מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפחתת ימי עבודה: 1. התובע, אשר לטענתו, עבד כחשמלאי אצל הנתבע בתקופה מ-1.9.2006 ועד 1.2.2011, תבע שכר עבודה עבור חודש 1/2011, פיצוי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת, פדיון חופשה, פדיון דמי הבראה, תשלום עבור ביגוד ופיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה. לטענת התובע, הנתבע היה במצב כלכלי קשה ועל כן בחודשים האחרונים לעבודתו, הופחת מספר ימי העבודה שלו, והוא אף לא קיבל שכר על חודש העבודה האחרון שעבד. התובע הוסיף וטען, כי במשך שלושה ימים מ-30.1.2011 ועד 1.2.2011, הוא חיכה שיבואו לאסוף אותו לעבודתו, אולם לא אספו אותו, ובסופו של דבר, נאמר לו שאין עבודה יותר אצל הנתבע ושיחפש עבודה חדשה. לטענת התובע, הוא בירר עם עובדים נוספים, ואלה כן המשיכו לעבוד אצל הנתבע. באשר לתשלומי החופשה, טען התובע כי הרישום בתלושי השכר אינו נכון, ולא ניתנה לו חופשה בתשלום, אלא המדובר היה בתשלום עבור עבודה, כאשר בתלוש השכר פוצל הסכום ונרשם, כי חלקו הינו עבור חופשה. במעמד ישיבת ההוכחות הבהיר התובע, כי למעשה, תשלום שכונה בתלוש "חופשה", היה תשלום עבור שעות נוספות שעבד. במעמד הדיון המוקדם, חזר בו התובע מתביעתו לביגוד. 2. הנתבע בכתב הגנתו טען, כי התובע החל לעבוד אצלו בתאריך 1.7.2007, ולא קודם לכן, וכי הוא זה שהתפטר מעבודתו בחודש 1/2011, לאחר שעבד בחודש זה 12 ימים בלבד. גרסת הנתבע בכתב ההגנה (ס' 10), היתה, שיום עבודתו האחרון של התובע היה בתאריך 14.1.11. הנתבע טוען, כי חודש ימים לאחר היעדרותו של התובע, שוגרה לו הודעת sms למכשיר הנייד, וכן נשלח לו מכתב ובו בקשה, כי ישוב לעבודתו אצל הנתבע, ואף נשלח לו שיק על שכר חודש 1/2011. הנתבע אף הדגיש, כי התובע לא עבד אצלו חודשי עבודה מלאים, כי קיבל ימי חופשה ביתר, וכן הודה הנתבע, כי לתובע מגיע תשלום עבור הבראה, אולם לטענתו, הסכום נמוך מהסכום הנתבע ע"י התובע, וזאת בהתחשב בחלקיות משרתו, ובכך שלא עבד חודשי עבודה מלאים. הנתבע טען, כי יש לקזז מכל סכום שיגיע לתובע את שווי ההודעה המוקדמת שהתובע היה צריך לתת לו עובר להתפטרותו. באשר לתביעת התובע שעניינה הפרשות לקרן פנסיה, טען הנתבע, כי התובע לא הצביע על מקור חוקי להפרשות אלה, ומכל מקום, טען הנתבע, כי ביטח את התובע ב"מגדל חברה לביטוח בע"מ" בפוליסת ביטוח מנהלים. 3. הצדדים היו חלוקים ביניהם בשאלה, האם סוכם עם התובע על שכר שעתי או על שכר יומי, אולם בסופו של דבר, אין ביניהם לעניין זה הבדל משמעותי, שכן שכר שעתי של 29.8 ₪, הינו שווה ערך לשכר יומי של 238.4 ₪. הצדדים הסכימו ביניהם, כי שכרו הממוצע של התובע לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, יעמוד על סך של 3,400 ₪. תקופת עבודת התובע אצל הנתבע: 4. התובע טען בכתב התביעה, כי החל לעבוד אצל הנתבע ב-1.9.2006, וביסס טענה זו על רישום בתלוש השכר, בו מופיע תאריך זה כמועד תחילת עבודה. הנתבע מצדו טען, כי המדובר בטעות של רואה החשבון, אשר מקורה, ככל הנראה בכך שלנתבע עובדים נוספים, ורואה החשבון העתיק את מועד תחילת העבודה מכרטסת של עובד אחר. הנתבע אף הדגיש, כי אצל רואה החשבון ישנם תלושי שכר המתייחסים לתובע, רק החל מחודש 7/2007. ב"כ התובע הצהיר לפרוטוקול, כי התובע קיבל את שכרו באמצעות שיקים, וכי: "התובע יוכל להמציא דפי חשבון הבנק שמהם ניתן יהיה לראות שהיו הפקדות של שיקים (כמשכורות) לפני חודש 7/07". התובע הודה, כי אין לו תלושי שכר לתקופה מ-9/2006 ועד 7/2007. 5. התובע לא הביא ראיה כלשהי לכך שעבד בפועל לפני חודש 7/2007, ולא המציא שיקים שקיבל כמשכורת לפני חודש זה, למרות הצהרת בא כוחו לפרוטוקול, במעמד הדיון המוקדם. מאידך גיסא, העיד רואה החשבון העובד עם הנתבע, על כך שנפלה טעות ברישום תאריך תחילת עבודתו של התובע אצל הנתבע, כאשר בפועל התובע החל לעבוד אצל הנתבע ב-17.7.2007, ולא ב-1.9.2006. ניתן להיווכח בכך, גם כאשר בודקים את הנתונים בדבר סכומים מצטברים מתחילת שנת המס המופיעים בתלושי השכר, כך שבתלוש חודש 7/2007 מופיע נתון רק של חודש זה, ובחודש של 8/2007 מופיע נתון של החודשים 7/07 ו-8/07, וכן הלאה, ואין נתון כלשהו המצביע על קבלת שכר לפני חודש 7/07, גם לא בתלושי השכר המקוריים שקיבל התובע בזמן אמת, ואשר אותם צירף לתביעתו ולתצהירו (עיין ת/2). רואה החשבון הסביר, כי הטעות באשר למועד תחילת עבודת התובע, לא היתה משמעותית מבחינת הדיווחים לרשויות המס ולהיפך, אם התובע היה עובד בתקופה הקודמת לחודש 7/07, היה כדאי להעביר דיווחים על השתכרותו, שכן הדבר היה מגדיל את סכום הוצאותיו של הנתבע ומפחית לו את שיעור המס שעליו לשלם. 6. הנתבע פתח את עסקו שבו עבד התובע, במהלך שנת 2006, אולם, בתחילה, העסיק הנתבע רק עובדים מבני משפחתו, ורק לאחר מכן, גדל העסק והוא העסיק גם את התובע שאינו מבני משפחתו. בנו של הנתבע העיד, כי התובע החל לעבוד בעסק כשנה לאחר פתיחתו (עמ' 17, ש' 13 לפרוטוקול). 7. על יסוד חומר הראיות שהובא לפנינו, הננו קובעים, כי התובע לא הוכיח שעבד בפועל לפני חודש 7/2007 (לא באמצעות עדים שראוהו עובד ולא באמצעות הוכחה על קבלת שכר - למרות דברי בא כוחו בדיון המוקדם), וציון התאריך בתלוש השכר, הוכח כשגוי. אשר על כן, הננו קובעים, שהתובע החל עבודתו אצל הנתבע בחודש 7/2007. נסיבות סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים: 8. התובע העיד בתצהירו, כי בתאריך 30.1.11 לא הגיעו לאסוף אותו לעבודה, והוא הדין ב-31.1.11 וביום1.2.11, וכי נאמר לו שאין עבודה באותם ימים, ולאחר 3 ימים נאמר לו שהוא יכול לחפש עבודה חדשה. בהתאם לגרסת התובע, היה הנתבע, או מי מטעמו, מגיע לאסוף אותו מידי בוקר לעבודה מביתו. גם ילדיו של הנתבע ואחיו של הנתבע ששימש כמנהל עבודה, נאספו ע"י הנתבע ברכבו, מידי יום. מאידך, גרסת הנתבע היתה שהתובע אמר לסאמר (בנו של הנתבע), שיש לו עבודה אחרת והוא רוצה חופשה של מספר ימים, והוא לא יצר קשר לאחר מכן על מנת לומר מתי הוא רוצה שישובו ויאספו אותו. 9. בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי שוחח עם הנתבע טלפונית מספר פעמים, באותם ימים שלא הגיעו לאסוף אותו, והנתבע אמר לו שהמצב קשה ואין עבודה. התובע טען, כי רק לאחר למעלה מחודש, כאשר הוא איים שאם לא יקבל את שכרו עבור חודש 1/2011, הוא ינקוט בהליכים משפטיים, ביקש הנתבע ליצור גרסה על פיה, כביכול, התובע הוא זה שהתפטר וניסה לתעד אותה. התובע נשאל בנוגע להודעת sms שנשלחה לו ע"י הנתבע בתאריך 20.2.11, והשיב (עמ' 11 סיפא ועמ' 12 רישא לפרוטוקול): "אני לא אמור לחכות 3 שבועות שהנתבע יחזיר אותי לעבודה, הוא פיטר אותי, הנתבע שלח את ההודעה כדי לתעד את גרסתו... אני כבר התחלתי לעבוד לאחר 3-4 ימים, לאחר שאמר לי הנתבע, שאין לו עבודה בשבילי". 10. גרסת בנו של הנתבע- סאמר, על ההתרחשויות בסמוך לתום תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבע, היתה שאכן התובע שאל אותו מה עם העבודה, ותשובתו היתה, שבסוף כל פרויקט, לוקח מספר ימים עד שמתחילים פרויקט חדש, והתובע השיב לו, שיש לו בינתיים עבודה פרטית וכאשר יסיים אותה, התובע וסאמר יהיו בקשר. לטענת סאמר, הוא דיבר עם התובע על שבוע של הפסקה, על מנת לעבור מפרויקט לפרויקט (עמ' 19, ש' 1 לפרוטוקול). מאחר וזו היתה גרסת סאמר, הוא נשאל, האם מסוף חודש 1/2011, לא היתה לנתבע עבודה אחרת עבור התובע (שכן הפניה לתובע בsms - היתה רק לאחר 3 שבועות) ותשובתו היתה, כי בסוף כל פרויקט משאירים רק את האנשים המקצועיים לעבוד. סאמר אישר, כי לא התקשר לתובע להודיע לו שהוא בא לאסוף אותו, כאשר החל הפרויקט החדש בחדרה, אולם מעדותו עולה, כי פרויקט חדש זה החל, רק לאחר שהיה סכסוך בין התובע לבין הנתבע (עיין עמ' 19, ש' 11-15 לפרוטוקול). סאמר אישר, כפי שהעיד התובע, כי אחיו של הנתבע הפסיק אף הוא לעבוד עם הנתבע, אולם לגרסת סאמר, הסיבה לכך היתה שהוא רצה להתפתח כקבלן עצמאי. 11. הנתבע עצמו, בניגוד לעדות בנו סאמר, העיד כי התובע ביקש ליטול חופשה והודיע על כך לסאמר, בנימוק, שאם אין לחץ בעבודה הוא רוצה לבצע סידורים בעבודה פרטית. דהיינו, לגרסת הנתבע, לא ההפסקה בעבודה אצל הנתבע היתה הסיבה לרצונו של התובע לבצע עבודה פרטית, אלא יוזמה של התובע. הנתבע אף ניסה להציג את הדברים, כאילו אין תקופה של הפסקה בעבודה בין פרויקט לפרויקט. לטענת הנתבע, הוא ניסה להתקשר עם התובע מספר פעמים, אולם התובע לא ענה לו, ובסופו של דבר מי שיצר איתו קשר זה התובע שרצה משכורת. מהודעת ה-sms ששלח הנתבע לתובע, עולה כי רק בתאריך 23.2.11, למעלה מ-3 שבועות מהמועד בו התובע לא עבד בפועל אצל הנתבע (רישום הנתבע על יום העבודה האחרון של התובע מצביע על 25.1.11, כיום אחרון), שלח לו הנתבע הודעה על פיה, כביכול, הוא מחכה שהתובע יחזור לעבודה. 12. עדות התובע באשר לנסיבות סיום עבודתו, עשתה עלינו רושם מהימן, יותר מעדותו של הנתבע. כלל לא ברור מגרסאות הנתבע ובנו, האם הנתבע יכול היה לתת לתובע עבודה באופן שוטף בתקופה מ-30.1.11 ועד 23.2.11, ואם כן, מדוע לא נעשה ניסיון ליצור קשר עם התובע לאחר אותו שבוע של הפסקה, או פחות מכך, בין פרויקט לפרויקט, אלא רק לאחר שהתובע בא לדרוש את שכרו וטען, כי פוטר. לתובע נאמר ע"י הנתבע או בנו להמתין ולחכות עד שתהיה עבודה עבורו והוצאה של עובד לחופשה בלא תשלום, כאשר לא ניתנת לו עבודה במשך כ-3 שבועות, משמעותה, פיטורים. לא שוכנענו, כי לנתבע היתה עבודה ליתן לתובע בסוף חודש 1/2011, או בתחילת 2/2011, וכי התובע מרצונו לא התייצב לעבודה. קיימת גם חוסר עקביות בגרסאות הנתבע ובנו, באשר לשאלה, מתי היה יום עבודתו האחרון של התובע. הנתבע בכתב ההגנה טען, כי התובע סיים עבודתו בתאריך 14.1.11, בעוד שבתצהיר הנתבע הגרסה היתה, שהתובע עבד עד 25.1.11, ואז הודיע כי הוא מבקש חופשה (עיין ס' 31 לתצהיר הנתבע וס' 13 לתצהיר סאמר-נ/2, אשר אף בהם קיימת סתירה, האם הודעת התובע על רצונו ליטול חופשה ניתנה ב-25.1.11, או יום קודם לכן). הנתבע ביקש להזמין את מר מזייד שואהנה, שהיה עובד עם התובע אצל הנתבע, ולטענת הנתבע בבקשה להזמנת עדים: "היה עובד עימו בכל תקופת העסקתו של התובע ואף קודם לה ובידיעתו האישית עובדות בעלות משקל כבד בהכרעה במחלוקת הצדדים". גם סאמר בנו של הנתבע, העיד, כי מזייד שואהנה עבד עימם בתקופה הרלוונטית לסיום עבודתו של התובע אצל הנתבע (עמ' 19, ש' 25 לפרוטוקול), כך שוודאי עדותו היתה יכולה לשפוך אור על נסיבות סיום העסקת התובע) נציין, כי הנתבע ויתר על הגעתו של העובד הנ"ל לעדות, וכנראה לא בכדי. "...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה". ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1) 736, 760 ועל הלכה זו ע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615,606. 13. אשר על כן, על הנתבע לשלם לתובע תמורת הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים. תמורת ההודעה המוקדמת תהא בסך של 3,300 ₪ (כפי שנתבע ע"י התובע בכתב התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 2.2.11, ועד התשלום בפועל. פיצויי הפיטורים הינם בסך 11,758 ₪ (בהתבסס על תקופת העבודה מ-7/2007 ועד סוף חודש 1/2011, ובהתבסס על שכר של 3,400 ₪), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 2.2.2011, ועד התשלום פועל. זכאות התובע לפדיון חופשה: 14. כפי שפרטנו לעיל, המחלוקת בין הצדדים, הינה האם הרישום בתלושי השכר המכונה "תמורת חופשה", מהווה תשלום עבור חופשה בפועל, או למעשה, הינו תשלום עבור השכר. מכרטיסי הנוכחות שאותם ניהל הנתבע עולה, כי בחודש 7/2008, לדוגמא, עבד התובע 19 ימי עבודה של 8 שעות ליום ובנוסף לכך, עבד 18 שעות נוספות. בתלוש השכר של חודש זה, מופיע תשלום של משכורת עבור 152 שעות רגילות, אולם לא מופיע כלל תשלום המכונה "שעות נוספות", מאידך גיסא, מופיע תשלום המכונה "תמורת חופשה" שאמור להוות למעשה, תשלום עבור השעות הנוספות. הנתבע לא הוכיח לבית הדין, כי שילם לתובע בדרך אחרת את הגמול עבור עבודה בשעות נוספות, שהינן שעות המתועדות ברישומי הנתבע, ויש ממש בטענת התובע, כי התשלום שכונה "תמורת חופשה", לא היה עבור חופשה, אלא עבור עבודה בפועל, בשעות נוספות. גם אם ניקח לדוגמא את תלוש השכר של חודש 8/2008, אשר אף בו מופיע רישום של תמורת חופשה, נראה, כי אין התאמה בין המפורט בתלוש לבין דוחות הנוכחות. בהתייחס לחודש 8/08, רשום כי התובע עבד 11 ימי עבודה של 8 שעות ועוד יום אחד של 4 שעות, וכן כי עבד 10 שעות נוספות. בתלוש השכר של חודש 12/2007, מופיע שהתובע עבד 160 שעות. מדו"חות הנוכחות עולה, כי התובע עבד 20 ימים של 8 שעות ועוד 58 שעות נוספות, שזכרן לא בא לידי ביטוי בתלוש השכר (גם לא בתלוש השכר של החודש שלאחר מכן- חודש 1/2008). גם בחודש 6/2008 מופיע ברישומים, כי התובע עבד 21 ימי עבודה של 8 שעות ועוד 20 שעות נוספות, ולעומת זאת בתלוש השכר, מופיע תשלום אך ורק עבור 160 עבודה רגילות. קיימים חודשים רבים נוספים, שבהם אין התאמה כלל, בין ימי ושעות העבודה, כפי שפורט בדו"חות הנוכחות, לבין אלה שמפורטים בתלוש השכר. 15. בנסיבות אלה, הננו קובעים, כי הנתבע לא הוכיח ששילם לתובע תשלום עבור ימי חופשה בפועל, ופעמים לא מועטות, התשלום המכונה "תמורת חופשה" בתלוש השכר, הינו למעשה, תשלום עבור שעות עבודה בפועל (רגילות או נוספות). לעיתים גם מופיעים בתלושי השכר תשלום על שעות נוספות, במספר שאינו מתאים כלל (לפעמים יותר ולפעמים פחות), למספר השעות הנוספות המפורטות בתלושי השכר. 16. אשר על כן, זכאי התובע לפדיון חופשה עבור 3 השנים האחרונות לעבודתו (התביעה מתייחסת רק ל-3 שנים אחרונות). התובע הגיש תביעתו בהתבסס על זכאות ל-12 ימי חופשה בשנה, בעוד מרישומי הנוכחות עולה, שהתובע לא עבד 6 ימי עבודה בשבוע, ועל כן הוא זכאי רק ל-10 ימי חופשה בתשלום בשנה. מכל מקום, התובע בסיכומיו תבע פדיון חופשה רק עבור 28 יום ובית הדין אינו פוסק לתובע מעבר למה שתבע בכתב התביעה ובסיכומיו. בהתבסס על שכר של 29.8 ₪ לשעת עבודה, שהינם כ-238 ₪ ליום עבודה, זכאי התובע לפדיון חופשה בסך של 6,664 ₪, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מתאריך 2.2.11, ועד התשלום בפועל. זכאות התובע לפדיון דמי הבראה: 17. התובע תבע דמי הבראה עבור 10 ימים לשנתיים האחרונות לעבודתו. אין מחלוקת, כי התובע לא קיבל תשלום עבור דמי הבראה, אולם לטענת הנתבע, אין הוא זכאי ל-5 ימי הבראה מלאים בשנה, שכן היקף עבודתו לא היה כשל משרה מלאה. בהתייחס לחודשים מ-2/2010 ועד 1/2011, ועל בסיס תלושי השכר שהוציא הנתבע לתובע, עבד התובע בממוצע 14.4 ימי עבודה בחודש, וכאשר המדובר בעובד שמסגרת עבודתו הינה 5 ימי עבודה בשבוע (22 ימי עבודה לחודש), הרי שהמדובר בהיקף של 65% משרה. בהתייחס לתקופה מ-1/2009 ועד 1/2010, ועל בסיס תלושי השכר, עבד התובע בממוצע 15 ימי עבודה בחודש, שהינה 68% משרה. שווי דמי הבראה ליום, נכון למועד סיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, עמד על סך של 351 ₪ (התובע בכתב התביעה תבע על בסיס 350 ₪ ליום הבראה. בסיכומיו תבע התובע את דמי ההבראה על בסיס השכר היומי שלו, וברור, כי תחשיב זה שגוי, שכן דמי ההבראה אינם פונקציה של שכרו של התובע, אלא בתעריף קבוע שמתעדכן, בהתאם להוראות צו ההרחבה). 18. אשר על כן, זכאי התובע לתשלום לפדיון דמי הבראה בסך של 2,277 ₪, באופן יחסי להיקף משרתו, עבור השנתיים האחרונות לעבודתו, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מ-2.2.2011, ועד התשלום בפועל (הסכום שנפסק לתובע, אינו גבוה יותר מהסכומים שתבע במרכיב זה בכתב התביעה, או בסיכומיו). זכאות התובע לפיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה: 19. בהתייחס להפרשות לקרן פנסיה, המציא הנתבע במצורף לתצהירו, אישור ממגדל חברה לביטוח בע"מ, הנושאת תאריך 28.2.11, על סכום שהצטבר במרכיב הפיצויים בסך של 5,796 ₪, ועל סכום שהצטבר כתגמולי מעביד בסך של 1,174 ₪, ותגמולי עובד כ-1,175 ₪. בסיכומיו ביקש התובע לשחרר את הסכומים שהצטברו בביטוח המנהלים בסך של 5,796 ₪, ולא ביקש סכום מעבר לכך. יש לקחת בחשבון, כי התובע אינו זכאי לכפילות בהתייחס למרכיב פיצויי הפיטורים, כך שאת הסכום שהצטבר בחברת הביטוח מגדל במרכיב הפיצויים, יש להפחית מסכום פיצויי הפיטורים המגיעים לתובע, כאמור בפסק-דין זה. מעבר לכך, באשר לסכום שהצטבר במרכיב התגמולים, הן חלק עובד, והן חלק מעביד, על הנתבע ליתן לתובע מכתב שחרור על כספים אלה, וכספים אלה שייכים לתובע, בלא קשר לנסיבות סיום יחסי עובד ומעביד. זכאות התובע לשכר עבור חודש ינואר 2011: 20. בכתב התביעה טען התובע, כי הוא זכאי לשכר חודש 1/2011, בסכום של 3,570 ₪. התובע טען, כי בחודש זה עבד 15 יום. הנתבע בכתב הגנתו טען, כי ניסה לשלוח לתובע שיק בדואר ובו שכר חודש 1/11, אולם המסמך הוחזר לו ולא נמסר לתובע. לטענת הנתבע, הסכום אשר לו זכאי התובע בחודש זה, הינו עבור 12 ימי עבודה - 96 שעות עבודה, בסך של 2,860 ₪ ברוטו, שהינם 2,650 ₪ נטו. ביומן הנוכחות שהגיש הנתבע מפורטים 12 ימי עבודה בחודש 1/11, בתאריכים הבאים: 3,4,5,6,9,10,11,12,17,18,19,25. במעמד הדיון המוקדם, ניתנה על-ידינו הוראה לנתבע לפרט את התאריכים הקלנדרים בהם עבד התובע, וכן אפשרנו לתובע להגיב ולהבהיר, באלו תאריכים נוספים הוא עבד, מעבר לאותם 12 יום בהם מודה הנתבע. למרות שהנתבע פירט את התאריכים בהם עבד התובע, לגרסתו, בחודש 1/11, הרי הודעת התובע בתגובה היתה סתמית, תוך שהתובע טוען כי הוא עבד בימים שונים מאלה שנרשמו ע"י הנתבע, אולם אין הוא מפרט תאריכים ספציפיים בהם עבד, ואשר לא נזכרו ברשימת הנתבע. אין בתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, פירוט מהם התאריכים הקלנדרים הנוספים שהוא טוען שעבד אצל הנתבע, ומהן ראיותיו כי עבד בתאריכים אלה. בסיכומיו טוען התובע, שבכתב ההגנה טען הנתבע, כי התובע סיים עבודתו במחצית חודש 1/11, בעוד שמהרישומים עולה שהיו 4 ימי עבודה נוספים לאחר מחצית החודש, ולטענתו, המדובר בסתירה מהותית, מה גם שאין ליתן אמון ברישומי הנתבע, אשר נראה כי נעשו באותו עת ובאותו מועד, ולא כי המדובר ברישומים שנעשו לאורך השנים. 21. התובע טען בחקירתו, כי הוא ערך רישומים של ימי ושעות עבודתו בזמן אמת, אולם היה זורק אותם בסוף כל חודש, וזאת לאחר שקיבל את המשכורת, ולא היתה לו יותר סיבה לשמור את הרישומים (עיין עמ' 7 סיפא ו-8 רישא לפרוטוקול). אם אלה הם פני הדברים, הרי שאת רישומיו של התובע עבור חודש 1/11, וודאי שלא היתה לו כל הצדקה לזרוק, שכן טרם קיבל את שכרו עבור חודש זה, ויש לזכור, כי התביעה הוגשה לבית הדין בסמיכות זמנים לסיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, היינו בחודש 3/11, ואין לפנינו הסבר כלשהו המניח את הדעת, באיזה תאריכים קלנדרים נוספים טוען התובע כי עבד, מעבר לאלה שבהם מודה הנתבע. יתר על כן נציין, כי גם התובע טוען שעבד עד סמוך לתום חודש 1/2011, וכי המתין לנתבע שיבוא לאספו לעבודה בסוף חודש זה, כך שבסופו של דבר, שני הצדדים מודים שהתובע לא סיים עבודתו במחצית חודש 1/11, כפי שנטען תחילה בכתב ההגנה והסתבר כלא נכון, גם בהתאם לרישומי הנתבע. למרות שההיגיון הינו שהתובע ישמור את רישומיו עד קבלת משכורת 1/2011, הודה התובע בחקירתו הנגדית, כי אין לו רישום של ימי עבודתו בחודש 1/2011 (עיין עמ' 12, ש' 24 לפרוטוקול). 22. אשר על כן, הננו קובעים כי התובע זכאי לשכר עבודה לחודש 1/11, עבור 12 ימי עבודה בסך של 2,860 ₪ ברוטו, שהינו סך של 2,650 ₪ נטו. 23. הנתבע פירט בכתב הגנתו ניסיונות שעשה לשלוח את השכר בשיק בדואר לתובע, אולם אין פירוט על ניסיון נוסף שנעשה לשלוח את השיק בדואר, בד בבד עם הגשת כתב ההגנה. יחד עם זאת, במעמד הדיון המוקדם מ-20.2.12, ניתנה על-ידינו החלטה, כי תשומת לב הנתבע מופנית לכך שעליו לשלם, עוד באותו היום, את שכר חודש ינואר 2011, שטרם שולם לתובע, לפחות בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. התובע בחקירתו הנגדית הודה, כי בתאריך 20.2.12, התייצב הנתבע במשרד ב"כ התובע על מנת לשלם את שכרו (עיין עמ' 12, ש' 7-8 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא ברור לבית הדין, מה בדיוק קרה כאשר המדובר בשני צדדים מיוצגים, וכאשר השיק ובו שכרו נטו של התובע (קרן), עבור חודש 1/11, היה מוכן, ומדוע היו ההתכתשויות הדדיות בין באי כח הצדדים, לרבות טענה כי מסמכים שנשלחו בדואר רשום, לא הוצאו מהדואר. בתום ישיבת ההוכחות הצהיר ב"כ התובע לפרוטוקול, כי קיימת הסכמה שהנתבע יפקיד את הסך של 2,860 ₪ בקופת ההוצאה לפועל, וב"כ הנתבע הבהירה, כי הסכום הנ"ל הינו השכר ברוטו, וכי סכום זה יופקד עבור התובע בקופת ההוצאה לפועל. 24. בנסיבות העניין, זכאי התובע לסכום נטו עבור שכר עבודה לחודש ינואר 2011, שהיה 2,860 ₪ ברוטו (2,650 ₪ נטו), וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוק מתאריך 1.2.11, ועד התשלום המלא בפועל. סוף דבר: 25. תביעת התובע מתקבלת, באשר לזכאותו לפיצויי פיטורים, לתמורת הודעה מוקדמת (כמפורט בס' 13 לפסק-הדין), לפדיון חופשה (כמפורט בס' 16 לפסק-הדין), לפדיון דמי הבראה (כמפורט בס' 18 לפסק-הדין), לשחרור הכספים המצויים בקרן הפנסיה (כמפורט בס' 19 לפסק-הדין), ולשכר חודש ינואר 2011 (כמפורט בס' 24 לפסק-הדין). 26. כן ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. 27. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. שינוי היקף משרה