השאלה המרכזית הניצבת בפני היא האם זהה כתב התביעה המשוחזר לכתב התביעה המקורי. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא כתב תביעה משוחזר: בפני תובענה כספית על סך 13,338 ש"ח המתגלגלת למרבית הצער בבית המשפט מאז שנת 86. 1. הרקע לתביעה: בשנת 86 הגיש התובע כנגד הנתבע תובענה אזרחית בגין חוב כספי אשר סכומו אינו ידוע לבית המשפט, והתיק קיבל את המספר 13504/86. הנתבע לא הגיש הגנה או בקשת רשות להגן לפי העניין,(לא ברור באיזה סדר דין הוגשה התביעה) וניתן כנגדו פסק דין על יסוד כתב התביעה בלבד. באותה שנה גם נפתח כנגד הנתבע תיק ההוצל"פ שמספרו 01-46212-86-9. מה ארע משנת 86 ועד לחודש נובמבר 97, לא ידוע לבית המשפט. לטענת הנתבע, קיבל בחודש נובמבר 97 "אזהרה" מתיק ההוצל"פ הנדון כאשר לדבריו מדובר ב"אזהרה" נספח א' לתצהירו. הנתבע פנה לבית המשפט על מנת לברר את מקור החוב ואז נתברר לו כי התיק כבר בוער. גם תיק ההוצל"פ המקורי לא אותר עד עצם היום הזה (מן הסתם נפתח בשיטה הידנית ובוער) והנתונים קיימים למעשה במחשב ההוצל"פ בלבד, עקב "החייאת" התיק בשנת 97. התובע הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו בשנת 86. כב' השופט עדי אזר הורה על ביטול פסק הדין מחובת הצדק וזאת בהחלטתו מיום 26.5.98. במקביל גם ניתן צו שיחזור על מנת לקיים דיון בתובענה המקורית. התובע הודיע כי כתב התביעה המקורי, אף לא העתק ממנו - אינו מצוי ברשותו ואשר על כן הגיש לבית המשפט כתב תביעה אשר נוסח על ידו מחדש על פי מיטב הבנתו ובהתאם לספרי הבנק. אין חולק כי כתב התביעה המונח בפני ואשר נושא מספר משנת 86, אינו העתק של כתב התביעה המקורי שהוגש בשעתו לבית המשפט כי אם ניסוח חדש אשר נערך בשנת 98. 2. טענות הנתבע: הנתבע טוען כי לא קיימת זהות בין כתב התביעה המשוחזר לבין כתב התביעה המקורי שכן לדבריו כתב התביעה המקורי הוגש בגין חוב חברת אי.או.אס אשר הנתבע ערב לה (להלן: "חוב החברה") ואשר סולק עם השנים ואילו כתב התביעה המשוחזר הוגש בגין חוב המתייחס לחשבונו הפרטי של הנתבע - חוב שונה לגמרי אשר לא ניתן לתובעו כיום לאור טענת התיישנות. טוען הנתבע כי בשנת 86 ניהל בבנק התובע חשבון עו"ש אישי אשר ספרי הבנק הצביעו לגביו על יתרת חובה בסך של 13,338 ש"ח נכון לשנת 86. עוד טוען הנתבע כי היה באותה עת גם בעל מניות של חברה בשם א.או.אס אשר היתה חייבת לבנק ביוני 86 סך של 140,000$ שווי ערך ל - 210,000 ש"ח. הנתבע ובעלי המניות האחרים ערבו לחובה של החברה. הנתבע טוען כי בשנת 86 הגיש התובע את התובענה הכספית המקורית בגין חובה של החברה, וזאת כנגד החברה ונגד הערבים ביניהם הוא עצמו וכי חוב זה נפרע על ידי הערבים האחרים. לשיטתו, מנסה הבנק להיפרע ממנו כעת בגין חובו הפרטי בחשבון העו"ש דבר שהוא איננו יכול לעשות לאור מחסום ההתיישנות. 3. הראיות שהוצגו בפני הינן מעטות, מטבע הדברים, לאור חלוף הזמן. מטעם הבנק העידה הגב' איריס גטניו, מנהלת מחלקת תביעות משפטיות אצל התובע. עדותה של עדת התביעה לא סייעה רבות לבית המשפט שכן מרבית העדות הוותה עדות מכלי שני, כעולה מדברי העדה: "אני לא הייתי הרפרנטית בקשר לחוב הנתבע. אני לא הכנתי את כתב התביעה המקורי... אף פעם לא ראיתי טיוטות של כתב התביעה המקורי...אתה שואל מניין לי שהשיעורים הנקובים הם נכונים ואני משיבה שאין לי שום ספק שהמסמכים שנתן לי עורך הדין שמייצג את הבנק הם נכונים... בשנת 86 לא הכרתי את התיק... לא הייתי מעורבת במתן ההלוואה של 17,000$. לא הייתי מעורבת באופן כלשהו במהלך המפורט בנספח ה' לתצהירי... עורך הדין שלי אמר זאת. מעבר לאמירת עורך הדין אין לי מקור מידע נוסף". התובע לא מצא לנכון להעיד את עו"ד פרקש אשר טיפל בשעתו בתיק ו/או נציגים מוסמכים יותר מאותה עת. עדותו של הנתבע לא היתה טובה יותר שכן אף היא התבססה בעיקרה על הנחות והשערות וכדבריו: "לא קיבלתי את התביעה ואף לא את פסק הדין... לא ראיתי את כתב התביעה המקורי ולא יכולתי לדעת מה היה כתוב בו... זאת השערה שהתביעה הזאת התייחסה לחברה שכן למיטב זכרוני הרי הוגשה תביעה נגד החברה...לא זוכר אם קיבלתי מסירה של כתב התביעה נגד החברה... אני לא מבין את החשבון אני יכול רק להציע מספר השערות אינטלגנטיות פחות או יותר... אתה שואל אם ביקשתי להפיק עבורי תדפיס מחשב שיפרט את הפעולות ואני לא זוכר אם ביקשתי...". מכל מקום מעדותו של הנתבע התברר לי כי התגורר בכל השנים הרלוונטיות בדירות שכורות כשהוא עובר מכתובת לכתובת מבלי לעדכן את הבנק התובע. כן התברר לי כי במשך השנים 88 - 93 התנהלו כנגד הנתבע הליכי פשיטת רגל. הנתבע אף מודה כי קיבל מן התובע הלוואה בסך 17,000$ וכי פיגר בתשלומים לפרעונה. הנתבע גם מודה כי מאז פתיחת תיק ההוצל"פ לא ביצע בו כל תשלומים ואף לא ידוע לו על מישהו אחר ששילם תשלום כלשהו בתיק זה. 4. השאלה המרכזית הניצבת בפני היא האם זהה כתב התביעה המשוחזר לכתב התביעה המקורי. באם קיימת זהות בין שני כתבי התביעה הרי לא תעמוד לנתבע טענת התיישנות שכן מדובר בתיק שנפתח בשנת 86 באופן שהמועד הרלוונטי הינו שנת 86 ולא שנת 98. במקרה כזה, ינתן לזכות התובע פסק דין על מלוא סכום התביעה שכן הנתבע לא העלה כל טענה היכולה לשמש לו כמגן בגין החוב המתייחס לחשבונו האישי. והיה ואקבל את טענת הנתבע לפיה הוגשה התביעה המקורית כנגד החברה וכנגד הערבים, בכללם הנתבע, רק בגין חובה של החברה, הרי שדין התביעה להדחות על הסף מחמת התיישנות שכן התובע איננו יכול להוסיף עילה, שלו היתה נתבעת בנפרד כיום, היתה נדחית על הסף מניה וביה לאור חלוף השנים. עלי לבדוק, איפוא, אם יש ממש בטענת הנתבע או שמא הוא מנסה להבנות מעובדת ביעורו של התיק המקורי על מנת להשתמט מתשלום חובותיו. 