הוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי

התובעת ייחסה אפוא לנתבע, ביצוע עבירות פליליות, ומכאן שנדרשה להוכיח טענותיה במידת הוכחה מוגברת, לענין כמות הראיות ואיכותן (ע"א 4075/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ).

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי:

1. זהו פסק דין בשתי תביעות שהדיון בהן אוחד, ואשר עניינן חוב נטען, על רקע הסכם שנכרת, לטענת התובעת, בין התובעת ובעליה מצד אחד, והנתבע, מצד שני. הוחלט לדחות את התביעה בת"א 20835-01-11, ולקבל את התביעה בת"א 3651/09 באופן חלקי, ולהלן הנימוקים.

2. ת"א 3651/09, הוגשה בבית משפט זה, ואילו ת"א 20835-01-11, הוגשה במקור בבית הדין האזורי לעבודה, והועברה לבית משפט זה. במסגרת ת"א 3651/09, נתבעו שני הנתבעים, ה"ה אסד, ובת"א 20835-01-11, נתבע מר אסד רחמים לבדו.

התביעות נסמכות, על מסמך הנושא כותרת "הסכם שותפות בחברת ד.י אלון בע"מ", אשר לטענת התובעת, נחתם ע"י הנתבע מר אסד, וע"י מנהל התובעת, מר דוד אלון, ביום 24.12.08 (להלן: "הסכם השותפות").

במסגרת הסכם השותפות הותנה, בין היתר:
"הסכם זה נחתם בין דויד אלון בעליה של החברה הנ"ל לבין רחמים אסד.
מהות ההסכם:
שותפות בחברה המיועדת לבצע עבודות בניין ומתכת.
חלקו של דויד אלון:
- העברת 50% ממניות חברת ד.י אלון בע"מ לרחמים אסד.
- העברת צ'קים על סך - 150,000 ₪ דחויים לשנת 2009.
- תפקידו של דויד אלון ניהול בחברה - הנה"ח; הזמנות סגירת פרוייקטים וכו'.
- חלקו של רחמים אסד בחברה:
העברת שני כלי רכב לבעלות החברה...
בנוסף יועברו לרשות החברה כל הציוד הנמצא ברשותו של רחמים אסד – הכולל...
- תפקידו של רחמים אסד בחברה – ביצוע פרוייקטים בשטח + ניהול העבודה באופן
מעשי ועוד.


במסגרת הסכם זה יוחתם הסכם שכירות בין חברת ד.י אלון בע"מ לבין רחמים אסד

בנוגע להשכרת מבנה + שטח באזור התעשייה – מרכז ורדון.


ערך הציוד וה-150,000 ₪ של דויד אלון יוגדרו כהלוואות בעלים לחברה.
הסכם זה הוא הסכם ביניים – ייחתם הסכם שותפות מפורט בהמשך".


בצדו השני של הדף, עליו נכתב הסכם השותפות, תועדה לכאורה, מסירת שמונה שיקים, אשר סכומם הכולל 150,000 ₪. במסמך נוסף, פירטו הצדדים, את פרטי הציוד והרכבים שהעביר ב"כ הנתבע אל התובעת, וכן רשימת פרויקטים.

לטענת התובעת, נכרת ההסכם האמור, לאחר שהנתבע פנה אל מר אלון בהצעה לעסוק במשותף, בתחום הבנין והמתכת, על רקע ידידות ארוכת שנים ששררה ביניהם.

בהמשך, ביום 9.2.09, פתחה התובעת תיקים במע"מ ובמס הכנסה, והחלה בפעילותה. מר אלון, העביר אל הנתבע את השיקים המעותדים על סך 150,000 ₪, וביקש להעביר אליו, גם את מחצית מניות החברה.

אין חולק, כי המניות לא הועברו אל הנתבע בסופו של יום, וזאת, לטענת התובעת, משום שהנתבע ביקש לדחות, את מועד העברת המניות. כן אין חולק, כי השיקים שמסר מר אלון לנתבע, הוחלפו בשיקים אחרים. לטענת התובעת, נעשתה החלפת השיקים לבקשת הנתבע, וזאת, משום שהשיקים המקוריים, נשאו הערה "למוטב בלבד", אשר הגבילה את עבירותם ואת סחירותם, וכאשר הנתבע ביקש "לפרוט" את השיקים, מחוץ לחשבון הבנק. לטענת התובעת, טען הנתבע, כי עלות "פריטת" השיקים תסתכם ב-13,000 ₪, ועל כן, מסר מר אלון לנתבע שיקים חלופיים, על סך כולל של 163,000 ₪. הגדלת הסכום כאמור, לא תועדה בהסכם כתוב.

התובעת טענה, כי הנתבע העביר לרשותה, מספר קטן של כלי עבודה, וכן העביר לבעלותה, שני רכבים (אשר אין חולק, כי נמכרו לאחר הגשת התביעה, וכי תמורת המכירה הועברה אל התובעת), אך לא העביר, את מלוא הציוד שהתחייב להעביר, במסגרת הסכם השותפות.

במהלך חודש אפריל 2009, החלו הנתבעים בביצוע עבודות, להרחבת ביתם במושב בני עיש, ולטענת התובעת, נטלו את חומרי הבניה מספקי התובעת, באופן שלתובעת נוצר חוב בגין החומרים שסופקו לנתבעים, על סך 104,917 ₪. לכתב התביעה, צורפו תעודות משלוח וחשבוניות של הספקים, אשר התייחסו לטענת התובעת, לחומרים שסופקו לנתבעים.

לטענת התובעת, הוסכם בינה ובין הנתבעים, כי הנתבעים "...יקבלו מהתובעת, שירותי פיקוח וייעוץ (באמצעות הנתבע והמנהל (מנהל התובעת, מר אלון – ג.ג.)) וישלמו בגינם סך 22,720 ש"ח כולל מע"מ...".

התובעת פנתה לטענתה, אל הנתבעים, בדרישות חוזרות ונשנות, לשלם לה תמורת חומרי הבניה ושירותי הפיקוח, אלא שהנתבעים שילמו לה סכומים, אשר הצטברו לסך 17,382 ₪ בלבד.

לפיכך, הודיע מנהל התובעת, מר אלון, לנתבע, כי בכוונתו לבטל את ההסכם. היות שמר אלון נקרא לשירות מילואים, מיום 27.7.09 עד ליום 6.8.09, הודיע, לטענת התובעת, לנתבע, כי עם שובו משירות המילואים, ייפגשו הוא והנתבע, וינסו להגיע להסדר לסיום ההתקשרות.

לטענת התובעת, התברר לה בדיעבד, כי הנתבע ניצל את פרק הזמן, במסגרתו נוהל בין הצדדים מו"מ, ואת העדרותו של מר אלון במסגרת שירות המילואים, על מנת לעשוק את התובעת. בין היתר נטען, כי ביצע עבודות עבור לקוחות החברה, כאשר הזמין את חומרי הבניה הדרושים על חשבון התובעת, ושלשל את תמורת העבודות לכיסו, וכן "העלים" ציוד של החברה. לטענת התובעת, היוותה התנהגותו זו "גניבה בידי עובד", "התחזות והוצאת דבר במרמה", וכן "פגיעה בזכות הקניין של מעביד על רכושו". במסגרת ת"א 20835-01-11, נתבעה השבת הרווחים שנגרמו לנתבע כתוצאה מן האמור, ושווי הרכוש שגנב לטענת התובעת, בעילות נזיקיות ובעילת עשיית עושר ולא במשפט. סכום התביעה, נכון למועד הגשתה – 92,150 ₪.

במסגרת ת"א 3651/09, נתבעו שני הנתבעים, לשלם לתובעת יחד ולחוד, סך 455,975 ₪, המורכבים מסך 163,000 ₪ - סכום השיקים שמסר מר אלון לטענת התובעת, לנתבע, אשר נתבע כהשבה עקב ביטול החוזה, סך 132,975 ₪ - עלות חומרי הבניה שנטלו הנתבעים, לטענת התובעת, לצורך הרחבת ביתם, וכן שכר הייעוץ והפיקוח שהתחייבו לשלם לה, לטענתה, 100,000 ₪ - פיצוי בגין "נזק תדמיתי ואבדן הכנסות", בגין השבתת התובעת מפעילות עקב התנהגות הנתבע, וכן סך 60,000 ₪, בגין שימוש בציוד של התובעת, ללא רשות וללא תמורה, ע"י הנתבע, כנטען, לפי אמדן של 2,000 ₪ ליום, עד מועד הגשת התביעה.

3. הנתבעים הכחישו את טענות התובעת.

הנתבעים טענו, כי אין כל יריבות בין התובעת ובין הנתבעת, ועל כן, יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת.

הנתבע הכחיש חתימתו על הסכם השותפות, וטען: "...כי, לא נחתם כל חוזה בינו לבין מנהל התובעת, כל שהיה ביניהם היה סיכום בע"פ לפיו התובעת תשלם באופן מידי לנתבע 1 סך של 150,000 ₪ עבור הציוד, הרכבים והמוניטין של העסק שהיה בבעלות הנתבע 1". לטענתו, השיקים שקיבל ממר אלון בהתאם לסיכום האמור, חוללו באי פרעון, ועל כן, נמסרו לו שיקים חלופיים, ע"י חמותו של מר אלון, הגב' מינה בר שדה, אלא שמתוכם נפרעו שניים בלבד.

לטענת הנתבע, לאחר מכירת עסקו למר אלון, הסכימו הוא ומר אלון, כי הנתבע ימשיך לעבוד בתובעת כשכיר, ושכרו יעמוד על 7,000 ₪ נטו לחודש, אלא שהתובעת לא שילמה את שכרו.

יצויין, כי הנתבע הגיש נגד התובעת ונגד מנהלה, תביעה, במסגרת תע"א 3156-09 בבית הדין הנכבד לעבודה בבאר שבע. התביעה התקבלה, ובית הדין הנכבד, חייב את התובעת ואת מנהלה, יחד ולחוד, לשלם לנתבע שש משכורות על סך 7,000 ₪ כל אחת, בגין החודשים פברואר עד יולי 2009, בתוספת פיצוי הלנת שכר, והוצאות משפט בסך 7,000 ₪. במסגרת ערעור שהגישו התובעת ומנהלה (ע"ע 5539-07-11), הגיעו הצדדים ביום 27.12.12 להסכמה, לפיה, בין היתר, בוטל חיובו האישי של מר אלון, וחובה של התובעת כלפי הנתבע הועמד על סך 60,000 ₪.

הנתבע הכחיש, כי נטל חומרי בניה מספקי התובעת, בעלות של 104,917 ₪ כנטען בתביעה, וטען, כי עלות כל החומרים שקיבל, הסתכמה ב-44,973 ₪.

הנתבע הכחיש את טענות התובעת, לענין נסיבות הפסקת ההתקשרות בין הצדדים.

הנתבע טען, כי: "התובעת ומנהלה הפילו את הנתבע 1 בפח ניצלו אותו, את כישוריו ואת כספו, לא שילמו לו את שכר עבודתו וכן לא שילמו לו את התשלום עבור הציוד, הרכבים והמוניטין שהיה לעסקו טרם מכר אותו לתובעת ומנהלה".

הנתבע הכחיש, את כל הסכומים שפורטו בתביעה, לרבות הסכום שנתבע בגין שימוש בציוד החברה, וטען, כי איננו מחזיק כל ציוד של החברה.
4. נוכח טענת הנתבע, כי לא חתם על הסכם השותפות, מונה הגרפולוג עו"ד יונתן נפתלי, כמומחה מטעם ביהמ"ש, בתחום גרפולוגיה והשוואת כתבי יד - לבחינת החתימות שבמחלוקת.

בחוות דעתו מיום 4.4.11, השווה המומחה, את החתימות שבמחלוקת לדוגמאות חתימה שנמסרו ע"י הנתבע. מסקנת המומחה היתה, כי "...קרוב לוודאי שחתימות המחלוקת אמיתיות".

במהלך חקירתו, ולאחר שהתקבלה חוו"ד המומחה, מסר הנתבע גרסה חדשה, לפיה ייתכן שהוטעה ע"י מר אלון, וחתם על מסמך ריק, אשר מולא לאחר מכן ע"י מר אלון.

יצוין ויודגש, כי הנתבע לא עמד על זכותו, לחקור את המומחה.

5. לתובעת העידו מנהלה, מר דוד אלון, חמותו לשעבר, הגב' מינה בר שדה, רו"ח אפרים מנגד – רו"ח התובעת, ומר אריאל פיוק, בעלי חברת צמנטבלוק בע"מ, ומנהלה. התובעת גם הגישה תצהיר עדות ראשית של עובד הנתבע לשעבר, מר אחמד אלעביד, ואולם ויתרה בהמשך על עדותו.

לנתבעים העיד הנתבע, וכן, מר גדעון משאלי, אשר שכר את הנתבע כקבלן לבנית ממ"ד בביתו; מר עיסא מוחמד, אשר בנה את הממ"ד בביתו של מר משאלי, וכן בנה עבור הנתבע את התוספת לביתו; מר יוסי כדורי, אשר עבד בתקופה הרלוונטית, כאיש מכירות בחברת אחים כדורי, שסיפקה בין היתר מוצרי אינסטלציה; מר יעקב פפו, אשר שכר את הנתבע כקבלן, לביצוע עבודות התאמת סככה ויציקת משטח בטון במשק שבבעלותו; מר חמאיסה סובחי, אשר הועסק לדבריו ע"י הנתבע, במסגרת העבודה שביצע הנתבע עבור מר גדעון משאלי; וכן מר מוחמד דעאגנה, אשר ביצע עבודות עבור התובעת, וסירב לדבריו, להצעת מר אלון לרכוש ממנו את התובעת, בשל חובותיה של החברה לנושיה.

6. חלקים נרחבים מגרסת התובעת, נשענו על עדות מנהלה, מר דוד אלון. ביחס לאותם חלקים מעדותו, שלא נתמכו בראיות נוספות, היוותה עדותו של מר אלון, עדות יחידה של עד מעונין, אשר בדומה לעדות יחידה של בעל דין, יטה ביהמ"ש שלא לסמוך עליה ממצא עובדתי, אלא אם שוכנע במהימנותה לכל ארכה.

בענייננו, סבורני כי לא היה די בעדות מר אלון, להרים את הנטל, ביחס לאותם חלקים בגרסת התובעת, בין היתר, נוכח פסק דינו של בית הדין האזורי הנכבד לעבודה, אשר בוטל אמנם ביחס לחיוביו של מר אלון עצמו, במסגרת הערעור בבית הדין הארצי הנכבד לעבודה, אך לא בוטל ביחס לתובעת (אם כי החוב הועמד כאמור במסגרת הסכמת הצדדים בערעור, על סך 60,000 ₪). בית הדין האזורי הנכבד, קיבל בפסק דינו את גרסת הנתבע, לפיה הועסק ע"י התובעת כשכיר במהלך שישה חודשים, ודחה את טענת התובעת, לפיה שילמה לנתבע את שכרו בגין שלושה חודשי עבודה.

בפסק הדין, התייחס בית הדין האזורי הנכבד, למסמכי הנה"ח של התובעת, אשר הוגשו בתמיכה לגרסתה לפני בית הדין. בית הדין הנכבד, לא קיבל את מסמכי הנה"ח כמהימנים, וקבע לענין זה: "אין לראות בנסיבות העניין בהנהלת החשבונות של הנתבעת 1 (ת/2), ראיה לתשלום השכר בפועל. עיון בת/2 מגלה כי רישומים אלה של תשלומים במזומן לכאורה, נרשמו ע"י רוה"ח במנה מס' 50, ואילו מנה מס' 43 הקודמת לה נרשמה רק ביום 28/1/10. פועל יוצא מכך, שמנה 50 נרשמה לאחר התאריך 28/1/10. עיון בתיק מלמד כי הדבר נעשה לאחר שהתובע הגיש לב"כ הנתבעים בקשתו לגילוי מסמכים ספציפיים. מדובר בלא פחות מאשר שיבוש הליכי משפט שעה שהנתבעים ביצעו רישומים בדיעבד במערכת הנהלת החשבונות, וזאת לאחר שהתובע ביקש מהנתבעים גילוי מסמכים ספציפי הכולל את הנהלת החשבונות. הנתבע 2 ניסה להתחמק ממתן תשובות לתמיהות שעולות מהנהלת החשבונות ולא נתן תשובה המניחה את הדעת לגבי השינויים שנעשו בהנה"ח".

גם מחקירת מר אלון עולה, כי הרישומים בספרי הנה"ח של התובעת אינם מדויקים, ואינם שלמים. זאת, בין היתר, משהודה, כי לא דיווח לרוה"ח של החברה, על כך שהנתבע העביר שני כלי רכב לבעלות החברה, ומשהובהר בחקירתו, כי חשבון הנתבע בספרי החברה חויב בסך 150,000 ₪, בעוד הסכום האמור, נרשם לזכות מר אלון כהלוואת בעלים, על אף שאין חולק, כי באותו שלב, טרם שולם הסכום במלואו, גם לגרסת מר אלון. מר אלון גם הודה בחקירתו, כי כרטיסו של הנתבע אצל התובעת, לא זוכה במועד הרלוונטי, בסכומי שני שיקים שלא נפרעו.

מצד שני - גרסת הנתבעים, התבססה גם היא בחלקים לא מבוטלים, על עדות הנתבע בלבד. ביחס לאותם חלקים בגרסת הנתבעים, עומדת עדותו של הנתבע, כעדות יחידה של בעל דין, על המשתמע מכך, כמפורט לעיל.

ביחס לאותן טענות, שהנטל להוכיחן רובץ על הנתבעים, ואשר נתמכו בעדות הנתבע בלבד, סבורני כי לא הורם הנטל. זאת, בין היתר, כאשר נסתרה טענת הנתבע, לפיה לא חתם על הסכם השותפות, ועוד יותר ונוכח שינוי הגרסה שלו, וטענתו החדשה לענין החתימה על המסמך כפי שפורט לעיל. כמו כן, נמצאה סתירה פנימית בעדותו, כאשר בתחילת חקירתו טען, שמר אלון והוא, העריכו את שווי המוניטין של עסקו לכשעצמו, בסך 150,000 ₪, ובהמשך טען, כי הסכום האמור, נקבע בגין המוניטין יחד עם הציוד, והערכת שווי העבודות עבור לקוחותיו של הנתבע.

7. משהכחיש הנתבע, חתימותיו על גבי הסכם השותפות, עבר הנטל לתובעת להוכיח את אמיתות החתימות (ר' ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3), 240).

כאמור, חיווה המומחה מטעם ביהמ"ש דעתו, ביחס לחתימות הנתבע, על גבי הסכם השותפות, כי "...קרוב לוודאי שחתימות המחלוקת אמיתיות".

משנמנע הנתבע מלחקור את המומחה, על חוות דעתו, הרי שחוות הדעת לא נסתרה.

אין לקבל את טענתו החדשה של הנתבע, שהועלתה כאמור במהלך חקירתו, לפיה יתכן שחתם על דף ריק. זאת, הן משום שלענין זה, מהווה עדותו עדות יחידה של בעל דין, הן בשל השיהוי בהעלאת הטענה, והסתירה בינה לבין הטענה המקורית של הנתבע, והן משום שנראית כטענה מאולצת, שנטענה תוך ניסיון להתגבר, על מסקנת המומחה מטעם ביהמ"ש.

מכאן, שיש לקבל את טענת התובעת, כי הנתבע הוא שחתם על הסכם השותפות.

יחד עם זאת, אין חולק, כי הצדדים לא פעלו בפועל בהתאם להוראת ההסכם, לפיה "הסכם זה הוא הסכם ביניים – ייחתם הסכם שותפות מפורט בהמשך".

נראה גם, כי מר אלון לא מילא את התחייבותו במסגרת ההסכם, להעביר 50% ממניות התובעת לנתבע, וכאמור להלן, גם לא הוכח, כי שילם לנתבע את מלוא הסכום הקבוע בהסכם - 150,000 ₪. מר אלון העיד, לענין העברת המניות, בתצהיר עדותו הראשית, כי העברת המניות לא הושלמה, משום שהנתבע ביקש לדחות, את מועד העברת המניות "...עד להסדרת מספר נושאים בלתי פתורים שיש לו מול הרשויות על פי דבריו". בחקירתו הנגדית העיד, כי פנה בענין זה אל עוה"ד יהודה שאוליאן, אשר אמר, שאין כל בעיה לבצע את ההעברה, אלא שההעברה לא בוצעה בפועל, שכן לטענת מר אלון: "אני פניתי לאסד מספר פעמים, ביקשתי שיבוא גם לרו"ח וגם לעו"ד כדי לחתום על הסכם מסודר כמו שסיכמנו בהסכם ביניננו, וגם כדי להעביר לרשותו 50% מהמניות, והוא סירב". משהופנה מנהל התובעת, אל טופס ההודעה על העברת מניות לפי סעיף 140(6) לחוק החברות, שאיננו מחייב חתימת הנתבע, טען, כי עו"ד שאוליאן דרש ממנו, לגרום להתייצבות הנתבע בפניו, לצורך ההעברה. התובעת לא ביקשה להעיד את מר שאוליאן לענין זה, הגם שעל פני הדברים, מדובר בעד חיוני להוכחת גרסתה, ויש לזקוף מחדלה זה לחובתה, במאזן הראיות.
כאמור, התקבלה טענת הנתבע, לפיה הועסק בחברה כשכיר. כמו כן, לא הובאו בפני ביהמ"ש ראיות נוספות, מעבר לעדותו של מר אלון, להוכחת הטענה, כי הנתבע אכן הפך שותף בפועל בחברה. עדות רו"ח מנגד, לפיה פנה אליו מר אלון, והתייעץ עמו כיצד יוכל הנתבע "...לממש... את בעלותו בחברה", לא היה בה כדי להוסיף משקל של ממש לגרסת התובעת, שכן העד אישר, כי לא עמד מעולם בקשר עם הנתבע, וכי פעל ע"פ הוראות מר אלון בלבד.

נראה אפוא, כי הצדדים לא פעלו בפועל, ע"פ הסכם השותפות, כאשר לא ערכו הסכם מפורט, וכאשר מניות התובעת, לא הועברו אל הנתבע. בנסיבות אלה נראה, כי בפועל בוטל ההסכם ע"י הצדדים, בדרך של התנהגות. משמעות הדבר, כי מצד אחד, התבטלו החיובים ההדדיים מכח ההסכם, ומצד שני, חבים הצדדים זה לזה השבה, מכח הוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי).

8. מסיכומי התובעת עולה, כי לטענתה, נפרעו שלושה מהשיקים החלופיים שקיבל הנתבע מחמותו של מר אלון, הגב' מינה בר שדה, על סך 13,000 ₪ כל אחד, ובסה"כ - 39,000 ₪.

הנתבע מצדו, הודה בקבלת שניים מן השיקים האמורים, על סך 26,000 ₪ בלבד. ביחס לשיק השלישי טען, כי לא נמסר לו. המדובר בשיק ערוך לפקודת מר זנו דן, לתאריך 25.2.09. יודגש, כי השיק נושא הערה "למוטב בלבד", המגבילה את עבירותו ואת סחירותו. השיק המקורי, לא הוצג בפני ביהמ"ש, ולא הוכח כי נפרע. מר אלון העיד, כי השיק האמור, נועד להוות תשלום אחרון מתוך הסכום הכולל, שהסתכם כאמור לטענתו, בסך 163,000 ₪, אלא שכאמור, בהסכם השותפות, נקבע תשלום בסך 150,000 ₪ בלבד. טענת מר אלון, לפיה הוסכם בהמשך, על הגדלת התשלום לסך 163,000 ₪, עקב הוצאות "פריטה" להן טען הנתבע, לא נתמכה במסמכים, או בעדויות אחרות. יש לזקוף לחובת התובעת, במסגרת הדיון בטענה זו, הימנעותה מהעדת מר זנו דן, אשר על פני הדברים, הינו עד רלוונטי להוכחת נסיבות קבלת השיק ופרעונו. מעבר לאמור - בחקירתו אמר מר אלון: "אני מוכן באופן ספציפי להוציא תעודת עובד ציבור מהבנק לגבי השיק הזה", אלא שהתובעת לא העידה מי מפקידי הבנק, ולא הביאה, כל מסמך של הבנק הנמשך, לתמיכה בטענותיה. סבורני אפוא, כי טענות התובעת לענין שיק זה, לא הוכחו.

ארבעה שיקים נוספים, נשלחו לטענת התובעת, אל הנתבע, והועברו לצד ג', מר יעקב שחם, אשר שילם לנתבע תמורתם. לטענת הנתבע, ארבעת השיקים האמורים, הועברו ע"י הגב' בר שדה למר שחם, ולאחר שהנתבע חתם כערב לפרעונם, שילם לו מר שחם את תמורתם. עם זאת, לטענתו, משבוטלו השיקים, פתח מר שחם בהליכי גביה נגד הנתבע, בלשכת ההוצל"פ, והנתבע נדרש לטענתו, לשלם את מלוא הסכומים הנקובים בהם, בתוספת שכ"ט עו"ד, הוצאות, והפרשי ריבית. הגב' בר שדה העידה, כי נדרשה לשלם למר שחם, את שווי השיקים, ועובר לחקירתה הנגדית (ביום 25.3.12), שילמה כבר 18,000 ₪. העדה העידה, כי מר אלון שילם לה בגין השיקים האמורים:
"ש. דוד אלון החזיר לך את הכסף של השיקים האלה?
ת. כן.
ש. מתי?
ת. מתי שנתן לי, אפילו עוד היום הוא משלם לי, עוד מעט הוא גומר. הוא שילם לי מההסכם ועד עכשיו".

בחקירתו הנגדית, שב הנתבע והודה, כי קיבל את תמורת השיקים, ממר יעקב שחם. לדבריו: "קיבלתי ממנו כסף בגין השיקים האלה".

הנתבע טען, בין היתר, כי אין לחייבו להשיב את סכומי הכסף, שקיבל מגב' בר שדה וממר שחם, משום שלטענתו, לא הוכח כי התובעת, או מר אלון, שילמו בגין השיקים האמורים, ועל כן, אין התובעת זכאית, לטענתו, להשבת הסכומים. כמו כן טען, כי אין לחייבו, משום שהוא חשוף לתביעות של צדדים שלישיים – גב' בר שדה ומר שחם. סבורני, כי אין לקבל טענות אלה של הנתבע. סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) מורה: "משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה...". הנתבע הודה, כי הסכומים (שני שיקים על סך 13,000 ₪, וכן תמורתם של ארבעה שיקים נוספים, על סך 13,000 ₪, שקיבל ממר שחם), שולמו לו, כחלק מן התמורה לה היה זכאי, ע"פ ההסכם בינו ובין מר אלון. המדובר אפוא, בסכומים שהנתבע קיבל "...על פי החוזה", וחלה עליו החובה להשיבם, מכח הוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי). הנתבע איננו חשוף לתביעה מצד הגב' בר שדה, שכן לא התחייב כלפיה, וממילא לא הפר כל התחייבות כזו, שכן הגב' בר שדה מסרה לידיו את השיקים, ע"פ הסכמה בינה ובין מר אלון. מעבר לכך, כאמור, העידה גב' בר שדה, כי מר אלון שילם לה תמורת השיקים, וממילא, לא עומדת לה עוד, זכות תביעה בגינם. אשר לתביעה אפשרית, מצד מר יעקב שחם – הנתבע אישר, כי חתם על השטרות כערב, וערבותו זו, אינה גורעת מחובת ההשבה המוטלת עליו, עקב ביטול הסכם השותפות. ככל שיאלץ לשלם למר שחם, סכום כלשהו בגין השיקים האמורים (הגם שלטענת הגב' בר שדה, היא משלמת למר שחם עבורם ע"פ הסדר), תעמוד לנתבע על פני הדברים, זכות לתבוע מהגב' בר שדה, כל סכום שישלם, מכח ערבותו הנטענת, להתחייבויותיה כלפי מר שחם.

לטענת מנהל התובעת, הוא שילם לנתבע במזומן תמורת שלושה שיקים - האחד על סך 16,700 ₪, ושניים על סך 15,000 ₪. לטענתו, אחד מהשיקים הוחזר לידיו קרוע, וביחס לשני האחרים, נשבע לדבריו הנתבע, שקרע אותם. גרסת מר אלון לענין זה, מהווה עדות יחידה של עד מעונין, משלא נתמכה במסמך כלשהו, ובנוסף, יש לזקוף לחובת התובעת לענין זה, המנעותה מהצגת השיק, שלטענת מר אלון, הוחזר לו כשהוא קרוע. סבורני אפוא, כי הנטל להוכחת התשלום במזומן, תחת שלושת השיקים האמורים שלא נפרעו, לא הורם.

יש אפוא לחייב את הנתבע בהשבת סך 26,000 ₪, בגין שני השיקים שנפרעו לידיו, ובנוסף, סך 52,000 ₪ בגין ארבעת השיקים, שתמורתם קיבל ממר יעקב שחם כאמור לעיל, ובסה"כ 78,000 ₪ (קרן). הסכום האמור, כאשר הוא משוערך להיום, עומד על 92,040 ₪.

יודגש, כי חיוב זה חל על הנתבע לבדו, ולא על הנתבעת, משום שהוא נובע מהתחייבותו האישית של הנתבע במסגרת הסכם השותפות, אשר הנתבעת כמובן איננה צד לו.

9. סבורני, כי יש לדחות את תביעת התובעת, לחייב את הנתבעים, בתשלום סך 60,000 ₪, עבור שימוש בציוד של התובעת, ובתשלום פיצויים בסך 100,000 ₪ בגין "...נזק תדמיתי ואובדן הכנסות...".

המדובר, בנזקים הניתנים לכאורה להוכחה, באמצעות חוות דעת מומחים, אלא שהתובעת לא הגישה, כל חוות דעת מומחה, והסתמכה, במסגרת רכיבים אלה של התביעה, על עדותו של מנהלה, מר דוד אלון, שהעריך את נזקיה הנטענים בסעיפים אלה, ע"פ הבנתו וניסיונו. עדותו של מר אלון ביחס לנזקים אלה, לא רק שמהווה עדות יחידה של בעל דין, אלא שהיא עדות סברה גרידא, אשר אינה קבילה, ואין לייחס לה כל משקל, באשר מדובר בעניינים שבמומחיות, ומר אלון לא העיד כמומחה, ואף לא פירט הנתונים עליהם הסתמכה הערכתו, ביחס לסעיפים אלה של התביעה.

10. התובעת טענה כאמור, כי הנתבעים קיבלו מספקיה, חומרים וציוד לצורך הרחבת ביתם במושב בני עיש, שעלותם 104,917 ₪, וכן התחייבו לשלם לה סך 22,720 ₪ כולל מע"מ, בגין "...שרותי פיקוח וייעוץ...", שניתנו לטענתה, באמצעות מר אלון ובאמצעות הנתבע – כעובד התובעת.

כאמור, שילמו לה הנתבעים לטענתה, סך 17,382 ₪ בלבד, על חשבון סכומים אלה.

הנתבעים הכחישו כאמור, התחייבותם לשלם תמורת פיקוח, וכן טענו, כי עלות החומרים שקיבלו מספקי התובעת, מסתכמים ב-44,973 ₪ בלבד. לענין זה נאמר בתצהיר הנתבע: "בחודש אפריל התחלתי לבצע עבודות בניה בביתי הפרטי, אלון אשר ידע על כך פנה אלי וביקש כי את החומרים לעבודות אני אזמין מספקים שתובעת עובדת איתם ע"ח התובעת, וסכום זה יקוזז מחובו אלי... עשיתי כבקשת אלון ובאישור אלון והזמנתי חומרים בסכום כולל של 44,973 ₪". בשלב מאוחר של ההתדיינות, הגיש הנתבע תחשיב, ממנו עולה, כי עלות החומרים שקיבל מספקי התובעת, מסתכמת בכ-38,632 ₪ בלבד. אין מקום לקבל את טענתו המאוחרת לענין זה, שנטענה בתחשיב האמור, שכן הודאתו ביחס לסך 44,973 ₪, מהווה הודאת בעל דין מצד הנתבעים, והנתבעים לא ביקשו לחזור בהם, מהודאה זו.

סבורני, כי לא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה, כי סכום החוב גדול מן הסכום בו הודו הנתבעים כאמור. זאת, באשר מלבד תעודות המשלוח בהן נאמר מפורשות, כי החומרים והציוד המפורטים בהם, סופקו במושב בני עיש (מקום מגורי הנתבעים), אין הוכחה, כי (יתר) החומרים אכן סופקו לצורך הרחבת בית הנתבעים. לענין זה, הודה מר אלון בחקירתו, ביחס לתעודות המשלוח, בהן לא נאמר, כי החומרים סופקו בבני עיש, "...נכון שבדיעבד קשה לבוא ולהוכיח שזה הגיע לביתו של הנתבע בבני עיש", ובהמשך, לשאלה אם יש מסמך כלשהו, התומך בטענה לאספקת החומרים, לנתבע אישית, ביחס לכל תעודת משלוח בה לא נכתב, כי סופקו למושב בני עיש, השיב מר אלון "...זה בעייתי". התובעת גם לא העידה מי מספקיה, על מנת לתמוך בטענתה לענין זה.

התובעת ביקשה להישען, על עדות מר אריאל פאיוק, אשר העיד בתצהיר עדותו הראשית, כי מר אלון הזמין מחברת צמנטבלוק שבניהולו, 150 רשתות ברזל, ולאחר שההזמנה היתה מוכנה, יצר מר פאיוק קשר עם הנתבע, וזה הורה לו לפרוק אותן במושב זבדיאל. בחקירתו הנגדית אישר העד, כי כלל לא שוחח עם הנתבע במועד הנטען, אלא נהג שהועסק בחברת צמנטבלוק, הוא ששוחח עם הנתבע. מכאן, שלא ניתן לקבל את עדותו של העד לענייננו כמהימנה, ומעבר לכך, יש לזקוף לחובת התובעת, הימנעותה מהעדת הנהג, ששוחח לדברי מר פאיוק, עם הנתבע.

התובעת גם לא הרימה, את הנטל להוכיח התחייבותם הנטענת של הנתבעים, לשלם לה עבור הפיקוח, על הרחבת ביתם. לענין זה, לא הוצג כל מסמך, וטענת התובעת, נשענת על עדות מנהלה מר אלון, בלבד. הגרסה גם אינה נשמעת סבירה, שכן אין חולק, כי מר אלון לא פיקח בפועל על הבניה, ובאותה עת, גם לא היו לו הידע והכישורים הנחוצים, לצורך ביצוע הפיקוח, וקשה להניח, כי מר אסד התחייב לשלם, עבור פיקוח שביצע בעצמו. התובעת גם לא הוכיחה, כי הפיקוח בוצע, על חשבון זמן עבודתו של מר אסד בתובעת.

הנתבעים טענו, כי אין לחייבם בתשלום, עבור הציוד שקיבלו מספקי התובעת. טענתם זו, יש לדחות, משום שאין חולק, כי רכישת הציוד נעשתה על חשבון התובעת, ולא נוצרה התקשרות ישירה, בין הנתבעים והספקים, לענין זה. מעבר לכך, עצם התשלום על חשבון הרכישה, בו מודים הנתבעים, מהווה הודאה, בחובתם לשלם לתובעת עבור הסחורה שקיבלו על חשבונה.

התובעת מודה כאמור, בקבלת סך 17,382 ₪ מן הנתבעים, על חשבון החוב האמור. הנתבע טען, כי יש לזקוף לזכותו, במסגרת ההתחשבנות האמורה, גם את שווי שני הרכבים, שאין חולק שהעביר אל התובעת, והתובעת מכרה אותם בהמשך. הנתבע לא הגיש חוו"ד מומחה לענין שווי הרכבים, אך צירף צילום הדפים הרלוונטיים, ממחירון "לוי יצחק" לחודש ינואר 2009, מהם עולה, כי מחיר אחד הרכבים, עמד באותה עת על 30,500 ₪, ומחיר הרכב השני – עמד על 9,500 ₪, ובסה"כ - 40,000 ₪. לטענת התובעת, נמכרו הרכבים בפועל, במחיר שהיווה כ-30 עד 40% משווים בפועל, ומר אלון העיד בחקירתו, כי תמורת הרכבים קיבלה התובעת, כ-15,000 ₪. דא עקא, התובעת לא הגישה כל ראיה, להוכחת גובה התמורה שקיבלה עבור הרכבים, ולא העידה, מי מהאנשים שרכשו את הרכבים. המכירה גם אינה מתועדת במסמכי הנה"ח של התובעת, ואין ספק, כי יש לזקוף מחדלים אלה לחובתה במאזן הראיות. סבורני, כי בנסיבות האמורות, הורם הנטל הראשוני, לענין שווים של הרכבים, בהצגת מחירם הנקוב במחירון "יצחק לוי", לגביו נקבע בפסיקה (אם כי שם – לענין קביעת שווי רכב לצורך תשלום פיצויים ע"פ פוליסה לביטוח רכב): "...ניתן להיעזר בהערכה המקובלת בשוק המכוניות אשר זכתה להכרה רבת שנים בציבור, והכוונה היא להערכה על פי המחירון של יצחק לוי אשר משמשת רבים העוסקים בסחר מכוניות ובנסיבות דומות... ראיה כזאת יצרה רק הוכחה לכאורה, אולם בהליכים אזרחיים, בהעדר כל ראיה אחרת, רשאי היה בית המשפט להסיק כי הנתון הנשאב מן המחירון של מר יצחק לוי הוא בגדר ראיה מספקת...". סבורני אפוא, כי הנטל לענין זה הועבר אל התובעת, אשר נמנעה כאמור מהבאת ראיות רלוונטיות שבידיה, ועדים חיוניים להוכחת טענתה, ועל כן, לא הרימה את הנטל לענין זה.

יש אפוא לזקוף לזכות הנתבעים את שווי הרכבים – 40,000 ₪ (נכון לתקופה הרלוונטית), ואת התשלום ששילמו לתובעת על חשבון רכישת החומרים, בסך 17,382 ₪, ובסה"כ 57,382 ₪. משנקבע כאמור, כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך 44,973 ₪ (קרן), בגין הציוד והחומרים שקיבלו על חשבונה, נמצא כי הנתבעים עומדים ברכיב זה של התביעה, ביתרת זכות, המסתכמת ב-12,409 ₪ (קרן), ובשערוך להיום – 14,527 ₪. משמעות הדבר, על רקע האמור לעיל לענין יתר חלקי התביעה, כי יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת, ולקזז את היתרה האמורה, מחובו של הנתבע כלפי התובעת.

אין לקבל טענת הנתבע, לענין קיזוז שווי ציוד נוסף, שהותיר לטענתו בידי התובעת, משלא הוכחו פרטי הציוד ושוויים.

11. יש אפוא לקבל את התביעה, בת"א 3651/09 באופן חלקי, נגד הנתבע בלבד, ולחייבו, בהשבת סך 77,783 ₪, שהינו ההפרש בין הסכום שקיבל כאמור על חשבון התמורה, ע"פ הסכם השותפות, המשוערך להיום לסך 92,040 ₪, בקיזוז יתרת הזכות העומד לזכות הנתבעים, המשוערכת להיום לסך 14,527 ₪.

יש כאמור לדחות את התביעה נגד הנתבעת, וכן יש לדחות את יתר חלקי התביעה, נגד הנתבע.

12. סבורני, כי יש לדחות את התביעה בת"א 20835-01-11, במסגרתה תבעה התובעת, לחייב את הנתבע בתשלום פיצויים, עבור התמורה שקיבל, ממר גדעון משאלי וממר יעקב פפו, בגין עבודות שביצע עבורם, ועבור ציוד שלטענת התובעת, גנב ממנה.

לענין התמורה שקיבל הנתבע ממר משאלי וממר פפו, נטען, כי הנתבע ביצע עבודות אלה במהלך חודש יולי 2009, בעת שהיה עדיין עובד החברה, כאשר מר משאלי ומר פפו היו באותה עת לקוחות התובעת, לטענתה. התובעת טענה, כי התנהגותו המתוארת של הנתבע, עלתה כדי "גניבה בידי עובד", "התחזות והוצאת דבר במרמה", והיוותה "פגיעה בזכות הקניין של מעביד על רכושו".

התובעת ייחסה אפוא לנתבע, ביצוע עבירות פליליות, ומכאן שנדרשה להוכיח טענותיה במידת הוכחה מוגברת, לענין כמות הראיות ואיכותן (ע"א 4075/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ).

הנתבע העיד, את מר משאלי ואת מר פפו, ושניהם העידו, כי שכרו את שירותיו של הנתבע בלבד, ולא היו לקוחותיה של התובעת, בעת ביצוע העבודות. עדויותיהם אלה לא נסתרו, ולא הופרכו, וסבורני, כי יש לקבלן כמהימנות. בנוסף, העיד עד ההגנה מר סובחי חמאיסה, בסעיף 4 לתצהירו: "הגעתי לאלון ביום ששי הביתה, והוא שילם לי רק עבור יום אחד, שהיה עבור עבודתי של יום אחד באשדוד. ואמר לי כי העבודה במושב ערוגות אצל פאפו עבור מסגריית רם. היא לא עבודה שלו, אלא של רחמים ולך חזרה לרחמים".

הוכח, כי הנתבע אכן ביצע את העבודות עבור מר משאלי ועבור מר פפו, במהלך חודש יולי 2009, אלא שלטענתו, בוצעו העבודות, לאחר שכבר הופסקה עבודתו אצל התובעת. לענין זה הפנה ב"כ בסיכומיו, לסעיף 80 בערעור שהגישה התובעת, בבית הדין הארצי, בו נטען: "בפני בית הדין הנכבד הונחה ראיה המלמדת כי כבר בתאריך 11/7/2009 המשיב התפטר מעבודתו במערערת 1... ואך צודק היה שלא לשלם למשיב בו זמנית כל שכר עבודה בעבור התקופה בה הינו פוגע ביודעין ובכוונת מכוון באינטרס הכלכלי של המערערת 1". דברים אלה מהווים הודאת בעל דין, לענין מועד הפסקת העבודה. אמנם, בפסק דינו של בית הדין האזורי הנכבד, חויבה התובעת לשלם לנתבע שכר עבודה בגין כל חודש יולי 2009, אלא שברור, נוכח הממצאים שנקבעו בפסק הדין האמור, כי עובר למועד הנטען – 11.7.09, לא שילמה התובעת לנתבע שכר עבודה, במהלך מספר חודשים. במצב זה, קשה לראות, כיצד העובדה שהתקשר עם מזמינים, לביצוע עבודות פרטיות, על מנת להתפרנס, מהווה עבירה של גניבה בידי עובד, התחזות, או מרמה, כנטען.

התובעת גם לא הרימה את הנטל להוכיח גניבת הציוד כנטען, ע"י הנתבע.

13. התביעה בת"א 20835-01-11, נדחית אפוא.

התביעה בת"א 3651/09 נדחית ביחס לנתבעת, ומתקבלת באופן חלקי כלפי הנתבע. על הנתבע לשלם לתובעת סך 77,783 ₪. הנתבע רשאי כמובן, לנכות מן הסכום האמור, את יתרת החוב הפסוק, ע"פ פסק דינו של בית הדין הארצי הנכבד לעבודה, ככל שטרם שולם לו הסכום האמור במלואו.

נוכח התוצאה האמורה, והיקף ההתדיינות, ישלם הנתבע לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪, והוצאות המשפט בסך 1,500 ₪.

הערובות שהפקידה התובעת, ע"פ ההחלטה מיום 28.3.12, יוחזרו לה באמצעות בא-כוחה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. רישום פלילי של עד

  2. ביטול עבירה פלילית

  3. ספק סביר במשפט הפלילי

  4. עיוות דין בהליך הפלילי

  5. הימנעות מהרשעה פלילית

  6. נהיגה בקלות ראש פלילי

  7. פיצויים על זיכוי פלילי

  8. אשפוז כפוי פלילי

  9. הסתרת עבר פלילי של עובד

  10. תשלום הוצאות הליך פלילי

  11. שיהוי בשמיעת משפט פלילי

  12. סעיף 158 לחוק סדר הפלילי

  13. סירוב להעיד במשפט פלילי

  14. האשמת עובד בעבירה פלילית

  15. ביטול חוזה בגלל עבר פלילי

  16. קנס פלילי בבית משפט אזרחי

  17. בדיקת מסוכנות - עבר פלילי

  18. עצימת עיניים במשפט הפלילי

  19. פסק דין פלילי במשפט אזרחי

  20. זיוף קילומטראז עבירה פלילית

  21. אחריות פלילית - ייצור מזון מקולקל

  22. הליך פלילי נגד רופא שיניים

  23. פיצוי על טעות ברישום פלילי

  24. אחריות פלילית אורגנים בתאגיד

  25. עדות נגד הגרוש המשפט הפלילי

  26. הצגת עבר פלילי בהליך משמעתי

  27. ייפוי כוח מוגבל בהליך פלילי

  28. עיון בתיק רפואי בהליך פלילי

  29. סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי

  30. סעיף 77 לחוק סדר הדין הפלילי

  31. סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי

  32. סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי

  33. סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי

  34. פיטורים עקב חשד לעבירה פלילית

  35. הארכת מועד להגשת ערעור פלילי

  36. אחריות פלילית על תאונת עבודה

  37. שימוש ברישום פלילי במשפט אזרחי

  38. בקשה לקבלת רישום פלילי של עדים

  39. ביטול זיכוי בהליך פלילי בערעור

  40. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי

  41. הוכחת עבירה פלילית בהליך אזרחי

  42. רשלנות עורך דין שהורשע בפלילים

  43. הכרעות דין סותרות במשפט הפלילי

  44. כיסוי הוצאות הגנה בהליך פלילי

  45. ערעור על החלטה אחרת במשפט פלילי

  46. אך מגישים חוות דעת בתהליך פלילי

  47. אמון הציבור במערכת המשפט הפלילי

  48. סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי

  49. מירוץ ההתיישנות של עבירה פלילית

  50. הימנעות מהרשעת אדם ללא עבר פלילי

  51. ידיעת השופט על עבר פלילי של נאשם

  52. דחיית ערעור פלילי בהעדר התייצבות

  53. העברת תיק מהליך פלילי להליך מנהלי

  54. העברת הדיון לשופט אחר בהליך פלילי

  55. זכות העיון במרשם הפלילי של מתלונן

  56. עונש על מספר רב של עבירות פליליות

  57. ערעור על החלטת ביניים בהליך פלילי

  58. התיישנות תביעת פיצוי על זיכוי פלילי

  59. פסק דין פלילי כראיה בבית הדין למשמעת

  60. בקשה להבאת ראיות לסתור פסק דין פלילי

  61. זיכוי במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  62. הרשעה בפלילים עקב אי קיום צו בית משפט

  63. סמכות ועדה מקומית לנהל הליכים פליליים

  64. החזר קנס אזרחי לנישום לאחר הליך פלילי

  65. טיפול גמילה מסמים לנאשם בעבירה פלילית

  66. השפעת עבר פלילי בערעור על חומרת העונש

  67. עתירה נגד החלטה לא לנקוט בהליכים פליליים

  68. אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה

  69. שלילת קצבת ביטוח לאומי בגלל עבירה פלילית

  70. פסק דין מרשיע במשפט פלילי כראיה במשפט אזרחי

  71. בקשת הימנעות מהרשעה פלילית בשל נסיבות אישיות

  72. דחיית דיונים במשפט פלילי עקב החלפת עורך דין

  73. האם אפשר לנהל הליך אזרחי במקביל להליך פלילי ?

  74. הפסדי השתכרות בתאונת דרכים לאדם בעל עבר פלילי

  75. עיכוב יציאה מהארץ של נאשם תושב חוץ בהליך פלילי

  76. חשש מהפללה עצמית בהליך אזרחי במקביל להליך פלילי

  77. האם הפרת תנאי שחרור בערובה יכול להוות עילה להעמדה לדין פלילי

  78. בקשה לגילוי חומר חקירה לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי

  79. פיצוי על נזק לרכב בתאונת דרכים על סמך פסק הדין פלילי המרשיע

  80. סעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-199

  81. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון