מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ביטוח הצפה במפעל: יסודה של התביעה שבפני באירוע הצפה מיום 14.7.96 (להלן: "ההצפה") כפי שיבואר להלן. התובעת ביטחה במועד הרלוונטי לתביעה את עיסקה ותכולתה של חב' "סומת" מרח' האומנות 1 בנתניה - מפעל לייצור ציוד הגנה למתח גבוה (להלן: "המבוטחת"). ביום 14.7.96 עת הגיעו עובדי המבוטחת למפעל, גילו כי אירעה הצפה ומים נזלו מן התקרה וגרמו נזק למפעל ולתכולתו. במועד הרלוונטי ומעל מפעל המבוטחת ממוקמת היתה מעבדה למחקר, השייכת לנתבעת (1) אשר העסיקה את חב' "סקלטק" ובשטח המעבדה בו התמקמה חב' "סקלטק" היה מתקן לשטיפת עיניים, אשר כתוצאה מתקלה בחיבוריו נזלו מים שגרמו להצפה ולנזק במפעל המבוטחת. ב"כ הנתבעים אינו חולק בסיכומיו כי נגרם הנזק למפעל המבוטחת וכי התובעת פיצתה את המבוטחת, דא עקא שחולק הוא בשלוש: א.    מקור הנזילה. ב.     האחריות לפרוץ הנזילה. ג.       גובה הנזק. כמו כן הגישו הנתבעים הודעה לצד ג' כנגד צד ג' (1) כמי שסיפק את המתקן וכנגד צד ג' (2) (3) - האינסטלטורים שהתקינו את המתקן, מן הטעם כי במידה ותקבע אחריות לנתבעים על הצד השלישי שהתרשל לפצות את הנתבעים. דא עקא, שלטעמי בשלב הסיכומים זנחו הן התובעת והן הנתבעים את טענותיהם כנגד צג ג' (1), כאשר הנתבעת מפנה את חיציה כנגד צד ג' (2) (3), ולפיכך לטעמי כבר בשלב זה יש לקבוע כי דין ההודעה לצד ג' כנגד צד ג' (1) להדחות. דיון השאלה הראשונה שעומדת לנגד עיני הינה שאלת האחריות של הנתבעת (1). אין מחלוקת כי מקור המים הינו בנכס שבבעלותה ובחזקתה של הנתבעת (1), מתקן לשטיפת עיניים שהותקן בחדריה כ-6 חודשים עובר לאירוע ע"י צד ג' (2) (3), וכי מפעלה של הנתבעת (1) מצוי מעל מפעל המבוטחת. טוענת בפני ב"כ התובעת כי במקרה דנן יש להחיל את כלל "הדבר המדבר בעד עצמו" סעיף 41 לפקודת הנזיקין וכן את סעיף 38 לפקודה ואילו ב"כ הנתבעות טוען כי לא כן הוא. דא עקא שלאחר שבחנתי את מכלול הראיות מצאתי כי הדין עם ב"כ התובעת, כי במקרה שבפני הוכחו שלושת תנאיו המצטברים של סעיף 41 לפקודה, דהיינו כי לתובעת לא היתה ידיעה בעת האירוע, שהתרחש בשטחה של הנתבעת (1) במהלך השבת, מה היו הנסיבות שגרמו לנזק וכי מקור הנזק בנכס שלנתבעת (1) שליטה מלאה עליו וכי אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת (1) לא נקטה זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה כי נקטה זהירות שכזו. ובמה דברים אמורים: אין מדרכם של מים לפרוץ מכח עצמם ולנוע מכח עצמם מן המתקן שהיה קיים כבר 6 חודשים, ולא על התובעת עול הראיה להוכיח מהי הסיבה בגינה פרצו בסופו של יום המים שגרמו להצפה ולנזק אלא עול זה לטעמי נופל לפתחה של הנתבעת כדין הבעלים והמחזיקה במתקן. באשר לתנאי השלישי, אף הוא הוכח לטעמי באשר נמצא מחומר הראיות, כי המתקן היה מוצב בחדר קטן שגודלו כ-10 מ"ר בלבד, בצפיפות בלתי נסבלת כפי שזו תוארה ע"י מנהל הנתבעת (1) בעמ' 22 לפרוטוקול ש' 25-24 ובעמ' 23 ש' 4-1, כאשר הכיור, שהיה היחיד בחדר, משמש את עובדי הנתבעת (1) לשטיפת ידיים, בניגוד לאמור בסיכומי ב"כ הנתבעות, כי הכיור שימש לשעת חירום בלבד ולא נעשה בו כל שימוש מעת התקנתו ועד לאירוע, טענה שאין לה על מה לסמוך בחומר הראיות. לפיכך, ובתנאים אלה היה על הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה וגם אם תמצא לאמר כי רכישת הכיור והתקנתו היו ללא פגם, מכל מקום בנסיבות שכאלה על הנתבעת היה להוכיח לטעמי כי לא התרשלה בתחזוקתו השוטפת של המתקן, לרבות מניעת פגיעות חיצוניות בו שיביאו לניתוק הצינור ממקום חיבורו ולהצפה בעקבותיו. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות מצאתי כי הנתבעות לא עמדו בנטל זה. כמו כן חל לטעמי במקרה שבנדון סעיף 38 לפקודה, שכן גם אם תמצא לאמר כי מים אינם דבר מסוכן מכל מקום הם בבחינת דבר שנמלט העלול לגרום לנזק בהימלטו ולפיכך ועל פי סעיף 38 חל נטל הראיה על הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו. טוען ב"כ הנתבעות בסיכומיו כי האירוע לא היה בגדר הצפוי ולפיכך לא הוכחו בנסיבות יסודות עוולת הרשלנות, דא עקא שאין דעת כדעת ב"כ הנתבעות. גם אליבא דב"כ הנתבעות חלה במקרה דנן חובת האחריות המושגית והקונקרטית על הנתבעות, דא עקא שתולה הוא יהבו במבחן הציפיות ולטעמו לא ניתן היה לצפות נזק מסוג זה בנסיבות. אולם כפי שבואר לעיל מצאתי כי בתנאי העבודה בחדר כפי שתוארו ע"י מנהל הנתבעת (1) ניתן היה לטעמי לצפות שבמהלך שימוש פעיל במתקן לצורך שטיפת ידיים תוך פעילות אינטנסיבית בחדר קטן מאוכלס בצפיפות בציוד כבד עלול המתקן להפגע. ואם בכך לא סגי, טוען ב"כ הנתבעות בסיכומיו כי יש להטיל האחריות על מבוטחי התובעת שלא סגרו את ברז המים הראשי עובר ליציאתם לחופשת סוף השבוע, דא עקא שבעניין זה הפוסל במום במומו הוא פוסל, וסביר כי סגירת ברז המים הראשי במפעל הנתבעת (1) היה מונע את אירוע ההצפה ואת הנזק שנגרם בעקבותיו. לפיכך, מצאתי בנסיבות כי נטל הראיה הועבר במקרה דנן לשכמה של הנתבעת (1) ונטל זה לא הורם על ידה להוכיח כי במכלול הנסיבות לא התרשלה, ואף לא הובא כל מומחה מטעמה להעיד על כך, למרות ששמענו מפי מר חן שמואל (בעמ' 25 ש' 10 ובעמ' 27 ש' 13) כי במקום היה שמאי מטעם הנתבעות שאף בדק וצילם את האירוע, ותמצא שואל מדוע לא הובא שמאי זה לעדות מטעם הנתבעות אלא אם היה בעדותו כדי להזיק לגירסת הנתבעות. לפיכך, לא הוכיחו הנתבעות בפני אף לא כדי מאזן ההסתברויות כי לא התרשלה הנתבעת (1) במקרה שבנדון. בנסיבות אלה מצאתי לקבוע כי הנתבעות אחראיות כלפי התובעת וכי עליהן לפצותה בגין הנזקים ששילמה התובעת למבוטחיה. אשר לגובה הנזק: העיד בפני השמאי מטעם התובעת ולאחר שנחקר ארוכות לא מצאתי כי בנסיבות חורגת חוות דעתו מן הסביר. מעדותו עולה כי המבוטחים עשו ככל שלעיל ידם כדי להקטין את הנזק אשר מרביתו היה תשלום לחב' "שיגור", אליה פנו המבוטחים לייבוש הפריטים שנרטבו וגם אם לא דקדק השמאי בעדותו כטענת הנתבעים, במסירת נתוני חישוב מדוייקים, מכל מקום לא מצאתי כי לא היה על התובעת לשלם את הנזק על יסוד חוות דעת זו, ומששולם סכום הנזק על יסוד חוות דעת השמאי ובתום לב קמה ההלכה שנקבעה בפרשת הכשרת היישוב ע.א. 7184/94 ולפיכך זכאית התובעת להשבת הנזק ששילמה במלואו מאת הנתבעות. אשר להודעה לצד ג': כאמור לעניין צד ג' (1) מצאתי כבר בפתח הדברים כי דין ההודעה כנגדם להדחות. אשר לצד ג' (2) (3) - האינסטלטורים שהתקינו את המתקן - לעניין זה הועלו שתי אלטרנטיבות ע"י הנתבעות, האחת כי מקור הנזק הינו באום שכשל ואשר נקנה לטענת ב"כ הנתבעות ע"י האינסטלטורים, והשניה כי המקור הינו בהתקנה לקויה ולפיכך ניתק הצינור ממקום חיבורו. לעניין זה יצויין כי לא הוכח ע"י הנתבעות באמצעות עדות ו/או חוות דעת, מה היה מקור הכשל מחד ומאידך ב"כ הנתבעות בנסיונותיו להדוף את טענות התובעת כנגד הנתבעת (1), בכל האמור לבחירת בעלי מקצוע בלתי מיומנים אומר בסעיפים 16 ו-23 לסיכומיו כי ההתקנה בוצעה ע"י בעלי מקצוע מיומנים שביצעו מלאכתם כהלכה ובסמוך לאחר ההתקנה לא נתגלו כל נזילות, מה גם שהנתבעת (1) נדרשה לעזרת הצד השלישי (2) ו-(3) לשם תיקון הנזילה שגרמה לאירוע. לא זאת אף זאת, מדובר בהתקנה שבוצעה 6 חודשים קודם לאירוע, של כיור שהיה כאמור מוצב בחדר בו התקיימה פעילות אינטנסיבית, ומאוכלס בצפיפות בין השאר בציוד כבד, לפיכך לא חלה בעניין זה ההלכה שנקבעה בפרשת ישראליפט משלא הוגשה לביהמ"ש כל חוות דעת ע"י הנתבעות שיש בידה להביאני למסקנה כי על פי מאזן ההסתברויות ולמרות העדר החזקה הבלעדית בנכס של צד ג' (2) (3), אין לייחס למשהו זולתו התערבות פעילה במצב העניינים שיכולה היתה לגרום או לתרום למה שאירע (ראה לעניין זה דברי כב' השופט ברנזון בע.א. 375/02 פד"י י"ח עמ' 165 בעמ' 169 וע.א. 241/89 ישראליפט נ' הינדי פד"י מ"ט (1) עמ' 45), הוכחת מבחן שליטה זה מוטלת על כתפי הנפגע - ובענייננו במסכת היחסים בהודעה לצד ג' על הנתבעות - ומבחן זה לא הוכח לא בראיות עובדתיות ולא בחוות דעת של מומחה. מאידך הוכח כי הנתונים הסביבתיים בהם היה מותקן הכיור יכולים להביא למסקנה בין שאר המסקנות, בדבר גורם חיצוני זר מתערב, ולפיכך לטעמי לא הוכחה רשלנות בהתקנה של הצד השלישי (2) (3) מחד ובהעדר חוות דעת או עדות פוזיטיבית ממשית לא הוכח כשל באום שמקורו במוצר פגום. בנסיבות אלה מצאתי כי דין ההודעה לצד ג' כנגד הצד השלישי (2) (3) להדחות. סיכום סוף דבר, שאני קובעת כי על הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 28,937 ₪ כשסכום זה נושא ריבית חוקית והפרשי הצמדה מן המועד בו פיצתה התובעת את מבוטחיה ועד התשלום המלא בפועל, בצירוף 15% שכ"ט עו"ד ומע"מ וכן סכומי האגרות והוצאות העדים ששילמה התובעת צמוד ונושא ריבית כחוק ממועד תשלומם ועד התשלום המלא בפועל. ההודעה לצד ג' נדחית. הנתבעות תשלמנה לצד ג' (1) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ ולצד ג' (2) (3) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. ההודעה לצד ד' נדחית ללא צו להוצאות. נזקי מיםהצפהמפעלביטוח הצפה