אי הרשעה בהמלצת שירות המבחן

ב"כ הנאשם עתר לאימוץ המלצות שירות המבחן, כדי הימנעות מהרשעת הנאשם והסתפקות בהשתת צו של"צ. בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו. אם כך הוא בכלל המקרים, הרי שמקל וחומר שעה שעסקינן בעבירות הקשורות באלימות במשפחה. סוג זה של עבירות, מאפשר להימנע מהרשעה רק בהינתן מקרים חריגים וקיצוניים ביותר, בהם מדובר בנסיבות מעשים קלות ערך מצד אחד ובפגיעה קשה בנאשם, ככל שיורשע, מצד שני (ר' ע"פ 2037/92 - בן דוד נ' מ"י- לא פורסם; ע"פ 5013/09 - מ"י נ' ד.ש - לא פורסם; ע"פ 2498/07 - מ"י נ' ס.מ - לא פורסם; ע"פ 70650/04 - א.ב נ' מ"י - לא פורסם). מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי הרשעה בהמלצת שירות המבחן: רקע 1. הנאשם הודה בביצוע עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז 1977 (להלן: "החוק"); תקיפת בת זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיפים 380 ו- 382 (ב) (1) לחוק; תקיפה, לפי סעיף 379 לחוק והפרת הוראה חוקית, בריבוי מופעים, לפי סעיף 287 (ב) לחוק. 2. כתב האישום המתוקן כולל שני אישומים. מעובדות האישום הראשון עולה כי ביום 28.8.09, בביתם בעיר ראשון-לציון ובעודו תחת השפעת אלכוהול, תקף הנאשם את רעייתו - המתלוננת, בכך שהכה אותה. כתוצאה ממעשי הנאשם, נפלה המתלוננת ארצה ובהמשך, נפל גם הנאשם. אז, זרק הנאשם על המתלוננת חפצים שונים ואמר לה: "אם את יוצאת מהדלת אני אפגע בך". באותן נסיבות, הזעיקה המתלוננת את בנם המשותף של בני הזוג וניסתה להיכנס לחדר בביתם על מנת לאסוף את חפציה, כשהנאשם בעקבותיה. בנם של בני הזוג ניסה למנוע מהנאשם להתקרב למתלוננת ובתגובה, הכהו הנאשם בידו במכת אגרוף. ממעשה הנאשם נגרמו למתלוננת המטומה בשפתה העליונה, שריטות בסנטרה ובצווארה ופצעים בברכה ובמרפקה. מעובדות האישום השני עולה כי בהמשך לאירועים הנ"ל, ניתן ביום 8.9.09 צו הרחקה שאסר על הנאשם להיכנס לבית המתלוננת, להתקרב למקום וליצור עמה קשר ישיר או עקיף (להלן: "הצו השיפוטי"). בין הימים 17.9-14.10.09 ובגדר שמונה מקרים נפרדים, הפר הנאשם את הצו השיפוטי, בכך ששלח דוא"ל לבית המתלוננת ולמקום עבודתה וכן מסרונים למכשיר הטלפון הנייד שלה. בנוסף, נכנס הנאשם לביתה והגיע לבניין מגוריה תוך המתנה בחנייה. 3. הודיית הנאשם ניתנה במסגרת הסדר דיוני. כתב האישום תוקן והנאשם הופנה לקבלת תסקיר לעניין ההרשעה והעונש טרם הרשעתו. המאשימה הבהירה עמדתה להרשעת הנאשם בדין ולענישה נלוות. דיון, הרשעה וגזירת דין 4. במוקד הדיון ניצבת שאלת הרשעת הנאשם בדין. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, מהמלצות שירות המבחן וממכלול נסיבות המעשים והעושה - נחה דעתי כי ראוי להרשיע את הנאשם בעבירות בהן הודה ולהשית עליו רכיבי ענישה בדמות צו של"צ ומאסר מותנה, כעתירת המאשימה. עתירות הצדדים ותמצית טענותיהם 5. ב"כ המאשימה עתרה להרשיע את הנאשם, כהודייתו ולהשית עליו ענישה צופה פני עתיד וצו של"צ. הודגשו נסיבות מעשי הנאשם, ביצועם על רקע צריכת אלכוהול שאינה מטופלת, העדר פסיעתו בתוואי שיקומי מוגדר, תוצאתם הקשה של מעשיו בבחינת האינטרסים פרטניים של המתלוננים וכלליים של הציבור והפרתו השיטתית את הצו השיפוטי. לגישת המאשימה, עניינו של הנאשם אינו כולל נסיבות מיוחדות ואינו תואם חריגה מכלל ההרשעה בדין. 6. ב"כ הנאשם עתר לאימוץ המלצות שירות המבחן, כדי הימנעות מהרשעת הנאשם והסתפקות בהשתת צו של"צ. הסנגור טען בהרחבה לנסיבות עובדתיות שונות ברקע ביצוע המעשים נשוא האישומים. כך, בהקשרים של התנהלות "טכנית" נטענת מצד הנאשם בעת הפרות הצו השיפוטי ומבוקשו לברר כי המתלוננת לא מצויה בביתה טרם הגעתו אליו; קבלת כביסה מבתו בכניסת הבניין שאינה מקום מגורי המתלוננת; נפילת המתלוננת וחבטה שספגה משום משיכת מכשיר טלפון ואגרוף "לא יזום" שספג בנם, כשניסה להתערב במהלך האלים. כבר אציין כי נתונים אלו לא הוכחו ואף לא בקירוב לתוואי הקבוע בהוראת סעיף 40 י' לחוק. בנתונים כפי שהובאו, אין די כדי לקבע ממצאים בדבר נסיבות מקלות בבחינת רכיבי התנהגותו הפלילית של הנאשם. נפילת הנאשם במהלך אלימותו כלפי המתלוננת, הנה נסיבה עובדתית שכן הוכנסה בכתב האישום המתוקן ולא ייחסתי משקל לנתונים אחרים שזכרם לא הובא בו. הסנגור הוסיף והדגיש כי האלימות שהפגין הנאשם הייתה רגעית ויחידה על פני 30 שנות נישואי בני הזוג, ששבו לנהל משק בית וזוגיות ביוזמת המתלוננת, לאחר שבוטלו התנאים המגבילים שהושתו על הנאשם. הסנגור הפנה ליציבות מערכת היחסים הזוגית על פני ציר הזמן, להעדר צורך בהתערבות חיצונית בהתנהלותם, או טיפולית בתחום האלכוהול, שלגישת הסנגור התערבות שכזו תהא רק לשם "מס שפתיים". הסנגור הוסיף וציין את תחושת בני הזוג כי אינם זקוקים להליך טיפולי זוגי לשם תקשורת תקינה ביניהם והפנה לחזית האחידה המוצגת מטעמם, שנעדרת כל סממן של תסמונת האישה המוכה. בנוסף, הודגש הדין שנועד להגן על שלמות התא המשפחתי, כמטרה שהושגה בעצם בחירת בני הזוג לשוב לחיים משותפים ונטען כי על בית המשפט לעודד תוצאה שכזו. לסברת ההגנה, הרשעה בדין תגרום נזק ישיר וחד לערך שעל הגנתו מופקד בית המשפט. בנוסף, הפנה הסניגור למצבו הרפואי הקשה של הנאשם, למסגרות עבודתו ומשפחתו המהווות מוקדי אושר בחייו ולתחושות הבושה והחרטה שהביע בגין מעשיו. הסנגור תמך עתירתו באסמכתאות. 