זכויות אלמנת עובד אגד

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות אלמנת עובד אגד: השופטת ורדה וירט-ליבנה בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופט שמואל טננבוים ונציג הציבור מר יוליוס רודיק; ק"ג 10285/08) בו נדונה תביעתה של המערערת לקביעת זכאותה לקצבת שאירים בגין פטירתו של בעלה (להלן - המנוח) אשר היה חבר במשיבה 1, קרן הגמלאות של חברי אגד (להלן - קרן הפנסיה). בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת וקבע כי היא איננה זכאית לקבל את קצבת השאירים. מכאן הערעור שבפנינו. להלן עיקר עובדות המקרה: המנוח עבד בחברת אגד החל משנת 1961, הוא פרש לגמלאות בחודש יוני 1995 ונפטר ביום 30.12.2004. המערערת היא אלמנתו של המנוח. בני הזוג נישאו בשנת 1963 ונותרו נשואים עד ליום פטירתו של המנוח, אך התגוררו בנפרד זה מזו החל משנות ה- 80. למערערת ולמנוח שלוש בנות. המשיבה 2 (להלן גם - גילה) הינה הידועה בציבור של המנוח ואם בתם המשותפת. קרן הפנסיה הינה חברה בע"מ המנהלת קרן פנסיה לעמיתים ותיקים, מכוח תקנות מס הכנסה (כללי לאישור ולניהול קופות גמל), תשכ"ד-1964 וחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופת גמל), תשס"ה-2005. קרן הפנסיה פועלת בהתאם לתקנון קרן הפנסיה ואין מחלוקת כי התקנון החל על הצדדים הוא התקנון האחיד, בנוסחו כפי שהיה במועד פטירת המנוח (להלן - תקנון קרן הפנסיה). בשנת 1988 הגיעו המערערת והמנוח להסכם גירושין. בהמשך, פנה המנוח לבית המשפט בבקשה לביטול הסכם הגירושין ובמסגרת זו, הגיעו הצדדים, ביום 8.4.1990, להסכם לו ניתן בהמשך תוקף של פסק דין. בהתאם להסכם זה נקבע כי עם ביטול הסכם הגירושין תשוב להיות בתוקף ההחלטה בעניין המזונות הזמניים שניתנה עוד בשנת 1987 והחלטה זו תישאר על כנה ותחייב את הצדדים לתקופה שאורכה 6 חודשים לפחות וכל עוד לא תשונה הסכמה זו (להלן - הסכם המזונות). בפועל, בשנת 1992, ביום בו מלאו לבתם הצעירה של המערערת והמנוח 18 שנים, הפסיק המנוח לשלם את המזונות בהתאם להסכם המזונות. ביום 12.3.2002 חתם המנוח על טופס בקשה להכרה בגילה כידועה בציבור שלו (להלן גם - טופס הבקשה) לצורך קבלת קצבת השאירים. ביום 26.10.2005 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב פסק דין במסגרתו הוכרה גילה כידועה בציבור של המנוח לצורך קבלת קצבת השאירים מקרן הפנסיה (להלן - פסק הדין). פסק דין זה התבסס, בין היתר, על הסכמתה של קרן הפנסיה להכיר בגילה כידועה בציבור של המנוח. פסק דינו של בית הדין האזורי: בית הדין האזורי בפסק דינו נדרש לשאלה האם המערערת הייתה המוטב הזכאי לקצבת שאירים ובחן האם היא עונה להגדרת "אלמנת פנסיונר" בהתאם לתקנון קרן הפנסיה, שנוסחה הוא כדלקמן: "אלמנת פנסיונר - בת זוגו של פנסיונר ביום בו נפטר, ובלבד שהתקיימו בה אחד משני אלה: הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לפני חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך שנה אחת רצופה עד ליום בו נפטר; הייתה לבת זוגו של הפנסיונר לאחר חודש הזכאות הראשון לקצבת זקנה וגרה עימו במשך שנתיים רצופות עד ליום בו נפטר, ובלבד שביום בו נפטר הגיעה בת הזוג לגיל קצבת זקנה. לעניין תקופת המגורים תובא בחשבון גם תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת". "בת זוג" מוגדרת בתקנון האחיד כאחת משתי אלה: "א. אשתו של מבוטח או פנסיונר; ב. מי שהוכרה כידועה בציבור כאשתו של מבוטח או פנסיונר בהחלטה של ערכאה שיפוטית המוסמכת לכך". לאחר שבחן את השאלה האם המערערת מילאה אחר התנאי של מגורים משותפים עם המנוח במשך שנה אחת רצופה עד ליום פטירתו, קבע בית הדין האזורי כי תנאי זה לא התקיים לגבי המערערת. בית הדין האזורי בחן את החלופה למגורים משותפים, דהיינו את ה- "תקופה שבשלה חויב הפנסיונר בתשלום מזונותיה של בת הזוג לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת.". אף בעניין זה דחה בית הדין האזורי את טענות המערערת וקבע כי התנאי שנקבע בתקנון קרן הפנסיה, בדבר חבות של תשלום מזונות מכוח פסק דין, אינו מתקיים בנסיבות המקרה. באשר לטענת המערערת לפיה היה בינה לבין המנוח הסדר כלכלי לפיו המנוח נתן לה להתגורר בדירה שהייתה רשומה על שם שניהם כתחליף למזונות, קבע בית הדין כי טענה זו הועלתה על ידה לראשונה במסגרת תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמה במסגרת ההליך בבית הדין האזורי. בית הדין האזורי ציין כי שינוי זה בגרסתה מעלה חשד באשר לקיומו האמיתי של הסדר זה. עוד הוסיף וקבע בית הדין כי הסכמתו של המנוח, ככל שהייתה, כי המערערת תמשיך להתגורר בדירתם המשותפת אינה פרי של החלטה שיפוטית כלשהי ועל כן, דינן של טענות המערערת בעניין זה להידחות. בית הדין האזורי דחה את טענת המערערת לפיה הזכויות שנצברו בקרן הפנסיה במשך 23 שנות נישואיה הושגו מתוך מאמץ משותף שלה ושל המנוח ולפיכך, הן שייכות לבני הזוג במשותף. בעניין זה קבע בית הדין כי המנוח נתן בחייו הוראה מפורשת בשני מסמכים רשמיים - טופס הבקשה להכיר בגילה כידועה בציבור שלו וכן בצוואתו מיום 25.10.2004 (להלן גם - צוואת המנוח) - כי קצבת השאירים תינתן לאחר מותו לגילה ולא למערערת. הוראות מפורשות אלו של המנוח מהוות "הודעה על שינוי מוטבים" לטובת גילה, זאת בהתאם לסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), המשקף את העדפת האינטרס של המצווה על פני אינטרס ההסתמכות של המוטב המקורי ברשימת המוטבים. עיקר טענות הצדדים בערעור: המערערת חוזרת על הטענות אותן העלתה בפני בית הדין האזורי. בנוסף, טוענת המערערת כי גילה אינה עומדת בתנאי תקנון קרן הפנסיה וכי היא קיבלה את מעמדה כידועה בציבור של המנוח בהתאם להסכמת קרן הפנסיה. לעומת זאת, המערערת עומדת בתנאים הקבועים בתקנון קרן הפנסיה הן בכל הנוגע למגורים המשותפים והן בכל הנוגע לתקופת תשלום המזונות. באשר לטופס הבקשה להכיר בגילה כידועה בציבור של המנוח, טוענת המערערת