מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא צו מניעה זמני לתקופת הערעור: לפני בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור, במסגרתה מבקש המערער ליתן בידו צו מניעה זמני לפיו יעוכבו הליכי הגבייה שפתחה בהם המשיבה 1 כנגדו במסגרת ההוצאה לפועל. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ח' וינבאום וולצקי) בה.פ. 12982-10-10 מיום 11.4.2011, עליו הוגש הערעור בגדרו מתבקש הסעד הזמני מושא הבקשה שלפני, בשנת 2002 הגישה המשיבה 1 (להלן: המשיבה) תובענה כספית נגד המערער וכנגד המשיבים הנוספים (להלן: המשיבים) בגין הפרת זכות יוצרים. ביום 19.2.2007 ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב אשר חייב את המערער והמשיבים הנוספים (למעט משיב 13) לשלם למשיבה ביחד ולחוד סך של 300,000 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 120,000 ש"ח בצירוף מע"מ. בהסתמך על פסק דין זה פתחה המשיבה בהליכי הוצאה לפועל במסגרתם נפרע מלוא הסכום שנפסק לטובתה ומשכך ביום 20.3.2008 נסגר תיק ההוצאה לפועל לבקשתה. ברם, חלק מהמשיבים ערערו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הצדדים לערעור הסמיכו בית משפט זה להכריע בערעור על דרך הפשרה. בעקבות פסק הדין שניתן בערעור נוצר מצב לפיו הסכום שהמשיבה נפרעה מהמשיבים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל גדול יותר מהסכום בו חויבו המשיבים שערערו בפסק הדין שניתן בערעור. כתוצאה מכך נאלצה המשיבה להשיב כספים למשיבים שערערו. יודגש כי במסגרת החלטתו של בית משפט זה בערעור נקבע כי פסק הדין שניתן על דרך הפשרה תקף אך ורק לגבי המשיבים שערערו ואינו משנה מקביעתו של בית המשפט המחוזי ביחס למשיבים שלא ערערו. משכך, והיות שהחיוב שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא "ביחד ולחוד", ביקשה המשיבה להיפרע מהמשיבים שלא ערערו את הסכום לו היא זכאית לטענתה כתוצאה מההפרש שנוצר בין הסכום בו זכתה בבית המשפט המחוזי ונפרעה בהוצאה לפועל לבין הסכום שהייתה צריכה להשיב למשיבים שערערו, ומשכך פתחה המשיבה כנגד המשיבים שלא ערערו בהליכי גבייה במסגרת תיק הוצאה לפועל שני שפתחה כנגדם. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 2. בעקבות פתיחתו של תיק ההוצאה לפועל השני עתר המערער לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב הליכי ההוצאה לפועל וכן לסעד הצהרתי כי החיוב הכספי שהוטל עליו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ושבגינו פתחה המשיבה את תיק ההוצאה לפועל הראשון כנגדו סולק ונפרע במלואו. כן ביקש המערער להצהיר כי פסק הדין שניתן בערעור אינו יוצר כלפיו חיובים כספיים חדשים או נוספים. בית המשפט המחוזי נתן צו מניעה זמני כנגד המשך הליכי הגבייה בתיק ההוצאה לפועל השני. בין לבין, חלק מהמשיבים שלא ערערו הגישו בקשה להבהרת ותיקון של פסק הדין שניתן על דרך הפשרה על ידי בית משפט זה. בקשה זו נדחתה. בהמשך ולאחר שהוגשה בקשה נוספת התקיים דיון לפני בית משפט זה כאשר בסופו של יום פסק הדין בערעור לא בוטל ולא שונה. 3. בעקבות החלטותיו של בית משפט זה בבקשות ההבהרה והתיקון הנ"ל, הוגשה בקשה מטעם המשיבה למחיקת תובענתו של המערער על הסף. המשיבה טענה בבקשתה כי כל המשיבים, לרבות המערער, חויבו לשאת בסכום שנפסק לטובתה במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי "ביחד ולחוד" ומשכך היא זכאית לחזור למשיבים שלא ערערו וכך להשלים את נשייתה עד למלוא הסכום המגיע לה. בהתאם לכך טענה המשיבה כי היא הייתה רשאית לפתוח בהליכי גבייה במסגרת תיק ההוצאה לפועל השני, זאת מכוח סעיף 18 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה והורה על דחייתה של התובענה שהגיש המערער על הסף. כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור ובד בבד עמו בקשה לסעד זמני לתקופת הערעור. נימוקי הבקשה 4. בערעור דנן נטען כי לאחר שנסגר תיק ההוצאה לפועל הראשון לבקשתה של המשיבה, זאת לאחר שנפרעה מלוא הסכום שנפסק לטובתה, הרי שהמשיבה אינה זכאית "להחיות" את הליך הנשייה שהושלם בהתבסס על הסכמתה המאוחרת לפשרה בערעור. עוד טוען המערער כי המשיבה נוהגת בחוסר תום לב כאשר היא מבקשת "לגלגל" את עלות הפשרה על יתר המשיבים כאשר היה ברור לה כשהסכימה לפשרה כי זו תמומן מכספה ולא על חשבון המשיבים שלא ערערו ולא היו צד להליך ואשר לאחר סגירת תיק ההוצאה לפועל הראשון התגבשה בקרבם הסתמכות לפיה לא יחוייבו בתשלום סכומים נוספים למשיבה. משכך טוען מערער כי סיכויי ערעורו טובים. כן טוען המערער כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן אם ישוב ויפתח תיק ההוצאה לפועל השני ואם לא ינתן הסעד הזמני ימשיכו הליכי הגבייה באופן שיפגע באופן מיידי בפרנסתו ובמשפחתו וכן יהפוך את הערעור לתיאורטי. לטענת המערער מאזן הנוחות בעניין דנן אף מושפע מאינטרס ההסתמכות שנוצר אצלו ביחס לסיום תשלום מלוא חובו למשיבה. דיון והכרעה 5. כידוע, סעד זמני לתקופת הערעור יינתן בנסיבות בהן מתקיימים "טעמים מיוחדים שיירשמו" [תקנה 471(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. לשם הוכחת "טעמים מיוחדים" מחויב מבקש הסעד הזמני להצביע כי לערעור שהגיש סיכויים טובים להתקבל; כי עלול להיגרם לו נזק בלתי הפיך אם לא יינתן הסעד הזמני, או, למצער, כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו [ראו למשל: החלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 589/10 עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי - אגודה ארצית שיתופית להתיישבות ( 12.4.2010), סעיף 15]. 6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי המבחנים הנ"ל אינם מתקיימים במקרה דנן ומשכך דינה של הבקשה להידחות אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבים. השאלה אם למערער קיים אינטרס הסתמכות מוגן היא שאלה שתוכרע בערעור גופו ואין בה כדי להשפיע על מאזן הנוחות המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים שיגרמו לצדדים אם לא ינתן הסעד הזמני. כמו כן, אין בידי לקבל את טענת המערער כי אם לא ינתן סעד זמני הרי שהערעור יהפוך לתיאורטי, שכן אם הערעור יוכרע לטובתו כי אז יוכל המערער להיפרע מהמשיבה חזרה את הסכומים המגיעים לו לרבות הנזקים שיגרמו לו ככל שיגרמו. לא נטען ואף לא הוכח לפני כי חוסנה הכלכלי של המשיבה מוטל בספק וכי קיים חשש שמא אם יזכה המערער בדין לא יוכל להיפרע את נזקיו מהמשיבה. טענתו של המערער לפיה עצם חידוש הליכי הגבייה במסגרת תיק ההוצאה לפועל השני יגרום נזק מיידי לפרנסתו ולמשפחתו לא הוכחה לפני ואף לא נתמכה באסמכתאות מתאימות, וממילא אין בה כדי להטות את הכף שכן הנזק שעשוי להיגרם למערער ולמשפחתו הוא נזק ממוני בלבד שלא ניתן לומר לגביו כי הוא בלתי הפיך, ובנסיבות כגון דא בית המשפט יטה שלא ליתן סעד זמני לתקופת הערעור. בנסיבות אלה איני רואה צורך של ממש להתייחס לסיכויי הערעור. 7. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות. צו מניעה זמניערעורצוויםצו מניעה