בענין ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל פ"די לב(3) 64, בעמ' 71, 73: "החדרה של סוכני משטרה לתוך קבוצות עברייניות או הפעלת אנשי משטרה מוסווים כדי שישמשו פיתיון לאנשים החשודים בעיסוק קבע בתחום פלילי מוגדר (כגון סוחרי סמים, סוחרי רכוש גנוב או עברייני מין) הם הכרח בל יגונה ומהווים אחת משיטות הפעולה החיוניות של הלחימה בפשע... בהחדרתם של סוכני משטרה כדי לתפוס עבריין תוך כדי פועלו הפסול... אין לגלות פגם משפטי או מוסרי..." ואכן, הפסיקה מבקרת לעיתים במילים חריפות את הסוכן המשטרתי המדיח לדבר עבירה העלול להביא אדם חף מפשע לביצוע עבירה שאחרת לא היתה מבוצעת. (ראה ע"פ 470/83 פד"י לט(2) 5; ע"פ 491/87 פד"י מב(4) 859). עם זאת, אפילו בנסיבות בהן הופעל לחץ ושכנוע מוגזמים על נאשם לבצע את העבירה, בדרך כלל לא ישליך דבר על הרשעתו, ולנסיבות ביצוע העבירה ינתן משקל לקולא במסגרת שיקולי הענישה בלבד (קדמי, שם, עמ' 251 והמובאות שם). ראוי להדגיש כי במיוחד בתחום הסמים, הכירה הפסיקה בשימוש באמצעי הסוכן המדיח כ"אמצעי הכרחי" שאין לגנותו ויש להכיר בו כאמצעי נדרש לצורך איתור סוחרי סמים (ראה ע"פ 360/80, פד"י לה(1) 231; ע"פ 15/78 פד"י לב(3) 76; ע"פ 470/83, פד"י לט(2) עמ' 6). בהמשך לקו מחשבה זה, ובהקשר להיבט המעצר, ניתן לומר כי שיתופו של סוכן מדיח בביצוע העבירה על ידי המשיב אינו מנטרל את הסיכון הנשקף ממעשיו. שהרי אין מדובר מבחינתו במעשה מכירה חד פעמי, שולי בחשיבותו העשוי להתיישב גם עם התפתות רגעית, חד פעמית. מדובר בסדרה של מכירות, בכמויות גדולות מאוד בכל פעם, אשר עולה מהם בבירור כי למשיב קשר ישיר עם מקורות אספקת הסם, והוא מוציא ומביא אותם בלא כל קושי. מסוכנותו לציבור עולה, על כן, מאופי מעשיו, ושיתופו של סוכן מדיח במעשים אלה מסייע בחשיפתם ואינו "בורא" או "מייצר" עבירות בבחינת "יש מאין". מומלץ לקרוא את ההחלטה להלן על מנת לקבל ידע בנושא הדחה לסחר בסמים על ידי סוכן משטרה: לפני בקשה למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. אלה הם הנתונים העיקריים הצריכים לענין: נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שלוש פרשות נפרדות של סחר בסם מסוכן, ואירוע אחד של החזקת סם מסוכן שלא לצורך עצמי. תמציתם של האישומים נוגעת לשלושה אירועים בהם מכר המשיב סם מסוכן מסוג קנאבוס לסוכן משטרתי שהתחזה לקונה. האירוע הראשון התרחש על פי כתב האישום ביום 9/11/98. באותו מועד מכר המשיב לסוכן כמות של 2.684 ק"ג קנאבוס בתמורה לסך 3,750 ש"ח. האירוע השני התרחש 3 ימים לאחר מכן, ביום 12/11/98, ומיוחס למשיב כי מכר לסוכן סם קנאבוס במשקל 4.5 ק"ג תמורת סך של 4,000 ש"ח. האירוע השלישי מתייחס לתאריך 10/1/99 ובאירוע זה נמכרה על פי הטענה כמות של 4.460 ק"ג תמורת הסך 6,500 ש"ח. בהמשך לכך, מואשם המשיב בכך כי ביום 24/1/99 נמצאה ברשותו כמות של 113 גרם ברוטו של קנאבוס, וזאת שלא לשימוש עצמי. נוכח האישומים האמורים והראיות בתיק מבקשת המדינה לעצור את המשיב עד תום ההליכים נגדו. טעמיה העיקריים לכך הם כי מתקיימת לגבי המשיב עילת מעצר בגין מסוכנות לציבור - עילה העולה מעצם אופיין של העבירות נשוא כתב האישום, ומספרן. לכך מתלוות גם נסיבות מחמירות נוספות הנוגעות לעברו הפלילי של המשיב ולעובדת היותו משוחרר בערבות בעת ביצוע העבירות. עוד טוענת המדינה כי נוכח טיב העבירות ומכלול נסיבות הענין, אין חלופת מעצר העשויה להשיג את מטרת המעצר במקרה זה. בא כוחו של המשיב, עו"ד קמר, טען בהרחבה לשחרורו של המשיב מן המעצר בכפוף לתנאים. הוא אינו חולק, לצורך הליך זה, על קיומן של ראיות לכאורה לגבי אישומי הסחר בסם מסוכן, ובאשר לעבירה האחרונה הנוגעת להחזקת סם, הוא אינו כופר בעובדת עצם ההחזקה וכמות הסם שנמצאה, אף כי לטענתו מדובר בהחזקה לצורך עצמי בלבד. בפי הסניגור המלומד מספר טענות החורגות מגדר ההיבטים הראייתיים ואלה הן, בתמצית: א. המדובר בענייננו בסם "קל" ויש לאבחן בין סחר בו לבין סחר בסם קשה. אין הרי הסיכון המתלווה לסחר בסם קשה כסיכון מסחר בסם "קל" ומן הדין שאבחנה זו תשליך גם על יישום כללי המעצר הנוהגים. ב. יש להוקיע את הפרקטיקה המשטרתית העושה שימוש ב"סוכנים מדיחים" המפתים אזרחים לעבור עבירות שאחרת לא היו עוברים. במקרה זה - בכל שלוש ההזדמנויות, הונע המשיב על ידי הסוכן המשטרתי למכור לו את הסם ואלמלא פיתויו, יש להניח כי העבירות לא היו נעברות. נסיבות אלה מן הדין שתשלכנה על מידת הסיכון הצפויה מן המשיב לצורך דיני המעצר, שלא הרי אדם כמותו כאדם אשר סחר בסם ביוזמתו החופשית בלבד ולא שהונע לכך על ידי גורם שהופעל על ידי המשטרה. ועוד מדגיש עו"ד קמר, אין כל הוכחה לכך שהמשיב במקרה זה מכר אי פעם סמים לאחרים. נסיבות אלה מדגישות, על פי הטענה, את הגורם השלילי שבשימוש המשטרה בסוכן המדיח לפיתוי המשיב לעבור עבירות ומחזקות את הרושם כי אלמלא פיתוי זה סביר להניח כי עבירות הסחר לא היו נעברות. ג. מאז ארוע הסחר הראשון על פי כתב האישום, עברו למעלה מחודשיים עד מעצרו של המשיב והגשת כתב אישום נגדו. אילו באמת היה צפוי סיכון של ממש ממנו, יש להניח כי גורמי אכיפת החוק לא היו מתירים לו להסתובב חופשי. משמע, לאמיתו של דבר, כי הסיכון ממנו אינו רב גם לדעת גורמי התביעה, וממילא ניתן וראוי לשחררו בתנאים. ד. העבירה האחרונה שלא בתחום הסמים שנעברה על ידי המשיב בוצעה בשנת 1990 ומאז חלף זמן רב בלא הרשעות פליליות. מצב זה אומר דרשני באשר למידת הסיכון הנשקפת משחרורו של המשיב, ויש להקל עמו. בחנתי את מכלול נסיבות הענין על רקע טיעוני הצדדים ובאתי לידי המסקנה הבאה: טיעוניו של הסניגור, עו"ד קמר, הינם בעלי משקל ומחייבים מחשבה והתייחסות. אולם גם לאחר ייחוס מלוא המשקל לנסיבות העולות מהם אינני רואה מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים נגדו. אלה השיקולים העומדים ברקע החלטה זו: לצורך ענייננו, נתמקד בשלוש העבירות סחר בסמים בתאריכים 9/11/98, 12/11/98, ו- 10/1/99 שלגביהן אין מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה. לגבי עבירות אלה מתקיימת לגבי המשיב עילת מעצר בגין מסוכנותו לציבור: על פי סעיף 21(א)(1)(ג)(3), משמדובר בעבירה שעניינה סחר בסמים, חזקה היא כי מתקיימת עילת המסוכנות, אלא אם כן הוכיח הנאשם אחרת. המשיב בענייננו לא הוכיח אחרת, וזאת מהבחינות הבאות: ראשית, המדובר הוא בשלושה אירועים שונים בהבדלי זמן של מכירת סמים בכמויות ניכרות ביותר. בפעם הראשונה - 2.684 ק"ג, בפעם השניה - 4.5 ק"ג ובפעם השלישית - 4.460 ק"ג. מכירות אלה מעידות, על פניהן, כי למשיב נגישות מיידית למקורות סם המספקים לו את הסחורה בלא כל קושי. אדם המסוגל לספק שלוש פעמים בסמיכות זמן כמויות כאלה של סם על פי דרישה הוא אדם המקורב למקורות, בא עימם במגע, ומעשיו אינם מתאפיינים בסימן של מקריות או חד-פעמיות. הרושם הברור המתקבל הוא כי מבחינת המשיב אין כאן אירועים חריגים, אלא סחר על פי דרישה ועל פי ביקוש לכל המעונין. שנית, נכון הוא כי מדובר בסם מסוג קנאבוס הנחשב לסם שאיננו קשה. לעובדה זו יש בוודאי אפקט מרכך לעומת מצב בו היה הסחר מתייחס לסמים קשים. יחד עם זאת, היות הסם "קל" איננו מקהה את טעמם של המעשים כעבירות חמורות על החוק. החוק הגדיר גם את הסמים הקלים כ"סמים מסוכנים" ואסר על הסחר בהם והשימוש בהם. לא לנו להרהר על כך. ויתירה מזו: כאשר מדובר בעבירות של סחר בסמים קלים בכמויות גדולות מאוד עשויה החומרה שבסיכון להידמות לזו הנילווית לסחר בסמים קשים בכמויות קטנות יותר, וגם בכגון דא ה"כמות" הופכת לא אחת ל"איכות". יהא אשר יהא, לא לנו להתיר את אשר החוק במפורש אסר או להקל ראש בכך. הסחר בסמים קלים כקשים הינו אסור בתכלית ולו מן הטעם שהגבולות ביניהם עשויים בנקל להיטשטש, ואנו מצווים לאכוף את האיסורים כלשונם וכרוחם במלוא העצמה כדי להגן על הציבור מפני סיכון לשלומו (השווה בש"פ 3899/95 מדינת ישראל נ' ג'מאל ואחרים, פד"י מט(3) 164). שלישית, אמת הדבר, כי שלוש עבירות הסחר בסמים בוצעו במקרה זה בעקבות פיתוי של סוכן מדיח. תופעת הסוכן המדיח איננה משוחררת מקשיים. ההלכה הפסוקה במקומנו עמדה לא אחת על הקושי והסיכונים המתלווים לתופעה זו של שימוש המשטרה באמצעי של החדרת סוכנים המדיחים נאשמים לעבור עבירות והצביעה על הקשיים והסיכונים הנילווים לכך. עם זאת, הקשיים שבאיתור ראיות אודות התנהגות עבריינית הביאו את המערכות להשלים עם קיומו של הסוכן המשטרתי כ"הכרח בל יגונה" ולעיתים אף כאמצעי הכרחי במסגרת האמצעים שבסיועם מתמודדת המשטרה בתופעת הפשיעה (ראה קדמי על הראיות (חלק ראשון, 1991) עמ' 250-251). וכך נאמר בענין ע"פ 15/78 ביבס נ' מדינת ישראל פ"די לב(3) 64, בעמ' 71, 73: "החדרה של סוכני משטרה לתוך קבוצות עברייניות או הפעלת אנשי משטרה מוסווים כדי שישמשו פיתיון לאנשים החשודים בעיסוק קבע בתחום פלילי מוגדר (כגון סוחרי סמים, סוחרי רכוש גנוב או עברייני מין) הם הכרח בל יגונה ומהווים אחת משיטות הפעולה החיוניות של הלחימה בפשע... בהחדרתם של סוכני משטרה כדי לתפוס עבריין תוך כדי פועלו הפסול... אין לגלות פגם משפטי או מוסרי..." ואכן, הפסיקה מבקרת לעיתים במילים חריפות את הסוכן המשטרתי המדיח לדבר עבירה העלול להביא אדם חף מפשע לביצוע עבירה שאחרת לא היתה מבוצעת. (ראה ע"פ 470/83 פד"י לט(2) 5; ע"פ 491/87 פד"י מב(4) 859). עם זאת, אפילו בנסיבות בהן הופעל לחץ ושכנוע מוגזמים על נאשם לבצע את העבירה, בדרך כלל לא ישליך דבר על הרשעתו, ולנסיבות ביצוע העבירה ינתן משקל לקולא במסגרת שיקולי הענישה בלבד (קדמי, שם, עמ' 251 והמובאות שם). ראוי להדגיש כי במיוחד בתחום הסמים, הכירה הפסיקה בשימוש באמצעי הסוכן המדיח כ"אמצעי הכרחי" שאין לגנותו ויש להכיר בו כאמצעי נדרש לצורך איתור סוחרי סמים (ראה ע"פ 360/80, פד"י לה(1) 231; ע"פ 15/78 פד"י לב(3) 76; ע"פ 470/83, פד"י לט(2) עמ' 6). בהמשך לקו מחשבה זה, ובהקשר להיבט המעצר, ניתן לומר כי שיתופו של סוכן מדיח בביצוע העבירה על ידי המשיב אינו מנטרל את הסיכון הנשקף ממעשיו. שהרי אין מדובר מבחינתו במעשה מכירה חד פעמי, שולי בחשיבותו העשוי להתיישב גם עם התפתות רגעית, חד פעמית. מדובר בסדרה של מכירות, בכמויות גדולות מאוד בכל פעם, אשר עולה מהם בבירור כי למשיב קשר ישיר עם מקורות אספקת הסם, והוא מוציא ומביא אותם בלא כל קושי. מסוכנותו לציבור עולה, על כן, מאופי מעשיו, ושיתופו של סוכן מדיח במעשים אלה מסייע בחשיפתם ואינו "בורא" או "מייצר" עבירות בבחינת "יש מאין". רביעית, נכון הוא כי מאז מעשה הסחר הראשון של המשיב ועד להגשת כתב האישום עברו למעלה מחודשיים ימים והמשיב לא נעצר קודם לכן. אולם לכך יש לומר: ראשית, לאור מכלול המעשים המיוחסים לו, מסוכנותו אינה מוקהית גם נוכח ההשהייה שחלה במעצרו, וזה הרי המימד העיקרי בשיקולי המעצר. שנית, התביעה הסבירה את הטעם שבהשהייה: ראשית, היה מקום לבחון האם המשיב יתפתה למעשי עבירה נוספים של סחר והדבר בוודאי משליך על מידת הפליליות של מעשיו. דווקא בשל הזהירות בה יש לנקוט בענין מעשי עבירה שבוצעו בשיתופו של סוכן מדיח יש חשיבות לבדוק אם מדובר במעשה חד פעמי ואולי חריג, או בהיענות נמשכת למעשי סחר המרמזת על מעורבות עמוקה יותר בתחום הסחר בסמים. יתר על כן: הסוכן פעל גם בעניינם של סוחרי סמים נוספים, ומעצר מוקדם של המשיב וחקירתו היו עלולים לחשוף את הסוכן ולשבש מהלכי חקירה מתוכננים נוספים שהסוכן היה קשור בהם. יוצא, איפוא, כי אין מדובר בהשהיית המעצר שמקורה במחדל רשלני אלא בקיום טעמים טובים ומסברים את ההגיון למשך הזמן שעבר מאז העבירה הראשונה המיוחסת למשיב ועד למעצרו. חמישית, עברו הפלילי של המשיב אמנם אינו מכביד במיוחד בהינתן העובדה שאין לחובתו עבירות סמים קודמות והעבירה האחרונה בה הורשע הינה ישנה משנת 1990. יחד עם זאת, ישנו משקל מסויים - אם כי לא גדול במיוחד - לעובדה כי בעת ביצוע המעשים נשוא האישום כאן היה המשיב משוחרר בערבות בחשד לעבירה של סחר בסמים. מסתבר, איפוא, כי גם "סטטוס" זה של "משוחרר בערבות" לא היה די בו כדי להרתיע את המשיב מלשלוח ידו בסחר חוזר ונשנה בסם מסוכן בכמות גדולה מאוד. מכל האמור עולה: מתקיימת במשיב עילת מעצר בגין מסוכנותו לציבור בהקשר לעבירות סחר בסמים. ואשר לחלופת מעצר: אין חולק כי בכל עת יש לבחון האם קיימת חלופת מעצר נאותה העשויה להשיג את מטרת המעצר תוך פגיעה פחותה בחירותו האישית של המשיב. במקרה זה התשובה היא בשלילה. כבר נפסק לא אחת כי החשש שסוחר סמים ימשיך בעיסוקו הקיים גם בתנאי מעצר בית שריר וקיים. המשטרה מתקשה לפקח על קיומם של תנאי מעצר בית בשל עומס המטלות המוטל עליה, וכיום באמצעי התקשורת המתוחכמים, אין כל קושי להמשיך בעיסוק הסחר גם מתוך הבית ובלא לצאת ממנו באמצעות שליחים הפועלים מטעם. כבר הטעים בית המשפט העליון (פרשת ג'מאל, שם) כי בעבירות סחר בסמים רק נסיבות חריגות ומיוחדות במינן עשויות להצדיק חלופת מעצר, ורק לעיתים רחוקות יהיה נאשם בסחר בסמים ראוי לאמון במידה שתצדיק את שחרורו מן המעצר. בעניננו לא מתקיימות נסיבות חריגות כאלה. אינני רואה, על כן, טעם סביר להורות על חלופת מעצר במקרה זה. אי לכך, המשיב ייעצר עד תום ההליכים המשפטים נגדו. משטרהסוכן מדיחסמיםסחר בסמים