המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת, כאמור, בשאלה האם נכרת בין התובע לנתבעת הסכם לביצוע עבודות ריצוף בשטח של 1,500 מ"ר או שמא סוכם על ביצוע עבודות ריצוף בשטח של 160 מ"ר בלבד. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הסכם עבודות ריצוף: תביעה כספית לתשלום סך של 154,570 ₪ בגין נזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, עקב הפרת הסכם לביצוע עבודות ריצוף, על ידי הנתבעת. רקע עובדתי שאינו שנוי במחלוקת והשתלשלות העניינים בתיק זה: בשנת 2010 הזמינה הנתבעת, חברה העוסקת במלונאות ובמסעדנות, במסגרת פרויקט הקמת בית מלון בעכו, מהתובע, קבלן לעבודות ריצוף, את שירותיו לביצוע עבודות ריצוף בבית המלון. אין חולק כי התובע ביצע עבודות ריצוף של 160 מ"ר במשך שלושה ימי עבודה (19-21.4.10), תמורתן שולם לו סך של 18,560 ₪ כולל מע"מ (בהתאם לחשבונית מס' 67 מיום 29.4.10), כאשר הצדדים חלוקים באשר לשטח הכולל לביצוע עבודות הריצוף עליו סוכם. ביום 22.6.10 שלח ב"כ התובע לנתבעת מכתב בנושא "עבודות ריצוף במלון עכו העתיקה", בו נדרשה הנתבעת לשלם סך כולל של 154,570 ₪ בגין הפסד עבודה של 25 ימים עקב ביטול חד צדדי של הסכם העבודה על ידי הנתבעת. ביום 27.7.10 השיבה ב"כ הנתבעת כי לא מגיעה לתובע כל תמורה נוספת מעבר לתמורה המלאה שקיבל עבור ביצוע עבודת ריצוף של 160 מ"ר. משלא נענתה הנתבעת לדרישתו של התובע, הוגשה ביום 16.1.11 התביעה שבפניי. התובע הגיש לתיק ביום 27.11.11 חוות דעת מטעמו של רואה החשבון רימון דאו מיום 25.11.11, ת/4, לפיה סה"כ הפסד הרווח שנגרם לתובע הינו 150,002 ₪ כולל מע"מ. לא הוגשה חוות דעת נגדית מטעם הנתבעת אף שניתן היתר לכך בהחלטתי מיום 21.03.12. בתיק התקיימו שתי ישיבות קדם משפט (ביום 6.9.11 וביום 21.3.12 במהלכה העידו התובע ומנהל הנתבעת, אורי ירמיאס). ביום 10.12.12 התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו מטעם התובע, התובע בעצמו (על תצהירו, ת/1; על התלוש, נ/1; על תלושי השכר וטופס 106, נ/2-נ/3; ועל תלושי השכר, נ/4-נ/6); נאדר ארשיד שהתובע דחה הצעה שלו לביצוע עבודות ריצוף בשל העבודה בבית המלון (על תצהירו, ת/2); סבג ריאד, קבלן לעבודות בניה ושיפוצים שנכח בפגישה שהתקיימה בין התובע למנחם שני, מנהל עבודה מטעם הנתבעת לפיקוח על עבודות הבניה והשיפוץ המבוצעות בבית המלון, לגבי עבודות הריצוף (על תצהירו, ת/3); רו"ח רימון דאו (על חוות דעתו, ת/4; על הדו"ח השנתי, ת/5; ועל התלושים, ת/6-ת/7); ומטעם הנתבעת - אורי ירמיאס, מנהל הנתבעת (על תצהירו, נ/7); ומנחם שני (על תצהירו, נ/8). בתום ישיבת ההוכחות הציע בית המשפט מתווה דיוני, לפיו יינתן פסק דין לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אולם לאחר שביום 17.12.12 הודיעני ב"כ התובע, בשם הצדדים, כי הנתבעת אינה מסכימה להצעת בית המשפט, הוריתי בהחלטתי מאותו היום על הגשת סיכומי הצדדים בכתב. משהוגשו סיכומי הצדדים, בשלה העת למתן הכרעה בתיק זה. טענות הצדדים: התובע טוען כי בחודש אפריל 2010 הזמינה הנתבעת באמצעות מנהל העבודה מטעמה בבית המלון, מנחם שני, את שירותי התובע לביצוע עבודות ריצוף בבית המלון. לשיטת התובע, הוסכם בין הצדדים כי עבודות הריצוף יכללו 1,500 מ"ר, תמורת סך של 100 ₪ + מע"מ למ"ר, היינו: סך כולל של 174,000 ₪ כולל מע"מ, וכן סוכם כי העבודה תחל כשבועיים לאחר מועד הסיכום, ותימשך 28 יום. בתצהירו טען התובע כי הנתבעת ערכה מסמך בעניין העבודות, אך מסמך זה נותר בידיה, ולא נמסר לו עותק הימנו. התובע טוען כי ביום 19.4.10 הגיע עם צוות עובדיו לאתר העבודה והחל בביצוע העבודה, ועבד במקום במשך שלושה ימים, בין התאריכים 19-21.4.10, כשהוא מבצע עבודות ריצוף של 160 מ"ר, היינו: ממוצע של 53.3 מ"ר ליום, תמורתן שולם לו, כאמור, סך של 18,560 ₪. לטענת התובע, סוכם בינו לבין מנחם כי צוות העובדים יחזור לאתר העבודה ביום א', 25.4.10, בשל הצורך בהכנת השטח על ידי הנתבעת להמשך ביצוע עבודות הריצוף. אולם, נטען כי במוצאי שבת, 24.4.10, בשעות הלילה, מספר שעות לפני המשך העבודה שתוכננה ליום 25.4.10, הודיע מנחם לתובע כי העבודה הועברה לקבלן אחר שימשיך בעבודות הריצוף. לטענת התובע, מנחם התנצל על ביטול העבודה, ומסר כי המליץ לקבלן החדש למסור את עבודת הריצוף לתובע לאור שביעות רצונה של הנתבעת מעבודת התובע ומעמידתו בלוח הזמנים. התובע מוסיף וטוען כי מאחר שהקבלן החדש לא מסר לו את עבודות הריצוף לביצוע, משמעות הדבר הינה כי הנתבעת ביטלה באופן חד צדדי את ההסכם ו/או העבודה שהוזמנה מהתובע; מה שמהווה הפרה חד צדדית המחייבת תרופה של תשלום פיצויים לפי סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. נטען כי התובע נאלץ לדחות ולא לקבל עבודות במקומות אחרים, שהוצעו לו בתקופה שנועדה ותוכננה לביצוע עבודות הריצוף בפרויקט בית המלון שכן עבודות אלו כבר נמסרו לקבלנים אחרים. בתצהירו טען התובע כי אחת ההצעות שנמנע מלקבל הייתה של חברת רוג'יה לדקורציה, באמצעות נאדר ארשיד. לטענת התובע, ניסה לצמצם נזקיו ולהעסיק את צוות העבודה שתוכנן ויועד לביצוע העבודה בבית המלון בעכו, במקום אחר, אך בשל תזמון ההודעה שניתנה לאחר תחילת העבודה, לא הצליח התובע למצוא עבודה אחרת לצוותו. התובע טען כי דחה את הצעת הנתבעת, באמצעות מנחם, לפצותו בסך של 3,000 ₪, הואיל וההצעה אינה משקפת את הפסדיו ו/או נזקיו. אשר על כן, טוען התובע בתביעתו כי על הנתבעת לפצותו בגין הפסד 25 ימי עבודה בסך כולל של 154,570 ₪ (= 25 יום X 53.3 מ"ר ליום X 100 ₪ + מע"מ) מכח דיני החוזים ו/או דיני הנזיקין ו/או עפ"י כל דין אחר. בסיכומיו עתר התובע לפיצויי ציפייה ו/או הסתמכות מאת הנתבעת הן בגין הפרת חוזה והן בגין הפרת החובה לנהוג בתום לב. הנתבעת טוענת כי הזמינה מהתובע, באמצעות מנהלה אורי ירמיאס ומנחם, במהלך פגישה שהתקיימה עם התובע במסעדת "אורי בורי" ביום 17.3.10, עבודה דחופה לביצוע ריצוף של 160 מ"ר (ולא 1,500 מ"ר כטענת התובע) בבית המלון תמורת סך של 18,560 ₪. בתצהירו של אורי ירמיאס נטען כי עבודות הריצוף בבית המלון לא תוכננו להתבצע ברצף אחד, אלא היו תלויות בהתקדמות העבודות בבית המלון, ובמועדים שלא היו מוגדרים וידועים מראש, כך שהמועדים לביצוע כל עבודות הריצוף לא נחזו מראש, ולכן לא הייתה כל אפשרות להתקשר בפגישה במועד דלעיל לביצוע כל עבודות הריצוף, אלא הייתה רק אופציה תיאורטית להמשך שלבים נוספים של הריצוף בבית המלון. יתרה מזו, נטען בתצהיר הנתבעת כי ריצוף ה- 160 מ"ר היווה עבודה פשוטה יחסית שכן היה מדובר בריצוף חדש, בעוד ששאר הריצוף היה מורכב ממרצפות עתיקות ומקוריות של הבניין, שפורקו מהמקום והוחזרו תוך עבודת שימור קפדנית, ולא הייתה למנהל הנתבעת כל אפשרות לעמוד באותה פגישה על כישוריו של התובע בביצוע שאר עבודת הריצוף המסובכת ועל פי תקני שימור מחמיר. הנתבעת טענה כי התובע הודיע לה כי מכיוון שהוא עסוק בעבודות אחרות, הוא יחל בעבודת הריצוף של 160 מ"ר רק ביום 23.3.10, וכך סוכם. אולם, לטענת הנתבעת, התובע הפר סיכום זה, ולא החל לבצע את העבודות ביום 23.3.10, כשהוא דוחה את ביצוע העבודות בתירוצים שונים "בשל התחייבויות אחרות", ובכל יום הבטיח כי יגיע למחרת. הנתבעת טוענת כי התובע הגיע לאתר העבודה רק ביום 11.4.10, אך לא החל בעבודה אלא ביום 12.4.10 בו הגיע לאתר העבודה עם צוות של שישה עובדים, באיחור של 19 יום מן המועד שסוכם. אולם, נטען כי לאחר יום עבודה אחד, נעלם התובע עם עובדיו מאתר העבודה, והותיר את העבודה לא גמורה. עוד נטען כי ביום 19.4.10, לאחר שבוע מיום תחילת העבודה, חזר צוות העובדים מטעם התובע לאתר העבודה, עבד עד ליום 21.4.10, סיים את העבודה לשמה נשכר התובע, ותמורתה שילמה הנתבעת לתובע את הסך של 18,560 ₪ על פי המחיר שסוכם מראש, ובכך הסתיימה העבודה שהוזמנה ועליה סיכמו הצדדים. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי התובע הוא זה שהפר את ההסכם בין הצדדים כאשר גרם לעיכובים בביצוע העבודה לשמה נשכר וחוסר אמינות שלו גרם לנתבעת להימנע מלשקול הזמנת עבודות נוספות אצלו ולשכור קבלן אחר לביצוע יתרת עבודות הריצוף על אף שמחיריו היו יקרים יותר מאלו של התובע. בתצהיר הנתבעת נטען כי לאחר סיום עבודת הריצוף על ידי התובע, החליטה הנתבעת לשנות את שיטת העבודה, ולא להתקשר ישירות עם קבלנים שונים, אלא לשכור קבלן אחד שירכז את כל העבודה כולל ריצוף, וכי אין כל שחר לטענת התובע כי היה אמור לבוא לאתר העבודה ביום 25.4.10 על מנת להמשיך בעבודת הריצוף, שכן בית המלון לא היה ערוך להמשך הריצוף, והנתבעת לא התחייבה כלפי התובע שימשיך בעבודות הריצוף. לטענת הנתבעת בתצהירה, הקבלן האחר שנבחר לביצוע כל עבודות השיפוץ והבניה בבית המלון, החל לעבוד רק ביום 9.5.10, ועבודות הריצוף תחת שרביטו החלו למחרת, כאשר ביום 17.5.10 נחתם הסכם ביצוע עבודה עם הקבלן לעיל, גוד הנדסה בע"מ. באשר לנזק, טענה הנתבעת כי סכום התביעה מופרז ונעדר כל אחיזה במציאות, כאשר התובע נמנע מפירוט נזקיו, כנדרש בהליך תביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם, וכל טענות התובע בעניין זה הינן ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט ע"ח הנתבעת. בתצהירה טענה הנתבעת כי לפי דו"חות השומה לשנים 2010-2009 שהומצאו על ידי התובע עצמו, הרי שלא זו בלבד שלא נגרם לו כל נזק, אלא שמצבו הוטב, והוא אף לא הראה אילו מאמצים נקט על מנת למצוא עבודה אחרת. בסיכומיה הוסיפה הנתבעת באשר לסעד של פסיקת פיצויי הסתמכות לטובת התובע, כי סעד זה לא נתבקש כלל בכתב התביעה ואינו נגזר ממנו באופן ישיר או עקיף, וכי גם לאחר הגשת חוות דעתו, לא עתר התובע לתיקון כתב התביעה, והואיל ולא פעל להקטנת נזקיו, והעסיק עובדים גם בתקופה שלטענתו, היה מחוסר עבודה, אין מקום לפסוק לו פיצויי הסתמכות. באשר להצעתה של הנתבעת לפיצוי התובע בסך של 3,000 ₪, טוענת הנתבעת כי מדובר במידע חסוי שעלה במסגרת משא ומתן שהתקיים בין הצדדים טרם הגשת התביעה דנן, ואסור היה להציגו בבית המשפט, וממילא הוצע רק כ- "ערך מטרד" על מנת לחסוך בהוצאות משפטיות ובהתדיינות. אשר על כן, טענה הנתבעת כי יש לדחות התביעה ולחייב התובע בהוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד. דיון והכרעה: המחלוקת העיקרית בין הצדדים מתמקדת, כאמור, בשאלה האם נכרת בין התובע לנתבעת הסכם לביצוע עבודות ריצוף בשטח של 1,500 מ"ר או שמא סוכם על ביצוע עבודות ריצוף בשטח של 160 מ"ר בלבד. לאחר שבחנתי את מכלול הראיות, לא שוכנעתי כי אכן נכרת הסכם מחייב לביצוע עבודות ריצוף בשטח של 1,500 מ"ר, אם כי נוהל בין הצדדים מו"מ שלא הבשיל לכדי הסכם מחייב, גם ביחס לשטחים הנוספים. התובע בעדותו טען כי חתם על הסכם בכתב, שעותק הימנו לא נמסר לידיו, אך אישר כי למנחם מטעם הנתבעת, שעמו בוצעה ההתקשרות בפועל, לא הייתה סמכות להתחייב בשם החברה: "אני חתמתי על הסכם אך למנחם לא היתה זכות חתימה" (פרו', עמ' 3, ש' 13); וכן: "בית המשפט אומר לי שגם למנחם לא היתה סמכות להתחייב בשם החברה, אני משיב שבסדר אבל יש לי חשבונית" (פרו', עמ' 3, ש' 15-14). וראו, בעניין זה, גם: עדותו של התובע במהלך החקירה הנגדית כאשר נשאל: "אמרת שידעת כי מנחם לא יכול להתחייב ומנחם אמר שהוא רוצה להחתים על החוזה את המנהלים" (פרו', עמ' 8, ש' 17), והשיב: "זה תמיד קורה, לא פעם ראשונה" (פרו', עמ' 8, ש' 19). ידיעתו הפוזיטיבית של התובע כי מנחם אינו מוסמך לחייב את הנתבעת, וכי נדרשת חתימה של מורשי החתימה של הנתבעת, אינה עולה בקנה אחד עם הטענה כי בפגישה עם מנחם, אכן נולד הסכם מחייב לביצוע עבודות בשטח של 1,500 מ"ר, להבדיל מ- 160 מ"ר שבוצעו בפועל. העובדה שהתובע עצמו ידע ואישר שמנחם לא היה מוסמך לחתום בשם הנתבעת, שומטת את הקרקע תחת טענתו כי בפגישה עם מנחם, גמרו הצדדים בדעתם להתקשר בהסכם מחייב לביצוע העבודה בשטח של 1,500 מ"ר, שהרי כיצד ניתן לטעון כי הייתה גמירת דעת להתקשר בחוזה כזה, כאשר גם התובע מסכים שמי שניהל עמו את המו"מ, לא היה מוסמך להתקשר ולחייב את הנתבעת, וכאשר גם לשיטתו, נדרשת חתימה של מורשה החתימה מטעם הנתבעת על ההסכם? ודוק. חתימתו או הסכמתו של מורשה החתימה, בנסיבות המקרה שבפנינו, לא הייתה עניין "טכני", כפי שניסה להציג זאת התובע. התרשמותי היא שמנהל הנתבעת, מר אורי ירמיאס, היה דמות דומיננטית מאוד, שהייתה מעורבת עד צוואר, בליווי הפרויקט של הקמת המלון (שניכר שהינו קרוב לליבו), באופן ש 'על פיו יישק דבר', לא רק כעניין פורמלי, אלא באופן מהותי. הטענה כי מנחם לא היה מוסמך לבצע את ההתקשרות בשם הנתבעת, אמנם לא נטענה בכתב ההגנה, אך לטעמי, הכחשת קיומו של חוזה, אוצרת בתוכה גם טענה זו (וזאת להבדיל מטענה כי החוזה בלתי חוקי; וראו, בעניין זה: סעיף 88 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). זאת ועוד, התובע בעדותו, במהלך הישיבה המקדמית, אישר כי מנחם לא היה מוסמך לחתום בשם החברה על ההסכם, ובכך הוא עצמו הכניס, במו פיו, את המחלוקת בנקודה זו לגדר המחלוקת בין הצדדים, וזאת מבלי שהועלתה טענה כלשהי בדבר הרחבת חזית מצד בא-כוחו באותו שלב. איני מתעלמת מתצהירו של ריאד סבאג שקישר בין התובע למנחם, שלפי הנטען, היה עד למעמד ההתקשרות ביניהם ביחס לשטח של 1,500 מ"ר. ואולם, גם אם יש לקבל את טענתו של סבאג, לפיה היה סיכום בין התובע למנחם לביצוע 1,500 מ"ר, אין בכך להועיל לתובע לאור קביעתי כי התובע ידע שסיכום כאמור, טעון אישור נוסף והכרחי של מנהל הנתבעת. למעלה מן הנדרש, אוסיף כי התובע בעדותו לא ידע לומר האם סבאג היה נוכח במעמד הסיכום עצמו: "לא זוכר אם היה בסיכום עצמו" (פרו', עמ' 6, ש' 21). גם סבאג בעדותו אמנם טען בתחילה כי מנחם מסר לביצועו של התובע את כל אותם 1,500 מ"ר. ואולם, בהמשך דבריו, אישר כי: "אני רק הפגשתי ביניהם. אחרי זה אני לא יודע" (פרו', עמ' 15, ש' 22). ומכאן, שספק אם ניתן לסמוך על גרסתו לביסוס קביעה כי אכן היה סיכום עם מנחם בדבר ביצוע עבודות בשטח של 1,500 מ"ר. זהו המקום לציין כי גם אחיו של התובע שהיה עד לאותה התקשרות נטענת, כלל לא הובא לעדות מטעם התובע לתמיכה בגרסתו לעניין היקף ההתקשרות, דבר הפועל לחובת התובע ולחיזוק גרסת הנתבעת. יתר על כן, מהימנים עליי דבריהם של עדי הנתבעת, מנחם ואורי ירמיאס, כי עובר לביצוע העבודה על ידי התובע, התקיימה פגישה נוספת במסעדה, בנוכחות מנחם ואורי ירמיאס, שבמהלכה נמסר לתובע השלב הראשון של העבודה בשטח של 160 מ"ר בלבד. אני דוחה בנקודה זו את גרסת התובע שהפגישה עם אורי ירמיאס הייתה לשם מסירת השיק לאחר ביצוע אותם 160 מ"ר, גרסה שאפילו לא הושמעה מפי התובע במסגרת עדות הזמה, אלא רק נטענה על ידי בא-כוחו במהלך חקירתו הנגדית של אורי ירמיאס. אין צורך לומר כי הפגישה הנ"ל, מבטאת את אותה מעורבות אינטנסיבית של מנהל הנתבעת, אורי ירמיאס, בפעולות הבניה של הפרויקט. ודוק: אם אכן, כטענת התובע, נוצרה התקשרות מחייבת בין הצדדים כבר במעמד הפגישה עם מנחם, מדוע היה צורך בקיומה של פגישה נוספת בנוכחות "בעל הבית" ירמיאס? ואפנה, בעניין זה, לעדותו של אורי ירמיאס בנקודה זו: "למה שאח"כ קבענו עוד פגישה ולמה ישבנו ודברנו על כל התנאים וכל הדברים האלה אם כל הדברים סוכמו לטענתך מראש. מה היה לסכם אם הכל סוכם לטענתו. הוא טוען שחתם על מסמך של הסכם ואני הייתי אמור לחתום עליו. אז למה צריך שוב להפגש ולמה לא קבל העתק של המסמך? (פרו', עמ' 27, ש' 18-17). לא נעלם מעיניי שבעדותו של אורי ירמיאס נתגלו סתירות, כאשר בעדותו בישיבה המקדמית טען כי "מנחם היה מנהל עבודה אצלי והוא לחלוטין לא היה מוסמך להתקשר עם קבלנים בשם החברה" (פרו', עמ' 3, ש' 27-26), בעוד שבמהלך החקירה הנגדית, וכאשר הוצג בפניו הסכם הנושא את חתימתו של מנחם, שינה את גרסתו זו, וטען כי "הוא היה מוסמך אם היה סיכום מראש ביננו" (פרו', עמ' 22, ש' 2). ואולם, לא היה בסתירות אלו כדי לפגום באמון שאני נותנת בגרסתו של ירמיאס כי כל דבר עבר תחת ידו והיה טעון את אישורו, וכי אכן התקיימה פגישה במסעדה, במהלכה סוכם פוזיטיבית על ביצוע העבודות בשטח של 160 מ"ר; מה גם שהתובע עצמו הודה כי לא היה די בסיכום עם מנחם, וכי "מנחם לא מוסמך להחליט לבד" (פרו', עמ' 3, ש' 21). כך שהסתירות בעדותו של ירמיאס בנקודה זו אינן מעלות ואינן מורידות. אכן, מעדות הנוגעים בדבר, עולה כי בעת שהוצגה העבודה בפני התובע, הוצגו בפניו על ידי מנחם, לא רק אותם 160 מ"ר בהם היה צריך לבצע את העבודה, אלא גם יתר השטחים. כך עולה הן מעדותו של התובע, הן מעדותו של סבאג, והן מעדותו של מנחם מטעם הנתבעת, אשר העיד כי העריך ששטח הריצוף ללא מדידה הינו 1,500 מ"ר, וכך גם אמר לתובע (פרו', עמ' 32, ש' 30), וכי הסתובב עם התובע והראה לו את כל שטחי הריצוף במלון, ולא רק את אותם 160 מ"ר שנמסרו בפועל לביצועו של התובע. עוד הוכח כי בהחלט דובר על האפשרות שהתובע ימשיך את ביצוע יתרת עבודות הריצוף בפרויקט. אמנם, מנחם טען בתחילת עדותו בהחלטיות כי "לא דברנו על שום אפשרות שהוא ימשיך" (פרו', עמ' 32, ש' 6). ואולם, בהמשך עדותו, כאשר נשאל מה נאמר לתובע לגבי האפשרות שימשיך לבצע עבודות ריצוף מעבר לאותם 160 מ"ר, השיב כי: "אני מניח שהוא הבין שהוא ממשיך את העבודה" (פרו', עמ' 34, ש' 19). גם מנהל הנתבעת, אורי ירמיאס, אישר בהגינותו בתשובה לשאלה מה נאמר לתובע לגבי האפשרות שתימסר לו יתרת העבודה, כי: "זה לא נפסל על הסף" (פרו', עמ' 26, ש' 16); וכן: "האופציה שתהיה עבודה נוספת היתה על השולחן מלכתחילה. לא אמרנו להם שאין מצב שלא יקבלו את העבודה הנוספת" (פרו', עמ' 26, ש' 30-29); ובהמשך: "דברנו באופן כללי. לא אמרנו שאין סיכוי שיעשו את זה. אמרנו שהם יעשו את ה- 160 מטרים ועל כך סוכם ולגבי ההמשך יוחלט בהמשך. זה תלוי בשביעות הרצון שלנו לגבי ביצוע החלק הראשון, המחיר, החומרים, וכו'. לא אמרנו קטגורית שהם עושים את ה- 160 מ' וזהו" (פרו', עמ' 28, ש' 27-26). גם במהלך הישיבה המקדמית, אישר אורי ירמיאס כי במהלך הפגישה במסעדה, "דובר על המשך העבודה, אבל זה דבר אחר לגמרי, שם יש עבודות שימור" (פרו', עמ' 4, ש' 8-7). גם העובדה שאין לגביה מחלוקת של ממש, לפיה מנחם יצר קשר טלפוני עם התובע במוצאי שבת 24.4.10, והודיע לו על הפסקת עבודתו בפרויקט, מחזקת את המסקנה שאכן היה בין הצדדים מו"מ באשר להמשך ביצוע העבודה, וכי האפשרות שהתובע ימשיך בביצוע העבודות בפרויקט, לא זו בלבד שלא נשללה על הסף, אלא בהחלט עמדה על הפרק, שכן, אם לא כך הדבר, מה לו למנחם להודיע לתובע על סיום עבודתו בפרויקט?! בין אם התובע אמור היה להמשיך בעבודה כבר ביום ראשון, 25.4.10, ובין אם נדרשה עבודת הכנה שלא אפשרה את המשך עבודתו של התובע ביום 25.4.10 (ובעניין זה הוצגו על ידי התובע ומנחם גרסאות מנוגדות), הרי שהעובדה שמנחם מצא לנכון להתקשר אל התובע במוצאי שבת ולהודיע לו על הפסקת עבודתו בפרויקט, מבלי שהמתין למחרת היום, מלמדת עד כמה האפשרות שהתובע הוא זה שימשיך בביצוע העבודות, עמדה על הפרק ונשקלה באופן רציני ומשמעותי, לא רק מבחינתו של התובע, אלא גם מנקודת הראות של הנתבעת. ואולם, קיומם של מו"מ ביחס להמשך ביצוע העבודה ונכונות אמיתית לבחון את מסירת יתרת העבודה לידי התובע, ואולי אפילו הסכמה עקרונית בין התובע למנחם בעניין המשך עבודתו של התובע באתר, ואפילו הסכמה בין התובע למנחם אודות המחיר [וראו, בעניין זה: חקירתו הנגדית של מנחם בה אישר כי התובע הבין שהוא ממשיך את העבודה במחיר שהוא קבע: 100 ₪ למ"ר (פרו', עמ' 34, ש' 21)], אין בה לבסס הסכמה של הנתבעת באמצעות הגורמים המוסמכים מטעמה (במקרה שלנו - אורי ירמיאס) למסירת יתרת העבודה בשלמותה לידי התובע. הוכח שאותם 1,500 מ"ר נולדו מהערכה גסה שביצע מנחם בהמשך לפגישה עם התובע, מבלי שבוצעה מדידה בפועל, כאשר לדברי אורי ירמיאס, מדובר בשטח ריצוף של 1,200 מ"ר בלבד, ולא סביר כי הצדדים סיכמו מראש על 1,500 מ"ר מבלי שבוצעה מדידה בפועל. עוד הוכח כי מדובר בעבודת ריצוף מורכבת, הכרוכה בעבודות שימור, עבודה הנעשית בשלבים, כאשר קודמת לכל שלב עבודת הכנה, בעוד שבאותה העת עדיין לא היה בידי הנתבעת הריצוף הנדרש להמשך כל עבודות הריצוף בפרויקט: "שאר הבית עוד לא היה לנו בכלל ריצופים, כי כל הדברים האלה נעשו בפיקוח של רשות העתיקות והיא הייתה הקובע האחרון והבלעדי בדברים הללו" (פרו', עמ' 22, ש' 29). הקבלן ששירותיו נשכרו להמשך העבודות (שכללו לא רק עבודות ריצוף) התחייב לבצע את העבודות בפרק זמן של ארבעה חודשים (אם כי אלו כללו עבודות גמר נוספות), כאשר בפועל הסתיימו העבודות זמן רב לאחר מכן. התובע עצמו לא ידע בעדותו לומר מהו לוח הזמנים שסוכם לביצוע יתרת העבודות: "אם קבענו לוחות זמנים, ואני משיב שאני לא זוכר, אך נאמר בסביבות 30-35 ימים" (פרו', עמ' 9, ש' 18); וכן: "לא זוכר מה היה אם קבענו יום לסיום העבודה אך קבענו מחיר" (פרו', עמ' 9, ש' 19); וכן: "לא זוכר את סיום העבודה בימים ספציפיים" (פרו', עמ' 9, ש' 20). בתצהירו טען כי העבודה אמורה הייתה להימשך ברצף 28 יום (כולל 3 הימים בהם עבד, לטענתו). בחוות הדעת של המומחה מטעמו, המבוססת על נתונים שמסר, ציין מספר אחר: 33 ימים הכוללים חמישה ימי תיקונים וגמר; ובעדותו בפניי דיבר על 35-30 ימי עבודה. זיכרונו הסלקטיבי של התובע בנקודה זו והסתירות בגרסתו תומכים אף הם במסקנה שההתקשרות בין הצדדים ביחס להמשך ביצוע עבודות הריצוף, טרם הבשילה לכדי הסכם מחייב, לא מבחינת גמירת הדעת הנדרשת, ולא בהיבט של מסוימות העסקה. גם העובדה שהתובע ביקש ממנחם, לאחר שמסר לו הודעתו בדבר סיום העבודה, שיציע את שירותיו לקבלן הגמר שנבחר על ידי הנתבעת להמשך ביצוע הפרויקט בכללותו, מתיישבת יותר עם המסקנה שגם התובע הבין שלא הבשיל בין הצדדים הסכם מחייב. אין פירוש קביעתי זו כי דין התביעה לשבט. אמנם, התובע עתר בתביעתו לפיצויי ציפייה בגין הפרת הסכם, ומסקנתי דלעיל היא שבהעדר הסכמה של ירמיאס להמשך ההתקשרות בין הצדדים, לא נכרת ביניהם הסכם מחייב לביצוע יתרת כל עבודות הריצוף בפרויקט. ואולם, עדיין, עלינו להמשיך ולבדוק האם העובדות העומדות בבסיס התביעה מקימות לזכות התובע עילה חלופית בשל הפרת חובת תום הלב, לה טוען התובע בסיכומיו. מכלול הראיות שהונחו בפניי, ובכללם העובדה שהנתבעת הציגה בפני התובע את מכלול העבודות בפרויקט, ולא רק את אותם 160 מ"ר ראשונים ואישורו של מנחם בעדותו כי: "דובר על המשך העבודה" (פרו', עמ' 4, ש' 6), הקשר הטלפוני שיצר מנחם עם התובע במוצאי שבת, 24.4.10, כדי להודיע לו על סיום עבודתו באתר בשל שינוי שיטת העבודה של הפרויקט ומסירת העבודה לקבלן גמר אחד, כמו גם סירובו של התובע לבצע עבודות עבור קבלן אחר, חברת רוג'ה לדקורציה, כעולה מעדותם של התובע ומנהל אותה חברה, מר נאדר ארשיד, כל אלו תומכים בקיומו של מו"מ מתקדם ונכונות אמיתית של הנתבעת לבחון מסירת המשך העבודות בפרויקט לתובע (גם אם זו לא הבשילה לכדי הסכם מחייב, משלא סוכמו הפרטים במלואם, לא הכמות, ולא שלבי הביצוע ותקופת ומשך ביצוע העבודות). העובדה שמנחם התקשר עם התובע דווקא במוצאי שבת, 24.4.10, תומכת במסקנה שגם מנחם הבין היטב שהתובע מסתמך על העבודה אצל הנתבעת, ולכן מצא לנכון להודיעו בדחיפות על הפסקת ההתקשרות. התנהלות הנתבעת ומצגיה ביססו בהחלט הסתמכות לגיטימית של התובע, החורגת מציפייה גרידא, שגם יתרת העבודות או למצער, חלקן, תימסרנה לידיו. גם נכונותה של הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 3,000 ₪ מלמדת על כך. ומכאן, עולה השאלה האם הודעתו הפתאומית והחד צדדית של מנחם מטעם הנתבעת, לתובעת במוצאי שבת, 24.4.10, על סיום עבודתו של התובע באתר, עומדת בקנה אחד עם עקרון תום הלב. הנתבעת מבקשת לשכנעני כי הסיבה לאי מסירת המשך העבודה לידי התובע, נובעת מאי עמידתו בלוח זמנים. לתמיכה בטענתה זו הציגה הנתבעת את יומני העבודה מהם עולה התמונה העובדתית באה: ביום 17.3.10 בוצעה פגישת התיאום עם הרצפים; ביום 11.4.10 נרשם ביומן העבודה כי בוצע: "פינוי מרצפות+טיט+נקיון שטח לובי מרכזי תוספת בניה עבור עבודת הרצפים. הגיעו לעבודה ונשלחו הביתה עד הכנת השטח"; ביום 12.4.10 - "רצפים התחילו בעבודות הריצוף"; וביום 19.4.10 - "רצפים ביצעו עבודת ריצוף חדרים". בהתבסס על יומנים אלו ועל עדויות עדי הנתבעת, טוענת הנתבעת כי התובע הוא זה שהפר את החוזה בין הצדדים ולא עמד בלו"ז, כאשר בפגישה בין הצדדים שהתקיימה ביום 17.3.10, התחייב להתחיל בביצוע העבודות ביום 23.3.10, והגיע רק ביום 11.4.10, אך לא התחיל לעבוד; הגיע שוב ביום 12.4.10 ליום אחד ונעלם, ושב לעבודתו רק ביום 19.4.10, עבד יומיים, וסיים את העבודה שבעבורה נשכרו שירותיו. בעקרון, אני מעדיפה את יומני העבודה שנכתבו בזמן אמת, על פני זכרונו של התובע. התובע מסר תשובות סותרות באשר למועד קיום הפגישה עם מנחם: "הפגישה היתה בתחילת חודש רביעי או בסוף חודש רביעי. אני מתקן בסוף חודש מרץ תחילת חודש אפריל" (פרו', עמ' 7, ש' 8-7). כשהתברר לתובע כי טענתו שהגיע לשטח יומיים לפני תחילת העבודה (פרו', עמ' 7, ש' 22), היינו: ביום 17.4.10, אינה מחזיקה מים משום שיום 17.4.10 היה יום שבת, שינה את גרסתו, וטען כי ביקר בשטח לראשונה לפני תחילת העבודה: "יום יומיים לפני כן" (פרו', עמ' 8, ש' 2). ואולם, גם אם מיומני העבודה ומעדותו של התובע עולה כי התובע הגיע לאתר לראשונה, לשם ביצוע העבודות, רק ביום 11.4.10, וזאת על אף שצריך היה להתייצב לעבודה, לפי שיטתו, שבועיים לאחר הפגישה שהתקיימה ביום 17.3.10, וגם אם התובע הגיע ליום אחד, 12.4.10, נעלם, ושב לעבודה רק ביום 19.4.10, הרי שאין בכך כדי להצדיק את החלטת הנתבעת לסיים את המו"מ עם התובע, באופן פתאומי, ומבלי ליתן לו פיצוי הולם המבטא את הסתמכותו כי יתרת העבודות או למצער, חלקן, תימסרנה לביצועו. הוכח כי הסיבה להפסקת עבודתה של התובע כלל אינה קשורה באי עמידתו בלו"ז, אלא בהחלטה אסטרטגית שהתקבלה, לפי דרישת השותף של הנתבעת, למסור את ביצוע העבודות לקבלן גמר אחד. כפי שהעיד סבאג: "מנחם אמר לי שהשותף החדש של הנתבעת החליט שרוצים קבלן אחד שיבצע את כל העבודה" (פרו', עמ' 16, ש' 28). גם מנחם בעדותו אישר כי הסיבה להפסקת עבודתו של התובע הייתה שינוי שיטת הפרויקט והכנסת קבלן גמר אחד (פרו', עמ' 34, ש' 29). גם בהמשך עדותו הצהיר מנחם כי הסיבה להחלטה שלא למסור את המשך העבודות לידי התובעת, כלל אינה קשורה בתובע: "אם היינו ממשיכים ללא הקבלן החדש יכול להיות שהיה ממשיך לעבוד איתנו לאחר מכן שהיינו רואים את העבודה אבל השתנו כללי המשחק מסיבות שלא קשורות אליו" (פרו', עמ' 35, ש' 7-6). בנסיבות אלו, בהן נוהל מו"מ בין הצדדים ביחס להמשך ביצוע העבודות, וגם מנחם בעדותו מאשר בתשובה לשאלה מה נאמר לתובע לגבי האפשרות שימשיך לעבוד מעבר ל- 160 מ"ר, כי התובע "הבין שהוא ממשיך את העבודה" (פרו', עמ' 34, ש' 19), הרי שהחלטת הנתבעת לסיים את עבודתו של התובע בהודעה פתאומית, וחד צדדית, מבלי ליתן את הדעת להסתמכותו ולציפייתו הלגיטימית שגם יתרת העבודה או למצער, חלקה, תימסר לו, אינה עולה בקנה אחד עם עקרון תום הלב. גם אם יהא מי שיאמר כי החלטתה של הנתבעת להעביר את ביצוע העבודות לקבלן גמר אחד, היא החלטה לגיטימית העולה בקנה אחד עם עיקרון תום הלב, הרי שההחלטה לעשות כן באופן פתאומי, מבלי לאפשר לתובע זמן להערך לצורך מציאת עבודה חלופית, ולחילופין, מבלי ליתן לתובע פיצויים בגין נזקיו, נוגדת את עיקרון תום הלב. ודוק: חוסר תום הלב אינו נובע רק, או דווקא, מעצם ההחלטה לסגת מן המו"מ, אלא מהעדר הנכונות להשתתף עם הצד שכנגד בנזקים ובסיכונים שנבעו מכניסתו למו"מ מלכתחילה, על רקע ההחלטה לסגת ממנו באופן חד צדדי באופן פתאומי. ככלל, הפרת חובת תום הלב הקבועה בסעיף 12(א) לחוק החוזים [חלק כללי], התשל"ג-1973, מקימה לנפגע זכות לפיצוי המשקף את אינטרס ההסתמכות שלו [ע"א 7730/09 כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ, פס' 19 לפסק דינה של כב' השופטת א' חיות ( 6.6.2011); וראו, גם: ע"א 9073/07 מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ ( 3.5.2012)]. אכן, בעניין קל בנין [ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ"ד נו(3) 289, 300-299 (2002)] הכירה הפסיקה בכך שייתכנו מקרים חריגים בהם מוצדק לפסוק פיצויי קיום אף שלא נכרת החוזה, וזאת כאשר "המשא והמתן בין הצדדים הגיע לשלב כה מתקדם, עד כי תוכנו של ההסכם שאותו מבקשים הצדדים לכרות הוא ידוע. תנאיו גובשו, עם זאת אך בשל חוסר תום-הלב נמנע השכלול הסופי של המשא והמתן לכדי חוזה" (שם, בעמ' 301). ואולם, הפסיקה עמדה על המגמה המצמצמת בה יש לנקוט בהקשר זה, ועל הזהירות הרבה בה יש לנקוט בפסיקת פיצויים כאלו, שבפסיקתם יש קשיים רבים, הן מן הצד העיוני משום שניתן לראות בהם כפיית חוזה, והן באופן מעשי, בהתחשב בכך שפסיקת פיצויים חיוביים אינה פשוטה ומתבססת על ספקולציות ואומדנות בנוגע להשתכללות החוזה, ומחייבת הכרעה באשר לנסיבות עובדתיות עמומות [ראו: ע"א 434/07 פרינץ נ' אמירים מושב עובדים של צמחונים וטבעונים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם, 14.6.2009)]. במקרה שלנו, יש לילך בדרך המלך, ולפסוק פיצויי הסתמכות בגין הנזקים שנגרמו לתובע כתוצאה מחוסר תום הלב של הנתבעת במו"מ, שמטרתם השבת המצב לקדמותו ואין מקום לפסיקת פיצויי קיום. זאת, בשים לב לכך שנותרו עדיין נושאים פתוחים, הן מבחינת הכמות שתימסר לביצועו של התובע, והן מבחינת שלבי העבודה ותקופת הביצוע, כמו גם אישורו של אורי ירמיאס מטעם הנתבעת, באופן שלא ניתן לקבוע כי חוסר תום הלב במו"מ הוא זה שהכשיל לבדו את כריתת החוזה. אני ערה לכך שהעילה עליה מושתתת תביעתו של התובע היא הפרת חוזה, ולא הפרת החובה לנהוג בתום לב. ואולם, העובדות הצריכות לעילה החלופית עולות מתוך התביעה עצמה מה גם שבסעיף 27 לתביעה טען התובע כי הינו זכאי לפיצוי נשוא התביעה "מכח חוק החוזים" והגדרה כללית זו "סובלת" גם פיצויים בלפי סעיף 12 לחוק החוזים. באשר לסעד של פיצויי הסתמכות, אכן ככלל, בית המשפט לא יפסוק לתובע סעד שלא נתבקש על ידו בכתב התביעה. יחד עם זאת, ישנם מקרים, אם כי אלו יוצאי דופן, שבית המשפט, אף בשלב של ערעור, ייתן לתובע סעד שאותו לא ביקש, וזאת בדרך של תיקון התביעה, ולפעמים אף ללא צורך בתיקון כתב התביעה [ראו: ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701 (1980); וראו, גם: ע"א 4/62 בורמן נ' אליעזר בדנר בע"מ, פ"ד טז 2460 (1962)]. בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו שלושה תנאים מצטברים אשר בהתקיימם עשוי בית המשפט לפסוק סעד, הגם שלא נתבקש באופן מפורש: התנאי הראשון הוא כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת, מחייבים את מתן הסעד; התנאי השני הינו כי מדובר בסעד הנובע באופן ישיר מן הסעד שנתבקש; והתנאי השלישי הוא כי נתבררו כל הראיות הדרושות להכרעה באשר לסעד הנדון כך שאין צורך בקיומה של התדיינות נוספת [ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מאחג'נה, פס' 12 לפסק דינו של כב' השופט א' א' לוי ( 8.6.2005) וההפניות שם; ע"א 8854/06 קורפו, עו"ד נ' סורוצקין ( 20.3.2008); ע"א 8570/09 חגולי נ' עיריית ראשון לציון ( 15.3.2011); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה כרך א' 582-581 (מהדורה ט"ו, לשכת עורכי הדין, תל-אביב, 2007); וכן: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 70 (מהדורה י', סיגא, תל-אביב, 2009)]. שלושת התנאים הנ"ל התקיימו במקרה שבפנינו, ולכן אין בעובדה שהתובע לא תבע פיצויי הסתמכות, כדי לחסום את בית המשפט מלפסוק פיצויים כאלו, בנסיבות המקרה שבפנינו. לאור קביעתי כי התובע זכאי לפיצויי הסתמכות, הבסיס לחישוב לא יהא הרווח שהיה צפוי לתובע מעבודתו אצל הנתבעת, שכן רווח זה משקף פיצויי ציפייה שהיו מעמידים את התובע באותו מצב בו היה עומד אילו היה מקוים החוזה, בעוד שפיצויי ההסתמכות אינם צופים פני עתיד ומטרתם השבת המצב לקדמותו. הבסיס לתחשיב גם לא יהא עבודתו הצפויה של התובע אצל חברת רג'ה דקורציה, אף שמדובר בפיצויי הסתמכות הצופים "פני עבר", וזאת משום שלא סוכמו עם חברה זו המחירים בגין ביצוע העבודה (ראו: עדות מנהל חברת רג'ה דקורציה, נאדר ראשיד, בפרו', עמ' 13, ש' 25), ומשום שאין לדעת האם החוזה עם חברת רג'ה דקורציה היה נחתם בסופו של דבר. כפי שהעיד נאדר רשיד: "יכול להיות שכן היינו מסתדרים על החוזה ויכול להיות שלא" (פרו', עמ' 14, ש' 20). הבסיס לפיצויי יהיו הרווחים שהיה התובע מרוויח במהלך עבודתו השוטפת אלמלא הודיעה לו הנתבעת, באופן פתאומי, שאין בכוונתה למסור לידיו את יתרת העבודות או מקצתן כאשר בהקשר זה יש להניח כי אלמלא הודיעה הנתבעת באופן פתאומי על הפסקת העבודה בפרוייקט היה התובע מתארגן מבעוד מועד ומבצע עבודות אחרות שהיו מניבות לו רווחים. קביעת שווי פיצויי ההסתמכות להם זכאי התובע בתיק זה, אינה פשוטה כלל ועיקר שכן הערכתם, במקרה שבפנינו מתבססת על הנחות ספקולטיביות ומחייבת הכרעה באשר לנסיבות עובדתיות עמומות, בשים לב לכך שכדי לקבוע מהו ההפסד שנגרם לתובע בשל ההודעה הפתאומית על הפסקת המו"מ עלינו לצפות פני עתיד, להעריך תחילה, מה היה קורה אלמלא הודיעה הנתבעת על הפסקת הפרוייקט ואז להשיב פנינו לאחור ולברר מהם ההפסדים שנגרמו לתובע בשל ההודעה הפתאומית על הפסקת המו"מ ואלו רווחים יכול היה התובע להפיק, באופן שוטף, אלמלא הסתמכותו על המשך עבודתו אצל הנתבעת. בהקשר זה, סביר יהא להניח כי לאור מורכבות העבודה הנדרשת, בהתחשב בכך שאין מדובר בעבודות ריצוף רגילות, אלא בעבודות ריצוף בבניין לשימור, (ואולי גם לאור אי עמידתו של התובע בלו"ז בשלב הראשון של העבודה) לא הייתה הנתבעת ממהרת להתקשר עם התובע בחוזה אחד ביחס למלוא הכמות הנדרשת, אלא פועלת כפי שפעלה ביחס לשלב הראשון, ומעבירה לו את ביצוע העבודה בשלבים תוך שהיא בוחנת את איכות העבודה ואת העמידה בלו"ז בכל שלב ושלב, ובהתאם לכך, מחליטה האם למסור לתובע שלב נוסף בביצוע עבודות הריצוף אם לאו. והדברים אמורים במשנה תוקף לאור התרשמותי עליה עמדתי לעיל, כי פרויקט זה היה בבת עינו של מנהל הנתבעת, אורי ירמיאס, אשר הקפיד מקרוב על כל תו ותג שבו. לפיכך, גם אלמלא ההודעה הפתאומית על הפסקת המו"מ, קשה לדעת מהו החוזה שהיה משתכלל בסופו של דבר, איזה היקף עבודות היה נמסר בסופו של דבר לידי התובע ומהו הזמן שהיה נדרש לביצוען, דבר שמשליך כאמור, על היקף הפיצויים השליליים להם זכאי התובע בשל הסתמכותו. התובע מבקש לשכנעני כי בשל התנהלות הנתבעת נותר ללא עבודה הן בחודש אפריל 2010 (החל מיום 25.4.10) והן בכל חודש מאי 2010 כאשר אלמלא התנהלות הנתבעת והודעתה היה מרוויח את אותם רווחים שהפיק באופן שוטף מעבודתו. ואולם, כלל לא ברור שניתן היה להתחיל את השלב הבא בעבודת הריצוף כבר ביום 25.4.10. מנחם עצמו העיד כי בעת שהודיע לתובע על סיום עבודתו באתר, לא היו עבודות ריצוף נוספות שניתן היה לבצען ללא עבודת הכנה: "איש הגבס היה מגיע כי היתה לו עבודה אבל לא הרצף" (פרו', עמ' 34, ש' 29). מאידך גיסא, יתכן שאלו היה התובע יודע מראש, כי אין כוונה למסור לו גם את יתרת העבודה לביצוע או למצער חלקה לא היה נוטל על עצמו גם את שלושת ימי העבודה הראשונים ובוחן פרוייקטים חלופיים שהיו מתבצעים באופן שוטף וללא הפסקה בחודש אפריל. באשר לטענת התובע להפסד השתכרות בכל חודש מאי 2010, הרי שהעובדה שהתובע בחר להתחיל את ההתקשרות עם אחד מעובדיו, פרהוד פהד, דווקא ביום 1.5.10, מלמדת כי בחודש מאי 2010 כבר הייתה בידי התובע עבודה חלופית, גם אם לא כזו המכסה את כל ימי החודש. גם אם נכונה טענתו של התובע כי ביקש לשריין את זמינותו של אותו עובד לעבודה בעבורו, הרי שלא סביר בעיניי שהתובע היה נכון לשלם לו משכורת מבלי לעבוד משך חודש עבודה שלם, בעת שהוא ופועליו "יושבים בבית". גם העובדה שהתובע שילם, כעולה מ- ת/5, כספים לקבלני משנה, בסך של 4,800 ₪ בחודש מאי 2010, מעוררת תהיות באשר לטענתו כי לא עבד בכל חודש מאי 2010, כאשר בעניין זה יש לזכור כי התובע הוא זה השולט על מועד הוצאת החשבונית, ולכן העובדה שלא נרשמו תקבולים בחודש מאי 2010, אין פירושה שלא בוצעה עבודה באותו החודש, אלא רק שלא הופקו חשבוניות באותו חודש. וראו, בעניין זה: עדותו של רואה החשבון מטעם התובע, רימון דאו, בפרו', עמ' 18, ש' 27-24, ובעמ' 19, ש' 2 ו- 9-7. גם אם התובע נותר מחוסר עבודה, בכל התקופה הנטענת על ידו, ואיני נותנת אמון בטענה זו, הרי שבהתנהלותו זו הוא לא פעל באופן סביר להקטנת נזקיו. בנסיבות אלו, בהן כימות הפיצויי כרוך במספר לא מועט של הנחות ספקולטיביות סבורני כי אין מקום לעריכת תחשיב מדוייק של פיצויי ההסתמכות להם זכאי התובע ויש להעדיף פסיקת פיצוי גלובלי על דרך האומדנא הנגזר מממוצע ההכנסות השנתי של התובע כפי שהוא עולה מת/5 ולוקח בחשבון את מכלול השיקולים וההנחות שאוזכרו לעיל. החודשים שנלקחו על ידי בחשבון לצורך כימות שיעורן של הכנסותיו הממוצעות השוטפות של התובע הם חודשים ינואר-מרץ 2010 וחודשים יולי-דצמבר 2010. (לא ראיתי להתחשב בחודש אפריל 2010 שבו לא עבד התובע חודש מלא; בחודש מאי שבו לטענת התובע, לא עבד כלל בעטיה של הנתבעת, ובחודש יוני שיתכן שכולל תקבולים בגין עבודה שבוצעה בחודש מאי). ההכנסות שהופקו על ידי התובע בחודשים הנ"ל, ינואר-מרץ 2010 ויולי-דצמבר 2010, מסתכמים בסך של 382,452 ₪ לאחר ניכוי חומרים וקניות, ובממוצע חודשי ע"ס של 42,494 ₪ כאשר מסכום ההכנסות החודשי אין להפחית הוצאות קבועות שהוצאו על ידי התובע בכל מקרה, אלא רק הוצאות שנחסכו על ידו כתוצאה מאי ביצוע העבודה, כגון: הוצאות דלק. בהעדר אבחנה ב- ת/5 בין הוצאות דלק ליתר הוצאות הרכב, ולאור ההוצאות שהוצאו ביתר חודשי השנה, בגין רכיב הוצאות הרכב, בוצעה על ידי הערכה של הוצאות הדלק על דרך האומדנא. לפיכך, לאחר ששקלתי את מכלול הנתונים הרלבנטיים, כמפורט לעיל, ובכלל זה את חובתו של התובע להקטין את נזקיו, ותוך מתן הדעת לשיעור הכנסותיו של התובע, לאחר ניכוי קניות/חומרים והוצאות שנחסכו מאי ביצוע העבודות אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע כפיצויי הסתמכות סכום גלובלי על דרך האומדנא בסך של 15,000 ₪. לסכום זה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן מע"מ כחוק. כן יתווספו לסכום זה לאור היחס בין סכום התביעה לתוצאה הסופית, רבע מסכומי האגרה נשוא הליך זה, כשהם משוערכים ממועד תשלומם, וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 4,500 ₪, שנקבע על ידי תוך מתן הדעת, ליחס בין סכום התביעה לתוצאה, אך מנגד גם להשקעה הרבה שנדרשה לניהול התיק. לא ראיתי לחייב את הנתבעת בהוצאות חוות דעת מומחה התובע, לאור קביעתי כי התובע אינו זכאי לפיצויי הקיום שחושבו בחוות הדעת. הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום, מהיום או ממועד הצגת קבלה המעידה על תשלום המחצית השנייה של האגרה על ידי התובע, לפי המאוחר, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. זכות ערעור כחוק. חוזהריצוף / פרקט / חימום תת רצפתי (תביעות)ריצוף