ביום 1.2.11 שלח התובע לנתבעת מכתב אותו ביקש לראות כהודעה מוקדמת לפני התפטרות ובו הודיע כי הוא מתפטר מעבודתו החל מיום 20.2.11 וזאת בשל אי תשלום תנאים סוציאליים והרעת תנאי עבודה. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא התפטרות עקב אי תשלום תנאים סוציאליים: התובע הגיש תביעה כנגד ש.א.ש צפון ועמקים אבטחה בע"מ (להלן: "הנתבעת"), שבה הוא ביקש לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים, תשלום בגין אי הפרשה לקרן פנסיה או לביטוח מנהלים, דמי חגים, דמי נסיעות, גמול שעות נוספות ושעות שבת. בנוסף, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת שכר. במסגרת כתב הגנה שהגישה הנתבעת היא ביקשה לדחות את התביעה מאחר שהתובע הוא זה שבחר להתפטר מבלי שהתפטרותו מזכה בפיצויי פיטורים, התביעה מנופחת וחישוביה מבוססים על נתונים שגויים, כאשר לתובע שולמו זכויותיו הסוציאליות, כפי שמופיע בתלושי השכר. 3. להלן העובדות הצריכות לעניין התובע היה עובד שעתי והועסק בנתבעת כמאבטח בתקופה שמיום 19.2.09 עד 20.2.11, ובסך הכל שנתיים ויום. ביום 2.1.11 שלח התובע באמצעות בא כוחו מכתב לנתבעת בו דרש תשלום תנאים סוציאליים המגיעים לו. ביום 11.1.11 השיבה ב"כ הנתבעת למכתבו של התובע וציינה כי המכתב אינו מפרט את דרך החישוב עליה התבסס התובע והסכומים מכוחה. באשר להפרשות לקרן פנסיה הרי שהופרשו כספים לקופת הפנסיה מבטחים, עוד נאמר כי הנתבעת בודקת את זכאות התובע וכי אם תימצא זכאות לתשלום נוסף - הרי שזה ישולם כחוק. הטענות בדבר דמי הבראה, תשלום ימי חג, גמול שעות נוספות וגמול שבת נדחו על ידי הנתבעת. ביום 1.2.11 שלח התובע לנתבעת מכתב אותו ביקש לראות כהודעה מוקדמת לפני התפטרות ובו הודיע כי הוא מתפטר מעבודתו החל מיום 20.2.11 וזאת בשל אי תשלום תנאים סוציאליים והרעת תנאי עבודה. 4. ראיות שנשמעו בדיון התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו. מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של מר לאוניד שפירא (להלן: "לאוניד"), אשר היה המפקח על התובע מטעם הנתבעת. המצהירים נחקרו בבית הדין על תצהיריהם. 5. פיצוי בגין אי הפרשה לקרן פנסיה/ביטוח מנהלים התובע טען כי הוא זכאי להפרשה לקרן פנסיה/ביטוח מנהלים בשיעור של 6% בהתאם להוראות הסכם קיבוצי ו/או צווי הרחבה החלים על הנתבעת. לטענת הנתבעת, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף השמירה 2009 (להלן: "צו ההרחבה"), הרי שזה לא יחול עליה בהיותה חתומה על הסכם קיבוצי מיוחד בין ההסתדרות הכללית החדשה - מועצת פועלי עפולה לבין ש.א.ש צפון ועמקים אבטחה ושמירה בע"מ מוקד 2000 שנחתם ביום 6.6.04 (להלן: "ההסכם הקיבוצי המיוחד"). כך גם, בדיון מיום 12.1.12 טענה ב"כ הנתבעת כי במועד תחילת עבודתו של התובע חל ההסכם הקיבוצי המיוחד בעניין פנסיה, שכן עד לשנת 2009 היה צו הרחבה כללי שקבע שככל שקיים הסכם קיבוצי ספציפי, ההסכם גובר. גם בהתייחס לצו ההרחבה החדש (שפורסם ביום 14.7.09), שם קיימת חובת הפרשה לאחר 6 חודשים - הרי שאין מדובר בהפרשה רטרואקטיבית, כך שבכל מקרה ההפרש הנתבע נבלע. בסיכומיה טענה ב"כ הנתבעת כי זכאות התובע עומדת על סכום מקסימלי של 1,357 ₪ בגין התקופה 2/2010 עד 7/2010. סעיף 8 להסכם הקיבוצי המיוחד קובע כי: "העובדים יהיו מבוטחים בביטוח פנסיוני החל מתום שנה מתקופת העסקתם בחברה בקופת גמל או ביטוח מנהלים או קרן פנסיה". צו ההרחבה קובע בסעיף 25.1: "כל עובד כהגדרתו לעיל, יהיה זכאי להיות מבוטח בקרן פנסיה מקיפה המאושרת על ידי משרד האוצר (להלן - הקרן או קרן הפנסיה), זאת מתום 6 חודשי עבודה אצל אותו מעסיק (להלן - תקופת ההמתנה); למען הסר ספק מועד ספירת 6 החודשים יחל מיום תחילת עבודתו של העובד ולא מיום הוצאת הצו". צו ההרחבה מוסיף וקובע בסעיף 25.8 כי: "למען הסר ספק, עובד אשר קיים לגביו הסדר ביטוחי קודם, והוא מבוטח פעיל בהסדר פנסיוני כלשהו המבוסס על שיעורי הפרשות העולים על שיעורי ההפרשות המפורטים בסעיף 25.6 דלעיל, ימשיך לחול עליו ההסדר הביטוחי הקודם, וצו זה לא יגרע מזכויותיו כפי שהיו ערב הוצאת הצו". הנתבעת לא הוכיחה כי היה קיים לתובע הסדר ביטוחי קודם, וכי היה מבוטח פעיל בהסדר פנסיוני כלשהו המבוסס על שיעורי הפרשות העולים על שיעורי ההפרשות אשר פורטו בסעיף 25.6 לצו ההרחבה. משכך היא, יחול צו ההרחבה ולא ההסכם הקיבוצי המיוחד, כהוראה מטיבה עם העובד בהתאם לאמור בסעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957. בנוסף, התובע החל לעבוד אצל הנתבעת בחודש 2/09 כך שצו ההרחבה, שהינו מחודש 6/09 - חל עליו עת הגיע לזכאות בחלוף שישה חודשים ממועד תחילת העסקתו. לאור האמור, על הנתבעת היה להפריש עבור התובע לפנסיה החל מתום 6 חודשי עבודה, קרי החל מיום 19.8.09. במכתב התשובה מטעם הנתבעת מיום 11.1.11 השיבה כי כמפורט בתלושי השכר הופרשו לתובע כספים לקרן הפנסיה "מבטחים". לא מצאנו כל אסמכתא מקרן הפנסיה בדבר כספים שהופקדו על ידי הנתבעת. התובע הצהיר בתצהירו כי בשנת 2009 לא הופרשו לזכותו כספים לפנסיה, בשנת 2010 הופרשו סך של 186.74 ₪ ובשנת 2011 סך של 271.09 ₪ - ובסך הכל 457.83 ₪. כאמור, הנתבעת לא הוכיחה הפרשות לקרן הפנסיה ומשכך אנו מקבלים את הודאת התובע בהפרשות דלעיל. על פי סעיף 25.6 לצו ההרחבה שיעור ההפרשה מהשכר לקרן הפנסיה יהיה כדלקמן: ניכוי מהעובד - 5.5% (תגמולים) ותשלום מהמעביד - 6% (תגמולים). מכאן, שהיה על הנתבעת להפריש 6% לקרן הפנסיה של התובע החל מיום 19.8.09. סעיף 25.5 לצו ההרחבה קובע כי השכר המבוטח של העובד לצורך ביצוע ההפרשות הוא "השכר הפנסיוני" כהגדרתו בצו זה. "שכר פנסיוני" מוגדר כשכר המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים בתקנה 2 לתקנות פיצויי פיטורים - (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותם כפיטורים), התשכ"ד - 1964. איננו מקבלים את החישוב המופיע בתצהיר התובע בהיותו בלתי מוסבר ומבלי שצויינו רכיבי השכר עליהם התבסס החישוב. מנגד, הנתבעת כלל לא התייחסה לחישוב לעניין פנסיה. לאור מורכבות החישוב, וככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה חישובית בניהם, אין מנוס אלא למנות מומחה מטעם בית הדין אשר יבצע את החישובים. 6. דמי חגים התובע עתר לתשלום דמי חגים שלא שולמו לו בשנים 2009-2010. ב"כ התובע טען כי שולם לתובע בגין עבודה בחג ולא דמי חגים (ע' 1 ש' 27 לפרוטוקול הדיון, בכל מקום בו לא צויין אחרת ההפנייה היא לפרוטוקול הדיון). בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי התובע לא פירט את זכאותו בכפוף לתנאים הנדרשים של עבודה רציפה לפני ואחרי יום החג. כך גם בשנים 2009-2010 שולם לתובע סך של 4,245 ₪ בגין שעות חג. בסיכומיה טענה הנתבעת כי אפילו אם הייתה יכולה לקום לתובע הזכות לקבלת תשלום בגין רכיב זה, הרי שזה לא יכול לעלות על סך של 509 ₪ בגין שלושת ימי החג בהם לא עבד. סעיף 23 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הסכמים קיבוציים") קובע: "היו חלים על עובד יותר מהסכם קיבוצי אחד, הולכים אחר הוראה שהיא לטובת העובד". סעיף 9 א' להסכם הקיבוצי המיוחד קובע: "המעסיק ישלם לעובדים במשרה מלאה לאחר שהועסקו שלושה חודשים לפחות בחברה שכר מלא בעד 9 ימי חג, לרבות ימי חג החלים בשבת. תשלום יום חג יתבצע במידה והעובד עבד יום לפני החג ויום אחרי החג". סעיף 20 לצו ההרחבה קובע: 20.1 "עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (כלומר יום לפני ויום אחרי החג) אלא בהסכמת המעסיק, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג כדלקמן 2 ימי ראש השנה, 1 יום כיפור, 2 ימי חג סוכות, 2 ימי חג הפסח, 1 יום העצמאות, 1 חג השבועות, ובכל חגי המדינה או שבתון שיוכרז עליו כחוק ויחול עליו תשלום שכר עבודה. עובד יומי לא יהיה זכאי לתשלום בגין יום חג החל בשבת". 20.3 "עובד שיועסק בחג כאמור בסעיף 20.1 או 20.2 יהיה זכאי לגמול בגין עבודתו בשיעור של 50% תוספת לשכרו הרגיל (להלן: "תוספת חג") וליום מנוחה חלופי ללא תשלום, וכן לתשלום מלוא הגמול בגין עבודה בשעות נוספות, בנוסף לתוספת החג כאמור, אם וככל שהעובד הועסק מעבר ליום עבודה רגיל, והכל בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה". 20.4 "עובד בשכר יהיה זכאי לתשלום עבור חג כאמור לפי ממוצע ההשתכרות היומי הרגיל שלו בשלושת החודשים הקודמים לחודש בו חל יום החג". ההוראה המיטיבה עם התובע היא ההוראה שבהסכם הקיבוצי המיוחד, מכאן שיש לשלם גם בגין יום חג החל בשבת. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע עבד ברוב ימי החג בשנים 2009-2010, למעט שלושה חגים בהם לא עבד (ס' 12 לסיכומי התובע וס' 13 לסיכומי הנתבעת). כך גם התובע אינו מתכחש לעובדה שקיבל סך של 4,245 ₪ בגין עבודה בימי חג, כפי שעולה מתלושי השכר. בע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח נ' ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ (30.4.02) נפסק לעניין תשלום עבור ימי חג בהם עבד העובד מתוך כורח ולא מתוך בחירה כי הוא זכאי לתשלום עבור יום החג כיום עבודה רגיל בצירוף הגמול עבור עבודה בחגים: "התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג. אם עבד העובד ביום חג, כגירסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו..." (דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו, 163, 168, 167). אשר על כן, זכאי המערער לתשלום עבור ימי חג בהם, לטענתו, עבד. בפסיקה זו אנו יוצאים מתוך הנחה, בהעדר ראיה לסתור, שהעבודה בחגים הייתה לא מתוך בחירה של המערער, אלא מתוך כורח. נקודת המוצא שלנו היא, שדמי החגים נועדו לפצות עובד יומי, שאינו עובד בחגים, ואינו מקבל תמורה עבורם, שכן עובד יומי אינו זכאי לקבל שכר עבור ימים שלא עבד בהם. צו ההרחבה בא להשוות את העובדים היומיים לעובדים החודשיים המקבלים תמורה עבור ימי חג בהם לא עבדו. הרציונל העומד מאחורי תשלום דמי חגים אלו הוא, שהעובדים יזכו במנוחה בימי החגים מבלי ששכרם יגרע כתוצאה מכך. תכלית זו תסוכל אם עובד יעדיף על פי בחירתו לעבוד בחגים ולקבל תמורה הן עבור העבודה שעבד בפועל בחגים והן דמי חגים. אילו אלו היו פני הדברים, לא היינו מזכים את העובד היומי, שבחר לעבוד בימי חגים, גם בדמי חגים כדי להגדיל את שכרו". התובע נשאל בחקירתו באשר לגמישות בסידור העבודה (ע' 12 ש' 14-21): "ש. אם לא רצית לעבוד ביום מסוים או כן רצית, איך זה נעשה? ת. פניתי לקב"ט בתנובה או ללאוניד, או לאחראי משמרת של עוף טוב, שישנה לי את המשמרת. ש. אם רצית לעבוד ביום ספציפי, גם היית עושה את אותו דבר? ת. הייתי פונה לקב"ט או לאחראי משמרת או למפקח לאוניד שביום זה וזה אני לא יכול לעבוד. ש. איך היה הסידור? ת. הסידור בדרך כלל היה שבועי. ש. אם לא יכולת ביום ד' לעבוד, אמרת להם שאתה רוצה או לא רוצה? ת. כן". מהאמור לעיל עולה כי התובע לא עבד מתוך כורח והייתה לו השפעה ויכולת שינוי באשר לימי העבודה בהם עבד. לפיכך, התובע אינו זכאי לתשלום נוסף על התשלום שקיבל בגין עבודה בימי החג עצמם. יחד עם זאת, כפי שעולה מסיכומי ב"כ התובע, הוא לא עבד בשלושה חגים: יום העצמאות (20.4.10), ראש השנה (10.9.10) ויום הכיפורים (18.9.10 - יום שבת). לאוניד אישר בעדותו שדפי הרישומים המודפסים של שעות העבודה (דו"חות הנוכחות - נספח ז' לתצהיר התובע) משקפים את שעות העבודה בפועל (ע' 17 ש' 1-3). כפי שעולה מדו"חות הנוכחות, התובע עבד ביום שלפני וביום שאחרי ימי החג. לפיכך, התובע זכאי לתשלום יום עבודה מלא עבור כל אחד מימי החג בהם לא עבד. לאור האמור, הנתבעת תשלם לתובע סך של 168 ₪ עבור יום העצמאות, 169.68 ₪ עבור ראש השנה ו-169.68 ₪ עבור יום הכיפורים. בסך הכל תשלם הנתבעת 507.36 ₪ בגין רכיב זה. 7. דמי נסיעות התובע דרש החזר הוצאות נסיעה בסך ההפרש שבין הוצאות הנסיעה במלואן, בסך 30 ₪ לבין 15 ₪ ששולמו לו ליום. התובע טען כי תקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום עבודה נכון ליום 1.1.10 עמדה על 23.70 ₪ (וקודם לכך על 22.70 ₪ ליום). אולם, על הצדדים חל צו ההרחבה, לפיו על הנתבעת להחזיר לתובע את הוצאות הנסיעה במלואן ולא לפי תעריף מקסימאלי ליום עבודה. התובע נדרש להשתמש בשלושה אוטובוסים על מנת להגיע למקום עבודתו בעלות כוללת של 30 ₪ ושולמו לו רק 15 ₪ ליום. על אף האמור, חישובי התובע בתצהירו מתבססים על תשלום בהתאם לתקרת החזר הוצאות הנסיעה ליום ולא לפי 30 ₪. הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי שילמה לתובע החזר מלא בגין הוצאות נסיעותיו, ובהתאם לדיווחיו. התובע לא הציג אסמכתאות להוצאות נסיעותיו. הנתבעת מפנה לסעיף 6 להסכם הקיבוצי המיוחד העוסק בהחזר הוצאות נסיעה וקובע: "המעסיק ישתתף בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה כמקובל בצו ההרחבה החל על כלל העובדים בישראל, בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה". הנתבעת טענה כי לרשות התובע עמדו הסעות, בנוסף טענה הנתבעת כי חישובי התובע אינם מבוססים על ימי עבודתו בפועל. סעיף 6 לצו הרחבה בדבר השתתפות המעביד בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה קובע: "החזר ההוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעביד או מטעמו. מוסע העובד לכיוון אחד בלבד (לעבודה, או ממנה) יהיה זכאי עד למחצית הסכומים הנ"ל". התובע ציין כי "לתנובה הייתה הסעה לעובדי תנובה שלפעמים הייתי נוסע איתם, אבל אני בגלל שעבדתי גם הרבה פעמים בלילה, יום, בבית שאן בהמשך, הייתי צריך להגיע עצמאית מתנובה לבית שאן, הרבה פעמים הגעתי ברכב, היה לי רכב, ולפעמים באוטובוס, בחיפה לפעמים נסעתי לאוטובוס ולפעמים לקחו אותי. מי שהעמיד לי הסעה זו לא החברה. אולי 20% מן המקרים השתמשתי בהסעות" (ע' 5 ש' 12-17). לאוניד העיד (ע' 16 ש' 26-34) שגייס את התובע לעבודה, ואמר לו שעבור כל משמרת שיעבוד בתנובה יקבל 15 ₪ נסיעות ליום. התובע הסכים לכך, נאמר לו שיש הסעות מהמפעל, והוא אף לרוב עשה בהן שימוש. התובע העיד (ע' 11 ש' 19-32, ע' 12 ש' 1-8) כי הגיע לעבודה במספר דרכים: ברכבו הפרטי, באוטובוס, בהסעות ובטרמפים. לטענתו, הוא מכר את רכבו בחודש אוקטובר 2010, ואז נסע באוטובוסים ובחלק מהזמן בהסעה של תנובה. על אף העובדה שהתובע נסע לפעמים בהסעה של תנובה, הדבר לא בא לידי ביטוי בתצהירו שעה שעתר להחזר הוצאות נסיעה עבור מלוא ימי העבודה בהם עבד, כפי שמופיע בתלושי השכר שלו. באשר לנסיעה באוטובוסים, העיד התובע כי היו פעמים שנסע גם בשני קווים. בתצהירו טען התובע כי נאלץ להשתמש בשלושה אוטובוסים. מכל מקום, התובע לא צירף כל אסמכתא לעניין עלויות הנסיעה בתחבורה ציבורית, לרבות עלות כרטיס "חופשי-חודשי", בו העיד שלא עשה שימוש. התובע ציין כי ב-20% מן המקרים השתמש בהסעות. עובדה זו לא באה לידי ביטוי בכתב התביעה ובתצהירו של התובע, אשר עתר לתשלום סכומים מלאים, ללא קיזוז הימים בהם עשה שימוש בהסעות. בדומה, התובע אשר עשה שימוש בטרמפים מידי פעם, לא קיזז מתביעתו גם סכומים אלו. לפיכך, עולה כי התובע קיבל תשלום בסך של 15 ₪ גם עבור ימים בהם עשה שימוש בהסעות ובטרמפים. התובע לא עשה הבחנה בתביעתו בין האתרים השונים בהם עבד והמשמרות בהן הגיע בהסעה או בטרמפ לבין אלה בהן הגיע בתחבורה ציבורית או ברכבו. לאוניד העיד שהיה חוזה בכתב עם התובע, אשר לא צורף לתצהיר אבל נמצא אצל הנתבעת, אולם לא זכור לו אם נכתב שם הסיכום עם התובע לגבי 15 ₪ דמי נסיעות ליום. התובע טען כי אי צירוף הסכם העבודה שנחתם עם התובע פועל לרעת הנתבעת. איננו מקבלים טענה זו. אנו סבורים שאין באי צירוף ההסכם כדי לסייע בידי התובע. אף התובע עצמו לא טען שיש לשלם לו נסיעות גם על ימים בהם הגיע לעבודה בהסעה או בטרמפ. לאור האמור, אנו בדעה כי התובע לא הוכיח שהיו במהלך תקופת עבודתו הוצאות בגין נסיעותיו אשר עלו על הסכום ששולם לו בגין אלו. על כן, אנו דוחים את התביעה בגין רכיב זה. 8. גמול שעות נוספות ושעות שבת לטענת התובע, במהלך תקופת עבודתו לא שולם לו במלואו גמול שעות נוספות וגמול שעות עבודה בשבתות וחגים. בגין רכיב זה נתבע סך של 6,354.32 ₪ (בתצהיר התובע שונה הסכום לסך של 7,344.64 ₪). הנתבעת טענה שאין התאמה בין דו"חות הנוכחות שצורפו לכתב התביעה לבין חישובי התביעה. הנתבעת צירפה לסיכומיה שתי דוגמאות לחישוב מוטעה, לכאורה, של התובע, לפיהן התובע קיבל תשלום עודף. לטענתה כל חישובי התובע מוטעים. התובע העיד שלאוניד היה קובע את סידור העבודה (ע' 12). סידור העבודה היה לשבוע קדימה, וייתכן מאוד שהיו החלפות בסידור העבודה. לעיתים חילופי המשמרות היו בין המאבטחים, בידיעת האחראי, ואם היה שינוי אז סידור העבודה היה נכתב מחדש. דף אירועים זה יומן נוכחות בפועל. כל שבועיים המפקח ביקש את יומן האירועים כדי להזין את שעות העבודה. התובע העיד שאין בידיו את דף האירועים לכל תקופת עבודתו. המאבטחים חתמו על דף האירועים והמפקח אישר. המאבטח הוא זה שחותם ביומן והסייר חותם שהמאבטח נמצא בביקורות שמתקיימות יומיים-שלושה בשבוע (ע' 13-14). לאוניד העיד שלכל אתר יש סידור עבודה, כאשר האחראי על סידור העבודה הוא הקב"ט או אחראי המשמרת (ע' 15 ש' 25-26). לאוניד אישר שדפי הרישומים המודפסים של שעות העבודה (דו"חות הנוכחות - נספח ז' לתצהיר התובע) משקפים את שעות העבודה בפועל (ע' 17 ש' 1-3). בנוסף, דפי האירועים שהעובדים ממלאים בעצמם צריכים להיות מתאימים לרישומי הנוכחות (ע' 17 ש' 4-5). דו"חות הנוכחות שצורפו לתצהירו של התובע (נספח ז') משקפים את שעות העבודה בפועל - כך לפי שני הצדדים. בתצהירו פירט התובע בטבלה את גמול השעות הנוספות ושעות שבת לפי דו"חות הנוכחות. כך גם, פורטו ימים ושעות העבודה בכל חודש בטבלאות נפרדות. על אף האמור, לא מצאנו לנכון לקבל את חישובי התובע. כך למשל, בחודש 4/09 בטבלה שצירף התובע לתצהירו נכתב ששולם לתובע בגין חודש זה (למעט נסיעות) סך של 3,436.20 ₪. מעיון בתלוש השכר עולה כי שולם לתובע סך של 4,098.60 ₪. התובע התבסס בתחשיבו על הפער בין הסכום שהיה אמור להשתלם לסכום ששולם בפועל, ומכאן, כפי שעולה מהדוגמה הנ"ל, חישובו אינו נכון (דוגמה נוספת ניתן למצוא בחודש 8/09). בתצהירו של לאוניד הוא טען כי התובע לא קיזז את שעות ההפסקה בהם שהה. איננו מקבלים טענה זו שעלתה לראשונה בתצהיר. ברם, אנו מקבלים את גרסתו של התובע בעניין זה לפיה לא היו לו הפסקות, ונסיעה מאתר שמירה אחד לאתר אחר במשך רבע שעה, עת הוא עבד ברציפות בשני אתרים, אינה בגדר הפסקה (ע' 10 ש' 3-7). בנוסף, טען ב"כ הנתבעת בסיכומיו כי התובע טעה כאשר "חיבר" משמרות, כשבפועל הייתה הפסקה של 5 - 6 - 7 שעות בין משמרת למשמרת. איננו מקבלים טענה זו. ס' 21 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א - 1951 קובע כי בין יום עבודה למשנהו תחול הפסקה של 8 שעות לפחות. הנתבעת עצמה מודה כי חלו הפסקות של פחות מ-8 שעות בין משמרות מסוימות, לפיכך עבודה מעבר ל-8 שעות באותו יום תיחשב כשעות נוספות. בחלק מן החודשים, כפי שעולה מתלושי השכר, מופיע תשלום עבור שעות נוספות גולבאליות וזאת בהיעדר כל פירוט. אין מחלוקת שדו"חות הנוכחות משקפים את שעות העבודה בפועל, כך גם אין מחלוקת באשר לסכומים שהתקבלו כפי שאלו מופיעים בתלושי השכר. לפיכך, יש לבצע חישוב שעות בהתאם לדו"חות הנוכחות. לאור מורכבות החישוב, וככל שלא יגיעו הצדדים להסכמה, ימונה מומחה מטעם בית הדין אשר יבצע את החישובים. 9. נסיבות סיום העבודה של התובע - האם הן מצדיקות התפטרות בדין פיטורים התובע טען כי התפטר מחמת הרעה מוחשית בתנאי העסקתו ונסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו וזאת בגין אי תשלום תנאים סוציאליים המגיעים לו על פי חוק. לטענת הנתבעת, התובע לא הצביע על הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או על נסיבות בהן אין הוא יכול להמשיך לעבוד בנתבעת. במקרים בהם העיר התובע לנציגי הנתבעת על בעיה בשכרו או על התנאים להם הוא זכאי - הנושא טופל באופן מידי ולשביעות רצונו. כך גם, למרות שהנתבעת השיבה לפניית התובע וביקשה פירוט בנוגע לדרישותיו הכספיות, החליט התובע להשיב בהודעת התפטרות. לגרסת הנתבעת, הסיבה האמיתית להתפטרות היא מציאת עבודה חדשה. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לעניין חוק זה כפיטורים". איננו מקבלים את טענת הנתבעת לפיה הוכח כי התובע התפטר על מנת לעבור לעבוד בעבודה אחרת. אין בעובדה שהתובע החל לעבוד לאחר כשלושה שבועות מהמועד בו סיים לעבוד בנתבעת כדי הוכחה כי התפטר לשם כך. סביר והגיוני כי בנסיבות שנוצרו ידאג לעצמו התובע לעבודה חלופית אשר תכלכלו בכבוד. אי תשלום תנאים סוציאליים מהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו (ראו עע 24/99 יוסף עטרי נ' ש.ז.ג ריהוט עילית בע"מ, 19.9.00). כך גם, אי תשלום גמול שעות נוספות על פי השיעורים שנקבעו בחוק מהווה נסיבות ביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מעובד שימשיך בעבודתו (ראו עע 300271/98 טפקו ייצור מערכות בקרת אנרגיה בע"מ נ' מנחם טל פד"ע לה 703; עע 1248/04 שרון שוקר נ' אורן עוזר, 29.6.05). עובד רשאי "להתפטר בשל חוסר רצון להמשיך לעבוד בתנאים ירודים הנוגדים את החוק ואת ההיתר הכללי החל על הענף. בנסיבות אלה אין לדרוש מעובד - והמעביד המפר את החוק בודאי שאינו רשאי לדרוש זאת - כי ימשיך בעבודתו" (ראו דב"ע לג/3-12 איליה צ'יבוטרו נ' אטלקה אברהם פד"ע ד 173). לאור קביעתנו לפיה לתובע לא שולמו תנאים סוציאליים במלואם, אנו קובעים כי התקיימו "נסיבות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו". האם התובע התריע בפני הנתבעת על כוונתו להתפטר כלל הוא, כי כאשר עסקינן במצב בו יש בידי המעביד כדי להסיר את ההרעה, מוטלת על העובד חובה להתריע בפני המעביד על כוונתו להתפטר בשל ההרעה בתנאי העסקתו. התכלית העומדת מאחורי הלכה זו, היא מתן אפשרות למעביד לתקן את הדברים, כמו גם המשך קיומם של יחסי העבודה, והדבר אף נובע מחובת תום הלב ביחסי העבודה. רק במקרים חריגים, בהם הסבירות כי ההרעה בתנאי העבודה תוסר היא מזערית, לא יחול כלל זה, ואי מתן התרעה, כאמור, למעביד לא יאיין את זכותו של העובד לפיצויי פיטורים (ראו: ע"ע 618/06 וינברג נ' מזרחי, 23.12.07). אף בטרם המכתב מיום 2.1.11 שנשלח על ידי ב"כ התובע, הביע התובע את הסתייגותו באשר לסכומים ששולמו לו וכך העיד "אני ראיתי מה שילמו ומה עבדתי, הייתי הולך למפקח מר לאוניד כל חודש מתוך מה שעבדתי, וכמובן שהוא היה צריך לבדוק עם המנכ"ל, לראות לשלם לי" (ע' 9 ש' 3-4) כשנשאל התובע אם לפעמים תיקנו השיב: "לפעמים כן ולפעמים לא" (ע' 9 ש' 8). כשנשאל אם פנה בכתב השיב: "פניתי בעל פה, למפקח שלי אני לא אמור לפנות בכתב, לא" (ע' 9 ש' 12). באשר לדמי הבראה, התובע העיד "...אני חושב שקיבלתי, חלק או סכום מסוים, זה אחרי ששלוש פעמים הלכתי למפקח ואחר כך למנכ"ל, קיבלתי דמי הבראה לאחר דרישה" (ע' 13 ש' 7-9). לאוניד נשאל בחקירתו בבית הדין איך הצהיר בתצהירו שהתובע קיבל את מלוא השעות הנוספות, חגים וזכויות אחרות, ועל כך השיב: "כי כל הפנייה ולא היו הרבה פניות, טיפלתי בתובע. חגים אני בודק, אם עבד בחג או לא, אני לא בודק כמה מגיע לו" (ע' 16 ש' 6-7). כך גם, לאוניד העיד כי "עד כמה שאני יודע, והוא לא הרבה פנה כמו שהוא אמר, כל הפנייה שלו, אני הייתי בודק, ברוב לא מצאתי משהו שצריך לתקן" (ע' 17 ש' 30-31). בנוסף, העיד לאוניד כי "אם בחודש יש איזשהו הפרש, אם היה משהו, אז היינו משלמים" (ע' 18 ש' 1). בעדותו אישר לאוניד את דברי התובע בעדותו לפיהם התובע פנה אליו בעל פה בקשר לתשלום זכויותיו. לאוניד העיד כי הוא טיפל בתובע וכי אם היה הפרש "אז היינו משלמים". אין מחלוקת כי התובע שלח מכתב לנתבעת ביום 2.1.11 בו דרש תשלום תנאים סוציאליים המגיעים לו. כך גם אין מחלוקת כי ביום 11.1.11 השיבה ב"כ הנתבעת למכתבו של התובע ודחתה את מרבית דרישותיו. באשר להפרשות לקרן פנסיה השיבה שהופרשו כספים לקופת הפנסיה מבטחים וציינה כי היא בודקת את זכאות התובע וכי אם תימצא זכאות לתשלום נוסף - הרי שזה ישולם כחוק. עד ליום 1.2.11 (המועד בו שלח התובע הודעה מוקדמת על התפטרותו מעבודתו) לא השיבה הנתבעת לתובע בדבר בדיקת זכאותו לעניין הפנסיה. יש לציין כי גם בתקופת ההודעה המוקדמת לא פעלה הנתבעת לתשלום מלוא זכויותיו של התובע. לפיכך, אנו סבורים כי התובע התריע בפני הנתבעת על כוונתו להתפטר. לאור כל אלה, אנו קובעים כי התובע התפטר בשל נסיבות המצדיקות תשלום של פיצויי פיטורים, על פי סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים. שיעור הפיצויים ב"כ הנתבעת טענה כי היקף המשרה של התובע אינו מלא והתחייבה להגיש הודעה באשר לשכר הקובע תוך 14 יום מיום 12.1.12 (ע' 5 ש' 22). לא הוגשה לתיק בית הדין כל הודעה בעניין זה. כך גם אין התייחסות לחישוב פיצויי הפיטורים בסיכומים. אין בידינו לקבל את טענת הנתבעת לעניין חלקיות משרתו של התובע. אנו סבורים שהתובע עבד במשרה מלאה, קרי 8 שעות עבודה ביום (כפי שמופיע בתלושי השכר) ו-26 ימי עבודה בממוצע בחודש (סך ימי העבודה בשנה, למעט חודש 2/11 בו עבד חלקית, לחלק ב-12 חודשים בשנה). חישוב פיצויי הפיטורים: 2 שנים x 20.7 ₪ x 8 שעות x 26 ימי עבודה בממוצע = 8,611 ₪. אולם, הסכום שנתבע הינו 7,901 ₪ וזהו הסכום שאנו פוסקים לטובת התובע מאחר שלא ניתן לתת סעד החורג מזה שנדרש בתביעה. 10. פיצויי הלנה התובע עתר לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת שכר עבודה, מיום היווצר העילה ועד התשלום בפועל. הנתבעת טענה כי אין מקום לפסוק פיצויי הלנה בשל מחלוקת של ממש ו/או טעות כנה וכי אין מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית במקרה בו קיימת מחלוקת של ממש, הנובעת מדרישות מוגזמות ולא מבוססות. מדובר בהתפטרותו של התובע, כאשר הייתה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לזכאות לפיצויי פיטורים. כך גם לאוניד העיד כי בדק את פניותיו של התובע, וברובן לא מצא משהו שצריך לתקן, וכי אם היה הפרש אז היו משלמים לתובע. כשהתובע נשאל אם לפעמים תיקנו השיב: "לפעמים כן ולפעמים לא" (ע' 9 ש' 9) - כך, שגם לשיטת התובע, כשלא הייתה מחלוקת קיבל תשלום, כגון דמי הבראה אותם קיבל לאחר פנייתו לממונים עליו. הנתבעת השיבה לתובע במכתב מיום 11.1.11, בו דחתה את מרבית דרישותיו ואף ציינה בנוגע לקופת הפנסיה כי ככל שתימצא זכאות לתשלום נוסף, הרי שזה ישולם כחוק. לעניין השעות הנוספות ושעות שבת התרשמנו שהייתה מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לשעות המהוות שעות נוספות ולדרך חישובן. טענות הנתבעת מצביעות על מחלוקת של ממש באשר לזכאותו של התובע להפרשי שכר ופיצויי פיטורים, אשר מצדיקה שלא לחייב בפיצויי הלנה, בהתאם לאמור בס' 18 ו-20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958. לאור זאת, יש לחייב את הנתבעת בהפרשי הצמדה וריבית בלבד. 11. לסיכום לאור האמור, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: סך של 507.36 ₪ בגין דמי חגים, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.10.10 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 7,901 ש"ח בגין פיצויי פיטורים, בצירוף הצמדה וריבית מיום 1.3.11 ועד למועד התשלום בפועל. סך של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. הצדדים יערכו חישובים לגבי פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים (חלק מעביד), גמול שעות נוספות ושעות שבת - הכל בהתאם לפסק דין זה. היה ולא יגיעו הצדדים להסכמה בעניין זה יגישו הודעה מתאימה לבית הדין וימונה חשב. הודעה זו תוגש לא יאוחר מתום 60 ימים מקבלת פסק הדין. הצדדים יישאו בשכ"ט החשב בשלב ראשון בחלקים שווים ולבסוף בהתאם לתוצאות. הנחיות באשר לחישובים: לגבי פיצוי בגין אי הפרשה לתגמולים: הזכאות היא מ-19.8.09 ועד 20.2.11, כאשר היה על הנתבעת להפריש מידי חודש 6% משכר אותו חודש. השכר לענייננו יהא שכר יסוד (שעות עבודה רגילות ושעות שבת אשר יחושבו אף הן לפי תעריף שעות עבודה רגילות), ימי חג, חופש שנתי וימי מחלה. בחודשים בהם הופרש לקרן הפנסיה, כפי שפורט לעיל, יקוזזו הסכומים מהסך אותו היה על הנתבעת להפריש באותו חודש/שנה (החישוב הנכון הוא חודשי. אולם בהיעדר פירוט חודשי נתייחס לפירוט השנתי שהציג התובע, הגם שהוא מיטיב עם הנתבעת). לסכום שהיה אמור להיות מופרש מידי חודש יתווספו ריבית והצמדה החל מהראשון לחודש העוקב ועד לתשלום. לגבי גמול שעות נוספות ושעות שבת, על המומחה לפעול כדלקמן: הבסיס לחישובי יהא דו"חות הנוכחות לעניין השעות שבוצעו בפועל ותלושי השכר לעניין השכר ששולם. אין לקזז שעות בגין הפסקה. כאשר בין שתי משמרות לא התקיימה הפסקה בת 8 שעות תיחשב המשמרת השנייה כשעות נוספות (החל מהשעה התשיעית ביום, ומהשעה השמינית בלילה - החל משעה 22:00). לא מן המיותר לציין כי הסכום שנתבע בכתב התביעה - 6,354.32 ₪ גבוה מהסכום הנקוב בתצהיר התובע (7,344.64 ₪), ומשכך אין לחייב יותר מהסכום שנתבע. 13. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו.תנאים סוציאליים לעובדהתפטרות