מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא הקמת עסק בשמורת טבע ללא היתר: מבוא לפני תביעה לסילוק יד שהגישה התובעת מדינת ישראל. תמצית טענות הצדדים מכתב התביעה עולה, כי בכל המועדים הרלוונטיים הייתה התובעת הבעלים ובעלת הזכויות במקרקעין הידועים בחלקה 79 בגוש 201000 בשמורת הטבע יהודייה (להלן: "המקרקעין"). התובעת טוענת, כי הנתבע הינו מסיג גבול ומחזיק במקרקעין ללא היתר. לטענתה, הנתבע הסיג את גבולה ופלש למקרקעין עת הקים בהם קיוסק קבוע מבלי שקיבל היתר ממנה או מי מטעמה. לאחר שהתגלה לה דבר הסגת הגבול, פנתה לנתבע, בכתב ביום 4.1.09, בדרישה, כי יסלק ידו מהמקרקעין. בהמשך שלח לה הנתבע מכתב ממנו עולה בבירור, כי הוא לא פנה אליה ולא קיבל הסכמתה לשימושו במקרקעין. במכתבו טוען הנתבע, כי אישורים אשר ניתנו לו על ידי רשות שמורות הטבע והמועצה האזורית גולן ניתנו תוך התעלמות מוחלטת ממנה. התובעת טוענת, כי ביום 1.9.09 פנה אליה בא כוח הנתבע וטען, כי הנתבע קיבל מהתובעת רשות להחזיק ולהפעיל קיוסק במקרקעין. טענה אשר עומדת בסתירה לאמור במכתבו של הנתבע. התובעת טוענת, כי על אף התראותיה, הנתבע לא פינה את המקרקעין והוא ממשיך להסיג את גבולה. התובעת עותרת, כי בית המשפט יורה לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין ולפנות מהם מחוברים ו/או מיטלטלין. כן עותרת, לצו מניעה קבוע אשר יורה לנתבע להימנע מלהיכנס למקרקעין ו/או לעשות בהם שימוש ו/או כל פעולה אחרת. בנוסף עתרה, כי יינתן לה היתר לפיצול סעדים כך שיהיה בידה להגיש תביעה כספית לדמי שימוש ראויים. הנתבע מכחיש את הטענה לפיה המקרקעין הינם שמורת טבע מוכרזת. לטענתו, הוא הפעיל במקום עסק במשך שנים והונפק לו רישיון כדין. הנתבע טוען, כי התובעת הייתה מודעת לשימוש אשר עשה במקרקעין והתנהגותה מלמדת על הסכמתה לשימוש האמור. לטענתו, הוא הסתמך על הרשות אשר ניתנה לו ובעקבות הסתמכותו שינה מצבו לרעה תוך שהשקיע בפיתוח העסק ובהחזקת המקרקעין. הנתבע טוען, כי הוא מעולם לא נדרש לסלק ידו מהמקרקעין. לטענתו, התובעת ידעה שהוא מחזיק במקרקעין והסכימה לכך ואין לקבל טענתה לפיה גילתה שהוא מחזיק במקרקעין. הנתבע טוען עוד, כי אין ממש בטענה לפיה הוא הודה שהוא פלש למקרקעין או שהוא מחזיק בהם שלא בזכות ואין ממש בטענה לפיה הוא מסיג גבול. הראיות מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות ראשית של מר יובל כהן (להלן: "כהן")- המשמש כמפקח מטעם מנהל מקרקעי ישראל במקרקעין נשוא התובענה. מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות ראשית של הנתבע. הנתבע וכהן נחקרו על האמור בתצהיריהם. בנוסף הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות אין מחלוקת, כי התובעת הינה בעלת המקרקעין נשוא התובענה. בנוסף, אין מחלוקת, כי הנתבע עושה שימוש במקרקעין וכי הוא הקים עליהם קיוסק. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לשאלה האם יש לנתבע היתר לעשות את השימוש אשר הוא עושה במקרקעין ובאשר לזכות התובעת לפנות את הנתבע מהמקרקעין נשוא התובענה. חוק המקרקעין תשכ"ט- 1969 קובע, כי ניתן לרכוש חמש זכויות במקרקעין: בעלות, שכירות, משכנתא, זיקת הנאה וזכות קדימה. עוד קובע החוק, כי כל עסקה במקרקעין טעונה רישום (סעיף 7 לחוק). מנסח טאבו אשר צורף לכתב התביעה עולה, כי התובעת הינה בעלת המקרקעין וכי אין לנתבע זכות קניינית במקרקעין נשוא התובענה. במסגרת כתב הגנתו ובתצהיר מטעמו טען הנתבע, כי הוא מחזיק במקרקעין במשך שנים בידיעת התובעת ובהסכמתה על דרך של התנהגות. אדם אשר אינו בעל זכות קניינית במקרקעין אולם הוא מחזיק בהם בפועל במשך שנים רבות, בהסכמת בעלי המקרקעין, הינו בר רשות. בעל מקרקעין יכול ליתן לאדם רישיון לעשות שימוש במקרקעין. מתן רישיון כאמור יכול להיעשות במפורש או מכללא. הנתבע לא טען ובוודאי שלא הוכיח, כי התובעת נתנה לו היתר מפורש לעשות שימוש במקרקעין נשוא התובענה או, כי נכרת בינו לבין התובעת הסכם באשר לשימוש אשר הוא עושה במקרקעין. במסגרת כתב ההגנה טען הנתבע, כי התובעת ידעה שהוא מחזיק במקרקעין והסכימה לכך, על דרך של התנהגות. הנה כי כן, במסגרת כתב הגנתו טען הנתבע, כי התובעת ידעה שהוא מחזיק במקרקעין, הסכימה לכך ולא דרשה, כי יסלק ידו מהם. הנתבע טען, כי אין ממש בטענת התובעת המופיעה בכתב התביעה ולפיה בתחילת 2009 נודע למפקח מטעם התובעת שהנתבע מסיג את גבולה של התובעת. כאמור, הנתבע לא טען, כי ניתן לו היתר מפורש על ידי התובעת לעשות שימוש במקרקעין. טענתו, הינה, כי התובעת הייתה מודעת לשימוש, כי היא הסכימה לו ולא עשתה דבר בכדי לפנותו. טענתו של הנתבע הינה למעשה, כי ניתנה לו הסכמה מכללא לעשות שימוש במקרקעין. אין מחלוקת, כי צד יכול לקבל רשות לעשות שימוש במקרקעין על פי הסכם מפורש או על פי הסכם מכללא. בע"א 242/72 אליהו חדד נ' רסקו בע"מ פ"ד כח(2), 535 נקבע, כי מתן רשות לשימוש במקרקעין אינו חייב להיעשות במילים מפורשות. בפסק הדין האמור צוין, כי הרשות יכולה להינתן על ידי הודאה בשתיקה, אשר מעידה על השלמתו של בעל המקרקעין עם המעשה. הסכמה מכללא הינה הסכמה המשתמעת מהתנהגות בעל המקרקעין. מקום בו הזכות לעשות שימוש במקרקעין לא עוגנה בחוזה ניתן ללמוד על קיומה מהתנהגות בעל המקרקעין ומכך שלא הביע מחאה באשר לשימוש שנעשה במקרקעין בבעלותו. משך הזמן בו נעשה שימוש במקרקעין ואשר במהלכו לא הביע בעל המקרקעין התנגדותו לשימוש יש בו בכדי ללמד על הסכמתו לשימוש (ראה לעניין זה (ע"א 32/77 אליאסף טבולצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש חסידים, פד"י לא (3) 210 ונ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מ"ה, 57). בפסיקה נקבע, כי אורך הזמן בו נמנע בעל הנכס מלנקוט באמצעים לשם סילוק ידו של מסיג הגבול יכול, יחד עם נסיבות נוספות, להעיד על הסכמתו בדיעבד ועל כך שהוא השלים עם נוכחות פלוני במקרקעין שלו. משכך הרי שאותו פלוני חדל מלהיות מסיג גבול והפך לבר רשות (בג"צ 45/71 אריה קרושבסקי נ' עיריית תל אביב- יפו פ"ד כה(1), 797. במסגרת כתב התביעה טענה התובעת, כי ביום 4.1.09 היא שלחה מכתב לנתבע לאחר שנודע לה על שהוא מסיג את גבולה. אין מחלוקת, כי הנתבע עשה שימוש במקרקעין האמורים מספר שנים בטרם פנתה אליו התובעת בדרישה, כי יסלק ידו מהמקרקעין. המחלוקת הינה בשאלה, האם התובעת הייתה מודעת לשימוש אשר הנתבע עשה במקרקעין נשוא התובענה והאם העובדה שהיא לא פעלה בנדון עד לשנת 2009 מלמדת על הסכמה מכללא כך שהנתבע הינו בר רשות במקרקעין. במסגרת תצהירו טען כהן, כי מבדיקה שערך בינואר 2009 עלה, כי הנתבע מסיג את גבול התובעת (ת/1 סעיף 5). כהן העיד, כי הוא עובד כפקח משנת 2002 ומשנת 2002 עבד כפקח בין היתר באזור הרלוונטי. כהן נשאל, האם ראה את הקיוסק אשר נמצא במקרקעין כבר בשנת 2003 והשיב, כי לאורך השנים של הפיקוח הוא ראה את הקיוסק (עמ' 3 ש' 23-28). נטען בפניו, כי מעדותו עולה שהאמור בסעיף 5 לתצהירו, לפיו מבדיקה אשר הוא ערך בינואר 2009 עלה שהנתבע מסיג את גבול התובעת, אינו נכון וכי למעשה הוא ידע שהנתבע מחזיק במקרקעין הרבה קודם לכן. כהן שלל טענה זו וטען, כי הוא מכיר מבנים רבים בשטח שהוא מפקח עליו וכי ב- 2009 הוא בדק. כהן אישר, כי ראה את המבנה קודם לכן אולם לא בדק האם מותר לו להיות שם אם לאו. כהן נשאל האם היה אדיש לשאלה והשיב בשלילה וטען, כי יש לו סדרי עבודה והוא עובד בהתאם לדחיפות ועם הזמן בודק כל מבנה שנראה לו שאין לו עסקה עם המנהל (עמ' 4 ש' 1-12). כהן העיד, כי לפניו עבד מר אריאל שריר כמפקח בגזרה הרלוונטית. לטענתו, שריר לא אמר לו דבר לגבי המבנה בו עסקינן. הוא נשאל, האם שריר עשה לו חפיפה והשיב, כי עשה לו חפיפה בדרום רמת הגולן. כהן נשאל, האם שריר עשה לו חפיפה במקרקעין נשוא התובענה והשיב, כי בחפיפה מסתובבים בכל שטח, מתחילים להכיר מאחזי משק, מנהלי שמורות, ראשי מועצות ונקודות שהמפקח יודע שהן בעייתיות. לטענתו, הוא יודע על עשרות מקרים אשר לגביהם הוא לא קיבל דיווח והוא מצא אותם (עמ' 4 ש' 13-24). בהמשך אישר כהן, כי הוא לא קיבל דיווח לפיו אין הרשאה לגבי הקיוסק בו עסקינן (עמ' 4 ש' 25-26). כאמור לעיל, ניתן לקבוע, כי קיימת רשות מכללא במקרים בהם מהתנהגות בעל המקרקעין ניתן ללמוד על הסכמתו ורשותו לשימוש אותו עושה פלוני בנכס. כאשר בעל מקרקעין מודע לשימוש שנעשה במקרקעין שלו ואינו עושה דבר כדי למנוע את שימושו של פלוני במקרקעין בבעלותו ואינו מביע מחאה על השימוש האמור על אף שניתן היה לצפות, כי יביע התנגדותו הרי שניתן ללמוד מכך, כי ניתנה הסכמתו, מכללא, כי פלוני יעשה שימוש במקרקעין. מנהל מקרקעי ישראל אחראי על שטחים נרחבים במדינת ישראל. ברי, כי אין בידו להיות מודע בכל רגע נתון לפלישה לקרקעות עליהן הוא אחראי ולפעול להפסקת פלישה זו. יש להביא עובדה זו בחשבון עת בודקים האם יש בשתיקת המינהל באשר לפלישה למקרקעין בכדי ללמד על מתן הסכמה מכללא. לא בכל מקרה בו מתנהל המינהל בעצלתיים בטיפולו במקרקעין עליהם מופקד ובנקיטת צעדים נגד פולשים יש להסיק, כי ניתנה הסכמה מכללא לפלוני לעשות שימוש במקרקעין. קביעה, כי שתיקתו של מנהל מקרקעי ישראל מלמדת על הסכמה מכללא תעודד פלישה למקרקעי ציבור. תופעה אשר ראוי להילחם בה. עדותו של כהן באשר לאופן עבודתו אמינה ומהימנה בעיניי. סבורני, כי אין בעובדה שכהן ראה את הקיוסק אשר הפעיל הנתבע לפני שנת 2009 בכדי ללמד שהיה מודע לכך שהנתבע מסיג את גבולה של התובעת. כאמור הסכמה מכללא נלמדת מהתנהגות בעל מקרקעין אשר אינו עושה דבר בכדי למנוע את שימושו של פלוני במקרקעין הנמצאים בבעלותו על אף שניתן היה לצפות, כי יביע התנגדותו. עדותו של כהן לפיה ראה את הקיוסק אולם לא היה מודע לכך שהנתבע מסיג את גבולה של התובעת אמינה ומהימנה בעיניי. בנסיבות אלו, לא היה מקום לצפות שהתובעת תביע התנגדותה לשימושו של הנתבע במקרקעין, עד לשנת 2009 אז נודע לה, כי הנתבע מסיג את גבולה. לפיכך, העובדה שרק בשנת 2009 פנתה התובעת לנתבע בדרישה, כי יסלק ידו מהמקרקעין אין בה בכדי ללמד, כי ניתן לנתבע היתר מכללא לעשות שימוש במקרקעין נשוא התובענה. לפיכך, אני קובעת, כי לא הוכח לי שהתובעת נתנה לנתבע היתר מכללא לעשות שימוש במקרקעין נשוא התובענה. זכות הקניין הינה זכות יסוד אשר עוגנה בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולפיכך בית המשפט לא ימהר לקבוע, כי יש לפלוני זכויות והטבות בנכס של אחר. בנסיבות אלו, בית המשפט יקבע, כי פלוני הינו בר רשות רק במקרים מיוחדים המצדיקים זאת. קביעה, כי פלוני הינו בר רשות על סמך הסכמה מכללא צריכה להיעשות אף בזהירות רבה יתר שכן בעל המקרקעין לא הביע הסכמה מפורשת למתן ההיתר. אוסיף ואומר, כי אף אם הייתה מתקבלת טענת הנתבע לפיה ניתנה לו רשות מכללא לעשות שימוש במקרקעין נשוא התובענה הרי שלא די בכך בכדי ללמד, כי התובעת אינה זכאית לסעד המבוקש על ידה במסגרת התביעה שלפניי. באשר למשך התקופה אשר במסגרתה מורשה בר רשות לעשות שימוש במקרקעין קיימות שתי אפשרויות. אפשרות אחת הינה שעסקינן ברישיון הדיר. במקרה כאמור, הרישיון ניתן לביטול בכל עת והוא בטל במקרה שבעל המקרקעין גילה דעתו לפיה אין ברצונו להמשיך ולהעניק לפלוני את הרישיון. האפשרות השנייה הינה, כי מדובר ברישיון בלתי הדיר. רישיון בלתי הדיר הינו רישיון קבוע אשר בעל המקרקעין אינו יכול לחזור ממנו. אין מחלוקת, כי לסיווג רישיון כרישיון בלתי הדיר ישנה משמעות רבה ומרחיקת לכת על בעל המקרקעין וזכויותיו במקרקעין. בנסיבות אלו, רק במקרים חריגים יקבע, כי רישיון הינו רישיון בלתי הדיר. קביעה לפיה עסקינן ברישיון בלתי הדיר נעשית, בדרך כלל, מקום בו המחזיק מוכיח, כי הסתמך בתום לב על הבטחה או התחייבות ספציפיים אשר הוא קיבל מבעל המקרקעין לפיהן יהיה בידו להחזיק במקרקעין לעד. הנה כי כן, לאור משמעות הקביעה, כי עסקינן בזכות בלתי הדירה הרי שבית המשפט יקבל טענה כאמור במקרים מיוחדים בלבד. המקרה שלפניי אינו מקרה כאמור. רשות מכללא מהווה הגנה מפני תביעה בגין הסגת גבול ואין בה בכדי להעניק זכות במקרקעין. עסקינן ברשות ללא תמורה אשר מתחדשת מרגע לרגע עד אשר בעל המקרקעין פועל לשם סילוקו של פלוני מהמקרקעין. רשות כאמור, אין בה בכדי למנוע מבעל המקרקעין לסיימה על ידי גילוי דעתו, כי הוא אינו מוכן להמשיך אותה. לפיכך, אם הייתה מתקבלת טענת הנתבע לפיה התובעת הייתה מודעת לשימוש אשר הוא עשה במקרקעין במשך שנים רבות ולא עשתה דבר בנדון עד אשר פנתה אליו בשנת 2009 ואם הייתה מתקבלת טענתו לפיה התנהלות התובעת מלמדת על מתן הסכמה מכללא לשימושו במקרקעין הרי שלכל היותר יש לקבוע, כי עסקינן ברישיון הדיר. בנסיבות אלו, הרי שהרישיון האמור הסתיים עת דרשה התובעת, כי הנתבע יסלק ידו מהמקרקעין שעה שפנתה אליו במכתבה מינואר 2009. במסגרת כתב הגנתו טען הנתבע, כי הוא הסתמך על הרשות אשר ניתנה לו ומכוח הסתמכותו שינה מצבו לרעה תוך שהוא משקיע בפיתוח העסק ובהחזקת המקרקעין ממרצו ומהונו (סעיף 4 (ג)). במסגרת תצהירו טען הנתבע, כי הוא השקיע בבניית מוניטין והעריך את המוניטין שלו בסך של 300,000 ₪. לטענתו, אם יפנו אותו מהמקרקעין הרי שהוא שינה מצבו לרעה על סמך הרשות אשר ניתנה לו (נ/1 סעיף 11). כאשר נסיבות המקרה מלמדות, כי פלוני הסתמך על ציפייה אשר יצר אצלו בעל המקרקעין בהתנהגותו הפאסיבית ובשל כך השקיע בנכס הרי שבית המשפט יכול להתנות את ביטול הרשות בתשלום פיצויים לפלוני בגין השקעתו האמורה (ע"א 32/77 אליאסף טבולצקי נ' בית הכנסת ובית מדרש חסידים, פד"י לא (3) 210). בעניין זה אציין, בכתב הגנתו טען הנתבע, כי השקיע בפיתוח העסק והחזקת המקרקעין ושינה מצבו לרעה אולם לא העלה טענה כלשהי באשר להשקעתו בבניית מוניטין, אליה התייחס בתצהירו. במהלך עדותו נשאל הנתבע מדוע לא צירף חוות דעת מקצועית בנוגע לטענתו באשר לבניית המוניטין והשיב, כי זה עדיין לא רלוונטי ואם יינתן פסק דין לטובתו הוא יגיש. הנתבע טען, כי בפועל הוא השקיע כספים. נטען בפניו, כי הוא טען שמגיע לו פיצוי בסך 300,000 בגין מוניטין והוא נשאל האם הוא איש עסקים מצליח והשיב, כי היה מצליח אלמלא רשות שמורות הטבע הגישה נגדו תיק שיקרי. הנתבע אישר, כי כתוצאה מכך הוא הגיע לפשיטת רגל (עמ' 13 ש' 31, עמ' 14 ש' 1-7). הנה כי כן, הנתבע לא העלה במסגרת כתב הגנתו טענה באשר להשקעתו לשם בניית מוניטין. כמו כן, הנתבע לא הוכיח טענתו באשר למוניטין האמור ואף טען, כי טענה זו אינה רלוונטית לתובענה בה עסקינן. לא זו אף זו, עדות הנתבע באשר למצבו הפיננסי אינה עולה בקנה אחד עם טענתו באשר למוניטין אשר הוא צבר לגרסתו ואשר בגינו הוא טוען, כי הוא זכאי לפיצוי ככל שיסולק מהמקרקעין. טענת הנתבע באשר לשינוי מצבו לרעה בשל הסתמכותו על הרשות אשר ניתנה לו, לטענתו, לא הוכחה. הנה כי כן, אף אם הייתה מתקבלת טענת הנתבע לפיה שתיקת התובעת לאורך השנים אשר במהלכן הוא עשה שימוש במקרקעין נשוא התובענה מלמדת על הסכמתה לשימוש האמור הרי שבידה להפסיק שימוש זה בכל שלב בו היא חפצה לעשות כן. אין מחלוקת, כי בתחילת שנת 2009 הביעה התובעת את חוסר הסכמתה לשימושו של הנתבע במקרקעין בהם עסקינן. לכתב התביעה צירפה התובעת מכתבים אשר נשלחו לנתבע ב- 4.1.09 וב- 30.7.09 ומהם עולה בבירור, כי התובעת דורשת שהנתבע יסלק ידו מהמקרקעין. אין מחלוקת, כי הנתבע קיבל את המכתבים האמורים ואף שלח מכתב תשובה. כן אין מחלוקת, כי בשנת 2009 הביעה התובעת בצורה מפורשת וחד משמעית, כי היא אינה מסכימה שהנתבע יעשה שימוש במקרקעין נשוא התובענה. אף אם קודם לכן ניתן היה לטעון, כי התובעת הסכימה, מכללא, לשימושו של הנתבע במקרקעין הרי שמהרגע בו היא דרשה שהנתבע יסלק ידו מהמקרקעין אין לראותו עוד כבר רשות בהם. במסגרת כתב הגנתו טען הנתבע, כי הונפק לו רישיון עסק כדין לשם הפעלת עסק במקרקעין (סעיף 4(א)). במסגרת תצהירו טען הנתבע, כי קיבל את אישורה של רשות שמורות הטבע להצבת המבנה לשם ניהול הקיוסק במקום (נ/1 סעיף 4). לטענתו, הוא ביקש את אישורה של רשות שמורות הטבע לאחר שפנה למועצה בבקשה לקבל אישור לפתיחת קיוסק במקום והיא הפנתה אותו לרשות שמורות הטבע לקבלת הסכמתה (נ/1 סעיף 3). במסגרת סיכומיה טענת התובעת, כי טענת הנתבע לפיה הוא הסתמך על הרשות אשר העניקה לו, לטענתו, רשות שמורות הטבע והגנים מהווה הרחבת חזית אסורה. מעיון בכתב ההגנה עולה, כי הנתבע לא התייחס לרשות שמורות הטבע והגנים ולאישור אשר ניתן לו על ידה, לגרסתו. תחת זאת הנתבע טען, כאמור לעיל, כי לעסק אשר הפעיל במקרקעין הונפק רישיון עסק כדין. בנסיבות אלו, מקובלת עליי טענת התובעת לפיה טענת הנתבע באשר לאישור אשר ניתן לו על ידי רשות שמורות הטבע והגנים מהווה הרחבת חזית אסורה. יתרה מזאת, אף אם הייתה מתקבלת טענת הנתבע לפיה ניתן לו אישור כאמור הרי שלא היה בכך בכדי להועיל לו בתביעה בה עסקינן, כפי שיפורט. כהן נשאל, האם היה לקיוסק רישיון עסק והשיב, כי אינו זוכר. הוא נשאל, האם בדק אם יש לקיוסק רישיון והשיב בשלילה. לטענתו, זה לא מעניין אותו (עמ' 9 ש' 32, עמ' 10 ש' 1-3). נטען בפניו, כי לצורך הוצאת רישיון עסק צריך להביא חתימה של בעל הזכות במקרקעין ומי שחתימתו התבקשה לצורך העניין הייתה רשות שמורות הטבע והגנים. בתגובה טען כהן, כי צריך לשאול את המועצה איך היא נותנת אישור על הדבר הזה (עמ' 10 ש' 4-6). ברי, כי אין בעובדה שהמועצה האזורית הנפיקה לנתבע רישיון עסק כדי ללמד, כי הוא קיבל היתר לעשות שימוש במקרקעין מבעל המקרקעין. אין בעובדה שניתן רישיון עסק על סמך חתימתה של רשות שמורות הטבע והגנים כדי להוכיח, כי היא הייתה הגורם אשר היה מוסמך להתיר לנתבע לעשות שימוש במקרקעין. בנוסף, אין מחלוקת, כי אישור כאמור בוודאי שאינו יכול ללמד על הסכמה לשימוש בלתי מוגבל בזמן במקרקעין ואין בו כדי ללמד שהתובעת, שהינה בעלת המקרקעין, אינה זכאית לדרוש, כי הנתבע יסלק ידו מהמקרקעין. כהן אישר, כי יש הסכמה של המינהל לכך שמי שמחזיק בשמורה זו רשות שמורות הטבע והגנים. נטען בפניו, כי מכך עולה, כי זכות החזקה לא קנויה למינהל מקרקעי אלא לרשות אחרת והוא השיב, כי זה לא מדויק. לטענתו, המינהל משכיר את השטח ועושה עסקה עם רשות שמורות הטבע על מנת שהיא תחזיק כשמורת טבע ותעשה את כל מה שמוגדר לה בהסכם אשר נכרת בין המנהל לרשות שמורות הטבע (עמ' 5 ש' 13-31). כהן העיד, כי ישנו הסכם לפיו שמורת הטבע חוכרת או מקבלת ברשות ומחזיקה את המקרקעין. כהן נשאל מדוע ההסכם לא צורף לתצהירו והשיב, כי מבדיקה שנערכה עולה, כי הקיוסק נמצא מחוץ לגבול ההקצאה של שמורות הטבע (עמ' 6 ש' 1-5). כהן אישר שהוא לא ראה את ההסכם בין רשות שמורות הטבע לבין המינהל (עמ' 8 ש' 15-16). כהן נשאל, האם השטח בו נמצא הקיוסק מוחזק על ידי רשות שמורות הטבע והגנים בהרשאה של מינהל מקרקעי ישראל והשיב, כי ההקצאה של שמורות הטבע אמורה להיות על פי ההכרזה של שמורת טבע. לטענתו, מבירור שעשה עם רשות שמורות הטבע ועם המנהל עולה שהקיוסק נמצא מחוץ להקצאה של רשות שמורות הטבע. נטען בפניו, כי מכך עולה, כי גם הבוטקה והמבנים של השמורה הם מחוץ להרשאה של רשות שמורות הטבע. כהן שלל טענה זו וטען, כי בא כוחו של הנתבע מערבב שני שטחים שלא קשורים (עמ' 7 ש' 19-26). הוא נשאל האם החניון שליד הקיוסק נמצא מחוץ לקו ההרשאה והשיב, כי אינו יודע (עמ' 8 ש' 1-2). כהן נשאל, האם הוא מודע לכך שבשנת 1996, המועד בו הוצב המבנה, הנתבע קיבל רשות משמורות הטבע להציב אותו. כהן השיב, כי הוא מכיר את המכתב של רשות שמורות הטבע לפיו רשות שמורות הטבע אינה מתנגדת להצבת הקיוסק. לטענתו, הוא הכיר את המכתב האמור לאחר שהחל לבדוק את הסוגיה בשנת 2009 (עמ' 8 ש' 21-24). נטען בפני כהן , כי אין בידו הודעה בכתב מרשות שמורות הטבע באשר לביטול הרשות אשר ניתנה לנתבע בקשר לקיוסק. בתגובה טען כהן, כי אינו מכיר הודעה כאמור (עמ' 8 ש' 19-20). כהן נשאל האם במידה שהוא היה יודע שלקיוסק יש אישור מרשות שמורות הטבע האם לא היה בודק אותו והשיב, כי ברגע שהוא יודע שקיוסק פעיל נמצא מחוץ לגבולות הקצאה של רשות שמורות הטבע אז הוא יבדוק ולא משנה מי נתן את האישור (עמ' 9 ש' 7-9). נטען בפני כהן שהוא לא השווה בין מפת ההקצאה של השמורה לבין המיקום בו נמצא הקיוסק נשוא התביעה והוא השיב, כי בדק וכי הקיוסק נמצא מחוץ להקצאה. כהן נשאל היכן הבדיקה ובתגובה טען, כי אם זה לא היה מחוץ להקצאה הם היו מציינים שזה בתוך ההקצאה. לאחר שנשאל שוב איפה הבדיקה האמורה השיב, כי אין לו אותה פה. כהן נשאל מדוע לא התייחס בתצהירו לבדיקה ומדוע זה לא צורף והשיב, כי התביעה פה והדרישה של התובעת אינה קשורה לשאלה האם זה בתוך ההקצאה של שמורות הטבע או מחוץ להקצאה של שמורות הטבע. לטענתו, הוא בדק האם יש לנתבע הסכמה של מינהל מקרקעי ישראל להיות בשטח או לא להיות בשטח. כהן העיד, כי זה לא משנה האם זה בתוך השמורה או מחוץ לשמורה. לטענתו, אף אם הקיוסק היה במרכז השמורה והוא היה יודע שזה לא על פי הסכמת המינהל הייתה מוגשת תביעה. כהן נשאל מה היה המצב אם זה היה על פי הסכמה של רשות שמורות הטבע והשיב, כי הוא היה בודק האם לשמורת הטבע יש אישור להקצות שטח לטובת קיוסק באמצע השמורה. נטען בפניו, כי הוא העיד שהוא לא בדק את הקיוסק של רשות שמורות הטבע מאחר וזה גוף הפועל לפי דין והוא השיב, כי ברגע שיש מתחם שבו הגוף מקבל אישור להחזיק שטח ובתוך השטח מוגדרים שטחים למשרד,קיוסק, מקלחות ושירותים אז הוא לא בודק מי מקבל ולמי נתנו משום שהוא יוצא מתוך נקודת הנחה שאכן זה על פי ההסכם ולא מעניין אותו מי קיבל. לטענתו, מה שנמצא באמצע השטח מבחינתו זה לא קשור למתחם המרכזי ואז הוא יבדוק (עמ' 9 ש' 10-31). הנתבע נשאל מי הוא חשב שבעל הקרקע והשיב, כי הוא עבד עם רשות שמורות הטבע לפני שהגיש להם את הבקשה. הנתבע טען, כי מבחינתו הרשות והמועצה הם הגוף שמתחזקים את כל זה ומבחינתו הם הבעלים. לטענתו, כאשר פנה לרשות שמורות הטבע והגנים עם הבקשה הם היו צריכים לציין בפניו מה עליו לעשות ולהגיד לו שעליו לגשת למינהל מקרקעי ישראל ולא הייתה מניעה שהוא ייגש למינהל (עמ' 10 ש' 18-22). נטען בפני הנתבע, כי מתצהירו עולה שהוא סבר שרשות שמורות הטבע היא הבעלים והיא האחראית ונותנת את הרשות. הנתבע השיב, כי הוא ידע שרשות שמורות הטבע קיבלה את השטח מכוח הסכם עם המינהל. לטענתו, לא ידוע לו מה מופיע בהסכם בין הרשות למינהל והאם מותר לרשות שמורות הטבע, להשכיר, להעביר או להחכיר לאחר (עמ' 10 ש' 23-27). הנתבע נשאל, האם מבחינתו מי שהיה אחראי על הוצאת רישיון ומתן היתר זה הרשות והשיב, כי זו עובדה. הנתבע תמך טענתו בכך שהוא פעל בהתאם לאישור של רשות שמורות הטבע. הנתבע נשאל, האם היה מפנה את המקרקעין ככל שרשות שמורות הטבע הייתה דורשת והשיב, כי לא דובר בהסכם ולא הותנה תנאי כזה בהסכם שברגע שהרשות תבקש ממנו הוא יפנה ולכן לטענתו זה לא רלוונטי. הנתבע טען, כי רשות שמורת הטבע נתנה לו את האישור להקים וזה לא הוגבל בזמן. לטענתו, אם רשות שמורות הטבע הייתה פונה אליו בדרישה, כי יפנה את המקרקעין הוא היה מתייעץ עם עורך דין בכדי לברר את זכויותיו וחובותיו (עמ' 10 ש' 28-32, עמ' 11 ש' 1-2). נטען בפני הנתבע, כי הוא הגיש המרצת פתיחה נגד שמורת הטבע וביקש להכריז שמסירת קרקעות המקום על ידי המינהל לרשות נעשתה שלא כחוק והיא בטלה. בהמשך נטען בפניו, כי כבר ב- 2003, כאשר הוא הגיש את המרצת פתיחה, הוא סבר שהרשות פועלת לא כדין וידע שהבעלים החוקי של המקרקעין הוא המינהל. הנתבע אישר, כי זה עולה מהכתוב בתובענה (עמ' 12 ש' 23-25). אף אם תתקבל טענת הנתבע לפיה היה על רשות שמורות הטבע והגנים להפנותו למנהל מקרקעי ישראל לשם קבלת האישורים הרלוונטיים ואף אם תתקבל טענתו לפיה הוא סבר, כי רשות שמורות הטבע הינה הגורם הרלוונטי אשר ממנו היה עליו לקבל את ההיתר הרי שבהמשך, ולכל המאוחר בשנת 2003, הנתבע ידע שהבעלים החוקי של המקרקעין הוא מינהל מקרקעי ישראל. מהמועד האמור אין בידי הנתבע לטעון, כי הוא סבר שהוא קיבל היתר לעשות שימוש במקרקעין מהגורם המוסמך לכך. לכך מתווספת העובדה שבשנת 2009 נשלח לנתבע מכתב התראה ממינהל מקרקעי ישראל ובשנת 2010 הוגשה התובענה בה עסקינן. במועדים האמורים ידע הנתבע, כי התובעת הינה בעלת הזכויות במקרקעין נשוא התובענה וכן ידע, כי התובעת דורשת, כי יסלק ידו מהמקרקעין. על אף האמור הנתבע המשיך להחזיק במקרקעין האמורים תוך שהוא מסיג את גבולה של התובעת. במכתבו מיום 16.8.09, אשר צורף לכתב התביעה, טען הנתבע, כי "באותם ימים הבנתי שאם יש לי אישורים מהנ"ל אני רשאי לפעול ע"פ הנחייתם". כאמור, אף תתקבל טענת הנתבע לפיה סבר, כי הוא קיבל אישורים מהגורמים הרלוונטיים הרי שבהמשך ולאחר שהתובעת פנתה אליו בדרישה, כי יסלק ידו מהמקרקעין הרי שהוא היה מודע לכך שהיא בעלת הזכויות במקרקעין והיה מודע לעמדתה באשר לשימושו בהם. אין בידי הנתבע הסבר מניח את הדעת באשר לכך שאף לאחר שהתובעת דרשה, כי יסלק ידו מהמקרקעין הוא המשיך להחזיק בהם במשך שנים, על אף שכבר ידע שהתובעת הינה בעלת המקרקעין וכי היא מתנגדת לשימושו בהם. הנתבע העיד באשר להליכים המשפטיים המתנהלים בינו לבין רשות שמורות הטבע והגנים. הנתבע נשאל, האם רשות שמורות הטבע מסכימה היום שהוא יישאר במקום והשיב בשלילה. בהמשך טען הנתבע, כי רשות שמורות הטבע לא פנתה אליו. הוא נשאל כיצד הוא יודע שהיא אינה מסכימה שהוא יישאר במקום והשיב, כי יש מאבק משפטי חריף בין רשות שמורות הטבע לבינו. הנתבע העיד, כי רשות שמורות הטבע לא פנתה אליו ישירות אולם היא פנתה למינהל. לטענתו, הרשות פנתה לפקח שיבוא לבדוק (עמ' 11 ש' 3, 19-24). הנתבע הופנה לנספח ב' לתצהירו ונטען בפניו, כי אחד הנמענים במכתב של הרשות הוא מר עוזי ברזילי. הנתבע העיד, כי ברזילי הינו מרשות שמורות הטבע. הוא נשאל מה היה תפקידו של ברזילי באותו זמן והאם שימש כמנהל אגף השיווק של שמורות הטבע והשיב, כי ברזילי עסק בשיווק של מוצרים. הנתבע נשאל מדוע לא הגיש תצהיר של ברזילי בכדי שיעיד מה הייתה ההתקשרות שלו לגבי המזנון בו עסקינן והשיב, כי לא הייתה לו הסכמה כלשהי עם ברזילי אלא עם דרור פבזנר. הוא נשאל מדוע לא זימן את פבזנר לעדות והשיב, כי לא ביקשו ממנו לעשות כן (עמ' 13 ש' 6-15). הנתבע נשאל האם ברזילי העיד נגדו בתביעת הפינוי בה הפסיד והשיב בחיוב (עמ' 13 ש' 16-17). הוא נשאל האם ברזילי הגיש תצהיר והעיד שמעולם לא נתנה לו זכות שימוש לתקופה בלתי מוגבלת. הנתבע השיב, כי לגבי המזנון שהרשות בנתה ביהודיה הוא טען שיש לו הסכמה להארכה ל- 15 שנים נוספות והוסיף, כי יש לו את זה בכתב. נטען בפניו שטענתו נדחתה ועדות ברזילי התקבלה ובתגובה הוא טען, כי אינו יודע האם ברזילי העיד בנוגע לסוגיה זו (עמ' 13 ש' 18-23). הנה כי כן, מעדות הנתבע עולה, כי אף רשות שמורות הטבע והגנים, אשר על הסכמתה התבסס הנתבע, אינה מסכימה, כי הוא ימשיך להפעיל את הקיוסק בו עסקינן. הנתבע לא זימן לעדות את הגורמים הרלוונטיים מרשות שמורת הטבע והגנים. אף אם תתקבל טענת הנתבע לפיה רשות שמורות הטבע והגנים נתנה לו היתר לעשות שימוש במקרקעין וטענתו לפיה סבר, כי הייתה מוסמכת לעשות כן הרי שהנתבע לא הוכיח, כי נתנה לו זכות לעשות שימוש במקרקעין לתקופה בלתי מוגבלת. הנה כי כן, התובעת הינה בעלת המקרקעין בהם עסקינן. הנתבע לא קיבל מהתובעת היתר לעשות שימוש במקרקעין. אף אם קיבל היתר כאמור מכללא הרי שההיתר הסתיים עת דרשה התובעת, כי יסלק ידו מהמקרקעין. אף אדם אשר מחזיק במקרקעין מתוקף הרשאה ואשר אינו מפנה אותם בתום תקופת ההרשאה הינו מסיג גבול. בנסיבות אלו, הרי שהנתבע מסיג את גבולה של התובעת שעה שאינו מפנה את המקרקעין בהם עסקינן. לאור האמור לעיל, מצאתי להיעתר לתובענה ולהורות לנתבע לסלק ידו מהמקרקעין נשוא התובענה הידועים כחלקה 79 בגוש 201000 בשמורת טבע יהודייה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה ולהותירם נקיים מכל אדם וחפץ וכן לפנות את כל המחוברים ו/או המטלטלין המצויים במקרקעין האמורים. כמו כן, מורה לנתבע ו/או למי מטעמו להימנע מלהיכנס למקרקעין ו/או לעשות בהם שימוש כלשהו. מאחר ובסיכומיה חזרה בה התובעת מבקשתה לפיצול סעדים, איני נדרשת לבקשה זו, אך בהערת אגב אציין, כי ספק אם בקשה זו נדרשת בנסיבות העניין, מאחר ובמידה והתובעת תבחר בעתיד להגיש תביעה לדמי שימוש מדובר בתביעה מכוח עילה נפרדת. אני מחייבת את הנתבע בסכום כולל בגין הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך 15,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. פתיחת עסקשמורת טבע