מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא זכויות עוזבי קיבוץ: לפניי תביעה כספית לתשלום דמי עזיבה, החזר שילומים, קצבאות פנסיה וזקנה להם זכאים התובעים עם עזיבתם את קיבוץ כפר המכבי (להלן: "הקיבוץ/הנתבע"). רקע התובעים, ניצולי שואה, היו חברי הקיבוץ, לטענתם, מיום עלייתם ארצה, עד עזיבתם בשנת 2008. כניצולי שואה היו זכאים במהלך חייהם לשילומים ורנטות מגרמניה אותם העבירו לקופת הקיבוץ. לטענתם, עם עזיבת הקיבוץ היו זכאים לקבל זכיותיהם הכוללות דמי עזיבה, הפניית כספי הביטוח הלאומי (פנסיה וקצבת זקנה) והרנטות שהתקבלו מיום עזיבת הקיבוץ, אליהם, קצבת פנסיה מהקיבוץ, ושיוך זכויות בדירת מגוריהם, וכן תשלומי הרנטות והשילומים שהועברו במשך השנים לקופת הקיבוץ. במהלך ניהול התיק נפטרו התובעים והטענות בדבר זכאות לשיוך דירת המגורים/פדייתה בכסף, וטענת פיצוי בגין הפרת התקנון נזנחו. ביחס לרנטות, הודיעו היורשים כי הם מסתפקים בדרישה לקבלת סכום השילומים שאינם רנטות חודשיות אלא תשלומי פיקדון שנרשמו ככספי פקדון לטובת החברים. טענות הצדדים לטענת התובעים כפי שמופיעה בכתב התביעה, חברותם בקיבוץ החלה ביום 15/05/49 והסתיימה ביום 16/06/08. לטענתם, זכותם לקבלת דמי עזיבה מעוגנת בסעיף 19 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, ומכוח ה"כללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ" שקבעה התנועה הקיבוצית. סעיף 2 לכללים קובע כי עוזב קיבוץ לקבל דמי עזיבה. גובה דמי העזיבה המגיע לתובעים 809,689 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית 826,748 ₪. בנוסף, ע"פ סעיף 8 לכללים, עוזב מעל גיל 30 זכאי לקבל בנוסף גם קצבה שתשולם החל מהגיעו לגיל פרישה. קצבת הפנסיה תחושב לפי הותק הפנסיוני, כשבכל שנת ותק זכאי העוזב לסך השווה ל 2.3% מהסכום הבסיסי. מאחר וותק התובעים מעל 44 שנים, כל אחד מהם זכאי לקצבה של 103.1% מהסכום הבסיסי כלומר 3,724 ₪ לחודש. התובעים עזבו את הקיבוץ ביוני 08 ונכון להגשת התביעה, ביום 31/08/08, עומד הסכום על 18,991 ₪. לטענת התובעים, לנתבע חוב כלפי התובעים בגין קצבת זקנה מהביטוח הלאומי ורנטות מהקרן לפיצוי נפגע שואה ששולמו לקיבוץ עבור התובעים לאחר העזיבה, בסך 20,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה. במשך חייהם היו זכאים התובעים לשילומים מגרמניה שהועברו לקופת הקיבוץ. בשנת 68 התקבלה החלטה באסיפה הכללית של הקיבוץ לפיה במקרה שחבר העביר כספים לקיבוץ אם אי פעם יעזוב את הקיבוץ ישיב לו הקיבוץ את הכספים שהועברו לקופה המשותפת. לטענתם קיבלו לידם עקב ההחלטה כתבי התחייבות להשבת התשלומים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ויובהר כי מדובר בסכום שילומים שאינם רנטות חודשיות אלא תשלומי פיקדון ששולמו עד שנת 68 ונרשמו בקופת הקיבוץ ככספי פיקדון לטובת החברים. לטענת הנתבע, חברותם של התובעים בקיבוץ החלה בשנת 1951 (ולא בשנת 1949), והסתיימה ביום 23/09/08 (ולא ביום 16/06/08). ביחס לדמי העזיבה טוען הנתבע כי, עוד טרם הגשת התביעה, הכיר הקיבוץ בזכותם התיאורטית של התובעים -לדמי עזיבה והתחייב בכתב להעביר