כי טופס זה לא נחתם על ידי המנוח. לדבריה, כתב היד והחתימה המופיעים על גבי הטופס אינם של המנוח ובטופס זה אף לא מופיעים פרטים בנוגע לנוכחותו של אדם נוסף בעת החתימה עליו. עוד טוענת המערערת כי גילה כלל לא הוזכרה בצוואת המנוח מיום 18.4.2004 וכי צוואת המנוח שנכתבה ביום 25.10.2004, עת שכבר היה המנוח חולה מאוד, שונתה לטובתה של גילה. המערערת מוסיפה וטוענת כי טענתה של גילה לפיה המערערת והמנוח סיכמו על הפסקת תשלום המזונות בשנת 1992 הינה טענה שקרית אשר לא הוכחה על ידה בבית הדין האזורי. המערערת מבהירה כי בשנת 1992, עת שמלאו לבתה הצעירה 18 שנים, הפסיק המנוח לשלם לה את מזונות הילדים ועל דעת עצמו אף הפסיק לשלם את מזונותיה ואת הוצאות הבית. לדבריה, בעקבות זאת ניגשה ללשכת הסיוע המשפטי על מנת להגיש תביעה למזונות, אך לאחר פטירת בתה הפסיקה לפעול בעניין זה. כמו כן, היא חוזרת וטוענת כי עצם העובדה שהיא מתגוררת עד היום בדירת המנוח מהווה תשלום מזונות. לסיום, טוענת המערערת כי היא זכאית לקצבת השאירים משום שהייתה נשואה למנוח וחיה עימו במשך 25 שנה בעוד שגילה חיה עימו במשך 9 שנים בלבד. גילה מנגד תומכת בפסק הדין של בית הדין האזורי על נימוקיו. לטענתה, ערעור המערערת הינו ערעור עובדתי ואינו מעלה שאלה משפטית חדשה. עוד היא טוענת כי לא התקיים במקרה שלפנינו התנאי הקבוע בתקנון קרן הפנסיה בעניין חובת תשלום מזונות מכוח פסק דין. גילה מבהירה כי המערערת והמנוח הגיעו להסכם המזונות אשר קיבל בהמשך תוקף של פסק דין בנוגע לתשלום מזונות זמניים עבור בתם הקטינה והשלמה למזונותיה של המערערת. עם זאת, לדבריה, במסגרת הסכם המזונות לא נקבעה זכותה העצמאית של המערערת למזונות. בנוסף, טוענת גילה כי הסכם המזונות פקע בשנת 1992, ביום בו מלאו לבתם הצעירה של המערערת ושל המנוח 18 שנים. מעבר לכך, טוענת גילה כי לאחר שהופסקו תשלומי המזונות ובמשך 13 שנים לפחות, המערערת לא פתחה בהליכים או העלתה טענות בנוגע לזכאותה למזונות. באשר לטופס הבקשה להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, טוענת גילה כי גם אם טענותיה של המערערת נכונות ויש לראותה כאלמנת המנוח לפי תקנון קרן הפנסיה, הרי שגם במקרה זה לא קמה לה הזכות לקבלת קצבת שאירים. זאת משום שזכות זו הוקנתה לגילה בשלמותה בדרך של "שינוי מוטבים פנימי" על ידי המנוח. לטענתה, המנוח נתן הוראות ברורות ומפורשות, הן בטופס הבקשה להכיר בה כידועה בציבור והן בצוואתו האחרונה, לפיהן קצבת השאירים תועבר אליה באופן בלעדי. בעניין זה מציינת גילה כי המערערת הודיעה לרשם לענייני ירושה כי אין לה כל התנגדות לקיום צוואתו של המנוח ולא הסתייגה מצוואה זו, זאת למעט בעניין זכויות הפנסיה. אך גם בעניין זה נדחתה טענתה של המערערת במסגרת הצו לקיום צוואה של בית המשפט לענייני משפחה. עוד היא טוענת כי יש לדחות את טענת המערערת בעניין זיוף חתימת המנוח לכאורה על גבי טופס הבקשה להכיר בגילה כידועה בציבור של המנוח. לדבריה, היא נחקרה בחקירה נגדית בעניין טופס זה ובמסגרת זו הוכח ולא נסתר כי מנהל קרן הפנסיה, מר יוחנני, נכח בעת שהמנוח חתם על הטופס והוסיף את חתימתו במקום המיועד לכך. קרן הפנסיה תומכת בטענותיה של גילה אך מדגישה כי ככל שתרצה תוכר כידועה בציבור של המנוח מבלי שתבוטל הקביעה בעניינה של גילה, הרי שעל קרן הפנסיה יהיה לפעול בהתאם לאמור בתקנה 19(א)(1) לתקנון קרן הפנסיה ולחלק את סכום קצבת השאירים באופן שווה ביניהן ועל המשיבות יהיה לערוך ביניהן התחשבנות בגין סכומי העבר. קרן הפנסיה מדגישה כי בהתאם להלכה הפסוקה מוטלת עליה החובה לפעול כלפי מבוטחיה אך ורק על פי הוראות תקנון קרן הפנסיה. לפיכך, אין היא רשאית להעניק למערערת קצבה אם אין היא נמצאת במעמד המזכה אותה בקצבה על פי תקנון קרן הפנסיה. קרן הפנסיה מוסיפה וטוענת כי המערערת נמנעה מלספק לה ראיות או כל מידע אחר בעניין תשלום המזונות ואף לא הציגה כל ראיה התומכת בגרסתה. לפיכך, לטענתה, לא ניתן לראות בפסיקת המזונות הזמניים כעונה על התנאי הקבוע בתקנון קרן הפנסיה והמהווה חלופה לתנאי המגורים המשותפים. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק הדין של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לדחות את הערעור ולאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדות ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק את התערבותנו בו. עם זאת מצאנו לנכון להרחיב במספר נקודות שעלו בערעור. בהתייחס לטענות הצדדים ובעיקר לטענותיה של המערערת נבהיר כי בהתאם לסעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 נקבע כי: "בחיוב שיש לקיימו עקב מותו של אדם - על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה - רשאי הנושה, בהודעה לחייב או בצוואה שהודעה עליה ניתנה לחייב, לבטל את זכותו של המוטב או להעמיד במקומו מוטב אחר, אף אחרי שנודע למוטב על זכותו". הוראה זו למעשה מאפשרת לבעל החוזה, הוא הנושה ביחסיו עם קופת הקצבה, לבטל את זכותו של המוטב ולהעמיד במקומו מוטב אחר. ההוראה העקיפה בעניין זה מצויה בסעיף 147 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 הקובעת כי: "סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על פי חוזה ביטוח, על פי חברות בקופת קיצבה או בקופת תגמולים או על פי עילה דומה, אינם בכלל העיזבון, זולת אם הותנה שהם מגיעים לעיזבון". הוראת סעיף 36(ב) לחוק החוזים מתירה במפורש לחבר בקרן פנסיה לבטל את זכותו של מוטב או להחליפו במוטב אחר; ואין עוד מקום להסתמך על הפסיקה שקדמה לחוק החוזים, בה התלבטו בתי המשפט בשאלה אם הסכם הפנסיה מאפשר החלפת המוטב או אינו מאפשר זאת (ע"א 233/98 שושנה כץ נ' קרן מקפת מרכז לפנסיה ותגמולים, פ"ד נד(5) 493, 503 (2000) (להלן - פסק דין כץ)). בעניין זה יצוין כי יש הטוענים כי כל הודעה בדבר החלפת מוטב חייבת להינתן בחייו של המנוח (ע"א 477/79 עיזבון בכר שלום נ' בכר (לא פורסם, מיום 27.7.1981); ע"א 5027/90 חיים מילשטיין נ' שמעון אקוה, פ"ד מז(3) 560, 566 (1993); דודי שורץ "שינוי המוטב בקופת-גמל ובביטוח חיים - דיסהרמוניה בחקיקה ובפסיקה ויישובה" עיוני משפט יז(2) 345, 371-373 (תשנ"ג). לעומת זאת, יש הטוענים כי הדרישה להודעה בחיים אינה חלה על החלפת מוטב הבאה מכוחה של צוואה (ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' אסיא שוורץ, פ"ד מה(5) 13, 23-24 (1991)). בענייננו נעשה שינוי המוטב על ידי המנוח הן באמצעות מתן הוראה מפורשת בצוואתו והן באמצעות טופס ההכרה בגילה כידועה בציבור שלו. למעשה, המנוח הודיע בחייו לקרן הפנסיה על שינוי המוטב, זאת באמצעות החתימה על טופס ההכרה בגילה כידועה בציבור שלו. בסעיף 3.5 לצוואתו מיום 25.10.2004 ביקש המנוח כי: "את קצבת הפנסיה שלי אני מצווה בשלמות לגילה מועלם ת"ז X , אשר סעדה ודאגה לכל מחסורי עד יומי האחרון. בכספים אלה תשתמש גילה מועלם ולחינוכה של בתנו המשותפת......". כמו כן, בסעיף 6 לצוואה נקבע כי: "הנני פרוד מזה שנים רבות מתרצה אבגין ת"ז X ואינני מצווה לה דבר". כאן המקום להדגיש כי המערערת אינה עומדת בתנאי הזכאות על פי התקנון וזהו הטעם העיקרי לדחיית ערעורה. המערערת הלינה בפנינו על קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בעניין בחינת זכאותה של גילה לקצבת השאירים על פי הוראות תקנון קרן הפנסיה מכוח היותה הידועה בציבור של המנוח. בסוגיה זו לא מצאנו כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבותנו. באשר לטענות המערערת בדבר חשדות לחוסר תום לב לגבי צוואת המנוח - משלא הובאה בפני בית הדין האזורי ולו ראשית ראיה בעניין זה, לא מצאנו מקום להתערב גם בסוגיה זו. מעבר לכך, במקרה שלפנינו, המערערת אינה נמנית על המוטבים בקרן הפנסיה לפי הוראות תקנון קרן הפנסיה אשר חל על המקרה. כך, במועד הפטירה של המנוח, המערערת לא ענתה להגדרת "אלמנת פנסיונר" כאמור בתקנון קרן הפנסיה. כלומר, למרות שאין חולק כי המערערת והמנוח נישאו בשנת 1963 וכי קשר נישואין זה לא הותר מעולם, השניים לא גרו יחד מאז שנות ה- 80. תקנון קרן הפנסיה קובע חלופה לדרישה לתקופת מגורים משותפים והיא תקופה של תשלום מזונות לפי פסק דין של ערכאה שיפוטית מוסמכת. המערערת הסתמכה לעניין זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 4.2.1987, לפיו חויב המנוח בתשלום מזונות זמניים למערערת ולבתם המשותפת, שהייתה קטינה באותה העת. המערערת אף הוסיפה כי פסק דין זה לא שונה או בוטל עד למועד פטירתו של המנוח. בעניין זה קבע בית הדין האזורי כי בשנת 1992, ביום בו מלאו לבתם המשותפת של המערערת והמנוח 18 שנים, הפסיק המנוח לשלם למערערת מזונות לפי פסק דין זה. עוד נקבע כי המערערת לא פתחה בהליכים או העלתה טענות כנגד עניין זה ורק לאחר שנענתה על ידי הקרן כי אין היא ממלאת אחר התנאי של מגורים משותפים ניסתה המערערת להיתלות בטענה לקיומו של פסק דין המחייב את המנוח בתשלום מזונות, זאת מבלי שסיפקה לקרן הפנסיה ראיות או כל מידע אחר בעניין זה. בית הדין האזורי הגיע לכלל מסקנה כי התחייבות המנוח לשלם למערערת מזונות זמניים למעשה בוטלה בהסכמת הצדדים במועד בו מלאו לבתם הצעירה 18 שנים. במקרה זה לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי המבוססות על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהראיות שנשמעו בפניו. לפיכך, הרי שהמערערת אינה עומדת גם בתנאי החלופי לצורך ההכרה בה כ"אלמנת פנסיונר" וזכאותה לקצבת שאירים. משלא ענתה המערערת להגדרת המונח "אלמנת פנסיונר" בתקנון קרן הפנסיה, אין היא זכאית על פי תקנון זה לקבל את קצבת השאירים של המנוח. על כן, וכפי שהדגשנו, מאחר שהמערערת אינה נמנית על השאירים בהתאם להגדרת תקנון קרן הפנסיה, הרי שאין גם בהוראות סעיף 36(ב) לחוק החוזים או בכל הוראת חוק אחרת כדי לסייע בידה ולאפשר את העברת הזכאות למערערת ואף אין בכך כדי לאפשר חלוקה של קצבת השאירים בינה לבין גילה. זאת משום שהמנוח אינו יכול להעניק למערערת זכות אשר אין היא זכאית לה מכוח תקנון קרן הפנסיה ומשום שהזכות שבקרן הפנסיה אינה חלק מנכסי העיזבון (ראו בעניין זה פסק דין כץ, בעמ' 502; ע"ע 496/09 ורדה בר-און נ' קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ, מיום 1.7.2010, בעמ' 9 (להלן - פסק דין בר-און)). יצוין כי לאור התכלית של קצבת השאירים ולשונו הברורה של תקנון הקרן ועל פי המדיניות הקבועה בפסיקה, לא ניתן כאמור להכליל בת זוג לשעבר בגדר שאיר לצורך הזכאות לקצבה אם אין היא עומדת בתנאים הקבועים לכך בתקנון קרן הפנסיה. כמו כן, תכליתה הסוציאלית והביטוחית של קצבת השאירים היא להעניק סיוע למי שבפועל נסמך על שולחנו של המנוח והיה תלוי בו כלכלית עובר לפטירתו. לצורך כך יש לבחון את מהותן של המערכות הזוגיות כפי שהן מתרחשות בפועל בחיי היומיום ולא להסתפק בבחינת הסטאטוס הפורמאלי של בני הזוג. תכלית זו של הקצבה והתלות הכלכלית במקורות הקיום של המנוח אינן מתקיימות בעניינם של המערערת והמנוח, אשר אמנם היו נשואים במשך שנים רבות אך למעשה חיו בנפרד במשך כארבע עשרה שנים לפחות, עד למותו של המנוח בשנת 2004 (בג"ץ 4193/04 שרה אודיה גרטנר-גולדשמידט נ' בית הדין הארצי לעבודה, מיום 20.6.2010; ע"ע 1232/04 שושנה פרלמוטר - מבטחים- מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, מיום 31.8.2006). על כן, במקרה שלפנינו, ומשהמערערת אינה נמנית כאמור על השאירים בהתאם להגדרת תקנון קרן הפנסיה, הרי שמתייתר הצורך לדון בשאלה האם הוראת חוק זו או אחרת גוברת על תקנון קרן הפנסיה בנסיבות העניין. כמו כן, דינה של טענת המערערת לפיה היא זכאית לקצבת השאירים מכוח חזקת השיתוף והחיים המשותפים שחלקה עם המנוח טרם פרידתם - להידחות. בטענה זו של המערערת באה לידי ביטוי סוגיית האיזון הראוי בין דיני המשפחה לבין מערכת החיסכון הפנסיוני. אמנם, נקודת המוצא היא שהזכויות הפנסיוניות הן זכויות בנות שיתוף או בנות איזון בין