במהלך שנת 2006 קיבלה התובעת מכתב דרישה מאגף מיסוי מקרקעין, לפיו יש לה חוב ישן. בהמשך הגיעה דרישה לתשלום חוב בסך של 914,750 ₪ בגין העסקה (נספח 4 לתצהיר התובעת). בדיעבד, התברר כי הרוכשים דיווחו לרשויות המס על העסקה כשנודע להם שהעסקה לא דווחה על ידי עורך הדין. בהמשך לכך, רשויות המס הוציאו שומה לפי מיטב שפיטה וחייבו את התובעת ואחותה בקנסות בגין אי דיווח, אי תשלום ובנוסף בריביות והצמדות. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי דיווח על עסקת מקרקעין לרשויות המס מהווה רשלנות מקצועית של עורך דין: בפניי תביעה כספית. 1. הנתבע הוא עו"ד X (להלן - הנתבע). התביעה היא לפיצויים בגין נזקים אשר נגרמו לתובעת, על פי הטענה, בשל התרשלות של הנתבע בייצוג משפטי שנתן בקשר לעסקת מקרקעין (להלן- העסקה). עילות התביעה הן רשלנות, הפרת חובה חקוקה וכן הפרת הסכם. 2. מן החומר שבפניי עולות העובדות הבאות. הנתבע ייצג את התובעת ואחותה, הגב' הולנדר (להלן - הגב' הולנדר או אחותה של התובעת), בעסקה למכירת נכס מקרקעין. מדובר בנכס דו קומתי הכולל דירה ושתי חנויות ברחוב ההגנה 71 בתל אביב (להלן- הנכס). הרוכשים היו יוסף ועופר צעירי (להלן- הרוכשים). הסכם המכר נחתם ביום 16.6.1994 (להלן- ההסכם). התמורה המוסכמת עמדה על 194,000$ (נספח א' לכתב התביעה). הנתבע ייצג בעסקה זו גם את הרוכשים (עדות הנתבע, בעמוד 13). בסעיף 5(ב) להסכם נקבע כי הנתבע ירשום את הנכס על שם הרוכשים עד ליום 8.10.1994. 3. ביום 14.8.1994 חתמו התובעת ואחותה על מסמכי דיווח על העסקה לפי חוק מס שבח מקרקעין (להלן- מסמכי הדיווח; ראו נספח 2 לתצהיר התובעת). הנתבע מסר לתובעת ולאחותה כי בגין הדירה הנמכרת יקבלו פטור מתשלום מס שבח בהתאם לסעיף 49 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג- 1967. עוד מסר להן, כי בגין שתי החנויות ישלמו מס שבח נמוך. ביום 29.6.1997, דהיינו בחלוף 3 שנים מחתימת ההסכם, נרשמה הערת אזהרה בגינו לטובת הרוכשים (ת/15). 4. ביום 7.3.05, בחלוף כעשר שנים מיום החתימה על ההסכם, קיבלה התובעת מהרוכשים הודעה בדבר הפרה יסודית של ההסכם. הרוכשים דרשו את רישום זכויות על שמם לאלתר. עוד דרשו פיצוי כספי מוסכם בסך של 20,000$ (נספח ג' לכתב התביעה). בהמשך לכך, ביום 5.3.2006 הגישו הרוכשים נגד התובעת, אחותה והנתבע תביעה כספית בסך של 105,000$ בבית משפט המחוזי בתל אביב (ת.א. 1309/06). בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסדר פשרה אשר קיבל ביום 14.9.2009 תוקף של פסק דין. על פי ההסדר האמור הוסכם בין היתר, כי התובעת ואחותה יפעלו לאלתר לרישום הזכויות בנכס על שם הרוכשים. 5. (א) במהלך שנת 2006 קיבלה התובעת מכתב דרישה מאגף מיסוי מקרקעין, לפיו יש לה חוב ישן. בהמשך הגיעה דרישה לתשלום חוב בסך של 914,750 ₪ בגין העסקה (נספח 4 לתצהיר התובעת). בדיעבד, התברר כי הרוכשים דיווחו לרשויות המס על העסקה כשנודע להם שהעסקה לא דווחה על ידי הנתבע. בהמשך לכך, רשויות המס הוציאו שומה לפי מיטב שפיטה וחייבו את התובעת ואחותה בקנסות בגין אי דיווח, אי תשלום ובנוסף בריביות והצמדות. (ב) רשויות המס החלו בפעולות גביה כולל הטלת כספים על משכורתה (נספח 27 לתצהיר התובעת). לאחר הגשת ערר ובעקבות מגעים בין הצדדים, הושגה הסכמה עם רשויות המס בדבר תשלום 25% מקרן הקנסות בלבד (נספח 11 לתצהיר התובעת). התובעת נשאה בשכר טירחה של עורך דין אשר ייצג אותה מול רשויות המס. 6. הפיצויים המבוקשים בתביעה כוללים החזר של תשלומים אשר התובעת שילמה לרשויות המס בגין העסקה (נספח 17 לתצהיר התובעת); החזר של סכומים אותם שילמה לעורכי דין בעקבות ההליכים שננקטו נגדה; וכן פיצויים בגין עוגמת נפש. 7. מהלך הדיון יהיה כמפורט להלן. תחילה אדון באחריותו של הנתבע. בהקדמת המאוחר אציין כבר עתה, כי לטענות התובעת בדבר אחריות הנתבע הונחה תשתית מוצקה, הן בפן העובדתי והן בפן המשפטי. אחרי כן, אדון בסעדים להם זכאית התובעת נוכח הקביעה בדבר אחריותו של הנתבע. לבסוף, אתייחס לבקשת התובעת לפיצול סעדים. אחריות הנתבע 8. נקודת המוצא המשפטית לדיון היא, כי קיימת חובת זהירות, מושגית וקונקרטית של עורך הדין ללקוח אותו הוא מייצג (ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385 (2004) בפסקה 10). בתוך כך, עורך דין אשר אינו פועל על פי רמת המיומנות והזהירות הנדרשת ממנו כבעל מקצוע, חב ללקוחו בגין הפרת חוזה (שם, שם). הנתבע נטל על עצמו לטפל בעיסקת המכר. משכך, הוא חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית לתובעת. הנתבע אינו חולק על כך. על רקע זה, אדון עתה בטענות כי התרשל בטיפול בעיסקה. 9. אי דיווח על העסקה לרשויות המס. לטענת התובעת, הנתבע לא דיווח כלל על העסקה לשלטונות מס שבח מקרקעין. על פי הטענה, נודע לתובעת על אי הדיווח בשנת 2006, כ - 12 שנים מיום חתימת העסקה, בעקבות מכתב הדרישה הנזכר לעיל שהתקבל בידה מאת אגף מיסוי מקרקעין. התובעת טוענת בהקשר זה, כי במשך השנים פנתה לנתבע על מנת שיעדכן אותה בדבר השלמת העסקה, אולם האחרון פיזר הבטחות סרק כי העניין בטיפולו וכי התעכב בשל "בלגן" ברשויות המס. 10. לטענת הנתבע, דיווח על העיסקה לרשויות המס, בסמוך לאחר חתימת ההסכם. על פי הטענה, מסמכי הדיווח שנשלחו אבדו במשרדי המיסוי או לא נתקבלו בשל שגגה, שאינה רובצת לפתחו (סעיף 6א לתצהירו של הנתבע). אין בידי לקבל טענה זו. אסביר. 11. ראשית, אין בפניי אינדיקציה ראייתית אובייקטיבית כי העיסקה דווחה לרשויות המס עד לשנת 2005, עת נעשה דיווח כאמור על ידי הרוכשים. לא הומצא כל מסמך המלמד כי ביד רשויות המס התקבל דיווח על העיסקה טרם המועד האמור. 12. שנית, הנתבע לא המציא כל אסמכתא לכך שהעביר דיווח לרשויות המס על העיסקה. אילו היה מועבר דיווח כאמור, ניתן היה לצפות כי יומצא, לכל הפחות, העתק של הדיווח, כשהוא נושא חותמת "נתקבל" ובה תאריך קבלתו. לא הומצא כל מסמך כאמור. 13. שלישית, הנתבע טען כי שלח את מסמכי הדיווח באמצעות דואר רשום (פרוטוקול, עמוד 14). גם לביסוסה של טענה זו לא הומצאו מסמכים מתבקשים. מכל מקום, אף אם היה אמת בטענה כי הנתבע שלח את מסמכי הדיווח לרשויות המס, היה על הנתבע לבדוק באופן פרואקטיבי כי המסמכים התקבלו. בהמשך לכך, כאשר לא התקבלו אישורי מיסים מטעם רשויות המס, היה על הנתבע לבדוק באופן יזום וממצה מדוע לא מתקבלים אישורים כאמור, ולדאוג לקבלתם. הדברים אמורים ביתר שאת לאור העובדה כי נפקות היעדר דיווח במועד על העסקה, משמעה תשלום קנסות. 14. אין בפניי אינדיקציה כי הנתבע פעל בדרך הנדרשת. לעניין זה, לא נעלם מעיני כי הנתבע טען בהודעתו במשטרה ת/10, כי כאשר ראה שהעסקה לא הסתיימה, פנה מספר פעמים למס שבח, ושלח לשם עורך דין שעבד עבורו על מנת שיגלה מה קרה. אין בטענות אלה כדי לסייע לנתבע. לא הוצג תיעוד התומך בטענה בדבר פניות של הנתבע למס שבח. לא הוצגה עדות של עורך הדין הנזכר. בתוך כך, לא הוברר כיצד יתכן שמצב דברים כזה יימשך שנים כה רבות. ניתן לצפות, כי בחלוף זמן סביר, ימצא עורך דין סביר דרך (כגון משלוח חוזר של מסמכי דיווח), על מנת לטפל בעניין ולקדמו. אין בפניי הסבר מדוע לא נעשה דבר, משך שנים ארוכות, לשם קידום הנושא. יוצא, כי אין בטענות האמורות של הנתבע כדי לסייע לו. 15. אשר לטענת הנתבע כי מסמכי הדיווח נשלחו אך אבדו או לא נתקבלו מסיבה כלשהי הנעוצה ברשויות המס. טענה זו נטענה בעלמא, ללא תימוכין. טענת הנתבע לפיה הגב' ברקאי, עובדת רשות המס, אישרה כי לא מן הנמנע כי מסמכי הדיווח אבדו, אינה מהווה ראייה בעלת משקל, שכן הגב' ברקאי לא העידה בהליך שבפניי. אעיר כי גם לשיטת הנתבע, מדובר בדברים כלליים, אשר לא התייחסו על פי תוכנם למקרה המסויים. זאת ועוד, אפילו ניתן היה לקבל את הטענה כי המסמכים אבדו, אין בכך כדי לגרוע מחובתו של הנתבע, כעורך הדין המייצג, לפנות באופן יזום לשלטונות מס שבח, באין פעולה מצידם תוך זמן סביר, על מנת לברר מדוע לא חלה התקדמות בטיפול בעניין, וליזום את הפעולות הנדרשות להשלמת הטיפול תוך זמן סביר. 16. רביעית, התובעת טענה בעדותה, כי היו פניות חוזרות ונשנות במהלך השנים מאת התובעים לנתבע על מנת שיטפל בעניין (בעמוד 10; ראו גם בפיסקה 7 לתצהיר בעלה של התובעת, ופיסקה 6 לתצהיר התובעת). הנתבע בחר שלא לחקור את התובעת או את בעלה על נקודה זו. אין מצידו התייחסות ברורה לעניין זה. בעדותו הכחיש כי התובעת ובעלה פנו אליו עשרות פעמים בתקופה האמורה, כך אישר כי דיברו איתו יותר מפעם אחת על העניין (בעמוד 19). יוצא, כי יש יסוד מוצק לקבוע כי אכן נעשו פניות מאת התובעת ובעלה בנושא הנדון לנתבע. עובדה זו, בהצטרף למחדליו של הנתבע, מחזקת את המסקנה בדבר התרשלותו של הנתבע בעניין זה. 17. אי השלמת העסקה. כאמור, המדובר בנכס אותו קיבלו התובעת ואחותה בירושה. בשנת 1989 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים צו קיום צוואה מתוקן באשר לנכסים אחרים של הגב' שפרן. במועד חתימת ההסכם טרם נרשמו זכויותיהן של התובעת ואחותה בנכס. לטענת הנתבע, השלמת העסקה עוכבה בין היתר בשל הצורך בצו ירושה מתוקן (תשובה 13 לתצהיר תשובות לשאלון, ת/2) המתייחס גם לנכס הספציפי נשוא התביעה. אין בידי לקבל הסבר זה, ממספר נימוקים. 18. ראשית, מן החומר שהוצג בפניי עולה כי צו קיום צוואה מתוקן בנוגע לנכסי מקרקעין שונים ניתן על ידי בית המשפט המחוזי כבר בשנת 1989, כחמש שנים לפני חתימת ההסכם. אם אכן הנתבע היה סבור כי קיימת בעיה כלשהי בגינה עלול להתעכב רישום הנכס על שם הרוכשים, נשאלת השאלה מדוע קבע בסעיף 5(ב) להסכם כי הנכס יירשם על שם הרוכשים עד ליום 8.10.1994. לא למותר לציין בהקשר זה, הנתבע לא הכחיש בחקירה הנגדית שלא הייתה מניעה מבחינה זו לרשום את הנכס על שמן של התובעת ואחותה (פרוטוקול, עמוד 14). 19. שנית, הסברו האמור של הנתבע מוקשה. הנתבע הגיש בחלוף 3 שנים מיום חתימת העסקה בקשה לרישום צו קיום צוואה (ראו נ/1). לשיהוי זה הנתבע לא הציג הסבר משכנע. מכל מקום, החל מנקודת הזמן האמורה, גם לשיטת הנתבע לא הייתה מניעה להעביר את הנכס על שם הרוכשים. אין בפניי הסבר ברור מדוע לא נעשה הדבר. 20. שלישית, כתשע שנים לאחר ביצוע העסקה, בשנת 2003, נרשמה על הנכס משכנתא על שמן של התובעת ואחותה (ת/7; עדות הנתבע, עמוד 15). הרישום נעשה על ידי הנתבע. הדבר נעשה בהמשך לרישום משכנתא על הנכס על שם התובעת ואחותה, בשנת 1997. יוצא