להם תשלום דמי עזיבה. הקיבוץ משלם בפועל לתובעים דמי עזיבה ואת כל הסכומים המגיעים להם. בהתאם לכללי העזיבה מספר שנות הוותק לצורך חישוב דמי העזיבה וקצבה הפנסיונית עומד על 42 שנה. הסכום הבסיסי לחודש 3,608 ₪. גובה דמי העזיבה המגיע להם עומד על 759,124 ₪. במהלך ישיבת ההוכחות הודיע הנתבע כי לא רק שהכיר בזכותם לדמי עזיבה ודמי הביטוח הלאומי שהתקבלו בקיבוץ לאחר עזיבתם, אלא שהוא שילם ומשלם בפועל. ועוד לטענתו, סכום הקצבה החודשית עומד על 3,492 ₪. הסכום שקיבל הקיבוץ מהמל"ל עומד על 15,404 ₪, סכום אותו העביר לתובעים. בעניין החזר השילומים, טוען הנתבע כי כתב ההתחייבות מסייג את חובת ההחזר בהסדרי תשלום שיוסדרו עם הקיבוץ שאינם כוללים הפרשי הצמדה וריבית ויוחזרו בערך נומינלי. כמו כן טוען הנתבע, כי מכל סכום שייפסק לטובת התובעים יש לקזז חובות התובעים לקיבוץ בסך כולל של 22,000 ₪: חוב בכרטיס חשבונם בסך 12,732 ₪. תשלום למתכנן דוד ילין בגין הזמנת תכנון לדירת המגורים בסך 2,743 ₪. חוב למדור עזיבה בתנועה הקיבוצית בסך 462 ₪ דמי שכירות לחודשים יוני-אוגוסט 08 (המועד בו פינו את הדירה) בסך 6,070 ₪. הראיות לתמיכה בטענות הגישו התובעים תצהיר ד"ר יוראי רבס, אחיו של התובע (ת/1), תצהיר דניאל רבס בנם של התובעים (ת/2), תצהיר הגב' נעה רבס (ת/4). כמו כן הגישו עמוד 302 מהספר "נחשולי הרוע" אותו כתב התובע פרץ רבס (ת/3), דפים מספרי האגודה (ת/5), מכתב מיום 02/07/08 (ת/6). מכתב מיום 09/07/08 (ת/7), מכתב מיום 19/8/08 (ת/8). מטעם הנתבע הוגש מכתב מיום 23/09/08 (נ/1) הגיש תצהיר מר זאב רבן (נ/2), תצהיר מר מיכה מירון (נ/3), תצהיר גב' מרים מייזל נ/4, תצהיר מר אייל סהר (נ/5), מכתב מיום 19/04/64 (נ/1) פנקס החברים (נ/6), כרטסת החוב של התובעים בקיבוץ (נ/7) וסיכום החלטות הקיבוץ מיום 28/04/59 (נ/8). ד"ר יוראי רבס נחקר על תצהירו (ת/1) ביום 28/04/10 בהליך שמיעת עדות מוקדמת בבית האבות שם התגורר, מחמת גילו ומצבו הבריאותי. במהלך הישיבה הוגשו ראיות נוספות מטעם הנתבע: מכתב מיום 19/04/64 (נ/1), מכתב מיום 19/11/61 (נ/2), מכתב מיום 02/06/69 (נ/3), מסמך שכותרתו הכנסות מיוחדות (נ/4). יתר המצהירים נחקרו בישיבת 26/06/12. ב"כ התובעים הודיעו כי הם מותרים על חקירת העדים מיכה מירון, מרים מייזל וזאב רבן ז"ל. דיון והכרעה דמי עזיבה אין מחלוקת ביחס לזכאותם של התובעים לדמי עזיבה והקיבוץ אף משלם אותם. הצדדים נותרו חלוקים בשאלת מועד זכאותם לתשלום דמי העזיבה בפועל ואופן שערוכם. על מנת להכריע בשאלות השנויות במחלוקת יש לקבוע תחילה מהו מועד תחילת החברות בקיבוץ ומהו מועד עזיבת הקיבוץ. ביחס למועד תחילת החברות, התובעים טוענים כאמור כי המועד הוא מאי 1949 מועד הגעת אנית המעפילים לארץ שממנה הגיעו ישירות לקיבוץ. יורשי התובעים מסתמכים על עדותו הכתובה של אביהם המנוח/התובע בספר "נחשולי הרוע" אותו כתב. וכך, בעמוד 302 נכתב: "ההפלגה בנגבה נמשכה חמישה ימים, ובעשרים ושישה במאי, 1949, לפנות ערב, התגלה לנגד עיננו חוף חיפה... כעבור שעתיים היינו בזרועתיהן של אימי היקרה ושל רחל, בקיבוץ שהפך לביתנו לכל החיים" ועל