5. כאמור לעיל עדויות הצדדים לא מסייעות כלל לבית המשפט שכן איש מהם לא ראה את כתב התביעה המקורי, או נספח מנספחיו ואשר על כן לא ניתן למצוא את המענה לשאלת המפתח בתחום המהימנות. המסקנה תוסק איפוא מהמסמכים האחרים שאין חולק לגביהם כי מדובר במסמכים מקורים, וזאת כדלקמן: א. ממסמך סיכום פגישה מתאריך 30.6.86 אני למדה כי נערכה פגישה לצורך סילוק חובה של החברה שהסתכם אז ב - 140,000$. סוכם אז על דעת הבנק כי החוב יחשב כמסולק באם הערב האחד מר מרקו בכר ישלם סך של 40,000$, הערב הנוסף מר כהן ישלם סך של 42,000$, הערב השלישי מר מעייני ישלם 30,000$ ואילו הנתבע ישלם סך של 17,000$ על דרך קבלת הלוואה שיקלית אותה יחזיר ב - 60 תשלומים החל מיולי 86. ב. מקובל עלי כי המסמך מיום 30.6.86 דן רק בחובה של החברה ולא בחובו הפרטי של הנתבע ואשר על כן ברור לי כי הסך של 17,000$ הווה את תרומת הנתבע לסילוק חוב החברה לאור ערבותו ולא התייחס כלל לחובו האישי. הנתבע הרי מודה בקבלת הלוואה הנ"ל ואף מודה כי לא נטל את הכסף לכיסו אלא זה שימש אותו לסילוק חובו לבנק. ג. אני מקבלת את גירסת הבנק לפיה לא הוגשה כלל תביעה כנגד החברה ואשר על כן לא יתכן כי כתב התביעה המקורי מתייחס לחוב החברה ולא לחובו של הנתבע שכן המסמך מיום 30.6.86 תומך בטענה זו. במסמך נאמר כי עם ביצוע כל סעיפי ההסכם יראה הבנק את חוב החברה כנפרע. אין זכר במסמך לקיומה של תביעה ולו היתה תלויה ועומדת בעת ההיא תביעה שכזאת מן הסתם היו טורחים הצדדים לציין באופן מפורש כי החוב יסלק את התביעה וכי התובע ידאג למחיקתה. לא יתכן גם שהוגשה תביעה כנגד החברה במועד כלשהו לאחר 30.6.98 שהרי אין חולק כי חוב החברה נפרע על ידי הערבים האחרים ואף חלקו של הנתבע בהסדר מולא שהרי אמנם קיבל את הלוואה אשר נועדה לממן את חלקו שלו בהסדר. אם חוב החברה נפרע, מה היה טעם להגיש כנגדה תביעה? 6. מנספח ו' לתגובת התובע שהוגשה בשעתו לתיק ההוצל"פ לאור טענת "פרעתי", שהעלה הנתבע אני גם למדה שאף ההלוואה בסך 17,000$ שהועמדה לזכות הנתבע לצורך מימון חלקו בהסדר לסילוק חוב החברה, שולמה אף היא בסופו של דבר על ידי הערבים האחרים שערבו אף להלוואה זו כך שכתב התביעה המקורי גם לא יכול היה להתייחס להלוואה על סך 17,000$. ביום 29.5.88 שילמו הערבים סך של 8,590 ש"ח לסילוק החוב שהצטבר עד ליום זה בגין הפיגור בתשלומי ההחזר. בהסכם הפשרה שנחתם ביום 29.5.88 אין כל זכר או אזכור לתיק האזרחי ו/או לתיק ההוצל"פ כך שאין ספק שהתביעה שהוגשה בשנת 86 אף לא התייחסה כלל להלוואה על סך 17,000$. 