כי הנתבע היה מודע, בפועל, הן בשנת 1997, והן בשנת 2003, כי לא השלים את רישום הנכס על שם הרוכשים כמתחייב מהסכם המכר. יש בכך כדי לחדד את הקושי הנובע מן המחדל שבאי הרישום. לא למותר לציין, כי הנתבע לא ידע להסביר כיצד מתיישב רישום המשכנתאות עם הוראות הסכם המכר. 21. בנקודה זו אוסיף, כי אני מקבל את גרסת התובעת לפיה לא ידעה כלל על המשכנתאות אשר נרשמו על שמה (סעיפים 17-18 לתצהירה) וכי הנתבע עשה שימוש שלא כדין בייפוי כוח בלתי חוזר לצורך רישום המשכנתאות (ת/8). אציין, בהקשר זה, כי עדותה של התובעת הייתה בכללותה דורה וקוהרנטית, והתיישבה עם מכלול הנתונים והמסמכים שבתיק. 22. רביעית, עדות הנתבע עוררה קשיים. בלטו בהקשר זה קשייו להתייחס באופן ענייני לשאלות קשות שהופנו לו (ראו פרוטוקול, עמוד 15). 24. יוצא, כי גם לעניין זה הוכחה התרשלותו של הנתבע. 25. אי תשלום היטל השבחה. מן החומר שבפניי עולה כי ביום 1.12.1994 קיבל הנתבע מכתב מהאגף לגביית ארנונה ואגרת מים בעיריית תל אביב (ת/5). המכתב האמור התקבל כתשובה לפנייה של הנתבע מיום 10.11.1994. מן המכתב עולה כי התובעת ואחותה אינן זכאיות לפטור מתשלום היטל השבחה בגין נכס ריק. עוד עולה כי חובה של התובעת ואחותה הינו בסך של 3,585.30 ₪. עולה גם כי קיים חוב על שמה של המנוחה בסך של 2,321.50 ₪. למכתב צורפו שוברי תשלום. סה"כ החוב עמד בסך של 6,749 ₪. חובה של התובעת עמד על סך של 3,087 ₪, מחצית מן הסכום האמור. 26. לחוב זה התווספו במרוצת השנים הפרשי ריבית והצמדה. התובעת ניהלה בעניין זה משא ומתן עם העירייה. המשא ומתן נוהל באמצעות עו"ד רן אפרתי, בא כוחה של התובעת לעניין זה. הוא כלל פנייה לשמאי מטעם התובעת ומינוי שמאי בורר מוסכם. בסופו של דבר, התובעת ואחותה שילמו בגינו סך של 22,146 ₪ (ראו שוברי תשלום מתאריכים 3.11.09 ו- 2.3.10, נספח 26 לתצהיר מטעם התובעת). 27. לטענת התובעת, הנתבע נמנע מלהודיע לה על החוב הנ"ל. אני מקבל טענה זו. הנתבע לא הציג כל אסמכתא המעידה על כך שהודיע לתובעת על החוב האמור. כשנשאל בחקירה הנגדית האם כתב מכתב לתובעת ואחותה לא היה בידו להשיב (פרוטוקול, עמוד 14). אי הדיווח לתובעת על החוב עולה כדי התרשלות, שכן יש בו כדי להעמיד את התובעת בסיכון, אשר התממש בפועל, של חיוב בריבית פיגורים ובקנסות. 28. הנתבע טען לשינוי חזית לעניין זה. נושא היטל ההשבחה אכן לא נטען בכתב התביעה. עם זאת, הנתבע לא העלה התנגדות להעלאת העניין במסגרת תצהיר העדות הראשית של התובעת, ולא התנגד גם להגשת מוצג ת/5 הנוגע לנושא זה. בנסיבות אלה, דין הטענה בדבר שינוי חזית, העולה אך עתה, להידחות. 29. אי השבת כספי נאמנות. בסעיף 3(ב)(2) להסכם המכר נקבע, כי כספי התשלום השני בגין התמורה, 70,000 דולר, יוחזקו בנאמנות אצל הנתבע, לצורך תשלום מס השבח שיחול על הנכס. אין מחלוקת, כי הסכום האמור הועבר לנתבע. לטענת התובעת, הנתבע מחזיק בידו, מתוך הסכום האמור, סך של 22,500$. טענה זו נסמכת על העתק המחאה בסכום של 68,490 ₪ שהעבירו הרוכשים לפקודת הנתבע, ועל קבלה של הנתבע, המופנית לרוכשים, על הסכום האמור (נספח 19 לתצהיר מטעם התובעת). סכום זה שווה ערך ל - 22,500$, על פי השער היציג הרלוונטי. יוער, כי הנתבע אישר (ת/10, הודעה במשטרה, 16.3.08), כי הסכום האמור נשאר בידיו לצורך תשלום מס שבח. אישור כאמור מזמן אמת עולה גם ממסמך בכתב ידו של הנתבע, ת/9. 30. גירסת הנתבע היא כי הסכום שהופקד בנאמנות, נמסר לו לצורך תשלום מס שבח (ת/10 הנ"ל). ברם, כבר בשלבים הראשונים לאחר חתימת ההסכם החזיר את הסכום האמור לתובעת ואחותה. על פי הטענה, משהתברר כי שיעור מס השבח צפוי להיות נמוך לא היה טעם בהמשך החזקתו של הסכום בנאמנות (ראו גם סעיף ה' לתצהיר תשובות על שאלון, ת/3). 31. לחלק משמעותי של גירסה זו יש תימוכין אובייקטיביים בחומר שבפניי. מן החומר עולה שביום 14.8.94 העביר הנתבע לתובעת סך של 27,417$ מתוך הכספים שהועברו לידיו (ראו פיסקה 25(ג) לתצהיר התובעת; ראו גם אישור בכתב, נספח 18 לתצהיר האמור; מוצג ת/13; וכן בעמוד 7 לעדות התובעת). בתצהיר התובעת טענה, אפוא, כי חבות הנתבע כלפיה עומדת על ההפרש בין סכום זה ובין מחצית מן התשלום השני על פי הסכם המכר (35,000 דולר), היינו 7,582$ (פיסקה 25 לתצהיר). 32. מתחשיב בכתב ידו של הנתבע, נספח 20 לתצהיר התובעת, עולה תמיכה בטענה נוספת של הנתבע, אשר עלתה בעדותו (בעמוד 16), והיא כי קיזז מן הסכום שהשיב לתובעת שכר טירחה בסך של 3,405 דולר. עם זאת, בהתחשב במחדליו של הנתבע, כמפורט לעיל, לא היה זכאי לגבות שכר טרחה, בדרך של קיזוז כאמור. אין מקום להפחית את הסכום האמור מן הסכום שלא הושב לתובעת על ידי הנתבע. 33. (א) לא נעלמו מעיני קשיים בגירסת הנתבע לעניין זה. בפסקה 7 לתצהירו טען הנתבע כי החזיר לתובעת ולאחותה את הסכום האמור כבר בשלבים הראשונים לאחר חתימת ההסכם (לדברים דומים ראו גם בסעיף 5 לכתב ההגנה). בהודעה ת/10, קשר הנתבע את השבת הכספים ברישום משכנתא והערת אזהרה לטובת הרוכשים. ברם, מן החומר שבפניי עולה כי הנתבע הגיש בקשה לרישום הערת אזהרה לטובת הקונים רק ביום 29.6.1997 (ת/15). המשכנתאות נרשמו על שם התובעת בשני מועדים שונים. המשכנתא הראשונה נרשמה ביום 3.7.1997 והשנייה ביום 15.9.2003 (ת/7, ת/8). (ב) אי ההתאמה בין מועד ההשבה הנטען בתצהיר ובכתב ההגנה, ובין העולה מן המסמכים לעניין רישום משכנתא והערת אזהרה לטובת הרוכשים, בולטת לעין. עם זאת, בהתחשב בחלוף הזמן בין האירועים ובין מסירת הגירסה במשטרה, לא אוכל לדחות על הסף את טענת הנתבע כי אפשר שקשירת מועד ההשבה במועד רישום הערת אזהרה או משכנתא נעוצה בטעות (ראו פרוטוקול, בעמוד 18). 34. כאן המקום להתייחס לטענה נוספת של התובעת, בדבר סך של 5,000 דולר שהופקד על ידה ועל ידי אחותה אצל הנתבע כרזרבה לצורך תשלום מס שבח (ראו סעיף 4 לתצהירה של התובעת). לעניין זה לא הונחה תשתית מתבקשת במסמכים מזמן אמת (וראו הערת התובעת עצמה לעניין זה, בעמוד 6 לעדותה). אין בפניי הסבר ברור לכך. הצורך בהסבר כאמור מתחדד על רקע קיומם של מסמכים הנוגעים לסכומים אחרים, הכל כמפורט לעיל. במצב זה, אני קובע כי הטענה האמורה לא הוכחה כנדרש. 35. מכל האמור לעיל יוצא, כי הוכחה השבה חלקית של הסכום האמור לידי התובעת. הנתבע לא המציא מסמכים או תיעוד אובייקטיבי אחר המעידים על השבת יתרת הסכום שהופקד בידיו בנאמנות, בסך של 7,582$, לתובעת. מחדל זה מתחדד נוכח הוראות הדין המחייבות אותו ליתן דין וחשבון מלא ומפורט בדבר קורות הכספים שהועברו לידי בנאמנות (סעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה - 1965; סעיף 10 לחוק הנאמנות, התשל"ט - 1979), סכום זה עליו להשיב לה, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק. מסקנה זו אינה משתנה, גם נוכח טענותיו של הנתבע, אשר לא הוכחו, בדבר מניע זר להעלאת הטענות לעניין אי השבת סכום הנאמנות. 36. סיכום ביניים. נוכח כל האמור, אני קובע כי הוכחה התרשלותו של הנתבע. התרשלות זו מוצאת ביטויה בכך שהנתבע לא דיווח על העסקה לשלטונות המס, לא דאג לתשלום היטל השבחה, לא העביר את הנכס על שם הרוכשים, ואף לא השיב לתובעת חלק מסכום הנאמנות. אשם תורם, הקטנת נזק 37. לטענת הנתבע התובעת לא הקטינה את נזקה. על פי טענה זו, התובעת בחרה שלא לשתף את הנתבע במשא ומתן מול רשויות המס וכן בחרה שלא להעביר אליו כל אינפורמציה הנוגעת לחוב ולטענות רשויות המס. לשיטתו, התנהלות זו הייתה בסופו של דבר בעוכריה. עוד טוען הנתבע, כי לא די בכך ששכרה עורכי דין אחרים כדי לקבוע כי הקטינה את נזקה. לדידו, ניתנו לה עצות "אחיתופל" להן הסכימה מתוך הנחה כי הנתבע הוא שיישא בסופו של דבר בכל סכום שהיא תשלם. הנתבע טוען כי אילו היה מעורב במשא ומתן מול רשויות המס לא היה צורך בתשלום מס כלל או לחילופין המס שהיה נקבע בסופו של דבר היה מזערי. 38. ספציפית, טוען הנתבע כי התובעת התפשרה מהר מדי עם שלטונות המס, בעצת עורכי דינה. כך למשל בהסכם השומה שנערך בין התובעת לרשויות המס וקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.7.2008 נקבע כי התובעת תשלם 25% מקרן הקנסות, דהיינו סכום של 124,960 ₪ (נספח 11 לתצהיר התובעת). לשיטתו, לו היה מעורב במשא ומתן מול רשויות המס, הסכום אותו היתה נדרשת התובעת לשלם היה נמוך משמעותית. זו אף זו. התובעת לא הגישה השגה במשך חודשים ארוכים על השומה שנשלחה אליה וכפועל יוצא מכך היה צורך בהתדיינויות מול וועדות ערר. 39. לא שוכנעתי מטענות אלה. ככלל, עניינים מסוג זה נתונים לשיקול דעתו של עורך הדין המייצג. אין בפניי תשתית ממשית המלמדת, כי שיקול דעת זה הופעל באופן בלתי סביר, המצדיק הפחתה בסכום הפיצויים לו זכאית התובעת. אין בפניי תשתית ממשית המלמדת כי התובעת שילמה בפועל סכומים מופרזים, כנטען. אין בפניי תשתית של ממש המלמדת גם כי השיהוי הנטען בהגשת השגה והצורך בהתדיינות מול ועדות ערר הגדיל באופן ממשי את ההוצאות המשפטיות להן נדרשה התובעת. 40. איני מקבל גם טענה אחרת של הנתבע, הנוגעת לכך שהתובעת בחרה, בשלב מסויים, לפנות לעורכי דין אחרים. כחלק מן הזכות היסודית לייצוג, היתה לתובעת הזכות לבחור בעורך דין אחר בהמשך מגעיה עם רשויות המס. העובדה שבעקבות פנייה של הנתבע הוקפאו ההליכים נגד התובעת ואחותה לששה חודשים (ראו עדות התובעת, בעמוד 9), אינה מלמדת כי הפנייה לייצוג אחר היתה בלתי סבירה. הדברים אמורים ביתר שאת בשים לב לטענת התובעת כי במשך תקופת ההקפאה האמורה לא קידם הנתבע את הטיפול בעניין באופן ניכר לעין. הם אמורים גם בהינתן מחדליו המתמשכים של הנתבע לפני כן. 41. עם זאת, התובעת לא נקטה בהגנה סבירה על עניינה מבחינה אחרת. המדובר בעסקה בין היתר, למכירת דירה. במשך 11 שנים מיום שנחתמה העסקה, דהיינו, משנת 1994 ועד ליום בו נודע לה שהעסקה לא דווחה על ידי הנתבע בשנת 2005, לא נקטה התובעת בשקידה סבירה על מנת לקדם את הטיפול בהשלמת העיסקה, לרבות הסדרת נושא מס השבח. אמנם, בעלה של התובעת פנה מספר פעמים אל הנתבע בנוגע לתשלום מס השבח והשלמת העסקה (ראו עדות הנתבע, בעמוד 19 לפרוטוקול; וגם פסקאות 7-8 לתצהירו של מר עובד חזן, בעלה של התובעת). אין די בכך. זאת ועוד, בהתחשב באופי העסקה, קיימת ציפייה סבירה כי בהיעדר מענה של ממש מצד הנתבע במשך שנים תפנה התובעת לברר את גורל העסקה לגורם מוסמך אחר. הדברים אמורים גם נוכח טענות בעלה של התובעת ליחסי אמון בינו ובין הנתבע. בנסיבות אלה, ובהתחשב בפער ההבנה והיכולת בין הצדדים, יש הצדקה עניינית להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור של 20% מהנזק, בכל הנוגע לסכומים שנדרשה לשלם מרשויות מס שבח. 42. אדון עתה בטענת התובעת לנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן הרשלנות, עליה עמדתי לעיל. הנזקים 43. החזר שכר טרחה. הנתבע התרשל כלפי התובעת בייצוג שנתן, והכל כמפורט לעיל. משכך, הנתבע ישיב לתובעת את שכר הטרחה ששולם לו על ידי התובעת, בסך של 1,500$ (פסקה 23 לתצהיר מטעם התובעת). מן החומר שבפניי עולה כי הסכום האמור שולם ביום 5.8.94. ביום התשלום מדובר בסך של 4,580 ₪, על פי השער היציג. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה עד ליום 24.2.08 (שנה לפני הגשת התביעה), והפרשי הצמדה וריבית מן המועד האמור ועד ליום פסק דין זה. מתקבל סכום של 9,571 ₪, נכון ליום פסק הדין. 44. החזרי קנסות וריביות פיגורים (מס שבח). בהתאם לתעודת עובד ציבור של מר סומך אברהם ממיסוי מקרקעין בתל אביב התובעת שילמה סך של 175,859 ₪. הסכום האמור כולל את סכומי הקרן (של מס השבח) שבהם הייתה התובעת חבה בכל מקרה בתשלום, בלא קשר להתרשלותו של הנתבע. סכום הקרן הוא 43,430 ₪. נזקה של התובעת מתבטא בהפרש בין הסכום ששילמה, ובין סכום הקרן, אשר לו יש לצרף הפרשי הצמדה. הטעם לכך הוא, שסכום הקרן, אותו היה על התובעת בלא קשר להתרשלותו של הנתבע, נותר בידה של התובעת. בהנחת עבודה שמרנית, ניתן להניח כי צבר, או היה יכול לצבור, לכל הפחות, הפרשי הצמדה בתקופה מאז המועד האמור. מתקבל סכום של 74,795 ₪. סכום זה יש להפחית מן הסכום ששולם בפועל. מתקבל סך של 101,064₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי הצמדה וריבית ממועדי התשלום ועד ליום פסק דין זה. מתקבל סכום של 128,523 ₪. מסכום זה יש להפחית 20% בגין אשם תורם, כמבואר לעיל. מתקבל סכום של 102,818 ₪. 45. תשלום לעורכי דין. כפועל יוצא מהתרשלותו של הנתבע נאלצה התובעת להעסיק עורכי דין ואנשי מקצוע נוספים בכדי שייצגו אותה מול רשויות המס וכן בהליך שניהלו הרוכשים כנגדה בבית משפט המחוזי בתל אביב, כמפורט להלן: (א) עו"ד רן אפרתי ייצג את התובעת בהליכים שפתחו נגדה הרוכשים בבית משפט המחוזי בתל אביב. עלות שכר הטרחה עמדה על 4,000 ₪ כולל מע"מ (ראו העתק חשבונית כנספח 23 לתצהיר מטעם התובעת). לסכום זה יש לצרף הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום 29.4.07 ועד ליום פסק דין זה. מתקבל סכום של 5,344 ₪. (ב) עו"ד יהודה צור ליווה את הטיפול בחוב של התובעת מול רשות המיסים. עלות שכר הטרחה עמדה על 4,415 ₪ כולל מע"מ. הסכום האמור שולם במועדים שונים בשנים 2007, 2009 (ראו העתק קבלות כנספח 22 לתצהיר מטעם התובעת). לסכום זה יש לצרף הפרשי ריבית והצמדה מהיום בו שולמו הסכומים השונים ועד ליום פסק דין זה. מתקבל סכום של 5,367 ₪. (ג) עו"ד אהוד ברזילי ייצג את התובעת מול רשויות המס. עלות שכר הטרחה עמדה על 33,580 ₪ כולל מע"מ. הסכום האמור שולם במועדים שונים בשנים 2007, 2008 (ראו העתק קבלות כנספח 24 לתצהיר מטעם התובעת). לסכום זה יש לצרף ריבית והצמדה מהיום בו שולמו הסכומים השונים ועד ליום פסק דין זה. מתקבל סכום של 43,077₪. (ד) מתקבל סך כולל של 53,788 ₪. סכום זה כולל מע"מ. 46. תשלום בגין היטל השבחה. סכום החוב הכולל בגין עניין זה ביום 1.12.1994 עמד על 5,906 ₪ (ת/5). מחצית מסכום זה מתייחסת לתובעת. בפועל, שולם על ידי התובעת ואחותה סך כולל של 22,146 ₪. הסכום האמור שולם במועדים שונים בשנים 2009, 2010. מטעמים דומים לאלה שפורטו לעיל ביחס למס שבח, נזקה של התובעת לגבי מרכיב זה הינו ההפרש בין הסכום ששולם בסופו של דבר, ובין סכום החוב המקורי, כשמצורפים לו הפרשי הצמדה. סכום הקרן בצירוף הפרשי הצמדה עד למועדי התשלום בפועל על ידי התובעת הינו 10,173 ₪. יוצא, כי הנזק בפועל עומד על 11,973 ₪. חלקה של התובעת בסכום זה הוא מחצית, היינו 5,987 ₪. לסכום זה יש לצרף הפרשי רבית והצמדה ממועדי התשלום ועד ליום פסק דין זה. מתקבל סך של 6,658 ₪. 47. כספי הנאמנות. על הנתבע להשיב לתובעת חלק מסכום הנאמנות שנמסר לידו בסך של 7,583 דולר, הכל כמפורט לעיל. לסכום זה יש להוסיף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום ההפקדה באוגוסט 1994, לאחר המרה על פי השער היציג במועד הרלוונטי. מתקבל סכום של 84,972 ₪. 48. עוגמת נפש. התובעת נגרמה עוגמת נפש של ממש עקב התרשלותו של הנתבע. התובעת רחשה לנתבע אמון רב. התובעת מתארת, על רקע הקשיים בהם נתקלה הן מול רשויות המס, הן בהליכים משפטיים מול הרוכשים, תחושות של חוסר אונים, תסכול, לחצים נפשיים וכספיים ופגיעה חמורה ביחסיה עם אחותה. עיקרו של התיאור האמור לא נשלל. הוא מתיישב עם התרשמותי מן התובעת ומעדותה בבית המשפט. הוא עולה בקנה אחד עם התסבוכת אליה נקלעה, כתוצאה ישירה מטיפול רשלני בעניינה. נוכח כל האמור, ובשים לב להיקף הממוני של הנזקים בהם מדובר, יש לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך של 40,000 ש"ח. פיצול סעדים 49. התביעה שבפניי הוגשה בפברואר 2009. מן החומר שבפניי עולה כי הנתבע התחייב בשמה של התובעת בשתי משכנתאות כלפי בנק מרכנתיל דיסקונט. בנסיבות אלה, יש הצדקה לפיצול סעדים בקשר לנזקים אפשריים בגין רישום המשכנתא על שמה של התובעת, ככל שלתובעת יהיו טענות לעניין זה. מדובר בסעד אפשרי העשוי לצמוח כתוצאה מרשלנותו של הנתבע בעסקה נשוא התביעה. במצב דברים זה ובהיעדר טענה של ממש של הנתבע מדוע לא יותר פיצול הסעדים המבוקש, אני מתיר פיצול סעדים, כמבוקש בסעיף 43 לכתב התביעה. התוצאה א. התביעה מתקבלת בהתאם למפורט לעיל. נוכח כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובעת סך של 297,797 ₪. הסכום האמור ישולם עד ליום 11.10.12. סכום זה יש לצרף הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל. ב. אשר להוצאות משפט. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי; להנמקות לעיל; ליחס בין סכום התביעה ובין הסכום שנפסק; להיקף העבודה המשמעותי שנדרש בתיק זה, אשר בהינתן סיכומי הצדדים, ניתן היה לחסוך חלק משמעותי ממנו; ולמחדלים לא מעטים בהתנהלות הנתבע (ראו בפיסקה 51 לסיכומי התובעת; רק חלק מן המחדלים ניתן לזקוף למצבו הבריאותי של הנתבע); אני פוסק לתובעת שכר טירחת עורך דין בסך של 27,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. כמו כן, ישא הנתבע בהוצאות משפט בסך של 7,350 ₪, המשקף את החלק היחסי של אגרת בית המשפט הנגזר מן הסכום שנפסק. כל הסכומים ישולמו עד ליום 11.10.12. ג. בהתאם לתקנה 381 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, צו העיקול הזמני שניתן ביום 6.9.09 והורחב ביום 31.1.11, יישאר בתוקפו עד לביצוע פסק הדין. ד. ניתן בזה פיצול סעדים על פי המפורט לעיל. מיסיםמקרקעיןעסקת מקרקעין