סעיף 300א לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לגזור על מורשע בעבירת הרצח עונש מופחת מעונש מאסר העולם הקבוע בצד עבירת הרצח. "סעיף 300א לחוק העונשין מבקש לאזן בין הצורך להטיל עונש מרבי על כל מי שמורשע בעבירת רצח ופוגע בערך קדושת החיים, ובין מצבים חריגים של הפרעה נפשית חמורה, ליקוי בכושרו השכלי, מצוקה נפשית קשה עקב התעללות חמורה ומתמשכת וכן מצבים בהם חרג הנאשם במידה מועטה בלבד מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, המצדיקים ענישה מופחתת ככל שהם קשורים בקשר סיבתי למעשה הרצח. הוראת החוק יוחדה לעבירת הרצח משום שזוהי עבירה חריגה בחוק העונשין במובן זה שלבית-המשפט אין כל שיקול דעת בגזירת העונש- בניגוד לגזירת העונש בעבירות אלימות חמורות אחרות הגם שהובילו לתוצאה של המתה - והסעיף מטיל על בית המשפט חובה לדון נאשם שהורשע בעבירת רצח לעונש של מאסר עולם". (מ. אדד וח. חימי "עבירות אלימות: מחלות נפש, הפרעות נפשיות, הפרעות אישיות ומה שביניהן, והשפעתן על האחריות הפלילית" סוגיות יישומיות בפסיכולוגיה משפטית 149, 166 (ד.יגיל ומ. זכי עורכים, 2011). במסגרת סעיף 300א לחוק העונשין, ניתן לבית המשפט שיקול דעת להתחשב במצבו הנפשי או בליקוי בכושרו השכלי של נאשם ולהפחית מעונש החובה שבחוק (מאסר עולם), מבלי לגרוע מאחריותו הפלילית, כפי שצויין בהלכת מאירוב: "ההוראה נתפסת כמעניקה מעין "סעד מן הצדק" במקרים יוצאי דופן וחריגים, בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על רוצח כעניין שבחובה (פרשת זורבליוב, 558; פרשת שמן, 296; ע"פ 8198/96 עטיה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1196, 1197; פרשת ברדה, שם). משכך, נדרש כי מידת הפגיעה הנפשית, בה לוקה הנידון עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי, תחסר אך במעט מזו של בעל "חסר יכולת של ממש", ותכוון אל מי ש"מצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים" (פרשת מליסה, 67; פרשת דניאל, שם)."(ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל, ( 16.11.2006)). תנאי סעיף זה, דומים הם לתנאי סייג היעדר שפיות הדעת, אלא שתחת "מחלה שפגעה ברוחו" נדרשת "הפרעה נפשית חמורה", או "ליקוי בכושרו השכלי" ותחת "חסר יכולת של ממש" קיים מבחן מקל יותר אשר דורש הגבלת יכולת "במידה ניכרת" (ראה: ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל הנ"ל, והשווה גם ע"פ 7761/95 אבו חמאד נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3) 245, 251 (1997); ע"פ 396/01 ברדה נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 854, 861-860 (2002)).   הכניסה לגדרי סעיף 300א לחוק העונשין, קשה היא, ושמורה למקרים חריגים, נדירים ויוצאי דופן. עמד על כך בית המשפט העליון בעניין ארשיד:   "גם בהתקיים איזו מן הקטגוריות הקבועות בסעיף 300א לחוק העונשין הענישה המופחתת היא "בבחינת סייג נדיר ויוצא דופן לכלל הרחב של ענישת חובה בעבירת רצח" (עניין פרישקין, פסקה 5 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ע"פ 7926/00 דיפני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 817, 824 (2004))" (ע"פ 5253/07 ארשיד נ' מדינת ישראל ( 22.12.2008), וראה גם מאמרם של מ. אדד וח. חימי לעיל, בעמ' 167). מתוך כך, וכפי שמלמד סעיף 300א, על המבקש לזכות בענישה מופחתת לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: (א) קיומה של "הפרעה נפשית חמורה" או "ליקוי בכושר השכלי"; (ב) הגבלה ניכרת של יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או את הפסול הטמון במעשהו או להימנע מעשיית המעשה; (ג) קשר סיבתי בין השניים (ראו: עניין מאירוב הנ"ל, ע"פ 5951/98 מליסה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, 69 (2000); וכן עניין ארשיד הנ"ל).   כמו כן, ובניגוד לאופן הוכחת סייג לאחריות פלילית, הנטל להוכיח את קיומם של תנאים אלו מוטל על הנאשם, וזאת ברמת שכנוע של מאזן ההסתברויות (ראו: ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 15 ( 7.2.2008); וכן עניין ארשיד הנ"ל). משפט פלילימאסררצח