המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה, הוא עיקר עיסוקו של המפעל ולא פעולתו של העובד הבודד. משכך, אף אם התובע לא עבד בהכנת המוצרים מהפרופילים של האלומיניום, היה זה בין עיסוקיה של הנתבעת ואף אם העיקר היה - כטענתה - התקנת פרגולות מאלומיניום, התובע התקין את אותם מוצרים בבתי הלקוחות, ובמילים אחרות, עסק בהרכבת מוצרי האלומיניום במבנים. על כן, לדעתנו - ענו הנתבעת והתובע על הגדרת מפעל בענף המתכת, ולפיכך, חל על יחסיהם צו ההרחבה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תחולת צו ההרחבה בענף המתכת: פתיח עניינה של תובענה זו בשאלה, האם זכאי התובע (להלן: התובע), לזכויות שונות מתחום משפט העבודה המגן - פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת חלקית, גמול שעות נוספות, הבראה, פידיון חופשה, דמי "חגים", הפרשי הפרשות לגמל ותוספת ותק - בגין תקופת עבודתו בנתבעת, עמיאל תעשיות צל בע"מ (להלן: הנתבעת ו/או החברה). בבסיס המחלוקת בין הצדדים, עומדת השאלה, האם חל על יחסיהם צו ההרחבה בענף תעשיית המתכת, החשמל והאלקטרוניקה - במלאכה ובתעשיה הזעירה [צורף כנספח י"ב לכתב התביעה; י"ז לתצהיר התובע - ת/1 (להלן: צו ההרחבה)]. נכריע בשאלה זו תחילה ובהתאם לתוצאה, נבחן את הזכויות האחרות הנתבעות. עובדות בדיון המוקדם, ביום 30.3.11, הוסכמו העובדות הרלבנטיות, שאינן שנויות במחלוקת, ואלה הן: התובע החל את עבודתו ביום 3.12.96 וסיים עבודתו ביום 10.10.09. התובע פוטר מעבודתו. שכרו של התובע במועד סיום עבודתו היה שכר שעתי ועמד על 32.29 ₪. לתובע שולמו פיצויי פיטורים בסך של 40,704.78 ₪, כאשר קיימת מחלוקת באם זכאי התובע לסכום הגבוה מזה. קיימת מחלוקת באם חל ביחסים של הצדדים צו ההרחבה בענף המתכת. החל משנת 2007 שונה שכרו של התובע על פי התלושים, כאשר מחודש 9/07 החלה הנתבעת לשלם לתובע על פי שכר שעתי, תוך אבחנה בתלוש בין שכר שעה לשכר שעה נוספת, כאשר קודם למועד זה שולם לתובע שכר גלובאלי. לאחר ששמענו את הצדדים, קראנו את סיכומיהם, לרבות תשובת התובע לסיכומי הנתבעת, וחזרנו ועברנו על כל החומר שהוגש לתיק בית-הדין - הננו קובעים עובדות נוספות, כדלקמן: בתקופה הרלבנטית לתביעה, עסקה הנתבעת במתן שירותי אספקת פרגולות ומתקני הצללה אחרים מאלומיניום, והתקנתם אצל לקוחותיה. הנתבעת העסיקה במהלך התקופה הרלבנטית, לא יותר מ-18 עובדים. הנתבעת לא עסקה בייצור אלומיניום, אולם, ביצעה עבודות קבלניות במוצריו, לפי דרישת הלקוחות, והיה לה בית-מלאכה, בו הוכנו המוצרים מאלומיניום, לאחר שניקנו פרופילים ממפעל אלומיניום ונחתכו למידות המתאימות להתקנה. כאשר התובע הועסק כמתקין אצלה, יחד עם צוות התקנות ולא היה "פועל ייצור". מתחילת דרכו בנתבעת, משך כ-10 שנים, עבד התובע כעוזר מתקין בצוות של מר מוטי יולזרי ז"ל, אחד מבעלי המניות והשותפים בנתבעת, עד שנת 2006, אז הפך התובע להיות ראש צוות התקנה. בשנת 2007 חלה ירידה משמעותית בהיקף פעילותה של הנתבעת, עקב משבר כלכלי, וכתוצאה מכך חל השינוי בשכרו של התובע ותחת שכר חודשי גלובלי החל לקבל תשלום לפי שעות עבודה, וגם "שעות נוספות". התובע לא מחה על שינוי זה, על אף שהוא ניכר בתלושי השכר, עד הגשת תביעתו הנוכחית. התובע לא בוטח בקרן פנסיה מתחילת עבודתו בנתבעת ועד 31.12.07, אלא, רק מיום 1.1.08, בהתאם לצו ההרחבה הכללי במשק, בעניין חובת ביטוח פנסיוני. ביום 14.9.09, קיבל התובע הודעת פיטורים ובה הודעה מוקדמת על כך שעבודתו תופסק בתאריך 10.10.09. הפסקת עבודתו של התובע בנתבעת נבעה ממכירתה לחברה אחרת, ומיד עם סיום עבודתו בנתבעת, המשיך התובע, החל מיום 11.10.09, לעבוד בחברה חדשה, שרכשה את הנתבעת. עם סיום עבודתו בנתבעת, נערך לתובע חישוב פיצויי פיטורים, לפי שכר קובע של 4,875 ₪ לחודש, אך, בשל קשיים כלכליים - ובהסכמתו - לא שולם לו מלוא הסכום שהגיע לו - לשיטת הנתבעת - 58,700 ₪ [לפי טופס 161 - נספח ח' לכתב התביעה], והיא נותרה חייבת לו, לשיטתה, 7,494 ₪. לאחר שהנתבעת גייסה את יתרת חובה לתובע, לפי חישוביה, התקשר מנהל הנתבעת, מר עוזי עמיאל (להלן: עוזי) לתובע, על מנת לשלם לו את ההפרש שנותר לזכותו, אך, התובע לא ענה לפניותיו והגיש את התביעה. דיון והכרעה נקדים ונאמר, כי, ככלל, העדפנו את דבריו של עוזי על פני דברי התובע, בכל הקשור לדברים שהוחלפו ביניהם. עם זאת, יש נקודות בהן קיבלנו את גרסתו של התובע - מטעמים משפטיים, שיפורטו בהמשך. כאמור, הסוגיה שתשליך על היקף הזכויות הנתבעות, עוסקת בתחולתו של צו ההרחבה על יחסי הצדדים. נקדים ונאמר, כי לא שבענו נחת מהתנהלותה של הנתבעת, אשר תחילה הכחישה לחלוטין את תחולת צו ההרחבה האמור, או צו הרחבה ספציפי אחר על יחסיה עם התובע, ואילו בסיכומיה, טענה, שמתאים לעניינה צו ההרחבה בענף הבניין, אך הנושא לא נדון, מאחר שהתובע לא העלה זאת כטענה חלופית [ס' 21-18 לסיכומים]. נבחן, אפוא, את המצב לאשורו. צו הרחבה בפתיח לצו ההרחבה נקבע, כי ההוראות המורחבות יחולו: "על העובדים והמעבידים בישראל בתעשיה ובמלאכה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, עד 20 עובדים למפעל, ולמעט עובדים שתנאי עבודתם הוסדרו או יוסדרו בהסכמים קיבוציים ומעבידיהם; וכן למעט עובדים ומעבידים בתחום פיתוח תוכנה בענף האלקטרוניקה." ואילו בין ההגדרות, שבפרק א' לצו ההרחבה, מוגדר "מפעל" או "מעסיק" כך: "כל מפעל, או מעסיק בענפי המתכת, החשמל והאלקטרוניקה המעסיק עובדים שכירים לשם ייצור או הרכבה בענפים האלה: מתכת, ... אלומיניום ומוצריו למבנים ותעשיה, ... עבודות מסגרות למבנים ותעשיה". המבחן המכריע לצורך חלות צו הרחבה, הוא עיקר עיסוקו של המפעל ולא פעולתו של העובד הבודד. משכך, אף אם התובע לא עבד בהכנת המוצרים מהפרופילים של האלומיניום, היה זה בין עיסוקיה של הנתבעת ואף אם העיקר היה - כטענתה - התקנת פרגולות מאלומיניום, התובע התקין את אותם מוצרים בבתי הלקוחות, ובמילים אחרות, עסק בהרכבת מוצרי האלומיניום במבנים. על כן, לדעתנו - ענו הנתבעת והתובע על הגדרת מפעל בענף המתכת, ולפיכך, חל על יחסיהם צו ההרחבה. בסיכומיה, ניסתה הנתבעת ללמוד גזירה שווה מפסיקה קודמת של בית-דין זה [תיק עב 3715/06 חיג'אזי - בנימין ק. מ. תעשיות בע"מ (24.9.09, במאגר ממוחשב)], אולם - אין הנדון דומה לראיה. בסיכומי הנתבעת נטען, כי באותו עניין הסיק בית-הדין שהרכבת פרגולות משתייכת לענף הבניין, ברם, נושא "הרכבת פרגולות" נזכר שם בקשר לעבודות הנכללות בתוך "הקמת קונסטרוקציות מעץ לכיסוי גגות ..." [ס' 19 לפסה"ד; ההדגשות הוספו], ומאחר שהנתבעת שם הודתה, "כי תחום עיסוקה העיקרי הוא כיסוי גגות ..." [ס' 20 לפסה"ד - ההדגשה שלנו] - נקבע שחל עליה צו ההרחבה בענף הבניין. שונה המצב לגבי הנתבעת שלפנינו, אשר עיסוקה בתחום המתכת ואינה עוסקת בעבודות עץ. לפני שנמשיך ונבחן את הזכויות הנתבעות בהתאם, נציין, כי צו ההרחבה פורסם ביום 27.9.04, והנתבעת טענה, כי ככל שייקבע שהוא חל עליה, הרי הוראותיו מחייבות רק ממועד זה, שכן, אין אפשרות להחילו רטרואקטיבית. בסיכומי התשובה מטעם התובע - אשר תובע זכויות כספיות רק משנת 2003 (7 שנים לפני מועד הגשת תביעתו - 7.10.10) - נטען, כי יש זכויות שאינן מושפעות מתחולת צו ההרחבה ואחרות זהות לזכויות הקבועות בצוי הרחבה כלליים, וכן, כי חלק מהתשלומים יש לזקוף על חשבון שנים עברו, והזכויות הנתבעות הן עבור תקופה "קודם לתקופת ההתיישנות" [ס' 10, שם]. נתייחס לנקודה זו בהמשך, במידת הצורך, אך נבהיר כבר עתה, כי מקום בו הנתבעת הסתפקה בטענה כללית כנגד חישובי התובע, מבלי לערוך את החישוב המתבקש, לפי עמדתה, והשלכתו על הסכום הנתבע - לא על בית-הדין לערוך חישוב במקומה ויש שהעדפנו, בשל כך, את חישובי התובע. זאת ועוד, ידיעה שיפוטית היא, כי בענף המתכת היו קיימים צוי הרחבה מימים ימימה, על תיקוניהם, מעת לעת, לרבות בתאריך התחלת עבודת התובע אצל הנתבעת. תוספת ותק התובע טען - כי מכוח צו ההרחבה היה על הנתבעת לשלם לו תוספת ותק בגובה חצי אחוז לכל שנה, אבל, היא לא עשתה כן ועל כן, תבע תשלום בסך 11,514 ₪, בהתאם לחישוב שצורף לתצהירו [ת/1, ס' 36 ונספח כ"ה]. בתצהיר הנתבעת לא התייחסו כלל לנקודה זו; ובסיכומיה כל שנטען הוא, כי יש לדחות את הטענה מאחר שהיא נשענת על תחולת צו ההרחבה [ס' 31, שם]. לאחר שקבענו, כי צו ההרחבה חל על יחסי הצדדים ובהיעדר חישוב נגדי מצד הנתבעת - יש לקבל את מלוא התביעה ברכיב זה ואנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכום שתבע - 11,514 ₪. עוד אנו קובעים, כי יש להוסיף לשכר הקובע, לחישוב הזכויות האחרות, את תוספת הותק, כפי שחישב התובע, במועדים הרלבנטיים [ת/1, ס' 10, סיפא]. הודעה מוקדמת התובע דרש תשלום השלמת "הודעה מוקדמת", בטענה, כי לא ראה רכיב זה בתלושי השכר [כתב התביעה, ס' 34]; בתצהירו הוסיף, כי עבד בתקופת ההודעה המוקדמת [ת/1, ס' 37]; ובסיכומיו חזר על הטענה, כי בהתאם להוראות חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 - יש לתת לו "הודעה מוקדמת של חודש ימים לאור וויתקו בנתבעת." [שם, ס' 53]. כאשר מעביד נותן לעובד הודעה מוקדמת, מראש, על המועד הצפוי להפסקת עבודתו, והעובד ממשיך לעבוד עד אז - הרי זו הודעה מוקדמת, כמשמעה בחוק, ודי בשכר המשולם לו באותה תקופה, כחלף "הודעה מוקדמת", בהתאם לחוק. הנתבעת, בהגינותה, ציינה את ההודעה המוקדמת שקיבל התובע, כבר ביום 14.9.09, שעבודתו תסתיים ביום 10.10.09, וטענה, כי טענת התובע היא, למעשה, שלא שולם לו שכר בגין עשרת הימים בהם עבד בחודש 10/09, שכן, הציג תלוש שכר לחודש 9/09 ומיום 11.10.09 עבד בחברה החדשה. היא מוסיפה, כי טענה זו לא הוכחה ולחלופין - מסכימה, כי יש לזכות את התובע בסכום של 1,525 ₪ עבור ימי העבודה בחודש 10/09. אכן, התובע חתום על מסמך הפסקת העבודה, שקיבל ביום 14.9.09, וקצב את תקופת העסקתו בנתבעת עד 10.9.09, כולל [נספח א' לתצהירו - ת/1]. מכאן, שאם קיבל תשלום עבור תקופה זו, היה די בכך כדי לענות על דרישת ההודעה המוקדמת, וככל שלא התקבל תשלום מסוים, היה התובע אמור לציין זאת במפורש, הן בכתב התביעה והן בתצהירו. יחד עם זאת, כבר נפסק, כי טענת מעביד ששילם לעובד שכר ותשלומים אחרים שהגיעו לו בקשר לעבודתו או לסיום עבודתו, היא במהותה טענת "פרעתי" והנטל להוכיח אותה מוטל על המעביד [דב"ע (ארצי) נד/3-188 חליל אחסן מוחסן - מרכז מוסדות זוועהיל (27.10.1992); דב"ע (ארצי) נד/3-19 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ - יוסף גאנם ואח' (19.12.1994); בר"ע (ארצי) 20311-05-10 אופוס שירותי כ"א בע"מ - חנה מהדרי (17.10.2010); ע"ע 42463-09-11 גד גולן (יואב ברמץ) - נגריית שירן בע"מ (18.3.2013) - כולם במאגר ממוחשב]. משכך - ומאחר שהתובע אינו חולק על התשלומים שקיבל בחודש 9/09, ברם, אין לפנינו תשלומים לחודש 10/09 - אנו פוסקים, כי על הנתבעת להשלים לתובע את התשלום בו הודתה, בגין חודש זה - 1,525 ₪, כיתרת "הודעה מוקדמת". פיצויי פיטורים הנתבעת חישבה את השכר הקובע לפיצויי פיטורים, לפי שכר התובע בחודש העבודה האחרון, שעמד על 4,875 ₪, מבלי להביא בחשבון, כי עד כשנתיים לפני סיום העסקתו, קיבל התובע שכר חודשי גלובלי, ששיעורו היה שונה; ואילו התובע ערך את חישובו, ברכיב זה, לפי השכר הגלובלי שקיבל עד חודש 8/07, מבלי להביא בחשבון, שבשנתיים האחרונות להעסקתו, קיבל שכר אחר. לטענת התובע - שינוי אופן תשלום שכרו נעשה באופן חד צדדי, מבלי לקבל הסכמתו או לידע אותו בטרם הופחת שכרו, על כן, התעלם מהשכר שקיבל בפועל, כאשר חישב את סכום פיצויי הפיטורים שהיה אמור לקבל, לדעתו. לזאת לא היתה כל הצדקה. התובע קיבל את תלושי השכר חודש בחודשו, מהתלושים ברור באופן חד משמעי השינוי באופן התשלום, וגם אם לא ידע על כך מראש, ראה זאת כבר מחודש 9/08, וקיבל באופן זה את שכרו עוד שנתיים ימים, מבלי שהשיג על כך. ניתן לומר, למצער, כי התובע קיבל את השינוי בהתנהגותו. אולם, בנקודה זו אנו מעדיפים את גרסתה של הנתבעת, בתצהיר שנתן מטעמה עוזי, אשר הצהיר, כי בשנת 2007, עקב הירידה המשמעותית בהיקף פעילותה של הנתבעת עקב המשבר הכלכלי, הוסכם עם התובע על שינוי בשכרו [נ/1, ס' 8-7]. במסגרת חקירתו הנגדית עמד עוזי על כך שההסכמה לשינוי היתה בשיחה שלו עם התובע [עמ' 19, ש' 23-16], ואנו מאמינים לו, למרות שאין על כך מסמך נפרד בכתב, משום שכפי שציינו, הדבר בא לידי ביטוי ברור ברישומים בתלוש השכר, התובע אישר שקיבלם מדי חודש, ואם הדבר לא היה מוסכם, היה תוקף זאת, כבר אז, ולא ממתין שלוש שנים [שנתיים עד פיטוריו ועוד שנה עד התביעה]. כאמור, למרות ששינוי שיטת התגמול עבור עבודתו של התובע, בשנת 2007 ואילך, לא הועלה על הכתב - כפי שכבר ציינו, השינוי מצא ביטוי בולט בתלושי השכר שקיבל התובע מדי חודש בחודשו ומשלא העיר על כך "בזמן אמת" והמשיך להיות מועסק בנתבעת עוד כשנתיים, עד שנמכרה לחברה החדשה, שהמשיכה והעסיקה את התובע, ובשל כך נפסקה עבודתו בנתבעת ולא בשל טרוניה מצידו על שינוי שכרו אצלה - אנו קובעים שהשינוי היה בידיעתו ובהסכמתו של התובע ואין לראות את משכורתו בשנתיים האחרונות לעבודתו בנתבעת, כאילו היו זהות למשכורתו קודם לכן. תקנה 8 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים בהתפטרות שרואים אותה כפיצויים), תשכ"ד-1964, קובעת כך: "חלה הפחתה בשכרו של העובד, אשר כתוצאה ממנה קטן שכרו האחרון יראו כשכר אחרון לגבי התקופה שלפני ההפחתה את שכרו של העובד ערב ההפחתה.". מכאן, שהיה צריך לחלק את חישוב פיצויי פיטורים של התובע, באופן יחסי, לתקופה בה קיבל "שכר גלובלי" עד 8/07, כולל (להלן: התקופה הראשונה), ולתקופה שלאחר מכן, בה קיבל תשלום לפי שעות עבודה (להלן: התקופה השניה). כל אחד מהצדדים חטא באי התאמת החישוב להוראות החוק והתקנות, ולצערנו, מצופה שאנו נערוך את החישוב במקומם. עבור התקופה הראשונה - 12/96 עד 8/07 (128 חודשים - ולא 129 חודשים, כנטען בסיכומי התובע [ס' 20, שם]), יש לחשב את פיצויי הפיטורים לפי שכר חודש 8/07. כעולה מתלוש השכר, עמדה המשכורת על 6,939 ₪, ועוד 143 ₪, בגין "נסיעות". התובע טוען, כי היה מקום להוסיף גם סכום זה למשכורתו הקובעת, שכן, מדובר ברכיב פיקטיבי, מאחר שהגיע לעבודה באמצעות רכב של הנתבעת [ת/1, ס' 10]. הנתבעת לא התייחסה לנקודה בתצהיר מטעמה, ובתשובות בחקירה הנגדית ניסה עוזי לומר, כי רכב החברה היה ברשות התובע רק בחלק מהתקופה, אבל, לא ידע לענות, מדוע בחודש 10/07, לדוגמה, קיבל התובע תשלום עבור נסיעות, למרות שבאותה תקופה היה לתובע את רכב החברה, לשם נסיעה לעבודה וממנה, גם לפי תשובותיו [עמ' 20, ש' 5-1]. משכך - אנו מקבלים את גרסת התובע, בעניין זה. על האמור יש להוסיף את תוספת הותק החודשית, אולם, אין הצדקה להעמידה על סך 251 ₪, בחודש 8/07, שכן, זה היה שיעורה בסוף תקופת העבודה - בשנת 2009 - והשיעור הנכון לסוף תקופת העבודה הראשונה, בשנת 2007, הוא 179 ₪ [בעיגול: לפי הנתונים שערך התובע - ת/1, נספח כ"ה]. על כן, השכר הקובע לתקופה הראשונה, הוא 7,261 ₪ (6,939 ₪ + 143 ₪ + 179 ₪). בהתאם, סכום הפיצויים לתקופה זו צריך להיות 77,451 ₪ (בעיגול: 7,261 X 128/12). עבור תקופת העבודה השניה - 9/07 עד 10/09 (25 חודשים - לפי חישובי התובע [ס' 20 לסיכומיו]) - יש להעמיד את השכר הקובע כמופיע בדיווח הנתבעת בטופס 161 - 4,875 ₪, המשקף את השכר הממוצע בתקופה זו, ולא לפי טענת התובע, שחישבו לפי 186 שעות עבודה בחודש. יחד עם זאת - יש להוסיף את תוספת הותק, כנתבע - בסך 251 ₪. בהתאם, השכר הקובע לתקופה השניה יעמוד על 5,126 ₪ (4,875 ₪ + 251 ₪). עבור התקופה הזו היה התובע אמור לקבל פיצויי פיטורים בסך 10,679 ₪ (בעיגול: 5,126 X 25/12). סכומי פיצויי הפיטורים המצטברים, לשתי תקופות העבודה של התובע, כאמור לעיל, עולים לסך 88,130 ₪. בהתחשב בהסכמה, כי התובע קיבל ברכיב זה 40,705 ₪ (בעיגול), לא היה מקום להשיג על כך בסיכומי התובע. הנתבעת נותרה, אפוא, חייבת לתובע פיצויי פיטורים בסך 47,425 ₪. מתחילת ההליך לפנינו הודתה הנתבעת, כי נותרה חייבת לתובע סכום מסוים על חשבון פיצויי הפיטורים - גם לפי חישוביה. את העיכוב בתשלום ייחסה לקשיים כלכליים, ולאחר מכן, לכך שהתובע הגיש את התביעה תחת לבוא ולקבל את ההפרש שעמד לזכותו, למרות שהציעה לו את התשלום. אין צורך להכביר מילים על כך, שמצב כלכלי קשה, כשלעצמו, אינו מצדיק את העיכוב בתשלום זכויות עובדים במועדן, אלא אם כן, מגיעים להסכמה עם העובד - כמו שקרה במקרה שלפנינו, לפי דברי עוזי המקובלים עלינו. נוכח הרישומים בטופס 161, אנו אף מאמינים לעוזי שסבר, כי זו הדרך הנכונה לחישוב הפיצויים, והאמין שהנתבעת נותרה חייבת לתובע סכום קטן, יחסית, ברכיב זה. בהתחשב בכך, ובעובדה שהתובע לא נענה לבקשה לקבל את יתרת הסכום שאינו שנוי במחלוקת - איננו מוצאים לנכון לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, והסכום שפסקנו לעיל ישולם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום הפסקת העבודה - 10.10.09. שעות נוספות התובע תבע גמול עבודה בשעות נוספות לתקופה מחודש 11/03 עד 8/07, לפי חישוב ממוצע [ס' 15-14 לתביעה]. בתצהירו טען, כי מכיוון שכרטיסי הנוכחות לשנים 2003 - 2007 לא הועברו לעיונו, ערך ממוצע של השעות הנוספות לתקופה זו, בהתאם לתקופה בה שולמו שעות נוספות על ידי הנתבעת [ת/1, ס' 16], קרי - בתקופה השניה. לא ניתן לקבל תחשיב זה, המתייחס לתקופות עבודה שיש פער של שנים רבות ביניהן. למרות הודאה, שלא היתה אחידות בשעות עבודתו של התובע ולא ניתן להצביע על מתכונת עבודה קבועה וברורה, ביקשו בסיכומיו להסתמך על כך שחובת ההוכחה מוטלת על כתפי הנתבעת וטענו, שזו לא סתרה את טענות התובע [ס' 27-21 לסיכומים]. אין די בכך לביסוס עילת תביעה זו. מטעם הנתבעת הובהר, כי לא נותרו ברשות החברה מסמכים הנוגעים לתקופת עבודתו הראשונה של התובע, שהחלה לפני שנים רבות, על כן, לא ניתן היה להציג לו את דפי הנוכחות. אבל, עוזי הוסיף והצהיר: "הפעילות אז התחלקה בין מספר צוותי התקנות ולכן לא עבדו בשעות נוספות." [נ/1, ס' 12]. לגרסת הנתבעת, כשהצטמצמה העבודה לצוות התקנות אחד, בראשו עמד התובע - כן עבד בשעות נוספות וקיבל תמורה על כך. אין מחלוקת, כי בתקופה בה שולם לתובע תשלום עבור "שעות נוספות", היה זה בהתאם לרישום שהוא עשה ועוזי סמך עליו והנתבעת שילמה לו בהתאם. כאשר במשך שנים רבות, בתקופה הראשונה לעבודתו בנתבעת, התובע עבד מבלי שדרש תשלום עבור "שעות נוספות" שעשה, כביכול - איננו מאמינים לו שעבד אותן ולא סביר בעינינו, שהמשיך לעבוד שנים כה רבות מבלי לקבל תמורה עבור שעות עבודה שביצע. אנו מעדיפים בנקודה זו, ללא היסוס, את דבריו של עוזי. משכך - התביעה לגמול שעות נוספות - נדחית. הבראה התובע תבע הפרשי דמי "הבראה" על יסוד המכסה הקבועה בצו ההרחבה, בטענה שהיה זכאי לתשלום מעבר לתשלום שקיבל ברכיב זה [ת/1, ס' 23-19]. הנתבעת הסתפקה בהצהרתו של עוזי, כי למיטב ידיעתו שולמו לתובע מלוא הכספים המגיעים לו לעניין דמי הבראה, ולא חל עליו צו ההרחבה [נ/1, ס' 18]. בסיכומיה חזרה על טענות אלה, והוסיפה, לחלופין - כי למקרה שייקבע שצו ההרחבה חל, אין לקבל את תחשיב התובע, בין היתר, בשים לב לכך שהוא מתייחס לתקופה משנת 2003, בעוד שצו ההרחבה הינו משנת 2004. משעה שהנתבעת לא טרחה לערוך את החישוב הראוי, לדעתה, ולהראות מהם הסכומים שכן שילמה לתובע עבור "הבראה", בתקופה בגינה הוא תובע, ומדוע היה די בהם - הננו מקבלים את מלוא תביעת התובע ברכיב זה, ועל הנתבעת להשלים לתובע הפרשים של דמי הבראה, בסך 5,608 ₪. פדיון חופשה התובע טען, כי לא ניתנה לו מכסת ימי החופשה המלאה, שהגיעה לו בהתאם להוראות צו ההרחבה, ובהתאם תבע פידיון של ימי חופשה שלא ניצל החל משנת 2003, כאשר הוא מעמיד את ערך יום העבודה על 282 ₪ [ת/1, ס' 25-24]. הנתבעת, מנגד, הסתפקה בהצהרה כללית, כי התובע קיבל את מלוא הכספים המגיעים לו כדמי חופשה ולא חל עליה צו ההרחבה [נ/1, ס' 18], ובסיכומיה חזרו על טענות אלה והוסיפו, כי חלה "התיישנות מקוצרת על תביעת רכיב זה" וכן, שהשכר היומי חושב בהגזמה ויש להעמידו על 187.5 ₪ ליום [ס' 29-27]. גם ברכיב זה לא נוכל לקבל את חישוביו של התובע: ראשית - צודקת הנתבעת, כי אין לחשב ערך יום חופשה בתקופה הראשונה ובתקופה השניה באותו אופן, מה גם, שקבענו, כי השכר הקובע שנקב בו התובע אינו מדויק, מאחר שהביא בחשבון תוספת ותק גדולה יותר מאשר היה נכון לעשות, בתקופה הראשונה. אם כך היה הדבר בסוף התקופה הראשונה, ודאי שבאשר לשנים קודמות, באותה תקופה, תוספת הותק היתה צריכה להיות אף נמוכה יותר, וכפועל יוצא מכך, גם השכר הקובע, באותן שנים, היה צריך להיות נמוך יותר. שנית - ס' 31 לחוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות של 3 שנים לכל תביעה על פיו, ומכאן, שניתן היה לתבוע פידיון חופשה במועד בו הוגשה התביעה, כשנה לאחר סיום יחסי העבודה - מאחר שהזכות לרכיב זה מתגבשת עם סיום העבודה - אולם, החוק אף קובע, בס' 7, כי אין החופשה ניתנת לצבירה, אלא, בתנאים מסוימים. על כן, היה צריך לערוך את החישוב ההולם למכסת החופשה הצבורה שעמדה לזכות התובע, כדין, בתחילת השנה השלישית שקדמה לשנה השוטפת האחרונה. זאת, מאחר שכבר נפסק, כי בסיום יחסי העבודה זכאי עובד לפידיון החופשה העומדת לו בגין 3 השנים המלאות האחרונות שקדמו לכך, בנוסף לזכאות לחופשה בשנה השוטפת [ע"ע 547/06 כהן - אנויה, (8.10.2007, במאגר ממוחשב), ס' 10 לפסה"ד]. לכן, לא היה די בחישוב האריתמטי שערך התובע בתצהירו ובסיכומיו, ברכיב זה, והיה צריך להראות מה היא המכסה שנצברה לזכותו, ולא נוצלה, במגבלות חוק חופשה שנתית - דבר שהתובע לא עשה. אשר לחובת המעסיק להוכיח ניצול חופשה שנתית - רישומים בתלושי השכר יכולים להחליף פנקס חופשה, כמשמעותו בחוק חופשה שנתית, ובלבד, שיעלה מהם מעקב ראוי אחר ניצול החופשה ויתרותיה. כזה המקרה בענייננו והתובע לא הצביע על סיבה כל שהיא, בגינה לא ניתן להסתמך על רישומים אלה. יחד עם זאת, מאחר שהנתבעת חלקה על תחולת צו ההרחבה על יחסי הצדדים, מובן, כי לא העניקה לתובע, באופן שוטף, את מכסת החופשה הקבועה בו. ומכאן מתבקשת המסקנה, שעליה להשלים לתובע פידיון חופשה עבור ההפרש במכסות, בין הקבוע בחוק חופשה שנתית, לבין הקבוע בצו ההרחבה. לאור זאת - עלינו לבדוק את מכסות החופשה לשנה השוטפת בה נפסקה העבודה ולשלוש השנים שקדמו לה, קרי - רק משנת 2006 ואילך. גם בנקודה זו הפריז התובע בתביעתו, שכן, תבע לפי מתכונת עבודה של 6 ימי עבודה בשבוע, עבור כל תקופת עבודתו, למרות שהצהיר: "בחודשי העבודה האחרונים הועסקתי 5 ימי עבודה בשבוע." [ת/1, ס' 15]. משלא נקב התובע במועד בו חל שינוי זה, נייחס אותו לכל השנה השוטפת האחרונה, 2009: שנת 2006 היתה השנה העשירית לעבודתו של התובע בנתבעת; לפי צו ההרחבה היה זכאי ל-26 ימי חופשה, ולפי חוק חופשה שנתית ל-24 ימים, משמע - הנתבעת חייבת לו פידיון של 2 ימי חופשה. שנת 2007 היתה השנה האחת-עשרה לעבודתו של התובע; לפי צו ההרחבה היה זכאי ל-26 ימי חופשה, ולפי חוק חופשה שנתית ל-25 ימים, משמע - הנתבעת חייבת