זכויות עובדים בענף המלונאות לתוספת ותק ותוספת מקצועית

התובע דרש תשלום של סכומים בהתאם להסכם קיבוצי כללי בענף המלונאות (להלן:"ההסכם הקיבוצי"), תוספת שכר בהתאם להסכם מיום 1.1.2007, תוספת ותק ותוספת מקצועית. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עובדים בענף המלונאות: 1. התובע עבד אצל הנתבעת בתפקיד רב המלון ומשגיח כשרות החל מיום 22/3/1988 ועד ליום 2/10/2009. התובע טען שהוא פוטר שלא כדין ומשיקולים זרים ופסולים על רקע רצונו להתמודד לבחירות לוועד העובדים ודרישתו לקבל פירוט דו"חות כספיים של קופת העובדים עקב חשש לאי סדרים כספיים וכן, עקב גילוי הפרות כשרות בבית המלון אשר הובילו להסרת היתר הכשרות. 2. בעקבות הפיטורים הגיש התובע בקשה לצו מניעה זמני שהתנהל בפני מותב של בית דין זה בתיק בש"א 3848/09. בהחלטה מיום 9/11/2009 נדחתה הבקשה. במסגרת התובענה הנוכחית שבה טוען התובע כי פיטוריו היו שלא כדין לאחר שעבד במסירות במהלך תקופה של יותר מ-21.5 שנים, דורש התובע פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ופגמים בהליך השימוע בשיעור של שש משכורות וכן פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪. כמו כן, טוען התובע שבמסגרת ההתחשבנות שבין הצדדים בסיום עבודתו ניכתה הנתבעת שלא כדין סך של 25,343 ₪, סכום שבגינו הוא מבקש לחייב את הנתבעת. התובע דורש תשלום של סכומים בהתאם להסכם קיבוצי כללי בענף המלונאות (להלן:"ההסכם הקיבוצי"), תוספת שכר בהתאם להסכם מיום 1.1.2007, תוספת ותק ותוספת מקצועית. התובע טען שיש לחייב את הנתבעת בתשלום תמורת הודעה מוקדמת והפרשי פיצויי פיטורים, כאשר הסכום שהוא שחרר מקופת הגמל היה בסך 118,562 ₪, וקיבל סכום נוסף בסך 15,257 ₪. כמו כן, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום בגין עבודה בשבתות ובחגים, לפי שיעור שנקבע בהסכם הקיבוצי. התובע טען שהוא עבד בכל השבתות החל מ-1/1/2003 ועד לסיום עבודתו, וכן עבד בפסח, ביום כיפור, ובשאר חגי ישראל. בגין רכיב זה דרש התובע תשלום בסך 454,021 ₪ וכן ביקש תשלום נוסף של 12,989 ₪ בגין יום מנוחה, במקום ימי חג, החל מיום 1/4/2006 ועד לסיום עבודתו. 3. הנתבעת טענה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה כי עבודת התובע הופסקה לאחר שהתובע לא הותיר בפני המלון כל ברירה אחרת בשל התנהגותו הבריונית, האלימה והמאיימת, כאשר במהלך תקופה ממושכת התובע הוליך אימים על עובדי המלון ועל המנהלים במלון. בכתב ההגנה פורטו המעשים המיוחסים לתובע אשר כללו צעקות, איומים וקללות כלפי עובדי המלון וכלפי אורחי המלון וכן השלכת צלחות ואוכל. בעקבות אותם מעשים הוזמן התובע לבירור משמעתי ליום 27/8/2009 ואף נמסר לו כי תוצאות הבירור עלולות לגרום להפסקת עבודתו. התובע ביקש לדחות את המועד על מנת להגיע עם עו"ד מטעמו, הנתבעת הסכימה לבקשתו ונקבע מועד לשימוע ליום 30/8/2009, כאשר לאותו דיון הוזמנו נציגי הסתדרות ונציגי ועד העובדים. נציגת ההסתדרות גב' אתי ויזל השתתפה בדיון, אך התובע ביקש שחברי הוועד לא יהיו נוכחים בו. בתגובה לטענות טען התובע כי המלון מתנכל לו בשל האופן המסור בו הוא ממלא את תפקידו ונוכח כוונותיו להתמודד בבחירות לוועד העובדים. התובע לא הכחיש את הטענות שהועלו כנגדו, לא הביע חרטה על מעשיו בדבריו ולא הציע לשפר דרכו בעתיד. לאחר ישיבת השימוע החליטה הנתבעת על הפסקת עבודתו של התובע כאשר כנגד החלטה זו הוגשה כאמור בקשה לצו מניעה זמני שנדחתה. הנתבעת טענה כי הליך הפיטורים היה כדין ומעוגן כולו בהתנהגותו ובמעשיו הפסולים של התובע. לאחר ההודעה על הפיטורים, לבקשת הרבנות הראשית בטבריה, התקיימה ישיבה בין רבני העיר לבין בעלי המלון ומנהל המלון, בפגישה זו ביקשו הרבנים שככל שהתובע יפוטר תנתן לו אפשרות לעבוד בפועל בתקופת ההודעה המוקדמת בתקווה שמצב הדברים ישתפר והעסקתו תמשך. על אף שהנתבעת הסכימה להצעה זו, התובע לא התייצב לעבודה בתקופת ההודעה המוקדמת אלא הגיש תעודות מחלה, בגין מחלת צהבת כרונית, שלא הייתה ידועה לנתבעת ולא הפריעה לתובע לעבוד בעבר. התברר בדיעבד לנתבעת שבמהלך תקופת "המחלה", התובע נסע לחו"ל, על אף זאת, הנתבעת שילמה את ימי המחלה בהתאם לאישורי המחלה שהציג התובע. הנתבעת טענה שהיא שילמה לתובע את כל המגיע לו בגין הפסקת עבודתו, כולל שחרור כספים שנצברו לזכותו וכן עבור תקופת ההודעה המוקדמת. הנתבעת הסבירה את מהות הקיזוזים שנעשו מהסכומים המגיעים לתובע, בגין חובותיו והוצאות המשפט שנפסקו בבקשה לצו מניעה זמני. הנתבעת טענה שהתובע הועסק בהסכם עבודה אישי, בתנאי העסקה משופרים ומטיבים להוראות ההסכם הקיבוצי, תנאים אשר כללו שכר בסיס גבוה מהמקובל בהסכם הקיבוצי, גמול שעות נוספות גלובאלי, תוספת מיוחדת, תוספת מקצועית, דמי ביגוד ועוד. על כן התובע אינו זכאי לתוספות שהוא דורש בתביעתו. מעבר לכך, לפנים משורת הדין, החל מחודש 6/2007 שילמה הנתבעת לתובע תוספת מקצועית בסך 17.40 ₪ לחודש, לאחר שהתובע מסר תעודה בדבר הכשרתו כמשגיח כשרות. הנתבעת טענה שהתובע ניצל ימי חופשה וקיבל פדיון בגין אלה שנותרו לזכותו. באשר לדרישה בגין תוספת עבור עבודה בשבתות ובחגים, טענה הנתבעת כי משרת התובע היא משרת אמון מובהקת, לתובע ניתן חופש מוחלט והוא לא פוקח על ידי המלון. כמו כן, התובע לא חתם על דו"חות נוכחות וכאשר נדרש לעשות זאת בשנת 2009 הוא התנגד בתוקף. 4. עדויות שנשמעו בדיון: מטעם התובע העידו התובע בעצמו ומר רפאל כהן, מנהל מחלקת הכשרות של טבריה (להלן:"מר כהן"). מטעם הנתבעת העידו מר ישראל חייט, מנהל המלון במשך שנים רבות וגם המנהל של התובע (להלן:"מר חייט") וכן גב' ססיליה מילס, מנהלת הכספים בבית המלון החל משנת 1988 (להלן:"גב' מילס"). 5. מעמדו של התובע בהתאם להסכם הקיבוצי: אין מחלוקת באשר לתקופת העבודה של התובע, שהתחיל לעבוד כמשגיח כשרות בבית המלון ביום 22/3/1988. ביום 23/8/1992, קרי, חמש שנים לאחר תחילת עבודתו, נחתם בין הצדדים חוזה עבודה אישי לתקופה של שנה, כאשר נקבע שההסכם יוארך אוטומטית בתום התקופה אם לא יודיעו הצדדים על סיומו. אין חולק שהסכם זה המשיך להיות בתוקף עד לסיום עבודת התובע, כאשר השכר שנקבע בו הועלה באופן הדרגתי. בסיום העבודה קיבל התובע שכר בסך של כ-11,100 ₪, כולל רכיב של שעות נוספות גלובאליות ושעות שבת. בנספח 3 להסכם קיבוצי נקבעו הוראות באשר להסכמי העבודה האישיים, לפיהן "כל מלון יוכל להחתים עד 10% מעובדי המלון, על הסכם עבודה אישי". בהתאם לסעיף 1 ג' לאותו נספח 3 להסכם הקיבוצי, לא יחולו על העובדים בהסכם אישי סעיפים 48.1, 48.3 עד 48.8, 49.2, 49.7, 53.1, 55 וכן נספח 2 להסכם. הסעיפים שהוזכרו והוחרגו באשר לעובדים המועסקים בהסכם עבודה אישי, הם אלה אשר קובעים מעורבות של ארגון העובדים בהליכים משמעתיים ובהליכי פיטורי העובדים. באשר לנספח 2 להסכם קיבוצי הוא זה שקובע זכאות לתוספת וותק ותוספת מקצועית. מאחר ואין מחלוקת שהתובע מועסק בכל התקופה החל מיום 23/8/1992 בהתאם לחוזה עבודה אישי, ונקבעה בו משכורת חודשית גבוהה מזו שנקבעה בהסכם הקיבוצי, אין הוא זכאי לתוספות שהוזכרו כפי שהוא דורש בתביעתו. על אף זאת, שולמה לתובע תוספת מקצועית בסך 17.40 ₪. על כן אין להידרש לרכיבים אלה של התביעה. 6. הליך הפיטורים של התובע: ביום 28/6/2009 פנה התובע אל ועד העובדים בבית המלון במכתב בו הוא מבקש לקבל דו"חות שנתיים ודיווח על כספי עובדים. כמו כן, הוא ביקש באותו מכתב להודיע על תאריך שבו מתוכננות בחירות לוועד העובדים בנוכחות הסתדרות העובדים החדשה. עותק מהמכתב שוגר ליו"ר ההסתדרות מרחב כנרת - מר אבי גבאי ולמר דוד לוי - נציג הסתדרות המלונאות. בעבר היה התובע חבר בקרן רווחה של המלון ואחד ממורשי החתימה של חשבון כספי קרן הרווחה. התובע טוען שכוונותיו להיבחר לוועד העובדים של המלון ודרישותיו לגבי דיווחים כספיים, הם אלה שהביאו להחלטה לפטרו. מאידך גיסא, טענה הנתבעת כי היו אירועים חמורים שהביאו להחלטה לפטר את התובע כפי שפורטו בתצהירו של מר חייט, בישיבת השימוע ובמכתב הפסקת העבודה. ספק אם בהתאם להוראות של ההסכם הקיבוצי, התובע כעובד שמועסק בחוזה אישי רשאי היה להיבחר לוועד העובדים של המלון. על אף זאת, נבחן את הטענה שהועלתה. מעבר לעדות התובע, הוא הביא כעד מטעמו את מר כהן, מנהל מחלקת הכשרות של טבריה, אשר הצהיר: "הנני להצהיר כי מספר חודשים טרם פיטוריו של התובע, הובא לידיעתי, כי בכנס של ההסתדרות במלון דן, דיבר התובע כנגד המלון וטען כי נעשתה פגיעה בעובדים". מר כהן אף הצהיר בעדותו בדיון, כאשר נשאל מה היה עיקר הבעיה של המשגיח (התובע): "ההופעה שלו באותו כנס הסתדרותי" (ראו ע' 13, ש' 14 לפרוטוקול הדיון). על אף זאת, העד לא נכח באותו כנס ואף לא ידע באופן ישיר שזו הייתה הסיבה שהובילה לפיטורי התובע. מדובר בעדות מפי שמועה ובסברה של העד שאינה מבוססת על עובדות. מר כהן אף תיאר את אופן ההתנהלות כאשר קיימת בעיית כשרות במלון והסביר שמנסים לסיים את הסכסוך בדרכי נועם ואם יש בעיה, קודם כל נשלחת התראה בעקבות האירוע, על מנת שזה לא יחזור על עצמו ורק במידה והמקרה חוזר על עצמו מסירים את תעודות הכשרות (ראו ע' 11, ש' 9-10 לפרוטוקול הדיון). מעבר לכך שמר כהן לא היה מעורב בהליך הפיטורים של התובע, עדותו לא הייתה ניטרלית והוא אף הצהיר: "אני מגן על המשגיחים שלנו הגנה מוחלטת, אם רוצים לפטר משגיח יבואו לרבנות ונענה להם..." (ראו ע' 14 ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון). מנגד, פירט מר חייט בתצהירו את האירועים אשר הביאו לדעתו להחלטה לזמן את התובע לשימוע, כדלקמן: "בחודשים יולי-אוגוסט 2009, אירעו מספר תקריות על ידי התובע, אשר המלון ואני כמנהלו לא היינו מוכנים עוד לעבור עליהן לסדר היום: א. בחודש יולי 2009, התובע איים והטיל מורא על עובדת המלון בשם אסתר, זרק צלחות (!) שחלקן אף פגע בעובדת. התובע התבטא בצורה מחפירה כלפי העובדת ובין היתר כינה אותה "זונה בת זונה מזדיינת" וכן השתמש בביטויים קשים דומים אחרים. ב. ביום 15.8.2009, התובע זרק ציוד של המלון מהמטבח לדחסנית האשפה, תוך קללות, צעקות ואיומים כלפי עובדי המטבח. ג. ביום 22.8.2009 התובע נהג בגסות ובאופן אלים ומאיים כלפי מנהל המלון, כלפי הטבחים וכלפי השף. ד. באירוע אחר בחודש אוגוסט השחית התובע כבל טלוויזיה במועדון העובדים (לטענתו, בשל חילול שבת). ה. ביום 23.8.2009 התובע הגיע למלון, התבטא בביטויים מאיימים שונים והבטיח, כמו במקרים אחרים בעבר, "לשחוט את כולם". בחלק מהתקריות הנ"ל הוזעקתי בזמן אמת על ידי עובדים לזירת האירוע, ונאלצתי להגיע על מנת לרסן את התובע. בשל התקריות האמורות אף הוגשה נגד התובע תלונה במשטרה, אך לא ידוע לי כיצד טופלה, אם בכלל. יצוין כי בשל התנהגות התובע, עובדי המלון מפחדים ממנו וחששו להתלונן על מעשיו. עובדים שונים שדיווחו על מעשים אלה של התובע וכן על מעשים נוספים, הן להנהלת המלון והן לנציגי הסתדרות (!), חששו לחזור על תלונותיהם או להגישן בכתב. מאימת התובע. להלכה ולמעשה, התובע גרם לכך שעבור עובדים מסויימים הפכה סביבת העבודה במלון למאיימת ובלתי בטוחה עבורם, דבר שלא ניתן היה להשלים עמו בשום פנים ואופן. בנסיבות אלה, הייתי חייב לפתור את הקושי שגרמה נוכחות התובע במלון, על מנת שתתאפשר סביבת עבודה ראויה לכולם" (סע' 13-18 לתצהיר של מר חייט). ביום 30/8/2009 התקיימה כאמור ישיבת השימוע, שנדחתה לבקשת התובע. באותה ישיבה נכחו מר חייט, ב"כ הנתבעת - עו"ד אסף שוחם, אתי ויזל - מזכירת האיגוד המקצועי, וכרמית אקון - מנהלת משאבי אנוש והתובע. הוזמנו לישיבה שני נציגי ועד העובדים, אך לבקשת התובע הם לא נכחו בישיבה. נערך פרוטוקול של ישיבת השימוע (נ/3). במהלך הישיבה הציג מר חייט את הטענות כנגד התובע, כאשר תגובתו הראשונה של התובע הייתה להציג תעודת מחלה, המשך מחלה קיימת. התובע דחה את הטענות שהועלו כנגדו שהוא כינה כ"חסרות שחר". הוא התייחס לבעיות שהיו קשורות לבית המלון אשר אילצו אותו להתערב ואף להסיר את תעודות הכשרות מהמלון. מדובר בפרוטוקול ארוך ומפורט של מה שהתרחש בישיבה. לאחר שנשמעו טענות ההגנה של התובע נתקבלה החלטה על פיטוריו ובהודעה על הפסקת עבודה מיום 2.9.2009, מטעם מר חייט, נכתב: "א.          מעשים חוזרים ונשנים של התנהגות אלימה , גסה ומאיימת כלפי מנהל המלון וכלפי עובדי המלון, כפי שפורטו בפניך בין היתר בפגישת השימוע שנערכה ביום 30.8.2009. מעשים אלה כללו גידופים, צעקות ואיומים כלפי וכלפי העובדים במספר מקרים שקרו לאחרונה, בתאריכים 15 באוגוסט, 22 באוגוסט ו-23 באוגוסט. באותם אירועים, בין היתר איימת על העובדים כי "תשחט את כולם", את אחת העובדות כינית "זונה", השחתת ציוד המלון, התפרעת וזרקת צלחות שאף פגעו בעובדת ועוד. בעקבות אירועים אלה, ביום 23.8.2009 הופסקה עבודתך על פי סעיף 42 להסכם העבודה הכללי בענף המלונאות, עד לעריכת הבירור עמך. לבקשתך, מועד הבירור נדחה על מנת לאפשר לך להתכונן לו ולקבל יעוץ משפטי. ב. מעשיך לעיל אינם מעידה חד פעמית אלא דפוס התנהגות שהמלון אינו יכול ואינו צריך להשלים עמו. בשיחות שונות שהיו איתך קודם לכן, הועמדת לא אחת על חומרת מעשיך, אך ללא הועיל. המעשים המתוארים, בנוסף להיותם בלתי נסבלים ובלתי קבילים ביחסים בין בני אדם בכלל ובמקום עבודה בפרט, מהווים הפרה חמורה של הוראות תקנון העבודה הנספח להסכם הקיבוצי הכללי בענף המלונאות (סעיף ז (3)). ג.            במהלך השימוע ניתנה לך אפשרות רחבה להשמיע תשובותיך והסברך בקשר למעשים האמורים. למרבה הצער, לא השבת באופן ענייני על הטענות נגדך לגבי המעשים הספציפיים שתוארו (איומים, קללות, זריקת צלחות) למעט הכחשה גורפת בדבר דחייה על הסף של כל הטענות נגדך. בפגישה לא הכחשת אף אחד מהמעשים המיוחסים לך, אלא ניסית להסבירם בכך שבוצעו על מנת לבצע את תפקידך בהשגחה על הכשרות במלון. כן טענת כי המלון מתנכל אליך עקב החלטתך להציג את מועמדותך לוועד העובדים. גם מכתבך מאתמול לא היה בו כדי לשנות את הדברים. ד.     אין בהסברך להתנהגותך כל ממש. המלון משקיע מאמצים רבים בשמירה על הכשרות, לרבות אמצעי משמעת נגד עובדים החורגים מהכללים. הדברים ידועים לך היטב וגם עלו בפגישותינו. גם אם חלילה נתקלת במסגרת מילוי תפקידך במקרים בהם הכללים לדעתך לא נשמרו, הרי שתגובותיך לאותם מקרים אינן סבירות, אינן נסבלות ולא ניתן להשלים עמן. השתוללות, קללות, צעקות, איומים, פגיעה בעובדים ובציוד אינם מתקבלים על הדעת ואין כל אפשרות מצד המלון לעבור לסדר היום לאחריהן. ה.   כפי שציינתי בפניך בשימוע, על קיום הבחירות לוועד ועל מועמדותך הצפויה בבחירות אלה שמעתי לראשונה לאחר מכתבך מיום 23.8.2009, ואין ולא היה שום קשר בין החלטותי בענינך לבין הבחירות".   