הפרת הסכם בהליך משפטי

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הפרת הסכם בהליך משפטי:

האם הופר הסכם מיום 2.1.07 שגובש בין התובע לבין הנתבעת במסגרת הליך משפטי קודם (עב 4127/05 בפני כב' השופטת רימון-קפלן), ואם כן – לאילו סעדים זכאי התובע בגין הפרה זו?
זוהי תמצית ההכרעה אליה נדרש ובטרם נעשה כן, נעמוד בקצרה על הרקע לסכסוך והשתלשלות העניינים.


התובע, יליד 1955, הועסק בנתבעת, מועצה מקומית בסמת טבעון (להלן גם – המועצה) בין השנים 1998-2006, בתפקיד מנהל רכש/קניין (הגדרת התפקיד, לגביה חלוקים הצדדים, אינה רלוונטית להכרעה דנן ומכל מקום לא הוכחה).
בשנת 2006 ביקשה המועצה לפטר את התובע מעבודתו, לטענתה במסגרת תכנית ההבראה וההתייעלות לשנים 2004-2005 (להלן – תכנית ההבראה) ואילו לטענת התובע על רקע השתייכותו הפוליטית, ועל כך ניהלו הצדדים הליך בבית דין זה (עב 4127/05, להלן – התביעה הקודמת), אשר הסתיים בהסכם, שלשונו כדלקמן (נספח א' לתצהיר התובע, להלן - ההסכם):

"...


הצדדים מסכימים כי אין באמור בהוראות הסכם זה בכדי להודות בעובדה ו/או טענה ו/או דרישה כלשהי מטענות ו/או דרישות מי מבין הצדדים כלפי משנהו.
צד א' (התובע) יפעל באופן מיידי, עם חתימת הסכם זה, למחיקת כל תביעותיו נגד צד ב' (המועצה) ובין היתר תביעתו בפני בית דין לעבודה בחיפה בתיק מס' 4127/05.
צד ב' ישלם לצד א' סכום כולל של 27,000 ₪ אשר ישולמו בשלושה תשלומים שווים ורצופים החל מחודש ינואר 2007 ובכל ראשון לחודש שלאחריו.
עם תשלום הסך האמור בסעיף 3 לעיל לא תהיה לצד א' דרישה ו/או תביעה כלשהי כלפי צד ב'.
תוך שישה חודשים מיום חתימת הסכם זה המועצה תחזיר את צד א' לעבודה במועצה, בכפוף לאישור משרד הפנים לאישור משרה.
הצדדים חוזרים על האמור בסעיף 1 לעיל והם מתחייבים לפעול עפ"י הוראות הסכם זה ולמלא אחר הוראותיו באופן מלא."
בהתאם להסכם, ביקשו הצדדים למחוק את התביעה הקודמת, מבלי שניתן תוקף של פסק דין להסכמות שפורטו בהסכם (ר' נספח א' לתצהיר התובע; עמ' 8, ש' 19-21).
אין חולק, כי המועצה לא שילמה לתובע עד היום 27,000 ₪ כמתחייב על פי סע' 3 להסכם, והמועצה אף אינה חולקת על זכות התובע לקבל סכום זה (עמ' 10, ש' 20). עוד אין חולק, כי התובע לא הושב לעבודתו במועצה, כאשר לטענת התובע המועצה מעולם לא פנתה למשרד הפנים בבקשה לאשר את חזרתו לתפקידו, ואילו המועצה טוענת מנגד, כי השבת התובע לעבודתו סוכלה עקב תנאי תכנית ההבראה – טענות עליהן נעמוד בהרחבה בהמשך.




להשלמת התמונה העובדתית נציין, כי עובר לחתימת ההסכם ניהל התובע משא ומתן עם ראש המועצה, במסגרתו הציע ראש המועצה דאז לתובע לשלם לו 125,000 ₪ לסילוק מלא וסופי של כל תביעות התובע כנגד הנתבעת, מבלי להתחייב להשיב את התובע לעבודתו במועצה (סע' 2.6 לתצהיר התובע ונספח ב' לתצהיר). הסכם זה, לטענת התובע, לא אושר לבסוף על ידי החשב המלווה של המועצה (להלן – הטיוטה הראשונה).
התובע עובד החל מחודש 07/2007 ועד היום בעסק למכירת חומרי בניין (סע' 3.2(א) לתצהיר התובע, להלן – העבודה הנוכחית).
מטעם התובע העיד התובע בעצמו, ומטעם הנתבעת העיד מר עטיה זבידאת, גזבר המועצה משנת 1989 ועד היום (להלן – הגזבר) אשר מסרו עדותם הראשית בתצהיר ונחקרו בפנינו בחקירה נגדית.


עיקר טענות הצדדים


בכתב תביעתו ובסיכומיו, ביקש התובע לאכוף את הוראת סע' 3 להסכם שעניינה תשלום 27,000 ₪ בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין וכן לפסוק לו פיצוי בגין הפרת התחייבותה הנוספת של המועצה להשבתו לעבודה, בכפוף לאישורו של משרד הפנים, בתוך 6 חודשים ממועד חתימת ההסכם. הפיצויים הנתבעים על ידי התובע פורטו כך (סעיף 3 לתצהיר התובע) –
הפסדי השתכרות מחודש 01/2007 ועד לחודש 07/2007 בסך 54,000 ₪ (9,000 ₪ לחודש) בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כדין;
הפסד הזכויות הנלוות שקיבל התובע במהלך תקופת עבודתו במועצה ואינו מקבל במסגרת עבודתו הנוכחית: קרן השתלמות בסך 38,400 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (14,500 ₪ לשנה במכפלת תקופת עבודה של שנתיים ו- 8 חודשים) והוצאות רכב בסך 24,000 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה (9,000 ₪ לשנה במכפלת תקופת עבודה בת שנתיים ו- 8 חודשים).





הפסד זכויות פנסיה עתידיות – כאשר לשיטת התובע קיום חלקה של הנתבעת בהסכם היה מזכה אותו בפנסיה תקציבית החל משנת 2009, לפי צבירה של 2% לשנה; לפיכך, עותר התובע לקבלת פיצוי בסך 310,400 ₪ (22% בגין כל שנות העבודה * 9,000 ₪ * 75%, קרי 1,485 ₪ לחודש * 209 (מקדם היוון עד גיל 80).
כמו-כן, עותר התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך 70,000 ₪ – עוגמת נפש שנגרמה לו לטענתו כתוצאה מהתנהלות הנתבעת כלפיו.

התובע העמיד את תביעתו לצרכי אגרה, על הסך של 300,000 ₪ בלבד.


לדידי התובע, המועצה ניהלה עימו משא ומתן במסגרת התביעה הקודמת ואף חתמה על ההסכם מתוך ידיעה מפורשת מראש, כי אין בכוונתה לעמוד בהתחייבויותיה, ובכך נהגה המועצה בחוסר תום לב כלפי התובע והטעתה אותו ביודעין – התנהלות המזכה את התובע במכלול הסעדים שנתבעו על ידו, קל וחומר עת עסקינן בהסכם שנחתם בהליך משפטי, אשר לחובת קיומו נפקות מיוחדת בעולם המשפט ואף משעסקינן בחובת תום הלב ביחסי עבודה אשר בתי הדין לעבודה נוהגים לתת לה פרשנות מרחיבה. התובע ביקש לראות בהימנעות הנתבעת מלזמן לעדות את ראש המועצה, אשר חתם על ההסכם בשם המועצה, כפועלת לחובתה.
מנגד, טענה הנתבעת כי דין התביעה להידחות על הסף בהיעדר יריבות בין הצדדים ו/או בהיעדר עילה ו/או מחמת מעשה בית דין, וזאת בנימוק כי ההסכם שהושג בין הצדדים במסגרת התביעה הקודמת סתם את הגולל על כל תביעות התובע כנגד הנתבעת, כפי שהתחייבו הצדדים ומשלא ביקש התובע היתר לפיצול סעדיו.

עוד טענה כי יש לדחות את טענות התובע בכל הנוגע לעילת פיטוריו, כאשר העובדה לפיה התובע פוטר במסגרת תכנית ההבראה נתמכת בכך שחרף בחירת ראש מועצה המזוהה עם השקפותיו והשתייכותו הפוליטית של התובע בחודש 12/2008, אותו ראש מועצה שבתקופת כהונתו נקלט התובע לראשונה לעבודתו בנתבעת, התובע לא הוחזר לעבודתו במועצה.

באשר למהות ההסכם שנחתם בין הצדדים, מודה הנתבעת מחד, בזכאות התובע לקבלת 27,000 ₪ (סע' 16 לתצהיר הגזבר וסע' 20 לסיכומי הנתבעת), שלטענתה נמנע ממנה לשלם אותו עד כה עקב המצב הכלכלי הקשה בו שרויה המועצה לרבות מניעה משפטית להעדיף נושים, משתלוי ועומד כנגד המועצה תיק איחוד הכולל יותר מ- 200 תיקים פרטניים; ומאידך, טוענת הנתבעת כי פנייתה לממונים במשרד הפנים לקבלת התייחסותם לאפשרות השבת התובע לעבודה, נענתה בסירוב נוכח ההתניה בתכנית ההבראה, לפיה יפוטרו עובדים בהתאם לרשימה שנקבעה על פי קריטריונים אחידים בתכנית ההבראה ולא יתקבלו עובדים חדשים. בנוסף, לא נקבע בהסכם, על מי מוטלת החובה לפנות למשרד הפנים לקבלת התייחסותו לאמור בהסכם, כאשר לדידי הנתבעת, היעדר פניית התובע למשרד הפנים וזניחתו לעניין מלמדת על ויתורו על אפשרות השבתו לעבודה (סע' 14 לתצהיר הגזבר).


באשר ליתר הסעדים הנתבעים, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי התובע לא הביא ראיות בדבר נזקיו הממוניים ולכן אינו זכאי לכל פיצוי בעטים, מה גם שאין זה הגיוני שתצמח לתובע זכות לקבל זכויות נלוות, לרבות הפסד זכויות עתידיות בגין תקופה בה התובע לא עבד כלל וטענות התובע בעניין זה נטענות בעלמא ומשוללות כל יסוד (סע' 20-21 לסיכומי הנתבעת).


דיון והכרעה


בטרם נדון בתביעה לגופה, נציין תחילה כי דין טענות הנתבעת לעניין דחיית התביעה על הסף בהיעדר יריבות / עילה ו/או מחמת מעשה בית דין – להידחות במלואן, להלן נימוקינו בתמצית.
דוקטרינת מעשה בית דין שביסודה עומד עקרון סופיות הדיון מבוססת על שני עקרונות מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא.
הכלל בדבר השתק עילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך שאז אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה (ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פד"י כב (2) 561; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 29-31).




בענייננו אין זהות בין העילות שעמדו בבסיס ההליך המשפטי הקודם, במסגרתו עתר התובע כנגד חוקיות פיטוריו מעבודתו במועצה, כאשר אותו הליך הסתיים כאמור בהסכם, שלא קיבל תוקף של פסק-דין ועל יסודו נמחקה התביעה הקודמת; לעומת זאת, בבסיס התביעה דנן עומדת להכרעה שאלת הפרת ההסכם על ידי הנתבעת ונפקותה. גם אם חלק מהתשתית העובדתית שעמדה ביסוד ההליך הקודם רלוונטית או עומדת ברקע הדברים בהליך דנן, אין משמעות הדבר כי עסקינן באותה עילה. זאת ועוד, התביעה הקודמת כאמור נמחקה ולא נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית דין זה, ומטעם נוסף זה דין טענתה זו של הנתבעת להידחות.
הכלל בדבר השתק פלוגתא מציב מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית או משפטית שנדונה בין הצדדים בעבר, ואשר הוכרעה באותו הליך והיתה חיונית לתוצאה הסופית, או אז מושתקים בעלי הדין מלהתדיין בעניינה מחדש וזאת הגם שהעילה שונה מעילת התביעה הראשונה. התנאים לקיומו של השתק פלוגתא אינם מתקיימים בענייננו, משום שהפלוגתא העומדת להכרעה בתיק שלפנינו לא הוכרעה בהליך הקודם. לפיכך, אין התביעה הקודמת מקימה מעשה בית דין ואף טענת הנתבעת להיעדר יריבות אינה במקומה משאין חולק כי היא צד להסכם, שהתובע טוען להפרתו.
נפנה עתה לדון בתביעה לגופה. הכרעתנו נדרשת כאמור בשאלת עצם הפרת ההסכם בידי המועצה, וככל שכן – נפקותה של אותה הפרה והסעדים להם זכאי התובע בגין כך.
למקרא ההסכם, שהצדדים אינם חלוקים בדבר תוקפו (סע' 11 ו- 15 לתצהיר הגזבר וסע' 11 לסיכומי הנתבעת), עולה כי הסכמת התובע למחיקת תביעתו הקודמת היתה כנגד שתי התחייבויות שהנתבעת נטלה על עצמה, האחת – לשלם לתובע פיצוי בסך 27,000 ₪; והנוספת – להשיב את התובע לתפקידו במועצה, בתוך 6 חודשים ממועד חתימת ההסכם, בכפוף לאישורו של משרד הפנים.

נבחן להלן את משמעות התחייבויות הנתבעת כלפי התובע ועמידתה בהן.


באשר להתחייבות הראשונה – משאין מחלוקת כי הנתבעת הפרה את התחייבותה זו ואינה מכחישה את זכאות התובע לקבלת הסכום האמור – אנו קובעים כי התובע זכאי לאכיפת חלק זה בהסכם ולקבלת 27,000 ₪, בצירוף פיצויי ריבית והצמדה כדין ממועדי התשלום שנקבעו בהסכם הפשרה ועד למועד התשלום בפועל.
באשר להתחייבותה הנוספת של הנתבעת, להשיב את התובע לעבודתו – הרי שביחס לחלק זה של ההסכם, אין התובע מבקש סעד של אכיפה – השבתו לעבודה במועצה – אלא פיצוי בגין הנזק שנגרם לו לטענתו עקב המשא ומתן שנוהל עימו בחוסר תום לב ועקב "הטעייתו" על ידי הנתבעת וחתימתה על ההסכם, בעוד שלא היתה לה כוונה אמיתית לעמוד בו.
לאחר שמיעת העדויות ובחינת מכלול הראיות, עלתה בפנינו התמונה העובדתית שלהלן:
התחייבותה של הנתבעת באשר להשבת התובע לעבודתו במועצה הינה התחייבות מותנית, שכן נרשם במפורש בהסכם והתובע אף הודה בכך, כי השבתו לעבודה בתוך 6 חודשים ממועד החתימה על ההסכם הובטחה בכפוף לאישורו של משרד הפנים, וכך העיד התובע בפנינו בעניין זה (עמ' 15, ש' 3-10):

"ש. תאשר לי שאתה בעצמך במסגרת ההסכם הסכמת לעזוב את העבודה בנתבעת אלא אם כן יתקבל אישור ממשרד הפנים להחזרתך לעבודה?
ת. נכון.
ש. אתה בעצמך היית מודע לעובדה שיתכן ולא יתקבל אישור משרד הפנים ואתה לא תוחזר לעבודה?
ת. יש אפשרות אבל הייתי כמעט בטוח שאני חוזר לעבודה מסיבה אחת פשוטה. הייתי מנהל מחלקת רכש ונכנסתי במכרז ואני יודע שיש תקן לתפקיד."
נעיר, כי עדות התובע כי "נכנס במכרז" סותרת במפורש את עדותו הקודמת בתחילת חקירתו הנגדית לפיה לא נקלט לעבודתו במועצה באמצעות מכרז (מעמ' 10 ש' 29 עד עמ' 11, ש' 6).


האמור בהסכם מדבר בעד עצמו. מרגע שהסכימו הצדדים להעביר את סמכות האישור לקליטת התובע לעבודתו בחזרה לידי משרד הפנים, מבלי שצירפו את משרד הפנים כצד להסכם, הרי שההסכם לא מקנה לתובע זכות או "הבטחה" כלשהי, כלשון התובע, לשוב לעבודתו במועצה (סע' 14 בסיכומיו), אלא לכל היותר ניתן לראות בהתחייבות הנתבעת בהסכם כהתחייבות מנהלית לפנות למשרד הפנים במטרה לקבל את אישורו לנחיצות משרה לצורך השבת התובע לעבודתו בשירותה; זו אפוא ההתחייבות שנבחן להלן אם הנתבעת פעלה לפיה.
בעוד התובע טוען כי הנתבעת מעולם לא פנתה למשרד הפנים כמתחייב על פי ההסכם ולא ביקשה את התייחסותו לאפשרות השבת התובע לעבודתו (סע' 2.10 לתצהיר התובע), טוענת הנתבעת, כי פנייתה לממונים במשרד הפנים בדרישה להשבת התובע לעבודתו בשירותיה נענתה בסירוב, משלטענתה בעיקרי תנאי תכנית ההבראה שאושרה לנתבעת על ידי משרד הפנים היה תנאי שכלל פיטורי העובדים בהתאם לרשימה שנקבעה על פי קריטריונים אחידים, לרבות תנאי האוסר קבלתם של עובדים חדשים (סע' 14 לתצהיר הגזבר). יחד עם זאת, הנתבעת לא הציגה בפנינו כל מסמך המעיד על פנייתה למשרד הפנים בעניין התובע וטענה כי בשל שריפה שארעה במשרדיה בתחילת שנת 2007 ואובדן מסמכים רבים, אף אין באפשרותה לעשות זאת (סע' 12 לכתב ההגנה המתוקן).
לאחר שבחנו את טענות הצדדים ומכלול הראיות שבתיק, שוכנענו כי הנתבעת לא הוכיחה שפעלה בהתאם להתחייבותה בהסכם ולא הוכיחה כי פנתה כמתחייב לקבלת אישור משרד הפנים להשבת התובע לעבודתו. מסקנתנו נסמכת בעיקר על עדות גזבר הנתבעת, עליה נעמוד להלן.
בעוד בכתב הגנתה המתוקן (סע' 11) ובתצהיר הגזבר מטעמה (סע' 14) טענה הנתבעת כי פנתה בסמוך לאחר חתימתה על ההסכם לממונים במשרד הפנים, דרשה את התייחסותם והנחיותיהם לאמור בהסכם, אולם פנייתה נענתה בסירוב – כשנשאל גזבר המועצה בחקירתו הנגדית אודות אותה פנייה, כך היתה תשובתו (מעמ' 21, ש' 8 עד עמ' 22, ש' 21, ההדגשות לא במקור, מ.נ.ד.):

"ת. אני בעצמי פניתי בכללי למשרד הפנים לא רק לתובע, בכללי לגבי אפשרות של החזרת עובדים שפוטרו במסגרת תכנית הבראה ואני זוכר שהתשובה הייתה חד משמעית ללא אישור נחיצות משרה ומכרז מחדש, לא ניתן להחזיר. המועצה ביום 1/4/07 נשרפה כליל, והמסמכים שצירפתי לתצהירי שוחזרו מהמחשב. אז אין לי מסמכים המעידים על פניה ספציפית ביחס לתובע. אני גם לא יודע אם נעשתה פניה ספציפית ביחס אליו.
העד משיב לאב"ד:
אני לא יודע אם הייתה פניה ביחס לתובע. אני גם לא ביררתי אם נעשתה פניה כזו. אבל חד משמעית אני יודע שאי אפשר היה להחזיר עובדים. כשבית הדין שואל אותי מדוע נחתם ההסכם אם זה היה ידוע, אני משיב – שראש המועצה חתם. אני לא יודע מה היו כוונותיו של ראש המועצה. אולי בכלל לא הייתה לו כוונה להחזיר אותו ואולי משהו אחר. לשאלה מדוע לא זימנו את ראש המועצה לדיון היום אני משיב שהוא כבר לא מכהן."
המשך חקירה נגדית:
...
ש. אני אומרת לך שעד הבחירות המועצה לא פנתה לבקש אישור משרד הפנים להחזרת התובע לעבודה.
ת. ספציפית לו [כך במקור, מ.נ.ד]. היתה שאילתא כללית לגבי אפשרות להחזיר עובדים שפוטרו בתכנית הבראה, זה היה גם בעל פה וגם בכתב. זה היה בתחילת מרץ 2007 ולחץ על זה גם החשב מלווה."
...
"ש. גם אחרי הבחירות אחרי 2008 המועצה לא פנתה למשרד הפנים לקבל אישור בנוגע לתובע?
ת. ספציפית לא. לא פונים 20 פעם. החשב המלווה הבטיח לשאול מישהו בשם ישראל ממשרד הפנים, והוא צריך את האישור שלהם, וראש המועצה שאל אותו פעם אבל לא קיבלנו אישור ואני לא ראיתי מסמכים....
ש. אתה בקשר עם החשב המלווה?
ת. כן. בשיחות בינינו לפי בקשות של ראש המועצה בעקבות לחץ של התובע, פנה למשרד הפנים כדי לקבל אישור זה מה שהוא טוען אני לא ראיתי את הפנייה."
מעדות הגזבר התרשמנו כי הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה על פי ההסכם ולא פנתה כמתחייב למשרד הפנים לקבלת אישורו להשבת התובע לעבודתו, הגם שלכאורה תשובת משרד הפנים היתה ידועה לה מראש. איננו מקבלים את הטענה לפיה פנייה כללית למשרד הפנים די בה, שכן המקרה של התובע היה מקרה ייחודי, בו טען לפיטורים על רקע פוליטי ונחתם עימו ההסכם הנדון. בנסיבות אלו, חייב ההסכם את הנתבעת לפנות למשרד הפנים תוך פירוט נסיבות המקרה, על מנת שישקול לאורן אם יש מקום לאשר קליטתו מחדש לעבודה. לא הובאה בפנינו כל ראיה – בכתב או בעל פה - כי כך נעשה.


אף ניסיון הנתבעת לטעון כי ההסכם לא הבהיר על מי מוטלת החובה לפנות למשרד הפנים לקבלת האישור הנדרש, וכי לכאורה היעדר פניית התובע למשרד הפנים מלמדת על ויתורו על אפשרות השבתו לעבודה (סע' 14 לתצהיר הגזבר) – דינו להידחות. לשון ההסכם מלמדת, כי "המועצה" היא זו שהתחייבה להשיב את התובע לעבודתו, בכפוף לאישורו של משרד הפנים, ומשכך הדעת נותנת כי היא זו שאמורה היתה לדאוג לקבלת האישור הנדרש, עובדה המתיישבת עם הגיונם של הדברים, ועם עדות הגזבר בחקירתו הנגדית כי לו היה התובע פונה למשרד הפנים ".. אני לא יודע אם בכלל היו מתייחסים אליו." (עמ' 22, ש' 29-31).
מנגד, לנוכח האמור עולה, כי לתובע ניתנה במסגרת ההסכם התחייבות מנהלית של המועצה לפנות למשרד הפנים לקבלת אישור להשבתו לעבודה בשירותיה, כאשר משמעות ההתחייבות הינה כי ייתכן והיה מתקבל האישור והתובע שב לעבודתו, אך ייתכן גם שלא היה מתקבל האישור ובכך מסוכלת אפשרות השבת התובע לעבודתו – והתובע הסכים במפורש ליטול סיכון זה.
למעלה מן הצורך, נבהיר, כי גם אם היינו מקבלים את גרסת התובע לפיה "הייתי כמעט בטוח שאני חוזר לעבודה", "באם הייתי יודע שהנתבעת תפעל בצורה זו ותעשה כל שאל ידה שאני לא אמשיך בעבודה אצלה, לא הייתי חותם על הסכם הפשרה", וכי "לולא התחייבותה להשיבני לעבודה לא הייתי מוחק תביעתי" - גרסה שאינה מתיישבת עם מכלול הנסיבות שבתיק, הרי שמכל מקום המדובר בהבטחה שלטונית חסרת תוקף שניתנה בהיעדר סמכות, ולפיכך אינה מחייבת; היעדר הסמכות נלמד מכך שעסקינן בקבלת עובדים לעבודה ברשות מקומית, פעולה המחייבת הליך תקין וכדין, אשר אינה יכולה להיעשות על דעתו הבלעדית של ראש הרשות ו/או כל גורם אחר בה, והראיה לכך שאין המדובר ב"הבטחה" הינה הסיפא בהתחייבות הנתבעת הרשומה בהסכם לפיה, השבת התובע לעבודתו הינה "בכפוף לאישורו של משרד הפנים".

לאמור נוספת העובדה בה הודה התובע, לפיה אף לאחר בחירת ראש מועצה המזוהה עם השקפותיו הפוליטיות של התובע בחודש 12/2008, אותו ראש מועצה שבתקופת כהונתו נקלט התובע לעבודה, התובע לא הושב לעבודתו; כשנשאל התובע על כך בחקירתו הנגדית, תשובתו היתה כדלקמן (עמ' 14, ש' 13-16):
"קודם כל מצב המועצה לא יודע מי יודע מה, וגם לא מחזירים עובדים. ביקשתי ממנו (מראש המועצה החדש) והוא אמר בפירוש שלא קולטים עובדים. לשאלתך למה לא קולטים עובדים אני משיב – שאולי בגלל תכנית ההבראה."


מסיכום הדברים עד כה, עולה כי על יסוד המפורט לעיל, מסקנתנו הינה כי חרף התחייבות הנתבעת בהסכם עליו חתמה מיוזמתה לפנות למשרד הפנים לבקשת אישור להשבת התובע לעבודתו בשירותיה, היא לא פעלה על פי התחייבותה, ככל הנראה משידעה מראש כי פנייתה תיענה בסירוב. להלן נעמוד על הסעד הראוי בגין התנהלות זו.

הסעד הראוי


כאמור, התובע לא ביקש לאכוף את ההסכם, או לבטלו. התובע עתר כי ייפסקו לו פיצויים המעמידים אותו במקום בו היה עומד לו היה חוזר לעבודתו במועצה. כבר קבענו לעיל, כי לא ניתנה לתובע התחייבות להחזירו לעבודה, אלא לכל היותר התחייבות לבקש אישור לכך ממשרד הפנים. משכך, לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים ולמכלול הראיות שהובאו בפנינו, הגענו לידי מסקנה כי התנהלות הנתבעת בנסיבות העניין מצדיקה אמנם פיצוי בגין הפרת ההסכם, אך לא כפי שנתבע, כפי שנפרט להלן.




מחד, עומדת לנגד עינינו העובדה לפיה ההסכם להחזרת התובע לעבודה הינו בגדר "הסכם מותנה", שכן הובהר בו במפורש כי השבת התובע לעבודתו במועצה אינה ודאית ומוחלטת, אלא כרוכה באישורו של משרד הפנים. התנהלות זו מצד התובע מצביעה על כך שהוא כלכל את מהלכיו וצעדיו באופן מודע והחליט לחתום על ההסכם, כאשר ידע בבירור כי חזרתו לעבודה הינה בגדר אפשרות בלבד. מכאן שאיננו מקבלים את טענת "ההסתמכות" של התובע על שובו הוודאי לעבודה וממילא שלא ניתן לקבוע כי לו היתה המועצה מקיימת את חלקה בהסכם, היה התובע חוזר לעבודתו. זאת ועוד, מהראיות והעובדות שהובאו בפנינו לא שוכנענו בגרסת התובע כי הוטעה על ידי הנתבעת בשלב הקודם לחתימתו על ההסכם (סע' 6 לסיכומי התובע) בכך שהסתמך על "הבטחת" הנתבעת להשיבו לעבודתו, שכן הבטחה כזו לא ניתנה לתובע כלל. נעיר בהקשר זה, כי התובע לא עתר לביטול ההסכם נוכח ההטעיה הנטענת, כפי שמתיר לו סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן – חוק החוזים), אף לא תבע השבתו לעבודה, אלא הגיש תביעה לפיצוי כספי בלבד, בחלוף כשלוש שנים לאחר מועד חתימתו על ההסכם. עובדה זו מחזקת את מסקנתנו לפיה לא הייתה הטעיה בהתקשרות התובע בהסכם.
מאידך, לא רק שהנתבעת לא פנתה בעניינו המסוים של התובע למשרד הפנים כפי שהתחייבה בהסכם, אלא שבמעמד חתימתה על אותו הסכם, היא ידעה (וודאי צריכה היתה לדעת) כי לא ניתן יהיה להשיב את התובע לעבודתו במועצה נוכח תנאי תכנית ההבראה, וחרף זאת היא בחרה להתחייב כאמור. התנהלות זו מצד הנתבעת אינה ראויה והיא אף עולה כדי ניהול משא ומשא בחוסר תום לב בניגוד להוראת סעיף 12 לחוק החוזים, כאשר השפעת התחייבות זו מצד הנתבעת על תוצאות המשא ומתן בינה לבין התובע לסיום ההליך הקודם, נלמדת מהפער המהותי בין הסכום המופיע בטיוטה הראשונה, לפיה כנגד קבלת סכום כולל בסך 125,000 ₪ ללא התחייבות להשבה לעבודה התובע היה מוכן למחוק את תביעתו הקודמת, לבין לשון ההסכם, לפיו כנגד קבלת הסך של 27,000 ₪ והתחייבות להשבה מותנית לעבודה – התובע הסכים למחיקת תביעתו הקודמת.


יחד עם זאת, נתנו דעתנו לכך כי התובע מתוקף עבודתו היה מעורה בנעשה בנתבעת ומתוקף היותו מיוצג בהליך הקודם ידע על קיומה של תכנית ההבראה, שלטענת הנתבעת בהליך הקודם התובע אף פוטר במסגרתה (וראה בחקירת התובע, עמ' 11, ש' 17 ואילך), ולפיכך חזקה כי ידע על מניעה אפשרית וממשית מקבלתו לעבודה.


לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים שלעיל ומשהגענו לידי מסקנה כי המדובר לכל היותר בהפרת התחייבות מנהלית מצד הנתבעת לפנות למשרד הפנים לקבלת אישור להשבת התובע לעבודה, עת הראיות מלמדות כי בכל מקרה הפנייה למשרד הפנים לא היתה משנה את הנסיבות בפועל וניתן להניח כי לא היה מתקבל אישור להשבת התובע לעבודתו נוכח תנאי תכנית ההבראה (עמ' 14, ש' 13-16) – האיזון בין כל שיקולים אלה מצדיק פיצוי חד פעמי, שלא מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970, כי אם מכוח הפרת חובת הנתבעת לפעול בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן לקראת חתימת ההסכם (סע' 12(ב) לחוק החוזים).
בנסיבות האמורות, אנו פוסקים כי הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בגובה 2 משכורות, ובסך 18,000 ₪.
באשר לטענת התובע לפיצוי נוסף בגין עוגמת נפש, איננו מוצאים לנכון לפסוק כל פיצוי נוסף מעבר לנפסק לתובע לעיל, באשר לדידנו הסכומים שפסקנו לעיל, לרבות הפרשי הריבית וההצמדה שנוספו על סכום הפיצוי המוסכם, שלא שולם במועד, מביאים לכדי מיצוי את זכויותיו של התובע כנובע מהפרת ההסכם.

סוף דבר


על יסוד כל המפורט לעיל, על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים שלהלן:
27,000 ₪, כמתחייב על פי ההסכם, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה החל מיום 1.2.2007 ועד למועד התשלום בפועל;
פיצוי נוסף בסך 18,000 ₪.
כמו-כן, תישא הנתבעת בהוצאות המשפט של התובע לרבות שכר טרחת ב"כ בסך של 6,000 ₪.
כל הסכומים שצוינו לעיל ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
זכות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הפרת חוזה

  2. הפרת חוזה מכר

  3. הפרת הסכם סולחה

  4. הפרת חוזה פרסום

  5. הפרת חוזה נמשכת

  6. הפרת הסכם שותפות

  7. הפרת הסכמה דיונית

  8. הפרת חוזה מכר מגרש

  9. הפרת הסכם רכישת משק

  10. מה נחשב להפרת חוזה ?

  11. עורך דין הפרת חוזה

  12. הפרת הסכם בין שכנים

  13. הפרת חוזה עם אדריכל

  14. הפרת הסכם שיפוץ דירה

  15. הפרת הסכם פתיחת חנות

  16. השלכות של הפרת חוזה

  17. הפרת הסכם הסעת עובדים

  18. הפרת הסכם בהליך משפטי

  19. הפרת הסכם קואליציוני

  20. ארכה לתיקון הפרת חוזה

  21. הפרת הסכם חלוקת רווחים

  22. הפרת חוזה שירותי הגירה

  23. פיצוי חלקי על הפרת חוזה

  24. הפרת חוזה פירוק שותפות

  25. תביעה בגין הפרת הסכם הפצה

  26. הפרת חוזה מכר דירה בחדרה

  27. הפרת הסכם הלוואה עם הבנק

  28. הפרת חוזה תוכנית טלוויזיה

  29. כפל פיצוי בגין הפרת חוזה

  30. פיצוי ציפייה על הפרת חוזה

  31. הפרת הסכם עקב הפסקת מימון

  32. הפרת הסכם פשרה בתשלום שכר

  33. הפרת הסכם בניה עצמית במגרש

  34. הפרת הסכם שיתוף פעולה עסקי

  35. תביעה על הפרת הסכם שותפות

  36. הפרת הסכם להקמת מפעל בטון

  37. הפרת הסכם עקב אי תשלום מס שבח

  38. הפרת חוזה להובלה ימית - ערעור

  39. התיישנות תביעה בגין הפרת הסכם

  40. הוכחת גובה הנזק בגין הפרת הסכם

  41. תביעה בגין הפרת הסכם קונסיגנציה

  42. הפרת חוזה לא תמיד תגרום לביטול החוזה

  43. הפרת הסכם לביצוע עבודות זיפות גג

  44. תביעה בגין הפרת הסכם עבודות הריסה

  45. הפרת הסכם להצבת מכונות אוטומטיות

  46. שיפוי מחברת ביטוח בגין הפרת חוזה

  47. בוררות בעניין הפרת חוזה מכר דירה

  48. הפרת הסכם פשרה - ביזיון בית המשפט

  49. תביעה נגד ועד הורים בגין הפרת הסכם

  50. הפרת חוזה לתקופה קצובה של עובד בכיר

  51. פיצויים ללא הוכחת נזק בשל הפרת חוזה

  52. הפרת הסכם למכירת רכב שנכרת בין הצדדים

  53. הפרת הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין

  54. היתר המצאה לחו''ל עקב הפרת חוזה בישראל

  55. הפרת הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין

  56. האם אי עמידה בתנאי מכרז מהווה הפרת חוזה ?

  57. הפרת הסכם לרכישת דירה בגין אי רישום זכויות

  58. הפרת הסכם שותפים בקליניקה לרפואה אלטרנטיבית

  59. תביעה לתשלום פיצויים בטענת הפרת הסכם לרכישת חול

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון