התובעת טוענת כי ביום 22.8.10, לאחר שהצדדים ניהלו יחסים מסחריים למשך כשנה, נחתם בין התובעת לבין הנתבעת הסכם, שצורף כנספח 2 לכתב התביעה המתוקן, לפיו הסכימו הצדדים שהתובעת תקבל במשך חודשיים מיום חתימת ההסכם, שירותי שחיטה בבית מטבחיים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא חוזה שירותי שחיטה: תביעה ותביעה שכנגד. בכתב התביעה עתרה התובעת - חברה העוסקת במכירת ושיווק בשר, לחייב את הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") - חברה שהפעילה בית מטבחיים, ואת הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") - מנהל הנתבעת ובעל מניותיה, לשלם לתובעת סך 117,350 ₪ - יתרת חוב שנותרה הנתבעת חייבת לתובעת. 3. בכתב התביעה שכנגד - עתרה הנתבעת לחייב את התובע לשלם לה סך 60,000 ₪ המורכב מן הסכומים שלהלן: סך 56,000 ₪ בגין חוב שנותרה התובעת חייבת לנתבעת בגין שירותים שהעניק בית המטבחיים אותו ניהלה הנתבעת, וסך 4,000 ₪ בגין עוגמת נפש. טענות התובעת 4. בקצירת האומר, התובעת טוענת כי ביום 22.8.10, לאחר שהצדדים ניהלו יחסים מסחריים למשך כשנה, נחתם בין התובעת לבין הנתבעת הסכם, שצורף כנספח 2 לכתב התביעה המתוקן, לפיו הסכימו הצדדים שהתובעת תקבל במשך חודשיים מיום חתימת ההסכם, שירותי שחיטה בבית המטבחיים שניהלה הנתבעת בכפר ירכא, לפי כמות משוערת של כ- 600 ראשי עגל וכ- 500 ראש כבש. עפ"י התובעת, הוסכם בינה לבין הנתבעת על תשלום סך 100,000 ₪ ע"ח התמורה המגיעה לנתבעת, והסכום שולם בשני שיקים ע"ס 50,000 ₪ כל אחד - שמשכה התובעת לפקודת הנתבעת במעמד חתימת ההסכם, כאשר זמן פירעונו של השיק הראשון הוא 15.9.10 וזמן פירעונו של השיק השני הוא 4.10.10 (העתקי השיקים צורפו כנספחים 3 ו- 4 לכתב התביעה). 5. לטענת התובעת, כשבוע ימים לאחר חתימת ההסכם, התחוור לתובעת כי הרשויות הטילו איסור על הנתבעת לתת שירותי שחיטה בבית המטבחיים שהיא מנהלת (סעיף 7 לכתב התביעה); לפיכך, לא קיבלה התובעת שירותים כלשהם עפ"י ההסכם, ולפיכך, הושגה בין התובעת לבין הנתבעת הסכמה, לפיה לא תגיש הנתבעת את השיקים לפירעון ותינתן לה שהות בת חודש ימים להשיג האישור שיאפשר לה המשך עבודה בבית המטבחיים (סעיף 9 לכתב התביעה); בהתאם להסכמה זו נשלח לנתבעת מכתב המתעד הסכמה זו (סעיף 10 ונספח 7 לכתב התביעה). 6. עוד מוסיפה התובעת, כי בניגוד למוסכם בין הצדדים הוגשו השיקים לפירעון ואף נפרעו - והנתבעת סירבה להשיב את הסכומים לידי התובעת. 7. לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבעת להשיב לידיה סך 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית; כן טענה התובעת כי על הנתבעת לשלם לה סך 5,650 ₪ בגין כננת שרכשה התובעת ונותרה בבית המטבחיים; סך 3,700 ₪ סכום ששילמה התובעת לאחיו של הנתבע בגין שכר עבודה בו היתה הנתבעת אמורה לשאת; וסך 8,000 ₪ - "בגין שווי בשר שניטל ע"י הנתבעים או מי מטעמם מבית המטבחיים" (ראו סעיף 27 לכתב התביעה). 8. באשר לעילת התביעה כנגד הנתבע, טוענת התובעת כי הנתבע הוא מנהלה ובעל מניותיה של הנתבעת, שעשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית "כדי להונות את התובעת ויתר נושיהם של הנתבעת והנתבע" (סעיף 17 לכתב התביעה); כי הנתבע הצהיר בפני בית המשפט הצהרות סותרות וכוזבות טרם תיקון כתב התביעה (סעיף 18 לכתב התביעה). התובעת טוענת עוד, כי הנתבע נטל את השיקים לידיו "תוך ידיעה ברורה כי הנתבעת לא תוכל לקיים את התחייבויותיה כלפי התובעת" (סעיף 20 לכתב התביעה). 9. לפיכך, עותרת התובעת לחייב את הנתבע בסכום התביעה ע"י הרמת מסך ההתאגדות בינו לבין הנתבעת. טענות הנתבעים בהגנה ובתביעת הנתבעת שכנגד 10. הנתבעים כופרים בטענות התובעת. הנתבעים אינם חולקים על קבלת סך 100,000 ₪ ששולמו באמצעות שני שיקים; אולם הנתבע טוען, כי סכום זה אינו מקדמה, כי אם פירעון חוב התובעת כלפי הנתבעת בגין הכשרת בשר - כמפורט בחשבונית מס' 069 מיום 10.8.10 ע"ס 148,944 ש"ח (ראו נספח א' לתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע). 11. לטענת הנתבעים, ההסכם לביצוע עבודות שחיטה, אשר כלל סעיף לתשלום מקדמה ע"ס 100,000 ₪ מעולם לא נכנס לתוקף והעתק ההסכם שצורף לכתב התביעה נושא הוא חתימה מזויפת (סעיף 7 לכתב ההגנה). 12. עוד טוענים הנתבעים, כי הנתבעת ביצעה עבור התובעת שירותי כשרות והוציאה חשבונית מס' 069 הנ"ל ע"ס 148,944 ₪, כאשר מן הסכום הנ"ל נפרע סך 100,000 ₪ ששולם בשני השיקים ע"ס 50,000 ₪ כל אחד, ולפיכך נותרה התובעת חייבת לנתבעת סך 48,944 ₪ (סעיף 10 לכתב התביעה שכנגד) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מגיע הסכום כדי 56,000 ₪ (ראו הודעת ב"כ הנתבעים בעמוד 15 שורות 11-12 לפרוטוקול). 13. כאמור, הנתבעת שהעמידה תביעתה ע"ס 60,000 ₪ - כאשר היא תובעת סך 56,000 ₪ בגין יתרת החוב עבור שירותי ההכשרה, ועוד סך 4,000 ₪ בגין עוגמת נפש (סעיפים 17-18 לכתב התביעה שכנגד). 14. באשר לטענת התובעת להרמת מסך ההתאגדות החוצץ בין הנתבעים, טוענים הם, שאין כל עילה להרמת המסך. הנתבעים טוענים, כי הנתבע אינו בעל מניות בנתבעת וכי הנתבעת לא קרסה, כטענת התובעת. הנתבעים טוענים כי לא הוכח כל פסול בהתנהגות הנתבע, שלא קיבל כסף לכיסו הפרטי, והוא לא ניצל את אישיותה המשפטית של החברה - הנתבעת. הנתבע אף כפר בטענות התובעת כי ידע בעת קבלת השיקים לידיו, כי הנתבעת לא יכולה לקיים את התחייבותה. טענות התובעת בכתב ההגנה שכנגד 15. התובעת חוזרת על טענותיה בכתב התביעה, ומוסיפה כי מעולם לא קיבלה שירותי הכשרת בשר מבית המטבחיים שניהלה הנתבעת, וכי התובעת הכשירה את הבשר באמצעות משגיחי כשרות מטעמה. 16. לפיכך, התובעת טוענת כי חשבונית מס' 069 היא חשבונית פיקטיבית שמעולם לא התקבלה בידי התובעת או בידי מי מטעמה (סעיף 6 לכתב ההגנה שכנגד). התובעת חוזרת וטוענת, כי סך 100,000 ₪ שולמו ע"ח עבודות שחיטה ולא לפירעון חוב, מאחר והחוב הנטען אינו קיים. השאלות במחלוקת 17. כפי העולה מכתבי הטענות, אלה השאלות שבמחלוקת: א. האם הסכום ששילמה התובעת לנתבעת - שולם ע"ח עבודות שחיטה עתידיות, עפ"י ההסכם בין הצדדים, או שמא מדובר בפירעון חלק מחוב בגין שירותי כשרות. לצורך הכרעה בשאלה זו, יש לבחון את השאלה האם נתנה הנתבעת לתובעת שירותי כשרות. ב. האם הוכיחה התובעת זכאותה לקבלת סכומים נוספים מעבר לסך 100,000 ₪. ג. למקרה ואמצא כי הסכום הינו תשלום על חשבון שירותי שחיטה, האם הוכיחה התובעת התנאים להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת לבין הנתבע או לחיוב הנתבע באופן אישי. הראיות 18. מטעם התובעת העיד מנהלה - מר ציון בוארון. מטעם הנתבעים העיד הנתבע. הכרעה השאלה הראשונה - בגין מה שולם סך 100,000 ₪ לידי הנתבעת 19. כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבעת קיבלה לידיה סך 100,000 ₪ (ראו סעיף 17 לכתב התביעה שכנגד); אלא שהנתבעים טוענים כי הסכום פרע חשבונית מס' 069 ע"ס 148,944 ₪ בגין "הכשרת בשר" בחודשים מאי עד אוגוסט 2010, כאשר עפ"י החשבונית הוכשרו לטענת הנתבעת 1,070 ראש עגל, וכאשר עפ"י החשבונית עלות הכשרת כל ראש עגל היא 120 ₪. מאידך, התובעת טוענת כי מדובר בחשבונית פיקטיבית, מאחר ומעולם לא הוסכם על קבלת שירותי הכשרת בשר מאת הנתבעת ומעולם לא ניתנו לתובעת שירותים אלה - וכפועל יוצא מכך, אין התובעת חייבת לנתבעת סכומי כסף בגין הכשרת בשר, אלא שמדובר במקדמה ששולמה לנתבעת בגין שירותי שחיטה - אשר בסופו של דבר לא ניתנו לתובעת. 20. מתווה ההכרעה בשאלה בגין מה שולם סך 100,000 ₪, יהיה ע"י הכרעה בשתי שאלות משנה: הראשונה היא - האם נכרת הסכם בין התובעת לבין הנתבעת, ולפיו תקבל התובעת שירותי הכשרת בשר מן הנתבעת ונותרה בגין כך חייבת את הסכום האמור בחשבונית מס' 069; והשנייה - האם נכרת ההסכם בין התובעת לבין הנתבעת לשחיטת ראשי עגל וכבש כאשר על חשבון התמורה שילמה התובעת לנתבעת סך 100,000 ₪ על חשבון הסכומים המגיעים לנתבעת. 21. אקדים אחרית לראשית - חומר הראיות מוביל למסקנה אחת, והיא כי התובעת לא קיבלה שירותי הכשרת בשר מן הנתבעת ולא היתה חייבת לנתבעים כספים בגין הכשרת הבשר וכי סך 100,000 ₪ שולם ע"י התובעת לידי הנתבעים ע"ח שירותי שחיטה - שלא בניתנו בסופו של יום ע"י הנתבעת בשל נעילת שעריה, בשל איסור שהוטל עליה לבצע עבודות שחיטה- איסור שהצדדים לא טרחו להביא פרטים מלאים אודותיו. 22. למסקנה הנ"ל הגעתי ממספר נימוקים, אותם אמנה להלן, ואשר הביאוני להעדפת גרסת התובעת. בהקשר זה אציין, כי הרושם שהותיר בי מר בוארון היה חיובי; העד העיד באופן עקבי, לא היסס להעיד לגבי עובדות גם כאשר עובדות אלה לא שירתו את האינטרס שלו. רושם זה מתיישב עם הראיות האובייקטיביות בתיק, כפי שעוד יפורט בנימוקים להלן, ואשר הביאוני, כאמור, להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים. 23. הנימוק הראשון שהביאני לבכר גרסת התובעת להעדר הסכם למתן שירותי כשרות - הוא העדר ראייה אובייקטיבית כלשהי לביצוע הכשרת בשר ע"י הנתבעת. הנתבע העיד בפניי, כי הנתבעת הכשירה 1,027 ראשי עגל ע"י משגיחי כשרות מטעם הרבנות. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת אם התובעת קיבלה שירותי הכשרת בשר והנתבע היה מודע למחלוקת זו וכאשר נשאל היכן הרישום המוכיח ש- 1,070 ראשים הוכשרו אצל הנתבעת, השיב הוא (בעמוד 27 שורות 26-27 לפרוטוקול): " הרישום הזה מצוי ברבנות ובסוף כל חודש היינו רושמים כמה היה יוצא חלק וכמה היה יוצא כשר. המשגיח היה יושב על הרשימה עם הרבנות. הסכומים של השחיטה היו אצלי. הייתי רושם במחברת אצלנו בעסק". 24. הנה כי כן, הן הרבנות והן הנתבעת, כך עפ"י הנטען, ניהלו רישום אודות ראשי עגל שעברו הכשרה אצל הנתבעת, אלא שהנתבעת לא הביאה ולו ראייה אחת לתמיכה בטענתה. 25. יצויין עוד, שעפ"י חשבוניות מס בגין שירותי שחיטה שהוציאה הנתבעת לתובעת בגין החודשים מאי עד אוגוסט לשנת 2010 (תקופת ההכשרה עפ"י חשבונית מס מס' 069), נשחטו אצל הנתבעת כ- 1,787 ראשים, ואילו חשבונית מס' 069 התייחסה רק ל- 1,070 ראשים (ראו לעניין זה עדות הנתבע מר שופאנייה בעמוד 27 שורות 22-23, לפיה אכן נשחטו 1,787, אולם רק 1,070 יצאו כשרים), למרות האמור לעיל, ואף שמקורו של המספר 1,070 הוא ברישום כלשהו, כפי שמעיד הנתבע, לא הובא רישום זה ולא הוגש כראייה. אי הבאת ראייה מקום שעל הנתבעת הנטל להוכיח טענה זו - פועלת לרעתה. 26. נימוק שני שמביאני לבכר את גרסתה של התובעת הוא - שהנתבע העיד בפניי, כי בסוף חודש אפריל 2010 קיבלה הנתבעת מכתב מהרבנות "שאסור להוציא מבית מטבחיים בשר לא מוכשר ואז התחילו להכשיר את הבשר אצלנו" (עדות הנתבע בעמוד 26 שורות 7-8 לפרוטוקול). מכאן, כך לפי הנתבעת, מגיע לו סכומי כסף בגין הכשרת בשר החל מחודש 5/2010 ועד 8/2010 - כפי שמופיע בגוף חשבונית מס' 069. אם גרסתו זו של הנתבע נכונה- מדוע לא הוציא חשבונית בגין הכשרת הבשר חודש בחודשו, שעה שבחודשים אפריל עד אוגוסט נשחטו מספר ראשי עגל - והיה ברור לנתבעת מהו מספר הראשים שהוכשרו מידי חודש בחודשו. יצוין, כי הנתבע לא סיפק כל הסבר המניח את הדעת להוצאת חשבונית מרוכזת בחודש 8/2010 ולא חודש בחודשו, כפי שנהגה באשר לחשבונית בגין שירותי שחיטה. אציין, כי התשובה שנתן הנתבע בחקירתו הנגדית, לפיה הוא רצה שהרבנות תשתתף בהכשרה ועל כן דחה הוא את הוצאת החשבונית, אינה ברורה ולא שכנעה אותי. 27. נימוק שלישי הוא, שעל פי גרסת הנתבעת שנסקרה לעיל, היא החלה להכשיר את הבשר בסוף חודש אפריל, אלא שעיון בחשבונית שהוציאה הנתבעת בחודש 6/2010 (חשבונית מס' 053) מעלה כי בתקופה שבין 14.5.2010 - מועד הוצאת חשבונית קודמת מס' 047 ועד ליום 7.6.2010 - מועד הוצאת חשבונית מס' 053 - מכרה הנתבעת לתובעת מלח (בתמורה לסך 5,000 ₪). האמור לעיל מוכיח כי בתקופה זו לא קיבלה התובעת מן הנתבעת שירותי הכשרת בשר; שכן אפילו לשיטת הנתבעים, כוללת ההכשרה כל העלויות, לרבות בגין מלח (ראו סעיף 7 (ג) לתצהיר הנתבע) ואם התובעת רכשה מלח בתקופה זו, הדבר תומך בגרסתה, שהיא ביצעה הכשרת הבשר בעצמה. 28. נימוק רביעי שתומך בטענת התובעת, הוא שעוד מתחילת ההתדיינות טוענת התובעת כי חשבונית מס' 069 היא חשבונית פיקטיבית- שלא הוצאה בזמן אמת ולא נמסרה לתובעת. למרות האמור לעיל, ולמרות הכחשת התובעת הוצאת החשבונית, לא הוכיחה הנתבעת הוצאת החשבונית - הגם שיכולה היתה לעשות כן על נקלה ע"י הבאת רואה חשבון של החברה שיעיד שחשבונית זו דווחה לרשויות המס ולמע"מ בדו"ח מע"מ שהגישה החברה בחודש הוצאת החשבונית. ודוק, הנתבע מודה בעדותו כי מידע זה מצוי אצל רואה החשבון של החברה (ראה עדות הנתבע בעמוד 27 שורה 13 לפרוטוקול). 29. בנוסף, וזהו נימוק נוסף, חשבונית מס' 069 הוצאה ביום 10.8.2010; אלא שביום 23.8.2010 וביום 30.8.2010 הוציאה הנתבעת שתי חשבוניות בגין שחיטת עגלים (ראו נספחי תצהיר הנתבע). עפ"י שתי חשבוניות אלה נשחטו 452 ראשים. הנתבע העיד בפניי כי חשבונית מס' 069 מתייחסת לשירותי הכשרת בשר עד ליום הוצאתה (עדות הנתבע בעמוד 26 שורה 24 לפרוטוקול). הנה כי כן, אף שהצדדים הגישו תביעות הדדיות, הנתבעת לא מוצאת לנכון להגיש תביעה בגין הכשרת 452 ראשים המפורטים בשתי החשבוניות הנ"ל - המאוחרת מהוצאת חשבונית מס' 069. הנתבע עומת עם תהיה זו, ותשובתו היא שהתובעת פנתה לרבנות והנתבעת הסכימה "לוותר" על תמורת ההכשרה בגין "מה שהוא הכשיר בסוף" (עמוד 27 שורות 1-2 לפרוטוקול). לא אכביר מילים על הסברו זה של הנתבע, שנשמע מאולץ, שכן, מדובר בגרסה שלא נטענה בתצהיר, לא הוכחה בראיות כלשהן והיא נשמעה לא אמינה. אילו פנתה התובעת לאנשי הרבנות בבקשה שהנתבעת תוותר על שכרה בגין הכשרת הבשר - הרי בידי הנתבעת היתה ראייה, בדמות עדות נציגי הרבנות, שיש בה כדי להפריך את כל גרסתה של התובעת, אולם ראייה זו לא הובאה ואי הבאתה מצביעה על מופרכות טענת הנתבע. 30. עד כאן סקרנו את הנימוקים שהביאוני לדחות טענת הנתבעת באשר לקיומו של הסכם בינה לבין התובעת להכשרת הבשר. נימוקים אלה מלמדים שעדות הנתבע נמצאה לא אמינה, והם מביאים להעדפת גרסת התובעת באשר לקיומו של ההסכם, שלפיו משכה התובעת שני השיקים ע"ס 50,000 ₪ כל אחד בגין מקדמה בעד שחיטת הבשר ולא בגין חוב קיים. 31. קיומו של ההסכם לו טענה התובעת ותוקפו נלמדים ממספר עובדות אותן אמנה להלן: א. ראשית, אין חולקין כי ההסכם לו טוענת התובעת נוסח ע"י בנו של הנתבע (ראה עדות הנתבע בעמוד 29 שורה 15); וכי המועד האמור בהסכם (12.8.2010) הוא תאריך שנכתב ע"י בנו של הנתבע. עוד עולה מעדותו של הנתבע, כי הסכם זה הוכן לצורך חתימה עליו (שם). הנתבע טוען שהסכם זה לא נחתם, וכי החתימה עליו מזויפת; אולם למרות גרסת הנתבע, לפיה החותמת המופיעה על ההסכם, היא חותמת הנתבעת (עדות הנתבע בעמוד 29 שורה 19), לא מובא כל הסבר כיצד הגיעה חותמת החברה הנתבעת לידי התובעת. בנוסף, למרות חומרת הטענה שהעלה הנתבע במהלך עדותו (המצאות חותמת החברה בידי התובעת) לא התייחס הנתבע בתצהירו לעובדה זו והנתבעים לא הוכיחו כי הגישו תלונה במשטרה לאחר גילוי עובדות חמורות אלה. ב. נוסף לאמור לעיל, הנתבע העיד בפני כי ההסכם מיום 12.8.2010 לא נחתם ומעולם לא נכנס לתוקף - וכך הוא מעיד בעמוד 29 שורות 15-18 לפרוטוקול: "אנחנו ישבנו, רצינו לחתום על החוזה, ומר ציון בוארון ידענו שהוא לא מחליט איפה לשחוט ומי שמחליט בשבילו זו הרבנות, בגלל זה לא היה טעם לחתום על החוזה והחוזה לא נחתם". אלא מאי, הנתבע עצמו מודה במהלך חקירתו כי לעניין עלות השחיטה - קיימו הצדדים את ההסכם (עדות הנתבע בעמוד 29 שורה 27 לפרוטוקול). כאשר חלק מן ההסכם קויים והתובעת משכה סך 100,000 ₪ בשני שיקים, כאמור בסעיף 4 להסכם, ונוכח יתר הנימוקים האמור לעיל, הוכח בפניי, כי 100,000 ₪ שולמו בהתאם לסעיף 4 להסכם בין התובעת לבין הנתבעת, שנכנס לתוקף, והתובעת שילמה לנתבעת סך 100,000 ₪ על פיו. 32. המסקנה מכל האמור לעיל היא, שהתובעת הוכיחה כי בינה לבין הנתבעת נכרת הסכם, נספח 2 לתצהירו של מר בוארון, על פיו שולם לנתבעת סך 100,000 ₪. מאחר והצדדים אינם חלוקים על כך שהתובעת לא קיבלה שירותי שחיטה לאחר חתימת ההסכם, מאחר וניתן צו לסגירת בית המטבחיים תקופת מה לאחר חתימת ההסכם, ומאחר והנתבעת עצמה לא טענה כי ניתנה תמורה בגין סך 100,000 ₪ - לאחר קבלת סכום זה על ידי הנתבעת, הרי זכאית התובעת להשבת הסכום הנ"ל . 33. מסקנה זו נובעת גם מדחיית גרסת הנתבעת, לפיה חייבת התובעת לנתבעת סך 148,499 ₪ בגין שירותי הכשרת בשר. 34. טוענת הנתבעת, כי התובעת יכלה לקזז סך 100,000 ₪ מסכומים אותם חייבת התובעת לנתבעת או לבטל השיקים. הסבריו של מר בוארון באשר למניעיו שלא לבטל השיקים מקובלים עליי. תביעת התובעת בגין כננת, תשלום לאחי הנתבע ובגין שווי בשכר: 35. כאמור, מלבד התביעה על סך 100,000 ₪ הגישה התובעת תביעה בגין שלושה מרכיבים נוספים, אותם אמנה להלן; 36. התובעת טוענת כי על הנתבעת לשלם לה סך 5,650 ₪ בגין עלות כננת שרכשה התובעת והמצויה בבית המטבחיים. מאידך גיסא, כופרת הנתבעת בטענה זו. להוכחת טענתה, מצרפת התובעת חשבונית מס מיום 13.8.2010, ע"ס 5,650 ₪. לא הוכח בפניי, כי כננת זו אכן נשלחה לבית המטבחיים אותו ניהלה הנתבעת ולא הוכח בפניי מדוע היתה התובעת אמורה לרכוש כננת (מקום שההסכם שנחתם יום קודם לרכישת הכננת לא הזכיר חובת התובעת לרכוש כננת). לפיכך, מלבד טענה בעלמא, לפיה על הנתבעת לשלם לתובעת תמורת הכננת, לא הרימה התובעת הנטל להוכיח כי היא זכאית להחזר תמורת הכננת מושא חשבונית נספח 28 לתצהירו של מר בוארון, ולפיכך תביעת התובעת לתשלום סך 5,650 ₪ - נדחית בזאת. 37. מוסיפה התובעת וטוענת כי על הנתבעת להשיב לה סך 3,700 ₪ בגין תשלום ששילמה התובעת לבקשת הנתבעת למרואן - אחיו של הנתבע. הנתבעת כופרת בטענה זו (ראו סעיף 13 לכתב ההגנה). מלבד טענתה הכללית של התובעת לפיה נתנה סך 3,700 ₪ לאחי הנתבע ולבקשתו, לא הובאה כל ראייה או אסמכתא על תשלום הסכום הנ"ל. לא הוסבר מתי שולם הסכום הנ"ל, כיצד הוא שולם (בשיק או במזומן) ועל כן לא ניתן להיעתר לתביעת התובעת, מקום שטענתה נותרה כללית ולא זכתה לפירוט ולא נתמכה בראיה כלשהי. 38. כך אף לגבי סך 8,000 ₪ "בגין שווי בשר שניטל ע"י הנתבעים או מי מטעמם מבית המטבחיים". לא הוכחה כמות הבשר שניטלה, ע"י מי ניטלה, מתי ומהו המחיר המוסכם לגבי כמות זו. כמו כן, לא הובאה ראייה ולא ניתן הסבר מדוע לא הוציאה התובעת חשבונית בגין הכמות הנ"ל. לסיכום התביעה כנגד הנתבעת 39. החלטתי לקבל תביעת התובעת כנגד הנתבעת - ככל שהיא מתייחסת לסך 100,000 ₪ ששולמו לנתבעת בשני שיקים ע"ס 50,000 ₪ כל אחד; ולדחות יתר מרכיבי התביעה. התביעה להרמת מסך ההתאגדות 40. בכתב תביעתה המתוקן, עותרת התובעת להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבעת לבין הנתבע, שלטענת התובעת הינו בעל מניות בנתבעת ומכהן כמנהל בה. הרמת מסך על שום מה? לטענת התובעת, הנתבע הוא שקיבל השיקים מידי התובעת. השיקולים להרמת המסך או לחיוב הנתבע בחובות הנתבעת הם כדלהלן: 41. סעיף 6 לחוק החברות התשנ"ט - 1999 קובע כדלקמן: " (א)(1) בית המשפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה ובלבד שבעל המניות היה מודע לשימוש כאמור ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו- 193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה". (2) עניין סעיף קטן זה יראו אדם כמודע לשימוש בפסקה 1 (א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן למעט אם נהג ברשלנות". 42. בע"א 1263/04 קיבוץ משמר העמק נ' עו"ד טומי מנור מפרק אפרוחי הצפון (טרם פורסם- ניתן ביום 21.12009) נקבע כי הרמת מסך ההתאגדות היא תרופה קיצונית, המהווה חריג לכלל הפרדת האישיות המשפטית בין חברה לבין בעל מניות בה, הקבוע בסעיף 4 לחוק החברות: " הרמת מסך התאגיד וחיוב בעל המניות במלוא חיוביו של התאגיד כלפי ציבור הנושים היא התרופה הקיצונית, המבטלת לחלוטין את ההפרדה בין התאגיד לבין בעל מניותיו." 43. הנה כי כן סעיף 6 מקנה לבית המשפט תרופה קיצונית, אולם הוא קובע סמכות בית המשפט לייחס חובות החברה לבעל מניות בה. משמע, סעיף 6 הנ"ל מקנה לבית המשפט סמכות להרים מסך ההתאגדות נגד נתבע פלוני - כאשר אותו פלוני הוא בעל מניות בנתבעת; אלא שבענייננו לא הוכח כי הנתבע היה בעל מניות בחברה. אדרבא, מן המסמך נספח 1 לתצהירו של מר בוארון עולה כי הנתבע אינו בעל מניות בנתבעת, וכי בעל המניות היחיד הוא שופאניה ג'בר, ולא הובהר מה הקשר בין מר ג'בר הנ"ל לבינו הנתבע. 44. יחד עם זאת, היותו של הנתבע מנהל בחברה ולא בעל מניות בה, אינו מונע מבית המשפט להטיל עליו אחריות לחובות החברה. ניתן לחייב נתבע - אורגן בחברה, מכח הפרת חובותיו עפ"י דיני החברות או להטיל עליו חיוב לשתלום פיצויים מכח דיני הנזיקין, במידה ומוכח כי בעל משרה עיוול עוולה נזיקית כלפי התובע (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סיקיורוטי בע"מ פד"י מ"ח (5) 661) או בגין הפרת חובת תום הלב במישור החוזי, אם אותו בעל משרה ניהל מו"מ שלא בתום לב בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 (ראו לדוגמא: ע"א 10362/03 א. ברזני שירותים בע"מ נ' אחים בן רחמים בע"מ (טרם פורסם- ניתן ביום 20.10.2009); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ פד"י מ"ח (5), 705), אולם יש להניח תשתית עובדתית כי אותו אורגן נהג בחוסר תום לב, או שהוא גרם לתאגיד להפר את ההסכם ע"י התנהלות חסרת תום לב, ויש להוכיח "שעל האורגן או נושא המשרה רובץ אשם אישי, סובייקטיבי" כאשר יש לשמור את האפשרות להטיל על אורגן או נושא משרה אחריות במישור החוזי "למקרים חריגים" (ע"א 313/08 ‏עזמי נשאשיבי נ' איהאב רינראוי ( 01.08.2010) ראו פסקאות 44-46 לפסק הדין). 45. אלא שבענייננו סבורני כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הנתבע התרשל כלפי התובעת, או נהג במרמה או התנהל בחוסר תום לב, שכן הטענות העובדתיות שנטענו בתצהירו של מר בוארון - לא הוכחו, כפי שעוד אבאר להלן. 46. לא הוכחה בפניי הטענה העיקרית שעל התובעת היה להוכיח לצורך ייחוס חובות הנתבעת לנתבע - הלא היא שהנתבעת קרסה כלכלית והותירה אחריה נושים בפני שוקת שבורה. לא הוכח בפניי כי הנתבעת חייבת לנושים, מלבד חובה לתובעת והנתבע אף לא נשאל באשר לחובות הנתבעת לאחרים. כמו כן, לא הוכח בפניי כי הנתבעת קרסה כלכלית; אומנם בית המטבחיים נסגר, אולם אין בעובדה זו כדי להוכיח קריסתה הכלכלית של הנתבעת. 47. כמו כן, לא הוכח בפניי, כי הנתבע עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת. התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי סכומי הכסף ששולמו לנתבעת מצאו דרכם לכיסו של הנתבע ולא הובאו בפניי עובדות או ראיות שיש בהן כדי לבסס את הטענה שהנתבע עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית של הנתבעת. 48. באשר לטענה, כי הנתבע ידע בעת עריכת ההסכם וקבלת סך 100,000 ₪, שאין ביכולת הנתבעת לקיים את ההסכם ולתת שירותי שחיטה, טענה זו טעונה הוכחה והיא לא הוכחה. התובעת מבססת טיעון זו על העבודה כי הנתבע ידע עוד ביום 10.8.2010 כי הנתבעת לא תוכל לשחוט בבית המטבחיים והיא מסיקה עובדה זו מעדות הנתבע בעמוד 31 שורה 1 לפרוטוקול, אולם הנתבע העיד, כי בעל בית המטבחיים המשיך לשפר את בית המטבחיים וביום 3.9.2010 התקבל צו להפסיק לעבוד באופן פתאומי (שם, בשורות 5 ו- 6 ). לפיכך, אם נלך לעדותו של הנתבע, הרי צו ההפסקה התקבל בהפתעה ביום 3.9.2010 לאחר חתימת ההסכם. ואם לא די בכך, אפילו אליבא דהתובעת, החברה הפסיקה לתת שירותי שחיטה בעקבות צו מינהלי כלשהו, שניתן ואשר נודע לתובעת כשבוע ימים לאחר חתימת ההסכם ומשיכת שני השיקים לפקודת הנתבעת (ראו סעיף 7 לכתב התביעה). הנה כי כן, אין מחלוקת כי ביום חתימת ההסכם בית המטבחיים פעל. בנוסף, לא הוברר מהו אופיו המדויק של אותו צו שמנע המשך פעילותה של הנתבעת ולא הוכח כי הנתבע ידע כי צו כאמור עתיד להתקבל, או שבשל נסיבות אחרות לא תוכל הנתבעת להעניק שירותי שחיטה לתובעת. לפיכך, אף טענתה זו של התובעת לא הוכחה. 49. טענותיה האחרות של התובעת באשר לטענות שהעלה הנתבע במסגרת קדם משפט שהתקיים בפני בית המשפט והוא העלה טענות סותרות אינם עילה לחייבו בחובות החברה - ואף טענה זו של התובעת נדחית. לסיכום 50. אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת, ככל שהיא נוגעת להשבת סך 100,000 ₪ ששולמו לידי הנתבעת. הנתבעת תשלם סך 100,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת כתב התביעה המקורי ועד יום מתן פסק דיני זה. 51. אני דוחה את יתר מרכיבי התביעה כנגד הנתבעת. 52. אני דוחה תביעת התובעת כנגד הנתבע. 53. הנני דוחה את התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת. 54. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שניהם ביחד) בסך 12,000 ₪. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד (שניהם ביחד) בגין התביעה שכנגד סך 6,000 ₪. 55. בתביעה שהגישה התובעת כנגד הנתבע, ונוכח דחיית גרסתו העובדתית של הנתבע, איני עושה צו להוצאות. חוזה שירותחוזהשחיטת בעלי חיים