7. הנאשם ניצל את זכות המילה האחרונה, תאר את צערו על מעשיו ואת הפגיעה התעסוקתית שתיגרם לו מחמת הרשעתו, מאחר ולא יוכל לעסוק בתחום ייעוץ השקעות ושנות לימודיו הארוכות תרדנה לטמיון. מתחם העונש ההולם 8. טרם דיון בסוגיית הרשעת הנאשם בדין, ראוייה ההפנייה למתחם העונש ההולם את מעשי העבירות שביצע הנאשם. זאת, כמצוות המחוקק בסעיף 40 ג' לחוק ובהתאם לעיקרון המנחה הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק. קודם לכל, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע ממעשי הנאשם, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירות. 9. בבחינת הערך החברתי שנפגע ממעשי הנאשם - ערך משמעותי מגולם בשימור תא משפחתי מוגן מפני אלימות פיזית או מילולית מטעם מי מיחידיו. ערך זה גובר על שימור שלמות התא המשפחתי, כפי שבחרה ההגנה להדגיש, משברורה חשיבות היתר שבשימור שלמות גופם ושלוות נפשם של יחידיו. יפים לעניינו של הנאשם הדברים שנקבעו בהקשר זה בע"פ 6758-07 - פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 11.10.07, נקבע בהקשר זה, כך: "מעשי אלימות בתוך המשפחה נתפסים כבעלי חומרה מיוחדת... הציפייה האנושית הטבעית הינה כי בתוך משפחה ישררו יחסי אהבה, הרמוניה וכבוד הדדי. הפרתה של ציפייה זו הופכת את השימוש באלימות במשפחה לתופעה העומדת בניגוד עמוק לחוש הצדק האנושי". מידת הפגיעה של הנאשם בערך חברתי זה הנה גבוהה, בהתחשב בהיקף האלימות שהפגין כלפי גופם של המתלוננים, בתוצאות מעשיו כפי שנחזו על גופה של המתלוננת, בטראומה שוודאי שנגרמה לה ולבנה משום התנהגותו האלימה, בהיקף הפרותיו את הצו השיפוטי ובאופיין של הפרות אלו. המלל המאיים בו בחר הנאשם מצוי ברף לא מבוטל של חומרה ולבטח פגע בשלוות נפשם של המתלוננים. בע"פ 103/88 - ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג' (3) 373 נקבע בהקשר זה, כך: "...אינטרס החברה הוא להגן על שלוות נפשו של הפרט ... מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט...וידוע הוא שבמקרים רבים מושמעים איומים Per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים...". הנאשם פגע בערך חברתי נוסף בכך שגרע מאיתנותם הנדרשת של צווים שיפוטים בכלל וכאלו שנועדו להגן על שלומה של המתלוננת בפרט. 10. בבחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירות - הנאשם התנהל באלימות בוטה כלפי בני משפחתו היקרים לו מכל, מבלי ששלומם יהיה נר לרגליו כמתבקש. בנוסף, הנאשם ביזה בבוטות צו שיפוטי בעצם התנהגותו המפרה והחוזרת. הנאשם לבדו, בתוככי אדי שכרותו, פגע במתלוננים ומידת השפעת מעשיו עליהם הינה משמעותית, כפי שנלמד למצער מהחבלות שנותרו על גופה של המתלוננת. בבוטות ובחזרתיות שבמעשי הנאשם ובנקודות היציאה שניקרו בדרכו האלימה אותן לא ניצל, היה די כדי לאפשר סדק רחב בהכרתו המעומעמת מחמת שכרותו ולהביא להבנתו את הפסול שבמעשיו, שהיו בשליטתו. הנאשם פגע פגיעה משמעותית בגופה של המתלוננת, צילק את נפשם של המתלוננים והוסיף והכה בבנו, שכל "חטאו" התמצה ברצונו להגן על אמו מפני אביו. גם ניסיונה של המתלוננת להימלט מפני הנאשם, לא מחה את עקבותיו האלימות מאחוריה. לא נודעה מצוקתו הנפשית של הנאשם עקב התעללות המתלוננים בו והוא אינו קרוב לסייג אחריות פלילית.   11. בבחינת מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע הנאשם - עולה הצורך במאבק בנגע האלימות במשפחה, במסגרתו ראוי שידורו של מסר חד- משמעי לפיו: "...ידע כל גבר אלים כי הרמת יד על זוגתו, כמוה כחתימה עצמית על גזר דין חמור, השולל את חירותו. כחומרת התקיפה, כך חומרת הענישה, כשנסיבותיו האישיות מתגמדות, לנוכח חומרת העבירה" (ר' פ' 5002/06 - מ"י נ' אביטן (לא פורסם), ניתן ביום 27.3.2006). נהרות של דיו נשפכו אודות ההחמרה הנדרשת בענישת גברים המבצעים עבירות אלימות כלפי בנות זוגם ויפים הדברים שנקבעו בע"פ 2037/92 - בן דוד נ' מ"י, תק-על 92(2), 2877, לאמור:   "בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה, שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח". וכן: "בתי המשפט חזרו לא אחת על הצורך להוקיע את מעשי האלימות ולשרש תופעות אלה ממחוזותינו. אין חמור מכך שאישה לא תהא מוגנת בביתה שאמור להיות מבצרה. העונש מטרתו להוקיע את המעשה וגם להרתיע עבריינים בכוח..." (ר' ע"פ 1191-04 - נורדיצקי נ' מ"י (לא פורסם)). 12. אשר לעבירת הפרת ההוראה החוקית אותה ביצע הנאשם ב-8 מופעים שונים, לא אחת נקבע כי מי שמבצע עבירה זו, הוא מעיד על עצמו כמי שאין חל עליו מורא הדין. בתי המשפט חזרו והדגישו את החומרה המגולמת בהפרת צו שיפוטי ואפנה לאמירות שבבש"פ 2611/99 ו- 2646/99 אקעיק נ' מ"י - לא פורסם, ניתן ביום 23.04.99, בזו הלשון: "...דומה שהמשיב סבר כי החלטת בית המשפט נועדה לצור על פי הצלוחית, והיא כחרס הנשבר: ההחלטה תלך בדרכה, המשיב ילך בדרכו, והדרכים לא תיפגשנה... בלשון העם ייאמר כי המשיב "ציפצף" על החלטת בית המשפט, ומי שכך נוהג בהחלטת בית המשפט, בית המשפט מצידו יסביר לו במעשה מה דינו" (ר' אף מאמרו של חיים גנז "ביסוסי חובת הציות לחוק" (משפטים י"ז, תשמ"ז - תשמ"ח, 353, 391)). 13. לנוכח עיון בגזרי דין שניתנו בעניינים דומים, בתוספת להתחשבות בערכים החברתיים בהם פגע הנאשם, בנסיבות מעשיו ובמדיניות הענישה הנהוגה - אני קובע כי מתחם העונש ההולם למעשי העבירות שביצע, הינו כדלקמן - לאירוע האישום הראשון מאסר בפועל הנע בין 10 ל- 18 חודשים, מאסר מותנה, קנס ופיצוי בהיקפים של אלפי שקלים (ר' אף רע"פ 3629-11 - פלוני נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 18.5.11; רע"פ 6821-08 - מסרי נ' מ"י, ניתן ביום 18.8.08; רע"פ 1826-11 - סולומון נ' מ"י (לא פורסם), ביום 8.3.11; רע"פ 7951-10 - ניב נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 2.11.10; רע"פ 1293-08 - קורניק נ' מ"י (לא פורסם), ניתן ביום 25.6.08). לאירוע האישום השני מאסר בפועל הנע בן 6 ל- 10 חודשים; מאסר מותנה וקנס בסכום של אלפי שקלים. מתחמי העונשים ההולמים הנ"ל, משקפים את ההתייחסות המחמירה המתבקשת למעשי הנאשם לבדם, בנסיבותיהם וכמידת אשמו. הם קשורים הדוקות לבחינת נסיבות מעשים אלו על חומרתם, כפי שנדרשת גם לשם הדיון בסוגיית הרשעת הנאשם בדין. 14. שוכנעתי כי הימנעות מהרשעת הנאשם, לא תשקף יחס הולם בין מעשי העבירות בנסיבותיהם ומידת אשמו ובין סוג ומידת העונש שיושת עליו, כהוראת "העקרון המנחה" הקבוע בסעיף 40 ב' לחוק. אימצתי את הטעמת המאשימה בטיעוניה, לפיה אין מקום להימנע מהרשעת הנאשם, בהינתן ביצוע עבירות מסוג אלימות במשפחה, שתוצאתן פגיעה חבלנית שהצריכה טיפול רפואי ובהעדר נסיבות חריגות ביותר. 15. כידוע, משעבר נאשם עבירה המיוחסת לו בכתב האישום, הוא יורשע וייענש, תוך העדפת אינטרס הציבור. בע"פ 5102-03 - מ"י נ' קליין, תק-על 2007(3), 3596, נקבע בהקשר זה, כך: "...הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא חוליה טבעית הנובעת מהוכחת האשמה בהליך הפלילי. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את אכיפת החוק באופן שוויוני, ומונעת איפה ואיפה בהחלת ההליך הפלילי...ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת..." 16. בית המשפט משתמש בסמכותו שלא להרשיע נאשם במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין חומרת העבירות לבין הנזק שייגרם לנאשם כתוצאה מהרשעתו. אם כך הוא בכלל המקרים, הרי שמקל וחומר שעה שעסקינן בעבירות הקשורות באלימות במשפחה. סוג זה של עבירות, מאפשר להימנע מהרשעה רק בהינתן מקרים חריגים וקיצוניים ביותר, בהם מדובר בנסיבות מעשים קלות ערך מצד אחד ובפגיעה קשה בנאשם, ככל שיורשע, מצד שני (ר' ע"פ 2037/92 - בן דוד נ' מ"י- לא פורסם; ע"פ 5013/09 - מ"י נ' ד.ש - לא פורסם; ע"פ 2498/07 - מ"י נ' ס.מ - לא פורסם; ע"פ 70650/04 - א.ב נ' מ"י - לא פורסם). במסגרת התייחסות זו, בה החלטה בדבר העדר הרשעה הינה חריגה ונדירה, יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבהוקעת מעשי הנאשם, על דרך ענישה מכבידה ובכללה הרשעה בדין. אינטרס זה גובר על שיקוליו הפרטניים של הנאשם. לנוכח בחינת נסיבות הקשורות בביצוע המעשים בלבד, סברתי כי ראוי להטביע חותם פליליות על מעשי הנאשם, לבל ישוגר מסר הפוך מן המתחייב, משמע המדובר בעבירות שהן נסלחות. נסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות 17. טרם דיון ביתרת המבחנים הנדרשת לבחינת עתירת ההגנה, יש להכיר את נסיבותיו האישיות של הנאשם, שאינן קשורות בביצוע העבירות. נסיבות אלו נדרשות במלאכת שקלול הנתונים והאינטרסים הנדרשת לשם תפירת חליפתו העונשית של הנאשם כמידתו המדוייקת, כאינדיבידואל העומד לדין וכמצוות המחוקק בסעיף 40 יא' לחוק. נסיבות אלו נלמדות מתסקיר שירות המבחן, מטיעוני הסניגור לעונש ומדברו האחרון של הנאשם. הנאשם יליד 1955 ואין בעברו רישום פלילי. הנאשם עובד כבנקאי בתחום ההשקעות ובידיו הרשאה לעסוק בייעוץ השקעות, הרשאה בה אינו עושה שימוש בפועל ודומה כי לא יוכל לממשה ככל שיורשע בדין. הנאשם מתפקד במסגרת עיסוקו באופן משביע רצון ומחמת מצבו הרפואי, עבר לעבוד בתפקיד תפעולי בהנהלה הראשית של הבנק, על מנת לצמצם "מתחים" בעבודתו. הנאשם צורך כשתי כוסות יין ליום במרבית ימות השבוע. צריכת האלכוהול מטעמו העמיקה בעת שקדמה לאירועי האישום, על רקע קשייו להתמודד עם המשבר הזוגי שפקד אותו ואת המתלוננת. הנאשם פנה מיוזמתו לעמותת "אפשר", אך לא נמצא אבחון בהקשר זה מאחר ולא המשיך בהליך הטיפולי. גם הטיפול הזוגי בו השתלב יחד עם המתלוננת, התמצה בשלושה מפגשים, לאחריהם עזב הנאשם את המסגרת ביוזמתו, כשלתפיסת בני הזוג הם מסוגלים להתמודד עם בעיותיהם בכוחות עצמם. שרות המבחן התרשם כי הנאשם נהג באלימות, מתוך סערת רגשות ובאופן אימפולסיבי, כשלתפיסתו, התנהלותו לא נבעה מהשפעת אלכוהול שצרך קודם לכן. הנאשם נטל אחריות על מעשיו, הביע חרטה, גילה הבנה לבעיתיות שבהם וגילה אמפטיה כלפי פגיעתו במתלוננת. בנוסף, התרשם שרות המבחן כי התנהגות הנאשם בעת הפרת הצו השיפוטי מלמדת על אימפולסיביות וחוסר הערכה שקולה את משמעות מעשיו, אך לא על זלזול במערכת החוק. שרות המבחן הוסיף כי התנהגות הנאשם משקפת תחושות תסכול מצטברות על רקע משבר זוגי, אך הוא אינו מאופיין בדפוסי התנהגות או חשיבה אלימים ואינו סובל מבעית שליטה בכעסים המצריכה התערבות טיפולית מידית. שרות המבחן סיכם כי המלצתו להימנע מהרשעה ולהסתפק בצו של"צ, נובעת מהנסיבות המיוחדות בהן בוצעו העבירות, בתקופה משברית בחיי הנאשם, מתחושות החרטה והבושה שהוא חש, מיישור ההדורים עם רעייתו, מהדיווחים על קשר תקין ביניהם ומהאפשרות כי הרשעה בדין תגרום לפגיעה ביכולת הנאשם להתקדם בעבודתו ותעיב על האיזון במערכת יחסיו הזוגית. 18. בע"פ 2083-96 - כתב נ' מ"י, פד"י נ"ב (3), 337, נקבעו המבחנים העיקריים הנדרשים להכרעה במחלוקת בין הצדדים ובזו הלשון:   "...הימנעות מהרשעה אפשרית אפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (שם, בעמ' 342). באין תוואי הליך טיפולי בו פוסע הנאשם, פשיטא כי הרשעה בדין לא תפגע פגיעה חמורה בשיקומו. גם בהליכת כברת דרך משמעותית לקראת הנאשם והתחשבות בכינון יחסיו עם המתלוננת ובתעסוקתו הרציפה כרכיבים הבאים בגדר שיקומו - הפגיעה האפשרית באלו, בהינתן הרשעתו, לא תהא "חמורה". בנוסף, לא ניתן לוותר על ההרשעה בעניינו של הנאשם מבלי לפגוע בשיקולי ענישה אחרים ולמצער, בהשתה מתבקשת של מאסר מותנה שירחף כחרב מעל ראשו לבל ישוב ויבצע עבירות נוספות. רכיב ענישה שכזה אינו אפשרי ללא הרשעת הנאשם בדין. התרשמתי כי רכיב זה נדרש גם לנוכח שהנאשם לא השתלב במסגרת שיקומית מוגדרת, הוא עדיין צורך אלכוהול כפי שצרך טרם שנהג באלימות כלפי המתלוננים, התנהגותו האימפולסיבית, כהתרשמות שרות המבחן אינה מטופלת ועל אף שאינו סובל מקושי בשליטה בכעסים, כהתרשמות שרות המבחן, עדיין שוכנעתי כי יש צורך ברכיב ענישה הרתעתי בעניינו. מאסר מותנה יסייע בהימנעות הנאשם מלשוב ולנהוג באלימות, בעתות עתידיות אפשריות של דחק, תסכול ומשבר, בהן תשולב צריכת האלכוהול היומית מטעמו. גם בהתייחס ליתרת הקווים המנחים שפורטו בע"פ 2083-96 הנ"ל באשר להימנעות מהרשעה, לא נמצא המסד הנדרש להעדפת עתירת ההגנה. אכן המדובר בהסתבכות ראשונה של הנאשם, אך יש בהיקף העבירות ובתוצאתן, כדי לגבור על מקריות כלשהי שניתן היה לייחס למעשיו. אין המדובר באלימות שהפגין הנאשם באבחה אחת ומקרית כלפי אחד מהמתלוננים וברף תחתון של חומרה. אין כל מקריות בהפרות החוזרות והנשנות של הצו השיפוטי והיקפן מגיע גם כדי זלזול במוסדות המשפט, על אף התרשמותו ההפוכה של שרות המבחן. טרם אוין הסיכון לבחירה עתידית של הנאשם לנהוג באלימות כלפי בני משפחתו. הימנעותו מבחינה מעמיקה של הילוכו האלים ודווקא בשל חריגותו על רקע נוף חייו הנורמטיבי, מהווה תנאי מסייע להתרשמותי זו. נטילת הנאשם אחריות על מעשיו וחרטתו הכנה בגינם, אינן גוברות על חומרת מעשיו ועוצמת פגיעתו במתלוננים. לא התרשמתי כי תיגרם לנאשם פגיעה ממשית בתעסוקתו ככל שיורשע בדין. הסנגור הפנה בהקשר זה לנזק התעסוקתי שייגרם לנאשם, שיאלץ להסתפק בהעברה לתפקיד זוטר התואם את הרשעתו, כך שגם אם לא יפוטר מעבודתו עדיין תיפגע תעסוקתו פגיעה קונקרטית. הנאשם משולב במסגרת תעסוקתית התואמת את מצבו הבריאותי ובתפקיד תפעולי. לא שוכנעתי כי יגדע מטה לחמו ככל שיורשע בדין, הוא אינו עוסק כיועץ השקעות לעת זו ואין כל וודאות שיעסוק בכך. שוכנעתי מקיומו של פוטנציאל בלבד לפגיעה לא כבדה בתעסוקת הנאשם בהינתן הרשעתו ובפוטנציאל לבדו אין די לצורכי הימנעות מהרשעתו בדין. 19. בנוסף, הסניגור עתר להעדיף הימנעות מהרשעת הנאשם, על מנת שהמתלוננת "לא תחבל שנית" על ידי בית המשפט, בהפניה לחבלות הפיזיות שנגרמו לה, שהינן כאין וכאפס לעומת "הצלקת הנפשית" שמשבר מסוג זה מותיר בנפשם של בני הזוג. לא התרשמתי כי אכן המתלוננת "תיחבל" שנית או שתיוותר צלקת בנפשה, ככל שיורשע הנאשם בדין. מעבר לאמירה כללית, גם שרות המבחן לא ביאר אשר לקושי שתיצור הרשעה בדין על חיי בני הזוג. אני מתקשה לאמוד את סלחנות המתלוננת כלפי הנאשם, בנסיבות מעשיו, כדי תכשיר פלא שיסייע במחיקת כתם ההרשעה. מידת אובייקטיביות ראוי שתיצמד למעשי הנאשם בכל עת על מנת שזכרם לא יימחה כליל. נכחה, ראוי הילוכו העניו והשח כלפי בני משפחתו שנפגעו ממעשיו ולדידי, לכל אורכו של ציר הזמן. מידת הסלחנות שהפגינה רעיית הנאשם להתנהלותו, תאפשר מניעת פגיעה ביכולתם של בני הזוג להוסיף ולשקם את יחסיהם בעתיד. לא הוצג מלפניי נתון עובדתי, מכוחו ראוי לבכר קביעה אחרת. מהנתונים כפי התרשמותי, הימנעות מהרשעת הנאשם אינה קשורה בהמשך יחסיהם התקינים של בני הזוג ושל בני המשפחה. הימנעות מהרשעתו אינה מוצגת כ"תנאי" רגשי ואחר לקידום יחסי בני הזוג. המשקל המשמעותי שייחסתי לעמדת המתלוננת, מכוחו נמנעתי ממתיחת עיקר שורת הדין כלפי הנאשם בענישתו, נסוג כנגד המשקל המכריע שיש לייחס לתפיסת מעשי הנאשם בעיני הציבור והצורך בהוקעתם, גם על דרך הרשעתו. 20. נסיבות הזכות לנאשם אינן מבוטלות ובכללן, עברו הנקי, הודייתו המשקפת קבלת אחריות והפנמת פסול מעשיו, חרטתו הכנה והימנעותו משחזור הטראומה למתלוננים, חלוף הזמן, תקינות מערכת יחסיו עם המתלוננים, הימנעותו מהסתבכויות נוספות והתיקון שהוכנס בכתב האישום. כמו כן, הבאתי בחשבון שיקוליי את הנורמטיביות המאפיינת את מישורי חייו השונים של הנאשם, את מצבו הבריאותי ואת מאמציו המתמשכים לתיקון תוצאות מעשיו בגדר יחסיו הזוגיים עם המתלוננת. לבד מעתירת המאשימה לעונש, משקלן המצטבר של נסיבות הזכות לנאשם מאפשר חריגה ממתחמי העונש ההולמים הנ"ל. זהו המסר "המעודד", כהפניית ההגנה, שראוי שישוגר בנסיבות העניין לנאשם, כמי שביקש לתקן את תוצאות מעשיו הקשים ולייצר יציבות משפחתית. לא בנקל ניתן להגיע לתוצאה שכזו, כיוון שהתנהלות הנאשם אינה דרה בכפיפה אחת עם הוראות סעיף 40 ד' לחוק, המאפשרות את החריגה היחידה למעשה ממתחם העונש הולם לזכות נאשם, בהינתן שיקומו או סיכוי ממשי כי ישתקם. עם זאת, אין בנסיבות הזכות לנאשם את העוצמה הנדרשת כדי הימנעות מהרשעתו. בהקשר זה, המלצת שירות המבחן אינה חופפת בהכרח את שיקולי בית המשפט, המופקד על ראיית מכלול האינטרסים בענישה. 21. אשר לאסמכתאות שהוצגו, כל מקרה נבחן כפי נסיבותיו הייחודיות הקשורות במעשה ובעושה, כך שלא ניתן לגזור מהן גזירה שווה לעניינו של הנאשם. רק אציין כי בע"פ 70650-04 - ורולקר נ' מ"י, דובר בנאשם שעבר יחד עם המתלוננת הליך טיפולי ארוך ובית המשפט התרשם כי הרשעתו בדין תגרום בוודאות לפיטוריו המיידים. נתונים אלו אינם מתקיימים בעניינו של הנאשם שמלפניי. סוף דבר 22. לנוכח המקובץ, אני מרשיע את הנאשם בעבירות בהן הודה ומשית עליו את העונשים, כדלקמן - צו של"צ - הנאשם יבצע של"צ בהיקף של 120 שעות וזאת בתיאום עם שירות המבחן. הובהר לנאשם כי הפרת צו השל"צ עשויה לגרום להפקעתו, לחידוש המשפט ולגזירת דינו מחדש. מאסר על תנאי - לתקופה של 6 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על כל עבירת אלימות כלפי גוף למעט תגרה. מאסר על תנאי - לתקופה של 3 חודשים. הנאשם יישא בעונש זה אם בתקופה של שלוש שנים מהיום יעבור על עבירת איומים והפרת הוראה חוקית. זכות ערעור תוך 45 יום. משפט פלילישירות המבחןהרשעהאי הרשעה