ביום 28.10.09 כתבה התובעת מכתב למנהלת החנות במילים הבאות: "... עד היום מתכונת עבודתי כ - 186 שעות עבודה בחודש. בתאריך 25.10.09 הודעתם לי שאתם מקצצים שעות עבודה ממשרתי כ - 50 שעות. כידוע לכם זה מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה. בפניכם שתי אופציות אפשריות מבחינה חוקית: (1) או שאתם מחזירים את השעות למשרה שבה עסקתי עד היום שהם כ - 186 שעות חודשיות. (2) אפשרות שנייה לקבל מכתב פיטורים בשל הרעת תנאים. מצפה לתשובה בזמן הקרוב". מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא מכתב התראה על הרעת תנאים: פתיח ותשתית עובדתית המחלוקת העיקרית מושא הליך זה נוגעת לנסיבות סיום עבודתה של התובעת, וזכאותה לפיצויי פיטורים כתוצאה מכך. מחלוקת נוספת נוגעת לזכאותה לגמול שעות נוספות. מטעם התובעת העידה היא עצמה. מטעם הנתבעת העיד מנהלה מר יעקב גבאי. להלן עובדות הרקע: הנתבעת - דיסקרט בע"מ - הינה רשת חנויות בגדים לנשים, אשר לה למעלה מ - 30 סניפים ברחבי הארץ. התובעת עבדה כמוכרת בחנות המפעל של הנתבעת בגבעת שמואל (להלן: החנות), החל מיום 22.11.04. התובעת עבדה בעבודת משמרות, וקיבלה שכר שעתי אשר עמד - בתקופה האחרונה לעבודתה - על סך של 30 ₪ לשעה. ביום 28.10.09 כתבה התובעת מכתב למנהלת החנות גב' תמי גבאי (נספח ה' לתצהירה), במילים הבאות: "... עד היום מתכונת עבודתי כ - 186 שעות עבודה בחודש. בתאריך 25.10.09 הודעתם לי שאתם מקצצים שעות עבודה ממשרתי כ - 50 שעות. כידוע לכם זה מהווה הרעה מוחשית בתנאי עבודה. בפניכם שתי אופציות אפשריות מבחינה חוקית: (1) או שאתם מחזירים את השעות למשרה שבה עסקתי עד היום שהם כ - 186 שעות חודשיות. (2) אפשרות שנייה לקבל מכתב פיטורים בשל הרעת תנאים. מצפה לתשובה בזמן הקרוב". התובעת העידה כי לאור המכתב לא הופחתו שעות עבודתה, והיא המשיכה לעבוד כרגיל. בסוף חודש נובמבר 2009 (לטענת התובעת - ביום 30.11.09; לטענת הנתבעת - ביום 25.11.09) התבקשה התובעת - תוך כדי משמרת - לעזוב את החנות, בשל טענות שהועלו כלפיה להפרות משמעת מתמשכות. התובעת התבקשה לעבור לעבוד בחנות הנתבעת בקניון איילון ברמת גן, אך היא הודיעה שאינה מעוניינת בכך וסירבה בתוקף לעזוב את החנות; לבסוף עשתה כן רק לאחר שהוזמנה למקום משטרה. מאז אותו יום ועד ליום 10.12.09 לא התייצבה התובעת בחנות או במשרדי הנתבעת. ביום 1.12.09 הגישה התובעת - בעצמה - שני כתבי תביעה לבית הדין. באחד מהם - התיק שלפנינו - דרשה פיצויי פיטורים, ובשני - דמ"ש 8094/09 - דרשה חלף הודעה מוקדמת (להלן: התיק הנוסף). ביום 10.12.09 הגיעה התובעת למשרדי הנתבעת על מנת לקחת את שכרה, ונפגשה עם מנהל הנתבעת מר יעקב גבאי. במהלך הפגישה הוצע לתובעת פעם נוספת לעבור לחנות הנתבעת בקניון איילון ברמת גן (להלן: החנות החלופית). התובעת נתנה הסכמתה לכך, לטענתה כיוון שאולצה לכך כתנאי לקבלת שכרה; בהמשך היום חזרה בה והודיעה כי אינה מעוניינת בכך. לטענתה, לא ניתן היה לחייבה להמשיך ולעבוד בהתחשב במערכת היחסים שנוצרה בינה לבין מנהלי הנתבעת, וכאשר העברתה לחנות החלופית מהווה הרעת תנאים. ביום 18.2.10 ניתן פסק דין כנגד הנתבעת בתיק הנוסף, בהעדר הגנה והעדר התייצבות, והתובעת גבתה בגינו באמצעות לשכת ההוצאה לפועל סך של 6,700 ₪. לאחר שהנתבעת הגישה בקשה לביטולו של פסק הדין, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה פסק הדין בתיק הנוסף יבוטל והתיק ייסגר; יוגש כתב תביעה מתוקן במסגרת התיק שלפנינו בהתייחס לכלל טענות התובעת; הסך שנגבה על ידי התובעת באמצעות לשכת ההוצאה