מהי ריבית נשך ? במקרים בהם סבר בית המשפט כי הרבית שנקבעה בהסכם ההלוואה, היא נשך, יש מקום לבטלה. בנסיבות דומות, קבעה כב' השופטת חיות בת"א (ת"א) 1277/00 לולה נ' אלחנתי [2002], כי מדובר בחוזה פסול, הסותר את תקנת הציבור: "חופש ההתקשרות בחוזים, הוא עקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו, הינו כה חריג וזועק לשמיים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית, ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים (ר' להשוואה ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, וערעור שכנגד, פ"ד מו (5) 257)". מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא ריבית נשך: כללי לפניי בקשת הנאמן, לבטל חיוב בריבית ששולמה בגין הלוואה שנועדה לממן ערבות בנקאית, שצורפה להצעה לזכייה במכרז להקצאת קרקע ביישוב אחיסמך. ביום 8.4.11 נחתם הסכם הלוואה (להלן: "הסכם ההלוואה"), בין המשיבה 1, חברת ניו סיטי גרופ בע"מ (להלן: "ניו סיטי גרופ" או "המשיבה ") מצד אחד, לבין שלושת אלה: נחלת אהרון לפתרונות דיור מוזל בע"מ (להלן: "חברת נחלת אהרון"), עמותת נחלת אהרון לפתרונות דיור מוזל (להלן: "עמותת נחלת אהרון"), והמשיב הפורמלי, עו"ד קרויזר (להלן: "עו"ד קרויזר"), מצד שני (שלושת אלה להלן: "הלווים"). לפי הסכם ההלוואה, הלוותה ניו סיטי גרופ, סך של 3,000,000 ₪ (להלן: "סכום ההלוואה"), על מנת שניתן יהיה להשלים את הוצאת הערבות הבנקאית שנדרשה להגשת הצעה למכרז להקצאת הקרקע. כנגד ההלוואה, התחייבו הלווים, להשיב למשיבה את סכום ההלוואה, ובמקרה של זכייה במכרז, לשלם למשיבה סך של 1,800,000 ₪, בצירוף מע"מ (להלן: "הריבית"). נשוא הבקשה שלפניי, הוא עתירת הנאמן לבטל את החיוב בריבית דנן, הנוגד לטעמו את הדין, ולהורות למשיבה להשיבו. 2. רקע הואיל ובעבר נדרשתי להחלטות מפורטות בתיק (ראה החלטות מיום 15.1.12, 28.3.12, 1.5.12), לא ראיתי צורך להרחיב באשר לעובדות המקרה, ואסתפק באלה הדרושות להכרעה בבקשה שלפניי: מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), יזם הקצאת קרקעות, המיועדות לבניית מאות יחידות דיור בבנייה רוויה ובבנייה צמודת קרקע במספר מתחמים, באזור "אחיסמך", בעיר לוד (להלן: "הפרויקט"). עו"ד קרויזר, הגיש הצעה לחלק המתחמים, וזאת בנאמנות עבור קבוצה בת מאות רוכשים מהמגזר החרדי (להלן: "קבוצת הרכישה"). עו"ד קרויזר החתים כל רוכש על מסכת הסכמים, גבה מקדמות מכל רוכש, שנעו בין 10,000 ₪ ל- 30,000 ₪, לשם הנפקת הערבות הבנקאית הדרושה להגשת ההצעה למכרז, שאותן הוא היה אמור להפקיד בחשבון נאמנות ייחודי לפרויקט. עו"ד קרויזר התעתד להגיש הצעה למכרז בסך של 92.5 מיליון ₪, ולשם כך נדרש לערבות בנקאית בסך של כ 9 מיליון ₪, אך הסכום המצטבר של הכספים שהופקדו, היה בסך של כ 6.5 מיליון ₪ בלבד, ועל רקע זה, ההתקשרות בהסכם ההלוואה, שנועד לאפשר את קבלת הערבות הבנקאית. יובהר כי עו"ד קרויזר לא התקשר עם בנק למתן לווי בנקאי לפרויקט, ולא מסר לרוכשים בטוחה כנגד כספם. בהמשך, הגיש עו"ד קרויזר הצעה בשמו, על סך של 92.5 מיליון ₪, והצעתו זכתה. הרוכשים העבירו כספים לעו"ד קרויזר, אך עם זאת, הוא התקשה לגייס את יתרת סכום הרכישה. משכך, התקשר עו"ד קרויזר, עם חברת "גמלא הראל נדל"ן למגורים בע"מ" (להלן: "גמלא"), לקבלת הלוואה בסך של 38 מיליון ₪. להבטחת פירעון הלוואת גמלא, שועבדו המקרקעין לטובתה של זו, תוך שהדבר בא לידי ביטוי במסגרת הסכמי הרכישה, ומבלי שניתנה החרגה של השעבוד על זכויות מי מהרוכשים. הלוואת גמלה, בצירוף כספי הרוכשים, סללה את הדרך לקבלת הקרקע. בדיעבד, התברר כי נערכו עסקאות נפתלות בקשר לזכויות במקרקעי הפרויקט, חלקן אף בטרם שולמה התמורה למינהל עבור הרכישה, וחלקן לאחר מכן. עוד התברר, כי עו"ד קרויזר הפקיד את כספי המקדמות שקיבל מהרוכשים במספר חשבונות בנק, ולא בחשבון הנאמנות כמות שהוסכם עם גמלא והרוכשים, וכן גבה שכר טרחה בסך של כ- 2.5 מיליון ₪. הואיל ולעמדת גמלא, הופרו תנאי הסכם השעבוד, היא הגישה ביום 16.11.11, בקשה למימושו, ולמינוי כונס נכסים מטעמה. לאחר שהתברר כי קיים אי סדר רב בניהול הפרויקט, מיניתי את עו"ד אביחי ורדי, כנאמן מטעם בית המשפט, והקניתי לו סמכויות שונות ובכללן לפעול לבירור מלוא הנתונים בקשר עם הפרויקט, לקדמו, ולהציע פתרונות לקשיים אליהם נקלע והכל כמפורט בהחלטה מיום 15.1.12 (להלן: "הנאמן"). הבקשה הנאמן הגיש את הבקשה נשוא החלטתי. הבקשה הוגשה לאחר שהתברר לנאמן, לגרסתו, דבר ההתקשרות בהסכם ההלוואה. הנאמן מבהיר כי ביום 10.4.11, יומיים לאחר חתימת הסכם ההלוואה, העבירה ניו סיטי גרופ לחשבון בנק של עו"ד קרויזר, את סכום ההלוואה, והוא שימש מקור, ביחד עם כספים אחרים, להעמדת הערבות הבנקאית שנדרשה על פי המכרז. בסעיפים 6 ו - 7 להסכם ההלוואה נקבע כי במקרה שקבוצת הרכישה תזכה במכרז, סכום ההלוואה יוחזר לניו סיטי גרופ בתוספת הריבית. ואכן, הצעת עו"ד קרויזר זכתה ביום 11.4.11 במכרז, ובהמשך, ביום 27.6.11, כחודשיים לאחר המועד של העברת כספי ההלוואה, הושבה למשיבה ההלוואה בתוספת הריבית. זאת מומן מכספי קבוצת הרכישה. 4. עמדת הנאמן הנאמן גורס כי הריבית הינה ריבית נשך, וזאת ממספר טעמים: האחד, היחס שבין סכום הרבית לבין סכום ההלוואה הוא כ-60%; השני, ההלוואה הושבה בתוך פרק זמן קצר; השלישי, לא היה סיכון למשיבה במתן ההלוואה, שכן סכום ההלוואה היה מושב לה בכל מקרה. בהקשר זה מפנה הנאמן לסעיפים 2-5 להסכם ההלוואה לפיו עו"ד משה כהן, שנמנה על בעלי המניות ניו סיטי גרופ, ושימש גם כבא כוחה בעסקה (להלן: "עו"ד כהן"), מונה כאחד ממורשי החתימה בחשבון הבנק, בו הופקדה ההלוואה, וזאת עד למועד בו יושבו למשיבה, מלוא המגיע לה על פי הסכם ההלוואה. הנאמן טוען כי מאחר וניו סיטי גרופ אינה תאגיד בנקאי, הרי שעסקינן בהתקשרות למתן הלוואה חוץ בנקאית, המוסדרת בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג - 1993 (להלן: "החוק"), המגביל את שיעור האשראי המרבי וריבית פיגורים מקסימלית בהלוואות מסוג זה, ואילו הריבית, כהגדרתה לעיל, עולה על השיעור הקבוע בחוק. עוד נטען, כי הריבית נוגדת אף את הוראות חוק הריבית, התשי"ז - 1957 (להלן: "חוק הריבית"), ועונה על הגדרת המונח "ריבית מופרזת", הקבועה בסעיף 1 לחוק הריבית, ושקבלתה אסורה על פי סעיף 4 לחוק הריבית. הנאמן אף טוען כי הרבית נוגדת את תקנת הציבור. לטענת הנאמן, יש להורות על