כך שזוכרים כי כך סיפרו להם הוריהם בילדותם. העד דניאל רבס שהיה בן שנה וחצי בשנת 49 העיד כי: "אני יליד בודפשט, נולדתי ביום 01.10.47, עלינו לארץ בשנת 49 במאי. הייתי בן שנה וחצי אז אני צריך לסמוך על מה ששמעתי, כי אני לא זוכר מה היה אז. אבי מתעד פה ובכל המקומות שנהוג לחתום ביחס לשנת עליה, שזו שנת 49. אבי כותב בספרו שההפלגה בנגבה נמשכה 6 ימים. במאי 49 לפנות ערב הגיעו לנמל חיפה. המשפחה הגיעה ישר לקיבוץ" (עמוד 14 לפרו' שורות 1-4). הבת, הגב' נעה רבס העידה בהתייחס לשנת 49: "אין לי מידע אחר, לא הייתי, אני תוצרת הארץ ואני לא יודעת אם קיימים מסמכים שמעידים על כך. יש אנשים שיודעים, גם האח" (עמוד 14 לפרו' שורות 23-24). הנתבע טוען כי תאריך הרישום בספר החברים הוא המועד הקובע לחישוב הותק. הנטל לסתור את הכתוב בספר החברים על התובעים. הם לא הרימו נטל זה אלא בעדויות שמיעה. לדידו, גם אם נקודת ההנחה היא כי התובעים אכן הגיעו ישירות מהאנייה לקיבוץ, לא ידוע מה היה מעמדם בקיבוץ. התובעים ויתרו על חקירת עדים שיכלו להעיד לעניין זה, כמו מר זאב רבן, שהגיע לקיבוץ באותה תקופה והיה חבר של התובעים. לעניין תאריך תחילת החברות, אני מוכנה לקבל כאמת את הטענה לפיה במאי 49 הגיעו התובעים לישראל ומשם ישר לקיבוץ לחיק משפחתם שקלטה אותם. עם זאת אני מקבלת את טענת הנתבע לפיה ההגעה הפיזית לא יצרה מניה וביה מעמד של חבר קיבוץ. קבלה של אדם כחבר בקיבוץ היא תהליך שאורך זמן ואינה אוטומטית מיום הגעתו הפיזית. כך אז וכך גם כיום. הקיבוץ הציג את ספר החברים, מסמך אובייקטיבי שנערך בשנת 66, לפיו התובעים התקבלו כחברים בקיבוץ בפברואר 51. מר סהר הצהיר כי ספר החברים נוהל ע"י מנהלת חשבונות ראשית, לאחר האסיפה ואישור הועד. וכי : "ביחס לשנים - כשהקיבוץ פנה וטיפל, כל הנתונים פורסמו לכולם, גם למשפחות וגם לברית פיקוח שאישרו אותם וגם לועדת הפרוגראמות שגם אישרו אותם. כל מי שצריך לראות את הנתונים ולאשר אותם, בדקו ואישרו, או שלא הלינו על הנתונים" (עמוד 18 לפרו' שורות 8-11). העובדה שספר זה נערך בדיעבד (1966) אינה מסייעת לתובעים. ספר החברים המקורי הוצג בפניי. הוא כתוב בכתב יד, בסדר כרונולוגי לפי מועד קבלת החברים לקיבוץ ולא לפי סדר הא-ב (וראו לעניין זה נ/6 ו-ת/5) והתובעים לא היו מהראשונים בו שנרשמו כחברים. הנטל להוכיח כי נפל פגם/טעות בספר החברים (אותו ספר שהוגש ע"י התובעים) על התובעים, ולא נטענה כל טענה בעניין ויש לקבל את הכתוב בו כראיה. אני קובעת אפוא כי המועד בו החלה חברותם בקיבוץ היא 01/02/1951. ביחס לתאריך העזיבה-אין חולק כי המועד של הודעת העזיבה (המכתב) הוא 16/06/08. עם זאת אין חולק כי מועד ההודעה לא תואם את מועד העזיבה הפיזית. הנתבע טוען כי מועד העזיבה הפיזית תוך פינוי הדירה מכל אדם וחפץ ומסירת המפתח, במקרה דנן 23/09/08, הוא המועד שיש לקבוע כמועד עזיבה וממנו ואילך מתגבשת הזכות וכי אין לשלם דמי עזיבה עובר לפינוי הדירה (וראו שורות 18-22 עמוד 23). לעניין זה הפנה ב"כ הנתבע לת.א. 2780/04 לאה חן נגד קיבוץ תל קציר. עמדת התובעים, לעומת זאת, היא כי יש לשלם דמי עזיבה החל מהמועד בו ניתנה ההודעה. עובדתית, אין מחלוקת כי הנתבע קיבל את הודעת העזיבה מיום 16/06/08 וכי במועד זה התובעת כבר הייתה בבית אבות מחוץ לקיבוץ, ברם נכון ליום 02/07/08 התובע עדיין התגורר בקיבוץ וראו לעניין זה מכתב ב"כ התובע מיום 02/07/08 (ת/6): "נוניקה כידוע כבר מתגוררת ממילא מחוץ לקיבוץ, אולם מאחר וטרם נמצא פתרון מגורים ראוי לפרץ בסמוך לאשתו, הוא ימשיך להתגורר בקיבוץ עד למציאת דירה כאמור". (נוניקה היא התובעת ופרץ הוא התובע- א.ד) בהתאם לתצהירים שהוגשו מטעם התובעים, עולה כי התובע חתם על הסכם שכירות מול קיבוץ שדה נחמיה ביום 03/07/08 (נספח יב' לתצהירים), במכתב מיום 09/07/08 עולה כי טרם עבר להתגורר בה. עובדתית, רק ביום 23/09/08, בהסכם שנוסח ע"י ב"כ התובעים (נ/1) הוחלט להחזיר את המפתח לקיבוץ וגם אז מצוין כי בשלב זה הדירה לא פונתה לחלוטין וכי יש בדירה מיטה, כוננית, ומזגנים, כך שנכון לאותו מועד הדירה לא פונתה וטרם הוחזר המפתח. בסעיף 7 (א) לכללי זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ (התשנ"ג - 1993) נקבע כי: "דמי העזיבה ישולמו לעוזב בידי הקיבוץ בסמוך לאחר יציאתו ויציאת התלויים בו מן המקרקעין שבתחום הקיבוץ". בה"פ (חי') 272/02 מרים לוי נ' קיבוץ נווה-ים, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופט י.יעקבי-שווילי) כי: "תשלום דמי העזיבה צריך להיעשות כאשר חבר עוזב את הקיבוץ בפועל... כך גם נאמר בסעיף 7 לתוספת לתקנות האגודות השיתופיות (חברות)". ולעניין זה יפים דברי כב' השופטת מרדכי ת"א 2780-04 לאה חן נ' קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית: "פרשנות זו נלמדת לא רק מן האמור במפורש בכללי העזיבה, אלא אף מתכליתם של דמי העזיבה, שבבסיסם נועדו לסייע לחברים העוזבים את הקיבוץ, לצורך התחלת חייהם החדשים, מחוצה לו". בשים לב לאמור, והואיל וההיגיון מתיישב עם פינוי בפועל שכן עד שזה לא נעשה לא יכול הקיבוץ לאפשר למישהו אחר להיכנס לדירה וליהנות מהנכס, אני קובעת שהמועד הקובע לצורך גיבוש הזכות לדמי עזיבה הוא המועד בו עזב אחרון התובעים את הדירה ופינה אותה מכל אדם וחפץ ומסר את המפתח היינו, 23/9/08. מחלוקת נוספת ביחס לדמי העזיבה היא לעניין פריסתם (העניין לא עלה בכתבי הטענות, אלא בסיכומים וראה עמדת הנתבע בעמוד 37 לפרו' ). בעניין זה נקבע בסעיף 7(ד) לכללים כי: "על אף האמור בסעיפים קטנים (א) עד (ג), רשאי הקיבוץ, בהחלטת אסיפה, לקבוע כי דמי העזיבה ישולמו לשיעורין בתשלומים חדשיים צמודי מדד, ובלבד שעד ה-10 בכל חודש קלנדרי, ישולם על חשבון דמי העזיבה סכום אשר לא יפחת מסכום דמי העזיבה, צמוד למדד, מחולק במספר שנות הותק של העוזב וכן שהסכום כולו ישולם תוך תקופה שלא תארך מ-30 חודשים; החלטה כאמור לא תשונה אלא לאחר חלוף שנה מיום קבלתה". בענייננו, החלטה כזו ניתנה במרץ 95 (נספח 3-א לתצהיר סהר (נ/5), ולכן, ולאור האמור, נחה דעתי כי ניתן לפרוס את התשלום ל-30 חודשים והתשלום יבוצע תוך הצמדה למדד. שילומים כאמור לעיל, התובעים זנחו את הטענה בדבר החזר הרנטות החודשיות במשך השנים. התביעה היא להחזר שילומים - כספים שהתקבלו עד שנת 68 ונרשמו בקופת הקיבוץ ככספי פיקדון לטובת החברים, ואבהיר כי מדובר בסכום חד-פעמי שהתקבל בשנות ה 50- וה 60-ולא ברנטות שהינן קצבאות וגמלאות שהתקבלו מסוף שנות ה- 60 ואילך, וזאת מכח כתב התחייבות (נספח א' לת/4). נוסח כתב ההתחייבות הינו כדלקמן: "בזה הננו להצהיר בשם מזכירות קב' כפר המכבי, ועל סמך החלטות האסיפה הכללית - שכספי הפיצויים האישיים (שילומים) מגרמניה שהעמדת לרשות הקבוצה, יוחזרו במלואם במקרה של עזיבת המשק - בתנאי תשלומים שיוסכם עליהם בינך לבין מוסדות הקבוצה". לדידם של התובעים ההחזר צריך להיות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. הנתבע אינו מתנגד להשבת הפיקדון ולא טוען כנגד תוקפו של כתב ההתחייבות, עם זאת סבור כי כתב ההתחייבות עצמו, מסייג את חובת ההחזר בהסדרי תשלום שיוסכמו עם הקיבוץ, ומכאן שאינם כוללים בהכרח הפרשי הצמדה וריבית. בהחלטת האסיפה משנת 59 (נ/8) נקבע במפורש כי הסכומים יוחזרו בערכם הנומינלי ללא ריבית וללא הצמדה. לחילופין, בהתאם להחלטה משנת 78 שהיא האחרונה בסדרת ההחלטות, הוצע כי חבר שיעזוב יקבל 20% מהערך הריאלי (הצמדה בלבד) של הסכום שהופקד (נספח 5 טו). לא מצאתי החלטה המאשרת את ההצעה. עם זאת, במכתב מיום 03/01/79 (נספח 5 טז) דובר על החזר בגובה 25% מהערך הריאלי בעת העזיבה. לאחר שמיעת הצדדים ובדיקת הראיות אני סבורה כי נכון יהי להעמיד את החזר הפיקדון (שסכומו לא ידוע לבית המשפט) על הצד הגבוה היינו בהתאם למכתב מיום 03/01/79 שקובע שיעור 25% מהערך הריאלי בעת העזיבה ואבהיר. בהחלטת אחוד הקבוצה והקיבוצים מיום 10/09/1958 נקבע כי: "סכום הפיצויים שהחבר יקבל, יעבור לרשות הקבוצה. בקשות הקבוצה להחליט, כי במקרה של עזיבה בעתיד, יוחזר הסכום, שעבר לרשות הקבוצה במלואו או בחלקו. במקרה זה לא יחולו על הסכומים האלה התנאים הרגילים של פקדון" (נספח 5-ב ל-נ/5). ביום 22/02/59 קבע איחוד הקיבוצים כי יש להסדיר את עניין הפיצויים האישיים והרכוש הפרטי ממקורות חוץ תוך חודש אחרת יופסק הקשר איתם (נספח 5-ג לנ/5). כך שההחלטה שהתקבלה בשנת 59 (נ/8) היא המשך ישיר של עקרון זה וקובעת כי במקרה של עזיבת חבר את הקבוצה יוחזר הסכום "לאחר ניכוי הוצאות המשק בטיפול "להשגחת הכספים" וכי הקיבוץ "לא ישלם במקרים אלה כל ריבית או הפרשי הצמדה לאינדקס עבור השימוש הארעי בכספים אלה". ההחלטה הבאה בעניין היא מיום 20/6/74 (נספח 5-יג ל-נ/5) בה דנו בהצעות ביחס להחזר השילומים וירושות. מהצעות אלו אני למדה כי החבר היה רשאי לבחור בין מענק עזיבה לבין שילומים והבעיה הייתה שתמיד דמי העזיבה היו גבוהים מהשילומים והדבר גרם בפועל לביטול החזרת השילומים בכל צורה. ההצעות שהועלו היו הגדלת מענק העזיבה ב-1/3 לחברי הקיבוץ להם ותק של מעל 30 שנה או הוספת כספי השילומים בערכם הנומינלי לדמי העזיבה. בהמשך באסיפה מיום 31/01/76 (נספח 5-יד ל-נ/5) נקבע כי: "האסיפה קיבלה את ההכרעה של הועדה המחוזית העוזב מקבל מלבד מענק העזיבה גם את כספי השילומים בגובה הנונמינלי". בישיבה מיום 12/12/78 (נספח 5-טו) הועלתה הצעה לשנות את ההסדר הזה ולהחזיר את הפיצויים והירושות בגובה של 20% מהערך הריאלי של הסכום שהוכנס לקופת הקיבוץ. בהמשך נכתב כי "ההצעה נתקבלה ללא התנגדות". ההחלטה הבאה של אסיפת הקיבוץ לא הוצגה. אך הוצג מכתב עליו חתום מר גד שטראוס, לאיחוד הקיבוצים מיום 03/01/79 בו נכתב כי: "לפני זמן קצר הוחלט, שחבר ותיק שמסר שילומים בשנות ה-50 וה-60 זכאי, במקרה של עזיבה, להחזר השילומים בגובה של 25% מהערך הריאלי בעת העזיבה, וזאת בנוסף לדמי העזיבה המגיעים לו לפי התקנון". לאור הפירוט לעיל, אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה יש להחזיר את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. ההחלטות שהתקבלו בקיבוץ תואמות את הנחיות האיחוד ואת האידיאולוגיה ורוח השיתוף באותן שנים. התובע, היה מוותיקי הקיבוץ, מזכיר הקיבוץ, לקח חלק באספות הקיבוץ והיה מודע להחלטות שהתקבלו בהן. התובע היה הרוח החיה סביב המאמץ לקבל את כספי השילומים, היה בקיא בעניין, אחיו ד"ר יוראי רבס ניהל תביעות להשבת כספים עבור התובעים וחברי קיבוץ אחרים. כיון שהתובעים עצמם לא העידו, אין אלא לקבל את ההנחה הסבירה לפיה התובע היה מודע להצעה משנת 78 לפיה ההחזר יהיה 20% מהערך הריאלי או אחר כך 25% ועד ליום הגשת התביעה, במשך 30 שנה לא התנגד לה. הנספחים שצורפו לתצהיר סהר (נ/5) בעניין הגב' לאה זול, בו התקבלה עמדת הקיבוץ, אינם רלוונטיים מאחר וההחלטה התקבלה בשנת 67 עובר לשינוי ההחלטות. הרלוונטיות של עניין זול היא במכתב שנשלח לגב' זול עליו חתום התובע כמזכיר הקיבוץ ובו פרט את הנהוג וזאת בהתאם לסעיף 2-ד של בתקנון מיום 07/12/65 (נספח 7 ל-נ/5). מכתב זה עומד בסתירה לתביעתו כיום. מכתב נוסף של התובע לחברי הקיבוץ שפורסם בעלון הקיבוץ (נספח 8 ל-נ/5) מוכיח שוב כי התובע היה מודע לכל ההחלטות שהתקבלו בעניין "ההכנסות המיוחדות" והצהיר על עצמו כמי שמטפל בעניין מאז 69. התובע היה מודע להחלטה, וככל שסבר כי הוא זכאי להחזר מלא של השילומים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, יכול היה בכל שלב להציג את ההתחייבות שבידיו ולהתנגד להחלטות. ביחס לגובה ההחזר, אני מקבלת את הכתוב במכתב משנת 79 וקובעת אפוא כי הייתה החלטה לפיה יוחזר 25% מהערך הריאלי. כותב המכתב הינו מזכיר הקיבוץ באותן שנים, בתחילת המכתב נרשם כי הקיבוץ נמצא כעת בשלבי ניסוח הסדרים ועדכון תקנונים ובמכתב פירוט החלטות/נוהגים "שרובם אינם מנוסחים כתקנון, אלא מעוגנים בהחלטות האסיפה הכללית". כך שמה שנכתב בעניין ההחזר הוא אכן מכח החלטה של האסיפה, ועוד המכתב מנוסח כתשובה לשאלון/חוזר מיום 29/11/78 שנשלח ע"י איחוד הקיבוצים במסגרת בדיקת אכיפת החלטות האיחוד בקיבוצים. נוכח ההחלטות אליהן התייחס הקיבוץ בכובד ראש, והסנקציה באי מילוי הנחיות האיחוד העלולה להיות הוצאה ממנו, לא נראה כי מזכיר הקיבוץ היה עונה תשובה שאינה מבוססת על החלטה. מאחר והמסמכים הרלוונטיים הם ברשות הקיבוץ, וההחלטה מאותה שנה לא הומצאה/נמצאה ולא הוצהר כי נעשה מאמץ כלשהוא לאתר את ההחלטה, אני סבורה כי נגרם לתובעים נזק ראייתי בכך שאין בידיהם, ולכן אני מבכרת את האופציה המטיבה עם התובעים. קצבאות מל"ל, והרנטות שהתקבלו בקופת הקיבוץ מיום עזיבת התובעים את הקיבוץ התובעים טוענים כי לנתבע חוב לנתבעים בגין קצבאות פנסיה ורנטות שהתקבלו בקופת הקיבוץ מיום עזיבת התובעים את הקיבוץ עבורם. הסכומים הוערכו על ידם בגובה 20,000 ₪ (מתוכם 7,500 ₪ קצבת זקנה ו-12,500 ₪ הרנטות). וכן חוב בגין קצבאות פנסיה בסך 18,991 ₪. לסכומים אלו יש להוסיף ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה המקורית (31/08/08). הנתבע טוען כי לא רק שהוא מכיר בזכותם להחזר הסכומים הוא אף החזיר אותם בפועל. לתמיכה צרף לכתב ההגנה העתקי ההמחאות ששולמו בצירוף חשבוניות מס (נספחים ב1-ב8). ועוד לטענתו הסכום שקיבל הקיבוץ עבורם בגין הרנטות וקצבאות הזקנה, עומד על 15,404 ₪ בלבד סכום אותו העביר לתובעים. אין מחלוקת כי התובעים זכאים להחזר קצבאות המל"ל והרנטות מיום עזיבתם את הקיבוץ עד להעברת החשבונות על שמם. עניין בא לידי ביטוי גם בהסכם בין הצדדים ביום 23/09/08. מאחר והתובעים לא הביאו כל ראייה ביחס לגובה קצבאות המל"ל וגובה הרנטות, ואני מקבל את עמדת הנתבע כי הסכום שהועבר לרשותו עומד על 15,404 ₪. ביחס לגובה קצבת הפנסיה אני סבורה כי יש לקבל את חישוב התנועה הקיבוצית ביחס לגובה הקצבה- בהתאם לחישוב שערכה התנועה הקיבוצית הקצבה הפנסיונית החודשית המגיעה לכל אחד מבני הזוג הינה 3,492 ₪ (נספחים 2/א-ב לתצהיר סהר), יש לעדכן את תאריך העזיבה ולערוך חישוב בהתאם. מעיון בהעתקי השיקים שצורפו עולה כי ביום 24/09/08 שולם סך של 50,000 ₪ בגין דמי עזיבה ופנסיה. ביום 29/10/08 שילם הקיבוץ 35,000 ₪ נוספים גם ע"ח דמי עזיבה ופנסיה. וכך גם ביחס לתשלום מ-27/11/08 ו-02/12/08. בית המשפט לא יכול לדעת מה שולם ע"ח הפנסיה ומה ע"ח דמי העזיבה. מאחר ואין באפשרותי לכמת את גובה החוב בגין הפנסיה, קצבאות המל"ל והרנטות אני קובעת כי הנתבע לא שילם חוב זה וכי כל מה ששולם עד היום שולם ע"ח דמי העזיבה ויקוזז מהיתרה לתשלום דמי העזיבה. טענת הקיזוז טענת קיזוז היא מסוג טענות ההודאה והדחה בהן מונח הנטל לפתחו של הטוען. הלכה פסוקה היא כי טענת קיזוז חייבת להיות מפורטת כדבעי ויש להציג במדויק את מערכת הנתונים, אשר עליהם היא מבוססת (ע"א 579/85, אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2) 765,767-768). בעניין דמי השכירות אני סבורה כי דין הטענות להידחות. הנתבע לא פרט (למעט בסיכומיו) את גובה דמי השכירות שהפסיד, לא הראה שהיו שוכרים פוטנציאלים ולא הראה נזק בפועל. ביחס למשאית, הטענה היא כי משאית הובלה שהזמינו בני הזוג גרמה נזק למשהו/מישהו בקיבוץ. טענה זו נטענה בעלמא ללא בסיס ראייתי מספיק, מר סהר הצהיר כי אינו יודע איזה נזק גרמה המשאית, מה עלות התיקון, לא צורפה חוות דעת שמאית, ואני דוחה טענה זו. ביחס להחזר התקציב, אני מקבלת את הכרטסת שהציג הקיבוץ לפיה הקיבוץ המשיך לשלם בחודשים אלו תקציב לתובעים בסך 6,450 ₪. ואני מתירה קיזוז סכום זה מסכום התביעה. שאלת הוצאות המשפט לטענת הנתבע מאחר והחלק העיקרי בתביעה (דמי עזיבה) נתבע מבלי שהיה צורך בכך שכן עובר להגשת כתב התביעה, במכתב מיום 26/08/08 ובהמשך במסגרת הסדר הפשרה מיום 23/09/08, הודיע הקיבוץ כי בכוונתו לשלם את דמי העזיבה (המחלוקת שנותרה היא בנוגע למספר לשתי שנות ותק חסרות 3 חודשים שנויים במחלוקת ביחס לעזיבה), ומאחר והתובעים ויתרו כאמור על רוב הסעדים שנותרו בתביעה (שבוע לפני ישיבת ההוכחות), לא רק שהתובעים אינם זכאים לשכ"ט בגין שווי התובענה שהגישו אלא רק לחלק המזערי שנותר מתביעתם, אלא שאף מאחר והוא נדרש להוציא הוצאות גבוהות לשם ניהול הגנתו מגיע לו החזר בגין ההוצאות הריאליות שהוציא לניהול הגנתו. התובעים סבורים כי לא היה מנוס אלא להגיש את התביעה כפי שהוגשה. יש מקום לחייב את הנתבע בשכ"ט והוצאות בתביעה כספית. ביחס לטענות הנתבע, נכון למועד הגשת התביעה לא שילם הנתבע ולו שקל ע"ח דמי העזיבה. התביעה שהוגשה הייתה נכונה, מדובר בחוב שעל הקיבוץ לשלם ואין מקום לפסוק הוצאות לקיבוץ. סעיף 512 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובע כי: "בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון". אומר כי ספק בעיני אם בית המשפט היה המקום המתאים לדון בסכסוך. לפי הכללים שנקבעו בתקנון הקיבוץ (סעיף 113 לתקנון הקיבוץ - צורף לתצהיר סהר נספח 1) יש לברר מחלוקת כנ"ל באמצעות מוסדות התנועה שנקבעו על ידיה. מצער שזוג בני 90, ניצולי שואה, בוחרים לעזוב את הקיבוץ שהיו שותפים בהקמתו (מסיבה זו או אחרת וכי לא הסתייע להתפשר מחוץ לכותלי בית המשפט וכי התובעים נאלצו להגיש תביעה נגד הקיבוץ שהיה ביתם ומשפחתם שנים ארוכות. לעניין הצורך בהגשת התביעה, אין מחלוקת, כי הקיבוץ לא שילם לתובעים במועד הגשת התביעה את דמי העזיבה, אשר הודה כי מגיע להם. ועוד אין מחלוקת כי לא העביר לתובעים את השילומים (לשיטתו נומנלית) עובר להגשת התביעה. מנגד אין ספק כי היה חייב להתגונן בפני כל רכיבי התביעה, גם אלו שנמחקו כשנדרשת מומחיות של עורכי דין בתחום זה. ויובהר כי הסעד של החזר הרנטות שנכלל בתביעה משמעו החלטה להחזיר לכל חבר שעוזב את הקיבוץ את כל הרנטות שהתקבלו על שמו והועברו לקיבוץ כהכנסה שוטפת וככזה בעל השלכות רוחב מרחיקות לכת מבחינה כספית עד כדי אפשרות קריסה כלכלית של הקיבוץ. לאחר ששקלתי את הדברים ואיזנתי ביניהם, אני סבורה כי אין מקום לפסוק לקיבוץ הוצאות ריאליות ואני דוחה תביעה זו. ויובהר הנתבע הציג דף שהופק במשרד ב"כ וכותרתו "רשימת חשבונות עסקה". אין פירוט של הפעולות שנעשו במסגרת התביעה, לא צורף הסכם שכר טרחה. לא הובהר בסיס החיוב. ועוד, גם עובר למחיקת הסעדים ויתרו התובעים על חקירת רוב המצהירים בתיק דבר שקיצר בסופו של יום את ההליך. שכר טרחת עו"ד של התובעים ייגזר מהסכום אותו ייקָבע כי על הקיבוץ לשלם לתובעים (לאחר ההפחתת הסכום בו הודה הקיבוץ בתחילת התיק בסך 759,124 ₪ והקיזוז שאושר). לשם קביעת הסכומים המגיעים לתובעים, יערכו הצדדים חישוב משותף בהתאם לפרמטרים שנקבעו לעיל בדבר המועדים הרלבנטיים של קבלה כחברי קיבוץ, מועד עזיבה, שנות ותק, זכות להחזר 25% מהסכומים הראליים של השילומים שהופקדו (או החזר נומינלי- לפי בחירת התובעים) וימציאו לבית המשפט פסיקתא לחתימה תוך 60 יום. ככל שלא יגיעו להסכמה בעניין הסכומים, ימונה מומחה מטעם בית המשפט ע"ח הצדדים לשם עריכת החשבון. קיבוץ