סעיף 19 לחוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958 קובע: " מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית-חולים לחולי-נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות. בסעיף זה, "אדם מעוניין" - בן-זוגו של הנפטר, הוריו, הורי הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו". ב-בג"צ 535/89 מלכה ריצ'וול נ' כב' שופט בית משפט השלום בחיפה ד. גרשון , פ"ד מד(1), 441, 453-454 נקבעה מסגרת ההחלטה שעל בית המשפט ליתן בבקשות מסוג זה: "סיכומם של דברים, סיבת המוות כוללת תשובה לשאלות הבאות: מי המת, מתי, איך ואיפה נגרם מותו; ואם יש חשש שמותו נגרם בעבירה, מי החשוד בביצועה של העבירה, אם הוא ניתן לזיהוי או לגילוי.אם עולה בפני השופט החוקר טענה - לפי סעיף 19- הנתמכת בראיות לכאורה, לפיה יש חשש שהמוות נגרם בעבירה, הרי על השופט להתייחס לכך במסקנותיו במסגרת קביעת עמדתו לגבי החשש האמור. .9 המסקנה הסופית המנומקת של השופט החוקר יכולה ללבוש אחת מן הצורות העקרוניות הבאות: (א) אין בראיות כדי להוכיח את סיבת המוות. (ב) הראיות מצביעות על כך שהמוות היה טבעי. (ג) הראיות מצביעות על כך שאין מקום לחשש שהמוות נגרם בעבירה. (ד) הראיות שהובאו יש בהן כדי להוכיח מוות בלתי טבעי או מוותבעבירה, אך אין ראיות על זהות הממית (למשל בתאונת "פגע וברח"). במקרה כזה השופט החוקר יכול להורות על פתיחת חקירה משטרתית או המשכה לשם ניסיון לגלות ראיות נוספות. (ה) יש ראיות על זהות הממית ויש בו אשמה לכאורה, והשופט החוקר מחליט לתת צו אישום, לפי סעיף 32לחוק הנ"ל. (ו) יש ראיות על זהות הממית ויש בו אשמה לכאורה, אולם השופט החוקר משאיר את עניין האישום לשיקול-דעת התביעה. (ז) יש ראיות לזהות הממית, אך בשל טעמים המפורטים בהחלטה אין מקום לצו אישום (למשל, המנוח המית את עצמו, או מעשהו של הממית היה חוקי... (ח) אין צורך בהמשך החקירה, כי ננקטים הליכים משפטיים בקשר למוות, או שתלויה ועומדת חקירה משטרתית, שיכולה לברר את יתרת הנקודות הטעונות בירור נוסף..." סעיף 32 לחוק חקירת סיבות מוות קובע: "נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו". פרשנותו של סעיף זה תומצתה על-ידי השופט ד"ר מרדכי ארגמן, בחיבור לשם קבלת התואר: "דוקטור לפילוסופיה": חקירת סיבות מוות, פונקציות וסמכויות - מחקר משווה ביקורתי של המודל הישראלי בהשוואה למודלים שונים ברחבי העולם" (אוניברסיטת חיפה, 2009), בעמ' 270: "שני תנאים נקבעו לגיבוש סמכותו של השופט החוקר, למתן צו אישום לפי סעיף זה: התנאי הראשון, המהווה סמכות בפני עצמה, הוא שהשופט החוקר יגיע למסקנה שלפיה:"הראיות שהובאו לפניו יש בזה כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני"; התנאי השני, הוא שבטרם מתן צו כאמור, עליו לתת לאותו אדם פלוני אפשרות לטעון את טיעוניו ולהביא את ראיותיו בפניו. לא למותר לציין, כי על מנת שהשופט החוקר יעמוד בתנאי זה, אין די בכך שבמהלך החקירה, אותו אדם פלוני העיד בפני השופט החוקר ומסר את גרסתו, אלא לאחר שהשופט החוקר מגיע למסקנה, שיש בחומר הראיות שבפניו כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אותו פלוני, שגרמה למותו של המנוח, עליו לפעול לקיום התנאי האמור, היינו יודיע בכתב לאדם הנודע בדבר על כוונתו ויזמינו לטעון את טיעוניו ולהביא את ראיותיו, בטרם מתן צו האישום לפרקליט המחוז. ...כאן הוסמך השופט החוקר להורות לפרקליט המחוז להגיש כתב אישום נגד אדם פלוני ולא זו אף זו-אלא, גם לקבוע אלו עבירות יש לייחס לאותו פלוני בכתב האישום" . בית המשפט העליון קבע ב-בג"צ 5221/90, פרופ' זאב טבע נ' השופט החוקר בסיבות מותה של בתיה בר יוסףז"ל ואח', פ"ד מו (3)586 : "...מתכליתו של הליך החקירה ומן ההקשר הענייני שבין תכלית זו לבין בחינת תפקידו וכוחותיו של השופט החוקר מתחייב, שאת הדיבור "נעברה עבירה" שבסעיף 32 יש לפרש כמתייחס לעבירה, שעניינה בגרימת המוות נושא החקירה, ולא לעבירה אחרת...". מקרי מוותחקירת נסיבות מוות