ביטול הרבית גם מחמת שפעולותיו של עו"ד קרויזר, נעשו בניגוד לאינטרס של קבוצת הרכישה, ללא ידיעת חבריה, וממילא ללא קבלת אישורם, ותוך חריגה מסמכויותיו, הן כנאמן לטובת קבוצת הרכישה, הן כשלוח מטעמה והן כעורך דין המשמש כבא-כוחה. הנאמן מוסיף וטוען, כי ניו סיטי גרופ ניצלה את מצוקתה של קבוצת הרכישה, שהייתה נתונה תחת לחץ רב לאור נחיצותו של מימון באופן מידי בכדי להגיש את ההצעה למכרז, עובדה שהייתה ידועה היטב לניו סיטי גרופ במועד ההתקשרות הסכם ההלוואה, ובאופן שמקים לקבוצת הרכישה עילת בטלות לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). 5. טענות המשיבה המשיבה טוענת כי הסכום ששולם לה אינו ריבית, כי אם "פרמיה", שכן הוא משולם רק במקרה של זכייה במכרז, ובמקרה של אי זכייה מוחזר רק סכום ההלוואה, וכנקוב בסעיף 5 להסכם ההלוואה. מוסיפה המשיבה וטוענת כי המדובר בפרמיה שולית, שכן היא נמוכה משיעור של 2% מסכום הגיוס הצפוי, כמות שהוצג לפניה. כן נטען, כי לא הועמדה לה כל בטוחה מטריאלית כנגד ההלוואה, וכי זו ניתנה על ידה תוך נטילת סיכון ממשי, ומכאן שמדובר בפרמיה סבירה שאין מקום להתערב בה. המשיבה טוענת כי סעיפים 5 ו- 6 לחוק, אינם חלים על הסכם ההלוואה, זאת מאחר שסכום ההלוואה עולה על הסך הנקוב בסעיף 15(ב)(1) לחוק, הקובע חריגים לתחולת סעיפים אלה. בנוסף, נטען כי אין להחיל על הסכם ההלוואה את הוראות חוק הריבית, שכן ההלוואה אינה "מלווה צמוד ערך", שרק לגביו נקבעה ריבית מקסימאלית, וכי היה על הנאמן להציג מהי הריבית שהיה על מארגני הפרויקט לשאת בה, בהתאם להוראות הדין, ולתבוע, לכל היותר, את השבתו של ההפרש בין הסכומים. עוד נטען, כי מארגני הפרויקט, וביניהם עו"ד קרויזר, הציגו לפניה מצגים לפיהם התקשרותם בהסכם ההלוואה נעשית בסמכות, לאחר שעמותת נחלת אהרון וחברת נחלת אהרון, קיבלו את ההחלטות הדרושות על פי חוק לשם התקשרותן בהסכם ההלוואה, וכי במעמד חתימת ההסכם, ובהתאם לדרישת המשיבה, אף הוצגו לפניה אסמכתאות לכך. טענות נוספות של המשיבה הן: הנאמן נעדר סמכות לתבוע ממנה את הסעדים המבוקשים בבקשה; לא קיימת יריבות בין הנאמן לבין המשיבה; על הנאמן להפנות את טענותיו, אם בכלל, לעו"ד קרויזר; הנאמן נמנע מלצרף לבקשתו צדדים נדרשים, וביניהם עמותת נחלת אהרון וחברת נחלת אהרון וכן גורמים נוספים שלקחו חלק פעיל בכל הקשור להסכם ההלוואה. לטענת המשיבה, הגשת הבקשה על דרך של בקשה למתן הוראות, למרות שמבחינה מהותית עסקינן בתובענה כספית, פוגעת בזכיותיה הדיוניות והמהותיות של המשיבה להליך הוגן, ומשכך יש להורות על סילוק הבקשה, ולמצער, להורות על הגשתה מחדש בהליך המתאים לכך. 6. הראיות מטעם ניו סיטי גרופ הוגש תצהירו של רו"ח רודי פליקס, בעל מניות ודירקטור (להלן: "רו"ח פליקס"), שהיה מעורב במשא ומתן שקדם לחתימת הסכם ההלוואה. לבקשת הנאמן, העיד עו"ד קרויזר. 7. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, שמעתי את העדויות, ויישמתי את ההלכה הפסוקה, סבורני כי דין הבקשה להתקבל בחלקה, מכל אחד מהטעמים הבאים, לא כל שכן, לאור משקלם המצטבר: 8. בקשה למתן הוראות או תובענה כספית ב"כ המשיבה, העלה את טענתו זו גם בפתח הדיון במעמד הצדדים, ולא ראיתי לקבלה, תוך שציינתי כי טעמים נוספים לדחייה, יינתנו במידת הצורך בהחלטה, והגיעה העת לפרטם: ההלכה הפסוקה מורה כי ככלל המגמה היא לברר את כל ההליכים באשר לפשיטת רגל ופירוק, במסגרת בקשה למתן הוראות בתיק הפירוק או תיק פשיטת הרגל, גם כאשר מדובר בסכסוכים עם צד שלישי (ראה רע"א 259/99 חברת פליצ'ה ראובן בע"מ נ' סופיוב, פ"ד נה(3) 385, 396-393; רע"א 4956/07 פנחס לבנברג ואחר' נ' ביקור חולים הוספיטל (2/4/09); השופט גורן בספרו "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית), 609). בבוא בית המשפט להחליט בשאלת אופן בירור ההליך, האם במסגרת בקשה של מתן הוראות או הליך עצמאי עליו לבחון קיומם של מספר תנאים: "האחד, כי בירור הסוגיה שבמחלוקת בגדר בקשה למתן הוראות נחוץ לצורך ביצוע יעיל של הליך הפירוק; השני, כי בירור המחלוקת עם הצד השלישי אינו כרוך בבירור עובדתי מורכב; השלישי, כי בניהול ההליך בדרך של בקשה למתן הוראות אין משום עיוות דין ופגיעה בזכויות מהותיות או דיוניות של בעל דין". (רע"א 4956/07 הנ"ל בסעיף 6). לאחר שיישמתי את ההלכה על נסיבות המקרה, לא מצאתי שנכון יהיה לדון בהליך, במסגרת של בקשה למתן הוראות, ואין מקום להידרש לתובענה עצמאית: אפתח בכך שהמשיבה עצמה סברה שעל בית המשפט להכריע במחלוקת, על יסוד כתבי הטענות, בלא לקיים דיון לפניו, הואיל ועסקינן, לשיטתה, במחלוקות משפטיות גרידא. בהקשר זה אפנה לסעיפים 8 ו- 16 לתגובת המשיבה לבקשת הנאמן לקביעת מועד דיון בבקשה. עמדת המשיבה, כמפורט לעיל, עת סברה שאין מדובר בהליך סבוך, שאינו דורש בירור מורכב, וניתן להכריע בו על יסוד המסמכים, סותרת את טענתה לפיה יש מקום לברר המחלוקות בתביעה עצמאית, ומשכך מנועה היא לטעון אחרת. מעבר לדרוש; לעיצומם של דברים, לטעמי הבקשה מתאימה להתברר כבקשה למתן הוראות, שכן עיקר המחלוקת היא משפטית, שאינה מצריכה שמיעת עדים רבים, ניתנת להכרעה בעיקר על יסוד כתבי הטענות, וחקירות קצרות של העדים. המשיבה לא ביקשה לזמן עדים, הסתפקה בתצהיר קצר של עד אחד מטעמה, וכי פרט לעדות עו"ד קרויזר שהתבקשה על ידי הנאמן, לא היה צורך בשמיעה ממושכת. אין בידי אף לקבל את יתר הטענות המקדמיות של המשיבה. סמכויות הנאמן פורטו בהחלטת בית המשפט מיום 15.1.12, ומהן עולה כי הבקשה דנא הוגשה בסמכות, כאשר אדגיש שבמסגרת ההחלטה, הורתי במפורש שהנאמן מוסמך לגבות כספים, ואלה כוללים גם את נשוא הבקשה. מעבר לכך, הרי שבית המשפט רשאי להרחיב, לפי הצורך, את סמכויות הנאמן, וככל שהדבר דרוש, מורחבות סמכויותיו; אף לא מצאתי כי היה טעם לצרף להליך צדדים נוספים, שאין חולק כי אין להם כל קשר לקבוצת הרכישה, אלא רק לעו"ד קרויזר, שנכח בדיון, וכי צירופם כלל לא היה נחוץ כדי לאפשר לבית המשפט להכריע ביעילות בבקשה. 