מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא אי ציות לתמרור עצור - תאונת דרכים קטלנית: השופטת ר. אבידע: המערערת הורשעה, לאחר שנשמעו הוכחות, בביצוע עבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] ואי ציות לתמרור ב-37 (תמרור עצור), לפי תקנה 64(ד) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961. בית המשפט גזר על המערערת 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי למשפחת הקורבן בסך של 20,000 ₪ ופסילה של רשיון הנהיגה למשך 10 שנים. מלכתחילה הגישה המערערת ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין. עם פתיחת הדיון בערעור צמצמה המערערת את ערעורה לגבי עונש המאסר לריצוי בפועל. העבירות שבביצוען הורשעה המערערת יוחסו לה משנטען בכתב האישום כי ביום 14.5.10 בשעה 13:45 או בסמוך לכך, נהגה המערערת ברכב פרטי בכביש 6 מצפון לדרום, יחד עם שתי נוסעות. במהלך הנסיעה פנתה המערערת ליציאה מכביש 6, במחלף קרית גת, לעבר כביש 35 (להלן: "הצומת"). באותה עת נסע בכביש 35, מכיוון מזרח למערב, סרגיי אירקליס ברכב מסחרי (להלן: "הרכב המעורב"). בכיוון נסיעתה של המערערת היה מוצב תמרור ב-37. נקבע בהכרעת הדין של בית משפט השלום בקרית גת כי "בית המשפט לא מוציא מכלל אפשרות סבירה, כי הנאשמת אכן עצרה בסמוך לפני קו העצירה, ואולם מאחר שקו העצירה מצוי כ- 4 מטר לפני הקו הדמיוני של הצומת... היה עליה להתקדם ולבחון את מצב התנועה בשנית, טרם נכנסה אל הצומת על מנת לקיים את החובה ליתן זכות קדימה" (עמ' 50 לפרוט'). ובהמשך "מחומר הראיות עולה, כי כשהנאשמת הגיעה לקו הדמיוני של הצומת היא נכנסה בנסיעה שוטפת אל הצומת מבלי לתת את הדעת לרכב המתקרב משמאלה. הנאשמת הבחינה ברכב המעורב לראשונה אך כשהייתה בתחום הצומת" (שם) (הדגש במקור). ועוד בהמשך "למעשה רשלנותה של הנאשמת מתמקדת באי ההבחנה ברכב המעורב מבעוד מועד" (עמ' 52 לפרוט') (הדגש במקור). לנוכח האמור קבע בית המשפט הנאשמת הפרה את החובה ליתן זכות קדימה לרכב המעורב"(עמ' 53 לפרוט') (דגש במקור). נהג הרכב המעורב לא הצליח לבלום את רכבו והתנגש עם חזית רכבו בדופן שמאל של רכב המערערת (להלן: "התאונה"). בעקבות התאונה נהרגה אחת הנוסעות ברכבה של המערערת, סדיקוב ציאלה ז"ל, ויתר המעורבים בתאונה נחבלו חבלות של ממש. בעת גזירת עונשה של המערערת, שקל בית משפט השלום מספר שיקולים - עיקרון קדושת החיים ואינטרס ההרתעה, המלחמה בתאונות הדרכים ורף הרשלנות. בית המשפט ציין בגזר דינו כי רף הרשלנות במקרה זה אינו מהנמוכים אלא למעלה מזה. יחד עם זאת, שקל בית המשפט את נסיבותיה האישיות של המערערת, תוך שציין כי אין משקל רב במקרים מעין אלו, לנסיבותיו האישיות של הנאשם. בית המשפט הזכיר כי למערערת ותק נהיגה משנת 2007 וללא הרשעות קודמות וכי היא נהגת זהירה מטבעה והמקרה אינו מאפיין נהיגתה. כן ציין כי המערערת הינה אדם נורמטיבי, אלא שבהתאם לפסיקה אין בכך כדי למנוע השתת עונש מאסר לריצוי בפועל. עוד שקל בית משפט השלום את האמור בתסקירים שהוגשו אודות המערערת, בין היתר, בדבר היותה בת 43, אם לשתי בנות, העובדת כאחות בשני בתי אבות שונים על מנת לפרנס את בנותיה וכי היא סובלת מדיכאון ממושך וזקוקה לטיפול תרופתי ותמיכתי. יצויין כי שירות המבחן המליץ להטיל על המערערת עונש מאסר לביצוע באמצעות עבודות שירות. לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלוונטיים, קבע בית המשפט כי מקרה זה אינו נכנס בגדר המקרים החריגים המאפשרים להימנע מהטלת מאסר בפועל, וכאמור השית על המערערת 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל. טענות ב"כ הצדדים ערעורה של המערערת מופנה, כאמור, כנגד גזר הדין ומתמקד בטענה כי בית משפט השלום לא נתן משקל מספיק לנסיבותיה האישיות של המערערת- היותה נהגת משנת 2007, ללא הרשעות קודמות, נורמטיבית ללא עבר פלילי, נשואה ואם לשתי בנות מתבגרות, העובדת כאחות בבית אבות וסובלת מאז התאונה מייסורים קשים בשל היותה הנהגת הפוגעת ואחריותה למות חברתה. כן טען ב"כ המערערת כי בית המשפט לא התחשב בעובדה כי בעלה של המערערת לא נמצא עימה בקשר וכי אינו יכול לטפל בבנותיהם, וכן כי המערערת נמצאת בטיפול פסיכיאטרי אינטנסיבי ותרופתי וסובלת מדיכאון קשה, וזקוקה לטיפול שיחתי שייקטע אם תאסר. כן טען כי שגה בית המשפט בכך שלא אימץ את המלצת שירות המבחן להטיל על המערערת עונש מאסר שיבוצע בעבודות שירות. לטענת ב"כ המערערת, רמת רשלנותה של המערערת הינו ברף הנמוך, וכי הרכב המעורב תרם ברשלנותו לתאונה בכך שנסע מהר יותר מהמהירות שנקבעה על ידי הבוחן המשטרתי (המערערת הגישה בבית משפט השלום חוות דעת של בוחן מטעמה). כן טען כי בית משפט השלום לא שלל האפשרות הסבירה כי המערערת עצרה לפני קו העצירה. לפיכך עתר ב"כ המערערת להמיר את עונשה של המערערת למאסר שירוצה בעבודות שירות. ב"כ המערערת צרף פסיקה ממנה ביקש ללמוד את רמת הענישה ההולמת למקרה שבפנינו- פ. 1152/05- בית משפט מחוזי נצרת- במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, הנאשמת הורשעה בגרימת מוות ברשלנות, חבלה מחמירה בנסיבות מחמירות, עקיפה וחציית קו הפרדה רציף, נהיגה ברכב לא תקין ונהיגה בחוסר זהירות, בשל כך שעקפה שיירה של רכבים תוך חציית קו הפרדה לבן רציף, בעיקול כביש, עד אשר התנגשה חזיתית ברכב אחר וגרמה למותה של הנהגת ברכב האחר ופציעת הנוסעים ברכבה. בית המשפט אימץ את הסדר הטיעון לעניין העונש, וגזר על הנאשמת 6 חודשי מאסר לביצוע בעבודות שירות. ע"פ 40201-03-11 - בית משפט מחוזי חיפה- המערערת הורשעה בבית משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות בכך שנסעה לאחור מבלי להסתכל במראות או להסב ראשה, ופגעה במנוחה, אישה בת 80, בעת שחצתה את הכביש, וגרמה למותה. בית משפט השלום הטיל על המערערת עונש של 4 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה והותיר העונש על כנו. ע"פ 763/06, 655/06- בית משפט מחוזי חיפה- המערערת הורשעה בבית משפט השלום בגרימת מוות ברשלנות, סטייה מנתיב נסיעה, נהיגה שלא במלוא החושים ובמהירות בלתי סבירה, משנרדמה בעת נהיגה וסטתה עם רכבה מהכביש והתנגשה בעץ. כתוצאה מהתאונה נהרגה חברתה שנסעה עימה ואחרת נפצעה קשה. המערערת נידונה ל-6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות. מתסקיר שירות המבחן עלה כי המערערת שירתה שירות צבאי מלא וזכתה להערכה גבוהה מצד מפקדיה וכן מצד מעבידיה לאחר השחרור. כתוצאה מהתאונה סבלה המערערת במצב פוסט-טראומטי. בית המשפט