנגד, עניין "גלוזברג" אין לו נפקות לחרוץ גורלה של התובענה לחובתם, כפי שטענה רשות השידור. ב. הפלוגתא השישית - דרך הגשת ההליך - האם צריך היה להגישה כתובענה ייצוגית: חוק תובענות יצוגיות תשס"ו-2006 מגדיר תובענה כזו כ- "תובענה המנוהלת בשם קבוצת בני אדם, שלא ייפו את כוחו של התובע המייצג לכך, ואשר מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה". התובענה שלפני אינה מתיימרת לענות אחר ההגדרה דנן, ואף אינה כזו עפ"י ניסוחה. ראשית - טוענים הקיבוצים, במסגרת המרצת הפתיחה, כי זכותם לתבוע הקיזוז היא עצמאית וישירה, שכן ההנחה בגין גביה מרוכזת עומדת לגורם שעסק בגביה זו, היינו - לקיבוץ. בראיה זו הקיבוצים, מגישי ההליך, הם הזכאים ליהנות מהסעד הנתבע ומפירותיו. אין הם תובעים בשמו ובעבורו של זולתם. כמובן שבהיות האגודה השיתופית הזו מייצגת אינטרס רחב יותר, של כלל חבריה, עתידים ליהנות מפירות הזכייה במשפט גם החברים כפרטים, אך אין בכך לאמר שהתביעה מוגשת בעבורם ובמקומם. אם תתקבל עמדתם של הקיבוצים בשאלה המשפטית שעניינה זכותם "הישירה" לקבלת ההנחה, אזי אין ספק שננקט הליך תקין ונאות של הגשת תובענה כלפי בעל דין שעמו יש לתובע יריבות ישירה ומכוח עצמו. כל עוד הטיעון הבסיסי הזה לא הוכרע לחובת הקיבוצים (שהרי הרשות, מנגד, גורסת שמכל מקום זכות התביעה היא לכל חבר בנפרד), לא ניתן לאמר שהמרצת הפתיחה נועדה לעקוף את הנתיב הדיוני הראוי, דהיינו - תובענה ייצוגית. ההכרעה במחלוקת הזו, תהא התוצאה אשר תהא, יכולה לבוא רק במהלך המשפט או בסיומו. לעת ההגשה - רשאי מגיש ההליך לנסחו ולסווגו כפי התואם את שיטתו הוא וטענותיו, ומתוך תקווה שתצלח דרכו להביא את ביהמ"ש לאימוצה. שנית - גם אם ניזקק לטענה החלופית, ושהוגדרה כמועלית למען הזהירות, ולפיה הקיבוצים תובעים גם כמייצגים ומיופי כוחם של החברים, גם אז אין מדובר על תובענה ייצוגית "במסווה המ"פ". בעוד שהתובע הייצוגי מאופיין בכך שלא הוסמך ע"י חברי הקבוצה לייצגם והם לא ייפו כוחו לשם כך, התובעים דכאן טוענים שהם אכן מוסמכים ומיופי כח מטעם החברים לנהל ההליך בעבורם. קו טיעון זה נשען על האמור בתקנוני הקיבוצים, על מערכת היחסים הייחודית שבין הקיבוצים לחבריהם ועל אופיו המיוחד של התאגיד מסוג זה, המשמש שלוח של הפרטים המאוגדים בתוכו, אף ללא יפוי כח פורמלי במובן המקובל. אם קו טיעון זה לא יאומץ ע"י ביהמ"ש אזי עלולה תביעתם להידחות מחוסר עילה ויריבות, ככל שאקבע שהזכאים להנחה הם החברים בלבד, כפרטים. עדיין אין בכך לאמר שמלכתחילה הוגשה התובענה במסלול לא תקין וע"מ לסכל הצורך להגדירה כתובענה ייצוגית. עולה מהאמור כי המרצת הפתיחה היתה נתיב דיוני נכון ותקין לבקש בגדרו הסעדים שהתבקשו. יתכן שניתן היה להגיש תובענה ייצוגית, חלף ההמ"פ , וזאת מטעמו של אחד הקיבוצים, או של אחד החברים, אולי בשילוב השניים, ולבקש להכיר בהם כתובעים ייצוגיים בעבור יתר הקיבוצים וחבריהם, שעניינם זהה (מעין גרסה עדכנית של התביעה בעניין "קיבוץ חצרים", שהוגשה, בשעתו מכח תק' 29 לתק' סדר הדין האזרחי ונפסק כי הדבר אינו ניתן להיעשות), אולם - ההחלטה בכך נתונה למגיש התובענה והבחירה שנעשתה אינה עילה להתערבות ביהמ"ש. מכאן - שבפלוגתא השישית - האמנם תובענה ייצוגית במסווה - אין לקבל טענת הרשות. המרצת הפתיחה כשרה להתברר לגופה וכפי שהוגשה. ג. הפלוגתא הרביעית - האם הופרה ההחלטה בדבר כימות התביעה: יש להקדים ולהדגיש - הפלוגתא הרביעית אינה עוסקת בשאלה האם הורם נטל ההוכחה שעל הקיבוצים להצביע על הסכום המדויק שהוא בר קיזוז, אם השלב הנוכחי יסתיים לטובתם, והתיק יוסיף להישמע. השאלה, לעת הזו, וכמתחייב מההסכמה לדון רק במחלוקות שאינן מזקיקות שמיעת ראיות מעבר לחומר הכתוב המונח בתיק, הינה האמנם מילאו הקיבוצים אחרי החלטת כב' הנשיא, דהיום, גרוניס במסגרת פסה"ד בבר"ע 3027/07. ניתנו ע"י ביהמ"ש העליון, במסגרת החלטה זו, הוראות אופרטיביות בדבר תיקון התביעה והצגת הסכומים המדויקים הנתבעים. תמצית ההנחיה היתה בכך שעל הקיבוצים "לתקן את תביעתם ולנקוב בסכום ההנחה הכולל המגיע להם לטענתם ולפרט את דרך חישובו". הרשות טוענת שהאופן שבו בצעו הקיבוצים הוראה זו אינו מהווה קיום נאות של החלטת ביהמ"ש העליון, וכי חוו"ד חשבונאית שעליה נסמכים הקיבוצים ביחס לסכומים ודרך חישובם נשענת על אומדנים, הערכות ומקדמים סטטיסטיים. אין תחשיב מדויק ומפורט, הנשען על נתונים מוכחים, לגבי כל קיבוץ בנפרד. טיעוני הרשות בפני, לנדון, חורגים מעבר למישור הטענה הדיונית - פורמלית בדבר אי קיום ההחלטה כלשונה, ומגיעים כדי כתב סיכומים לגופו של החישוב מתוך מטרה להראות שהקיבוצים כשלו בהרמת נטל הראיה ודין תביעתם להדחות, משהסכומים המדויקים, אף לשיטתם, אינם מוכחים ואף אינם ניתנים להוכחה, כנראה, מהיעדר רישומים ומסמכים תומכים. דין טענת הרשות, בזיקה לשלב הדיוני הנוכחי - להדחות. החלטת ביהמ"ש העליון לא נועדה, מלכתחילה, להתוות את דרכי ההוכחה ואופן הרמת נטל הראיה במשפט גופו. היא מתייחסת לשני רציונלים שבעטיים חובה, במקרה כזה, לנקוב בסכום הנתבע, במדויק, ולפרט דרך חישובו. האחד - קביעת בימ"ש המוסמך לדון מהיבט הסמכות העניינית, והשני - שאלת תשלום האגרה וגובהה, לאחר שתיעשה קביעה שיפוטית אם יש לשלם אגרה, אם לאו. בהקשר זה - הקיבוצים בהחלט קיימו המוטל עליהם. ננקב סכום מדויק הנתבע, לצורך קיזוזו בעתיד (ולימים אף שולמה האגרה עבורו), והוצגה דרך החישוב. השאלה המהותית, להבדיל מזו הדיונית, ועניינה באיכות הראיות המוצגות, והסיכוי שיפסק כפי שהתבקש, כלל לא נדונה כעת. אין היא מהשאלות שהוסכם להכריע בהן כעת, ובעליל אינה שייכת לסוג העניינים שהצדדים הסכימו ליתן בהם החלטה כעת, כלומר - אלה שלא טעונים חקירות נגדיות ובירור עובדתי. נהפוך הוא - סוגיה זו היא אולי היחידה שמצדיקה קיום שלב הוכחות במשפט הנוכחי, ככל שהתביעה לא תדחה בשל הכרעה לטובת הרשות בפלוגתאות המשפטיות - פרשניות שבהם אנו עוסקים בשלב הנוכחי. לא בכל מקרה תידחה תביעה אך משום שמגישה ביקש להסתמך על אומדנים (תוך הוכחת נתוני בסיס מסוימים שישמשו כלים לביצועו), מתוך טענה שמסד העובדות אינו ניתן, בעיתוי מסוים, או בכלל, להוכחה ודאית. נכון שבדרך כלל, מקום בו ניתן להניח עובדות וסכומים מפורטים ומדויקים לפני ביהמ"ש, מי שאינו עושה כן לא יוכל להיתפס כעומד בנטל הראיה. אולם, הכלל אינו אבסולוטי. במקרים מתאימים - רשאי ביהמ"ש ליתן סעד עפ"י אומדן והערכה, ופס"ד "אנסימוב" ודומיו (ע"א 355/80 נתן אנסימוב נ. מלון טירת בת שבע בע"מ, פורסם במאגרים), שהרשות מצטטת קטע הימנו, המיטיב עם גישתה, בה בעת - פותח נתיב להצלחת תביעתו של מי שלעיתים אינו יכול להוכיח את גובה נזקו במדויק ונאלץ לסמוך על אומדנים והערכות. נאמר שם, בין היתר, כי: "מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול-דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר...". אין באמור להוות אף ברמז, אינדיקציה למה שיוחלט במישור זה, אם וכאשר המשפט יגיע לשלב שמיעת ראיות ושקילת נפקותן וערכן הראייתי. האמור לעיל אך יבהיר מדוע אין לקבל טענת הרשות ולפיה דין התביעה להדחות כבר כעת בשל כימותה הלא-נאות. זאת בשים לב להגדרה המדויקת של הפלוגתא הנתונה כעת להכרעה, ונזכיר: "4. האם הופרה החלטת ביהמ"ש העליון במובן כימות מדויק של הסכומים, מהי הרזולוציה שאליה יש להגיע בכימות כדי לעמוד בהחלטה זו, וככל שהדבר לא נעשה - האם יש בכך לחרוץ גורל התביעה על הסף". במובן זה - מסקנתי היא כי אין פגם בדרך שבה הציגו הקיבוצים את הסכום הנתבע ואת דרך חישובו. מכאן, איפוא, שביחס לפלוגתא הרביעית, כימות סכום התביעה, נדחות טענות הרשות, ואין מקום לדחיית התביעה מהטעם שנטען. ד. הפלוגתא השלישית - האם רשאי הקיבוץ לייצג את חבריו: הנחת העבודה, לצורך ההכרעה כאן, תהא שתקנוני הקיבוצים התובעים זהים או דומים, מהותית, לאלה שצורפו כדוגמאות לכתבי הטענות מטעמם. התקנונים, שרובם המכריע מבוסס על נוסח אחיד הנוהג באותה תנועה קיבוצית (כמו התק"מ והקיבוץ הארצי), כוללים סעיפי "יפוי כח", הגם שלא בצורת מסמך נפרד ופרטני. אין חולק על כי התקנון מהווה חוזה מחייב, לכל דבר, בין האגודה לחבריה. נוסח הסעיף הטיפוסי מורה כי לשם קיום מטרותיו של הקיבוץ, יהיה הוא מוסמך: "לפעול כמיופה כוח, בשמו ובמקומו של חבר הקיבוץ, בנכסיו של החבר, לרבות בכל פעולה למימוש נכסיו של החבר". הגדרת ה"נכסים" כוללת גם "זכויות וטובות הנאה מכל סוג ומין, לרבות זכות תביעה". הגדרת "מימוש נכסים" כוללת גם "הגשת תביעות והנהלתן" וגם את הזכות לנהל מו"מ בקשר אליהן. הרשות מעלה טענות ולפיהן עפ"י לשון התקנונים, או חלקם, מוחרגים מהגדרת ה"נכסים" מטלטלין לשימוש אישי, כדוגמת הטלויזיות, או כי יפוי הכח התקנוני טעון השלמה ע"י יפוי כח נפרד, כמוסדר בתקנון ואף נטען כי הפעלתו טעונה מתן הודעה מוקדמת בכתב לחברים, וכזו לא הוצגה. אין בידי לקבל טענות הרשות המעוגנות בנבכי הניהול וההתנהלות הפנימית של הקיבוצים ביחסים שבינם לחברים. סעיפי יפוי הכח שהוצגו בהחלט נחזים, בכל האמור כלפי צד שלישי, כמו הרשות, כמכסים גם תביעת הזכות להנחה בשמם ובעבורם של החברים, ודי בכך. לא הובא לידיעת ביהמ"ש, לאורך שנות התנהלותו של ההליך הנוכחי, כי חבר קיבוץ כלשהו מבין 121 התובעים, הביע מחאה או הסתייגות מניהול המשפט בשמו ועבורו, כמצוין בכותרת המרצת הפתיחה ובגופה. יש ממש גם בטענת הקיבוצים כי התביעה הנוכחית מיועדת אך להיטיב עם ולזכות את הקולקטיב והפרט כאחד. אין חשש לגריעה או הפקעה של נכס מבעלותו של חבר או של הקיבוץ. כל עוד אין כפל תביעה או מחאה מצד חבר המסרב להיות מיוצג ע"י הקיבוץ, איני רואה אינטרס לגיטימי של הרשות שיצדיק התעמקות ונבירה בקשר שבין האגודה הספציפית לחבריה. אף מעבר לצריך אעיר כי מתוך המהות המיוחדת והדואלית של הקיבוץ, כמאגד את החברים במסגרת שיתופית הדוקה, בכל אורחות החיים (ובתקופה הנדונה אף ביתר שאת מהמצב דהיום לאור השינויים הדרמטיים בשנים האחרונות), וברוח האמור לעיל מפי כב' הנשיא א. לרון ז"ל, לא הייתי שולל גם אימוץ ההכרה בקיומם של יחסי שליחות או נאמנות בין החברים לאגודה, כבסיס נוסף, ואפילו בלעדי, להשתית עליו זכותה של האגודה להתייצב ולייצג ענייני הפרט ותביעותיו כלפי צד ג'. לפחות כאלה פני הדברים, לכאורה, כאשר מדובר בעניין ספציפי המשותף לכלל החברים (לפחות למרביתם) ומשקף מיצוי של זכות שהגם שעומדת לכל חבר בנפרד, מצויה היא בממשק הדוק עם הקיבוץ - האגודה ומחייבת מעורבות אינטנסיבית של הנהלתה בתהליך. עם זאת, איני רואה צורך להרחיב ולפרט ניתוח קונסטרוקציה משפטית נוספת או מצטברת זו. לסיכום האמור ביחס לפלוגתא השלישית - הקיבוצים כמיופי כח החברים - מצאתי שהם רשאים להתייצב בהליך הנוכחי גם כמייצגי החברים הבודדים. ה. הפלוגתא השניה - מי החייב באגרה, הקיבוץ או החבר - האם ניתן לדבר על גבייה מרוכזת: טיעוני ההשלמה של הצדדים בסוגיה זו חרגו מעבר למוגדר, וקיימת גלישה לטיעון עובדתי, פרטני ביחס לקיבוצים מסוימים, ולטיעון כמותי - היקף הגביה, התחמקות מתשלום וכו'. כל אלה - אינם דברים הנתונים להכרעה כעת. אזכיר - הפלוגתא הוגדרה כמיועדת לעסוק בפן העקרוני. האם החייב הוא החבר או הקיבוץ. התכנות גבייה מרוכזת מעצם ההגדרה. לשון אחר - אם הקיבוץ חייב, מתחילה, עפ"י חוק רשות השידור, באגרה - לא תתכן הכרה בגבייה מרוכזת מטעמו עת הוא פורע חובו שלו. שאלה אחרת היא זו של זהות הזכאי להנחה, ככל שהתשלום ע"י הקיבוץ הווה העברת האגרה המוטלת על החברים הבודדים, ומכאן - גביה מרוכזת. אם המשלם בפועל - הקיבוץ - אינו הזכאי להנחה, אזי אין לו עילת תביעה בהליך הנוכחי. רק החבר הבודד רשאי, במקרה כזה, לתבוע (ואז תהא נפקות קריטית לשאלה אם הקיבוצים רשאים לתבוע עבור ובשם חבריהם, ראה פלוגתא מס' 3). שאלה נוספת עניינה בנפקות אפשרית לכך שהקיבוץ משלם מקופתו את אגרות החברים אך אינו "מתחשבן" עימם על דרך גביית הסכום מהם והשבתו לקופת האגודה. החלטתי הנוכחית לא תחרוג אל מעבר לנקודות הללו. התייחסות למכלול הטענות שהעלו הצדדים, בחריגה מהמתווה, מזקיקה קביעות עובדתיות וירידה לרזולוציות דקות והבחנה בין קיבוצים שונים, חברים מסוימים בכל קיבוץ והתנהלות פרטנית, במקרים שונים, מול הרשות, כמו טענות על דווחים חסרים ופגומים, היעדר רשימות מחזיקים מפורטות וכו'. אין להיכנס לעובי הקורה באלה לעת הזו. במישור הטעון הכרעה כעת, יש לקבוע אם אכן הקיבוץ מעביר לרשות תשלום מרוכז בעבור המקלטים שכל חבר חייב בגינם אגרה בנפרד, או שמא הוא מעביר תשלום אחד בגין מספר רב של מקלטים שבבעלות ובחזקת הקיבוץ, אלא שהם מחולקים לבתי החברים ומותרים בשימוש על ידם. במקרה הראשון - זוהי גביה מרוכזת. אין חולק שכוונת מתקין התקנה היתה לעודד ריכוז האגרות מיחידים והעברתם לרשות כתשלום אחד. הדבר חוסך עלויות גבייה והוצאות ניהול שונות מגורמי הרשות, וע"מ לעודד המחזיקים להצטרף להסדרים כאלה מוקנית להם ההנחה של 5 אחוז (השופטת דברת בפס"ד "גלוזברג" ציינה את המקרה האופייני כזה של מקום עבודה שבו המעסיק מעביר את האגרות, שעובדיו חבים בהם, באופן מרוכז, לרשות). במקרה השני - אין מדובר כלל על גביה מרוכזת. כשם שבית מלון אינו חדל להיות המחזיק, לצורך האגרה, רק משום שהמקלטים מחולקים לחדרי האירוח והאורחים מוזמנים ומורשים להשתמש בהם, כך גם הקיבוץ ימשיך להיות מוגדר כמחזיק המקלטים שבתחומו, גם אם בפועל הם מוצבים בחדרי החברים והם עושים בהם שימוש. חובת תשלום האגרה מוטלת בחוק (חוק רשות השידור תשכ"ה-1965), על החזקת המקלט, בלא להגדיר מי יחשב המחזיק לצורך יישומו. ודוק - הזיקה הנדרשת אינה זו של בעלות במתקן, ואין נדרשים לשאלת מיהות הרוכש אותו במקור. סעיף 28א קובע (הנוסח התקף בשנים הרלבנטיות אינו שונה במהות מזה דהיום. היה זה ס' 20(א)): "המחזיק במקלט טלוויזיה ישלם לרשות אגרה שנתית". ביהמ"ש העליון נזקק להגדרת ה"מחזיק" בע"א 935/00 מדיק מדיה בע"מ נ. רשות השידור (פד"י נ"ו(2) 582, וכן במאגרים המשפטיים). "את המונח "החזקה" יש לפרש בהתאם לתכליתו של חוק רשות השידור. הבהרנו לעיל כי תכלית זו, כפי שהיא עולה מהחוק ומתקנות הפטור, היא לשתף בנטל מימון רשות השידור את הנהנים הפוטנציאליים מהשירות שהיא מספקת אשר יש להם זיקת החזקה למקלטים. בענייננו אין כל דרישה בחוק כי ההחזקה במקלטים תהיה פיזית דווקא ...מהבחינה המשפטית נראה כי לצורך תכליתו של חוק רשות השידור "מחזיק" במקלט הוא "בעל הזיקה הקרובה ביותר" למקלט (השווה לעניין "מחזיק" בדירה לצורך מיסוי ארנונה: ע"א 5957/92 מפרק האחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' אשטרום נכסים ומימון בע"מ [1], פיסקה 11 והאסמכתאות שם). מבחן זה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק ותקנות הפטור, היוצרים במשולב מנגנון המבקש לשתף במימון פעילות רשות השידור רק את אותו קהל משתמשים פוטנציאליים במקלט אשר יש לו הזיקה הכוללת הקרובה ביותר למקלט. בכך בורר החוק באופן יעיל וענייני לצורך הטלת אגרה את אותו קהל הקשור באופן הקרוב ביותר הן למקלט והן לשימוש בו לצורכי צפייה בשידורים. מבחן "הזיקה הקרובה ביותר" אינו מבחן קשיח המאופיין בקריטריונים נוקשים. מדובר במבחן גמיש הבוחן את שאלת ההחזקה במקלט בהתאם לכל האינדיקציות העולות בנסיבות העניין. אין הכרח שכל האינדיקציות יצביעו בכיוון אחד או שכל אחת מהן, כשלעצמה, תצביע באופן ברור על בעל הזיקה הקרובה ביותר למקלט. יש להשקיף על החזקה במקלט כמכלול, ממעוף הציפור, ולקבוע את זהות המחזיק כאותו אחד שמרב הזיקות המצטברות מקשרות אותו אל המקלט" (שם עמ' 593). בראיה זו, של התבוננות "ממעוף הציפור" וזיהוי "מרב הזיקות המצטברות", כפי שנפסק לעיל, נקל לקבוע כי החבר הבודד, ולא הקיבוץ - האגודה השיתופית, הוא "המחזיק" החייב באגרה. אין מחלוקת שהמקלטים שהאגרה עבורם היא נשוא הדיון, הם אלה המוצבים בבתי החברים או בחדריהם (להבדיל ממקלטים שבשטח ציבורי או המשמש את הכלל כמו מועדון חברים, חדר אוכל, ביתן שמירה וכיו"ב). חבר הקיבוץ, ככל אזרח אחר, שולט על הנעשה בחצריו הוא ובדלת אמותיו. ברי, כי הוא סוברני להפעיל או לסגור המקלט כחפצו, לצפות בתכניות ובערוצים לפי בחירתו, לעשות שימוש במכשיר או לחדול מכך כאוות נפשו. החזקתו במקלט אינה החזקת ארעי "רופפת", כפי העובדות בעניין "מדיק מדיה" (חולה בבי"ח השוכר מקלט מחברה מסחרית למשך ימי אשפוזו או חלקם), אלא נמשכת וקבועה, כמו פריטי ריהוט או מכשירי חשמל ביתיים אחרים, והוא זה הקובע מיקום המקלט במרחב המגורים שלו, כגון בחדר השינה, בסלון, או במקלט. כך הם פני הדברים אצל כל אזרח רגיל המחזיק מקלט טלויזיה בביתו, ולא נטען, בוודאי לא הונחה תשתית ראיות לכך, כי בשל אופיו הייחודי - קולקטיבי של הקיבוץ, שורר בו משטר שונה שבגדרו החברים מקבלים, למשל, הרשאת שימוש מוגבלת ומפוקחת במכשיר המוקצה להם מתוך מאגר מרכזי, באופן שיש לראותו כמוסיף להיות מוחזק, במובן המשפטי, ע"י האגודה עצמה. מכל מקום - הנטל להוכיח כי מקלט המצוי בחזקתו הפיזית של אדם, ובחצריו שם הוא מתגורר, אינו מצוי בחזקתו ה"משפטית", במובן הנדון כאן, מוטל על הטוען כך. במקרה שלנו - על הרשות. ניסיון החיים והידיעה הכללית אף יצדיקו, בדרך כלל, הסקת מסקנה בכוון הפוך: עצם ההחזקה עשויה ללמד על קיום מירב הזיקות של המחזיק למטלטלין שבחצריו, עד כדי יצירת "חזקת בעלות" לגביו. לעיתים החזקה הזו אף מעוגנת בחקיקה: השווה - ומקל וחומר- סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז- 1967, שכותרתו "ספק בבעלות", ולפיו "מטלטלין שעוקלו... בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח... שאינם שלו". בענייננו - לא הורם נטל כזה כלל ועיקר, ופרט להשערות וסברות בדבר התנהלות היפותטית שבה חיי השיתוף בקיבוץ, מעצם מהותו, מצדיקים התווית תרחיש ייחודי להתנהלות גם ביחס להחזקת מקלטי טלויזיה, איני מוצא ראיה תומכת לטיעוני הרשות. זאת ועוד - אם נעיין ב"טופס עדכון נתוני מוסד", שכמותו צרפה הרשות לכתבי טענותיה, ונוסח על ידה, נראה שגם לרשות היה נהיר וברור, בזמן הרלבנטי, שהמחזיקים -חייבי האגרה הם החברים כפרטים. קיימת עמודה בטופס, שמיועדת רק לקיבוצים, ולא למוסדות אחרים שהטופס נשלח אליהם, ושם יש לציין את מספר "המקלטים הפטורים". מקלט פטור מאגרה, אין חולק, יכול להיות רק מקלט שמחזיקו נהנה מפטור בשל נסיבות אישיות פרטניות, הנקובות בתקנות (כמו עיוורון, משפחה שכולה ועוד). הנחה הניתנת למחזיק אחד מרובה מקלטים, אינה ניתנת עבור מקלטים ספציפיים הנקובים במספר. כך הוא לגבי בתי חולים, בתי אבות וכו' הזכאים, לפי התקנות, להנחה של 50% מהאגרה. לא זו היתה ההתייחסות לקיבוצים בענייננו ומתן הפטורים נעשה ברמת הפרט הזכאי לכך, עפ"י הדיווח והעדכון שנתן הקיבוץ מעת לעת. מכאן - שגם הרשות ראתה בחברים את המחזיקים הנכונים. מסקנתי היא, אפוא, כי החייב באגרה, עפ"י החוק, והמחזיק במקלט, במקרה הנדון - הוא החבר האינדיבידואלי ולא הקיבוץ כאגודה שיתופית. על פניו, משתמע מהקביעה שנעשתה לעיל כי מי שאוחז בעילת תביעה שעניינה סירוב הרשות להעניק ההנחה, או לעניין זכות קיזוזה, הינו, באורח טבעי, החבר הזכאי להנחה, ולא הקיבוץ. אולם - איך ניישב מסקנה זו עם דעת הרוב של ביהמ"ש המחוזי בעניין "גלוזברג", ולפיה זכות התביעה מוקנית דווקא ל"משלם", וככל שהקיבוץ שילם בפועל את כספי האגרה - הוא בעל דברה של הרשות?. דעת הרוב מלמדת על גישה שלפיה הגוף המרכז את גביה מהפרטים ומעביר התשלום המרוכז, אינו "צינור העברה" גרידא, אלא יש לו מעמד וזכות עמידה משל עצמו בהקשר הזכות להנחה. יתר על כן, ניתן להבין שמא זכות התביעה הבלעדית מוקנית לגוף, והוא בעצם הזכאי ליהנות מההנחה. פרשנות כזו מוקשית בעיני, עם כל הכבוד, שכן הבנת התיבה "המשלם" במובנה הטכני - השלשת הכסף לידי הרשות, אינה מתיישבת עם המשך לשון התקנה, שהרי היא מתנה את הזכאות להנחה למי ששילם את אגרת הטלויזיה "באמצעות גביה מרוכזת". המשלם, להבנתי, הוא "משלם נורמטיבי", ולא פיסי, במובן זה שהוא יוצא ידי חובתו החוקית לפרוע את האגרה, ואין הוא חשוף לדרישות ותביעות מצד הרשות, ואילו צורת הפירעון בפועל היא באמצעות אותו גוף המרכז את הגביה. עפ"י פרשנות זו "המשלם" היה ונותר המחזיק - החייב. אימוץ פרשנות הרוב בעניין "גלוזברג" יביא גם למסקנה כי המחזיק החייב באגרה כלל אינו זכאי להנחה, מכוחו הוא, וכי אותם חמשת אחוזי ההפחתה מסכום האגרה יהיו לקניינו של הגובה המרכז, המעסיק וכיו"ב, כתמריץ עבורו לרכז הגביה. המחזיק, מצידו, ישלם מלוא האגרה למעסיק, למשל, וזה יעביר אך 95 אחוז הימנה לרשות. פרשנות כזו מעוררת קושי ברבדים שונים, ואין בדעתי להרחיב בניתוח שלא לצורך. די לאמר כי לגישתי "המשלם" היה ונותר המחזיק, הוא זה הזכאי להנחה, והוא בעל כוח התביעה אם זו אינה ניתנת לו. עם זאת - אין בכך לחרוץ גורל תביעת הקיבוצים לדחיה, בשל חוסר יריבות או היעדר עילת תביעה, וזאת - משום הצטברות שני אלה: האחד - כפי שיבואר בזיקה לדיון בפלוגתא מס' 3, דעתי היא שהקיבוצים רשאים לתבוע בשם החברים וכמיופי כוחם, אף ללא יפוי כח פורמלי במובנו הרגיל. השני - הגם שדעתי שונה, במלוא הכבוד, מהדעה שהובעה בפס"ד "גלוזברג" בערכאת הערעור, סבורני שהרשות מנועה מלטעון כיום כנגד הקביעה החלוטה שנעשתה באותה התדיינות. בטיעוניה שלפני מרבה הרשות לסמוך ולהישען על מה שנראה בעיניה כאימוץ טענותיה ופסיקה כשיטתה, בין ע"י הערכאה הדיונית (כב' השופטת דברת), ובין בערכאת הערעור. בין שעסקינן בהשתק פלוגתא, בין שעניין לנו במושכלות יסוד של הוגנות ותום לב בהליך המשפטי (וראה האסמכתאות בסוגיה זו שהקיבוצים מפנים אליהם), ראוי כי הרשות תוכפף "הן לדובשו והן לעוקצו" של מה שנקבע שם. זאת - לפחות בשאלה הדיונית של קיום יריבות בין הצדדים וקיום עילה ישירה לקיבוצים לנהל ההליך. במישור המהותי - אין חשש שהרשות תתבע פעמיים ושיינתן סעד מקביל הן לקיבוצים והן לחברים. קיימים מנגנונים נאותים בדין המהותי והפרוצדוראלי להסיר כל סיכון כזה, ואיני רואה להרחיב בכך כעת. בהקשר התחושה הלא נוחה העולה למקרא קו הטיעון (ולו כטיעון חלופי), שבגדרו מתנערת הרשות מנפקויות ההתנהלות הישירה מול הקיבוצים, לאורך השנים, והממקד הזרקורים אל החברים עצמם כחייבים באגרה וכזכאים להנחה, אחזור על חלק מהחלטתי מיום 1/3/07 המתייחס לכך (עניינה של ההחלטה היה בטענות סף שהעלתה הרשות עם הגשת ההליך ע"י הקיבוצים). טעמי האמור שם נותרו בעינם, גם בשלב הנוכחי ועם התקדמות המשפט: "....לעניין הדיון בטענות הסף, אני סבור שהרשות, בהליך הנוכחי, מנועה ומושתקת לכפור ביריבות שבינה לבין הקיבוצים, מאחר שכפי שהוצג במסמוך ובכתבי הטענות, ולא ניסתר, אף לא נטען אחרת, ראתה בשלב הגביה בשעתו את הקיבוצים כבעלי דברה הישירים ולמעשה הבלעדיים, ולא דרשה ולא קיבלה מעולם יפויי כח או הרשאות או כיוצא בזה מהחברים המחזיקים במקלטים.   ההתחשבנות, לעניין האגרה, נעשתה מאז ומעולם בין הקיבוצים ובין הרשות, כאשר, לדוגמא, הקיבוץ מעביר לרשות המחאה המשקפת את האגרה של כלל החברים בעלי המקלטים, ומצרף רשימה שמית של אלה שבעבורם נגבה הכסף.   בין שצורת התחשבנות זו תוגדר בסיום ההליך כגביה מרוכזת, ובין אם לאו, אין לי ספק שהקיבוצים הם בעל דברה הישיר והמיידי של הרשות, וכשם שהרשות מעולם, לכאורה, לא התעניינה לוודא האומנם כל חבר העביר לקיבוץ פיזית ובפועל את סכום האגרה כדי לשולחו לרשות, כך גם אין הרשות יכולה להתעניין כיום ולתמוהה האם ההנחה המבוקשת מיועדת לכיסו של כל חבר בנפרד, או שמא הקיבוץ חפץ לקבלה לידיו הוא, ומהי מערכת היחסים לענין זה שבין הקיבוץ לחבר.   מניעות זו של הרשות לטעון העדר יריבות עם הקיבוצים, כאשר לאורך השנים קיבלה בחפץ לב וברצון מידי הקיבוצים את התקבולים המרוכזים (בלי להכריע בהגדרת התשלום כגביה מרוכזת אם לאו), ולא העלתה כל השגה בהקשר לכך, קמה גם מכח דיני תום הלב והדרך המקובלת בישום ובמיצוי זכויותיה המשפטיות של הרשות. (באנולוגיה להוראות המפורשות לנדון בדיני החוזים, ביחס לשימוש בזכות הנובעת מחוזה)." יוטעם, כאמור, שהדברים נכללו בהחלטה בטענות הסף, בסמוך לאחר שהתביעה הוגשה. עד כה קבעתי, וכעולה מהמקובץ, שהמחזיק החייב באגרה הוא החבר עצמו. עוד קבעתי שהזכאי להנחה בגין גביה מרוכזת הוא אותו חייב - החבר. הקיבוץ אינו "המשלם". ציינתי גישתי ולפיה, מעבר להכרה בקיבוץ כמיופה כח החברים, מנימוקים שיפורטו בנפרד, אין להתיר לרשות להישמע בטענה שהקיבוצים אינם בעל דברה הנכון, ושעל כל חבר להגיש תביעה אידיבדואלית. בכך לא תמו המשוכות על דרכם של הקיבוצים לבסס עילת תביעתם בדבר זכאות לתבוע הנחה עבור גביה מרוכזת. אזכיר- כב' השופטת דברת פסקה במפורש, בעניין "גלוזברג" וכב' השופט הנדל אימץ מסקנותיה בערכאת הערעור(אם כי ניסוחי הנמקתו שונים במקצת), כי מתכונת ההתחשבנות בין קיבוץ חצרים לבין הרשות לא היוותה כלל גביה מרוכזת. לא היתה "סגירת מעגל" שבגדרה חויב החבר לשלם דמי האגרה לקופת הקיבוץ, לשם העברה מרוכזת, לא היתה התחשבנות פנימית והתשלום, עבור כלל המכשירים בקיבוץ, גם אלה שבשטחי ציבור, הועבר כמקשה אחת וללא פירוט. משמע - בלית גביה מהחברים, בוודאי שאין גביה "מרוכזת". אין גביה כלל. אם תפיסה זו ראויה לאימוץ לגופה (במישור מעשה בי-דין נשללה לעיל החלתה לענייננו ונימוקי ניתנו), אזי החלתה על כלל הקיבוצים התובעים כאן תאיין עילת תביעתם ותישלל התכנות הענקת הסעד המבוקש בהמ"פ. ככל שהרציונל בבסיס הקביעות השיפוטיות של כב' השופטת דברת והשופט הנדל, בעניין "גלוזברג" יורחב לכלל הקיבוצים, ומעבר לעובדות הפרטניות שם, ייגזר מכך שאופייה הייחודי של "הגביה המרוכזת" הנעשית בקיבוצים שולל הימנה את מאפייניה ה"גביתיים". התשלום נעשה מקופת האגודה, בעבור כלל המכשירים שבבתי החברים ובשטחים הציבוריים, ואין גביה "גב אל גב" כלפי החברים. במינוח של פס"ד גלוזברג, הקיבוץ פועל כ"מיטיב" או כ"מתנדב" המשלם את חוב האגרה של חבריו ועל כן "אינו זכאי להנחה שנועדה למשלמים הבודדים באמצעות גוף מרכזי" (עמ' 63 ש' 18 בפסה"ד השלום). הגיונם של דברים אלה נותר בעינו גם בראיה של החבר עצמו כתובע ההנחה. אף הוא אינו יכול לדרוש הנחת גביה מרוכזת, מקום בו זו לא התבצעה כלל. ברם, בשונה מחברי הנכבדים, איני סבור שזוהי הגישה הפרשנית שיש לאמצה. דעתי היא, וזו נותרה בעינה למן מתן ההחלטה בטענות הסף, כפי שצוטט לעיל, שאם קבוצת מחזיקים בודדים, חייבי אגרה, כל אחד בפני עצמו, נמצאת מסלקת חובה לרשות בכך שהתשלום מגיע לקופתה ע"י גוף מרכזי - אין זה מעניינה של הרשות, אף לא לצורך מתן ההנחה, מהו מנגנון ההתחשבנות, אם בכלל, בין הגוף המרכזי לפרטים. כל עוד מתקיים ההצדק שביסוד התקנה - תימרוץ מוסד הגביה המרוכזת, קרי - לשם החיסכון במשאבים שנדרשו להתנהל פרטנית מול החייבים הבודדים, לעשרותיהם או למאותיהם, לפי העניין, מדוע תהא נפקות למערכת היחסים הפנימית שבין הגוף המרכז ליחידי החייבים?. טול, כדוגמא מקום עבודה, מעסיק גדול, שנוטל על עצמו להעביר לרשות, במרוכז, את האגרה שבה חייבים עובדיו. אפשר שהוא עושה כן כהטבה גרידא, וכתגמול נוסף לעובדים המסורים, אפשר שהוא מסבסד את העובד בכך שמנוכה משכרו רק חלק מהאגרה, ואפשר שהמעסיק והעובד מתחלקים בהנחה המוענקת בשל גביה מרוכזת, ביחס כזה או אחר, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר". מה לרשות השידור ולהסדר הספציפי הנוהג באותו מקום עבודה? האם יש הצדק כלשהו לכך שבמקרה שבו המעסיק מוותר על זכות ההחזר והניכוי משכר העובד תישלל ההנחה (בין שזכאי לה המחזיק כפרט ובין המעסיק כ"משלם" לפי גישה אחרת)? מה הדין במקרה ההיפותטי של "שפוי חלקי", משמע - ניכוי חלק מהאגרה ע"י המעביד משכר העובד? לכל הדעות - בכל אחד מקשת התרחישים האפשרית - הרשות מקבלת, במרוכז, את האגרה הכוללת המגיעה מכלל מועסקי אותו מפעל או מקום עבודה, כמובן - בהפחתת ההנחה המגיעה כחוק, עפ"י התקנות, והמשקפת את העלות הנחסכת מהרשות בכך שאין היא פועלת לגביה פרטנית אל מול כל עובד בנפרד. כפוף להזרמת מלוא הסכום הרלבנטי לקופת הרשות, שוב איני רואה כל אינטרס לגיטימי שיצדיק נבירה ודרישה מטעם הרשות בנבכי וצפונות ההסדרים וההסכמות הפנים - ארגוניים. ככל שאופיו המיוחד של הקיבוץ, ותכליתה של האגודה השיתופית הרואה עצמה כנאמן החברים וכמי שמופקד על רווחתם, מכתיבים מציאות שבה האגודה נמנעת כליל מגביה "גב אל גב", מול החברים, או שהדברים נעשים בעקיפין (קיזוזים פנימיים, כרטסות הנה"ח לטווח ארוך וכו'), עדיין אין שוני מהותי, המצדיק הבחנה בין עניינם של אלה לבין עניינם של גופים, תאגידים, ומעסיקים פרטיים מסוגים שונים, וברוח הדוגמא שהובאה מעלה. גישה זו, השונה מעמדתם של השופטים הנכבדים שעסקו בפרשת "גלוזברג" בשתי הערכאות, באה לידי ביטוי, בדברים הברורים שמפי כב' הנשיא דאז של ביהמ"ש המחוזי בב"ש, השופט א. לרון, שהלך מאז לבית עולמו ויהי זכרו ברוך, עת נימק אישור תביעת קבוץ חצרים כתביעה ייצוגית. אמנם, כמובהר, בשל ביטול ההחלטה בעקבות הבר"ע לביהמ"ש העליון, איני רואה בקביעות שנעשו משום מעשה בי-דין, אולם, ובהינתן שהביטול לא נעשה בשל הסתייגות ביהמ"ש העליון מהנימוקים לגופם, מובן שאין מניעה להצטרף ולהסכים לנאמר שם. לפי שהחלטת כב' הנשיא לרון ז"ל לא פורסמה במאגרים המשפטיים, אביא הקטעים הרלוונטיים להלן במלואם (מתוך ההחלטה בבש"א 2657/98, פרשת "קיבוץ חצרים" שלעיל, מיום 23/12/99): "אין מחלוקת, כי במקרה הנוכחי בוצע התשלום על ידי הקיבוץ מבלי שחוייבו חשבונותיהם או תקציבם של החברים הבודדים שהחזיקו במכשירי הטלויזיה. בהתאם לכך הגיעה השופטת המלומדת של בית משפט השלום, בתביעה הקודמת, למסקנה שלא מדובר בגבייה מרוכזת אלא בתשלום שנעשה על ידי הקיבוץ ובית המשפט המחוזי קבע כי אין יריבות בין חבר הקיבוץ, שלא שילם את האגרה, לבין רשות השידור, אך דומני שבהחלטות אלה לא ירדו בתי המשפט האמורים לשורש הבעיה. המיוחד בקיבוץ, עם כל השינויים שחלו בו בשנים האחרונות, ולהבדיל מצורות התאגדות אחרות, הוא שהקיבוץ מהווה התאגדות של חבריו המקיימים את מסגרת חייהם במסגרתו על פי עקרונות שיתוף, כאלה או אחרים, כשהרעיון המרכזי של שיתוף, של תרומת היכולת של החברים ושל קבלת צרכיהם במשותף הוא המאפיין צורה התיישבות זו. בהתאם לכך אין דומה קיבוץ לדוגמא של בית מלון שמחזיק מכשירי טלויזיה רבים בחדריו, שהובאה לעיל. מלון מהווה גוף משפטי נפרד מבעלי מניותיו, שיש להם חיים נפרדים ויכולים להיות להם עסקים והשקעות אחרות ושלא חיים חיי שיתוף ומי שמשלם את האגרה הוא המלון המהווה גוף משפטי נפרד זה ולא בעלי מניותיו. אולם לא כן הקיבוץ שיש לו אופי כפול. מצד אחד הוא מהווה אישיות משפטית נפרדת אך מן הצד האחר, מבחינה עניינית, הוא אינו אלא התאגדות של חבריו כפרטים. הכנסותיו של הקיבוץ אינן אלא פרי המאמץ המשותף של החברים והוצאותיו מיועדות לסיפוק צורכיהם של החברים. תשלום אגרת הטלויזיה על ידי הקיבוץ נכלל במסגרת זו ונותן ביטוי להשקעת עבודתם של החברים ולתמורה המתקבלת עבור עבודה זו, כפי שמתן המזון, המגורים ושרותי החינוך ע"י הקיבוץ לחבריו לא נעשה בהתנדבות או כהטבה אלא כביטוי של השיתוף וכתמורה או כתוצאה של השקעת פרי עמלם של החברים הבודדים, כן גם לגבי אגרת הטלויזיה אין לומר שהחבר הבודד לא נשא בה או לא תרם לה ובוודאי שאין לומר שהקיבוץ שילם כמתנדב עבור חבריו או במתן הטבה להם כפי שסברה שופטת השלום המלומדת. ... נראה לי, שלא יהיה זה מדוייק ולא יהיה זה מוצדק לומר שתשלום האגרה על ידי הקיבוץ עבור מקלטי הטלויזיה המוחזקים ע"י חברים מהווה תשלום של הקיבוץ עצמו ואין לראות בו תשלום של החברים המהווה למעשה מה שנקרא בתקנות בשם גבייה מרוכזת. כפי שהחוק מכיר בהכנסות הקיבוץ כהכנסות של החברים כן גם יש מקום לראות את ההוצאות כהוצאות של החברים כולל ההוצאה לתשלום אגרת הטלויזיה. קשה לראות הצדקה רעיונית, וזה העיקר, לכך שחברי מושב, למשל, המעבירים את תשלומי האגרה באופן מרוכז באמצעות ועד המושב יהנו מהנחה בשל גבייה מרוכזת בעוד אשר חברי קיבוץ שאינו אלא, כפי שהוסבר, באופן ענייני, צורת התאגדות יותר אינטנסיבית של חבריו, המעביר את תשלום האגרה באופן דומה, לא ייהנו מאותה הנחה על אף שהקיבוץ לא מחייב, בשל צורת השיתוף האינטנסיבית יותר המקובלת בו, את החשבון של כל חבר בתשלום האגרה כי הרי החברים הם למעשה הנושאים הנטל תשלום זה שמקורו בפרי עמלם ואין לומר שהם לא נשאו בנטל תשלום זה וקיבלו אותו כהטבה או התנדבות. גם עיקרון השיוויון מחייב שלא להפלות בעניין זה את חברי הקיבוצים לרעה לעומת קבוצות אחרות שמתאגדות לשלם את אגרת הטלויזיה באופן מרוכז". דברים נכוחים אלה יפים, לפיכך, לגבי אותם קיבוצים, או חלקם, שימצא כי אין הם גובים מהחברים את סכומי האגרה המועברים עבורם לרשות באמצעות הקיבוץ. לסיכום האמור באשר לפלוגתא השניה - (החייב באגרה, קיום עילה לקיבוצים ושאלת הגביה המרוכזת)- מצאתי כי החבר עצמו הוא המחזיק והחייב באגרה, הקיבוצים אכן בצעו גביה מרוכזת, במשמעות התקנה, וכן - כי הם בעל דברה הנכון והישיר של הרשות לדרוש מתן ההנחה בהליך הנוכחי, אף מעבר לטענה על היותם מיופי כח של החברים. ו. הפלוגתא החמישית - האם עומדת לקיבוצים זכות קיזוז עפ"י מהותה: לצורך הדיון בטענה המשפטית הזו, נצא מתוך הנחה שהקיבוצים צלחו את כל המשוכות האחרות, נפסק כי הגיעה להם, או לחבריהם, בשעתו, הנחה בשל גבייה מרוכזת, וזו לא ניתנה להם בפועל. עוד נניח שהסכומים הרלבנטיים לכל קיבוץ כומתו ונקבעו, ושניתן סעד הצהרתי הקובע זכאותם העקרונית להשבת סכום ההנחה, שלא הופחת מהתשלום ההיסטורי, כפי שבוצע, וכעת נשאלת השאלה - האם זכאים הם להיפרע מהרשות בדרך של קיזוז הדרגתי מחיובי האגרה השוטפים והעתידיים עד סילוק מלוא "החוב המהותי" של הרשות. המונח "חוב מהותי" נועד להבהיר את נקודת המוצא של ההליך המעט ייחודי שבו אנו דנים. אין חולק שתביעת החזר והשבה, במתכונת תביעה כספית רגילה, אינה אפשרית בשל מגבלות ההתיישנות. סעד אופרטיבי שיחייב הרשות לשלם כספים אינו בר השגה, גם אם ההליך יסתיים בפס"ד המיטיב עם טענות הקיבוצים לעניין ההכרה בזכאותם ההיסטורית להנחת גבייה מרוכזת. לכן, תרופתם היחידה של הקיבוצים תהיה בכך שיוכלו לקזז את החוב, שיוכר מהותית, אך דיונית לא ניתן לאכוף תשלומו, מאותם כספים שהם יחובו בפרעונם כלפי הרשות. אכן, לפחות למן חקיקת סעיף 53(א) של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, אין ספק שההסדר הכולל של מוסד הקיזוז במשפט הישראלי קבע את אופיו המהותי ועיגן אותו כדרך לגיטימית לפירעון חוב, העומדת לחייב כסעד עצמי המופעל על ידו, בהתקיים תנאי הסעיף. (ראה: רע"א 6250/98 Nordland Papier AG נ. מפעלי ייצור והוצאה לאור בע"מ, פד"י נג(2) 274). עפ"י סעיף 53(א) הנ"ל: "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". בראיה זו, ניתן לראות את ההצהרה הקובעת סכום ההשבה המגיע לקיבוצים, ככל שתתגבש לקביעה שיפוטית חלוטה, כחיוב קצוב, שיהיה בר קיזוז כנגד החיובים הקצובים נשוא דרישות האגרה של הרשות וזאת - בין שנראה ביחסים שבין הקיבוצים לרשות, לעניין האגרה, כ"עסקה אחת" ובין אם לאו. עוד מלמד סעיף 61(ב) של חוק החוזים, כי אין דרישה שהחיובים הרלבנטיים יצמחו מתוך חוזה שבין הצדדים, וכי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". אמנם, החיוב בתשלום האגרה אינו נובע מחוזה, אלא מהוראת המחוקק (סעיף 29 (א)(2) בחוק רשות השידור), ובעקבותיה חקיקת משנה, אך, ברמה העקרונית, היות החיוב מוסדר בדין אינו מאיין, כשלעצמו, החלת סעיף 53(א) באמצעות ההרחבה ההגדרתית של סעיף 61(ב). כב' הנשיא, דאז, א. ברק, אמר בעניין "נורדלנד" הנ"ל, כי: "חיוב כספי יכול שינבע מחוזה, ממעשה נזיקין, מעשיית עושר ולא במשפט, מהוראת דין או מכל מקור אחר ליצירת חיוב" (שם, בעמ' 261 פסקה 7, ההדגשה אינה במקור). לכאורה אין מניעה להחיל דין הקיזוז גם על חיובים הדדיים שמקורם ב"עסקת אגרה" במובן הרחב, אלא, שטענת הרשות, המגובה בפסיקה ברוח זו, אם כי לא של ביהמ"ש העליון, גורסת, כי הכלל אינו ישים מקום בו עסקינן בחובות "מיוחדים" - מתחום המיסוי ותשלומי החובה המוטלים על אזרחים ותאגידים. ניתן לגזור שזו גישת המחוקק לסוגיה, מתוך ההסדר השלילי שאפשר שנלמד מקיומו של חוק קיזוז מיסים, תש"מ-1980 (שאינו חל ישירות על ענייננו, בין היתר משום שהוא רלבנטי רק לחיקוקים ששר האוצר ממונה על ביצועם, בשונה מהמצב לגבי חוק רשות השידור). חוק זה מאפשר לחייב במס לקזז את חובו כלפי רשות המס כנגד החזר מס המגיע לו מהרשות, במקרים מסוימים, כגון שיש בידו פס"ד חלוט של בית משפט בדבר סכום ההחזר (סעיף 2 לחוק). הטענה היא שעיגון זכות הקיזוז הספציפית במקרה זה, בחקיקה הראשית, מלמד שבמקרים אחרים שאינם חוסים תחת כנפי החוק, הזכות אינה עומדת לאזרח. בית המשפט המחוזי בנצרת קבע שלא ניתן לקזז חוב ארנונה כנגד חיוב המוטל על הרשות הזכאית לארנונה, משום שהארנונה היא בעלת "תכונות של מס" ונדרשת הוראה חוקית מיוחדת כדי לאפשר קיזוזה. ראה דברי השופט ה. חטיב, בבש"א 524/99 (מ"י - משרד הביטחון נ. מועצה אזורית גליל תחתון, מיום 3/8/99, פורסם ב"נבו"), ולפיהם: "אמנם לכאורה אין לי מניעה שזכות קיזוז המעוגנת החוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 תחול גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיוב שאינו נובע מחוזה, כפי שסעיף 61(ב) לחוק קובע מפורשות, עם זאת מס, וארנונה הינה כאמור בעלת תכונות של מס, הינו חוב מיוחד שאינו בר-קיזוז אלא אם נקבעה לגביו הוראה חוקית מיוחדת. ובהיעדר הוראה חוקית מיוחדת נראה לי כי חוב של ארנונה איננו חוב בר-קיזוז". דברים ברוח זו נאמרו בהחלטות שיפוטיות נוספות, שניתנו ע"י בתי משפט שלום ומחוזי, תוך אזכור פסה"ד הנ"ל בעניין "משרד הביטחון". הרשות תומכת באימוץ גישה זו, המסייגת שימוש בזכות הקיזוז רק לחיובים "רגילים" ולא לחיוב המכונה "מיוחד", משמע - חיוב שהוא מס במהותו, גם מתוך הנאמר בהצעת חוק קיזוז מיסים הנ"ל, שם הוסבר כי: "כיום נתונה זכות הקיזוז, עפ"י חוק החוזים לכל אדם לגבי חובות הדדים שבין אדם לחברו... מוצע שזכות כזו תינתן גם לגבי חובות מס". כידוע, דברי ההסבר אינם חלק מהחוק ואינם כובלים את ביהמ"ש הנזקק לפרשנותו, לאחר שנחקק ויצא מ"שליטתו" של המציע - המנסח המקורי. כשלעצמי, איני רואה מהיכן לקוחה ההבחנה, הנעשית לכאורה בסעיף 53(א) בין חובות של אדם לחברו לאלה שבין אדם לרשות, או חובות מס. נדמה, שחוק החוזים אינו מבחין כאמור, וגם חוק קיזוז מיסים תש"מ- 1980, אינו מלמד, בהכרח, על גישת המחוקק שלפיה בהיעדר ההסדר הסטטוטורי המתיר לאזרח להתקזז כלפי רשות המס - קיזוז כזה אינו אפשרי. ניתן להבין את הרציונל שבבסיס הוראת החוק דנן דווקא באופן הפוך - המחוקק יוצא מתוך הנחה שקיזוז הדדי בין רשות המס לנישום אפשרי, גם אלמלא החוק הספציפי, אולם, הוא מבקש לסייג את יישום הקיזוז במקרים הנופלים לרשתו, וזאת כדי לאזן בין אינטרסים ראויים של שני הצדדים. לרשות המס אסור לקזז החזר מס המגיע לנישום, כל עוד לא מוצתה זכות ההשגה והערעור שעומדת לנישום כנגד החוב שממנו הרשות חפצה לקזז ההחזר, ואילו הנישום אינו יכול לקזז, חד-צדדית, את חוב המס שלו מתוך החזר שמגיע לו, לשיטתו, אלא-אם-כן הראה אישור בכתב מאת הרשות על כי סכום ההחזר מגיע לו, או שהסכום מעוגן בפסק דין חלוט של בית משפט. מצד אחד מגן הסדר מאוזן זה, נשוא סעיף 2 לחוק, על האזרח מפני שרירות וגחמנות אפשרית מצד גובי המס שמטעם רשויות המדינה, ומצד אחר מונע הוא כאוס אפשרי וחוסר יציבות בהתנהלות הפיסקאלית של המדינה בכך שכל אזרח החפץ להשתמט או לדחות הקץ, לעת חיובו בתשלום מס, יטען, כטוב בעיניו, לקיום החזרים וזכויות המגיעים לו מהרשות וברי-קיזוז הם, בלא שיש לו אסמכתא מוצקה וברורה לכך. ראיה של חוק קיזוז מיסים הנ"ל, מזווית זו, עדיין אינה סותרת היתכנות זכות הקיזוז המהותית בהתדיינות שבין החייב באגרה, בענייננו, לבין רשות השידור, המחייבת אותו באגרה מכח הוראות הדין. זאת - גם אם נקבל שדין אחד לחוב מס ולחוב אגרה לעניין זה, הגם שניתן לאבחן בין השניים (ודוק - השופט חטיב נזקק להבחנה שבין ארנונה, שהיא בעלת אופי של מס, ולבין אגרות המוטלות ע"י רשות מקומית, ושאינן נושאות אופי זה, דווקא בפס"ד עליו נסמכת הרשות, אותו עניין "משרד הביטחון" שצוטט לעיל). ברירת המחדל, כאשר עסקינן בחקיקה, וחוק החוזים בכלל זה, הינה, שכל עוד לא נאמר בה אחרת, היא חלה על המדינה ורשויותיה, לרבות גופים סטטוטוריים, כמו רשות השידור ואם סבורה הרשות שהיא פטורה מעולו של חיקוק כלשהו עליה הנטל להראות את מקור הפטור (ראה למשל: חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב-1952, ולפיו מסויגת אחריות המדינה ורשויותיה, שאחרת היתה קמה לפי דין הנזיקין הרגיל). הגם קביעת בתי המשפט, המחוזי והשלום, בדבר היות חובות מס וארנונה בגדר "חוב מיוחד" שנחוץ הסדר חקיקתי נפרד לעיגון זכות הקיזוז בהקשר אליהם, איני רואה את המקור הנורמטיבי לקביעה זו, ולהחרגת הנדון מהוראות סעיף 53(א) של חוק החוזים יחד עם הוראת סעיף 61(ב). אפשר שניתן, על דרך הפרשנות, לסייג את "מרחב הקיזוז" שיוכר לאזרח ביחס לתשלומי חובה המוטלים עליו מכח דין, על מנת למנוע חוסר וודאות ושימוש לרעה בזכות, זאת בדרך של קביעה ולפיה "חיוב כספי" מצד הגוף השלטוני יהא כזה שקיימות ראיות מוסדיות חד משמעיות לקיומו ולסכומו, או פסק דין חלוט (ברוח ההסדר שבחוק קיזוז מיסים), אך אין צורך לקבוע מסמרות בכך לעת הזו. אין ספק, שהתרחיש הרלבנטי לענייננו, אם וכאשר, יהיה כזה שבגדרו הקיזוז המבוקש יוכל להיעשות ע"י הקיבוצים רק לאחר שיינתן פסק דין מפורש ומכומת הקובע הסכומים המגיעים. להבנתי, ואף הצדדים בטיעוניהם לא הראו אסמכתאות לנדון, עדיין לא נזקק ביהמ"ש העליון לשאלה הספציפית של היתכנות קיזוז בנסיבות שבהן עסקינן, ואין הלכה מחייבת. עמדתי היא, בשונה מהנאמר או המשתמע בפסקי דין של הערכאות הדיוניות שעסקו בכך, ומהנימוקים שלעיל, שלא קיימת מניעה חוקית לפרוע חוב אגרה לרשות השידור בדרך של קיזוז, על-פי ההסדר שבחוק החוזים (חלק כללי). לסיכום האמור ביחס לפלוגתא החמישית - זכות קיזוז מהיבטה המשפטי - אני קובע שלקיבוצים או לחבריהם יכול שתעמוד הזכות הזו ואין מניעה מהדין להפעילה בהתקיים התנאים והנסיבות הנדרשים. ז. הפלוגתא הראשונה - התיישנות: בטיעוני ההשלמה של הרשות קיים ערבוב מסוים בין הדרישה לדחות תובענת הקיבוצים בשל התיישנות עילת הקיזוז לפי חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 ולבין הטענה כי יש לעשות כן מכח דיני השהוי, שהחלתם נתונה לשיקול דעת ביהמ"ש. סעיף 27 של חוק ההתיישנות מורה כי: "אין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". הרשות העלתה טענת שהוי, לצד טענת ההתיישנות הדיונית מכח החוק, במסגרת ראשי הטיעון המכוונים להצבעה על הרציונלים שנקבעו בפסיקה כמצדיקים שלילת סעד מהתובע בשל השהוי. כך הוא ביחס לטענות של "שינה על הזכויות" לאורך השנים, ע"י הקיבוצים, פגיעה בצפיה הלגיטימית של הרשות שלא להתבע בגין ההנחה לאחר שנים כה ארוכות, זניחת טענת הזכות להנחה, העולה כדי ויתור, שנוי מצב לרעה מהיבט תכנון פיננסי ארוך טווח, וכד'. התנאים והנסיבות להכרה בשהוי כנימוק עצמאי לדחיית תובענה, מפורטים, היטב, בפסה"ד בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי נ. הועדה המקומית לתכנון ירושלים, פד"י נ"ז(5),433. אין מדובר בדבר של שגרה, ודחיית תובענה, שלא התיישנה דיונית, מטעם זה, תבוא רק מקום שבו ביהמ"ש השתכנע ששיקולי יושר וצדק מצריכים זאת. ביהמ"ש העליון התייחס לאמור גם בעניין "נסייר" (רע"א 187/05 נעמה נסייר נ. עירית נצרת, מיום 20/6/10, ). שם נאמר, בין השאר: "דיני השיהוי במשפט האזרחי מסיטים את נקודת האיזון בין המשקל הניתן לאינטרס התובע לבין המשקל הניתן לאינטרס הנתבע במסגרת ההתיישנות מכח הדין. דיני השיהוי במשפט האזרחי מרחיבים את מחסום הגישה לערכאות בשל מעבר הזמן. השיהוי בדין האזרחי בא למעט מתקופת ההתיישנות הסטטוטורית, והוא מתגבש, בהתקיים תנאים מסוימים, במקום שבו, אפילו הוגשה התובענה בתחומי תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, עדיין יש לראות בהגשת התביעה משום שימוש לא נאות בזכות הדיונית בידי התובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע, כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי בדין האזרחי, נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה, התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו, או שבמהלך הזמן הנתבע שינה את מצבו לרעה; היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי, שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום לבו של התובע (רע"א 4928/92 עזרא נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד מז(5) 94 (1993); ע"א 403/63 תמיר נ' שמואלי, פ"ד יח(1) 47, 53 (1964); ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 755-756 (1991)). השימוש הגביל את תקופת ההתיישנות הסטטוטורית, הוא ענין נדיר וחריג ביותר, וייעשה כאשר הדבר מתחייב מטעמים מהותיים של צדק והגינות כלפי הנתבע, משיקולים שבאינטרס ציבורי, ומדאגה לקיום הליך שיפוטי תקין". הגם שקו הטיעון לנדון, מטעם הרשות, לא היה נהיר די צורכו, והאמנם מועלית הטענה לצד טענת ההתיישנות ואף בנפרד הימנה, תהיתי שמא סוגיה זו, שלא התלבנה די הצורך במהלך החלפת כתבי הטענות והתצהירים עד כה, מהווה גורם מהותי להכרעה. זאת - בשים לב לעובדה הבסיסית שחלפו, עד הגשת ההליך, כ- 12 שנים מאז שהתקנה המקנה הנחה זו בוטלה. סברתי כי יש לאפשר לקיבוצים להגיב ולהתייחס נקודתית לאמור, במסגרת התייחסות משלימה נוספת שהותר לבאי כוחם להגיש לאחר שהונחו בפני טיעוני הסיכום של הצדדים. לאחר עיון - החלטתי שאין מקום להתעמק בניתוח הנסיבות והתאמתן לפרמטרים שהפסיקה פיתחה בשאלת השהוי, משום שהתרשמותי הברורה היא שהחל משלב מוקדם מאד, שנת 1995, החלו הקיבוצים לנהל המאבק המשפטי מול הרשות בסוגית ההנחה. הרשות היתה מודעת, לפחות צריכה היתה להיות ערוכה לכך, מהיבט שימור ראיות ומסמכים, וצפיותיה הסבירות בכל המישורים, שהקיבוצים יוסיפו ויעמדו על תביעתם חרף האכזבות המשפטיות שהיו מנת חלקם. בשום שלב לא הוצג להם, ולו מכללא, מצג של ויתור והשלמה מצד הקיבוצים. תביעתו של מר גלוזברג בת"א 3350/95 הוגשה ממש בסמוך לאחר ביטול התקנה, והרבה טרם שעילת התביעה התיישנה, אליבא דכל שיטת חישוב. מר גלוזברג, לגמרי לא במקרה, היה מנהל החשבונות של קיבוץ חצרים, והאחראי מטעם הקיבוץ על הקשר עם רשות השידור (פסקה 2א לפס"ד השלום). תביעתו היתה, במפורש, בגדר "מקרה מבחן" להכרעה בסוגית ההנחה עבור גביה מרוכזת, והשלכות הרוחב הכלליות הוצפו על ידי באי כח הרשות עצמה בפני ביהמ"ש. פסה"ד בבימ"ש השלום ניתן ב- 11/8/97, וגלוזברג (בהקשר הרחב, ולמעשה - הקיבוצים), הגיש ערעור על דחיית התביעה, והוא הוכרע (ע"א 1212/97) ביום 4/6/8. באותה שנה (1998) הוגשה התובענה הייצוגית שנדונה בפני כב' הנשיא לרון ע"ה (ת"א ב"ש 3361/98), וההחלטה לאישורה כייצוגית ניתנה ב- 23/12/99. בקשת רשות הערעור של הרשות הוכרעה ביום 14/12/05 (רע"א 1176/00), והתברר ,שלא ניתן לברר הזכות להנחה באמצעות ההליך שננקט על ידי הקיבוצים. המרצת הפתיחה הנוכחית הוגשה כ- 6 חודשים לאחר מכן, ביום 21/6/06. עינינו הרואות שמדובר במאבק משפטי, אמנם ממושך, אך רצוף על ציר הזמן, ובשום שלב שבו לא יכלה הרשות לסבור כי הקיבוצים זנחו את עניינם. בהיעדר שהוי בהיבט העובדתי, אין צורך להיזקק לבחינת המשך בדבר התקיימות הנסיבות העלולות להביא להחלטה שלא להעניק סעד מטעם זה. כעת, יש להיזקק לשאלה האם זכות הקיזוז של הקיבוצים התיישנה, לפי חוק ההתיישנות, באופן שכיום, לאחר חלוף שנים רבות, לצד חובת הקיבוצים וחבריהם לשלם האגרה, שוב אין זכות לקזז מהתשלום את ההנחה שהגיעה להם, בשל הגביה המרוכזת, אי שם בשנות השמונים, או תחילת שנות התשעים. הצדדים נחלקו, והגישו טיעונים מפורטים ופסיקה, ביחס לשאלה האם ניתן לקזז זכות, שאי אפשר לתבוע בגינה, בשל התיישנות דיונית, כנגד חוב עדכני שהמקזז חייב לרעהו. נזכור, שההתיישנות שעליה נחלקים הצדדים, היא דיונית בלבד. אין מדובר באותם מקרים שבהם הדין מפקיע את הזכות המהותית, כחלוף תקופה מסוימת, אלא מדובר במחסום מפני הגשת תביעה למימוש הזכות, וזה בלבד. סעיף 2 לחוק ההתיישנות קובע את העיקרון ולפיו "אין בהתיישנות בלבד לבטל את הזכות גופה". הדיון העיוני, בשאלות המשפטיות, הלא פשוטות העולות, יהא לא רלבנטי באם עניינם של הקיבוצים יכנס לגדרה של ההוראה החקוקה המפורשת בסעיף 4 לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע כי: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה... לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". אם הרשות כפופה להוראה מנדטורית זו, אזי כמצוות המחוקק היא לא תישמע כלל בטענת ההתיישנות שהועלתה על ידה כאן. הרשות טוענת שסעיף 4 אינו רלבנטי במקרה שלנו משום שהיא, מצידה, לא הגישה שום תובענה, אשר במסגרתה טוענים לקיזוז ולכן אין תחולה לסעיף, וכן נטען כי גם לגוף ההוראה - תנאי הוא שהתביעה והקיזוז יהיו בנושא אחד או נובעים מאותן נסיבות, מה שאין כן בענייננו. אין לקבל הגישה שלפיה סעיף 4 אינו יכול לחול רק משום שהקיבוצים, ולא הרשות, הם מגישי ההליך. כבר הובהר, במסגרת החלטתי בטענות הסף, שהסעד ההצהרתי המבוקש, על זכות הקיזוז, הוא צעד הצופה פני עתיד. אלמלא ננקט ההליך, היו חברי הקיבוצים חשופים להליכי גביה מינהליים או להגשת תביעות בביהמ"ש מצד הרשות, כל אימת שהיו נוקטים, חד צדדית, צעד של קיזוז ואי-תשלום חובות האגרה השוטפים. המשפט הנוכחי ניזום ע"י הקיבוצים כדי "לקדם פני הרעה" ולהצהיר על כך שעומדת להם טענת קיזוז תקפה, עוד בטרם יתבעו ע"י הרשות, וייאלצו להעמיד למבחן פרטני את הסוגיה, כל פעם מחדש, ואולי בעשרות ובמאות מקרים נפרדים. הלגיטימיות של דרך הילוך זו, שאותה קבעתי בהחלטתי מ- 1/3/07, אושרה ע"י כב' הנשיא דהיום א. גרוניס, בהחלטה בבר"ע 3027/07, שם נאמר כי: "בית המשפט הוסיף וקבע כי ראוי להכריע מראש בטענת הקיזוז על מנת למנוע התדיינות פרטנית בכל מקרה ומקרה בו תפעיל המבקשת הליכי גבייה. גישתו של בית המשפט המחוזי מקובלת עלי". משמע - יש לראות את המרצת הפתיחה הנוכחית כאילו היא מתייחסת לדיון בטענת קיזוז המועלית להדוף תביעה כספית לתשלום האגרה, כזו המוגשת ע"י הרשות כנגד מחזיק, וכאילו הוגשה תביעה כזו בפועל. בעניין "נסייר" שלעיל, נפסק, כי הליכי גבייה מינהליים, באותו מקרה לתשלום ארנונה, אף הם בגדר "תביעה לקיום זכות", במובן סעיף 2 לחוק ההתיישנות. עוד נפסק שם, כי בידי הרשות לבחור בין שני מסלולי גבייה אפשריים מהחייב, אמצעי אכיפה מינהליים, או הגשת תביעה בבית משפט. מהיבט חוק ההתיישנות, ומשיקולי צדק והגינות משפטית, אין לעשות הבחנה בין שני המסלולים לעניין היתכנות העלאת טענת התיישנות או אכיפתה. לכאורה, אם הרשות תבחר, וזה נתון לשיקול דעתה, לנקוט הליכי אכיפה מינהלית נגד חברי הקיבוצים, לא תהא נפקות לסעיף 4 לחוק ההתיישנות משום שהסעיף מדבר על "תובענה", וזו מוגדרת בסעיף 1 של החוק בתור "הליך אזרחי לפני בית משפט". אומר מיד, איני מעלה על הדעת שהרשות תשתמש לרעה בזכותה זו, באופן שנועד לסכל העלאת טענת הגנה שהיתה עומדת למחזיק - החייב אילו בחרה במסלול האחר. מכל מקום - יש להתייחס להוראת סעיף 4 כמוחלת מכח פרשנות ראויה ואנלוגיה, ככל שהיא ישימה לגופה, הן למקרה שבו הרשות תגיש תביעה היפותטית נגד הקיבוצים וחבריהם, והן למקרה שבו תנקוט הליכי גבייה מינהליים כפי סמכויותיה. דין אחד לשני המקרים הללו, וקשה להלום שאף הרשות תסבור ותטען אחרת (אזכיר כי טענתה כרגע ממוקדת אך בכך שאין מדובר בתביעה מצידה היא מלכתחילה אלא בהליך שהקיבוצים יזמו). אין להעלות על הדעת שגוף סטטוטורי בעל אופי דואלי כמו רשות השידור יוכל לסכל הפעלת זכות קיזוז מהותית, בדרך של יצירת מחסום דיוני בפני האזרח להעלאתה, לפי שיקול דעתו הבלעדי ומתוך בחירה טקטית, חד צדדית, בין שני מסלולי הגביה האפשריים במקרה נתון. זאת ועוד - ניתן לראות בהוראת סעיף 4 משום ביטוי לעמדת המחוקק בשאלה המהותית של התיישנות זכות קיזוז לגופה, עמדה שאינה תואמת את המשתמע, למשל, מדבריו של המלומד ש. לרנר, שעליו נסמכת הרשות בטיעונה. לפי דעתו של לרנר "יהיה תוקף להודעת קיזוז על פי סעיף 53 רק אם העילה לזכותו של שולח ההודעה טרם התיישנה והוא רשאי באותה עת להגיש בגינה תובענה לבית משפט" (ש. לרנר, קיזוז חיובים, עמ' 187). לפי שחוק ההתיישנות עוסק אך בפן הדיוני ובשאלה אימתי תיחסם דרכו של בעל דין להשיג סעד מסוים בשל התיישנות, הגם קיום זכות מהותית העומדת לו, טבעי שהוראות אופרטיביות שבחוק מנוסחות לצורך יישום בהליכים קונקרטיים. כך, סעיף 2, הקובע כי תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ממשיך ועוסק במה שיקרה כאשר "הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה...". לפיכך, גם סעיף 4 מחיל את הוראותיו על המקרה שבו כבר קיימת "תובענה", המוגדרת כהליך אזרחי לפני בית משפט. או-אז מורה הסעיף כי לא ניתן לטעון טענת התיישנות נגד קיזוז "באותה תובענה". אין בכך ללמד שהמחוקק שולל את זכותו המהותית של החייב לקיזוז, מקום בו עילת הנשייה של רעהו כלפיו לא התיישנה, ואילו עילתו שלו התיישנה, והעניין טרם הגיע לכלל הגשת תביעה בבימ"ש. מהפן של קיום הזכות המהותית - דין אחד לשני המקרים, ובוודאי אין בהוראת סעיף 4 להחליש את התיזה המשפטית שהקיבוצים אוחזים בה. אמור מעתה - סעיף 4 אינו מלמד על הסדר שלילי באשר לקיום זכות הקיזוז שהתיישנה דיונית, גם אצל מי שלא נתבע עדיין בבית משפט. לעניין החלת הוראת סעיף 4 על ענייננו, אין גם ממש בטענת הרשות ולפיה חל הסייג שבסיפא, שכן עניינו רק בטענת קיזוז שמעלה מגיש התובענה כלפי הנתבע שבחר להגיש תביעה שכנגד. העלאת טענת הקיזוז מצד נתבע שעילת תביעתו העצמאית התיישנה, אינה מסוייגת כל עוד מדובר ב"אותה תובענה". תביעת רשות השידור מחבר קיבוץ לשלם מלוא האגרה, ומנגד - דרישתו של זה החפץ להיפרע מהרשות את חלק האגרה (5 אחוז) ששולמה ביתר בעבר, מחמת שלא הוענקה ההנחה המעוגנת בדין, מהווים "אותה תובענה" לכל דבר ועניין. מהיבט שיקולי צדק והוגנות, מתחייב להכיר בקיומה הנמשך של זכות הקיזוז המהותית, גם לאחר התיישנותה הדיונית. בע"א 8357/03 ממ"י נ. בנק דיסקונט למשכנתאות ציינה כב' השופטת א. חיות, בהצטרפה לדברי השופט מ. חשין בפס"ד קודם (עניין "סקלי"), כי: "אחד הרציונלים שביסוד דוקטרינת הקיזוז הוא עקרון ההגינות. עמד על כך השופט מ' חשין בע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ, פ"ד מו(5) 811 (1992) באומרו: הגע בנפשך: ראובן ושמעון כורתים הסכם ביניהם, ועל-פיו חייב ראובן לשלם לשמעון ביום פלוני סכום כסף. יום התשלום חולף עובר, ראובן אינו פורע את המגיע ממנו ואף אינו נענה למכתב התראה ששמעון שולח אליו. חולף זמן, מגיע יום, וזו הפעם על שמעון לשלם לראובן סכום כסף על-פי אותו הסכם. דומני שיהיה זה בלתי סביר בעליל - כמעט בלתי אנושי - לדרוש משמעון כי ישלם לראובן את חובו במלואו, בלא שיקזז ממנו את זכותו כלפי ראובן; ואם לא שילם את חובו - לא במלואו אף לא מיקצתו - יהא זה בלתי סביר בעליל, לאחר אותו מכתב התראה, אם לא נפרש את הקומפלקס בכללו - לכאורה - כהודעת קיזוז מכללא. זו דרכו של אדם, זה אופיו של בן-אנוש וראוי שהמשפט יתן ביטוי ראוי לאותו אינסטינקט הפועל בכל אחד מאיתנו (עמ' (828". באותם מקרים בהם עלול דווקא התובע להיות מקופח מקונסטרוקציה זו (זהו אחד הנימוקים לגישתו של ש. לרנר להכפיף הקיזוז המהותי להתיישנות), כגון שהמקזז "נם על זכויותיו", עד אשר רעהו סבר שאינו חשוף עוד להיתבע ולא שמר ראיות ומסמכים, וכעת מתקשה להתמודד עם טענת הקיזוז המועלית - הפתרון מצוי בדוקטרינת השהוי. שקלול אינטרסים צודק וראוי יכול להביא למסקנה ולפיה אף בלית התיישנות זכות הקיזוז, לא ישמע הנתבע בטענה זו ויהא מנוע ומושתק להסתמך עליה. לא זה המקרה הנדון כאן. עוד טרם שהתיישנה תביעת הקיבוצים להחזר ההנחה (שלא על דרך קיזוז), גילו דעתם שאינם מוותרים ואינם מוחלים על זכותם. הוגשו הליכים משפטיים, שבאחד מהם, בעניין "חצרים" המחוזי, התקבלו טענותיהם והוכרה הזכות להנחה. ההליך נקטע מהטעם הדיוני של הסתמכות על תק' 29 לניהול התובענה הייצוגית. משכעת ננקט הנתיב הדיוני הנכון ובעל סיכויי הצלחה (לפחות ככל שדברים אמורים בקביעותי נשוא החלטה זו, עד כה), שיקולי צדק ויושר בוודאי אינם מחייבים חסימת דרכם של הקיבוצים בטענה שחלוף הזמן שהוקדש למאבק המשפטי הביא להתיישנות הזכות. לסיכום הפלוגתא הראשונה - התיישנות - אני קובע כי זכותם של הקיבוצים וחבריהם לקיזוז ההנחה לא התיישנה. מכל האמור, ומהנימוקים שניתנו, החלטתי להכיר בזכות המבקשים בתובענה שלפני לקבל הסעד שעתרו לו, בנתון להוכחתם, בהמשך, של רכיבי התביעה במישור כימות הסכומים והתפלגות קיזוזם ע"י המבקשים השונים, ובנתון להכרעה בטענות העובדתיות הפרטניות שלא נכללו ברשימת הפלוגתאות שנדונה לעיל. טלויזיהקיבוץאגרה