9. מהות התשלום הנוסף בהסכם - "ריבית" או "פרמיה" במחלוקת בין הנאמן לבין המשיבה, בשאלה האם הסכום הנוסף ששולם לניו סיטי גרופ הוא ריבית, כגרסת הנאמן, או שמא פרמיה, כגרסת המשיבה, מעדיף אני את עמדת הנאמן. מבחינה לשונית גרידא, אין הסכם ההלוואה מסייע, שכן הוא אינו נוקט באף אחד מן המונחים לעיל. אמנם, ההסכם הוגדר בכותרת כ"הסכם הלוואה", המשיבה הוגדרה בהסכם כ"מלווה", ואילו עו"ד קרויזר, חברת נחלת אהרון ועמותת נחלת אהרון הוגדרו בהסכם כ"לווים". אולם, בכל הנוגע לסעיף 7(ב), שעניינו תשלום הסך של 1,800,000 ₪, אין לשון ההסכם מבהירה באיזה אופן ראו הצדדים תשלום זה במועד כריתת ההסכם. עם זאת, מבחינה מהותית, נראה כי מדובר בריבית, וזאת מכמה טעמים: ראשית, אין חולק כי המדובר בהסכם הלוואה, שבו נהוג לקבוע כי בנוסף להחזרי הקרן מתחייב הלווה לשאת גם בהחזרי ריבית. שנית, ההסכם נוסח על ידי עו"ד כהן מטעם המשיבה (עמ' 3, שורות 17-18), וחזקה עליו כי אילו הוא סבר, בזמן אמת, שאין מדובר בריבית כי אם בפרמיה, היה הדבר מוצא את ביטויו המפורש בהסכם, אלא שזאת לא נעשה. המשיבה אף לא מצאה לנכון לתמוך גרסתה בתצהירו של עו"ד כהן, ואי הבאת עדותו לפני בית המשפט עומדת לעוכריה. שלישית, מעדותו של עו"ד קרויזר עולה כי במסגרת המשא ומתן שבין הצדדים דובר על ריבית: "דובר בתחילה שיהיו שותפים בפרויקט, אחרי זה הם אמרו בוא נסגור סכום ריבית חודשית או שנתית שנקבל..." (עמ' 9, שורות 11-13). (ההדגשה אינה במקור- א.א). לא נעלמה מעיני טענת המשיבה, לפיה ככל שההצעה לא הייתה זוכה במכרז, סכום ההלוואה היה מוחזר לה, ללא כל תשלום נוסף, עובדה המעידה שלא מדובר בריבית, אך אין בידי לקבלה. ואפרט: עו"ד קרויזר העיד כי במסגרת המשא ומתן שקדם לחתימת הסכם ההלוואה הובהר למשיבה שהלווים אינם מוכנים לשלם ריבית במידה וקבוצת הרכישה לא תזכה במכרז, אלא רק בתרחיש ההפוך (עמ' 9, שורות 13-14), ומכאן שמדובר בהסכמות שגובשו בין הצדדים להסכם, עובר לחתימתו. בנוסף, ככל שקבוצת הרכישה לא הייתה זוכה במכרז, המינהל היה משיב לקבוצת הרכישה את הערבות הבנקאית, וסכום ההלוואה היה מוחזר למשיבה בתוך זמן קצר. לפיכך, סביר להניח כי המשיבה העניקה חשיבות פחותה לקביעת ריבית בתרחיש זה, ואין הדבר יכול להעיד, ולמצער לבדו, על כך שמדובר בפרמיה. למעלה מן הצורך, אציין כי מן העדויות עולה שהמשיבה האמינה בסיכויי קבוצת הרכישה לזכות במכרז, ומסיבה זו היא בחרה להתקשר בהסכם מסוג זה, לראשונה במסגרת פעילותה העסקית (עמ' 7, שורות 28-30), על אף שהסכום נשוא ההלוואה כלל לא היה מצוי ברשותה, והיא נאלצה לגייסו מצדדים שלישיים (עמ' 5, שורות 12-14). מכאן, שאין ממש בטענה. אציין כבר עתה, כי גם אם מדובר ב"פרמיה", כגרסת המשיבה, ולא בריבית, דין הפרמיה, ולמצער בסכום שנקבע בהסכם ההלוואה, אינו יכול לעמוד. 10. ריבית החורגת מהמותר על פי חוק הלוואות חוץ בנקאיות סעיף 5 לחוק הסדרת הלוואות חוק בנקאיות, קובע: "(א) בחוק זה, "שיעור עלות האשראי המרבי" - פי שניים ורבע מן השיעור שיפרסם בנק ישראל מדי חודש בחדשו, של העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא-צמוד הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על-ידי בנק ישראל. (ב) שיעור העלות הממשית של האשראי לא יעלה בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע בעת חתימת חוזה ההלוואה; נקבעה בחוזה ההלוואה ריבית משתנה או הצמדה, לא יעלה שיעור העלות הממשית של האשראי בחישוב שנתי על שיעור עלות האשראי המרבי, לפי הידוע במועד שבו משתנה שיעור הריבית, לענין ריבית משתנה, או במועד כל תשלום, לענין הצמדה. (ג) השיעור המרבי של העלות הממשית של האשראי, כאמור בסעיף קטן (ב), יחושב ביחס ליתרת החוב כפי שהיא בתחילת כל שנה ממועד ההלוואה". עם זאת, מפנה המשיבה להוראת סעיף 15(ב)(1) לחוק המחריג את תחולת סעיף 5 לחוק, במקרה של הלוואות בסכומים, העולים על תקרה שנקבע בחוק לאמור: "הוראות סעיפים 5 ו-6 לא יחולו על - (1) הלוואה שהסכום שקיבל הלווה בפועל עולה על 1,175,267 שקלים חדשים, או על כל סכום אחר שקבע שר המשפטים, בהתייעצות עם שר האוצר, ובאישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת". הנה כי כן, צודקת המשיבה כי בהתאם להוראת סעיף 15 הנ"ל, אין סעיף 5 לחוק חל על הסכם ההלוואה, שכן סכום ההלוואה הינו 3,000,000 ₪, העולה על הנקוב בסעיף 15(ב)(1) לחוק. דא עקא, לא ראיתי באמור כדי לשלול את סמכות בית המשפט לבטל או לשנות תנאי מתנאי הסכם ההלוואה, וזאת לאור סעיף 9 לחוק, כמות שפורש על ידי בית המשפט העליון. סעיף 9 לחוק מורה: "(א) ראה בית המשפט בתובענה בקשר לחוזה הלוואה, כי החוזה או תנאי בו אינם מתאימים להוראות סעיפים 5, 6 או 7, או כי המלווה לא גילה גילוי מלא של הפרטים המהותיים לחוזה ההלוואה, יורה בית המשפט, ביוזמתו או על פי בקשה, ולאחר שנתן הזדמנות לצדדים להשמיע טענותיהם, לבטל את החוזה או את התנאי או לשנותו, הכל במידה הנדרשת כדי להתאימו לדרישות החוק, ולפי הענין. (ב)מבלי לגרוע מכלליות האמור בסעיף קטן (א) או מכל תרופה אחרת שבדין, רשאי בית המשפט להתאים את שיעור העלות הממשית של האשראי ואת שיעור ריבית הפיגורים לשיעורים המרביים המותרים על פי סעיפים 5 ו- 6, או לקבוע שיעור נמוך יותר, לצוות על השבה של כל סכום שקיבל המלווה מן הלווה שלא בהתאם להוראות חוק זה, לחייב את המלווה בהוצאות שנגרמו ללווה, וליתן כל הוראה אחרת שתיראה צודקת בנסיבות הענין". בית המשפט העליון קבע, כי סעיף 9 לחוק, מקנה לבית המשפט סמכות להתערב בקביעת שיעור הרבית, מבלי שיהיה מוגבל בגובה ההלוואה. אפנה בהקשר זה לע"א 9348/09 ליבו נכסים והשקעות בע"מ נ' לשם (28.6.11): "יובהר, כי אמנם בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק ההלוואות, סעיפים 5 ו-6 לאותו החוק לא יחולו מקום התקבלה הלוואה העולה על 25,000 ש"ח (נכון למועד ההלוואה במקרה זה) - כפי שאכן קרה בענייננו. אלה שהוראת סעיף 15 מתייחסת אך לתחולתם של סעיפים 5 ו-6 לחוק על הסכם ההלוואה, בעוד שסעיף 9 חל ללא קשר לסכום שנטל הלווה. המשמעות היא, שבהינתן הלוואה מעל סכום מסוים (שעמד, כאמור, על 25,000 ש"ח, וכיום מתעדכן מדי שנה), הצדדים רשאים להתנות על שיעורים הריבית הקבועים בסעיפים 5 ו-6 לחוק, אולם הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט בכל מקרה אינה מוגבלת כתוצאה מגובה ההלוואה. אף במקרה שלפנינו אין מניעה כי בית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו בהקשר זה. יתר על כן, מקובלת עלי הטענה כי חוזה הלוואה כפוף גם למערכת דיני החוזים הכלליים, אשר גם מכוחם - בהתקיים בנסיבות המתאימות לכך - רשאי בית המשפט לעדכן את שיעור הריבית שנקבע (ראו והשוו: רע"א 5777/04 מרנץ נ' רודריגז, פ"ד נט(1) 420, 429-428 (2004))". (ההדגשה אינה במקור- א.