המחוזי הותיר עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות על כנו. רע"פ 548/05- בית המשפט העליון- המערערת הורשעה בבית משפט לתעבורה בגרימת מוות ברשלנות בשל כך שסטתה לנתיב הנגדי, פגעה במכונית וכתוצאה מכך הרגה שניים מנוסעי הרכב הנפגע. בית המשפט גזר על המערערת 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המערערת. בית המשפט העליון שקל את נסיבותיה האישיות של המערערת- גילה- 55 שנים, משך הזמן שחלף ממועד התאונה- כ-5 שנים, היות המערערת נורמטיבית, בעלת ערכים חיוביים, ללא עבר תעבורתי, סבתא לשישה נכדים, ובת סועדת לאביה בן ה-95. בעבר שימשה כסגנית מנהלת בחינוך המיוחד. מאז התאונה עוברת טיפול פסיכיאטרי תרופתי וסובלת מדיכאון חמור. לפיכך הפחית בית המשפט העליון את עונשה לשישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. לטענת ב"כ המשיבה, בית משפט השלום שקל את טענות המערערת בדבר רשלנות הנהג ברכב המעורב וכן את האמור בחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערת, את אמרותיהם של הנהג ובנו שהוגשו בהסכמה, ולא מצא כי ניתן לבסס את טענות המערערת לעניין רשלנות תורמת מצד נהג הרכב המעורב, שלטענת המומחה מטעם ההגנה נסע מעל המהירות המותרת ובכך תרם לקרות התאונה. לעניין רשלנותה של המערערת, טענה ב"כ המשיבה כי בית המשפט קבע שרשלנותה אינה נמוכה משמדובר בכניסה לצומת מבלי לתת זכות קדימה כאשר בצומת הוצב תמרור עצור. עוד טענה ב"כ המשיבה כי בשנים האחרונות ישנה החמרה משמעותית בענישה כחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים הקטלניות. לטענתה, בית משפט השלום התייחס לנסיבותיה האישיות הקשות של המערערת ובכל זאת קבע כי הן אינן מצדיקות הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל. ב"כ המשיבה צרפה פסיקה ממנה ניתן ללמוד לטענתה כי אף כאשר עונש המאסר משמעותו מסירת הילדים לרשויות הרווחה, בתי המשפט לא נמנעו מלהטילו: רע"פ 2955/12- בית המשפט העליון- המבקשת הורשעה, במסגרת הסדר טיעון, בגרימת מוות ברשלנות ובעבירת נהיגה ברשלנות, משבעת שנסעה ברכבה יחד עם שלושת ילדיה, סטתה עם רכבה לשולי הדרך, התנגשה בגדר בטיחות, סטתה ונכנסה לנתיב הנגדי והתנגשה חזיתית ברכב אחר. בעקבות כך נהרגה הנוסעת ברכב הנפגע. בית משפט השלום הטיל על המבקשת 10 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי הפחית עונשה בשל נסיבותיה האישיות הקשות ל-8 חודשי מאסר. בית המשפט התחשב בעובדה כי ילדיה של המבקשת, אשר נפצעו בתאונה, סובלים מבעיות בריאותיות ולימודיות וכי שליחתה של המבקשת למאסר תותירם ללא מסגרת הורית ושליחתם למשפחות אומנה או פנימיות. בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור וקבע כי בית המשפט המחוזי התחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת וכי עמדת האב התגמשה וכי הוא מוכן לקחת את ילדיהם תחת חסותו למשך תקופת מאסרה של המבקשת. רע"פ 6173/12- בית המשפט העליון- המבקש הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בגרימת מוות ברשלנות ואי מתן זכות קדימה במעבר חצייה, והוטל עליו עונש מאסר בפועל של 5 חודשים. בית המשפט העליון דחה את בקשת הערעור. המערערת ביקשה להקל עם בנותיה מאחר ואין מי