לפועל יישאר בידיה; ומתוכו ייחשב סך של 2,500 ₪ כהוצאות משפט בגין ביטול פסק הדין, וסך של 4,200 ₪ ייזקף על חשבון פסיקת בית הדין בתיק שלפנינו (החלטה מיום 22.11.10). בהתאם להסכמת הצדדים, הגישה התובעת בתיק זה כתב תביעה מתוקן, במסגרתו תבעה פיצויי פיטורים וגמול שעות נוספות. נסיבות סיום העבודה התשתית העובדתית התובעת העידה כי בסוף חודש אוקטובר 2009 הודיעה לה הנתבעת כי בכוונתה לצמצם את משמרותיה באופן שיביא להפחתת היקף משרתה בכ - 50 שעות חודשיות. כיוון שהייתה זקוקה לכסף לצורך מחייתה, הביעה התנגדותה לכך בכתב (נספח ה' לתצהירה - אשר צוטט בסעיף 3(ד) לעיל), ולבקשתה הוחזר היקף משרתה למתכונתו הקודמת. עם זאת, מאותו מועד חלה התדרדרות ביחסים האישיים בינה לבין מנהלת החנות גב' תמי גבאי, ולדבריה "תמי החלה להתנכל לי, להעליבני ולהשפילני ליד לקוחות הסניף ללא כל סיבה נראית לעין" (סעיף 11.4 לתצהירה). התובעת הוסיפה כי גב' גבאי אף לקחה ממנה את כרטיס הנוכחות שלה, ובמהלך חודש נובמבר 2009 מסרה לה שאין צורך בעבודתה ביחס לחלק מהמשמרות אליהן התייצבה. התובעת נשאלה אם יש ראיה כלשהי המעידה כי אכן בוצעה לה הפחתה של שעות העבודה והפנתה ל"דפי השעות" (עמ' 4), אך לא הגישה כל דו"ח נוכחות המתייחס לתקופה זו. מתלוש השכר של חודש אוקטובר 2009 לא ניתן ללמוד על הפחתה כלשהי לעומת החודשים שקדמו לו; נהפוך הוא - התובעת קיבלה במסגרתו שכר עבור 186 שעות ובנוסף עבור 4.5 שעות נוספות. התובעת הוסיפה כי ביום 30.11.09 הודיעה לה גב' גבאי "שעלי לעזוב את המקום וכי הנני יוצאת לחופשה ללא תשלום עד להודעה חדשה... הודיעה לי שבכוונתה להעבירני לסניף בקניון איילון" (סעיף 11.9 לתצהירה). התובעת הבהירה כי השיבה מיידית כי אינה מעוניינת לעבור לחנות החלופית, ובתגובה לכך "הודיעה לי תמי שהנה מזמינה משטרה על מנת לסלקני מהחנות" (סעיף 11.10). לאחר שביררה עם המשטרה את מעמדה, בחרה לעזוב את החנות מרצונה. למחרת נודע לה כי מנעול החנות הוחלף. התובעת הוסיפה כי ביום 10.12.09 התייצבה במשרדי הנתבעת על מנת לקבל את שכרה, ונפגשה עם מנהל הנתבעת מר יעקב גבאי. מר גבאי ביקש כי תבוא לקחת את משכורתה רק ביום א' שלאחר מכן, וכאשר ביקשה פעם נוספת לקבל את שכרה באותו יום - הפציר בה מר גבאי לעבור לחנות החלופית וככל שתסכים לכך תקבל את שכרה באופן מיידי. התובעת העידה כי "ברגע של לחץ נעתרתי תחת מחאה לעבוד בסניף איילון, בין היתר בשל הרצון לקבל את משכורתי" (סעיף 11.9). התובעת ציינה כי בהמשך אותו יום "חשתי במצוקה קשה ושאיני יכולה לשוב ולעבוד בשירות החברה, הן לאור ההשפלה שעברתי על ידי תמי והן לאור העובדה שמדובר בהרעת תנאים מוחשית, והן לאור עיכוב משכורתי שלא כדין" (סעיף 11.20). לאור זאת, הודיעה בכתב למר גבאי כי אינה מוכנה "להמשיך ולספוג את כל העלבונות את כל המרירות שעברתי בתקופה האחרונה..." וכי אין בכוונתה להמשיך ולעבוד בנתבעת (נספח ז' לתצהירה). התובעת אישרה כי קיבלה בתקופה זו ייעוץ שוטף ממועצת הפועלים (עמ' 5 לפרוטוקול). התובעת טענה כי החנות החלופית בקניון איילון מרוחקת "הרבה יותר" מהחנות בה עבדה בגבעת שמואל (סעיף 11.18); החנות פתוחה גם במוצאי שבת; ושעות המשמרות ארוכות יותר (עד 22.00 ואפילו 23.00 במקום עד השעה 20.00, ובימי ו' עד השעה 16.00 במקום 13.30). לכן ראתה במעבר שהוצע לה משום הרעת תנאים מוחשית. התובעת נשאלה אם הגיעה לחנות החלופית כדי לבדוק מהן שעות העבודה, והשיבה כי "באותה תקופה לא" (עמ' 5 לפרוטוקול) - ולמרות זאת ידעה, לטענתה, מהן שעות העבודה שכן ביקרה בחנות זו בעבר. התובעת