א). ביישום למקרה שלפניי, אין, אפוא, במגבלת סכום ההלוואה, כדי למנוע את ההתערבות בשיעור הרבית שנקבע. אין חולק כי הרבית במקרה שלפני, עולה במאות אחוזים על זו שקבועה בחוק הלוואות חוץ בנקאיות, ודי בכך כדי להביא להפחתתה, כמתחייב על פי החוק. לא זו אף זאת, לכך יש להוסיף מספר טעמים נוספים התומכים במסקנה. טעמים אלו, יפורטו בהמשך ההחלטה, שכן כוחם יפה גם למקרה שאין עסקינן בריבית אלא בפרמיה. 11. ביטול גם מחמת שיקולים נוספים כאמור, גם אם הייתי מגיע למסקנה שמדובר בפרמיה ולא בריבית, סבורני כי עדיין היה מקום לשנות את תנאי ההלוואה, ולהפחית את הסכום שהתווסף להלוואה, בין כפרמיה ובין כריבית. 11.1 עסקינן בהסכם שבין הצדדים, הסוברנים לקבוע את הוראות החוזה שביניהם, כאוות נפשם, ובית המשפט אינו נוטה להתערב בחופש החוזים. עם זאת, קיימים מספר מצבים בהם הוסמך בית המשפט לבטל או לשנות הסכמות שבין הצדדים, ואחד מהם, הרלוונטי לענייננו הוא כאשר מדובר בחוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים. נמצא כי גם במקרים בהם סבר בית המשפט כי הרבית שנקבעה בהסכם ההלוואה, היא נשך, יש מקום לבטלה. בנסיבות דומות, קבעה כב' השופטת חיות בת"א (ת"א) 1277/00 לולה נ' אלחנתי [2002], כי מדובר בחוזה פסול, הסותר את תקנת הציבור: "חופש ההתקשרות בחוזים, הוא עקרון מוכר וחשוב שיש לכבדו. יחד עם זאת, כאשר אנו נתקלים בחוזה ששיעור הריבית הקבוע בו, הינו כה חריג וזועק לשמיים, עד כי ניכר הדבר שמדובר בחוזה הנוגד את תקנת הציבור והסוטה מכל מידה של הגינות וסבירות, כי אז ראוי לו לבית המשפט להתערב בדבר ולהפחית את שיעור הריבית, ולו במחיר של פגיעה בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, על מנת שלא יימצא בית המשפט נותן ידו להתקשרות בלתי מוסרית, שתנאי העוול שבה זועקים לשמיים (ר' להשוואה ע"א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ' חיים פרידמן, וערעור שכנגד, פ"ד מו (5) 257)". (ההדגשה אינה במקור- א.א). סבורני, כי גם במקרה שלפניי, התקיימו התנאים לפי סעיף 30 לחוק החוזים, לראות בסכום שנוסף להלוואה, בין כריבית ובין כפרמיה, מופרז וחריג באופן קיצוני ביותר בשיעורו, ומשכך אין מנוס אלא להפחיתו, ואפרט: הסכום האמור, הינו משמעותי ביותר, ביחס לסכום ההלוואה, ועומד על כ-60% הימנו. סכום זה אינו עולה בקנה אחד עם מבחן הסבירות והשכל הישר, מהווה "נשך", אינו דר בכפיפה עם הנהוג והמקובל בכגון דא. זאת, גם לגישת המשיבה עצמה, וכמות שהעיד על כך רו"ח פליקס מטעמה עת כינה את הריבית "גדולה מאוד" ו"ענקית" (עמ' 8, שורות 3-6). ואידך זיל גמור. זאת ועוד, עסקינן להלוואה לפרק זמן קצר ביותר, של שבועות ספורים, ויש בכך כדי להעצים את האבסורד של הסכום שהוסכם כי יתווסף להשבת ההלוואה. מעל ומעבר, לא היה למשיבה סיכון, ולמצער משמעותי להשבת סכם ההלוואה, ובוודאי סיכון שאינו מצדיק תוספת חריגה שכזו. ובמה דברים אמורים? ככל שהצעת קבוצת הרכישה לא הייתה זוכה במכרז, הערבות הייתה מושבת, כך שניתן היה להשיב למשיבה את ההלוואה, במיוחד שעו"ד כהן מטעמה, היה מורשה חתימה בחשבון, כך שהייתה לה שליטה עליו. הסיכון היחיד שעמד, למעשה, בפני המשיבה הוא רק במקרה שעו"ד קרויזר היה זוכה במכרז, אך