התובעים טענו לרשלנות רפואית בכך שלא הפנו את האם לביצוע בדיקות לאבחון תסמונת דאון במהלך הריונה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הולדה בעוולה - תסמונת דאון: מבוא 1. תביעת הורים בגין טענה ל"הולדה בעוולה" ותביעת הבת, אשר אובחנה בעת לידתה כסובלת מתסמונת על שם דאון, בגין "החיים בעוולה". התובעים טוענים כי הנתבעים התרשלו בכך שלא הפנו את האם לביצוע בדיקות לאבחון תסמונת דאון במהלך הריונה, ואף לא יידעו אותה אודות האפשרות לבצע בדיקות אלה ואודות הסיכון המוגבר לתסמונת נוכח גילה של האם. לטענתם, בעקבות התרשלות הנתבעים לא אובחנה התובעת כלוקה בתסמונת דאון בעת ההיריון ועל כן לא ביצעה האם הפסקת ההיריון. 2. אקדים את המאוחר ואומר כי מסקנתי היא שהתובעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח כי על פי הפרקטיקה המיילדותית שהייתה מקובלת בשנת 1987, נהוג היה לבצע המתת עובר ברחם אמו בשבוע 27-28 של ההיריון, על מנת להביא להפסקת ההיריון. הפועל היוצא מכך הוא שלא הוכח שגם לו אובחנה תסמונת דאון בעובר, היה מתקבל אישור הועדה המוסמכת לכך להפסיק את ההיריון. משכך, ניתק הקשר הסיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הולדת התובעת. העובדות 3. התובעת מס' 1 (להלן "התובעת"), ילידת 8.7.1987 אובחנה בעת לידתה כסובלת מתסמונת דאון (טריזומיה 21). המדובר בהריונה ה-12 של התובעת 2 אשר הייתה כבת 40 בעת ההיריון הנדון (להלן: "האם" להלן - "ההיריון"). בעברה המיילדותי של האם שבע לידות, מתוכן שתיים בניתוח קסרי וארבע הפלות טבעיות. מהלך ההיריון 4. מעקב ההיריון של האם החל ביום 21.4.87 מועד ביקורה הראשון של האם בתחנה לבריאות המשפחה (להלן "התחנה"). במועד הנ"ל לא ידעה האם לספר מהו גיל ההיריון. בדיעבד התברר כי היא הייתה בשבוע ה- 24 + 5 להריונה. האם נבדקה בדיקה שגרתית על ידי אחות התחנה. נוכח גילה ועברה המיילדותי סווג הריונה כ"הריון בסיכון גבוה" ולפיכך האם הופנתה למרפאה להריון בסיכון גבוה בבית חולים הגליל המערבי בנהריה (להלן "בית החולים"). 5. ביום 24.4.87, בהיות האם בשבוע 25 + 1, נבדקה לראשונה בבית החולים. בין יתר הבדיקות, הופנתה האם לבדיקת אולטרא סאונד והוזמנה להמשך מעקב במרפאה להריון בסיכון. ביום 14.5.87 ביצעה האם בבית החולים בדיקת אולטרא סאונד לצורך קביעת גיל ההיריון, שהדגימה עובר מתאים לשבוע 28. בהמשך, נבדקה האם מספר פעמים במרפאה לסיכון בבית החולים ובתחנה ללא ממצאים מיוחדים. ביום 7.7.87 התקבלה האם בבית החולים, וביום 8.7.87 נולדה התובעת בניתוח קיסרי, ומייד לאחר לידתה אובחנה כסובלת מתסמונת דאון. טענות הצדדים 6. התובעים טוענים כי הצוות הרפואי מטעם הנתבעת אשר ערך את מעקב הריונה של האם (להלן "הצוות הרפואי"), התרשל בכך שביצע באיחור את בדיקת האולטרא סאונד לאבחון גיל ההיריון; לא יידע את האם בדבר היותה בסיכון גבוה ללדת ילד לוקה במומים ובתסמונת דאון בפרט; לא יידע את האם בדבר האפשרות לבצע בדיקת דיקור מי שפיר או בדיקות אחרות על מנת לאבחן או לשלול מומים אלה בעובר; ולא הפנה את האם לביצוע בדיקות אלה. התובעים טוענים כי לו היה הצוות הרפואי מיידע את האם ומפנה אותה לבצע בדיקות אבחון, הייתה מאובחנת התסמונת ואזי האם הייתה מבצעת הפסקת ההיריון. 7. התובעים מסתמכים בטענותיהם על האמור בחוות דעת רפואיות של ד"ר ב. ויס, שהוגשו מטעמם. ד"ר ויס ערך שתי חוות דעת. בחוות דעתו הראשונה, מיום 11.10.2007 ציין כי מעקב ההיריון שנערך לאם היה רשלני וכושל וגרם ללידת ילדה בעלת תסמונת דאון. לדבריו היה על הצוות הרפואי לידע את האם על מידת הסיכון לתסמונת דאון והשפעת התסמונת על חיי הילודה לאחר שתיוולד. לדעת ד"ר ויס, חובת היידוע הייתה הפרקטיקה המקובלת גם בשנת 1987. כמו כן, לדעתו, היה על הצוות הרפואי להציע לאם לעבור בירור ציטוגנטי באמצעות דגימה ממי השפיר. ד"ר ויס מציין כי במקרה הנדון היה מתקבל אישור הועדה להפסקת ההיריון לבצע הפסת היריון גם בשבוע מתקדם של ההיריון. 8. בהשלמה לחוות דעתו שהתקבלה ביום 15.2.2010 לאחר קבלת חוות דעת המומחה מטעם הנתבעת, כותב ד"ר ויס כי היה על הצוות הרפואי להפנות את האם לבצע בדיקת אולטרא סאונד בהקדם האפשרי ובדחיפות, על מנת לקבוע את גיל ההיריון. לדעתו, אילו היה הצוות מברר את גיל ההיריון מיד כשהגיעה האם לראשונה למעקב בבית החולים, ניתן היה להפנותה לבצע בדיקת מי שפיר שתוצאותיה היו יכולות להתקבל לכל המוקדם כשבועיים לאחר מכן, או לבצע בדיקות סיסי שליה או בדיקת דיקור השורר - בדיקות המניבות תוצאות מהירות יותר מבדיקת מי שפיר. לדעת ד"ר ויס ניתן היה לבצע בדיקות אלה גם בשנת 1987. ד"ר ויס סבור כי לו בוצעו הבדיקות, ניתן היה לאתר את התסמונת ממנה סובלת התובעת ולהפסיק את ההיריון עוד במהלך השליש השני להיריון, בו הייתה מצויה האם באותו שלב. לגישת ד"ר ויס, מדיניות משרד הבריאות בתקופה הרלוונטית לא הבחינה בין עובר בר חיות לעובר שאינו בר חיות לעניין הפסקת ההיריון. לדעתו, בנסיבות המתאימות מותרת הפסקת היריון בישראל בכל שבוע של ההיריון ולמיטב ידיעתו היווה אבחון של תסמונת דאון אצל העובר הצדקה להפסקת הריון בשליש השני והשלישי אף בשנת 1987. ד"ר ויס מציין כי בשנת 1987 ניתן היה לבצע בארץ המתה של העובר באמצעות הזרקת תמיסת כלוריד האשלגן לליבו של העובר. 9. הנתבעת טוענת כי לא נפל כל דופי בהתנהגות הצוות הרפואי ולא הוכחה כל התרשלות מצידו. לטענתם, האם הגיעה למעקב הריון באיחור ניכר, בהיותה בשבוע 24+5 ובמועד זה כבר לא ניתן היה לבצע בדיקות על מנת לאבחן מומים כגון תסמונת דאון בעובר, שכן העובר היה כבר בשלב החיות. לטענתם, במועד הרלבנטי לא הייתה נהוגה הפרקטיקה של המתת העובר ברחם אימו בשלב החיות. ממילא, בנסיבות אלה, גם אם הייתה התרשלות, לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין ההתרשלות לבין הנזק. 10. הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה של פרופ' הרמן מיום 5.1.2009 וכן חוות דעת משלימה מטעמו. פרופ' הרמן מציין בחוות דעתו כי בשנת 1987 לא היה טעם לידע את האם על האפשרות לבצע בדיקת מי שפיר בשלב בו היא פנתה למעקב הריון, שכן גם לו ידעה האם אודות הבדיקה, וגם לו ביצעה אותה והיה נודע כי העובר לוקה בתסמונת דאון, לא ניתן היה להפסיק את ההיריון. לדעת פרופ' הרמן, בשנת 1987 לא ניתן היה להבטיח מראש כי העובר ייוולד ללא רוח חיים. פרופ' הרמן מציין כי בעת ההיא היו מתבצעות הפסקות הריון בשליש השלישי של ההיריון רק במקרים של מומים חמורים אצל העובר כמו במקרים של אנאנצופולוס (חוסר מוח), שאז ממילא לא היה סיכוי לעובר לחיות עקב מומו. פרופ' הרמן מסביר כי הפסקת הריון בשליש השלישי של ההיריון במקרה של מום שניתן לחיות איתו, מחייבת את המתת העובר טרם ביצוע הלידה המוקדמת. פעולה זו נעשית כיום על ידי הזרקת תמיסת אשלגן כלוריד ללב העובר, שיטה שלא הייתה נהוגה בשנת 1987 ולא היה אז בידי המיילדים יכולת טכנית למימוש השיטה הנ"ל (מניעת לידת עובר חי בשלב החיות). בסיום חוות דעתו מציין פרופ' הרמן כי על פי הנחיות משרד הבריאות והסטנדרטים שהיו מקובלים בשנת 1987 לא הוצע לאישה הרה בגיל מתקדם ובשבוע 24 ומעלה לבצע בדיקת מי שפיר. 11. בחוות דעת משלימה מיום 8.4.2010 מוסיף פרופ' הרמן כי בשנת 1987 לא דנו ועדות להפסקת הריון בהפסקת הריון מתקדם בשל תסמונת דאון אצל העובר. לדעתו, מעקב ההיריון שנערך לאם היה על פי הפרקטיקה שהייתה מקובלת באותה עת. עוד מוסיף פרופ' הרמן כי פרק הזמן שחלף מאז שפנתה האם לבית החולים ועד לביצוע בדיקת האולטרא סאונד היה סביר לאותה תקופה. דיון 12. אקדים ואומר כי דין התביעה להדחות. שוכנעתי כי אף אם היה איחור בביצוע בדיקת האולטרא סאונד לאם, ואף אם הייתה התרשלות באי ביצוע בדיקת דיקור מי שפיר, לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק הנטען. כללי 13. אמת המידה לבחינת התרשלות בטיפול רפואי מבוססת על שיקול הדעת של הרופא הסביר בהתאם לנסיבות הקיימות לגבי החולה המסוים ובהתאם לנורמות הרפואיות שהיו מקובלות באותה העת בעולם הרפואה (ראו ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ה(2) 142, (1991), 172). בחינת התנהגות הרופא היא בהתאם לנורמות הרפואיות הסבירות והמקובלות בראי התקופה הרלוונטית ולא במבחן של חכמה לאחר מעשה. ראו ההלכה עוד מימים ימימה בע"א 280/60 פדרו נ' חפץ-פלדמן (1981): "המבחן אשר על בית-משפט לבחון בו מעשה או מחדל פלוני של רופא תוך כדי טיפולו המקצועי, אם יש בו או אם אין בו משום רשלנות, איננו מבחן של חכמים לאחר המעשה אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה; רופא בשר-ודם עשוי לטעות, ולא כל טעות מהווה רשלנות" (וכן ראו ע"א 119/05 חליפה נ' מדינת ישראל (2006),12: "אמות המידה הנדרשות ביחסי רופא חולה משתנות ללא הרף, עימן משתנים אף גדרי הסבירות של הטיפול הרפואי שנידרש להלכה וניתן למעשה. התקדמות הטכנולוגיה משפיעה על התובנות באשר לדרך הטיפול העדיפה וההתנהלות הראויה במצבים שונים של התערבות רפואית. על מנת לדעת אם הייתה הפרה רשלנית של חובת הזהירות ביחסי רופא חולה עלינו להבהיר מה היו המדדים המקובלים של חובה זו בעת מתן הטיפול הרפואי"; וראו עוד: קוהרי עמ' 151; ע"א 9063/03 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, (2005) 570; ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' פלד (1998), 860; ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר מור (2008) 8-9). לאורן של הלכות אלה נבחן את המקרה שלפנינו. איחור בביצוע בדיקת אולטרא סאונד והימנעות מביצוע בדיקות אבחון 14. התובעים טוענים כי האם הופנתה על ידי הנתבעת לבצע בדיקת אולטרא סאונד לצורך קביעת גיל ההיריון באיחור ניכר בעטיו לא היה טעם כבר לבצע בדיקת דיקור מי שפיר או בדיקות נוספות שהיה בכוחן לאבחן תסמונת דאון בעובר. לטענתם, לו היו מבוצעות הבדיקות במועד אזי התסמונת הייתה מאובחנת, והאם הייתה מבצעת הפסקת היריון. עוד טוענים התובעים כי הצוות הרפואי התרשל בכך שלא המליץ בפני האם על ביצוע הבדיקה ולא יידע אותה על אפשרות ביצוע בדיקת דיקור מי שפיר, זאת