העברת בעלות על משאית

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא העברת בעלות על משאית:

משאית בבעלות התובעת 1 (עיטים) נמכרה בידי מנהלה הנתבע 2 (דרעי) לנתבעת 1 (צור גל). המכירה הייתה במגרש מכוניות של הנתבעת 6 (משק סחר) בעוד מנהלה, הנתבע 5 (אלגלי), תיווך בין הצדדים לעסקה. העברת הבעלות על-שם הנתבעת 1 (צור גל) נרשמה במרשם של הנתבעת 4 (משרד הרישוי) באמצעות הנתבעת 3 (רשות הדואר). כל זאת בעוד לטובת התובע 2 (קמזון-קליין), שהיה מורשה החתימה של התובעת 1 (עיטים), נרשם משכון על המשאית ברשם המשכונות, כבטוחה להחזר הלוואה שהלווה לתובעת 1 (עיטים).

התובעים טוענים כי העברת המשאית אל הנתבעת 1 נעשתה שלא כדין תוך ביצוע עוולת גזל בידי הנתבע 2, תוך שיתוף פעולה עם הנתבעים 1, 5 ו-6 ועקב רשלנות הנתבעות 3 ו-4. מכאן תביעת התובעים לפיצוי בסך של 260,000 ₪, הכולל את שווי המשאית הנטען (140,000 ₪) ואת אובדן ההכנסות שנגרם לתובעים לטענתם, מהוצאת המשאית מידיהם (120,000 ₪).

השאלות הטעונות הכרעה הן ארבע אלו: האחת, האם הייתה לנתבע 2 הרשאה למכור את המשאית לנתבעת 1 והאם חרג מהרשאה זו; השנייה, האם נגרם לתובעים נזק כפועל יוצא ממכירת המשאית לנתבעת 2 בחריגה מההרשאה וככל שהייתה חריגה מהרשאה. אם נשיב בחיוב לשתי השאלות הראשונות, כי אז נידרש לשתי שאלות נוספות: השלישית, האם העסקה מחייבת את התובעת 1 כלפי הנתבעת 1 על אף היעדר ההרשאה לבצעה; הרביעית, האם מי מבין הנתבעים 3, 4, 5 ו-6 התרשל כלפי התובעים בכך שלא נקט את האמצעים הדרושים למניעת העברת הבעלות במשאית לידי הנתבעת 1.

א. הערה על שמיעת התיק ומתן פסק הדין

2. תובענה זו לרבות הראיות שנשמעו במסגרתה, נשמעה לפני כבוד השופט (בדימוס) יצחק מילנוב, אשר פרש לגמלאות לאחר שהצדדים הגישו את סיכומי טענותיהם וקודם למתן פסק הדין. משחלף המועד שנקבע בסעיף 15(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 ובהתאם להנחיית נשיאת בית משפט זה, הועבר התיק אליי למתן פסק-דין.

תקנה 177 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה "רציפות הדיון", קובעת כי אם נמנע משופט לסיים את הדיון, רשאי שופט אחר לנהוג בעדויות כאילו הוא עצמו שמע אותן, ורשאי הוא להמשיך מן השלב שבו הפסיק קודמו. לפיכך, פסק הדין יינתן מבלי שהעדויות שנשמעו בפני כבוד השופט מילנוב תשמענה פעם נוספת (ראו: ע"א 534/69 אהרן שושני נ' יפה אלזם, פ"ד כד(1) 145 (1970), בעמ' 147; ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' פולק, פ"ד כז(1) 768 (1973) בעמ' 773; ע"א 387/74 יוסף אברהם נ' בתי מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1) 353 (1974), בעמ' 356; ע"א 577/94 אורות ייצוג אמנים והפקות ואח' נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (1997) בעמ' 249).

ב. עיקרי העובדות ועיקרי ההליכים בתובענה

3. התובעת, עיטים יזום בנייה ופיתוח בע"מ, היא חברה בע"מ העוסקת בהובלת בטון וחומרי בניין (להלן – התובעת או החברה). בתקופה הרלוונטית לתביעה, הייתה במלאי המשאיות של החברה משאית מדגם "דאף" 85, מספר רישוי 83-432-00 (להלן – המשאית). בחודש אוגוסט 2002 נרכשה החברה התובעת בידי תומר וליאור קמזון, שהם בניו של התובע 2 (יצחק קמזון-קליין. להלן – התובע), והם נרשמו כבעלי מניותיה בחלקים שווים.

התובע, שהיה מורשה החתימה של התובעת, הלווה כספים לחברה על-פי הסכם הלוואה שנערך ביום 20.1.2004, וכבטוחה להחזר ההלוואה נרשם ביום 11.2.2004 משכון לטובתו ברשם המשכונות.

הנתבע 2, שאול דרעי, ניהל את התובעת קודם לרכישתה על ידי בניו של התובע, ולאחר רכישתה המשיך למלא בה תפקיד של מנהל בכיר. על-פי הסכם שנערך בין הנתבע 2 לבין בניו של התובע, בבעלות הנתבע 2 33% ממניות החברה, זאת הגם שלא דווח על כך לרשם החברות.

4. במהלך חודש נובמבר 2003 החליט התובע למכור את המשאית וביצועה של העסקה הופקד בידי הנתבע 2, שהיה איש אמונו של התובע וגם ניהל בפועל את כל ענייני ניהול המשאיות של התובעת.

המשאית הועברה אל מגרש המכוניות של הנתבעת 6, משק סחר 68 ייבוא ויצוא בע"מ, העוסקת בקנייה ובמכירה של כלי-רכב משומשים וכן משמשת סוכנת מכירות של חברת תשתית ציוד ובינוי בע"מ (להלן – חברת תשתית), שהיא יבואנית משאיות מסוג "דאף". הנתבע 5, דוד אלגלי, הוא המנהל של הנתבעת 6.

הנתבעת 1, צור-גל בטון בע"מ, היא חברה העוסקת באספקת בטון וטיט, והיא ביקשה לרכוש משאית נוספת. במהלך חודש דצמבר 2003 תיווך הנתבע 5 בעסקה למכירת המשאית לנתבעת 1.

על-פי חוזה מכר למכירת המשאית, מיום 29.12.2003, מכרה התובעת את המשאית לנתבעת 1 תמורת סך של 115,000 ₪ בתוספת מע"מ. ביום 21.1.2004 ניתנה לנתבעת 1 חשבונית מס של התובעת, המעידה על תשלום התמורה בסך של 135,700 ₪ (115,000 ₪ בתוספת מע"מ), ובסמוך למועד מתן חשבונית המס, הועברה החזקה במשאית לידי הנתבעת 1.

5. ביום 23.3.2004 הועברה הבעלות במשאית משמה של התובעת לשמה של הנתבעת 1. העברת הבעלות נעשתה בסניף הדואר של הנתבעת 3, רשות הדואר, ביישוב עומר, באמצעות מערכת מחשוב מקוונת המקשרת בין הדואר לבין משרד הרישוי (המדינה), היא הנתבעת 4. שינוי רישום הבעלות על המשאית נעשה על סמך ייפויי-כוח מטעם שני הצדדים, שהסמיך את מנהל הנתבעת 1, מר אבו סביתאן סולימאן (להלן – מנהל הנתבעת 1), להעביר את הבעלות במשאית כך שתירשם על-שם הנתבעת 1. על גבי ייפוי הכוח חתם רואה חשבון בשם תמיר סבר, כדי לאשר את הרשאת מיופה הכוח לחתום בשם הנתבעת 1.

6. הצדדים חלוקים בשאלת תפקידו של הנתבע 2 בחברה התובעת ובשאלת היקף הרשאתו בכל הקשור במכירת המשאית. התובעים טוענים, שהנתבע 2 הוסמך לנהל משא ומתן עם הרוכשים הפוטנציאליים של המשאית, אך לטענתם, הוא לא הורשה לחתום על הסכם מכר ואף לא הורשה להעביר את הבעלות במשאית לידי צד שלישי ללא קבלת הסכמת התובעת. לטענתם, משלא נמצא רוכש למשאית, סוכם עם הנתבע 2 שימכור את המשאית בעסקת חליפין ("טרייד אין") לחברת תשתית בתמורה לקבלת משאית חדישה יותר ומערבל שיורכב עליה בתוספת תשלום של 130,000 ₪. אולם, כך לטענתם, בדיעבד נודע להם שהמשאית הועברה לבעלות הנתבעת 1, מבלי שניתנה הסכמת התובעת לכך ומבלי שהתובעת קיבלה לידיה את התמורה עבורה. לפיכך לטענת התובעים, עסקת מכירת המשאית נעשתה בהיעדר הרשאה, ועל כן אינה תקפה כלפי התובעת.

מנגד, טוענים הנתבעים, שהנתבע 2 קיבל הרשאה מהתובעת למכור את המשאית וכי קיבל את מלוא התמורה עבורה, ועל-כן במכירת המשאית לנתבעת 1, לא חרג הנתבע 2 מההרשאה שניתנה לו.

7. מספר ימים לאחר שהחזקה במשאית הועברה לידי הנתבעת 1, קיבלה התובעת לחזקתה משאית מדגם "דאף" 95 מספר רישוי 20-963-15, בשווי של 155,000 ₪ בתוספת מע"מ ובסך הכול 182,900 ₪ (להלן – המשאית החדשה), שאותה רכש הנתבע 2 עבור התובעת מחברת תשתית. חשבונית מס של חברת תשתית המעידה על קבלת מלוא הסכום (182,900 ₪) הוצאה לתובעת ביום 20.1.2004.

אין מחלוקת כי על המשאית החדשה הורכב מערבל בטון, אשר לא נרכש מחברת תשתית. גם אין מחלוקת כי מעבר לסכום של 130,000 ₪ שניתן לנתבע 2 לצורך התקשרות בעסקת החליפין הנטענת עם חברת תשתית, לא שילמו התובעים כל תשלום נוסף לנתבע 2 או לחברת תשתית על חשבון רכישת המשאית החדשה.

8. במהלך חודש יוני 2004 פוטר הנתבע 2 מהתובעת לאחר שלטענת התובעים, התגלו מעשי גניבה ומעילה בנכסי התובעת, שאותה ייחסו הם לנתבע 2. לטענתם, רק אז התברר להם, שהבעלות במשאית עברה לידי הנתבעת 1, מבלי שהתובעת הסכימה לכך ומבלי ששולמה לה התמורה עבור מכירתה, ומכאן תביעתה הנדונה.

בתביעה זו עותרים התובעים לקבלת צו עשה שיורה על החזרת המשאית לידי התובעת, ולחלופין עותרים הם לקבלת פיצוי כספי בסכום של 260,000 ₪, הכולל את שווי המשאית, שלפי הערכתם הוא בסך של 140,000 ₪ ואת אובדן ההכנסות מהמשאית בסך של 120,000 ₪.

9. התביעה המקורית הוגשה ביום 21.2.2005 נגד הנתבעים 1, 2, 3 ו-4, ורק לאחר ישיבת קדם משפט מיום 6.6.2005, שבה נודע לתובעים על מעורבותם של הנתבעים 5 ו-6 במכירת המשאית, תוקנה התביעה כך שנוספו בה נתבעים אלו (כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 16.10.2005).

במקביל להגשת התביעה, ביקשו התובעים להטיל עיקול במעמד צד אחד על נכסי הנתבעת 1 (בש"א 2284/05), ובקשתם נענתה בהחלטת הרשם מאותו יום (21.2.2005). עיקולים אלו בוטלו בעקבות בקשת הנתבעת 1 מיום 6.3.2005, בהחלטה נוספת של הרשם מיום 17.3.2005.

בקדם משפט נוסף, שהתקיים ביום 11.4.2006, נקבעו הפלוגתות אשר יוכרעו במסגרת התובענה הנדונה, שעל תוכנן נעמוד בהמשך, וכן נקבע כי העדויות הראשיות יובאו בתצהירים במועדים שנקבעו.

10. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים, נחקרו העדים על תצהיריהם בשתי ישיבות הוכחות שהתקיימו ביום 14.2.2007 וביום 1.5.2007.

מטעם התובעים העידו התובע, רו"ח תמיר סבר ומר שאול לוי, שהעיד על הובלת מערבל בטון ממשרדי התובעת אל מושב ליד רמלה, לפי הזמנת הנתבע 2.

מטעם הנתבעת 1 העיד רק מנהל הנתבעת 1.

הנתבע 2 הגיש תצהיר מטעמו וכן תצהיר מאת מר נתנאל טננבאום, אך שניהם לא התייצבו לחקירה נגדית על תצהיריהם במועד שנקבע לכך. הנתבע 2 התייצב בתום ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 1.5.2007, אשר נקבעה לשמיעת עדותו של עד אחר ולאחר שהסתיימה שמיעת כל עדויות העדים מטעם הצדדים. הנתבע 2 ביקש לאפשר לו לחקור את עדי התובעים, אך על-פי החלטת בית המשפט נדרש הוא להגיש בקשה מתאימה ולתמוך אותה בתצהיר, שבה תפורט סיבת אי התייצבותו לישיבת ההוכחות שנקבעה לשמיעת עדיו. הנתבע 2 בחר שלא להגיש בקשה כאמור, כך ששמיעת הראיות הסתיימה מבלי שנשמעו העדים מטעם הנתבע 2.

מטעם הנתבעות 3 ו-4 העידו הגב' דפנה מהלל, מנהלת מרכז בקרה ועדכון של אגף הרישוי במשרד התחבורה, והגב' אביבה וקנין, ששימשה במועד הרלוונטי פקידה בסניף הדואר ביישוב עומר של רשות הדואר, שבו בוצעה העברת הבעלות במשאית הנדונה (במאמר מוסגר נציין כי במועד הרלוונטי ועד חודש מארס 2006, נוהלו סניפי הדואר בידי רשות הדואר, שהייתה תאגיד ממשלתי. ככל שהתייחסות תהיה אל הנתבעות 3 ו-4 יחדיו, הן תכונינה להלן – המדינה).

מטעם הנתבעים 5 ו-6 העיד רק הנתבע 5.

11. בתום שמיעת הראיות נקבע כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב. סיכום טענות התובעים הוגש ביום 29.10.2007, סיכום טענות הנתבעת 1 הוגש ביום 12.12.2007, סיכום טענות המדינה (הנתבעות 3 ו-4) הוגש ביום 7.2.2008, וסיכום טענות הנתבעים 5 ו-6 הוגש ביום 3.12.2007.

לאחר שחלף המועד להגשת סיכום טענותיו של הנתבע 2, הגיש הוא ביום 10.12.2007 בקשה לדחות את מועד הגשת סיכומיו, כך שיהיה לאחר שיינתן פסק-דין בתביעה שהתובעים ובניו הגישו נגדו ונגד אחרים אל בית המשפט המחוזי בירושלים, בעילה של תרמית, שעניינה אירוע מכירת המשאית (ת"א 7346/05. להלן – התביעה בבית המשפט המחוזי)

לאחר שהתקבלה הסכמת הצדדים לבקשת הנתבע 2, קבע בית המשפט בהחלטה מיום 25.8.2009, כי ההליכים בתביעה הנדונה יותלו עד מתן פסק-דין בתביעה שנדונה בבית המשפט המחוזי. עוד נקבע, כי עד יום 10.9.2009 יודיעו הצדדים אם הסתיימו ההליכים בבית המשפט המחוזי.

ביום 21.7.2010 הודיע בא-כוחה של הנתבעת 1, כי כבר ביום 11.2.2009 ניתן פסק הדין בתביעה בבית המשפט המחוזי, קרי: למעלה משישה חודשים בטרם ניתנה החלטת בית המשפט מיום 10.9.2009.

12. בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי (שנתן כבוד השופט י' שפירא), הוכרעה באופן מפורש גם התביעה הנדונה ככל שהיא עוסקת בנתבע 2.

במסגרת ההליך בבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים על הסדר דיוני שאושר בהחלטה מיום 10.12.2007, שעל-פיו פסק הדין יינתן לפי סעיף 79א בחוק בית המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 בכפוף למספר תנאים. כך הוסכם באשר לתביעה שבין התובעת (בענייננו) לבין הנתבע 2:

"ד. ביחסים שבין מר שאול דרעי [הנתבע 2 בענייננו] לבין התובעת 1 [התובעת בענייננו], יוכל מר דרעי לטעון (כאילו הוגשה מטעמו תביעה שכנגד) בקשר עם מניותיו בתובעת 1 וכן כספים המגיעים לו ממנה לטענתו, וכן יוכל לטעון לעניין התביעה בבית המשפט השלום בתיק צור-גל. בעניין זה, אם בית משפט יחליט לכלול בפסק הדין גם נושא זה, כי אז, יורה לתובעת לדחות את התובענה נגד שאול דרעי בתיק בית משפט השלום, מבלי לפגוע בהמשך ניהול התיק כנגד נתבעים אחרים. בנושא זה, לתובעת 1 תהיה זכות תשובה לאחר קבלת טיעוניו של מר דרעי שלעניין שני פריטים אלה, יגיש את טיעוניו בליווי תצהיר".

בפסק הדין שניתן כאמור, ביום 11.2.2009, לאחר שהתקבלה עמדת התובעת באשר לאפשרות של צירוף התביעה הנדונה, קבע בית המשפט המחוזי כי התביעה הנדונה, ככל שהיא עוסקת בתביעת התובעת נגד הנתבע 2, תצורף אל התביעה שנדונה בבית המשפט המחוזי, ובהתאם לכך נקבע כלהלן:

"נתבע 2 [הוא הנתבע 2 גם בתביעה הנדונה] ישלם לתובעים סך של 25,000 ₪. סכום זה הינו לחיסול תביעות צדדים אלה [התובעים ונתבע 2] לרבות בת"א (שלום-י-ם) 2706/05, והתביעה שם בין צדדים אלה תדחה (ללא צו להוצאות שם), וכן בגין מניותיו של נתבע 2 בתובעת מס' 1, ובהתחשב שככל שתובעת 1 מקבלת כספים מהנתבעים האחרים בתיק שלפניי, כי אז מגיע אף לנתבע 2 את חלקו היחסי".

במילים פשוטות: עם מתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, נדחתה התביעה הנדונה נגד הנתבע 2.

13. למרות דחייתה של התביעה הנדונה נגד הנתבע 2 ומטעמים שלא עלה בידי להבינם, איש מהצדדים הרלוונטיים – התובעים והנתבע 2 – לא טרחו להודיע על כך במועד. כך גם בהחלטה מיום 30.1.2011 הורה בית המשפט לנתבע 2 להגיש את סיכום טענותיו תוך שלושים יום, שאם לא כן יינתן פסק-דין על סמך הראיות ועל סמך סיכומי טענות בעלי הדין האחרים. כך בעוד שכאמור, לא הייתה עוד לפני בית המשפט תביעה נגד הנתבע 2, אשר כאמור, נדחתה זה מכבר.

סיכום טענות הנתבע 2 לא הוגש ובית המשפט הורה כי החלטותיו בעניין חובת הנתבע 2 להגיש את סיכומי טענותיו יומצאו לנתבע 2 במסירה אישית באמצעות פקיד בית המשפט, אך גם המצאת ההחלטות בדרך זו לא הובילה להגשת סיכומי הנתבע 2.

לפיכך – והגם שכאמור, התביעה נגד הנתבע 2 כבר נדחתה – ביום 23.10.2011 ניתנה החלטת בית המשפט שבה נדרשו הצדדים לנמק "מה לדעתם צריכה להיות תוצאת ההימנעות של אי הגשת הסיכומים מטעם הנתבע 2".

הצדדים, למעט הנתבע 2 והמדינה, הגישו את עמדותיהם ואת תגובותיהם, שהאחרונה שבהן הוגשה מטעם התובעים ביום 5.12.2011. הנתבעת 1 טענה כי יש לראות בפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי משום מעשה בית-דין (כך!) המכריע גם את התביעה הנדונה, ככל שהיא מופנית נגד הנתבע 2. לכך השיבו התובעים (בהתאם להחלטה מיום 2.11.2011), כי משלא הוגשו סיכומי הנתבע 2, אין לקבל טענת מעשה בית-דין בעניינו (כך!) – זאת הגם שכלל אין מדובר ב"מעשה בית-דין" אלא בפסק-דין שחל גם על התביעה הנדונה - וכי בכל מקרה, "טענת מעשה בית-דין" אינה עומדת לעניין התביעה נגד הנתבעים האחרים.

14. לא נוסיף ונאריך בעניין סאגה זו. די שנשוב ונבהיר שבפסק-דינו של בית המשפט המחוזי הסתיימה באופן ברור ומפורש גם התביעה הנדונה שהגישו התובעים נגד הנתבע 2 בכך שתביעה זו נדחתה. זאת בהתאם להסכמה הדיונית שהצדדים בבית המשפט המחוזי – התובעים בתביעה הנדונה ובניו של התובע בתביעה הנדונה, הנתבע 2 ונתבעים נוספים – הסכימו לה שעל-פיה הוסמך בית המשפט המחוזי להכריע גם בתביעה הנדונה, ככל שהוגשה נגד הנתבע 2.

בנסיבות אלו, אין מדובר במעשה בית-דין (שעניינו במצב שבו במסגרת תביעה אחרת נדונה עילת התביעה המתבררת בתביעה הנדונה ואף הוכרעה), אלא בפסק-דין שניתן בתביעה הנדונה עצמה, נגד הנתבע 2. בנסיבות אלו, לא רק שאין כל משמעות לכך שהנתבע 2 לא הגיש את סיכום טענותיו, אלא שהגשת סיכומיו הייתה מיותרת ולא היה בה כדי להעלות או להוריד משהוכרע עניינו כאמור. כך שלא ברור מדוע בכלל התבקש להגישם. לא זו אף זו: איננו נדרשים להורות על דחיית התביעה הנדונה נגד הנתבע 2, מאחר שכאמור, תביעה זו הסתיימה זה מכבר עוד ביום 11.2.2009, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר כבר דחה תביעה זו.

משהסתיים עניינו של הנתבע 2, נידרש אפוא, רק לתביעת התובעים נגד שאר הנתבעים, שלא היו צד לתביעה שנדונה בבית המשפט המחוזי.

ג. טענות הצדדים

עיקרי טענות התובעים

15. לטענת התובעים, הנתבע 2 מכר במרמה את המשאית לנתבעת 1, תוך שיתוף פעולה של הנתבעת 1 ושל הנתבעים 5 ו-6, ואת כספי התמורה נטל לעצמו ובכך עוולו נתבעים אלו עוולת גזל כלפי התובעת. לטענתם, המשאית הועברה אל הנתבעת 1 בעוד הנתבע 2 חרג מההרשאה שניתנה לו, מכיוון שלא הוסמך למכור את המשאית, מאחר שהתובעת לא נתנה לו הרשאה מפורשת באשר למחיר העסקה ולשאר תנאיה. לטענתם, הרשאת הנתבע 2 הוגבלה רק לאיתור רוכשים פוטנציאליים למשאית ולניהול משא ומתן איתם. באשר לעסקה הנדונה, לנתבע 2 ניתנה רק הרשאה ספציפית לבצע עסקת חליפין עם חברת תשתית, כך שהמשאית תימכר לחברת תשתית לפי שווי של 115,000 ש"ח, ובתמורה תתקבל משאית אחרת בשווי של 155,000 ש"ח ומערבל בטון שיורכב עליה בשווי של 90,000 ₪. כך כנגד תוספת של 130,000 ש"ח הייתה התובעת אמורה לקבל לידיה משאית חדשה בשווי של 245,000 ₪ (יוער, התובעים נקבו במחירים מבלי להתייחס לרכיב המע"מ). לפיכך ומאחר שהמשאית לא נמכרה בעסקת חליפין, אלא הועברה אל הנתבעת 1 בלי שהתמורה שולמה לתובעת, טוענים התובעים כי הנתבע ביצע את העסקה מבלי שהורשה לבצעה.