לו פידיון של 1 יום חופשה. שנת 2008 היתה השנה השתים-עשרה לעבודתו של התובע; לפי צו ההרחבה היה זכאי ל-26 ימי חופשה, ולפי חוק חופשה שנתית, גם כן ל-26 ימים, משמע - הנתבעת לא חייבת לו פידיון חופשה, עבור אותה שנה. שנת 2009 היתה השנה השלוש-עשרה לעבודתו של התובע; לפי צו ההרחבה היה זכאי ל-26 ימי חופשה לשנה מלאה, לו היה ממשיך במתכונת של 6 ימי עבודה. אך, מאחר שעבר ל-5 ימים בשבוע, היתה המכסה המלאה, לפי צו ההרחבה - 23 ימים. מאחר שהתובע הפסיק לעבוד בחודש 10/09, מגיע לו רק כשלושת-רבעי מהמכסה לשבוע מקוצר, קרי - 17 ימים (בעיגול). זו גם המכסה היחסית לפי חוק חופשה שנתית (שלושה רבעים ממכסה מלאה של 27 ימים, ובהתאמה לשבוע מקוצר), משמע - הנתבעת לא חייבת פידיון חופשה לשנה האחרונה. מהמקובץ לעיל לומדים, כי - סה"כ מגיע לתובע פידיון של עוד 3 ימי חופשה: את ערכו של כל יום חופש יש לחשב לפי השכר הקובע בסוף תקופת ההתקשרות, מועד בו משולם פידיון החופשה. אשר על כן - יש לחשב כל יום חופשה לפי 237 ₪ (השכר החודשי בסיום העבודה: 5,126 ₪, חלקי 212/3 ימים - בשל עבודה במתכונת של 5 ימים בשבוע). התובע זכאי לפידיון חופשה בסך 711 ₪. "חגים" לטענת התובע, לפי צו ההרחבה היה אמור לקבל תשלום עבור 9 ימי חג, בתוספת יום בחירה אחד בשנה והוא תבע הפרשים, מאחר שלא ניצל את יום הבחירה [דברי בא-כוחו - עמ' 3, ש' 12-10]. בכל הכבוד, עובד שלא ניצל זכות בחירה, צריך להראות מקור נורמטיבי, המאפשר לו לפדות את אותו יום בכסף - כזאת לא עשה התובע, ולפיכך - תביעתו ברכיב זה - נדחית. הפרשות לגמל התובע טוען - כי על אף חובתה של הנתבעת להפריש עבורו לקרן פנסיה, מכוח צו ההרחבה, הפרשות מעביד לגמל בגובה 6% מהשכר, היא הפרישה עבורו באופן ספורדי בלבד. על כן, הוא מבקש את הפרש הסכומים שהיה צריך להפריש עבורו ולא הופרשו, ומאחר שלא ניתן להעביר כיום את ההפרשות בגין העבר, הוא מבקש לחייב את הנתבעת להעביר לידיו סכום זהה, לרבות בגין תוספת הותק, שלא שולמה לו [ת/1, ס' 34-29]. התובע הוסיף וביקש: "לחייב את הנתבעת אף לשלם לי בנוסף פיצוי בגובה הפסד התשואות העצום שנגרם לי." [שם, ס' 32 ונספחי כ"ד]. בסיכומיו חזרו על טענות אלה ודרשו, לעניין הפסד התשואות, תשלום לפי: "נתוני ביצועי הקופה מאתר פנסיה-נט." [ס' 44 לסיכומים]. בתצהיר מטעם הנתבעת - הצהיר עוזי, לפי יעוץ שקיבל, כי: "לעניין הפרשות לגמל, לא חל על הנתבעת צו ההרחבה הנטען, אלא חל עליה רק צו ההרחבה הכללי למשק מחודש נובמבר 2007, אשר נכנס לתוקפו ביום 1.1.2008 ואשר על פיו הפרישה הנתבעת את הסכומים המתאימים." [נ/1, ס' 18]. בסיכומי הנתבעת חזרו על טענות אלה והוסיפו: "ככל שנוצר חוב של הנתבעת לקרן הפנסיה ו/או ביטוח המנהלים, הרי הוא נפרע בהמשך והדבר לא פגע בתובע - ראה ס' 19א. לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958." [ס' 34 לסיכומיה]. טענה אחרונה זו של הנתבעת לא ניתן לקבל, כי הרי טענה לפירעון חוב היא טענה עובדתית, שהיה צריך להביא עליה ראיה, ולא להסתפק בהפניה להוראת חוק זו או אחרת. למרות זאת, לא נוכל לקבל את חישובי התובע, ברכיב זה, במלואם - הן משום שחישב את שכרו בכל השנים לפי אותו שכר קובע - גם בשנים שנפלו בתקופה הראשונה וגם לשנתיים של התקופה השניה, ואף מבלי להתחשב בתקופת התיישנות, והן מאחר שלא הביא בחשבון כלל את העובדה, שהיו אמורים לנכות גם משכרו את חלק העובד לתגמולים, וכתוצאה מהעובדה שלא עשו כן - הרוויח התובע את התשואות שניתן היה לקבל על הסכום המצטבר, שנותר בידיו. נתונים שהובאו בסיכומי התובע, לראשונה, מאתר "פנסיה נט" - יש לדחות לחלוטין, בשל המועד בו הוצגו, כאשר הנתונים שהציג בנספחים לתצהירו, היו שונים. אנו סבורים, כי יש לדחות את התביעה לפצותו בגין "תשואה" כלשהי, שניתן היה לקבל עבור הפרשות תגמולים לקופת פנסיה, לו היו מופרשות במועדן, גם בשל העובדה שציינו, שבמהלך השנים היו אמורים לנכות לשם כך גם תשלומים משכרו, והוא נהנה מהעובדה שהסכום המצטבר של חלקו נותר בידו, ויכול היה להשקיעו כרצונו וליהנות מהתשואה עליו. כאשר לפי הצהרת התובע, כן נצברו לזכותו תשלומים בקרן הפנסיה, מהפרשות המעביד, שצברו רווחים והוא לא הבחין בין הקרן שהופרשה לבין התשואה עליה, ואף לא הפחית את הסכום הכולל מהתשלום שתבע ברכיב זה [ת/1, ס' 29] - אנו סבורים, כי למרות שלפי צו ההרחבה, חלקו של העובד בהפרשות לגמל צריך להיות 5.5% ואין הוא זהה במלואו לחלקו של המעביד - 6%, אזי, במקרה הנוכחי הדברים שצוינו לעיל מאיינים אלה את אלה. אשר להפרשות המעביד לתגמולים, שלא הופרשו במועדן - צו ההרחבה הרחיב את הוראות ההסכם הקיבוצי הכללי למקצועות המתכת החשמל והאלקטרוניקה, מלאכה ותעשיה, מיום 10.7.03 - בו נקבעו אחוזי ההפרשות לקרן פנסיה מקיפה - חלק מעסיק וחלק העובד - והתובע לא הראה שהיתה קיימת לגביו חובת ביטוח, כאמור, לפני מועד פרסום צו ההרחבה - 27.9.04. על כן, לא ראוי שנפסוק לו תשלום חלף ההפרשות בחסר, לפני חודש 10/04. בהתאם - עבור החלק היחסי מתקופת העבודה הראשונה: 10/04 - 8/07, כולל (35 חודשים), בהם קבענו, כי המשכורת הקובעת עמדה על 7,261 ₪ - זכאי התובע לקבל תשלום של 15,248 ₪ (7,261 ₪ X 6% X 35). עבור תקופת העבודה השניה: 9/07 - 10/07 (25 חודשים), בהם קבענו, כי המשכורת הקובעת עמדה על 5,126 ₪ - זכאי התובע לקבל תשלום של 7,689 ₪ (5,126 ₪ X 6% X 25). סה"כ מגיע לתובע, בגין החלק של הפרשות המעסיק לפנסיה, שלא נצבר במועדו - 22,937 ₪. סיכום בהתאם לתחום עיסוקה של הנתבעת - חל על הצדדים בתקופה הרלבנטית לתביעה, צו ההרחבה בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה והיו אמורים לשלם לתובע את זכויותיו בהתאם לקבוע בו. השינוי בשכרו של התובע, החל מחודש 9/07, נעשה בידיעתו ובהסכמתו, ובהתחשב בהפחתה בשכר, יש לחלק את תקופת העבודה, לצורכי חישוב פיצויי הפיטורים, לשתי תקופות. בהתחשב בכך ובתשלומים שקיבל התובע על חשבון פיצויי פיטורים, נותרה התובעת חייבת לו, ברכיב זה, 47,425 ₪. בשל טעות כנה שנפלה בחישוב פיצויי הפיטורים על ידי הנתבעת - לא פסקנו פיצויי הלנה והסכום האמור ישולם לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 10.10.09 - ועד התשלום המלא בפועל. התובע קיבל הודעה מוקדמת לפיטורין, בעוד מועד, ועבד עד היום האחרון, ברם, מאחר שלא הוכח תשלום עבור ימי עבודתו בחודש 10/09 - על הנתבעת להשלים לו יתרת הודעה מוקדמת, בסך 1,525 ₪; עוד היה התובע אמור לקבל, בסיום עבודתו, פידיון חופשה לפי המכסות המצטברות על פי צו ההרחבה, לעומת חוק חופשה שנתית, והנתבעת נותרה חייבת לו פידיון של 3 ימים, בסך 711 ₪; הסכומים המצטברים הללו ישולמו אף הם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מיום סיום יחסי העבודה - 10.10.09 - ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, על הנתבעת לשלם לתובע את הרכיבים הבאים: א. תוספת ותק - 11,514 ₪; ב. הפרשי דמי הבראה - 5,608 ₪; ג. חלף חלק מעביד בפנסיה - 22,937 ₪. הסכומים המצטברים הנ"ל ישולמו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מאמצע התקופה הנתבעת - 7.4.07 - ועד התשלום המלא בפועל. נדחו - התביעות לתשלום גמול "שעות נוספות", בתקופה הראשונה; ותשלום "חגים", עבור יום בחירה שלא נוצל. בהתחשב בתוצאה - מאחר שחלק הארי של תביעות התובע התקבל, תשתתף הנתבעת בהוצאותיו, ולו חלקית, בתשלום 5,000 ₪ שכ"ט עו"ד; לתשלום תוך 30 יום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית, כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. זכות ערעור לבית-הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום קבלת פסק-הדין. צו הרחבהמתכתצווים