שיטפל בהן בהיעדרה, אף מבחינה כלכלית, וכי הן רגילות לראותה כל יום והן אינן בקשר עם אביהן. המערערת בכתה בעת שאמרה דבריה. דיון בגזר דינו מושא הערעור הדגיש בית המשפט את עקרון קדושת החיים והכלל המנחה בדבר ענישה מרתיעה וברורה ומשקלן המועט יותר של נסיבות אישיות. בית המשפט אף קבע כי רף הרשלנות של המערערת במקרה זה אינו נמוך אלא למעלה מכך. בית המשפט שקל את נסיבותיה האישיות של המערערת כפי שעלו מהתסקירים שהוגשו בעניינה. בית המשפט קבע כי נסיבותיה האישיות של המערערת אינן באות בגדר אותם מקרים חריגים המאפשרים להימנע מהטלת מאסר בפועל. בשונה מבית משפט השלום, סבורתני כי נסיבותיה האישיות של המערערת באות בגדר החריג המצדיק אי הטלת עונש מאסר בפועל. בפסק דינו של בית המשפט העליון רע"פ 4732/02 ענת סורפין נ' מדינת ישראל ( 25.11.2002) בית המשפט קיבל את ערעורה של המערערת אשר נידונה בבית משפט השלום ל-12 חודשי מאסר לריצוי בפועל ועונשי פסילה, מאסר על תנאי וקנס, והעמיד את עונש המאסר על 6 חודשים, תוך שהורה כי המערערת תרצה את עונש המאסר בעבודות שירות. באותו עניין, גרמה המערערת למותו של רוכב אופניים שנסע בשוליים הימניים של הכביש, כאשר סטתה עם רכבה לעברו של רוכב האופניים ופגעה בו. בית המשפט, בהתייחסו לרמת הרשלנות של המערערת קבע - "אין ספק, כפי שקבעו שתי הערכאות הקודמות, כי נהיגתה הרשלנית של המערערת הביאה לתוצאה הטרגית של גדיעת חיי המנוח וכי היה מקום להרשיעה בדין ולהשית עליה עונש. עם זאת, נראה כי התנהגותה של המערערת היתה רשלנות רגעית, אובדן שליטה רגעי, או אי תשומת לב רגעי. כל אלה, עדיין באים בגדרה של רשלנות שגרמה למותו של אדם. יחד עם זאת, דומה שאלה מצויים ברף הנמוך של רשלנות .....גם בענייננו, בהתחשב בנסיבות העניין ובנסיבותיה האישיות של המערערת, אין עונש של מאסר בפועל, העונש ההולם, ואין בו בנסיבות העניין כדי להשיג את תכלית הענישה בעבירה שנעברה במקרה הנדון. זהו אחד המקרים החריגים בהם ראוי לתת לנסיבותיו האישיות של הפרט על רקע נסיבות המקרה, משקל משמעותי." בהתייחסו לנסיבותיה האישיות של המערערת, ציין בית המשפט לגביה כי- "היא אישה נשואה ואֵם לשלושה ילדים קטינים. חייה הנורמטיביים קודם לתאונה התנהלו בעבודה מחוץ לבית, בעבודה בבית ובחינוך הילדים. התאונה היתה טראומטית ביותר לגביה ושינתה את אורח חייה. המערערת ערה לתוצאה הנוראה של התנהגותה הרשלנית שאין חזרה ממנה והפנימה את חומרתו הרבה של האירוע שאירע באשמתה. תקופה ארוכה לאחר התאונה סבלה המערערת מדיכאון, מאי שקט פנימי ומתופעות פסיכוסומטיות. היא התקשתה לתפוס עצמה כמי שגרמה לאירוע נורא וסופי כל-כך. התאונה ערערה את ביטחונה העצמי, יצרה שבר בדימויה הפנימי וביכולת לתכנן את חייה. שירות המבחן מעריך כי המערערת "נושאת בתוכה את תוצאות מעשיה ואלו ימשיכו ללותה לאורך השנים".". בפסק הדין רע"פ 548/05 מאירה לוין נ' מדינת ישראל קבע בית המשפט העליון כי "המציאות מלמדת, כי פעמים רבות, התרשלות רגעית או אי תשומת-לב עשויים להסתיים באסון כבד ביותר. במקרים שכאלו, חרף העובדה, כי ניתן לבסס בהם הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עשוי בית-המשפט, בנסיבות חריגות ומיוחדות ביותר, להימנע מהשתת עונש מאסר בפועל, ולהסתפק בעונש של פסילת רישיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שירות .... במקרה שבפנינו.... לאור היותה של התנהגות המבקשת סוג של אובדן שליטה זמני, בשילוב עם נסיבותיה האישיות המיוחדות, סבורני, כי מקרה זה בא בגדר מקרים חריגים אלו המצוינים לעיל וכי יש מקום להתערב בגזר הדין אשר הושת על המבקשת." (עמ' 5 לפסק הדין ואילך). בענייננו, רשלנותה של המעררת אינה נמוכה, אך יחד עם זאת, בית המשפט קבע, כאמור, בהכרעת דינו כי "בית המשפט לא מוציא מכלל אפשרות סבירה, כי הנאשמת אכן עצרה בסמוך לפני קו העצירה". רשלנותה של המערערת התבטאה בכך כי נכנסה לצומת מבלי לעצור בשנית וליתן זכות קדימה לרכב המעורב. מבלי להפחית מחומרת רשלנותה של המערערת אין לומר כי היא כזו אשר שוללת התחשבות בנסיבותיה האישיות. המערערת, כמתואר בתסקיר שהוגש אודותיה, אינה משתחררת משחזור התאונה באופן אובססיבי. מאובחנת כסובלת מדיכאון ממושך, טיפול תרופתי שנטלה לא שיפר את מצבה וישנו צורך בטיפול שיחתי קבוע (תסקיר מיום 10.9.12). נכתב בתסקיר מיום 20.5.12 כי המערערת מודעת "לאחריותה למותה של חברתה" וכן המערערת "מלאת רגשות אשמה על אובדן חיי חברתה, על הסבל שהסבה למשפחתה, על הפגיעה בילדיה ובעתידם ועל ערעור התא המשפחתי". בתסקיר מיום 10.9.12 נכתב "טטיאנה תיארה בפנינו את קשר החברות ארוך השנים בין המנוחה לבינה ואת געגועיה אליה". גם בתסקיר זה נכתב כי המערערת "מוצפת רגשות אשם" ואינה משתחררת משחזור התאונה. עלה מהתסקירים כי שליחתה של המערערת למאסר תפגע קשות בבנותיה, אשר תוותרנה ללא השגחה ויד מטפלת, שכן אביהן "אינו נוכח כאב עבור בנותיהם" (תסקיר מיום 20.5.10). הוא "אינו רואה עצמו כמי שיכול לגדל את בנותיהם לבדו" (תסקיר מיום 10.9.12). המערערת הינה "חסרת גורמי תמיכה וסיוע" והיא "מתמודדת לבד עם קשי היומיום" (תסקיר מיום 20.5.12). עוד עלה מהתסקירים כי בתה הבכורה של המערערת סובלת מעקמת קשה ומתת תזונה ומטופלת בצורה אינטנסיבית. בשונה מההחלטה ברע"פ 2955/12 שם נשלחה המערערת למאסר לאחר שנמצא כי אביהם של הילדים מוכן לנסות לקחת אותם תחת חסותו ותחת פיקוח רשויות הרווחה, בענייננו אין הדבר כך. שליחתה של המערערת למאסר עלולה לגרום לפירוק התא המשפחתי כאשר, שלא כברע"פ 2955/12, לא נמצאה מסגרת לבנותיה של המערערת היה ותשלח למאסר. ערה אני להחמרה בענישה כפי שעולה מהפסיקה בעת האחרונה. עקרון קדושת החיים הוא עקרון עליון. עם זאת, שמור לבית המשפט שיקול הדעת, במקרים המתאימים והחריגים, כפי שאף נקבע בתיקון 113 לחוק העונשין, ניתן אף לחרוג ממתחם הענישה. בענייננו, כתב בית משפט השלום כי מתחם הענישה "כולל בחובו רכיב מאסר הנע בין מאסר המומר בעבודות שירות, במקרים חריגים המצדיקים הימנעות משליחת נאשם למאסר בפועל, לבין מאסר בין כתלי הכלא עד לשנתיים תלוי בחומרת הנסיבות, התוצאות ורף הרשלנות.". דעתי היא כי ענייננו נכנס למסגרת אותם "מקרים חריגים המצדיקים הימנעות משליחת נאשם למאסר בפועל". בית המשפט מצא את אשמת המערערת בכך שלא עצרה פעם נוספת וכתוצאה מכך לא נתנה את זכות הקדימה לרכב המעורב. המדובר ב"חוסר תשומת לב" או ב"רשלנות רגעית", נסיבות שנמצאו בפסיקה כמצדיקות אי מיצוי הדין עם הנאשם. המערערת חוזרת וחווה את נסיבות התאונה ואובחנה כסובלת מדיכאון ממושך. המערערת אזרחית נורמטיבית, עובדת כאחות בשני בתי אבות. השיקול העיקרי בעטיו מציעה אני לחבריי לקבל את הערעור הוא החשש מפני העלול לקרות לבנותיה היה והמערערת תשלח לרצות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. רות אבידע, שופטת אשר על כן, לנוכח מכלול השיקולים שהובאו לעיל, לו דעתי תישמע, יופחתו חודשיים מעונש המאסר לריצוי בפועל שהושתו על המערערת, כך שהמערערת תרצה עונש מאסר בפועל של 6 חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות. יתר רכיבי הענישה יעמדו בעינם. השופט י. צלקובניק: בניגוד לעמדת חברתי, האב"ד, איני סבור שיש מקום להקל בעונשה של המערערת באופן שיושת עליה מאסר של עבודות שירות, שכן אני סבור שהעונש כפי שהוטל אינו סוטה ממדיניות הענישה הראויה, והוא הביא לכלל ביטוי את מכלול השיקולים הנדרשים, תוך מתן תשומת לב רבה גם לעניינה של המערערת, ולנסיבותיה האישיות שפורטו לעיל. ב-ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 16.11.2009) נקבע כדלקמן: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." בית המשפט קמא קבע כי דרך נהיגתה של המערערת מצוי ברף רשלנות ש"אינו מן הנמוכים אלא למעלה מזה" (ע' 69 לפר'). על פי נסיבות התאונה שהוכחו, הרי שמדובר בקביעה, שלטעמי, אף מיטיבה עם המערערת. על פי העובדות שהוכחו, אירעה התאונה לאחר שהמערערת לא כיבדה זכות קדימה של רכב שנע בכביש בין עירוני (כביש 35), שעה שבכיוון נסיעתה ביציאה מדרך ראשית (כביש 6), היה מוצב תמרור "עצור". על אף שבית המשפט היה נכון לקבל את דברי המערערת, כי עצרה את רכבה לפני קו העצירה שהיה מצוי 4 מ' לפני הצומת, הרי שבעת כניסתה לצומת - ובעת שהיה לה מרחב ראיה פתוח של 280 מ' לכיוון הגעת הרכב השני- לא הבחינה המערערת כלל בהתקרבו של הרכב, וההתנגשות - אימפקט - בין שני כלי הרכב אירעה בנתיב נסיעתו הימני של הרכב המתקרב, שנחסם על ידי רכבה של המערערת שיצא אותה עת מהצומת. הטענה כי הרכב האחר נסע במהירות גבוהה, מעל המותר בכביש בין עירוני, אין בה כדי להמעיט מחומרת רשלנותה של המערערת, שלא הבחינה כלל בהתקרבות הרכב, בעת יציאה מצומת, לתוך כביש בין עירוני, מקום בו נדרשת זהירות רבתי גם נוכח תמרור ה"עצור" שהיה מוצב בדרכה. במקרה זה, כבמקרים רבים אחרים שנדונו בפסיקה, ואשר מקצתם אוזכרו על ידי ב"כ המערערת, עולות לא אחת, נסיבות אישיות, לעיתים קשות ומייסרות, של הנהגים האחראים לתאונה הקטלנית. אכן, מלאכת הענישה במקרים אלה אינה פשוטה, "אך הצד השוה הוא בקיפוד חיי אדם, שהביטוי המעט אשר בידי בית המשפט ליתן למאבק בו הוא בענישה. אכן, היו מקרים שבהם הורד הרף, ואותם מצטטים הסניגורים תדיר בעשותם מלאכתם. אך באשר לבתי המשפט, הקטל בכבישים מצדיק, משהורשע אדם, ליתן לכך ביטוי עונשי מוחשי." דברים אלה שנאמרו על ידי כב' השופט רובינשטיין, בעניין רע"פ 2955/12 שהוזכר על ידי חברתי, האב"ד, עלו בעניינה של נהגת, ענת הרמוס, שגרמה ברשלנות לתאונה קטלנית. ערעורה של הנהגת כנגד מאסרה נדחה, חרף כך שנסיבותיה האישיות היו קשות למדי, ואך בדוחק נמצא סידור לילדיה עובר לריצוי המאסר. באופן דומה, נידונה נהגת אחרת (הילה מזרחי) (רע"פ 8576/11; דנ"פ 1391/12), לעונש מאסר ממשי, חרף נסיבותיה ה"אישיות המיוחדות", בשל שיקולי הענישה המתוארים. מצבה הנפשי של המערערת, הסובלת ככל הנראה מתסמונת פוסט טראומטית, בעקבות מוראות התאונה ותוצאותיה, אינו בבחינת חיזיון נדיר בתאונות קשות, אצל אנשים נורמטיביים, מהישוב, הנמצאים אחראים לאובדן חיי אדם, לעיתים, כבענייננו, גם למקורביהם. המערערת מעלה את החשש להתארגנות המשפחתית ולפיקוח על בנותיה, ואולם ככל שעלו השגות בקשר ליכולתו של האב לדאוג לבנות, הרי שמהתסקיר שהוגש, לא עולה כי האב מנותק כליל ממשפחתו, וחובתם של האב ושל רשויות הרווחה היא לדאוג לפיקוח מתאים על הילדים, כפי שאף נקבע בעניין הרמוס. נסיבותיה האישיות של המערערת אינן קלות, אולם נוכח שיעור הרשלנות ותוצאות התאונה, אין לומר שניתן להסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות. יורם צלקובניק, שופט עם זאת מצאתי, בשים לב לנסיבותיה האישיות המורכבות של המערערת ובעיקר הפגיעה שתגרם לבנותיה עם שליחתה למאסר, כעולה מתסקיר שירות המבחן, כי יש מקום להקל ולו במעט בעונשה של המערערת. אשר על כן, לו דעתי הייתה נשמעת, הייתי מעמיד את עונש המאסר בפועל על 7 חודשי מאסר , תחת 8 החודשים שקבע בית המשפט קמא. השופטת י. רז- לוי עיינתי בחוות דעתה של חברתי, האב"ד אשר מציעה לקבל את הערעור כך שעונשה של המערערת יופחת לעונש של שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, וכן בחוות דעתו של חברי השופט צלקובניק, ורואה אני לנכון לצרף דעתי לדעתו של חברי, כב' השופט צלקובניק ולתוצאה אליה הגיע. כפי שצוין בחוות דעתו, העונש כפי שהוטל על ידי בית המשפט קמא, אינו סוטה ממדיניות הענישה הראויה. עסקינן בנהיגה רשלנית אשר גרמה לתאונת דרכים קטלנית, כאשר אין לומר כי דרגת הרשלנות של המערערת הייתה נמוכה: המדובר בנהיגה באור יום; בשדה ראייה פתוח; בכך שהמערערת לא נתנה זכות קדימה לרכב המעורב- מקום בו היה לה תמרור עצור; ובכך שהמערערת כלל לא הבחינה בנהג המעורב, אלא רק בתוך הצומת, לאחר שחסמה את דרכו וגרמה לתאונה הקטלנית. בהינתן האמור, וההלכה המורה כי אין מקום לענישה סלחנית בעבירות מסוג זה (עניין אלמוג שהוזכר לעיל), הרי השאלה העומדת בפנינו להכרעה הינה, האם נסיבותיה האישיות של המערערת, הקשות ללא ספק, מצדיקות, באופן חריג, הימנעות מהשתת עונש מאסר בפועל. לטעמי, התשובה לשאלה זאת הינה בשלילה. אכן כפי שציין חברי השופט צלקובניק, מלאכת הענישה במקרים אלו אינה פשוטה. המדובר, ברוב המכריע של המקרים, באנשים נורמטיביים, שהעבירה אינה מאפיינת את אורחות חייהם, ושליחתם לעונש מאסר קוטעת באחת - כבאבחת סכין, את כל מהלך חייהם התקין. עדיין עקרון קדושת החיים, מחייב תגובה עונשית הולמת ומרתיעה, שתהלום את התוצאה הקשה והטרגית ותעלה תרומתה למיגור הקטל בדרכים, תגובה הכוללת מאסר בפועל ממש. יעל רז-לוי, שופטת עם זאת לאור נסיבותיה המיוחדת של המערערת שבפנינו, אף אני סבורה שיש מקום להקלה מסוימת, ולו בבחינת "אור בקצה המנהרה", למערערת, בכך שעונשה יופחת לעונש מאסר בפועל של 7 חודשים. אשר על כן, ברוב דעות הננו מקבלים את הערעור באופן שעונש המאסר לריצוי בפועל יעמוד על 7 חודשים. יתר רכיבי הענישה ישארו בעינם. משפט תעבורהתאונת דרכיםאי ציות לתמרורתמרורים