נכתב בהודעת הפיטורים כי עבודת התובע תסתיים לאחר תקופת הודעה מוקדמת בת 30 ימים וכי ישולמו לו פיצוי פיטורים וכל יתר הזכויות המגיעות לו על פי ההסכם ועל פי חוק. על אף שכאמור, התובע מועסק בהתאם לחוזה אישי, נציגת ההסתדרות נכחה בהליך השימוע וגם היה רשאי התובע להופיע בליווי עו"ד כפי שהוא ביקש עת דחה את ישיבת השימוע, אך בחר שלא לעשות זאת. התובע קיבל התראה מראש באשר לטענות שהועלו כנגדו, ניתנה לו הזדמנות להתגונן ולאחר מכן נתקבלה ההחלטה, כאשר לא הייתה בכוונת הנתבעת לשלול או להפחית את זכאות התובע לפיצויי פיטורים, אלא לסיים את עבודתו במלון. לא התגלה בהליך של פיטורי התובע פגם מהותי או פרוצדורלי וכן לא הייתה כל הפרה של ההסכם הקיבוצי, ההוראות שבחוזה האישי או כללי הצדק הטבעי. הנתבעת היא מעסיק פרטי שרשאי לסיים את עבודת עובדיו, אף אם עבדו תקופה ממושכת תוך שמירה על זכויותיהם. ברור לנו שמתפקידו של התובע לשמור על כללי הכשרות כאשר הוא רשאי ואף חייב להתריע אם נעשתה הפרה בנידון ובסמכותו להורות על הסרת תעודת כשרות. על אף זאת, הערות ותיקונים חייבים להיעשות בדרכי נועם, מבלי לפגוע באנשים אחרים, הן עובדים, הן אורחי המלון. לא כך כנראה פעל התובע, אשר הודה בחקירתו לעניין הרמת הקול ואנו מאמינים שהיה מעבר לכך. הנתבעת קיבלה מכתבי תלונה לגבי התנהגותו של התובע ולאחר שהצטברו המקרים החליטה, במסגרת שימוש בפררוגטיבה הניהולית של המעביד, לסיים את העסקתו. מעביד רשאי לפטר את עובדיו בכפוף להוראות החוק והפסיקה שבמקרה שבפנינו מולאו במלואן. על כן, אין מדובר בפיטורים שלא כדין ואנו סבורים שהתובע אינו זכאי לפיצוי בגין רכיב זה ו/או בגין עוגמת נפש כתוצאה מפיטוריו. התובע אכן זכאי לפיצויי פיטורים בגין תקופת העסקתו, כפי שנתייחס בהמשך. 7. זכאותו של התובע ליתרת פיצויי פיטורים: התובע חישב בתביעתו את זכאותו ליתרת פיצויי פיטורים בהתאם לשכר הקובע בסך 11,111 ₪, כאשר הוא הפחית מסכום זה את הכספים שהוא שחרר מקופת הגמל בגין פיצויי פיטורים, בסך 118,562 ₪, וכן תשלום ששילמה הנתבעת בתלוש חודש 12/2009, בסך 15,257 ₪. על כן, ביקש התובע לחייב את הנתבעת ביתרת תשלום בסך 105,067 ₪. הנתבעת טענה במהלך הדיון כי התובע קיבל את כל הכספים המגיעים לו בגין פיצויי פיטורים, כאשר עבור התקופה שמתחילת עבודתו ועד לשנת 1993, הוא קיבל שחרור של 72% מפיצוי הפיטורים בשנת 1994. פירוט התשלומים כפי שעולה מתצהירה של גב' מילס הוא כדלקמן: תביעת התובע לפיצוי פיטורים: במהלך תקופת עבודת התובע במלון, המלון שילם עבור התובע כספי פיצויי פיטורים ותגמולים לפי ההסדרים הבאים: א. עבור התקופה 1988 - 1993, המלון שילם לפי ההסכם הקיבוצי 6% פיצויים ו-6% תגמולים לקרן הפנסיה מבטחים (הוותיקה). 6% מכספי הפיצויים באו במקום 72% מפיצויי הפיטורים, כאשר המלון נותר חייב 28% מכספי הפיצויים (2.33%). לבקשת התובע, המלון חתם על מסמכים לשחרור כל הכספים הנ"ל כבר בשנת 1994, והתובע אף משך אותם בפועל. כל הטפסים האלה נמסרו למלון על ידי מבטחים בעקבות פניית המלון למבטחים לאחר הגשת התביעה. כולם היו אמורים להמצא בידי התובע עוד לפני שהגיש את תביעתו. לאחר קבלתם ממבטחים הוגשו מסמכים אלה לבית הדין הנכבד בחודש מאי 2011. ב. עבור התקופה 1993 - 2009, המלון שילם 8.33% פיצויים ו-5% תגמולים לפוליסת ביטוח מנהלים. כל הכספים הנ"ל שוחררו לתובע עם סיום עבודתו. לפי ההסכם הקיבוצי, ההפקדה עבור פיצויי הפיטורים נעשתה במקום תשלום פיצויי פיטורים. ג. עם סיום העבודה, המלון שילם לתובע השלמת 28% מפיצויי הפיטורים עבור התקופה 1988 - 1993 בסך 15,257 ₪, לפי החישוב הבא: משכורת אחרונה קובעת לפיצויים בסך 10,898 ₪ X 5 שנים X 28% = 15,257 ₪. סכום זה שולם בתלוש דצמבר 2009. ב"כ הנתבעת הודיע בדיון המוקדם שהתקיים בתיק שהשכר הקובע של התובע הינו בסך 11,100 ₪, אנו מקבלים סכום זה כשכר קובע הן בשל ההבדל המזערי בין הסכומים (התובע טען לסך של 11,111 ₪) והן מאחר והתובע לא הוכיח אחרת. לאחר ניהול המשפט, בסיכומים, הפחית ב"כ התובע את הדרישה בגין רכיב זה לסך של 32,846 ₪, כאשר הוא מסכים שהתובע קיבל פיצויי פיטורים עבור השנים 1988 ועד 1993. התובע מחשב את הזכאות עבור השנים 1994 ועד לסיום עבודתו לפי השכר הקובע והוותק בהפחתת הסכום ששוחרר מקופת גמל. לכן, אין כבר מחלוקת באשר לתשלום מלא של פיצויי פיטורים בגין התקופה עד שנת 1993. באשר לתקופה שהחל משנת 1994 הופרש עבור התובע לביטוח מנהלים בחב' ביטוח מגדל בשיעור 8.33% ממשכורתו, כאשר פוליסת הביטוח שוחררה במלואה לתובע בעת סיום עבודתו. בהתאם להסכם הקיבוצי, סעיף 35.10, ההפקדות ותשלומי המעביד לקופת גמל ו/או לקופת ביטוח עבור רכיב פיצויי הפיטורים (6% או 8.33% מהשכר הפנסיוני, לפי העניין), יבואו בהתאמה, ממועד כניסתו לתוקף של ההסכם ואילך, במקום 72% או במקום 100% מחובת המעביד לתשלום פיצויי פיטורים לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (להלן:"חוק פיצויי פיטורים"), בגין השכר, הרכיבים, התקופות והשיעורים בגינם נעשתה ההפרשה בלבד. הנתבעת הצהירה כי הפרישה באופן מלא עבור כל התקופה שבה עבד התובע בפועל החל משנת 1994, כל חודש בחודשו. בהתאם לכך, הוראות ההסכם הקיבוצי והאמור בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, ההפרשות שנעשו הן במקום פיצויי פיטורים ואין לתובע זכאות נוספת. 8. סכומים שקוזזו משכר התובע: הסכומים שהנתבעת קיזזה מאלה המגיעים לתובע במסגרת ההתחשבנות הסופית פורטו בתצהירה של גב' מילס, כדלקמן: ממשכורתו האחרונה של התובע נוכו חובות כדלקמן: א. 2,900 ₪ בגין חוב על פי פסק דין בגין הוצאות משפט שנזקפו ביום 9.11.2009 לחובת התובע בהליך הבקשה לצו המניעה הזמני (בבש"א 3848/09) ואשר התובע לא שילמן. ב. 654 ₪ בגין הלוואה מבנק לאומי. ג. 22,443 ₪ בגין חובות שונים של התובע למלון שיפורטו בתצהירי להלן (יצויין כי כל הניכויים נעשו בערכם הנומינאלי, ללא ריבית או הפרשי הצמדה כלשהם). חוב בסך 15,270 ₪ בגין תשלומי כפל לביטוח סוציאלי: בתקופה שבין חודש יולי 2001 לחודש ינואר 2003, הפריש המלון בטעות כפל זכויות סוציאליות לתובע - הן למבטחים והן לחברת הביטוח מגדל. משני הדו"חות ניתן לראות כי לתובע שולמו במקביל, בטעות, כספים לשתי הקופות, וזאת בעוד שהתובע לא היה זכאי להפרשות ל"מבטחים" עם מעברו להעסקה בחוזה אישי ופתיחת ביטוח מנהלים עבורו. חוב בסך 4,557 ₪ בגין תשלומי המלון גם את חלק העובד בהפרשות לקרן ההשתלמות ולביטוח המנהלים במגדל במחצית השניה של שנת 2003. בתקופה זו התובע נעדר מהעבודה (ככל הנראה עקב מחלה) והמלון המשיך להעביר לקופות את כל זכויותיו הסוציאליות, לרבות חלק עובד שלא נוכה ממנו, ואותו על התובע היה להשיב לנתבע אך מעולם לא הוחזר על ידו. לאחר שהתבררה הטעות המלון פנה לתובע והעמיד אותו על כך. מכתבו של מנהל המלון לתובע מחודש מרץ 2004 ובו פירוט החוב שהיה אז וההסדר לסילוקו מצורף כנספח נ/26. חובו של התובע למלון אז עמד על סך 23,843 ₪ לפי הפירוט הבא: (1) סך של 2,000 ₪ הלוואה מהמלון מחודש יולי 2003 (מסמך מצורף כנספח נ/27). (2) סך 2,016 ₪ חשבון מלון (הוצאות שונות שהתובע הוציא במלון, בעיקר לאירוח הרב כדורי ומשפחתו. עקב הזמן הרב שחלף, לא נמצאו המסמכים, זולת נספח נ/28 בגין 73.75 ₪). (3) סך 15,270 ₪ עבור הפרשות כלל למבטחים ולמגדל, וסך 4,557 ₪ בגין חלק העובד בקרן ההשתלמות ששולם על ידי המלון שלא נוכה משכר התובע, ובסה"כ 19,827 ₪. התובע טען שהקיזוז נעשה שלא כדין, כאשר חלק ניכר מהחוב התיישן. על אף זאת, במהלך עדותו בדיון, אישר התובע שהוא הודה בחיוב כספי לנתבעת, כאשר הוא חתם על מכתב שבו פורט החוב (נ/29) וכן ביקש להוריד משכרו 200 ₪ בכל חודש "כאשר נותר ה- 28% המגיע לו" (נ/3, נכתב בכתב ידו של התובע), (ראו ע' 19 לפרוטוקול הדיון). יובהר כי טענת התיישנות היא באשר להגשת תביעה ואין מדובר כאן בתביעה של הנתבעת אלא בקיזוז חוב של התובע. מעבר לנדרש, נציין כי המסמך נ/29, מחודש 3/2004, ובקשת התובע מיום 31/5/2009 הם בגדר הודאת בעל דין אשר מפסיקה תקופת התיישנות. החיבור של הסכומים שבהם הודה התובע בנ/29 (9,440 ₪), 10,387 ₪ ו- 4,016 ₪ מגיע לסך של 23,843 ₪, קרן החוב של התובע, סכום שהנתבעת קיזזה מהסכומים המגיעים לתובע. מדובר בקיזוז כדין, כאשר הנתבעת הלכה לקראת התובע עת לא חישבה כל הצמדה ו/או ריבית בגין הזמן שחלף. לכן ,יש לדחות את טענות התובע כנגד הקיזוז שנעשה. 9. תביעה בגין דמי פדיון חופשה: התובע טען כי הוא זכאי ל-92 ימי חופש בגין תקופה של 3 שנים אחרונות לעבודתו וכי ניצל באותה תקופה 51 ימים, על כן, הוא זכאי לפדיון בגין 41 ימים, בסך 17,179 ₪. בתלוש חודש 12/2009 שולם לתובע סך של 11,531 ₪, ועל כן הוא דורש יתרה בסך של 5,648 ₪. הנתבעת טענה כי עם סיום עבודת התובע נפדו 25.34 ימי חופש אשר עמדו לזכותו, זאת כאשר בתקופה קודמת, החל מחודש 4/2006 נפדו 45 ימים, בנוסף ל-51 ימים שניצל התובע באופן רשמי ובסך הכול קיבל התובע תשלום עבור 96.40 ימי חופשה, אשר ממצים את זכאותו. ניצול ימי חופש של התובע נרשם בתלושי השכר וכן צוינה יתרה. כמו כן מצהירה גב' מילס בתצהירה באשר לימים שבהם התובע שהה בחו"ל, כפי שעולה מרשימת יציאותיו וכניסותיו לארץ, כאשר הוא היה בחו"ל אף בתקופת מחלתו. בהתחשב בטענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת, התובע זכאי לפדיון חופשה בגין 3 שנים והשנה השוטפת שבה הפסיק לעבוד ביום 2.10.09 - קרי, 9 חודשים. ב"כ התובע חישב את זכאות התובע לפי 23 ימי חופש בשנה, בהתאם להסכם הקיבוצי. על כן, זכאי התובע, בגין התקופה שלא התיישנה, ל-86 ימי חופש, מתוכם הוא ניצל 51 ימים. היתרה שבגינה זכאי התובע לפדיון היא בגין 35 ימים - לפי סך של 419 ₪ ליום חופשה: 14,665 ₪. התובע קיבל פדיון בסך 11.531 ₪ ולכן, הוא זכאי לתשלום נוסף בסך 3,134 ₪. 10. תביעה לתמורת הודעה מוקדמת: בהודעה על הפסקת עבודה ניתנה לתובע הודעה מוקדמת של חודש ימים, כאשר לפי הצהרתו של מר חייט, הנתבעת הסכימה שהתובע יעבוד בתקופת ההודעה המוקדמת, לבקשת הרבנות בטבריה, על מנת לבחון את האפשרות להשאיר אותו בעבודה. על אף זאת, התובע לא עבד בפועל והגיש אישורי מחלה החל מ-23/8/2009 ועד 30/11/2009. האבחנות שבאישורי המחלה הם בשל מחלות שונות, החל מ-24/9/2009 עד 30/11/2009 האבחנה היא "צהבת C". אין חולק כי במהלך תקופת המחלה התובע נסע לחו"ל. התובע הסביר כי על אף שהיה חולה, מצבו אפשר לו לנסוע אך לא לעבוד, כאשר בנוסף הוא ניצל את נסיעתו לצורך התייעצות רפואית. בהתאם לסעיף 4 א' לחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 בנוסח על פי תיקון מס' 3, תשס"ט-2009, החל מ-15/7/2009 (לכן חל במועד סיום העבודה של התובע): 4א. (א) מעביד לא יפטר עובד שנעדר מעבודתו עקב מחלתו, במהלך תקופת הזכאות לדמי מחלה הצבורה לו לפי חוק זה או לפי הסכם קיבוצי, וזאת עד לתקופת הזכאות המקסימלית לפי סעיף 4. בהתאם להוראה כאמור, התקופה של הודעה מוקדמת תחול לאחר תום תקופת המחלה ולא ניתן לראות בימים שהם "ימי מחלה" כתקופה של הודעה מוקדמת. הנתבעת מטילה ספק במחלת התובע והאם מחלה זו, שהייתה כרונית במשך שנים רבות, גרמה לו אי כושר לעבוד. על אף זאת, בהתאם לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז-1976 (להלן:"התקנות"), עובד חבר קופת חולים ימציא תעודת מחלה מאת קופת חולים או מאושרת מטעמה. אם הומצאה תעודה כזו עם הפרטים המפורטים בתקנה 2 (א) לאותן תקנות, חזקה היא שהעובד אינו מסוגל לעבוד בתקופת המחלה. התעודות שהומצאו על ידי התובע הן מטעם קופת חולים מאוחדת שבה הוא חבר וכוללים את הנתונים הנדרשים בהתאם לתקנות. בשל כך, אין אפשרות לסתור את הקביעה שהתובע לא היה מסוגל לעבוד בתקופה הנטענת. בשל כך, זכאי התובע לתמורת הודעה מוקדמת שאינה חופפת לימי מחלה של חודש אחד, בסך של 11,100 ₪. 11. תביעה בגין תוספת עבור עבודה בשבתות ובחגים: התובע דרש תוספת בגין עבודה בכל השבתות והחגים עבור התקופה החל מ-1/1/2003, עם תוספות בהתאם להסכם הקיבוצי. הנתבעת הכחישה את זכאותו של התובע לרכיב זה בטענה כי חל על התובע החריג שבסעיף 30 (א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א-1951 (להלן:"חוק שעות עבודה במנוחה"). בתקופת העבודה של התובע הוא היה משגיח כשרות יחיד ואין חולק שהוא שהה בבית המלון בהרבה שבתות וחגים, הוא קיבל חדר עבורו ועבור משפחתו שבו הוא ישן, וכן סעד את ארוחותיו והתפלל במלון. בחוזה עבודה אישי של התובע נכתב: "מוצהר ומוסכם בזה במפורש כי העובד מועסק על בסיס של אמון אישי ובתפקיד ניהול בכיר, שאינו מאפשר פיקוח על שעות עבודתו ומנוחתו וכי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 לא יחול על העסקתו של העובד בהיות על התנאים הנזכרים בסעיף 30 (א) (5) (6) לחוק האמור חלים על העסקתו ושרותיו בהתאם לחוזה זה". אין חולק שהתובע לא דיווח על שעות עבודתו ועלה מעדותו שכאשר הוא התבקש להדפיס שעון נוכחות הוא סרב לעשות זאת כי ראה בזה הרעת תנאים בעבודתו (ראו ע' 17, ש' 18-20 לפרוטוקול הדיון). התובע לא דיווח על שעות העבודה והיה חופשי לקבוע הן את ימי העבודה והן את שעות עבודתו. כאשר התובע שהה בבית המלון בימי מנוחה ובימי חג, הוא עשה זאת ביחד עם משפחתו, הוא התפלל בבית הכנסת ובו זמנית שימש כמשגיח כשרות וכרב המלון, גם כך במהלך הארוחות שהוא עשה הן למען העבודה והן למען עצמו. מדובר באחד המקרים הקלאסיים שבהם לא ניתן להפריד בין העבודה לבין המנוחה ולכן לא ניתן למעסיק לבצע פיקוח על שעות עבודה ומנוחה של התובע. בשל כך, חל לגביו החריג שבסעיף 30 (א) 6 לחוק שעות עבודה ומנוחה: "עובדים שתנאי עבודתם ונסיבותיה אינם מאפשרים למעביד כל פיקוח על שעות העבודה והמנוחה שלהם". בנוסף, עקב תנאי עבודתו, קיבל התובע תנאים מועדפים לעומת עובדים אחרים של המלון שמקבלים שכר לפי שעות עבודה. הוא הועסק בחוזה אישי עם שכר גבוה יותר וקיבל תשלום גלובאלי עבור עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית. לכן, אין לחייב את הנתבעת בתשלום של תוספת בגין עבודה בשבתות ובחגים. 12. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סכומים כדלקמן: א. סך של 11,100 ₪, בגין תמורת הודעה מוקדמת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/11/09 ועד ליום התשלום המלא בפועל. ב. סך של 3,134 ₪, בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1/11/09 ועד ליום התשלום המלא בפועל. כל יתר רכיבי התביעה, נדחים. בהתחשב שמדובר בתביעה על סך 812,366 ₪, שהתקבלה בחלק מזערי בלבד, אנו מחייבים את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪. 13. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. ותק בעבודהתוספת ותקזכויות עובדיםתוספות שכר