16. התובעים טוענים כי אחריותם של הנתבעת 1 ושל הנתבעים 5 ו-6, שתיווכו בעסקת המכר, נובעת מכך שהם ידעו או שצריכים היו לדעת שהנתבע 2 לא פעל בשם התובעת. לטענתם, עובדת ידיעתם זו, בכוח או בפועל, באה לידי ביטוי במעשיהם או במחדליהם, שאלו עיקריהם: ראשית, הנתבעים 1, 5 ו-6 לא טרחו לבדוק אם לנתבע 2 הרשאה מהתובעת למכור את המשאית. בעניין זה הפנו אל עדויות הנתבע 5 ומנהל הנתבעת 1, שמהן עולה כי לא דרשו מהנתבע 2 ייפוי-כוח מהתובעת לביצוע עסקת המכר. שנית, המשאית עברה לחזקת הנתבעת 1 במחיר נמוך משווי השוק ואף משווי המשאית על-פי חוזה המכר שערך הנתבע 2 בשם התובעת. בעניין זה הפנו אל העדויות והראיות מטעם הנתבעת 1, שלטענתם, לא עלה בידיה להוכיח ששילמה עבור המשאית את מלוא התמורה (115,000 ₪ בתוספת מע"מ). כן הפנו לאי-סדרים בתשלום התמורה, שחלקה שולם במזומן לנתבע 5, וחלקה שולם בהמחאה לחברת תשתית, בלי שהתקבלו קבלות של התובעת בגין התקבולים, דבר שהוביל לכך שלטענתם, התמורה הגיעה לידי הנתבע 2. שלישית, על ייפוי הכוח, שמכוחו הועברה הבעלות במשאית לידי הנתבעת 1 במרשם כלי הרכב במשרד הרישוי, מופיעה חתימת רו"ח תמיר סבר בשם שני הצדדים, הגם שעל-פי עדות מנהל הנתבעת 1, אין הוא רואה החשבון שלה. לפי עדות זו, רואה החשבון שלה בעת ביצוע העסקה, היה רו"ח מאיר ביתן, והוא זה שאישר בחתימתו את ייפוי הכוח מטעמה. אולם הנתבעת 1 לא הגישה את ייפוי הכוח וגם לא הזמינה את רו"ח ביתן מאיר למתן עדות.

נסיבות אלו, כך לטענת התובעים, מצביעות על כך שהנתבעים 1, 5 ו-6 ידעו שהנתבע 2 לא הורשה למכור את המשאית, או למצער, כי עצמו את עיניהם מלבדוק את הרשאת הנתבע 2 לבצע את העסקה, וזאת לנוכח סימני אזהרה רבים שלטענתם, אפפו את מכירת המשאית לנתבעת 1. לפיכך לטענתם, אין עסקת המכירה של המשאית לנתבעת 1 מחייבת את התובעת. כך גם לטענתם, אין הנתבעים 1, 5 ו-6 יכולים ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 56 בחוק החברות, תשנ"ט-1999, המוענקת למי שכלפיו נעשתה פעולה בשם חברה תוך חריגה מהרשאה, אם לא ידע, בפועל או בכוח, על היעדר ההרשאה.

על-כן טענו התובעים, כי מאחר שהנתבעים 1, 5 ו-6 ידעו על היעדר הרשאתו של הנתבע 2, ולמרות זאת העבירו את המשאית לידי הנתבעת 1, עוולו נתבעים אלו כלפי התובעת בעוולת גזל, אשר לטענתם, מזכה את התובעת בכל הסעדים הנתבעים.

17. באשר לטענת ההגנה של הנתבעת 1, המבוססת על תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 בחוק המכר, תשכ"ח-1968, טוענים התובעים, כי לא עלה בידיה להוכיח את תנאי תקנת השוק, מטעמים אלו: כנטען לעיל, הוכחה לטענתם ידיעת הנתבעת 1 בדבר היעדר ההרשאה של הנתבע 2; היעדרה של תמורה; עסקת המכר הייתה עם בעליה המקוריים של המשאית, בכך שנעשתה עם התובעת באמצעות הנציג שלה, ולפיכך לא הייתה זו רכישה מ"מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר".

18. באשר למדינה, טענת התובעים היא שאף המדינה אחראית למלוא נזקיהם, וזאת מאחר שלא מנעה את העברת המשאית, שלא כדין, לבעלות הנתבעת. המדינה המנהלת את מרשם כלי הרכב, מחויבת לשמור על נכונות המרשם ואף מחויבת בנקיטת אמצעי זהירות שימנעו רישום שגוי. בעניין זה הפנו התובעים אל פסק הדין ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא (4) 464 (1997). בענייננו, לטענת התובעים, המדינה התרשלה בכך שלא נקטה אמצעי זהירות מספיקים, לא קבעה נהלים תקינים ולא פיקחה על ביצועם. לטענת התובעים, במקרה הנדון יש להטיל על המדינה אחריות הנובעת מרשלנותה משורה של טעמים, שעיקריהם הם אלו: ראשית, הנתבעת 3 (רשות הדואר) אינה נוהגת לשמור על ייפוי כוח שמכוחו מועברת בעלות על רכב. כך בדרך כלל וכך במקרה הנדון. במחדל זה גרמה לתובעים נזק ראייתי שמנע מהם אפשרות לבדוק מי חתום על ייפוי הכוח מטעם התובעת. שנית, הנתבעת 4 (משרד הרישוי) התרשלה כלפי התובעים בכך שלא קבעה הנחיות ונהלים ברורים בעניין בדיקת מסמכי העברת בעלות בכלי רכב רשומים. בהקשר זה טענו התובעים שהמדינה אינה בודקת את אמינות המסמכים שעל-פיהם מועברת בעלות בכלי-רכב, אלא מסתפקת בבחינה חזותית של תקינותם. אילו נבדקה אמיתות ייפוי הכוח מטעם התובעת, כדי לוודא שהחתום עליו אמנם הורשה לפעול בשמה, כי אז לא הייתה מועברת הבעלות על המשאית ובכך היה נמנע הנזק הנטען. שלישית, הנתבעת 3 (רשות הדואר) התרשלה בכך שלא ערכה בדיקה יזומה של הפרוטוקולים של התובעת ושל מסמכים אחרים שלה, אשר מעידים על זהות מורשי החתימה בחברה התובעת ועל החלטותיה בעניין מכירת המשאית. כן התרשלה בכך שלא בדקה את אמיתות פרטי רואה החשבון שאישר את ייפוי הכוח של התובעת.

מטעמים אלו טענו התובעים, כי רשלנות המדינה הסבה לתובעת נזק בשווי המשאית שהועברה אל הנתבעת 1, ובערך דמי השימוש בה ממועד הוצאתה מרשות התובעת ועד מועד הגשת התביעה.

19. עוד טענו התובעים, כי גם לתובע עומדת עילת תביעה נגד המדינה, כמו גם נגד שאר הנתבעים. לטענתם, התובע הלווה לתובעת כספים, בעוד המשאית שועבדה לטובתו להבטחת החזר כספי ההלוואה ואף נרשם משכון על המשאית ברשם המשכונות. ההלוואה לא נפרעה ומשהועברה המשאית לבעלות הנתבעת 1, אבדה לתובע הבטוחה ששווייה הוא בשווי המשאית, בסך של 140,000 ₪. לפיכך לטענתו הוא זכאי לפיצוי בסכום זה.

20. עוד נוסיף, כי התובעים ייחסו לנתבע 2 מעשה מרמה נוסף, שעניינו רכישת המשאית החדשה מחברת תשתית בסכום נמוך מהשווי ששולם לנתבע 2 בהתאם למצג שהציג. התובעים טוענים ששילמו לנתבע 2 סכום כולל של 245,000 ₪ (המורכב משווי המשאית בסך 115,000 ₪ וסכום נוסף של 130,000 ₪) עבור רכישת משאית חדישה יותר בשווי 155,000 ₪ ועבור מערבל בטון בשווי של 90,000 ש"ח, אך בתמורה קיבלו משאית בשווי 155,000 ₪ בתוספת מע"מ, ללא מערבל בטון.

באשר למערבל הבטון, אין מחלוקת שהמשאית החדשה נמסרה לחזקת התובעת עם מערבל בטון, אך המחלוקת היא בעניין מקור רכישתו. תחילה הציגו התובעים גרסה שלפיה, מערבל הבטון שהורכב על המשאית החדשה היה מערבל של התובעת שלא היה בשימוש, כך שהנתבע 2 כלל לא רכש אותו מהכספים שקיבל לשם כך (פסקה 15 בתצהיר התובע). בהמשך שינו התובעים מגרסה זו, לאחר שבחקירתו הנגדית העיד העד שאול לוי שהמערבל הנזכר שהיה של התובעת, הועבר על-פי הוראת הנתבע 2 למושב ליד רמלה, וכי לא הורכב על המשאית החדשה, כפי שטענו התובעים בתחילה (עמ' 35 שורות 15-14). התובע העיד שלא ערך רישום של מספרי המערבלים של התובעת ולכן לא זיהה את המערבל שהוצא מהתובעת ואף לא את זה שהותקן על המשאית החדשה (עמ' 27 שורות 25-11). מכאן אפוא, שלא הוצגה כל ראיה לכך שמערבל בטון כלשהו הוצא שלא כדין ממלאי המערבלים של התובעת.

המסקנה אם כן היא, שלא עלה בידי התובעים להוכיח שמערבל הבטון שהורכב על המשאית החדשה, היה בעבר של התובעת. גם אין בפי התובעים טענה כי המערבל החדש הגיע לידי הנתבע 2 מבלי ששולם עבורו. לפיכך, משלא עלה בידי התובעים להוכיח שהמערבל החדש לא נרכש מכספים שניתנו לנתבע 2 לשם רכישתו, וממילא שאף לא הוכח מחירו, ניתן לדחות כבר עכשיו את טענת המעילה בכספי התובעת, ככל שנטענה בעניין הכסף ששילמו התובעים לנתבע 2 לשם השלמת תשלום התמורה עבור רכישת המשאית החדשה. כפי שעוד נראה להלן, כלל לא נתבע סעד בקשר לרכישת המשאית מחברת תשתית, ולפיכך, די היה בכך כדי לדחות את הטענה נגד הנתבע 2.

עיקרי טענות הנתבעת 1 (צור גל בטון בע"מ)

21. הנתבעת 1 טוענת כי עסקת המכר שמכוחה רכשה את המשאית מהתובעת, מחייבת את התובעת משלושה טעמים אלו:

הטעם האחד, מהראיות של התובעים עצמם עולה שהנתבע 2 היה מורשה למכור בשם התובעת את המשאית לנתבעת 1. הנתבע 2 מילא תפקיד בכיר בחברה וניהל אותה בפועל, בעוד התובע עצמו סמך עליו בכל ענייני ניהול מלאי המשאיות ואף לא פיקח על מעשיו בזמן אמת. התובע הודה שהנתבע 2 היה אחראי על תחום רכישת המשאיות ומכירתן, וכי הוא עצמו לא היה מעורב בכך. באשר למכירת המשאית לנתבעת 1, הודה התובע כי בעלי המניות של התובעת אישרו את מכירתה, וכי המכירה הייתה עדיפותם הראשונה. התובע אף אישר בעדותו, שהעברת המשאית אל מגרש הנתבעת 6 הייתה בהרשאת התובעת, וכי הוא הורה באופן מפורש לנתבע 2 למצוא רוכש למשאית. המשאית נמכרה לנתבעת 1 כנגד חשבונית מס של התובעת, ולא הוכח שהחשבונית הוצאה שלא בהרשאה. גרסת התובעים שהרשאתו של הנתבע 2 הוגבלה לעסקת חליפין עם חברת תשתית, לא נתמכה בדבר. לא הובאה כל ראייה לכך שמכירת המשאית בידי הנתבע 2 הייתה כפופה מלכתחילה לאישור ולהסכמה כלשהי מטעם התובעת, ובדאי שלא מטעם התובע, שאינו בעליה או מנהלה ואף לא היה מעורה בעסקיה. מפרוטוקול מועצת המנהלים של התובעת מיום 17.9.2002, שבו מונה התובע למורשה החתימה שלה (נספח א' של תצהיר התובע. להלן – פרוטוקול החברה), לא נובע שהתובע היה מורשה החתימה היחיד של התובעת, ובכל מקרה זכות החתימה מתייחסת לזכות לחייב את התובעת בחשבונות הבנק שלה, ואינה קשורה לעניין מכירת משאיות או רכישתן. מהראיות שנשמעו אף עלה כי לנתבע 2 הייתה הרשאה לחייב את החברה מבחינה כספית. בעניין זה אישר התובע כי בעבר הנתבע 2 התקשר עם הנתבעים 5 ו-6 בשלוש עסקאות לרכישת משאיות לתובעת, ולשם כך חתם בשם התובעת על המחאות ועל והוראות קבע, שלא ניתנה הוראה לביטולן והן נפרעו במלואן.

הטעם השני, אפילו יתברר שהנתבע 2 לא היה מוסמך למכור את המשאית לנתבעת 1, אין בכך כדי לחייב נתבעת זו, אשר לא ידעה על היעדר ההרשאה ובנסיבות העניין, אף לא הייתה צריכה לדעת על כך. בהקשר זה דחתה הנתבעת 1 את כל הטענות שלפיהן יוחסה לה מעורבות במעילה בכספי התמורה שקיבל ממנה הנתבע 2. לטענתה, היא שילמה את מלוא התמורה עבור המשאית, והתובע עצמו אישר זאת בחקירתו הנגדית ובסיכומי טענותיו. אמנם התמורה שולמה לשני גורמים שונים, בכך שהקרן בסך של 115,000 ₪ שולמה לנתבע 2 במזומן, ואילו סכום המע"מ, בסך 20,700 ₪ שולם לחברת תשתית, אך אופן התשלום היה בתיאום עם נציג התובעת בעסקה, הנתבע 2, שהורה לשלם את סכום המע"מ לחברת תשתית על חשבון חוב שהיה לתובעת לחברת תשתית מעסקאות קודמות עמה. התשלום האמור שולם לחברת תשתית ביום 14.1.2004, לאחר שניתנה התחייבות של חברת תשתית בכתב שלנתבעת 1 יוחזר התשלום, אם יתברר שלא ניתן יהיה להעביר את הבעלות במשאית על שם הנתבעת 1 (נספחים יא ו-יב של תצהיר הנתבעת 1). לאחר ששולמה מלוא התמורה עבור המשאית והתקבלה חשבונית מס של התובעת, הנתבע 2 העביר לידי מנהל הנתבעת 1 את כל המסמכים הדרושים להעברת הבעלות במשאית, כך שתירשם על-שם הנתבעת 1, ובהם ייפוי הכוח של התובעת, וטופס הסרת עיקול שהוטל על המשאית לטובת משרד האוצר (מס הכנסה). כך שגם באלו יש כדי ללמד על כך שמלוא התמורה שולם עבור המשאית. לפיכך, ומאחר שהנתבעת 1 רכשה את המשאית בתמורה ועשתה כן בתום-לב, המשאית שייכת לה, אפילו ייקבע כי נפל פגם כלשהו בתהליך העברת רישום הבעלות במשאית על-שמה. בעניין זה סומכת הנתבעת 1 על הגנת תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 בחוק המכר, שתכליתה להגן על רוכש תם-לב מפני בעל זכויות בנכס הקודם לו בזמן.

הטעם השלישי, התובע הודה שכספי התמורה שהתקבלו ממכירת המשאית שימשו לרכישת משאית חדשה מחברת תשתית. לכן, אפילו לא הורשה הנתבע 2 למכור את המשאית לנתבעת 1, אלא לחברת תשתית, הרי שבפועל, לא נגרם לתובעת כל נזק ממכירת המשאית לנתבעת 1. התובע אישר בעדותו כי סך של 115,000 ₪ שהתקבל מהנתבעת 1 עבור מכירת המשאית, הועבר לחברת תשתית ובכך שולמה התמורה עבורה. העסקה שבוצעה בפועל, אינה שונה במהותה מעסקת חליפין, וזאת משהתקבל בה התשלום באמצעות מוצר אחר שבו רצו התובעים. השוני היחיד הוא בפן הטכני של אופן ביצוע העסקה. בעוד שבעסקת חליפין שני צדדים מחליפים ביניהם שני מוצרים, האחד כנגד השני, בעסקה הנדונה הייתה משולשת, בכך שהייתה מכירה של המשאית לגורם אחד ורכישת המשאית החדשה מגורם שני. לפיכך אין מקום בנסיבות העניין להיתפס למונח "טרייד אין" (עסקת חליפין), בעודו נטול משמעות ואין בו כדי לסייע לתובעים בהוכחת טענותיהם.

22. עוד טענה הנתבעת 1 כי המשכון שנרשם לטובת התובע על המשאית נעדר כל תוקף ואין בו כדי לחייב אותה, מאחר שנרשם רק לאחר שהבעלות במשאית כבר הועברה אליה. הנתבעת 1 קיבלה את המשאית לחזקתה בחודש ינואר 2004, לאחר ששילמה את מלוא תמורתה, בעוד המשכון לטובת התובע נרשם רק בחודש פברואר 2004, ועל-כן העברת הבעלות במשאית קדמה בזמן לרישום המשכון. אמנם בפועל, העברת הבעלות במרשם שבמשרד הרישוי התעכבה עד חודש מארס 2004, בשל שביתת עובדי משרד הרישוי, אך אין לכך משמעות לעניין מועד רכישת הבעלות במשאית, מאחר שבכל מקרה, הרישום הוא הצהרתי (דקלרטיבי) בלבד, ואין בו כדי לקבוע זכויות קניין בכלי-רכב.

עוד טענה הנתבעת 1, כי המשכון שנרשם לטובת התובע חסר תוקף משפטי מאחר שלא נרשם כמתחייב מהדין, גם ברשם החברות אלא רק אצל רשם המשכונות.

עיקר טענות הנתבעים 5 ו-6 (דוד אלגלי ומשק סחר 68 יבוא ויצוא בע"מ)

23. הנתבעים 5 ו-6 טוענים כי בעניינם לא מתקיימים יסודותיה של עוולת הגזל, וזאת משהוכח שהמשאית עברה למגרשם לשם מכירתה לצד שלישי. הנתבע 5 תיווך בין הצדדים לעסקה בשלב הראשוני שלה, אך לאור ויכוח בין הצדדים נאלץ להפסיק את התיווך ולשם יישוב הויכוח הפנה אותם אל משרדי חברת תשתית, והעסקה הושלמה ללא מעורבותו. הנתבע 5 אישר בעדותו שקיבל סך של 90,000 ₪ במזומן על חשבון תמורת המשאית, ולדבריו העביר סכום זה אל הנתבע 2, ובכל מקרה התובעים לא טענו שכספי התמורה נותרו בידי הנתבעים 5 ו-6.

עוד טענו הנתבעים 5 ו-6, כי לא התרשלו בבדיקת הרשאת הנתבע 2 לבצע את העסקה בשם התובעת. לטענתם, הם הכירו את הנתבע 2 מעסקאות קודמות שביצע בשם התובעת, שבהן הציג ייפוי-כוח שעל-פיו התובעת הסמיכה אותו לרכוש עבורה משאיות. באותן עסקאות חתם הנתבע 2 על המחאות ועל הוראות קבע המחייבות את התובעת, שאותן אף כיבדה, וכן חתם בשמה על מסמכי משכון רכב ושטרי חוב. גם במקרה הנדון, ידע התובע על העברת המשאית אל המגרש של הנתבעת 6 לשם מכירתה, והוא לא מחה על ביצוע העסקה ולא התריע על כך שהנתבע 2 לכאורה, לא היה מורשה לבצע בשם התובעת את עסקת מכירת המשאית. לפיכך, אפילו יוכח שהנתבע 2 פעל ללא הרשאה, אין בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעים 5 ו-6 כלפי מי מהתובעים.

עיקר טענות הנתבעות 3 ו-4 (המדינה – רשות הדואר ומשרד הרישוי)

24. לטענת המדינה יש לדחות את התביעה נגדה ממספר רב של טעמים, שכל אחד מהם בנפרד וכולם יחדיו מחייבים כטענתה, את דחיית התביעה נגדה. אלו הן אפוא, עיקרי טענותיה:

ראשית, לא הוצג אישור של בעלי מניות התובעת להגיש את התביעה בשמה, ובהיעדר החלטה המעניקה לתובע זכות בלעדית להגיש את התביעה בשמה, התביעה הוגשה שלא כדין.

שנית, לא הוכחה חריגה מההרשאה בעסקה של מכירת המשאית לנתבעת 1, וזאת משניתנה הסכמת התובעים למכירת המשאית ולרכישת משאית חדשה במקומה עבור התובעת. לפיכך, בנפול טענת החריגה מההרשאה, נשמטת הקרקע תחת הגשת התביעה נגד המדינה, מאחר שלא נפל כל פגם באמיתות רישום זכויות הבעלות במשאית.

שלישית, לתובעים לא נגרם כל נזק, מכיוון שתמורת המשאית קיבלו משאית אחרת שבה רצו. התובעים לכאורה, יכולים היו לטעון שנגרם להם נזק בשל כך שהמשאית החדשה נרכשה בשווי נמוך מהסכום ששולם תמורתה לנתבע 2. אולם טענה זו לא הוכחה, וממילא שאינה מעמידה כל עילת תביעה נגד המדינה, כפי שכבר נאמר לעיל. התובעים גם לא הוכיחו נזק בשל אבדן הכנסות מהמשאית, שהרי במקום המשאית שנמכרה לנתבעת 1 קיבלה התובעת את המשאית החדשה לשביעות רצונה, ואף לא הוכחו ההכנסות שהניבה המשאית לתובעת.

רביעית, טענת זיוף מסמכי העברת הבעלות במשאית במרשם כלי הרכב לא הוכחה. התובעים טענו, שהנתבע 2 חתם בשם החברה על יפויי הכוח בחריגה מן ההרשאה שניתנה לו, מאחר שלא נמנה עם מורשי החתימה של התובעת. טענה זו לא הוכחה, מכיוון שבפרוטוקול החברה, שלפיו מונה התובע למורשה החתימה של התובעת, אין כדי להוכיח שהוא היה מורשה החתימה היחיד שלה, מה גם שזכות החתימה ניתנה בעניין נושאים מצומצמים, שאינם כוללים את זכות חתימה על ייפוי הכוח.

טענת זיוף נוספת שטענו התובעים, עניינה בכך שלטענתם, רו"ח תמיר סבר לא חתם על יפויי הכוח, הגם שהוזכר באישור פקיד הדואר בתור מי שאישר את יפויי הכוח (נספח ב' לתצהיר הנתבעת 3). בחקירתו הנגדית הבהיר רו"ח סבר כי הוא רואה החשבון של הנתבעת 6 וכי מתוקף תפקידו הוא מאשר את מסמכי העברת הבעלות בכלי הרכב הנמכרים באמצעותה. באשר לחתימה בייפוי הכוח הנדון, לא שלל רו"ח סבר את האפשרות שהוא חתם עליו וכי עשה כן מתוך מחשבה שמדובר ברכב שהנתבעת 6 מכרה. מעדותו עולה אפוא, כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את טענתם כי זויפה חתימת רואה החשבון שאישר את יפויי הכוח שמכוחו הועברה הבעלות במשאית.

חמישית, אפילו הייתה מוכחת רשלנות הנתבעות, הרי שלתובעים אשם תורם העולה כדי מלוא האחריות (100%), המחייב את דחיית התביעה נגד המדינה. התובעים נתנו אמון מלא בנתבע 2 ואיפשרו לו לבצע בשם התובעת פעולות של מכירת משאיות ורכישתן, ובהיותם מעסיקיו, לא פיקחו עליו ולא בדקו את מעשיו. התובעים יכולים היו למנוע באמצעים פשוטים את המרמה הנטענת, אילו בעת ביצוע העסקה היו מפקחים על מעשי הנתבע 2, שנעשו בשם התובעת, ובכך יכולים היו להקטין את נזקיהם הנטענים. מכל מקום, הגורם העיקרי לנזקים הנטענים הוא הנתבע 2 ולא המדינה, ועל-כן ככל שנגרם נזק לתובעים, הרי שנבע ממעשיי הנתבע 2 ומרשלנותם התורמת של התובעים, ולא מהמחדל הנטען של המדינה, שאף לא הוכח.

שישית, המשכון לטובת התובע נרשם לאחר מכירת המשאית לנתבעת 1 ולכן אינו גובר על הזכויות שרכשה בה הנתבעת 1. התובע גם לא רשם את המשכון על המשאית במשרד הרישוי, בעוד שאילו עשה כן, הייתה נמנעת העברת הבעלות במשאית ורישומה על-שם הנתבעת 1.

שביעית, לא הוכחו יסודות עוולת הרלשנות המיוחסת למדינה, משלא הוכחו יסודותיה: חובת זהירות, רשלנות וקשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת למדינה לבין הנזק הנטען.

באשר לחובת זהירות, טוענת המדינה, כי זו לא הוכחה. על-פי ההלכה שנקבעה בפסק-דינו של כבוד הנשיא מ' שמגר ברע"א 915/91 מדינת ישראל נ' יצחק לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994), במקום שהרשלנות המיוחסת למדינה נעוצה בהחלטות הכרוכות בהפעלת שיקול דעת רחב, בדרך כלל לא תחוב המדינה בנזיקין, אלא רק במקרים חריגים. בענייננו, החלטת המדינה באשר לאופן שינוי הזכויות במרשם כלי הרכב היא החלטה הנתונה לשיקול דעתה, וזאת בהיעדר דבר חקיקה הקובע קריטריונים או אמות מידה ברורים שעל-פיהם תתבצע העברת הזכויות במרשם כלי הרכב. לפיכך אין מקום לכך שבית המשפט יתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת ויקבע אמת מידה חדשה בעניין זה.

יסוד ההתרשלות, אף הוא לטענת המדינה לא הוכח. לטענת המדינה, התובעים לא הוכיחו כי הנהלים שעל-פיהם נוהגת המדינה ברישום שינוי הבעלות ברכב אינם סבירים. באשר לשימוש ביפויי-כוח לשם העברת בעלות ברכב, המדינה פועלת על-פי הוראת נוהל פנימית של משרד הרישוי, שמספרה 10/95 (נספח א' של תצהיר הנתבעת 4), שבה מעוגנת במפורש האפשרות לשינוי בעלות ברכב תוך שימוש בייפוי כוח. מניעת שימוש בייפוי כוח היא בניגוד לדין השליחות, וכדי לפסול את הוראת הנוהל האמורה, היה על התובעים להצביע מקור חוקי האוסר שימוש בייפוי-כוח לעניין שינוי רישום במרשם כלי הרכב. המקור החוקי היחיד המסדיר את נושא העברת הבעלות בכלי רכב, מעוגן בתקנה 284 בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. על-פי תקנה זו, ישנה חובת נוכחות של הצדדים לעסקה לשם הזדהות בפני פקיד הדואר, אך אין הוראתה שוללת שימוש בייפוי-כוח לשם כך.

זאת ועוד: מרשם כלי הרכב נערך לצרכי מנהל ציבורי, והרישום בו דקלרטיבי. בטופס הבקשה לשינוי רישום בעלות בכלי רכב נאמר במפורש, כי האחריות לבירור הפרטים המהותיים בעניין הרכב מוטלת על הצדדים בלבד. שינוי הנוהל הקיים, ברוח הצעותיהם של התובעים, יסרבל את הליך שינוי רישום הבעלות ברכב שלא לצורך. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים בנהלים שמציעים התובעים, שאין בהם ממילא כדי להרתיע עבריינים ולמנוע מעשי זיוף ומעילה. בסיכומיה הפנתה המדינה לשורה ארוכה של פסקי-דין שבהם נדחו טענות שלפיהן יש לחייב את המדינה לבדוק את כלי הרכב עצמם, כתנאי לשינוי רישום הבעלות ברישומיה. בדומה נקבע, כי אין זה סביר לדרוש מהמדינה בדיקה של אמיתות ייפוי הכוח על ידי מומחים לזיהוי פלילי.

הקשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק הנטען, אף הוא לטענת המדינה לא הוכח. על-פי נהלי משרד הרישוי, אם שינוי הרישום במרשם כלי הרכב הוא בעניין רכב בבעלות תאגיד, אזי דרושה חתימה של עורך-דין או של רואה-חשבון לאישור היות מיופה הכוח מורשה החתימה של התאגיד. בענייננו הייתה חתימתו של רו"ח סבר, אשר כאמור, לא שלל בעדותו את האפשרות שהוא זה שחתם על ייפוי הכוח מטעם הנתבעת 6. בנסיבות אלו, ככל שהייתה התרשלות כלשהי, הרי שהייתה מצד רואה החשבון שאישר את יפויי הכוח בחתימתו ולא מצד המדינה. בנסיבות אלו, אפילו הייתה המדינה בודקת את מספר רישיון רואה החשבון, לא היה בכך כדי לסייע לחשוף את הזיוף הנטען. בנוסף לכך, מעשיי הנתבע 2, שנמנע מלהעיד במשפט, ניתק את הקשר הסיבתי בין מעשיי הרשלנות שיוחסו למדינה, ככל שהיו כאלו, לבין הנזק הנטען.

ד. דיון והכרעה

השאלות הטעונות הכרעה

25. בקדם המשפט שהתקיים ביום 11.4.2006 נקבעו שבע הפלוגתות הטעונות הכרעה בתובענה הנדונה, אשר רק לגביהן הורשו הצדדים להגיש ראיות ולטעון טענות. אלו הן הפלוגתות שנקבעו:

"1.1. האם פעל הנתבע 2 שלא כדין וללא רישוי וכיצד פעל כאשר מסר את המשאית בפועל לידי הנתבעת 1 ואף גרם להעברת רישום הבעלות במשרד הרישוי על שם הנתבעת 1?
1.2 האם התובעת קיבלה תשלום עבור המשאית ואם כן ממי כמה ומתי?
1.3 האם הנתבעים 1, 2 רימו את התובעים מתי וכיצד?
1.4 האם מדובר בעסקה אחת או בשתי עסקאות נפרדות של המשאיות?
1.5 מהם הנזקים שנגרמו לתובעים ולמי מהם בעניינים: שווי המשאית, אובדן הכנסות?
1.6 האם בנסיבות העניין יש להורות על החזרת המשאית לתובעים וכן לגרום לרישום הזכויות בה על שם התובעים או מי מהם או ליתן פיצוי כספי וכמה?
1.7 מי אחראי לנזקים שנגרמו לתובעים ואת מי יש לחייב בפיצוי ובכמה?".

חרף ריבוי הפלוגתות שנקבע כאמור, נראה כי די בהכרעה במקצתן, לשם הכרעה בתביעה כולה.

26. התביעה הוגשה נגד מספר רב של נתבעים, שלחלקם יוחסה עוולת הגזל ולחלקם יוחסה עוולת הרשלנות, וזאת בשל אירוע אחד, שבמרכזו מכירת המשאית לנתבעת 1. לשם בחינת האחריות המיוחסת לכל אחד מהנתבעים, דרושה הכרעה בשאלות העובדתיות המשותפות לכולם.

השאלות העובדתיות הטעונות הכרעה הן שתיים: הראשונה, האם הייתה לנתבע 2 הרשאה למכור את המשאית לנתבעת 1 והאם חרג מהרשאה שניתנה לו. השנייה, האם נגרם לתובעים נזק בשל מכירת המשאית לנתבעת 1 בשל כך שנמכרה בחריגת הנתבע 2 מההרשאה שניתנה לו, ככל שאמנם הייתה חריגה מעין זו.

ככל שהתשובה לשתי השאלות הראשונות תהיה חיובית נידרש לבחינת אחריות הנתבעים, ולשם כך נבחן שתי שאלות אלו: האחת, האם העסקה מחייבת את התובעת כלפי הנתבעת 1 על אף היעדר ההרשאה בביצוע העסקה, ככל שלא הייתה הרשאה. השנייה, האם מי מהנתבעים 3, 4, 5 ו-6 התרשל כלפי התובעים בכך שלא מנע את העברת הבעלות במשאית לידי הנתבעת 1. למעלה מן הצורך נידרש גם לשאלה, אם הנתבעים 1, 5 ו-6 ביצעו את עוולת הגזל אשר יוחסה להם.

הרשאת הנתבע 2 למכור את משאית החברה

27. אין מחלוקת שהתובעים קיבלו את התמורה עבור המשאית שנמכרה לנתבעת 1 בכך שקיבלו לשביעות רצונם את המשאית החדשה, שנרכשה מחברת תשתית. טענות התובעים אינן כי לא קיבלו את התמורה, אלא הן מכוונות כלפי אופן ביצוע העסקה. לטענתם, בניגוד להרשאה שניתנה לנתבע 2 למכור את המשאית לחברת תשתית, נמכרה המשאית לנתבעת 1, מבלי שהתובעת הסכימה לכך. במילים אחרות, התובעים מלינים על כך שבמקום עסקת חליפין שבמסגרתה המשאית אמורה הייתה להימכר לגורם מסוים, שממנו גם אמורה הייתה להירכש משאית אחרת, בוצעו שתי עסקאות נפרדות, שבאחת נמכרה המשאית לגוף אחד ובשנייה נרכשה משאית מגוף אחר. לפיכך לטענת התובעים, בשונה מהעסקה המקורית, שלה הסכימה התובעת, לא הבעלות במשאית עברה לחברת תשתית, אלא תמורתה, לאחר שקודם לכן המשאית נמכרה לנתבעת 1. טענה זו, התמוהה בלשון המעטה, היא העומדת בבסיס התביעה הנדונה.

טענת התובעים היא אפוא, שהנתבע 2 חרג מההרשאה שניתנה לו בכך שמכר את המשאית לנתבעת 1, מבלי שהורשה לבצע את פעולת המכירה ומבלי שהורשה לחתום לשם כך על חוזה מכר ועל מסמכי העברת הבעלות במשאית. לטענתם, הרשאת הנתבע 2 הוגבלה רק לניהול משא ומתן עם הרוכשים הפוטנציאליים של המשאית, ולכן, בכך שמכר את המשאית לנתבעת 1, ללא הסכמת התובעת, חרג מההרשאה שניתנה לו. עוד טענו כי הנתבע 2 חרג מן ההרשאה שניתנה לו, בכך שמעל בכספי התמורה.

28. טענת התובעים שעליה הרחיבו בסיכום טענותיהם, רחוקה מלשכנע וזאת בלשון המעטה. הנתבע 2 היה מנהל בפועל של החברה, וככזה היה גם אחראי על תחום רכישת משאיות התובעת ומכירתן. כך עלה מעדות התובע עצמו וגם מראיות אחרות. התובע העיד שסמך על הנתבע 2 בכל ענייני ניהול התובעת ובמיוחד באשר לרכישת משאיות של החברה ומכירתן, בשל כך שלתובע לא היה כל ניסיון בתחום זה (פסקאות 4 ו-5 בתצהיר התובע; עמ' 17 שורות 7-1, עמ' 24 שורות 18-16). מעורבותו המשמעותית של הנתבע 2 ברכישת משאיות של התובעת ובמכירתן עלתה גם מהראיות של הנתבעים 5 ו-6, ובהן המחאות והוראות קבע של התובעת בחתימת הנתבע 2, שניתנו בעסקאות קודמות ושאותן כיבדה התובעת (נספחים א1-א18 של תצהיר הנתבע 5). התובע עומת עם מסמכים אלו בחקירתו הנגדית ועל כך השיב, שהנתבע 2 חתם על אותם מסמכים תוך חריגה מהרשאתו וכי בשל כיבוד אותן המחאות זכתה התובעת בתביעה שהגישה כנגד הבנק (עמ' 33 שורות 19-14), אך לא הובאה כל ראייה בעניין זה.

מכאן עולה כי לא רק שלא עלה בידי התובעים להראות שאמנם הנתבע 2 לא הורשה לרכוש ולמכור משאיות עבור התובעת, אלא שתחום זה היה באחריותו כל עוד עבד אצל התובעת. כך גם לא עלה בידי התובעים להראות כי הנתבע 2 לא הורשה לבצע את העסקה הנדונה.

29. התובע הורה לנתבע 2 באופן מפורש, למכור את המשאית. רק מאוחר יותר הוחלט אצל התובעת כי המשאית תימכר במסגרת עסקת חליפין, שבה תוחלף במשאית חדשה יותר של חברת תשתית תמורת תוספת תשלום (עמ' 30 שורות 20-16, עמ' 29 שורות 25-21). מכאן אפוא, שאילו נמכרה המשאית לחברת תשתית, ולא לנתבעת 1, כי אז לא היה מקום לטעון לחריגה מההרשאה. כפי שכבר נאמר, תוכניתה המקורית של התובעת הייתה מכירה של המשאית שלא בעסקת חליפין, אלא בשוק החופשי, ועצם מכירתה אף הייתה עדיפות ראשונה שלה (עמ' 26 שורות 25-19). על רקע זה לא מובנת החריגה מההרשאה המיוחסת לנתבע 2, לאור זאת שהחריגה מתייחסת אל זהות הרוכש ולא אל התמורה שהתקבלה או אל פן מהותי אחר של העסקה.

נראה כי לא במקרה לא היה בידי התובעים להוכיח שמכירת המשאית לנתבעת 1 נעשתה מבלי שהנתבע 2 הורשה לעשות כן. העדויות והראיות שהובאו, תומכות בטענה שהנתבע אמנם היה מורשה למכור את המשאית לנתבעת 1.

30. בחינת הנסיבות שהובילו להעלאת טענת היעדר ההרשאה שטענו התובעים מעלה אפשרות כי לא מן הנמנע שהתביעה לא הוגשה בשל נסיבות המכירה ובשל טענות התובעים כי לכאורה, הנתבע 2 חרג מההרשאה שניתנה לו. נסיבות אלו מעלות את האפשרות שלא מן הנמנע כי הטעם האמיתי שעמד ביסוד התביעה הנדונה – שאליה גררו התובעים את כל הנתבעים – הוא חששם של התובעים שהנתבע 2 מעל בכספי התמורה שהתקבלו ממכירת המשאית לנתבעת 1, ללא קשר לנסיבות המכירה. כפי שהוזכר לעיל, התביעה הוגשה לאחר שהנתבע 2 פוטר מהתובעת על רקע חשד שגנב את כספה ומעל בנכסיה. גם בתביעה הנדונה נטען כלפיו, כי נטל לעצמו את כספי התמורה שהתקבלו מהמשאית, שאותם היה עליו למסור לתובעת. על רקע אלו, קשה להשתחרר מן הרושם, כי כל הטענה בדבר חריגה לכאורה, של הנתבע 2 מההרשאה שניתנה לו, באה לעולם רק כדי להצדיק את תביעת התובעים בעניין מעילה לכאורה, המיוחסת לו, ללא קשר לעצם העסקה, שהרי לא נסתרה העובדה שהנתבע 2 היה מורשה לבצעה בשם התובעת.

31. אילו הוכחה הטענה שהנתבע 2 השתמש בכספי התובעת לצרכיו כפי שביקשו התובעים לטעון, היה זה נוגד את ההרשאה שניתנה לו ואף חמור מכך. אולם ספק אם הייתה לכך השלכה במישור היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת 1, שכלפיה לכאורה, חרג הנתבע 2 מהרשאתו. בנסיבות אלו נהנה הצד השלישי שהתקשר עם חברה, מההגנה הקבועה בסעיף 56 בחוק החברות. סעיף זה מחיל על חברה את דיני השליחות לגבי חריגה מהרשאה ומרחיב את ההגנות הניתנות לצד שלישי אשר לא ידע על חריגת אורגן החברה מההרשאה שניתנה לו (מבחן סובייקטיבי), או שלא היה עליו לדעת על כך (מבחן אובייקטיבי). אם הצד השלישי לא ידע – בכוח או בפועל – שהמתקשר עימו בשם החברה חרג מההרשאה שניתנה לו, לא תוכל החברה להתנער מההתקשרות, אשר תחייב אותה. ככל שמידת החריגה של אורגן החברה מההרשאה שניתנה לו תהיה בולטת, כך תגבר הנטייה לקבוע שהצד השלישי ידע על כך. כך גם להיפך, ככל שהחריגה המיוחסת לאורגן תעסוק במניעיו הפרטיים ללא קשר לפעולה שביצע בשם החברה, כך שהחריגה מההרשאה המיוחסת לו אינה ניכרת, לא בנקל תתקבל הטענה שהצד השלישי יכול היה לדעת על כך שאורגן החברה חרג מההרשאה שניתנה לו (ראו ספרו של א' ברק, חוק השליחות כרך ראשון, הוצאת נבו (1996), בעמ' 462-453).

32. מן הראיות שהובאו עולה שהתובעת פעלה להגבלת סמכויות האורגנים שלה בכל הקשור במתן הרשאות לביצוע פעולות כספיות וכי מינתה מורשה חתימה, שיוסמך לחייבה או לזכותה מבחינה כספית. כך עולה מהאמור בפרוטוקול החברה, שעליו הסתמכו התובעים, שעל-פיו התובע מונה למורשה החתימה של התובעת ביחס לשני עניינים "הוצאת שיקים לספקים השונים של החברה" וכן "גביית וקבלת תקבולים עבור החברה" (סעיף 3 בנספח א של תצהיר התובע). מכאן אפוא, שהנתבע 2 לכאורה, לא הוסמך לבצע את הפן הכספי של העסקאות שביצע בשם החברה, בין אם היה בהן כדי לחייב את התובעת ובין אם היה בהן כדי לזכותה.

אך הגם שכך נקבע בפרוטוקול החברה, בפועל לא פעלה החברה בהתאם להחלטותיה במסגרתו. לנתבע 2 ניתנו סמכויות ניהול נרחבות, שכללו פעולות למכירת משאיות של התובעת ולרכישתן וכך גם לגבי ציוד אחר שלה. גם נראה כי קודם שהתעוררו חשדותיהם של התובעים בעניין מעשי הונאה ומרמה שייחסו לנתבע 2, לא הייתה כל מעורבות מצד התובע או מי מבעלי המניות של התובעת במעשיו. אלמלא חשדותיהם האמורים, היה הוא ממשיך בניהול התובעת ובביצוע עסקאות בשמה. טענת היעדר ההרשאה שנטענה בענייננו עלתה אפוא, בדיעבד, ואף נראה כי עלתה מתוך ניסיון להפקיע את תוקפן של העסקאות אשר במועד עריכתן נעשו בידי הנתבע 2 בשם התובעת. רק בדיעבד נטען כי עסקאות אלו נעשו מתוך אינטרס אישי של הנתבע 2, בכך שלכאורה כנטען, נטל לעצמו את כספי התמורה. כבכל מקרה אחר, שלילת ההרשאה מאורגן שנטען שסרח, אינה יכולה לשלול את ההרשאה שניתנה לו קודם שנשללה ואף אין בכך כדי להוכיח היעדר הרשאה מלכתחילה.

מכל מקום, אפילו הגענו למסקנה שהנתבע 2 הוגבל בהרשאתו לעניין זיכוי החברה מבחינה כספית, טענה אשר לא נטענה, לא היה בכך די כדי לשלול את תוקף העסקה שנערכה עם הנתבעת 1. שכן כאמור, לא הוכח שהנתבעת 1 ידעה על הגבלת הרשאתו של הנתבע 2, או שהיה עליה לדעת על כך, ולפיכך על-פי סעיף 56 בחוק החברות, העסקה שהנתבעת 1 הייתה צד לה תקפה כלפיה.

33. טענה נוספת של התובעים היא כאמור, שחריגת הנתבע 2 מהרשאתו באה לידי ביטוי בכך שהשתמש בכספים שהתקבלו מהעסקה לצרכי עצמו. אולם כפי שנבקש להראות עתה, אף טענה זו לא הוכחה ועל-כן בכל מקרה, לא הוכח שהנתבע 2 חרג מההרשאה שניתנה לו. כך גם לא הוכח כי הנזק שעל-פי הנטען נגרם לתובעים, שאף הוא כפי שיפורט עוד להלן לא הוכח, נבע מאותה מעילה שלכאורה, מעל הנתבע בכספי התובעת.

34. אין מחלוקת שהתובעים קיבלו את התמורה עבור המשאית שנמכרה לנתבעת 1, בדרך של קבלת המשאית החדשה שנרכשה מחברת תשתית, וזאת בהתאם לבקשת התובעים ולשביעות רצונם. כדי להוכיח את טענת המעילה בכספי התובעת, המיוחסת לנתבע 2, היה על התובעים להוכיח שכספי התמורה שהתקבלו ממכירת המשאית לא שולמו לחברת תשתית או לא שולמו לה במלואם כחלק מהתשלום ששולם עבור המשאית החדשה. עובדות אלו לא הוכיחו התובעים.

תמורת המשאית החדשה שולמה מכספי מכירת המשאית וכן מתוספת סכום כסף שהוסיפו התובעים לשם רכישתה. התובעים לא טענו שכספי התמורה לא הועברו לידי חברת תשתית או כי לא הועברו במלואם. טענת המרמה נטענה ביחס לתוספת שנדרשה התובעת לשלם לנתבע 2 להשלמת התמורה עבור המשאית החדשה, ולא בעניין התמורה שהתקבלה ממכירת המשאית הישנה. לטענת התובעים, הוצא מהם במרמה סכום עודף של 90,000 ש"ח בעד מערבל בטון שאמור היה להירכש יחד עם המשאית החדשה מחברת תשתית, אך בפועל הנתבע 2 לקח סכום זה לעצמו. טענה זו כאמור, לא הוכחה. בהיעדר הוכחה לכך שהמערבל לא נרכש מכספי התוספת שנועדו לממן את רכישתו, כפי שעמדנו על כך עוד קודם לכן, משמעות הדבר, שהמקורות הכספיים שעמדו לרשות הנתבע 2 בעסקת רכישת המשאית החדשה לא חרגו משוויה של המשאית. כך עולה מנתונים אלו:

המחיר עבור רכישת המשאית החדשה היה 155,000 ₪ בתוספת מע"מ, ששולם לחברת תשתית מכספי התמורה שהתקבלו עבור המשאית, בסך של 115,000 ₪ בתוספת מע"מ וכן שולם סכום נוסף של 47,200 ₪. כפי שנאמר לעיל, חשבונית המס של חברת תשתית ניתנה לחברה על סך של 182,900 ₪, סכום המורכב ממחיר המשאית החדשה (155,000) בתוספת מע"מ. מכך יש להפחית את סכום עלות המשאית שנמכרה לנתבעת 1, אשר על-פי חשבונית המס היה בסך של 135,700 ₪, המורכב ממחיר המשאית בתוספת מע"מ. כך שההפרש בין 182,900 ₪ לבין 135,700 ₪ הוא 47,200 ₪.

התובעים נקבו בסכומים ללא מע"מ, ולכן טענו שסכום התוספת הוא בסך של 40,000 ₪ (המהווה את ההפרש בין 155,000 ₪ לבין 115,000 ₪).

מאחר שהתובעים לא הצליחו להוכיח שסכום נוסף, בסך של 90,000 ₪ שניתן לנתבע 2 לא שימש לרכישת מערבל הבטון שהורכב על המשאית החדשה, נמצא כי המקורות הכספיים שעמדו לרשותו לשם רכישתה הם הסכום של 115,000 ₪ בתוספת מע"מ, שהתקבל מהנתבעת 1 שרכשה את המשאית, וסכום נוסף של 40,000 ₪, שהושלם מכספי התובעת. מכאן אפוא, שהסכום הכולל שקיבל הנתבע 2 הוא בדיוק שווי התמורה ששולמה עבור המשאית החדשה וזו אם כן, הראיה לכך שבניגוד לטענות התובעים, לא עשה הנתבע 2 כל שימוש זר בכספי התמורה שקיבל מהנתבעת 1 עבור המשאית. הנתבע 2 רכש בכספי התמורה של המשאית הישנה את המשאית החדשה, כפי שביקשה התובעת וכלל לא חרג מההרשאה שניתנה לו לביצוע העסקה.

35. המסקנה העולה מהאמור כאן הוא, כי לא הוכחה טענת התובעים שהנתבע 2 חרג מההרשאה שניתנה לו בעסקה למכירת המשאית לנתבעת 1. לפיכך, די בכך כדי לדחות את התביעה.

עוד נבקש להראות ואף למעלה מן הצורך, כי בכל מקרה לא עלה בידי התובעים להראות שנגרם למי מהם נזק בשל מכירת המשאית לנתבעת 1, וזאת אפילו היה מוכח שהנתבע 2 חרג מן ההרשאה שניתנה לו. כך שבכל מקרה, היה מקום לדחיית התביעה.

הוכחת הנזק

36. כפי שכבר נאמר, לא עלה בידי התובעים להוכיח שהנתבע 2 חרג מן ההרשאה שניתנה לו בעצם מכירת המשאית לנתבעת 1, בביצוע הפן הכספי של העסקאות, או בנטילת כספי התמורה לעצמו. אולם אפילו היה עולה בידיהם להוכיח את אלו או את מקצתם, עדיין היה עליהם להוכיח את נזקם הנטען, ואף זאת לא עלה בידיהם להוכיח.

עצם קבלת המשאית החדשה, ששווייה עולה על שווי המשאית הישנה, מוכיחה שהתובעת קיבלה את מלוא התמורה עבור המשאית שנמכרה לנתבעת 1. די בכך כדי להראות כי לא נגרם נזק מעצם מכירת המשאית לנתבעת 1; לא בשווי המשאית ובוודאי לא בשווי הרווחים שהתובעת יכולה הייתה להפיק ממנה, שהרי במקום המשאית שנמכרה נרכשה משאית אחרת, שהניבה את הרווחים.

37. עם זאת, לטענת התובעים (פסקה 30 בסיכומיהם), הנתבעת 1 רכשה את המשאית במחיר הנופל ממחירה בשוק. בכך, כך נראה, ביקשו לטעון שהנתבעת 1 לא שילמה את מלוא התמורה לפי המחיר שעליו הוסכם, שהיה בסך של 115,000 ש"ח בתוספת מע"מ אלא שילמה פחות מכך. הנתבעת 1 אמנם לא הצליחה להראות ששילמה מעבר לסך של 90,000 ₪ בגין העסקה (פסקה 15 בתצהיר של מנהל הנתבעת 1; עמ' 48 שורות 22-9; פירוט התקבולים ששולמו לנתבע 5 על חשבון העסקה – נספח ז של תצהיר מנהל הנתבעת 1). הקושי הראייתי בגרסת הנתבעת 1 נובע מכך שלא הוצגו ראיות לתשלום כלשהו מעבר לסכום האמור. לעומת זאת, לנתבעת 1 ניתנה חשבונית מס של התובעת על מלוא מחיר המשאית ומאחר שהתמורה שהתקבלה עבור המשאית שימשה את הנתבע 2 לרכישת המשאית החדשה, יש להניח שהתקבלה מלוא התמורה, הגם שלא הובאו ראיות לכך. שהרי לא נראה שלנתבע 2 היה אינטרס להפחית מהתמורה, משלא הוכח שהיה לו מקור נוסף מקופת התובעת לצורך רכישת המשאית החדשה. לפיכך, אפילו אין ראיות להוכחת העובדה שהנתבע 2 גבה מהנתבעת 1 את מלוא התמורה, אין להסיק מכך שהתובעת לא קיבלה את מלוא התשלום עבור המשאית שנמכרה לנתבעת 1. התובעת כאמור, קיבלה את התמורה במשאית החדשה, אשר אין מחלוקת ששווייה עולה על שווייה של המשאית שנמכרה לנתבעת 1. מכאן שהתובעת קיבלה את מלוא התמורה עבור המשאית שנמכרה לנתבעת 1, ואין משמעות למקור התשלום. משהוכח שהתובעת קיבלה את מלוא התמורה, אין היא זכאית לתמורה נוספת, שאז יהיה בכך כפל תשלום. מכל מקום, הנתבעת 1 לא נתבעה לפצות את התובעת בסכום יתרת התמורה, שלכאורה לא שולמה, ולכן איננו נדרשים לכך.

סיכום ביניים

38. התובעים לא הוכיחו שהנתבע 2 חרג מהרשאתו בכך שביצע את עסקאות מכירת המשאית ורכישת המשאית החדשה. גם לא הוכח שנגרם לתובעים נזק בשל עסקאות אלו. לפיכך העסקה למכירת המשאית לנתבעת 1 מחייבת את התובעת ובכל מקרה, הבעלות במשאית עברה אליה כדין.

די בכך כדי לדחות את התביעה נגד כל הנתבעים. למעלה מן הצורך נבקש להראות, כי אף לא עלה בידי התובעת להוכיח אף לא עוולה אחת מאלו אשר ביקשה לייחס למי מן הנתבעים, אשר נראה כי נגררו אל התביעה בשל מחלוקות לא להם, שהיו בין התובעים לבין הנתבע 2, ואשר יושבו זה מכבר במסגרת התביעה שהתבררה בבית המשפט המחוזי והסתיימה לפני קרוב לארבע שנים.

התביעה נגד הנתבעים 1, 3, 4, 5 ו-6

39. התובעים ייחסו עוולת גזל לנתבעים 1, 2, 5 ו-6. עוולה זו מעוגנת בסעיף 52 בפקודת הנזיקין ועל-פיה, "גזל הוא כשהנתבע מעביר שלא כדין לשימוש עצמו מיטלטלין שהזכות להחזיקם היא לתובע, על ידי שהנתבע לוקח אותם, מעכב אותם, משמיד אותם, מוסר אותם לאדם שלישי או שולל אותם מן התובע בדרך אחרת".

איננו נדרשים לדון בתביעה נגד הנתבע 2, אולם משלא הוכח שמעל בכספי התובעת ושנטלם לעצמו, ממילא נפלה טענת הגזל נגדו. על אחת כמה וכמה שנופלת הטענה שהופנתה כלפי הנתבעים האחרים. הבעלות במשאית הועברה אל הנתבעת 1 כדין, בעוד שאל הנתבעים 5 ו-6 כלל לא הועברו כל מיטלטלין של התובעים לשימוש עצמי, ולכן מלכתחילה לא היה מקום לטענת הגזל שהופנתה נגדם.

בדומה, גם דין תביעת הרשלנות שהוגשה נגד הנתבעים 3, 4, 5 ו-6 להידחות. משהוכח שהבעלות במשאית הועברה אל הנתבעת 1 כדין ואף הוכח שלתובעים לא נגרם כל נזק ממכירתה, נופלת מאליה טענת הרשלנות שנטענה נגד נתבעים אלו, אשר יוחסה להם בשל כך שלא מנעו את השלמת העסקה.

40. הכרה בתוקפה של העסקה מחייבת גם דחיית התביעה של התובע, שאותה ביסס על השעבוד שנרשם על המשאית לטובתו ברשם המשכונות. סעיף 33 בחוק המכר קובע כי "הבעלות בממכר עוברת לקונה במסירתו, אם לא הסכימו הצדדים על מועד אחר או על דרך אחרת להעברת הבעלות". החזקה במשאית עברה לידי הנתבעת 1 בסוף חודש ינואר 2004, לאחר שביום 21.1.2004 ניתנה לה חשבונית המס על תשלום מלוא התמורה. המשכון לטובת התובע נרשם רק מאוחר יותר, ביום 11.2.2004, כשלושה שבועות לאחר שהבעלות הועברה כבר לידי הנתבעת 1. מכאן אפוא, שהבעלות במשאית הועברה לידי הנתבעת 1 קודם לרישום המשכון, אשר נרשם לאחר שהמשאית כבר לא הייתה עוד בבעלות התובעת – רישום תמוה כשלעצמו, בהתחשב בכך שהתובעת רצתה למכור את המשאית – ולפיכך אין התובע יכול עוד לטעון לזכויות כלשהן מכוחו של רישום המשכון. זאת ועוד, המשכון אינו תקף, משלא נרשם גם ברשם החברות, בהתאם להוראת סעיף 178(א)(3) בפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, שעל-פיו יש לרשום שיעבוד של נכס מיטלטלין של חברה במשרד רשם החברות, כתנאי לתוקפו כלפי נושים אחרים.

41. כפי שכבר נאמר, אפילו הוכיחו התובעים שהנתבע 2 חרג מן ההרשאה שניתנה לו בעת ביצוע עסקאות מכירת המשאית ורכישת המשאית החדשה – עובדות שכאמור, לא הוכחו – לא היה בכך כדי לסייע לתובעים ובכל מקרה דין התביעה היה להידחות. כפי שכבר הוזכר, על-פי סעיף 56 בחוק החברות, אם לא הוכח שהצד השלישי ידע או יכול היה לדעת על החריגה של אורגן החברה מן ההרשאה שניתנה לו, פעולותיו מחייבות את החברה שבשמה פעל. מהראיות שעל עיקריהן עמדנו, עלה כי המצג שהציגה התובעת היה שהנתבע 2 מורשה לבצע את העסקאות בשמה. הנתבע 2 החזיק בתפקיד בכיר אצל התובעת, ניתנו לו סמכויות נרחבות והוא אף היה מוּכַּר לנתבעים 5 ו-6 כמי שביצע בשם התובעת עסקאות למכירת משאיות ולרכישתן. כל עוד לא הוכח כי במקרה הנדון הייתה סיבה להטיל ספק בכך שהוא פועל כדין מכוח הרשאה שניתנה לו, לא הייתה כל סיבה שמי מהנתבעים 1, 5 ו-6 יניח שפעולותיו היו כנטען, בחריגה מהרשאה. לפיכך בכל מקרה, העסקאות שבוצעו מחייבות את התובעת.

42. עוד נוסיף, שלא עלה בידי התובעים להצביע על רשלנות כלשהי מצד המדינה ולכן בכל מקרה לא היה מקום לתביעה נגדה ומשזו הוגשה, יש לדחותה. התובעים טענו כי רשלנות המדינה התבטאה בכך שלא נקטה אמצעים דרושים למניעת העברת זכויות הבעלות במשאית לידי הנתבעת 1, בכך שלא בחנה את אמיתות ייפוי הכוח, שלא שמרה העתק ממנו ולא פיקחה באופן נאות על שינוי רישום הבעלות במשאית.

טענות אלו לא הוכחו ובכל מקרה לא היה מקום לקבלם. לא הוכח שיפויי הכוח היה מזויף, לא הוכח שהנתבע 2 לא הוסמך לחתום על ייפוי הכוח מטעם התובעת ולא הוכח שיפויי הכוח לא אושר בידי רואה החשבון שחתם עליו. מכאן אפוא, שאפילו הייתה המדינה מבקשת לאמת את תוכנו של יפויי הכוח, לא הייתה התוצאה שונה ולא היה נמנע השימוש בו לשם העברת הבעלות במשאית.