אישרה כי התגוררה בתל אביב בתקופה הרלוונטית, בדרום העיר, ולדבריה "משם זה דקה להגיע לגבעת שמואל דרך צומת מסובים, לקניון איילון זה מסובך להגיע באוטובוסים, זה כמה קווים וגם צריך לחכות שעות לאוטובוסים..." (עמ' 6). כאשר נשאלה אם היה לה רכב באותה תקופה, השיבה - "לא, רק בסוף" ולאחר מכן שינתה תשובתה ל"לא, אז נסעתי באוטובוסים" (שם). לאחר שהתבקשה לחדד זאת בחקירתה החוזרת, השיבה כי כל השנים נסעה באוטובוסים אך בחודשים האחרונים לעבודתה בנתבעת היה לה רכב. לדבריה, "לנסוע לקניון איילון זה רחוק, ולנסוע לגבעת שמואל זה 2 דקות" (שם). מר יעקב גבאי העיד כי החנות בה עבדה התובעת נתנה שירות בעיקר ללקוחות מהמגזר הדתי. לדבריו, "במשך כל שעות עבודתה, במופגן ובמכוון התובעת שלחה הודעות במכשיר הסלולארי שלה, שוחחה שיחות פרטיות וכן לעסה מסטיק בצורה מופגנת", ובנוסף "הגיעה... לעבודתה בלבוש אשר אינו הולם שירות אוכלוסיה דתית וזאת ככל הנראה במכוון" (סעיפים 2-3 לתצהירו). מר גבאי נשאל בחקירתו הנגדית מדוע לעיסת מסטיק ושימוש בטלפון הסלולארי פוגעים בעבודה, והשיב - "בכל רשת יש את הכללים שלה. אני בניתי את הכללים לאורך שנים ברשת שלי. מאחר ואני משרת נשים ולא ילדות בנות 17, יש חווית קנייה, כאשר אישה פוגשת בחורה שלועסת מסטיק ומדברת בטל' מן הסתם היא תעזוב ולא תקנה. לאורך כל שנותיה היא לא עשתה את זה אלא רק החלה בחודשים האחרונים" (עמ' 7). מר גבאי הוסיף כי התובעת נהגה כמפורט לעיל "מידי יום בחודשים האחרונים. בליווי עגיל בשפה ועגיל באף שביקשתי בכל צורה להוריד את זה... היא הלכה גם עם מחשוף גדול" (שם). מר גבאי אישר כי למרות התנהגות זו לא רצה לפטר את התובעת אלא הציע לה לעבור לחנות החלופית, שכן "בעברה היא הייתה עובדת מאוד טובה ומאוד מוערכת, מאז שהתחילה לקבל עצות ממועצת פועלים אור יהודה היא השתנתה. ידעתי שהיא בן אדם טוב וניסיתי לעזור לה. חשבתי שהיא באמת רוצה לעבוד בקניון איילון ושכוונותיה טובות" (עמ' 7). מר גבאי נשאל מדוע לא נמסרה עדות מטעם אשתו, גב' תמי גבאי, אשר ניהלה את החנות בגבעת שמואל, והשיב כי העניין עבר לטיפולו האישי ולכן העדיף שלא להטריח עובדים נוספים. לדבריו, ביקר לפחות פעם בשבוע בחנות ובנוסף עקב אחר המתרחש באמצעות מערכת מצלמות שהותקנה בחנויות. מר גבאי הוסיף והעיד כי התובעת סירבה לתקן את דרכיה על אף בקשות חוזרות ונשנות, וכדבריו - "הדברים הגיעו לידי מצב בלתי אפשרי להתקיימות יחסי עובד מעביד באותה חנות. היא הייתה מגיעה מידי יום וההתנהלות הייתה התנהלות של קללות, פרובוקציות, לעיסת מסטיק, פלאפונים. הייתי חייב לעצור את זה ולעשות טיים אאוט" (עמ' 9 לפרוטוקול). לדבריו, התובעת סירבה להגיע לפגישה עימו ו"המשיכה להגיע לחנות ולעורר פרובוקציות" (שם); לכן ובלית ברירה ביקשה ממנה גב' גבאי לעזוב את החנות, לצאת לחופשה (שהייתה משולמת לה לדבריו ככל שהיו לה ימי חופשה צבורים) ולהגיע לפגישה במשרדי החברה. לדבריו, "בסך הכול ניסיתי להביא את העובדת לחזור לעבודה ולהפסיק עם הפרובוקציות או לבוא לפגישה איתי ולהסביר מה היא רוצה" (עמ' 9). מר גבאי הוסיף כי התובעת סירבה לצאת מהחנות, ולכן לא נותרה לו ברירה אלא להזמין משטרה. לדבריו: "... היא עמדה וצעקה וקיללה בחנות בנוכחות לקוחות כשהיא בעצם התבקשה לצאת לחופשה השנתית שלה... יש לי מערכת בקרה, אני צופה בכל החנויות באמצעות טלוויזיה במעגל סגור. ראיתי התנהלות שעלולה להביא למעשה פלילי, ראיתי את זה בזמן אמת בלשכה שלי. ראיתי נופפות של ידיים, ראיתי צעקות והתנהגות שלא אמורה להתקיים. ביקשתי אותה לטלפון והיא לא ענתה, ביקשתי שתגיע אלי לשיחה מייד והיא סירבה" (עמ' 8), ולכן "נתתי הוראה לזמן משטרה כדי לפנות אותה מהחנות" (שם). מר גבאי צירף לתצהירו מכתב שכתב לתובעת ביום 7.12.09 (נספח ב' לתצהירו), ובו נכתב כדלקמן: "בחודשים האחרונים... הפגנת התנהגות שאינה הולמת, הכוללת בתוכה עבירות על כללי החברה, שיחות בפלאפון הפרטי בזמן העבודה, התחצפות, לעיסת מסטיק בזמן העבודה ועוד התנהגויות - כל זה על מנת, לכאורה, לגרום לפיטורין שלך. למרות שיחות של הצוות בחנות, סירבת לשמוע ולהתיישר לקו האתיקה והנהלים של החברה. בתאריך 25.11.09 הודיע לך מנהלת החנות כי הנך יוצאת לחופשה עד לשיחה אצל מנכ"ל החברה, לטובת בירור פשר ההתנהגות הנ"ל. לאור הנ"ל, זומנת לשיחות בראשות מנכ"ל החברה, לא הגעת לאף שיחה שכזו. להזכירך, החל מהתאריך 26.11.09 לא הופעת בעבודה. כל ניסיון ליצור קשר עימך עלה בתוהו... הינך מתבקשת ליצור קשר עם החברה במיידי על מנת להבהיר את מעשייך ולבצע גמר חשבון מולך, עקב התפטרותך". התובעת אישרה כי המכתב האמור נמסר לה, וזאת במהלך הפגישה מיום 10.12.09 (סעיף 19 לתצהירה). ראוי לציין כי על גבי תלוש השכר של חודש 10/09, כפי שצורף על ידי התובעת לתביעתה המקורית, רשם מר גבאי "מחודש הבא יורדו הפסקות בגין שימוש בפלפון בזמן העבודה!!". מר גבאי הוסיף כי במהלך הפגישה מיום 10.12.09 סיפרה לו התובעת "שהיא רוצה לעבור לאיילון, שהיא לא מסתדרת עם תמי ורע לה בגבעת שמואל" (עמ' 10). לכן סיכם עימה כי תתחיל לעבוד בחנות החלופית, וכן כי תוכל לבצע שעות נוספות כבקשתה (כפוף לצרכי הנתבעת); למרות סיכום זה, הודיעה התובעת לאחר מספר שעות כי אין בכוונתה לחזור לעבודתה. לאור זאת שלח לה מכתב נוסף (נספח ג' לתצהירו), בו נכתב כדלקמן: "היום, הגעת למשרדי לשיחה... ביקשת להגדיל את שעות עבודתך מ - 170 ל - 200 שעות חודשיות ואישרתי זאת. בנוסף הוחלט, בהסכמת שני הצדדים, להעבירך לחנות בקניון איילון. מייד בתום השיחה, לאחר שקיבלת את משכורת חודש נובמבר ומיהרת להפקיד אותה בבנק, הודעת כי אינך מתכוונת לחזור לעבודה בחברה... הינך מתבקשת לפצות, בהתאם לחוק, אותי כמעסיקך בסכום של שכר עבודה חודשי בגין אי ההודעה המוקדמת שלך" (התובעת הכחישה כי קיבלה את המכתב האמור, ועם זאת אין מחלוקת ממשית על תוכנו). מר גבאי הכחיש כי התנה את תשלום שכרה של התובעת בהסכמתה לעבור לחנות החלופית, והדגיש כי כלל אינו מתעסק בכך אלא השכר עובר באופן אוטומטי לחשבון הבנק. מר גבאי נשאל לגבי שעות העבודה בחנות החלופית, ואישר כי החנות פתוחה עד השעה 22.00 (כאשר שעת העזיבה בפועל הינה כ - 10 דקות לאחר מכן), ועם זאת יש צוות של 8 מוכרות ו"העבודה מתחלקת בינן לבין עצמם, יש אחת שנוח לה לעבוד בבוקר, אחת בשעות הערב, אנחנו באים לקראתם" (עמ' 7). הכרעה התובעת לא טענה כי פוטרה, אלא כי התפטרה בתנאים אשר מצדיקים תשלום פיצויי פיטורים. הנטל הינו לפיכך עליה, להוכיח את התקיימות התנאים הנקובים בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים). לאחר שקילת הראיות שהוצגו בפנינו, ולאחר שניסיוננו להביא את הצדדים לפשרה לא צלח, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה, ולאור זאת אין לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויי פיטורים. להלן ננמק את החלטתנו. כפי שעולה מהפירוט לעיל, הצדדים לא היו חלוקים על כך שמשך כל שנות עבודתה בנתבעת - ועד לחודש אוקטובר 2009 או סמוך לכך - התובעת הייתה עובדת טובה שביצעה עבודתה לשביעות רצונם המלאה של הממונים עליה, ותוך מערכת יחסים טובה וחברית עם גב' תמי גבאי. בחודש אוקטובר 2009 חל שינוי משמעותי במערכת היחסים, אשר לטענת התובעת החל נוכח כוונת הנתבעת להפחית את היקף משרתה (כוונה שטרם באה לידי ביטוי בשעות עבודתה בפועל או בשכרה כפי העולה מתלושי השכר). יצוין כי התובעת לא פירטה מדוע נדרשה הפחתה בהיקף משרתה וכיצד נמסרה לה ההודעה בקשר לכך; גם מר גבאי לא התייחס לכך כלל. על אף מערכת היחסים הטובה בינה לבין הממונה עליה, התובעת לא העידה כי ניסתה לפנות לגב' גבאי בעל פה ולבקש את החזרת המצב לקדמותו, אלא שלחה הודעה תקיפה בכתב - אשר צוטטה בסעיף 3(ד) לעיל, ונכתבה ככל הנראה על סמך ייעוץ שקיבלה אותה עת ממועצת הפועלים - במסגרתה טענה להרעת תנאים וביקשה מכתב פיטורים, ולחלופין את החזרת היקף משרתה ל - 186 שעות חודשיות. לטעמנו, נוסחו החריף של המכתב - שנכתב טרם שנעשה שינוי כלשהו ומבלי שניכרת פגיעה ולו קלה בשכרה של התובעת - מלמד, בפרט כאשר מצטרפת אליו השתלשלות הדברים בהמשך, כי התובעת לא חפצה להמשיך לעבוד בנתבעת, מטעמיה, וחיפשה דרך להביא את עבודתה לידי סיום תוך קבלת פיצויי פיטורים. התובעת טענה כי יחסה של גב' גבאי אליה השתנה כליל ממועד משלוח המכתב ואילך, אך הסתפקה בטענות כוללניות בקשר לכך בדבר התנכלות ועלבונות, ללא כל פירוט. מר גבאי לעומתה העיד כי התובעת היא ששינתה את התנהגותה בתקופה זו מקצה לקצה, דבר שבא לידי ביטוי בלבוש שאינו הולם את אופי החנות, לעיסת מסטיק מופגנת בניגוד לנהלים, ניהול שיחות בטלפון הנייד תוך כדי זמן העבודה, וכל זאת תוך פרובוקציה מכוונת והתעלמות מבקשותיה של גב' גבאי כי תחדל מכך. לאחר שקילת העדויות, ובהתחשב בהתרשמותנו מאמינותו של מר גבאי, אנו מקבלות את גרסת הנתבעת בדבר השינוי שחל בתקופה זו בהתנהגותה של התובעת. חיזוקים לכך מצאנו בתלוש השכר של חודש אוקטובר 2009, על גביו מצוינת הערה אותנטית בדבר שימוש תדיר בטלפון הנייד תוך כדי זמן העבודה (סעיף 13 לעיל); במכתבו של מר גבאי מיום 7.12.09 (שם), כפי שנכתב בזמן אמת וקבלתו אושרה על ידי התובעת; וכן בעובדה כי התובעת כלל לא התייחסה בעדותה לטענות שהועלו כלפיה ולא הכחישה אותן; נהפוך הוא - באת כוחה ניסתה לטעון במסגרת החקירה הנגדית כי מדובר בהתנהגות נורמטיבית שאין לראותה כלל כהפרת משמעת. לא נשמט מעינינו כי הנתבעת לא הביאה למתן עדות את גב' גבאי אשר הינה עדה נדרשת ומתבקשת; על אף חסר זה, שלא ניתן לו הסבר מספק, שוכנענו כי עדותו של מר גבאי הייתה אמינה יותר מזו של התובעת. לאחר שהתנהגותה של התובעת הלכה והחריפה וגב' גבאי לא הצליחה להתמודד עימה, נמסר לתובעת - בסוף חודש נובמבר 2009 - שעליה לעבור לחנות הנתבעת בקניון איילון ברמת גן. התובעת הודיעה כי היא מסרבת לכך; בתגובה לכך הודיעה לה גב' גבאי כי עליה לצאת לחופשה לאלתר ולעזוב פיזית את החנות, עד שתתקיים פגישה בקשר להמשך עבודתה עם מנהל הרשת מר גבאי. אין חולק כי התובעת סירבה לעזוב את החנות, ואנו נותנים אמון בעדותו של מר גבאי כי עשתה כן תוך פרובוקציה מכוונת והתעלמות בוטה מהנחיות מפורשות שניתנו לה על ידי הממונים עליה. משכך, הוזמנה משטרה לצורך פינויה של התובעת מהחנות, ובשלב זה הסכימה לעזבה מרצונה. בהתחשב בכך שהזמנת המשטרה נדרשה נוכח התנהגותה הבוטה של התובעת, וכך גם הדרישה ממנה כי תצא לאלתר לחופשה עד לפגישתה עם מר גבאי - לא שוכנענו כי יש לראות בכך הרעה מוחשית של תנאי העבודה, או נסיבות אחרות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהתובעת כי תמשיך בעבודתה. נדגיש בהקשר זה, כי מעסיק אינו יכול להחליט על הוצאת עובד לחופשה לאלתר, ודאי לא כצעד משמעתי, ודאי לא כאשר ימי החופשה הינם על חשבון העובד. על אף זאת, שוכנענו כי התנהגותה של התובעת - אשר סירבה בתוקף לעבור לחנות החלופית כפי שהתבקשה, והמשיכה כל אותה עת בהתנהגות פרובוקטיבית אשר הפריעה להתנהלות השוטפת של חנות המפעל - לא הותירה ברירה והנתבעת רשאית הייתה להורות לה להפסיק להתייצב בחנות בגבעת שמואל ולהגיע מיידית לפגישה עם מנהל הנתבעת, כאשר בתקופת הביניים הקצרה שעד לפגישה התבקשה שלא לעבוד בפועל (אם כי אמורה הייתה לקבל שכר בגין ימים אלו). לא נשמט מעינינו כי הנתבעת לא המציאה את צילומי האבטחה מיום עבודתה האחרון של התובעת בחנות, שיכולים היו - ככל שנשמרו - לתמוך בעדותו של מר גבאי לגבי התנהגותה של התובעת. על אף זאת, וכאשר שני הצדדים המציאו ראיות דלות וחלקיות בלבד, שוכנענו כאמור כי גרסתה של הנתבעת מהימנה יותר מזו של התובעת. התובעת טענה כי עצם הדרישה ממנה לעבור לחנות החלופית מהווה הרעת תנאים מוחשית, אך לא שוכנענו בכך. כפי שעולה מהפירוט העובדתי לעיל, התובעת התגוררה בתל אביב בתקופה הרלוונטית, ועבדה בחנות המפעל בגבעת שמואל. החנות החלופית אליה התבקשה לעבור הינה בקניון איילון ברמת גן - כאשר המרחק בין שתי החנויות הינו זניח ולא יכול להיחשב כהרעת תנאים. התובעת אמנם טענה כי נדרשו "מספר אוטובוסים" לצורך הגעה לקניון איילון וכי משך זמן הנסיעה ארוך משמעותית, אך לא הוכיחה טענתה זו בכל דרך והסתפקה בטענות כוללניות. התובעת אף סתרה את עצמה בקשר לכך, שכן הסתבר שבתקופה הרלוונטית היה לה רכב אשר באמצעותו הגיעה למקום העבודה. גם טענותיה של התובעת בדבר שעות עבודה ארוכות יותר בחנות החלופית, או בדבר עבודה במוצאי שבת - אינן מלמדות כשלעצמן על הרעת תנאים מוחשית. גם אם החנות עצמה פתוחה שעות ארוכות יותר - מדובר בעבודת משמרות; התובעת לא מחויבת הייתה לעבוד עד השעה 22.00, וכלל לא ניסתה להתחיל בעבודה ולראות אם ניתן לשבצה במשמרות התואמות את רצונותיה. התובעת מחויבת הייתה לפיכך לעבור לחנות החלופית כפי שנדרשה, וסירובה לעשות כן אינו מזכה אותה בפיצויי פיטורים. לסיכום נקודה זו - התובעת בחרה להתפטר לאחר שהתבקשה, הן בסוף חודש נובמבר 2009 והן בפגישתה עם מר גבאי מיום 10.12.09, לעבור לעבוד בחנות הנתבעת בקניון איילון ברמת גן. התובעת לא הוכיחה הרעת תנאים מוחשית, או נסיבות אחרות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנה להמשיך בעבודתה. משכך, אינה זכאית לפיצויי פיטורים וזאת מבלי שיש צורך לבחון את התקיימות התנאים הנוספים הנדרשים לצורך הוכחת זכאות מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. זכאות התובעת לגמול שעות נוספות התשתית העובדתית התובעת העידה כי עבדה באופן קבוע "בשעות ממושכות ובמשמרות רבות" (סעיף 10.1 לתצהירה), בין חמישה לשישה ימים בשבוע, כאשר "ברוב המקרים עבדתי בימי ב' וד' משמרת כפולה בת 12 שעות ובימי א', ג', ה' ו - ו' עבדתי משמרת רגילה בת כ - 6 שעות" (סעיף 10.2). התובעת צירפה דו"חות נוכחות בגין שבעה חודשים (נספחי א' לתצהירה - המתייחסים לחודשים 12/08 - 3/09, 5/09, 6/09, 9/09), וחישבה כי הפרש גמול השעות הנוספות המגיע לה בגין חודשים אלו הינו 1,188 ₪. עיון בדו"חות מעלה כי במרבית השבועות עבדה התובעת יומיים בשבוע משמרות כפולות מבוקר עד ערב. התובעת הוסיפה כי אין בידיה דו"חות נוכחות בגין החודשים הנוספים, ובמסגרת גילוי המסמכים טענה הנתבעת כי הדו"חות אינם שמורים אצלה; לאור זאת, התובעת עותרת לפיצוי בגין "נזק ראייתי בשיעור הגמול החודשי הממוצע של החודשים בהם בוצעו שעות נוספות על ידי", בסך של 169 ₪ לחודש (שהינו הגמול הממוצע בשבעת החודשים לגביהם מצויים דו"חות), וסה"כ 8,152 ₪. מר גבאי העיד כי התובעת קיבלה את שכרה במלואו, לרבות גמול שעות נוספות בהתאם לשעות עבודתה בפועל (סעיף 6 לתצהירו; תלושי שכרה צורפו כנספח א' לתצהיר מטעמו ומעידים על תשלום גמול שעות נוספות מדי פעם). בחקירתו הנגדית אישר כי למיטב ידיעתו התובעת קיבלה גמול שעות נוספות כדין רק עבור שעות שמעבר ל - 186 שעות חודשיות, אך לא בגין שעות נוספות יומיות או שבועיות (עמ' 10). לדבריו, "אני לא מומחה לנושא, אני עובד עם מכפל והם עושים את השכר, ההוראה שלי היא לעבוד כחוק" (שם). מר גבאי נשאל אם דו"חות הנוכחות לתקופת עבודתה של התובעת אכן לא נשמרו, והשיב - "יכול להיות. אני לא מבין בזה. הטרדת את החברה בבקשות חוזרות ונשנות מדי יום..." (עמ' 11). הכרעה כפי שעולה מהפירוט לעיל, התובעת חילקה את תביעתה בנוגע לגמול השעות הנוספות לשני חלקים - גמול שעות נוספות אשר חושב באופן דקדקני בהתייחס לשבעת החודשים לגביהם הוצגו על ידה דו"חות נוכחות מפורטים, וגמול שעות נוספות כללי בהתייחס ליתרת תקופת עבודתה, לגביה לא הוצגו דו"חות נוכחות כלשהם. בכל הנוגע לגמול השעות הנוספות בגין שבעת החודשים לגביהם הוצגו דו"חות נוכחות - הנתבעת למעשה לא העלתה כל טענה הגנה. הנתבעת אמנם טענה בסיכומיה כי התובעת קיבלה גמול שעות נוספות בגין שעות עבודה שעלו על 186 שעות לחודש, אך גמול השעות הנוספות הקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) הינו יומי ושבועי (סעיף 1 לחוק), כך שלא די בתשלום על בסיס חודשי. עוד טענה הנתבעת כי התובעת לא העלתה טענות בעניין זה במהלך תקופת עבודתה ואף לא בכתבי התביעה המקוריים שהוגשו על ידה, אך מדובר בהוראת חוק קוגנטית וממילא אין רלוונטיות לשאלה אם העובד דרש את קיום הזכות או אף ויתר עליה. הנתבעת לא העלתה כל טענה כנגד התחשיב המפורט שביצעה התובעת, לא סתרה אותו ולא הציגה תחשיב נגדי. משכך, התובעת זכאית לגמול השעות הנוספות כפי שחושב על ידה בהתייחס לשבעת החודשים לגביהם הוצגו דו"חות נוכחות, בסך של 1,188 ₪ ובצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה. בכל הנוגע לגמול שעות נוספות בגין יתרת תקופת העבודה - סעיף 26ב'(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (להלן: חוק הגנת השכר), אשר נכנס לתוקף ביום 1.2.09, קובע כי "בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו...". סעיף 26ב'(ג) מבהיר כי העברת נטל ההוכחה למעסיק תהא "רק בעד מספר שעות נוספות שאינו עולה על 15 שעות נוספות שבועיות או שאינו עולה על שישים שעות נוספות חודשיות". בפסיקת בית הדין הארצי שקדמה לתיקון האמור נקבע כי מוצדק להעביר את נטל ההוכחה למעסיק, בכל הנוגע לשעות עבודתו של העובד, ככל שלא עמד במחויבויות החוקיות המוטלות עליו בדבר ניהול פנקס שעות עבודה (סעיף 25 לחוק שעות עבודה ומנוחה) ופנקס שכר (סעיף 24 לחוק הגנת השכר). בלשונה של השופטת לאה גליקסמן: "לנוכח השינויים במגמת הפסיקה והחקיקה בעניין נטל הראייה להוכחת תביעות שעניינן מימוש זכויות מכוח חוקי המגן; לנוכח הצורך להבטיח כי העובדים מכל השכבות במשק יוכלו לממש את זכויותיהם מכוח חוקי המגן; לנוכח הגידול בהיקף התופעה של התעלמות מעבידים מחובות רישומיות ואי ציות לחוקי המגן, מן הראוי לתת ביטוי מעשי לנפקות המשפטית של הפרת המעביד את חובותיו הרישומיות, דהיינו חובותיו לנהל פנקס שכר, פנקס שעות עבודה ומנוחה, מתן אישורים לעובד וחובות אחרות החלות עליו על פי הדין. יש להחיל את ההלכה שנקבעה לעניין אי ניהול פנקס חופשה