במיוחד לאור זכאותה של האם לבצע בדיקה זו נוכח גילה (בהתאם לתקנות בריאות העם (בדיקת מי שפיר) תש"מ-1980). איחור בביצוע בדיקת אולטרא סאונד 15. אני סבורה כי אכן חל איחור בהפניית האם לביצוע בדיקת אולטרא סאונד , אך לא היה באיחור זה כדי לשנות את התוצאה של הולדת התובעת. האם הגיעה לראשונה לתחנה ביום 21.4.87, אז כבר סיפרה האם לאחות התחנה כי מזה מס' שבועות היא חשה בתנועות העובר (ראו מוצג ו' בתיק המוצגים של הנתבעת - רשומה שלפני הלידה). האם לא ידעה לומר את גיל ההיריון. על אף שניתן היה להניח לאור הנתונים שנמסרו מפי האם כי היא מצויה בשלב מתקדם של ההיריון, לא הופנתה האם בדחיפות לבצע בדיקת אולטרא סאונד על מנת לברר את גיל ההיריון. עובדה היא כי רק כשלושה וחצי שבועות לאחר ביקורה של האם בתחנה, היינו רק ביום 14.5.87, ביצעה האם בבית החולים בדיקת אולטרא סאונד לתיארוך גיל ההיריון, בדיקה שהדגימה עובר מתאים לשבוע 28. השתהות של כשלושה שבועות בביצוע בדיקת אולטרא סאונד לאבחון גיל ההיריון, חורגת מסטנדרט רפואי מקובל במיוחד בשים לב לשלב המאוחר בו הייתה האם בעת הבדיקה בתחנה ולהיותה בסיכון מוגבר נוכח גילה ועברה המיילדותי. בעניין זה ראו האמור בחוות דעתו של ד"ר ויס כי שומה היה כבר בביקור הראשון בבית החולים לבצע בדיקת אולטרא סאונד (עמ' 7 לחוות הדעת המשלימה). כן ראו עדותו כי כל יולדת שהגיעה למעקב רפואי הופנתה מיד לאולטרא סאונד (עמ' 19 ש' 6-7 ).כן ראו דבריו של ד"ר שרוני שהיה אחד מהצוות הרפואי שביצע לאם את מעקב ההיריון בבית החולים, כי לו הייתה באה אליו למעקב הריון אישה בת 40 שאינה יודעת את גיל ההיריון, הוא היה עושה את מה שהיה ביכולתו כדי לקבוע את גיל ההיריון בהקדם (עמוד 96, שורות 6-16, עמוד 97 שורות 6-14). 16. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי לאיחור בביצוע בדיקת האולטרא סאונד היו השלכות על המשך מעקב ההיריון של האם, ואבהיר; המסקנה כי חל איחור בביצוע בדיקת האולטרא סאונד מחייבת המשך דיון בשאלה ההיפותטית - לו בוצעה הבדיקה במועד, היינו ביום 24.4.87 (מועד ביקור האם בבית החולים) או בסמוך לאחריו - האם הייתה האם מופנית לביצוע דיקור מי שפיר או בדיקות אחרות על מנת לאבחן מומים בעובר ותסמונת דאון בפרט, והאם ניתן היה בשלב קבלת תוצאות האבחון להפסיק את ההיריון? כפי שנראה להלן, התשובה לשאלות אלה היא שלילית. לפיכך, המסקנה המתחייבת היא כי לא מתקיים הקשר הסיבתי הדרוש בין האיחור בביצוע בדיקת האולטרא סאונד ואי ביצוע בדיקות האבחון לבין הולדת התובעת. 17. האם פנתה לראשונה לתחנה ביום 21.4.87 בהיותה בשבוע 24+ 5 ימים. לכל הדעות פניה זו נעשתה באיחור ניכר. ביום 24.4.87, בהיות האם בשבוע 25 +1, היא נבדקה לראשונה בבית החולים ורק בסמוך למועד זה ניתן היה תאורטית לבצע בדיקת דיקור מי שפיר. אקדים ואומר כי מסקנתי היא שבשלב מאוחר זה של ההיריון, היינו בשבוע 25, לא הייתה פרקטיקה נוהגת בשנת 1987 לבצע בדיקות לאבחון תסמונת דאון, שכן לא ניתן היה לבצע הפסקת היריון בשליש השלישי (לאחר שלב החיות) בו הייתה מצויה האם בעת שהיו מתקבלות תוצאות הבדיקות. 18. התובעים טוענים, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר ויס, כי מקובל היה לבצע בשלב הזה, היינו בשבוע 25 +1, אחת משלוש בדיקות על מנת לאבחן תסמונת דאון; דגימה מסיסי השיליה, דיקור חבל השורר ודיקור מי שפיר. להלן אדון בכל אחת מהבדיקות. בדיקת דגימה מסיסי שליה 19. בהסתמך על האמור בספרו של פרופ' מ. שוחט 'הכל גנטיקה' (2003), כתב ד"ר ויס בחוות דעתו המשלימה, כי במקרים בהם נדרשת תשובה גנטית דחופה ניתן לבצע בדיקת סיסי שליה וזאת גם בשבועות מתקדמים של ההיריון, בעיקר אם השליה היא קדמית, כפי שהיה במקרה שלפנינו. לדבריו, ניתן היה לקבל תשובה על המבנה הכרומוזומי של העובר כבר אחרי יומיים מעת ביצוע הבדיקה (עמ' 11 לחוות דעתו המשלימה). דע עקא, שפרסום משנת 2003 אינו יכול להוות אסמכתא לפרקטיקה המקובלת שהייתה נהוגה בשנת 1987, ודי בכך כדי לקבוע כי טענת ד"ר ויס נעדרת בסיס. בעדותו ציין ד"ר ויס כי בוצעו בארץ בדיקות סיסי שליה עוד בשנת 1987 לצורך אבחון תסמונת דאון גם בשלב מתקדם של ההיריון (שם, עמוד 50 שורה 1), ואולם, גם עדות זו לא נתמכה בראייה כלשהי, לרבות בפרסומים מדעיים מהארץ אודות מקרים בהם בוצעו בדיקות סיסי שליה כפרקטיקה נוהגת בשבוע 25 לצורך אבחון תסמונת דאון. משלא עלה ביד התובעים לאשש את טענתם כי בשנת 1987 הייתה קיימת פרקטיקה של אנליזה של סיסי שליה לצורך אבחון תסמונת דאון בשבוע 25 ומעלה של ההיריון, דין טענה זו להידחות. דיקור חבל השורר 20. בדיקת דיקור חבל הטבור (Cordocenthesis), כמו דיקור מי שפיר היא אמצעי היכול לשמש גם להערכת מצבו הבריאותי של העובר. בעוד שבאמצעות דיקור מי שפיר ניתן לבחון תאים עובריים שנשרו, הרי שבאמצעות דיקור חבל הטבור ניתן לבחון את דם העובר ישירות, ולא רק תוצרים משניים. התובעים טוענים כי ניתן היה בשנת 1987 לבצע בדיקת דיקור חבל השורר על מנת לאבחן תסמונת דאון. התובעים מסתמכים בין היתר על מאמרם של פרופ' שלו ואחרים "ניסיון של 4 שנים בדיקור השורר למטרות אבחון טרום לידתי" מיום 1.1.90 שפורסם בכתב העת "הרפואה" כרך 118, חוברת א' (מקור מס' 12 בחוות דעתו המשלימה של ד"ר ויס), שם מתוארת הבדיקה ונכתב כי בשנת 1985 התבצעה בדיקה זו בהצלחה בבית חולים העמק בעפולה וכן בבית החולים שיבא בתל השומר בשנת 1988. 21. במאמר 'דיקור השורר' מאת פרופ' שלו מכתב העת 'הרפואה' מיום 1.3.1990 - כתב פרופ' שלו כי: "דיקור השורר יוצא מתחום הפעולה הניסיונית והופך יותר ויותר לפעולה קלינית אבחנתית וטיפולית". (שם, עמוד 272). מכאן, שעד שנת 1990 בדיקת דיקור השורר עדיין לא היתה פרקטיקה מקובלת, אלא ניסיונית. במאמר הנוסף מאותה שנה מאת פרופ' שלו ואחרים (ראו סיף 20 לעיל) נכתב: "הבדיקה מבוצעת מחודש דצמבר 1985 במרכז הרפואי בעמק, עפולה, ומחודש אוגוסט 1988 גם במרכז הרפואי על שם חיים שיבא בתל השומר" (שם, עמוד 6). כלומר מהמאמר עולה כי מכל בתי החולים בארץ, רק בבית חולים העמק נהגו לבצע את הבדיקה בשנת 1987 לצרכי אבחון גנטי מהיר, וניתן להבין על פי הציטוט הראשון, כי גם שם היה הדבר עדיין בשלב ניסיוני. כך מאשר גם פרופ' הרמן בחוות דעתו המשלימה, שם ציין כי במועד הרלוונטי דיקור חבל הטבור לא בוצע במרבית בתי החולים בארץ (שם, עמוד 5 שורה 2, וכן ראו עדותו בעמ' 132, שורות 6-24). 22. המסקנה היא כי התובעים לא הוכיחו שהייתה פרקטיקה נוהגת בשנת 1987 לבצע בדיקת דיקור חבל השורר לצורך אבחון תסמונת דאון בעובר בשבוע 25 של ההיריון. דיקור מי שפיר 23. טענתם העיקרית של התובעים היא כי במקרים מיוחדים מקובל היה עוד בשנת 1987 לבצע בדיקת דיקור מי שפיר גם בשבוע מתקדם של ההיריון לצורך אבחון תסמונת דאון בעובר, וכי במקרה של אבחון התסמונת, מקובל וניתן היה לבצע הפסקת ההיריון. לפיכך, לטענתם, משלא הופנתה האם לביצוע הבדיקה ואף לא הומלץ לה או הודע לה אודות האפשרות לבצעה, נמנעה ממנה האפשרות להפסיק את ההיריון ולמנוע בכך את הולדת התובעת. 24. אין מחלוקת כי על פי הפרקטיקה המקובלת בשנת 1987, נהוג היה לבצע דיקור מי שפיר על מנת לאבחן תסמונת דאון. בתקנות בריאות העם (בדיקת מי שפיר) תש"ט-1980 המתייחסות למועד בו מבוצעות בדיקות מי השפיר נקבע כדלקמן: "(ב) על אף האמור בתקנות משנה (T) רשאי המנהל להתיר דיקור שק השפיר, למטרות אבחנה, גם לאחר 20 שבועות מתאריך המחזור האחרון של האישה, אם מצא שנסיבות המקרה מצדיקות זאת". התובעים טוענים כי לו הייתה האם מופנית לביצוע בדיקת דיקור מי שפיר בעת שהגיע לראשונה לבית החולים, היינו ביום 24.4.87, היה המנהל הכללי מאשר לה לבצע את הבדיקה אף לאחר שבוע 20 להריון, נוכח הדחיפות בקבלת התוצאה והסיכון המוגבר עקב גילה לתסמונת דאון. 25. הנתבעת טוענת כי לא הייתה קיימת בשנת 1987 פרקטיקה נוהגת לביצוע דיקור מי השפיר לאחר השבוע ה-20, שכן בשלב קבלת התוצאה העובר היה כבר בשלב החיות שאז לא הייתה מאושרת הפסקת ההיריון. 26. אף שלטעמי לא הוכחה פרקטיקה נוהגת בשנת 1987 לביצוע דיקור מי שפיר בשבוע 25 של ההיריון, נכונה אני להניח כי היה ניתן לאם אישור חריג לבצע בדיקה זו. עדיין אין בכך לשנות מן התוצאה לפיה, בשלב בו הייתה אמורה להתקבל תוצאת הבדיקה, לא היה ניתן להפסיק את ההיריון נוכח היות העובר בר חיות והעדר פרקטיקה נוהגת להמתת העובר ברחם אמו בשנת 1987. 27. נטל ההוכחה להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין אי ביצוע בדיקת דיקור מי שפיר לבין הנזק הנטען מוטל על התובעים. במקרה כזה, על התובעים להוכיח כי הועדה להפסקת הריון הייתה מאשרת את הפסקת ההיריון. ראו: "43. לשם הוכחת הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזקים השונים הנובעים ממומו של הילד, יש להראות, בשלב הראשון, כי אילו עמד בפני הוועדה להפסקת היריון מלוא המידע הרפואי הרלבנטי (מידע שלא הובא לידיעת ההורים בשל ההתרשלות) - היתה הוועדה מאשרת להורים את הפסקת ההיריון. בשלב השני, ורק אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית (שאם לא כן ממילא ניתק הקשר הסיבתי), ידרשו ההורים להראות כי אלמלא ההתרשלות, הם אכן היו פונים לוועדה להפסקת הריון לשם קבלת האישור"(ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמית 28.5.12) שוכנעתי כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם ולא הוכיחו כי הועדה הייתה מאשרת בשנת 1987 הפסקת ההיריון, כפועל יוצא מכך שלא הייתה קיימת בעת ההיא פרקטיקה של המתת העובר ברחם אמו טרם יילודו. 28. כרקע לדברים אבהיר תחילה כי 'הפסקת היריון' להבדיל מלידה, משמעה סיום ההיריון באופן שיבטיח כי עובר בר חיות ייוולד ללא רוח חיים. לפיכך, הפסקת היריון לאחר גיל החיות (או בשליש השלישי), מחייבת להמית את העובר בעודו ברחם אימו. בתקופה הרלוונטית, היינו בשנת 1987 בוצעו הפסקות היריון באמצעות מתן חומר זירוז ליולדת (תמיסת סליין או פרוסטגלנדינים), שגרמו להתכווצויות הרחם ופליטת העובר אל מחוץ לרחם. פרוצדורה זו לא הבטיחה את מותו של העובר ועל כן מקובל היה לנקוט בפרוצדורה זו טרם שלב החיות של העובר, או במצב בו העובר לא יכול היה לחיות מחוץ לרחם עקב מומו (כגון אנאנצפלוס (חסר מוח). במום כזה אין צורך בהמתת העובר תחילה ודי היה בהזרקת חומרי הזירוז לחלל הרחם על מנת להפסיק את ההיריון, שכן העובר ממילא אינו בר חיים נוכח מומו. לעומת זאת, במום המאפשר חיים מחוץ לרחם כגון תסמונת דאון, הפסקת ההיריון לאחר שלב החיות מחייבת את המתת העובר טרם ביצוע הפסקת ההיריון. פרוצדורה זו נעשית על ידי הזרקת אשלגן כלוריד לליבו של העובר, על מנת להמיתו ורק לאחר מכן, מזריקים חומרי זירוז לחלל הרחם הגורמים לפליטת העובר המת (ראו חוות דעתו של פרופ' הרמן) 29. ונחזור לענייננו, אניח כי בסמוך לאחר ביקור האם בבית חולים, היינו לאחר יום 21.4.87 (בהיות האם בשבוע 25 + 3-2), אמורה הייתה האם לעבור דיקור מי שפיר. לפי כל העדויות פרק הזמן הממוצע עד לקבלת תוצאות הבדיקה הוא בין שבועיים לארבעה שבועות (עדות ד"ר ויס בעמ' 49 ש' 11 לפרוט'). לפיכך, לכל המוקדם הייתה מתקבלת התוצאה בהיות האם בסוף שבוע 27 תחילת שבוע 28 להיריון. מאחר ובשבוע זה (שהוא השליש השלישי - ראו בעניין זה עדותו של ד"ר ויס מטעם התובעים כי השליש השני מסתיים בשבוע 26.6 עמ' 16 לפרוט' ש' 19) העובר בר חיות, הרי שעל מנת להפסיק את ההיריון היה צריך תחילה להמית את העובר טרם הזרקת חומר זירוז לאם, כפי שהוסבר לעיל. מכאן מתעוררת השאלה - האם הוכיחו התובעים כי בשנת 1987 הייתה נהוגה הטכניקה של הזרקת אשלגן כלוריד לליבו של העובר כפרקטיקה נוהגת? 30. התובעים נסמכים בטענתם כי ניתן היה בעת ההיא לבצע הפסקת ההיריון, על האמור בחוות דעתו המשלימה של ד"ר ויס כי בשליש השני להיריון ניתן היה להביא לסיום ההיריון על ידי מספר שיטות (סעיף י"ב לחוות דעתו). דע עקא, שאין מחלוקת שהאם הייתה בשליש השלישי של ההיריון בעת שהיו אמורות להתקבל תוצאות דיקור מי השפיר, ועל כן, השיטות המפורטות בחוות דעתו של ד"ר ויס המתייחסות לשליש השני של ההיריון, טרם שלב החיות של העובר, אינן רלוונטיות למקרה שלנו. גם חוזר שירותי אשפוז של משרד הבריאות משנת 1987 עליו נסמך ד"ר ויס, הדן בהחלפת שיטת הפסקת היריון שבוצעה עד אז בשיטת הבוארו בשיטה מועדפת אחרת, מתייחס לשליש השני של ההיריון, כפי שד"ר ויס כותב בעצמו בסעיף י"ב לחוות דעתו. על כן גם מקור זה אינו יכול לשמש אסמכתא לטענת התובעים. כך אף יתר המאמרים עליהם נסמך ד"ר ויס המתייחסים לשליש השני של ההיריון או שהם מתייחסים לתקופה מאוחרת יותר משנת 1987, ועל כן בין כך ובין כך הם אינם רלוונטיים לעניינו. 31. טענת ד"ר ויס כי גם בשליש השלישי ניתן היה לבצע הפסקת היריון על ידי המתת העובר ברחם אימו לא נסמכה ולו על מקור מדעי אחד. בסעיף כ"ו לחוות דעתו כותב ד"ר ויס כי: "שימוש בשיטה זו של המתת העובר ברחם - תוך שימוש מנחה באולטרא סאונד - ולאחר מכן יילודו, יכולה הייתה להיות מיושמת בטרימסטר השלישי בגברת [האם] שכן - למיטב ידיעתי ובירוריי - מיקום לב העובר יכול כמובן להיעשות גם אז והראייה, דבר זה נעשה בסיומי ההיריון אף כיום" (סעיף כו לחוות הדעת המשלימה הדגשה שלי י.ו). "למיטב ידיעתי ובירוריי" כלשון ד"ר ויס, אינו מהווה אסמכתא רפואית שיש בה כדי לבסס את הטענה כי בשנת 1987 הייתה פרקטיקה מקובלת של המתת העובר ברחם אימו. הראייה עליה מסתמך ד"ר ויס כי "דבר זה נעשה בסיומי ההיריון אף כיום"26 שנים לאחר המקרה, תמוהה, בלשון המעטה. 32. גם השיטות הנוספות המפורטות בסעיף כ"ו לחוות דעתו של ד"ר ויס (החדרת אויר לעובר דרך מכשיר אופטי, דיקור לב העובר, הקזת דם העובר, הזרקת תמיסת סליין לאזור מעטפת לב העובר, הזרקת חומרים רעילים למחזור הדם העוברי ועוד), לא התבססו על תיאורי מקרים בארץ ולא הוכח כי שיטות אלה היו מיושמות בארץ בשנת 1987. 33. מנגד, אני מקבלת את עמדתו של פרופ' הרמן כי השימוש בשיטות אלה בארץ החל רק בשלהי שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90, וכי הטכניקה של הזרקת אשלגן ללב העובר בהנחיית אולטרסאונד לא היתה עדיין בשימוש בשנת 1987 למעט במקרים ניסיוניים או חריגים במיוחד (עמ' 5-6). ראו גם האמור בחוות דעתו הראשונה והמשלימה של פרופ' הרמן בעניין זה. 34. סיכומו של דבר, לא עלה בידי התובעים להוכיח קיומה של פרקטיקה נוהגת ומקובלת בשנת 1987 להמתת עובר ברחם טרם יילודו וטרם הזרקת חומר זירוז ליולדת. כפועל יוצא, לא עלה בידם להוכיח כי הועדה להפסקת היריון הייתה מאשרת בעת ההיא את הפסקת ההיריון בשליש השלישי של ההיריון, בהעדר טכניקה להמתת העובר בר החיות ברחם. ראו עוד את עדותו של ד"ר ויס כי על פי חוזר משרד הבריאות מותר היה, כלשונו, לבצע הפסקת היריון עד שבוע 26.6 (עמ' 48 ש' 8). 35. אשר על כן, לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת - אי הפניית האם לביצוע בדיקות לאבחון תסמונת דאון או אי יידועה בנוגע לאפשרות לביצוע הבדיקה והסיכון המוגבר בגילה להולדת וולד עם תסמונת דאון - לבין הולדת התובעת. הפגיעה באוטונומיה 36. התובעים טוענים כי בכל מקרה אי יידוע האם אודות הסיכון המוגבר לתסמונת דאון והאפשרות לביצוע בדיקת דיקור מי שפיר, על יתרונותיה וחסרונותיה של הבדיקה, מהווה פגיעה באוטונומיה שלהם, המהווה ראש נזק נפרד (ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל" פ"ד נג (4) 526). הנתבעת טוענת כי לא הייתה מוטלת על הרופאים החובה ליידע את התובעים אודות האפשרות לבצע דיקור מי שפיר, אם ביצוע הבדיקה בשבוע 25 + 5 כלל לא היה אופציה רפואית רלוונטית לגבי האם (ראו ע"א 7756/07 גרסטל נ. דן מיום 21.12.10). איני רואה להידרש למחלוקת זו שכן ממילא תביעת התובעים לפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה התיישנה. הפיצוי בגין ראש נזק זה ניתן לתובעים בגין הפגיעה ברגשותיהם ובאוטונומיה שלהם ועל כן עילת התביעה היא של ההורים, במובחן מתביעת הבת. התביעה הוגשה לאחר חלוף 7 שנים ממועד לידת התובעת - הוא גם המועד בו נודע לתובעים הנזק, וממילא במועד זה התגבשה עילת תביעת ההורים. משכך, תביעת ההורים התיישנה (ראו דברים שכתבתי בת.א 800/06 (חיפה) ש.ח. נ. פרפ' הרמן מיום 26.6.11). 37. סוף דבר - דין התביעה להידחות. לא הוכח כי במידה והאם הייתה מופנית לביצוע דיקור מי שפיר, היה בכך כדי לשנות מהתוצאה, שכן לא הוכח כי בשנת 1987 הייתה פרקטיקה נוהגת לבצע הפסקת היריון בשבועות 27-28 של ההיריון בנסיבות של חשד לתסמונת דאון. לפיכך, ניתק הקשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הולדת התובעת. 38. אשר על כן, התביעה נדחית. בנסיבות המיוחדות של המקרה ונוכח מצבה של התובעת, אני מורה שלא יהא צו להוצאות. כמו כן אני מורה על פטור מתשלום יתרת אגרה. רפואההולדה בעוולה / חיים בעוולהתביעות רשלנות רפואיתתסמונת דאון