7. הנתבע מבסס את טענתו העיקרית על ה"אזהרה" שנתקבלה אצלו בשנת 97 לטענתו (נספח א' לתצהיר) ובה צוין כי החוב נשוא פסק הדין הינו ע"ס 212,950 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום 13.11.86 ולטענתו מסמך זה סותר מניה וביה את הטענה כי פסק הדין המקורי היה על סך של 13,000 ש"ח נכון ל - 86 אלא על סך חובה של החברה. דין טענה זו להדחות. הסך של 212,950 ש"ח המופיע באזהרה שנשלחה לנתבע עם החייאת התיק בשנת 97 מתייחס לגובה החוב נכון ליום 2.5.93, ולא ליום 13.11.86 - כעולה מדפי מחשב ההוצל"פ שצורפו לתצהיר התובע. הנתבע הרי הודה כי בשנים 88-93 היה פושט רגל ועל כן סביר להניח כי ההליכים כנגדו עוכבו וחודשו רק עם הפטרו מפשיטת רגל בשנת 93. אשר על כן עודכן החוב בחודש מאי 93 והסתכם ב- 212,950 ש"ח. מה גם שהסבת תיקי ההוצל"פ למיחשוב נעשתה בבית המשפט בדרך כלל בשנת 1993. סכום החוב המופיע בתחתית האזהרה דהיינו, 412,865 מבטא, את החוב נכון ליום 10.11.97 (כמופיע בדפי ההוצל"פ ביום העדכון)- תאריך התואם את מועד קבלת האזהרה לפי גרסת הנתבע. הדמיון בין סכום החוב האישי כערכו במאי 93 לבין החוב המקורי של החברה בערכו בשנת 86 - הינו מקרי בהחלט ואינו מלמד מאומה. יתירה מזו תיק ההוצל"פ הינו על שם הנתבע בלבד. לו היה מדובר בחוב של החברה + הערבים, היה צריך תיק ההוצל"פ להפתח על שם החברה ושלושת הערבים ולא על שם הנתבע בלבד. יתרה מזו, נוסח האזהרה שגוי על פניו. לא יעלה על הדעת כי תיק ההוצל"פ נפתח ביום 13.11.86 בעקבות פס"ד מיום 21.11.86 כך שברור שנפלה טעות בציון התאריכים על גבי טופס זה וכי לא ניתן ללמוד מאומה מרישום המועד השגוי באשר לסכום המקורי של פסק הדין. 8. התוצאה: הנתבע מעלה טענת סרק כנגד התביעה ומנסה לנצל את הזמן שחלף את ביעור התיקים, ואת צרוף המקרים לפיו הסכום המופיע באזהרה מקביל פחות או יותר לסכום חובה של החברה בשנת 86. מקובל עלי כי אף כתב התביעה המקורי הוגש בגין יתרת החוב בחשבונו האישי של הנתבע בסניף הבנק התובע נכון לשנת 86. אין שחר לטענת הנתבע כאילו הוגשה התביעה בשעתו כנגד החברה. אני דוחה איפוא את כל הטענות הקשורות להתיישנות. לא מצאתי בעדות הנתבע כל הגנה ממשית כנגד החוב. די לי בעדות התובעת להוכחת החוב בחשבון האישי. הנתבע לא טען כי פרע את החוב, ולמעשה אף הודה כי לא בצע כל תשלומים ע"ח החוב. אשר על כן אני מקבלת את התביעה במלואה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 13,338 ש"ח בצירוף ריבית בנקאית המתווספת מידי רבעון לקרן וזאת החל מיום 1.7.86 ועד לתשלום בפועל. כן ישלם הנתבע שכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ש"ח + מע"מ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה. ניתן להמשיך בהליכי ההוצל"פ בתיק הקיים, אם כי יש לעדכן קודם לכן את סכום החוב בהתאם לפסק הדין. כתב תביעהמסמכים