על אי קיום חובות רישומיות אחרות, דהיינו לקבוע כי בהעדר רישומים בקשר לעבודתו של העובד כמתחייב מהוראות חוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק" (ע"ע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים, מיום 12.11.08; להלן - עניין ימית). עוד הובהר בפסיקת בית הדין הארצי, כי לצורך העברת הנטל למעסיק כאמור לעיל נדרש כי העובד יוכיח "דבר מה ראייתי" לגבי מכסת השעות הנוספות שבוצעה על ידו (ע"ע 280/08 אושרי זגורי - חברת השמירה בע"מ, מיום 3.5.10). במקרה שלפנינו, התובעת העידה כי עבדה לאורך כל תקופת עבודתה פעמיים בשבוע במשמרות כפולות, בין השעות 9.00 ל - 20.00 לערך, מבלי שקיבלה בגין כך גמול שעות נוספות כדין. מר גבאי לא סיפק בתצהירו או בחקירתו כל גרסה עובדתית נוגדת בהתייחס למתכונת עבודתה של התובעת, ולכן אין סיבה שלא לקבל את גרסתה של התובעת בקשר לכך - שאף נתמכה בדו"חות הנוכחות החלקיים שהוצגו על ידה ומהווים "דבר מה ראייתי" כנדרש. מר גבאי לא נימק - על אף שנשאל בקשר לכך - מדוע לא הוצגו על ידי הנתבעת דו"חות הנוכחות ביחס ליתרת תקופת עבודתה של התובעת, ויש לפיכך להניח כי ככל שהדו"חות היו מוצגים היה בהם כדי לתמוך בגרסתה העובדתית של התובעת. מר גבאי אף אישר בחקירתו כי התובעת לא קיבלה גמול שעות נוספות כדין ככל שביצעה שעות נוספות יומיות או שבועיות, אלא רק ככל שהיקף משרתה החודשי עלה על 186 שעות. כפי שעולה מהפירוט לעיל, ביחס לתקופת עבודתה של התובעת החל מיום 1.2.09 ואילך קבע המחוקק במפורש את העברת נטל ההוכחה למעסיק, בנוגע להיקף מירבי של 60 שעות חודשיות נוספות, ככל שהמעסיק לא הציג פנקס שעות עבודה כחוק. ביחס לתקופה שקדמה לכך חלה הלכת ימית, הקובעת אף היא את העברת נטל ההוכחה למעסיק במקרים המתאימים. בנסיבותיו של מקרה זה - כאשר התובעת העידה ולא נסתרה כי מתכונת עבודתה השגרתית כללה שתי משמרות כפולות בשבוע, כאשר לא הוצגה כל גרסה עובדתית נוגדת על ידי הנתבעת, כאשר הנתבעת לא הציגה את דו"חות הנוכחות החסרים בלא לספק כל הסבר לכך, וכאשר אין מחלוקת כי התובעת לא קיבלה גמול שעות נוספות כדין (אלא רק באופן חלקי ככל שהיקף שעות עבודתה החודשיות עלה על 186 שעות) - שוכנענו כי יש הצדקה לפסוק לזכות התובעת את גמול השעות הנוספות כפי שחושב על ידה, בין במישרין ובין כפיצוי בגין הנזק הראייתי שנגרם לה (עב' (ב"ש) 2801/02 זומי גודווין - אילת אין בע"מ, מיום 8.6.05; עב' (ת"א) 300315/99 פואד ח'יר - עמישב שירותים בע"מ, מיום 22.9.05), בסך של 169 ₪ בגין כל אחד מחודשי עבודתה הנוספים, ובסה"כ 8,152 ₪ (בהתאם לחישוביה שלא נסתרו). סיכום סוף דבר - התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן: גמול שעות נוספות בסך של 1,188 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.5.09 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; גמול שעות נוספות בסך של 8,152 ₪ בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה מיום 1.6.07 (מחצית התקופה מטעמי נוחות) ועד התשלום בפועל; הוצאות המשפט - בהתחשב בתוצאה לעומת סכום התביעה - בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע"מ, לתשלום תוך 30 יום מהיום שאם לא כן ישא הסכום ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. מסכומים אלו יופחת סך של 4,200 ₪, אשר קיבלה התובעת באמצעות תיק ההוצאה לפועל, בהתאם להסכמה בין הצדדים שפורטה לעיל. לסכום זה יתווספו ריבית כדין והפרשי הצמדה מהיום בו קיבלה אותו התובעת לידיה ועד למועד בו יבוצע התשלום. דמסמכיםהרעת תנאים