עובדי המדינה שטיפלו בנושא העברת הבעלות על המשאית במרשם פעלו על-פי הוראת תקנה 284 בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 ובהתאם לנהלים הפנימיים שנקבעו במשרד הרישוי. תקנה 284 בתקנות התעבורה, שתוקנה בעקבות פסק הדין ברע"א 5379/95 "סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 (1997), מחייבת את זיהוי המוכר והקונה בדואר (יוער כי כאמור לעיל, התובעים הפנו אל פסק-דין זה בהתעלם מכך שבעקבותיו תוקנה התקנה הרלוונטית בתקנות התעבורה). סעיף 7 בנוהל הפנימי הנזכר של משרד הרישוי, מחייב את פקיד הדואר לוודא קבלת טופס ייפוי כוח מקורי, לבדוק התאמה בין מספר הרכב הרשום ברישיון הרכב למספר הרכב הרשום בייפוי הכוח, ובמקרה של ייפוי-כוח מטעם תאגיד, לבדוק שנחתם בידי עורך-דין או רואה-חשבון של החברה.

מאישור פקיד הדואר שצורף אל תצהיר של העדה מטעם רשות הדואר עולה כי הנוהל האמור של משרד הרישוי מולא כנדרש, וכי לא הייתה התרשלות כלשהי במילוי האמור בו.

ככל שהתביעה מכוונת נגד עצם השימוש בייפוי הכוח, אין לכך כל בסיס בייחוד לאור העובדה שתקנה 284 הנזכרת אינה שוללת שימוש בייפוי-כוח או ביצוע העברת בעלות ברכב באמצעות מיופה כוח. גם לא נראה שניתן לשלול זאת לאור דיני השליחות המאפשרים ביצוע פעולות באמצעות שלוח. מכל מקום, לא הוכח שהטלת חובות בדיקה נוספות על המדינה, כמו בחינת אמיתות יפויי הכוח שבאמצעותם מועברות בעלויות על כלי רכב, תמנע מעשי זיוף ומרמה נוספים ובכל מקרה, אין זו המסגרת להידרש לכך משהוכח שלא הייתה כל רשלנות מצד המדינה או מי מעובדיה.

ה. סיכום

43. חרף המלל הרב שנדרש לנו לדחייתה של התביעה, עולה מן האמור לעיל כי דובר מלכתחילה בתביעה נעדרת כל בסיס מאחר שלתובעים לא נגרם כל נזק מכל סוג שהוא. כך שאפילו היה ממש בטענות התובעים בעניין האחריות של מי מהנתבעים – ולא היה – היה מקום לדחיית התביעה. התובעת מכרה משאית שהייתה בבעלותה ותמורת תוספת תשלום נמוכה יחסית, קיבלה לידיה משאית חדישה יותר. אין ולא הייתה כל רלוונטיות לשאלה, אם העסקה נעשתה בדיוק כפי התובעת ביקשה לבצעה, כך שתהא עסקת חליפין של משאית כנגד משאית, או אם הייתה עסקת חליפין משולשת, כפי שהייתה בפועל. אין ולא הייתה לכך כל השלכה מעשית.

מכל מקום, מכל הטעמים שעליהם עמדנו, משלא הוכחו עילות התביעה ולא הוכח שלתובעים נגרם נזק, המסקנה היא כי דין התביעה להידחות.

44. ניכר בבירור, כי התביעה הוגשה על רקע טענות התובעים נגד הנתבע 2, אשר נבעו מחשדם שמעל בכספי התובעת; חשדות אשר לא הוכחו ואף נסתרו, בכל הקשור אל נושא התביעה הנדונה.

למרות זאת והגם שכאמור, אפילו הוכחו טענות התובעים, לא היה בכך כדי לבסס את עילת התביעה שלהם בדבר חריגה לכאורה של הנתבע 2 מההרשאה שניתנה לו, ואף לא כדי לבסס את טענותיהם בדבר גזל ורשלנות שנטענו כלפי הנתבעים, הגישו התובעים את תביעתם נגד שורה ארוכה של נתבעים. לא ברור מה היו טעמיהם בכך שבחרו לגרור את כל הנתבעים אל המחלוקות שהתגלעו בינם לבין הנתבע 2, אם היה זה בשל חיפוש אחר "כיס עמוק" או מטעמים אחרים שלא הובררו. אך ברור כי גרירת הנתבעים אל התביעה הנדונה נעשתה ללא כל תשתית עובדתית או ראייתית אשר הצדיקה זאת.

לא זו בלבד, אלא שהתובעים סיימו את המחלוקות שלהם עם הנתבע 2 לפני קרוב לארבע שנים, עת ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את התביעה הנדונה נגדו ללא צו להוצאות. חרף האמור, עמדו התובעים על בירור תביעתם הנדונה נגד שאר הנתבעים, כל זאת מבלי שטרחו ליידע את בית המשפט כי עניינו של הנתבע 2 הסתיים זה מכבר, בעודם עומדים על כך שאף יגיש סיכומי טענות בתביעה אשר כבר נדחתה ובעודם עומדים על הכרעה בתביעה הנדונה.

45. הלכה היא, שבעל-דין שזכה בדינו לא ייצא בחסרון כיס. כך בדרך כלל וכך על אחת כמה וכמה במקרה הנדון, שבו לא ברור – בלשון המעטה – על שום מה נגררו כל הנתבעים אל התביעה הנדונה. בנסיבות אלו, על התובעים לשאת בשכר-טרחת באי-כוחם של הנתבעים ובהוצאות המשפט שהוציאו נתבעים אלו. לפיכך, התובעים ביחד ולחוד, יישאו בהוצאות כלהלן, אשר ישולמו תוך שלושים יום מיום המצאת פסק הדין.

לנתבעת 1 (צור גל בטון בע"מ) – סך של 25,000 ₪.
לנתבעות 3 ו-4 (מדינת ישראל – משרד התחבורה ורשות הדואר (שבמועד הרלוונטי הייתה תאגיד סטטוטורי של המדינה והייתה מיוצגת על-ידה)) – סך של 25,000 ₪.
לנתבעים 5 ו-6 (דוד אלגלי ומשק סחר 68 יבוא ויצוא בע"מ) – סך של 25,000 ₪.




לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תאונת דרכים משאית

  2. מוות בתאונה עם משאית

  3. ביטוח משאית שנשרפה

  4. בעיות גב נהג משאית

  5. התנגשות משאית ברכב

  6. תביעת ביטוח גניבת משאיות

  7. נפילה בירידה ממשאית

  8. תביעה על נזק למשאית

  9. תביעה נגד נהג משאית

  10. ביטוח התהפכות משאית

  11. פיצוי על גרירת משאית

  12. נפילה במדרגות משאית

  13. העברת בעלות על משאית

  14. דמי השהיה משאית הובלה

  15. גניבת משאית ללא ביטוח

  16. הפרת הסכם קניית משאית

  17. כאבי גב אצל נהג משאית

  18. גניבת משאית לאחר מכירה

  19. גניבת משאית - אשם תורם

  20. מעבר באור אדום - משאית

  21. פיטורי נהג משאית מהעבודה

  22. תאונה חזיתית עם משאית

  23. פגיעת משאית בכבל טלפון

  24. תאונה בין קטנוע למשאית

  25. פיטורים לאחר שוד משאית

  26. התנגשות נגרר במשאית חונה

  27. סיבוב ברך בירידה ממשאית

  28. פגיעה במהלך ירידה ממשאית

  29. נזק למשאית מענפים של עץ

  30. תאונה במהלך עלייה למשאית

  31. נהיגה מעל 12 שעות במשאית

  32. נפילה ממשאית במהלך ירידה

  33. גניבת משאית שהובילה סחורה

  34. נזק למשאית - תביעות קטנות

  35. תאונת דרכים - משאית קידוח

  36. משאית גלידה - תאונת דרכים

  37. ביטוח רכב משאית מפני גניבה

  38. תאונה עם משאית במהלך העבודה

  39. תאונה בין משאית צבאית לטנדר

  40. ביטוח נגרר משאית מפני גניבה

  41. אחריות על גניבת משאית ממוסך

  42. תאונה עם משאית - נזקי רכוש

  43. פריקת סחורה משאית - האם תאונת דרכים

  44. ? נפילה מארגז משאית - האם תאונת דרכים

  45. האם התאונה ארעה בירידה ממשאית

  46. תאונת דרכים באשמת נהג משאית

  47. התנגשות הולך רגל במשאית חונה

  48. תאונה בירידה מהקבינה של המשאית

  49. ירידה ממשאית תוך כדי פריקת מטען

  50. כיסוי מטען משאית - תאונת דרכים

  51. עונש לנהג משאית על תאונה קטלנית

  52. משאית לימוד נהיגה - תאונת דרכים

  53. הכרה בנפילה ממשאית כתאונת דרכים

  54. תאונת דרכים עם משאית מערבל בטון

  55. מוות עקב נפילת חפץ ממשאית נוסעת

  56. תאונת דרכים עם משאית עמוסה בסחורה

  57. תאונה עם משאית שעצרה במקום אסור

  58. השתחררות עמוד ממשאית - תאונת עבודה

  59. דחיית תביעת ביטוח בגין תאונת משאית

  60. נפילת אבן ממשאית - האם תאונת דרכים

  61. הובלת סחורה במשאית יחסי עובד מעביד

  62. תאונה בין מכונית למשאית סמי טריילר

  63. ירידה מתא נהג של משאית תאונת דרכים

  64. נפילת רכב ממשאית גרר שהובילה רכבים

  65. ביטול עסקה לרכישת משאית בגלל תקלות

  66. נזקי רכוש כתוצאה מהתנגשות משאית ברכב

  67. תאונת דרכים בזמן העמסת ארגזים למשאית

  68. חוזה למתן שירותי הובלה של נהג משאית

  69. תאונה בין רכב למשאית - תביעות קטנות

  70. ? התפוצצות צינור גומי משאית - האם תאונת דרכים

  71. הרמת מטען משאית קריסה של מנוף – האם תאונת דרכים

  72. נפילת מוטות ברזל מחוברים למשאית על הנהג

  73. תביעה נגד נהג משאית בגין נהיגה רשלנית

  74. תאונת דרכים: טריקת דלת של משאית על הראש

  75. האם נפילה מסולם משאית נחשבת תאונת דרכים

  76. מכה מדלת של משאית זבל - האם תאונת דרכים

  77. נפגע ממשאית שהידרדרה לכיוונו ונמחץ על ידה

  78. תאונת עבודה במהלך ריקון תכולת משאית אמבטיה

  79. תאונה ארעה עת ברכב והמשאית נסעו אחד מול השני

  80. החלקה בירידה ממשאית לאחר נסיעה ופגיעה בקרסול

  81. טענת חברת הביטוח למעורבות של הנהג בגניבת משאית

  82. האם חוק שעות עבודה ומנוחה חל על נהג משאית פרטית ?

  83. האם נפילה בזמן קשירת משטחי עץ למשאית היא תאונת דרכים ?

  84. תאונת דרכים: נפגע בעת שעלה אל המשאית שנהג במסגרת עבודתו

  85. דיסקת טכוגרף למשאית: מה העונש על אי החלפת דיסקה יומית ?

  86. בקשת רישיון למשאית מעל 15 טון - ערעור על החלטת רשות הרישוי

  87. הצדדים חלוקים מי משני כלי הרכב המעורבים בתאונה שבין הפרטית למשאית

  88. תאונת דרכים: בחקירתה הנגדית אישרה הנהגת כי היא לא ראתה את המשאית

  89. במהלך נסיעה ניתזה אבן ממשאית שנסעה לפניו ופגעה בשמשה הקדמית של הרכב

  90. האם תאונה תוך כדי שימוש במשאית שעליה מותקן מנוף מהווה תאונת דרכים ?

  91. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון