מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא איסור הכניסה להר הבית - פיצוי כספי מהמדינה : תביעת פיצויים נגד הנתבעת (להלן: "המשטרה") בטענה כי כניסתו של התובע להר הבית נמנעה ממנו שלא כדין. א. מבוא התובע הוא ארכיאולוג העוסק, בין היתר, בחקר הר הבית. מעת לעת מקיים התובע סיורים והדרכות בהר הבית. התובע היה מעורב בעבר בשלושה אירועים בהר הבית שבהם ייחסה לו המשטרה, בעיקרם של דברים, וכפי שיפורט בהמשך, כי לא נענה להוראות או לכללי ההתנהגות בהר הבית. האירוע הראשון אירע בשנת 2006 והאחרון בחודש מרץ 2010. בין לבין וגם לאחר האירועים התירה המשטרה לתובע להמשיך ולבקר בהר הבית. לאחר האירוע האחרון הבהירה המשטרה לתובע, כי אם יתחייב למלא אחר הוראות השוטרים במקום, תאפשר לו לעלות להר. בפועל גם אז הותרה כניסתו של התובע להר הבית מבלי שנדרש לחתום על התחייבות כאמור. זמן לא רב לאחר האירוע האחרון, ביום ט' באב התש"ע - 20.7.10 - ביקש התובע לבקר בהר הבית. לבקשת קצין משטרה אליו נקרא לשיחה הסכים התובע להתחייב לפעול בהתאם להנחיות השוטרים במקום ולחתום על כתב התחייבות במסגרתו יאשר כי הובהרו לו כללי ההתנהגות וכי הוא מתחייב לציית להם. עד כאן התנהלו הדברים באופן העולה בקנה אחד, פחות או יותר, עם העמדה שנקטה המשטרה ביחס לתובע סמוך לפני כן. התובע עמד לעלות להר. אלא שבשלב זה, הגיע למקום, במקרה, נצ"מ אבי רואיף, מפקד מרחב דוד (להלן "נצ"מ רואיף"). או אז, לפתע פתאום, מבלי כל סיבה נראית לעין, חלה תפנית במהלך הדברים. משנודעה לנצ"מ רואיף זהות התובע, הורה לתבור לקחת מידי התובע את טופס ההתחייבות ואסר, על אתר, את עלייתו של התובע להר הבית ללא הגבלת זמן. זאת, מבלי לשמוע את התובע ומבלי להסביר לתובע את הטעם לדבר. כשנשאל על ידי התובע לפשר השינוי הפטיר לעברו "בבית המשפט אני אסביר לך". בתקופה שלאחר מכן נאסרה כניסתו של התובע להר הבית. התובע פנה בעניין לגורמים שונים במשטרה. משך תקופה ארוכה לא קיבל התובע התייחסות עניינית או הסבר של ממש באשר לסיבה בעטיה הוטל עליו האיסור כאמור. ביום 24.11.10 הגיש התובע את התביעה, בה עתר לפצותו על הנזקים שנגרמו לו בשל האיסור שהוטל עליו לעלות להר הבית. והנה, כחודש ימים לאחר הגשת התביעה, ביום 30.12.10, הוזמן התובע לפגישה אצל סנ"צ אבי ביטון, מפקד היחידה למקומות קדושים (להלן בהתאמה: "סנ"צ ביטון" ו- "הימ"ק"). לאחר שחתם על התחייבות לשמירה על כללי ההתנהגות בהר הבית הותר לו לשוב ולעלות להר. מאותה עת ואילך מבקר התובע בהר הבית מפעם לפעם בלא שהתעוררו בהקשר זה בעיות כלשהן. להשלמת התמונה יצוין, כי לכתחילה הוגשה התביעה לבית המשפט לתביעות קטנות והיא כוונה גם נגד נצ"מ רואיף באופן אישי. התביעה הועברה לבית משפט השלום (החלטת כבוד השופטת ח' מאק קלמנוביץ' מיום 9.2.11). ביום 29.1.12 ניתן פסק דין לדחיית התביעה כנגד נצ"מ רואיף וזאת בהתאם להוראות ס' 7ב(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ולאחר שקודם לכן הוגשה הודעה לפיה עומדת לנצ"מ רואיף חסינות מפני תביעה בנזיקין בגין האירועים נושא התובענה. ב. עיקרי המחלוקת בין הצדדים במסגרת התביעה שבפני התובע אינו חולק על עצם סמכותה של המשטרה להטיל, במקרים מסוימים, הגבלות על כניסה להר הבית (ראו, בין היתר, ע' 23, ש' 12-13 לפרוטוקול). טענותיו מתמקדות באופן הפעלתה של הסמכות בעניינו. לטענתו, ההחלטה למנוע את כניסתו להר הבית התקבלה שלא כדין, בשרירות, מבלי שניתנה לו הזדמנות להשמיע את טענותיו, בלא שעמדה בפני המשטרה תשתית עובדתית הולמת ותוך סטייה מנוהליה של המשטרה עצמה. לעומתו טוענת המשטרה, כי ההחלטה התקבלה כדין וזאת על רקע מסוכנותו של התובע כפי שהיא נלמדת מניסיון העבר ובשים לב לרגישות יוצאת הדופן בקשר עם העלייה להר הבית בכלל, ולנסיבות ששררו בהר הבית בעת הרלבנטית בפרט. מכל מקום, אף אם נפל פגם בשיקול דעתה, לטענת המשטרה הדברים אינם עולים כדי רשלנות ומשכך לא קמה לתובע זכות לפיצוי. ג. עובדות הרקע הרלבנטיות על מנת לבחון אם נפל פגם בהחלטת המשטרה מיום 20.7.10 למנוע את כניסתו של התובע להר הבית, אעמוד בקצרה על עיקרי העובדות הרלבנטיות. חרף טענות הצדדים בעניין, העובדות העיקריות אינן שנויות, במהותם של דברים, במחלוקת. המשטרה הצביעה על שלושה אירועי עבר בהר הבית בהם היה התובע מעורב. הראשון בהם בשנת 2006 והאחרון בחודש מרץ 2010. אירועים אלה הם שעמדו - כך לפי הטענה - ביסוד ההחלטה לא להתיר את כניסתו להר הבית. יודגש כבר עתה, כי בין לבין וגם לאחר האירועים התירה המשטרה לתובע להמשיך ולבקר בהר הבית. האירוע הראשון האירוע הראשון אירע ביום 12.4.06 - למעלה מארבע שנים קודם להחלטה נושא התביעה. באותו היום - בו חל ערב חג הפסח התשס"ו - לאחר שהוּדע לו שהכניסה משער המוגרבים נאסרה, נכנס התובע להר הבית משער הכותנה, דחף את שומר הוואקף שניסה לעצור בעדו מלהיכנס, ואז עוכב על ידי שוטרים שהיו במקום. כאשר עוכב אמר התובע לשוטרים כי התאסלם וכי הוא מאמין בנביא מוחמד (נספחים א' וב' לתצהיר סנ"צ ביטון). בעקבות אירוע זה הובא התובע לבית משפט שהורה על הרחקתו לתקופה של 18 ימים מהעיר העתיקה (נספח א' לתצהיר נצ"מ רואיף). בעדותו אישר התובע את עיקרי הפרטים המיוחסים לו (ע' 6, ש' 16-17, ע' 8, ש' 16 - ע' 9, ש' 2 לפרוטוקול). התובע הוסיף כי הוא מבקש להתנצל על התנהגותו באותו היום וכי לא נהג בחוכמה באירוע האמור (ע' 10, ש' 22-26 לפרוטוקול). אף שהתובע העלה הסתייגויות שונות ביחס לפרטי הפרטים של ההתרחשויות אינני רואה מקום לייחס להן חשיבות באשר אין בהן כדי לשנות לענייננו. מכל מקום, בקבלת ההחלטה בעניינו של התובע רשאית היתה המשטרה להסתמך על תמונת הדברים כפי שהיא עולה מדוחות הפעולה של השוטרים שנכחו במקום (נספחים א' וב' לתצהיר סנ"צ ביטון). אלה מהווים ראייה מנהלית כשרה שהרשות רשאית להתבסס עליה. יודגש, כי לא נטען ולא הוכח שבעקבות האירוע האמור משנת 2006 (ובחלוף תקופת ההרחקה שנקבעה על ידי בית המשפט) נאסרה כניסתו של התובע להר הבית. לא הועלתה גם כל טענה בקשר עם התנהלותו של התובע ועם ביקוריו בהר הבית במשך שלוש השנים שלאחר האירוע הראשון. האירוע השני האירוע השני אירע ביום 30.7.09 - בו חל ערב תשעה באב התשס"ט. מהמסמכים שהוצגו על ידי הנתבעת, ובכלל זה מהמזכר ומדוח הפעולה שהוצגו, עולה, כי לאחר שקבוצה עמה היה התובע עזבה את המקום, התיישב התובע בנקודה מסוימת במתחם הר הבית. משהתבקש על ידי שוטר לקום ולהתקדם סירב לכתחילה ונשאר לשבת. לאחר מספר דקות, ומשהוסבר לו כי ישיבתו על ההר מעכבת הכנסתם של מבקרים נוספים התרצה והמשיך בסיור (נספחים ג' וד' לתצהיר סנ"צ ביטון, נספח א' לתצהיר נצ"מ רואיף). התובע אישר בעדותו את עיקרי הדברים בתוספת הסתייגויות שלדעתי אינן מהותיות (ע' 11, ש' 14-31 לפרוטוקול). בהקשר זה יוּער, כי במסגרת ההליך התגלעו סתירות ביחס לעמדתה של המשטרה בכל האמור בישיבה במתחם הר הבית והאם זו מותרת אם לאו. לנקודה זו אין, בעיני, חשיבות רבה לענין שלפנינו. הדגש באירוע השני, להבנתי, הוא בטענה כי התובע לא נשמע, אף שלמספר דקות בלבד, להוראות שוטר במקום. גם בעקבות האירוע השני לא נאסרה כניסתו של התובע להר הבית. גם לא הועלו טענות בקשר עם התנהלות התובע בתקופה שלאחר האירוע השני. האירוע השלישי האירוע השלישי, והאחרון, אירע ביום 31.3.10 - בו חל חול המועד פסח התש"ע. בתקופה שקדמה למועד זה התרחשו אירועים שונים, ביניהם פתיחת בית כנסת החורבה בעיר העתיקה, שהביאו לעליית רף המתיחות בהר הבית ושבעקבותיהם אירעו במקום מהומות והפרות סדר, ידויי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה ואף ירי לעבר שוטרים (סעיפים 9 ו- 10 לתצהיר נצ"מ רואיף). ממזכר שערך מי שהיה באותה עת מפקד הימ"ק, עולה, כי ביום 31.3.10 הגיע התובע לנקודת הבדיקה בכניסה להר הבית ואמר כי אין בכוונתו לסייר בהר הבית אלא לשבת במתחם. בעקבות הדברים שוחח מפקד הימ"ק עם התובע ומשהתובע אמר שאין בכוונתו להישמע להנחיות ושבכוונתו לשבת במתחם ההר, הוּדע לו כי לא יוכל להיכנס להר הבית (נספח ג' לתצהיר נצ"מ רואיף). לא נמצא בסיס לטענות נוספות שהועלו בקשר עם האירוע האמור (בכלל זה לחלק מהנטען בס' 8 לתצהיר רואיף ובס' 7 לתצהיר ביטון) ואשר חורגות מהמתואר במזכר מפקד הימ"ק, באשר נצ"מ רואיף וסנ"צ ביטון הבהירו בעדויותיהם כי הם נסמכים אך על הדיווח האמור שמסר מפקד הימ"ק. אף שתיאורו של התובע את שהתרחש באירוע השלישי שונה, במכלול הנסיבות דומני כי הפערים אינם מהותיים. מכל מקום גם כאן אינני רואה צורך להידרש בפירוט לדברים. זאת, הן משום שהתובע אינו משיג על ההחלטה שלא להתיר לו לעלות להר הבית ביום 31.3.10 (ע' 21, ש' 26-27 לפרוטוקול) הן משום שלצורך ההחלטה נושא התובענה רשאית היתה המשטרה להביא בחשבון את תמונת הדברים כפי שהיא עולה מדו"ח מפקד הימ"ק המהווה, כאמור, ראייה מנהלית קבילה. גם בעקבות האירוע השלישי, וחרף עליית רף המתיחות בהר הבית בימים שקדמו לו, לא סברה המשטרה כי נשקפת מן התובע מסוכנות המצדיקה לאסור את כניסתו להר הבית. תחת זאת הבהירה המשטרה לתובע, כי במידה ויתחייב למלא אחר הוראות השוטרים במקום תתאפשר כניסתו להר הבית (ראו, הסיפא למכתב רפ"ק בונלי, נספח 5 לתצהיר התובע, וכך עולה גם מס' 7 לדו"ח מפקד הימ"ק דאז, נספח ג' לתצהיר נצ"מ רואיף). הלכה למעשה, גם לאחר האירוע השלישי, לא הוטל על התובע איסור להיכנס להר הבית ולא הוטלה עליו מגבלה כלשהי בהקשר זה. התובע נכנס להר הבית גם בתקופה שלאחר האירוע השלישי וקודם להחלטה מיום 20.7.10 נושא התביעה, אף מבלי שנדרש לחתום על התחייבות כלשהי. התובע העיד כי כך היה (ס' 5 לתצהירו, עליו לא נחקר, ע' 12, ש' 28-29 לפרוטוקול). עדותו לא נסתרה והמשטרה לא הביאה כל ראייה בעניין זה, אף שהיא עורכת רישום פרטני של העולים להר הבית (ע' 15, ש' 11-12 לפרוטוקול). סיכום ביניים עמדת המשטרה סמוך לפני יום 20.7.10 - הוא היום שבו התקבלה ההחלטה נושא התביעה - היתה, כי אין מניעה שהתובע יבקר בהר הבית. חרף אירועי העבר בהם היה התובע מעורב, סברה המשטרה כי ניתן להתיר לו לבקר בהר הבית. אף שבאחת ההזדמנויות הבהירה המשטרה לתובע שקודם לביקורו במקום יידרש להתחייב למלא אחר הוראות השוטרים במקום, בפועל הותרה כניסתו להר גם ללא התחייבות כאמור. על רקע דברים אלה נפנה עתה להחלטה נושא התובענה. ד. ההחלטה נושא התובענה והאופן בו התקבלה ההחלטה נושא התובענה התקבלה ביום 20.7.10 - בו חל תשעה באב התש"ע. אין מחלוקת בין הצדדים לגבי מה שאירע ביום זה קודם לקבלת ההחלטה ולאחריה. כפי שעלה מהראיות שהובאו, התובע ביקש לעלות ביום האמור להר הבית. בשער הכניסה נתבקש התובע לגשת לשיחה עם סנ"צ ביטון, מפקד הימ"ק. תחילה נאמר לתובע כי סנ"צ ביטון לא יוכל להתפנות אליו באותו היום וכי תתואם לתובע פגישה עמו לעוד שבועיים. התובע עמד על כך שברצונו לעלות להר הבית באותו היום וכי הוא רוצה להיפגש עם מפקד הימ"ק או עם גורם מוסמך אחר. בתגובה נשאל אם יהיה מוכן להיפגש עם סגן מפקד הימ"ק ולחתום על התחייבות לציית לכל הנהלים. התובע השיב בחיוב. בשלב זה נערכה פגישה בין התובע לבין ארז תבור, סגן מפקד הימ"ק (להלן: "תבור"). לבקשת תבור הסכים התובע להתחייב לפעול בהתאם להנחיות השוטרים במקום ולחתום על כתב התחייבות במסגרתו יאשר כי הובהרו לו כללי ההתנהגות וכי הוא מתחייב לציית להם (כתב ההתחייבות שנערך הוגש כנספח 7 לתצהיר התובע). קודם לאמור הבהיר תבור לתובע כי עליו להתחייב באורח חד משמעי לציית לכללים וכי במידה ולא יסכים לא יורשה להיכנס להר הבית. התובע אישר כי הוא מבין את הדברים. עד כאן התנהלו הדברים באופן העולה בקנה אחד, פחות או יותר, עם העמדה שנקטה המשטרה ביחס לתובע סמוך לפני כן, והתובע עמד לעלות להר. בשלב זה, בעוד התובע קורא את מסמך ההתחייבות בו מולאו פרטיו (נספח 7 לתצהיר התובע) הגיע למקום, במקרה, נצ"מ רואיף. או אז, לפתע פתאום, חלה תפנית במהלך הדברים. משנודעה לו זהות התובע אמר נצ"מ רואיף כי לא היה ממהר להתיר לתובע לעלות להר הבית "עם כל ההשתוללויות". כאשר שאל אותו התובע אם הוא יכול להצביע על מעשה אחד שעשה התובע, הפטיר לעברו נצ"מ רואיף "בבית המשפט אני אסביר לך" והורה לתבור לקחת מידי התובע את טופס ההתחייבות ולא להחתים את התובע עליו. בכך אסר, על אתר, את עלייתו של התובע להר הבית, ללא הגבלת זמן. תמונת ההתנהלות האמורה עולה מתצהירו של התובע (סעיפים 6-11 לתצהיר, עליהם כלל לא נחקר), כמו גם מהקלטת השיחה עם תבור ונצ"מ רואיף שהוגשה במהלך הדיון ומתמליל השיחה (נספח 8 לתצהיר התובע). בהקשר זה יצוין, כי הנתבעת בחרה שלא להביא את תבור לעדות. נצ"מ רואיף בעדותו אישר את גרסת התובע באשר להתרחשויות. בכלל זה אישר כי לא שמע את עמדת התובע קודם להחלטה לאסור את עלייתו להר הבית (ע' 16, ש' 18-19, ע' 21, ש' 15-17 לפרוטוקול); כי הורה לתבור שלא להחתים את התובע על כתב ההתחייבות עליו עמד לחתום (ע' 20, ש' 3-4 לפרוטוקול); כי לא פרט בפני התובע את טעמיו וכל שאמר לו הוא "שאם יש לו בעיה ... שיפנה לבית משפט" (ע' 20, ש' 1-2 לפרוטוקול); כי קיבל את ההחלטה על אתר (ע' 21, ש' 13-14 לפרוטוקול, ע' 20, ש' 20-21 - כל האינטראקציה היתה "כמה רגעים"); וכי ההחלטה היתה לזמן בלתי קצוב (ע' 20, ש' 12-13 לפרוטוקול). בתקופה שלאחר מכן נאסרה כניסתו של התובע להר הבית. התובע פנה בעניין לגורמים שונים במשטרה מספר רב של פעמים, בעל פה ובכתב. משך תקופה ארוכה לא קיבל התובע התייחסות עניינית או הסבר של ממש באשר לסיבה בעטיה הוטל עליו האיסור כאמור (סעיפים 13-20 לתצהיר התובע, עליהם לא נחקר, נספחים 9-12 לתצהיר). ביום 24.11.10 הגיש התובע את התביעה. והנה, כחודש ימים לאחר הגשת התביעה, ביום 30.12.10, הוזמן התובע לפגישה אצל סנ"צ ביטון. לאחר שחתם על התחייבות לשמירה על כללי ההתנהגות בהר הבית הותר לו לשוב ולעלות להר הבית. לטענת התובע, שלא נסתרה, מכאן ואילך ביקר בהר הבית מעת לעת בלא שהתעוררו בהקשר זה בעיות כלשהן. ה. התרשלות ? אין חולק, כי הר הבית הוא מקום שלביקור בו נודעת רגישות ייחודית ויוצאת דופן. כדברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין "ירושלים אינה כשאר ערים שבעולם, והר הבית אינו כשאר מקומות שבירושלים" (בג"ץ 2431/95 סלומון נ' משטרת ישראל פ"ד נא(5) 781 (1997)). יפים לעניין זה דברי כבוד הנשיאה (בדימ'), השופטת ד' ביניש: "... הר הבית הינו יחיד ומיוחד שאין בו כדי להעיד על הכלל. אכן, נקודת המוצא העקרונית הינה כי לכל יהודי זכות לעלות להר הבית ולהתפלל שם, כחלק מחופש הפולחן הדתי ומחופש הביטוי. עם זאת, זכויות אלה אינן מוחלטות וניתן להגביל את מימושן תוך התחשבות באינטרס הציבורי... נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית גם לבני דתות אחרות, הסכנה הנובעת מהתלקחות האלימות שם אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופיה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור. לכך יש להוסיף כי למתרחש בהר הבית השפעה על שיקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלה, מהווה הר-הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת-דופן, ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית" (בג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים (פסק דין מיום 27.12.2006)). מטעמים אלה, הגישה להר הבית איננה חופשית לחלוטין. כפי שנפסק, המשטרה מוסמכת למנוע כניסת מבקרים ומתפללים להר הבית, או להתנות את העלייה להר בתנאים מסוימים, או לאסור על אנשים מסוימים את העלייה להר. כל זאת על מנת להבטיח שמירה על שלום הציבור ובטחונו (למשל, בג"ץ 4776/06 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים (פסק דין מיום 28.12.2006)). כאמור, התובע אינו חולק במסגרת התביעה שבפני על עצם סמכותה של המשטרה להטיל, במקרים מסוימים, הגבלות על כניסה להר הבית (ראו סעיף 5 לעיל). השאלה הצריכה הכרעה היא, האם, בנסיבות העניין, נפל פגם בהחלטת המשטרה מיום 20.7.10 לאסור את כניסתו של התובע להר הבית; והאם, בנסיבות העניין, עולה הפגם כדי רשלנות המקימה לתובע זכות לפיצוי. המשטרה חבה חובת זהירות מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה כדי למנוע גרימת נזק לפרטים העלולים להינזק מפעולותיה (למשל, ע"א 3580/06 עזבון יוסף נ' מדינת ישראל, בפסקאות 83-89 (2011); ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, בפסקאות 7-9 (2004); ולאחרונה ממש - ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' שובר בפסקה 22 לפסק דינו של השופט י' עמית (פסק דין מיום 4.12.12)). דברים אלה נכונים גם באשר להפעלת סמכותה של המשטרה למניעת כניסת מבקרים ומתפללים להר הבית או לקביעת תנאים לעלייה להר הבית. למעשה, המשטרה לא טענה כי אין היא חבה חובת זהירות כאמור כלפי התובע. השאלה היא, אפוא, אם בנסיבות העניין עולה התנהלות המשטרה כדי התרשלות. לשון אחר: האם יש בהתנהלות המשטרה משום סטייה מסטנדרט הזהירות של אדם סביר, ובענייננו של רשות סבירה. בטרם נשיב על שאלה זו, יודגש כי אין להקל ראש באירועי העבר בהם היה התובע מעורב. האירוע הראשון חמור במיוחד, אף שחלפו מאז ועד להחלטה נושא התביעה למעלה מארבע שנים. ברור גם, כי נוכח הרגישות יוצאת הדופן של הנעשה בהר הבית בכוחה של תקרית פעוטה או אי ציות להוראות המופקדים על שמירת הסדר במקום כדי להצית תבערה והתלקחות שאחריתן מי ישורנו. עם זאת, בנסיבות העניין, מצאתי לקבוע כי ההחלטה מיום 20.7.10 לאסור את כניסת התובע להר הבית לוקה בהתרשלות. דברים אמורים הן באופן קבלת ההחלטה הן בהחלטה לגופה. אסביר. כפי שנפסק, קיימת נקודת השקה בין מבחני הסבירות הקבועים בדין המנהלי לצורך ביקורת שיפוטית על חוקיות מעשיה של הרשות הציבורית, ובין מבחני הסבירות לפיהם נבחנים מעשיה של הרשות הציבורית בדיני הנזיקין לעניין עוולת הרשלנות. עם זאת, אין חפיפה מוחלטת בין התחומים וזאת נוכח התכליות השונות שביסוד הדין המנהלי מזה ודיני הנזיקין מזה (ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, בפסקה 42 (2006), ע"א 9656/98 מדינת ישראל נ' סעידי, פסקה 23 לפסק דינה של השופטת א' חיות והאסמכתאות שם (2011)). אף שהחפיפה בין התחומים אינה מוחלטת, "פעולה בלתי סבירה במישור המנהלי עשויה להוות פעולה רשלנית במישור הפרטי". כפי שנפסק, "לעתים אלה שני צדדיו של אותו המטבע" (ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, בפסקה 17 (2005)). כאלה הם פני הדברים בענייננו. הן אופן קבלת ההחלטה לאסור על התובע לעלות להר הבית הן עצם ההחלטה אינם תואמים את כללי המשפט המנהלי, ובמכלול נסיבות העניין עולה התנהלות המשטרה כדי פעולה רשלנית במסגרת דיני הנזיקין. ההחלטה לאסור את עליית התובע להר הבית התקבלה על אתר. כהרף עין. קשה להשתחרר מהרושם שיש בה מימד של אקראיות. קודם לה התיר קצין משטרה אחד את עליית התובע להר בכפוף לחתימה על התחייבות, ודקות לאחר מכן, לפתע, בלי כל סיבה נראית לעין, אסר קצין משטרה אחר, שנכנס במקרה למקום, את עליית התובע להר הבית. כל זאת בלא שניתנה לתובע הזדמנות להשמיע את דבריו. כל זאת בלא שניתנו לתובע הסבר או נימוק כלשהו לשינוי הדרמטי שחל כך לפתע. כל שהופטר לעברו של התובע הוא שיסבירו לו את הדברים בבית משפט. הא ותו לא. לא נטען לנסיבות כלשהן, ובכלל זה של מתח, דחק או לחץ, שהקרינו על ההתנהלות או על האפשרות לשקול את הדברים, לשמוע את התובע או ליתן לו הסבר. ממילא, גם לאחר ההחלטה ומשך מספר חודשים, וחרף פניותיו של התובע לא הביאה בפניו המשטרה את הטעמים שבעטיים נאסרה עלייתו להר הבית. אופן קבלת ההחלטה, ההתנהלות שקדמה לה כמו גם זו שלאחריה אינם סבירים. המשטרה לא התנהלה כפי שרשות סבירה היתה פועלת בנסיבות העניין (ראו, ע"א 1081/00 הנ"ל, בפסקה 17, ולמשקל המשמעותי שיש לתת לתהליך גיבושה של ההחלטה במסגרת בחינת ההתרשלות, ראו, ע"א 1617/04 כים ניר שירותי תעופה בע"מ נ' הבורסה לניירות ערך בתל אביב בע"מ, בפסקה 52 (2008)). גם לגופם של דברים, ההחלטה לאסור את כניסתו של התובע להר הבית חורגת, בנסיבות העניין, ממתחם הסבירות. היא לוקה גם בחוסר מידתיות. כאמור, גם לאחר האירוע השלישי - הוא האחרון באירועים המיוחסים לתובע - לא נאסרה עלייתו של התובע להר הבית. גם אז הבהירה המשטרה לתובע כי במידה ויתחייב למלא אחר הוראות השוטרים במקום תתאפשר כניסתו להר הבית (ראו, ס' 14 לעיל). בפועל הותרה כניסתו אף בלא חתימה על התחייבות כאמור (ס' 15 לעיל). נצ"מ רואיף העיד, כי על פי נוהליה מאפשרת המשטרה למי שהיו מעורבים באירועים פרובוקטיביים לשוב ולעלות להר הבית בכפוף לחתימה על התחייבות שלא להפר את הכללים. לדבריו, על פי נוהלי המשטרה רק במקרה של הפרה חוזרת, לאחר חתימה על התחייבות, נאסרת העלייה להר (ע' 20, ש' 21-29 לפרוטוקול). כפי שהסביר נצ"מ רואיף, המשטרה פועלת בהתאם לנוהלים אלה אף ביחס למי שהיו מעורבים באירועים שחומרתם עולה על האירועים שיוחסו לתובע, ובכלל זה על מי שמבצעים "תפילה במפגין בהר", על מי שמכניסים להר תשמישי קדושה או על אלה המשתטחים במתחם ההר (שם, שם). והנה, בענייננו, גם לאחר האירוע השלישי התירה המשטרה את כניסת התובע להר הבית אף בלא חתימה על התחייבות באופן המשקף, לשיטתה, הקלה ביחס לנוהליה. בהחלטה נושא התובענה, שהתקבלה אך זמן קצר לאחר מכן, החליטה המשטרה, לפתע, לאסור את כניסתו באורח גורף אף שהסכים לחתום על התחייבות כנדרש, ובאופן המשקף, זאת הפעם, החמרה ביחס לנוהליה. התנהלות הדברים מעוררת סימני שאלה. טעם לשינוי העמדה מהקצה אל הקצה - איִן. המשטרה לא הצביעה על שיקול כלשהו שיש בו כדי להצדיק את השינוי הפתאומי שחל בעמדה בה אחזה זמן קצר קודם לכן (וגם לאחר האירוע השלישי) ולפיה הוּתר לתובע לעלות להר הבית. היא לא הצביעה על שינוי כלשהו שחל בקשר עם התובע או בקשר עם הערכתה ביחס אליו. היא לא הצביעה על אירוע נוסף בו היה מעורב או על פיסת מידע נוספת שהגיעה אליה בקשר אליו. היא לא הצביעה על טעם כלשהו שלא להסתפק בהתחייבותו לציית לכללים בהתאם לנוהליה שלה. היא לא העלתה טענה כלשהי בקשר להתחייבותו. היא לא הביאה לעדות את תבור בפניו התחייב התובע. ממילא לא הובא הסבר כלשהו לכך שתבור התיר את עליית התובע להר הבית דקות ספורות לפני שהתהפכו היוצרות והעלייה להר הפכה לפתע אסורה. זאת ועוד. המשטרה גם לא הצביעה על שינוי נסיבות ביחס למצב הדברים בהר הבית בתקופה שלאחר האירוע השלישי שיש בה כדי להצדיק את השינוי בעמדתה. הטענות בדבר עלייה ברף המתיחות בהר הבית (שהובאו בס' ‏13 לעיל) התייחסו כולן להתרחשויות בתקופה שקדמה לאירוע השלישי, שכאמור, גם לאחריו הותרה כניסת התובע להר הבית. ממילא אין בהן כדי להסביר את ההחלטה. ודוק: ברי כי המשטרה רשאית לשנות את עמדתה. היא רשאית לשוב ולשקול את הדברים. אולם נדרש שיהיה בידה הסבר סביר וטעם ענייני לשינוי. הסבר כאמור לא הובא בפני. המשטרה לא העלתה טענה כלשהי בקשר עם עמדתה הקודמת בעניינו של התובע, לפיה גם לאחר האירוע השלישי הותרה עלייתו להר. היא לא טענה כי עמדתה הקודמת התקבלה שלא על בסיס מידע מלא. היא אף לא טענה כי השינוי הוא פרי שיקול נוסף או הערכת מצב מחודשת ביחס לתובע או למצב הדברים. היא לא טענה כי מדובר בהפעלת שיקול דעת מחודש של בעל תפקיד אחר. היא לא הביאה הסבר כלשהו לכך שדקות קודם לכן התיר תבור את עליית התובע להר. הלכה למעשה לא טרחה המשטרה להביא הסבר כלשהו להתנהלות. היא לא הציגה טעם כלשהו לתפנית שחלה ושבעקבותיה הוטל האיסור על התובע. במצב דברים זה אין לקבל כי מדובר בטעות שהיא בגדר טעות בשיקול דעת גרידא. יתר על כן, אפילו נניח כי ניתן היה לאסור את עליית התובע להר הבית ביום 20.7.10 - בו חל תשעה באב - לא הובא טעם סביר להחלטה לאסור את כניסתו של התובע להר הבית ללא כל הגבלת זמן, כמו גם לכך שההחלטה עמדה בתוקפה משך למעלה מחמישה חודשים ובוטלה רק סמוך לאחר שהתובע הגיש את תביעתו לבית המשפט. בהקשר זה יוּער, כי לשיטת המשטרה עצמה רף המתיחות בהר הבית ירד באופן משמעותי כבר בחלוף שלושה חודשים לאחר יום תשעה באב (ס' 13 לתצהיר רואיף). אפילו נקבל טענה זו, עדיין נותרת בעינה השאלה מדוע עמד בתוקפו האיסור על עליית התובע להר הבית משך למעלה מחודשיים נוספים, וביתר שאת, חרף פניותיו החוזרות של התובע לגורמי המשטרה. כל אלה אינם מתיישבים עם התנהלות סבירה של משטרה. בנסיבות העניין, כאשר מביאים בחשבון את אופן קבלת ההחלטה כמו גם את ההחלטה לגופה, המסקנה היא התנהלות המשטרה עולה כדי התרשלות. ו. הנזק התובע עתר לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו, לטענתו, בשל החלטת המשטרה לאסור את עלייתו להר הבית. אשר לתביעת התובע בכל האמור באובדן הכנסות (ס' 25-27 לתצהיר התובע) - התובע טען לאובדן הכנסות שנגרם לו כתוצאה ממניעת האפשרות לקיים הדרכות וסיורים על הר הבית בתקופה שנאסר עליו לבקר בהר. התובע לא צירף לתצהירו אסמכתאות מדויקות ושלמות בכל האמור בהיקף הכנסותיו החודשי מסיורים והדרכות בהר הבית. תחת זאת הציג חשבוניות בקשר עם הכנסותיו מהדרכות וסיורים כאמור, המתייחסות, ברובן, לתקופה שלאחר שהותרה מחדש עלייתו להר הבית. על יסוד האסמכתאות שהוצגו, ובשים לב לכך שהתובע לא הביא ראיות על פניות קונקרטיות שנעשו אליו בתקופה הרלבנטית בבקשה לערוך סיורים בהר הבית או ראיות בקשר עם אובדן ההכנסה הנטען בקשר עם עבודתו בעמותת אלעד, אני קובע את הפיצוי בגין ראש נזק זה, על דרך האומדנא, על סך של 2,000 ₪. אשר לנזק הנטען בשל הפגיעה בעבודתו המדעית ובכתיבת הספר של התובע (ס' 28 לתצהיר התובע) - טענותיו של התובע בהקשר זה, ובכלל זה הטענות בדבר ביצוע עבודות בלתי חוקיות בהר הבית במועדים הרלבנטיים שאותם לא יכול היה לתעד, לא הוכחו. אשר לעוגמת הנפש שנגרמה לתובע - אני קובע את שיעור הפיצוי בראש נזק זה על סך של 3000 ₪ וזאת בשים לב להתנהלות המשטרה, להחלטתה, ובשים לב גם לאופן קבלת ההחלטה בעניינו של התובע ולהתנהלות בתקופה שלאחר מכן. משהתובע חזר בו מתביעתו לפיצויים מכח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (ע' 24, ש' 2 לפרוטוקול) - אינני נדרש לראש נזק זה. סוף דבר התביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע סך כולל של 5,000 ₪, בתוספת החזר אגרת המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2000 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. פיצוייםהר הבית