ערבון בערעור

תקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, דנות בחובה המוטלת על מערער להפקדת ערובה בערעור להבטחת הוצאות המשיב. תקנה 428 קובעת כי הרשם יקבע את סכום הערבון שעל המערער להפקיד ותנאיו, ואילו תקנה 429 קובע, כי: "רצה המערער ליתן ערובה אחרת במקום הערבון, יצרף הודעה מתאימה לכתב הערעור והרשם רשאי, על פי צד אחד, להרשות לו מתן ערובה סבירה אחרת להנחת דעתו במקום הערבון במועד שקבע לכך, וימציא לו הודעה על כך; לא הרשה מתן ערובה אחרת, יקבע את סכום הערבון שעל המערער להפקיד ואת המועד". בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן-התקנות) אין תקנות מקבילות לתקנות 427 עד 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינן חיוב תובע בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבע, אך בהתאם לפסיקה, בית הדין רשאי לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנות אלה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט -1969 [ראה: דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391]. יחד עם זאת, יש לתת משקל לעובדה שמתקין התקנות נמנע מלהתקין תקנות המטילות חובה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הערעור. מעובדה זו מתחייב כי הכלל הוא שאין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה. על השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור ראו: ע"ע 251/03 דוד אילוז - מישל אילת הסעות בע"מ (החלטה מיום 22.6.2004) אליו הפנו הצדדים ואף בש"א (ארצי) 1394/04 גביש שלטים בע"מ ואח' - נעמה כץ (החלטה מיום 12.9.2004), כאשר אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר.ערבוןערעור