בני הזוג בהיותן חלק מנכסי העתודה הכלכלית של המשפחה עוד בטרם הגיע מועד מימושן. כך, מחד גיסא נקבע כי הלכת השיתוף חלה גם ביחס לזכויות סוציאליות כפיצויי פיטורין, זכויות פנסיה, חיסכון בביטוח מנהלים ועוד ואף ביחס ל"נכסי קריירה" (רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ, מיום 13.12.2006; בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, מיום 26.8.2007). מאידך גיסא, על פי הוראותיו של תקנון קרן הפנסיה, בני זוג לשעבר אינם מוגדרים כשאירים ולכן הם אינם זכאים לקצבת שאירים. לסיום יצוין כי אנו מבינים לליבה של המערערת ואת תחושותיה כאשר היא נותרת למעשה משוללת זכאות לקצבת שאירים. זאת, בין היתר, משום שקצבת השאירים משולמת לחבר הקרן בעקבות עבודתו ולפיכך מי שהייתה בת זוגו במהלך תקופה זו בה נצברה הזכות היא שצריכה לכאורה ליהנות מקצבת השאירים, ולכל הפחות ליהנות ממנה בשיעור יחסי. יחד עם זאת, אין בהוראות הדין והפסיקה כדי לבסס זכאות של המערערת לקצבת השאירים ולקבוע את זכאותה בניגוד להוראות תקנון קרן הפנסיה (בג"ץ 2673/06 אביבה שאוה-שוע נ' בית הדין הארצי לעבודה, מיום 21.4.2009; פסק דין בר-און). סיכומם של דברים - דעתי היא כי דין הערעור להידחות. הואיל והתביעה שלפנינו היא תביעה לגמלה ובהתחשב בנסיבותיה המיוחדות של המערערת, ללא צו להוצאות. סגן הנשיאה יגאל פליטמן לאחר עיון בדעת חברתי השופטת ורדה וירט-ליבנה, מקובלת על מסקנתה, כי על פי המסכת העובדתית שהובאה המערערת אינה עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" בהתאם לתקנון קרן הפנסיה ולכן אין היא זכאית לפנסיית שאירים מהקרן. מעבר לזאת מצאתי מקום להדגיש, כי לדעתי, משמדובר בקרן פנסיה כדוגמת המשיבה; שהזכאות לקצבת שאירים לפי תקנונה, קמה למי שהייתה בת זוגו של פנסיונר כהגדרתה בתקנון, אזי - המנוח לא רשאי היה להפוך, את מי שאינה עונה על הגדרת "אלמנת פנסיונר" על פי תקנון הקרן למוטבת מכוח סעיף 36(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, ולהקים לה זכאות לקצבת שאירים בניגוד לתקנון הקרן. לו החלטה שכזאת הייתה ניתנת היא הייתה סותרת את תכליתן הסוציאלית של הוראות תקנון הקרן להמשך תמיכה כלכלית בבת זוג פנסיונר גם לאחר פטירתו. תקנון הקרן הינו בגדר חוזה, שהפנסיונר היה צד לו והוראותיו הבלתי ניתנות להתניה לעניין קצבת שאירים לבת זוגו, מחייבות אותו. השופטת רונית רוזנפלד אני מצטרפת לחוות הדעת של השופטת וירט-ליבנה ולהערתו של סגן הנשיאה פליטמן. נציג ציבור מר ראובן בוימל אני מצטרף לחוות דעתה של השופטת וירט-ליבנה ולהתייחסותו של סגן הנשיאה פליטמן. נציג ציבור מר זאב רפואה אני מצטרף לחוות הדעת של השופטת וירט-ליבנה. סוף דבר ערעורה של המערערת נדחה על דעת כל חברי המותב, בהתאם לחוות דעתה של השופטת ורדה וירט-ליבנה. הואיל והתביעה שלפנינו היא תביעה לגמלה ובהתחשב בנסיבותיה המיוחדות של המערערת, אין צו להוצאות. אלמנת עובדאלמנות / אלמניםאגד