מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור: 1. בשנת 1960 נחתם בין המשיבה לבין חברת בית הידידות (להלן: החברה) הסכם להשכרת חלקת מקרקעין שבבעלות המשיבה כשהיא ריקה מכל חפץ (להלן: ההסכם הראשון). תקופת השכירות נקבעה ל-27 שנים, עד לשנת 1987. עוד נקבע כי החברה השוכרת לא תהיה דיירת מוגנת לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר), והבניין או הבניינים שיוקמו על המושכר, על-ידי החברה, ישמשו אך ורק למטרות ציבוריות ולא למגורים. בניגוד לתנאי ההסכם הראשון, השכירה החברה חלקים ממבנה שהקימה על החלקה, לעשרות שוכרים שונים (להלן: השוכרים), בדיירות מוגנת שלא למטרות ציבוריות. השוכרים שילמו דמי מפתח, דמי שכירות וניהלו במשך עשרות שנים עסקים שונים במבנה. בין השוכרים מן החברה, היה גם המבקש, ששכר חלק מן המבנה לצורך ניהול חנות לקליית קפה ומכירתו (להלן: בית העסק). לקראת תום תקופת השכירות, נוהלו מגעים בין המשיבה לבין החברה להארכת תקופת השכירות. במסגרת המגעים, ביקשה המשיבה מהחברה לקבל פרטים מדויקים באשר לכל נכס במבנה, ובכלל זה - את שם השוכר, מעמדו, משך השכירות, השימוש שנעשה בנכס ועוד. המשיבה אף שלחה לחלק מן השוכרים הודעה שלפיה תקופת השכירות של החברה הסתיימה והחזקתם במושכר מחוסרת כל בסיס חוקי. בד בבד, התבקשו השוכרים להעביר לידי המשיבה את דמי השכירות, תוך שהיא מדגישה כי הדבר לא ייחשב מצדה להסכמה להמשך החזקתם במקרקעין. משלא צלחו המגעים בין המשיבה לבין החברה, הגישה המשיבה תביעה לבית משפט השלום בנצרת לפינוי וסילוק ידה של החברה מהחלקה. במסגרת ההליך, הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה תוארך תקופת השכירות לחמש שנים נוספות והתביעה תימחק. בשלב זה הוקמה עמותת בית הידידות (להלן: העמותה) אשר נכנסה בנעליה של החברה הן ביחסיה עם המשיבה, הן ביחסיה עם השוכרים. בינואר 1988 נחתם הסכם שכירות חדש בין המשיבה לבין העמותה (להלן: ההסכם השני), שתנאיו דומים בעיקרם לאלה שנקבעו בהסכם הראשון. תקופת השכירות נקבעה לחמש שנים וסוכם כי העמותה רשאית להשכיר את הנכס לשם ניהול חנויות בחלקה. בתום תקופת השכירות לא פינתה העמותה את החלקה ולא העבירה את החזקה בה לידי המשיבה. לפיכך, הגישה האחרונה תביעה לבית משפט השלום בנצרת לפינוי וסילוק ידה של העמותה מן החלקה (ת.א. 1955/93). בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ז' הוארי) קבע כי בתום תקופת השכירות שנקבעה בהסכם השני, רשאית הייתה המשיבה לסיים את השכירות בכל עת. בהתאם לכך, הורה בית המשפט לעמותה לסלק את ידה מן החלקה ומהמבנה הבנוי עליה. עם זאת נקבע, כי אין בפסק-הדין כדי לחייב את השוכרים מאחר שהם לא היו צד להליך שבין המשיבה לבין העמותה וצו הפינוי הוכפף לזכויותיהם. לאחר מתן פסק-הדין, התברר כי העמותה התפרקה ואינה מתפקדת עוד. לפיכך, הגישה המשיבה תביעות לפינוי וסילוק ידם של השוכרים מן החלקה. התביעה נושא הבקשה הוגשה נגד חלק מן השוכרים, וביניהם המבקש (להלן: הנתבעים). המשיבה טענה כי החברה והעמותה לא היו רשאיות להשכיר את הנכס בדיירות מוגנת מאחר שנקבע בהסכמים איתן באופן מפורש כי לא יזכו למעמד של דייר מוגן. מנגד, נטען על-ידי הנתבעים כי הסכמי השכירות שנחתמו עימם הועברו לידי המשיבה מיד עם חתימתם, והיא למעשה הסכימה לאמור בהם. לחילופין, נטען כי הנתבעים הם ברי רשות והרשות שניתנה להם היא בלתי הדירה, ולכל היותר, יש להתנות את פינויים בתשלום פיצויים בגין השקעתם בחלקה שהביאה להשבחתה. 2. בית משפט השלום בנצרת (כב' השופט ע' טאהא) קיבל את התביעה והורה על סילוק ידם ופינוים של הנתבעים מן החלקה. בית המשפט קבע כי ההסכמים מול הנתבעים נחתמו תוך חריגה מהוראות ההסכם הראשון, שלא בהסכמת המשיבה ושלא על דעתה. עוד נקבע כי מחומר הראיות עולה בבירור שלמשיבה נודע על השכרת החלקה בדיירות מוגנת רק בתום תקופת ההסכם הראשון, זמן רב לאחר שנחתמו ההסכמים עם הנתבעים, והיא מעולם לא הביעה את הסכמתה לדיירות המוגנת. כמו-כן, נדחתה טענתם של הנתבעים שלפיה בחתימת המשיבה על ההסכם השני היא אישררה את הסכמי השכירות עימם והסכימה לאמור בהם, לרבות הדיירות המוגנת. בהקשר זה צוין, כי המשיבה והעמותה ניסו להגיע להסדר בנוגע למעמדם של כלל השוכרים ומשזה לא צלח, הגיעו הצדדים להסכם ביניים שלפיו הוארכה השכירות בחמש שנים על מנת לאפשר לעמותה להסדיר את היחסים מול השוכרים. באשר לטענת הנתבעים כי יש לראותם כברי רשות בלתי הדירה בחלקה, נקבע כי הנתבעים שואבים את זכויותיהם בחלקה מזכויות החברה שעימה חתמו על הסכמי השכירות ולכן אינם יכולים לקבל זכויות מעבר לאלה שהוענקו לחברה. בפרט, כאשר המשיבה הביעה במפורש את כוונתה לקבל את המבנה בחזרה. עוד, נקבע כי אין להתנות את פינוי הנתבעים בתשלום פיצויים, שכן, בהסכם הראשון צוין במפורש כי בתום השכירות תוחזר החלקה למשיבה עם כל הבנוי עליה בלא שתצטרך לשלם פיצוי. עוד צוין כי גם כאשר הסכימה המשיבה להמשך השימוש והחזקה של הנתבעים בחלקה, הוגבל הדבר לחמש שנים, תוך ציפייה כי בתום התקופה תפונה החלקה ללא תשלום של פיצוי. בנוסף, קבע בית המשפט כי לא הוכחה הטענה בדבר השבחת הנכס שכן, חוות דעת השמאי שצורפה אינה מבוססת על בדיקת העלות האמיתית של העבודות שבוצעו, אלא על דברי הנתבעים ואין בה התייחסות למשתנים חשובים נוספים. באשר לטענות המשיבה בנוגע לחיוב הנתבעים בדמי שכירות ראויים, נקבע כי אלה לא נתמכו בכל תשתית ראייתית. עם זאת, היות שהנתבעים לא חלקו על חובתם לשלם דמי שכירות ואף הפקידו תשלום זה בקופת בית המשפט, הם חויבו בתשלום דמי שכירות בגובה הסכומים שהופקדו על-ידם. לבסוף, הורה בית המשפט על עיכוב צו הפינוי למשך כ-3 חודשים על-מנת לאפשר לנתבעים להתארגן ולהעתיק את עסקיהם למקום אחר. נוכח קביעתו שלפיה הנתבעים הונו על-ידי החברה והעמותה, לא ראה בית המשפט לחייבם בהוצאות. 3. על פסק-דין זה הגישו הנתבעים ערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת (כב' סגן הנשיא, השופט, י' כהן והשופטים נ' מוניץ וש' אטרש). בעקבות הסכמה בין המשיבה לבין הנתבעים, למעט המבקש, התקבל הערעור במובן זה שמועד הפינוי עוכב ב-12 חודשים חלף 3 החודשים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום. באשר למבקש, הורה בית המשפט על דחיית ערעורו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). 4. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש כי השימוש שעשה בית המשפט קמא בתקנה 460(ב) לתקנות שגוי ואינו הוגן. הוא טוען כי בשל מצבו הבריאותי הקשה, לא היה באפשרותו להסכים להצעת בית המשפט המחוזי לפנות את בית העסק בתוך 12 חודשים, ולא היה מקום להפלותו ביחס למערערים האחרים ולא לאפשר לו שהות כלשהי לפינוי החלקה. לגופו של עניין, חוזר המבקש על טענות שהועלו בפני בית משפט השלום ומשיג על קביעת בית המשפט כי ההסכם השני נכרת על מנת לאפשר לעמותה להסדיר את היחסים עם השוכרים ולהביא לפינוים. לשיטתו, קביעה זו אינה מגובה בראיות ובפועל, נחתם ההסכם השני לשם בניית בניין חדש בחלקה על-ידי העמותה. עוד טוען המבקש כי הקביעה שלפיה הנתבעים אינם ברי רשות בחלקה אינה מבוססת, משלושה טעמים: ראשית, בית המשפט לא בחן את מערכת היחסים שבין המשיבה לבין הנתבעים אלא את זו שבין המשיבה לבין העמותה. שנית, רישיון במקרקעין אינו נוצר אך בהסכמה מפורשת אלא יכול שייווצר בהתנהגות או מכוח השתק. לשיטת המבקש, הראיות בתיק מצביעות על כך המשיבה הסכימה בהתנהגותה ובמחדלה לפעול לפינוי הנתבעים, להמשך שימושם והחזקתם בחלקה כברי רשות. שלישית, דיני הגנת הדייר אינם מחייבים שוכר לבדוק את מעמדו של מי שהשכיר לו את הנכס וממילא - אפילו בדק זאת המבקש במרשם המקרקעין, לא היה באפשרותו לדעת שהחברה אינה רשאית להשכיר את החלקה בדיירות מוגנת. המבקש סבור כי בבחינת סוגיית הרישיון במקרקעין, לא נתן בית המשפט דעתו לשיקולי צדק כגון העובדה שהמבקש שילם דמי מפתח ודמי שכירות לאורך השנים והשקיע מיטב כספו בבית העסק, תוך הסתמכות על כך שהוא דייר מוגן; מצבו הבריאותי הקשה; התנהלותו תמת הלב לאורך השנים; מחדלי המשיבה לפעול לפינויו ועוד. עוד טוען המבקש כי לא הייתה מחלוקת בדבר העובדה שכספי השוכרים מימנו את הקמת המבנה על החלקה, ולפיכך, לא היה מקום לדחות את טענת הנתבעים כי הם זכאים לפיצוי בשל השקעתם בחלקה. המבקש מלין גם על קביעת בית משפט השלום בנוגע לחוות דעת השמאי וקביעתו כי לא הוכחה השבחה של החלקה וגורס כי זו אינה תואמת את ההלכה הפסוקה ואת העובדות. לבסוף, הוא גורס, כי הצדק מחייב התערבות בפסק-דינו של בית המשפט קמא ולחילופין פסיקת פיצויים כנגד פינויו והארכת השהות שתינתן לו לפינוי בית העסק. 5. לאחר בחינת הבקשה, מצאתי כי דינה להידחות, באשר אין היא מעלה כל שאלה משפטית שחשיבותה כללית וחורגת מגדרי המחלוקת הפרטנית שבין בעלי הדין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); רע"א 4193 כראדי נ' נרקיס (לא פורסם, 14.6.11)). טענותיו של המבקש מופנות רובן ככולן לקביעות עובדתיות שקבעה הערכאה הדיונית וליישום הלכות משפטיות קיימות על עובדות אלה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, קל וחומר ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"א 9641/10 ארבל הנדסה וקבלנות (1983) בע"מ נ' קרן תל אביב לפיתוח ( 23.3.2011)). כך גם לעניין השגות על אופן יישומה של הלכה במקרה הקונקרטי, שאינן מקימות עילה לדיון בערכאת ערעור שנייה (ראו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו ( 16.1.2006). משהבקשה מתוחמת לעובדותיו הייחודיות של הסכסוך הקונקרטי אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור על-פי אמות המידה האמורות, וזאת אף מבלי להידרש לטענות המבקש בדבר שגיאות שנפלו, לכאורה, בהכרעות הערכאות דלמטה (ראו: רע"א 4356/06 נביל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ( 18.6.2006)). הבקשה נדחית, אפוא. משלא נתבקשה תגובה - איני עושה צו להוצאות. רשות ערעור (בזכות או ברשות)שאלה משפטית (ערעור)ערעור