לא היה מצליח לשלם את יתרת התשלום למינהל והאחרון היה מחלט את הערבות, אך סיכון כאמור לא היה הלכה למעשה, ולמצער היה זה סיכון מזערי. קבוצת הרוכשים, המונה כאמור מאות רוכשים, הוחתמה על ידי עו"ד קרויזר על "טופס הצטרפות ויפוי כח" (מש/1), בו התחייב כל רוכש להעביר לקופת הפרויקט את מלוא תשלום הקרקע עד 30 יום לאחר הזכייה במכרז (סעיף 5(ד)(2)), כך שבמועד זה היתרה לתשלום הייתה אמורה להיות מצויה בקופת הפרויקט, וכמות שאכן אירע. יתרה מכך, עו"ד קרויזר מסר למשיבה יפוי כח בלתי חוזר למשכון זכויותיו במשרד ובקרקע ברמות, בשווי של כמיליון ₪ (עמ' 9, שורות 15-17), עובדה שהפחיתה משמעותית את הסיכון שנטלה על עצמה המשיבה. 11.2 הצדדים אינם חולקים על כך, כי הכספים ששולמו לניו סיטי גרופ כתוצאה מנטילת ההלוואה, מומנו מכספי קבוצת הרכישה. בנסיבות אלה, מצופה היה מעו"ד קרויזר, כנאמן וכשלוח, לפנות לחברי קבוצת הרכישה, ולקבל הסכמתם הן לחתימה על הסכם ההלוואה, והן לתנאיו, על אחת כמה וכמה לאור הסכום החריג שבו חויבה קבוצת הרכישה בגין ההלוואה. מהראיות שבפניי עולה כי עו"ד קרויזר לא עשה כן. נטען כי עו"ד קרויזר לא נדרש לכך לאור יפוי כח בלתי חוזר שניתן לו על ידי קבוצת הרכישה (להלן: "יפוי הכח"), שבסעיף 5 הימנו אישרו הרוכשים לעו"ד קרויזר: "להתקשר בשמנו ובמקומנו עם בנק מלווה ו/או כל מוסד פיננסי אחר לצורך נטילת הלוואה ו/או קו אשראי לצורך קידום הפרויקט ובכלל זה למשכן את הקרקע לטובת צד ג' ו/או לרשום או למחוק הערת אזהרה". לטעמי, לא ניתן להסתמך על הוראות סעיף 5 ליפוי הכח לצורך הסכם ההלוואה, שכן המדובר בסעיף המאפשר לעו"ד קרויזר להתקשר בהלוואה שתנאיה מקובלים בשוק, וכאמור לעיל, הסכם ההלוואה שבפניי אינו עומד בתנאים אלה. שוכנעתי כי הגם שניו סיטי גרופ ידעה שעו"ד קרויזר פועל מטעמה של קבוצת הרכישה, כטענתה, (עמ' 4, שורות 3-4), היא לא עשתה כנדרש וכמצופה הימנה, על מנת לבדוק האם ההתקשרות בהסכם נעשית בסמכות, וזאת מהטעמים הבאים: רו"ח פליקס העיד בחקירתו הנגדית כי "מי שבחן את הצד המשפטי ... הוא עו"ד משה כהן" (עמ' 4, שורות 10-11). בהמשך עדותו, ציין רו"ח פליקס כי "למיטב ידיעתי עו"ד משה כהן בחן תקנון ודברים כאלה ואכן ראה שזה בסדר. כך הוא אומר לי, ולמיטב זכרוני. הוא לא העביר לנו מסמכים". (עמ' 4, שורות 13-15). כאמור לעיל, עו"ד כהן לא הובא להעיד מטעמה של המשיבה . בחקירתו, לא היה לרו"ח פליקס הסבר לכך, הגם שעולה ממנה כי עו"ד כהן היה מודע להגשת הבקשה דנן (עמ' 4, שורות 24-28). מכאן, שאי הבאתו לעדות עומדת בעוכרי המשיבה (ע"א 465/88 הבנק למימון ומסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו, פ"ד מה (4) 651). בנסיבות אלה, אין כל ערך ראייתי לעדותו של רו"ח פליקס באשר לבדיקות שבוצעו, לכאורה, ע"י עו"ד כהן. זאת ועוד; מהראיות שלפניי עולה כי כל שהוצג בפני המשיבה היו שני פרוטוקולים של חברת נחלת אהרון ועמותת נחלת אהרון, שכלל אינן קשורות לקבוצת הרכישה, אלא לעו"ד קרויזר, ושהחלטותיהן אינן יכולות לחייב את קבוצת הרכישה, וכי בהסתמך על הפרוטוקולים כאמור, החליטה המשיבה שההתקשרות עמה נעשית כדין ועל דעת קבוצת הרכישה. ברי, כי אין בכך ולו דבר, וכי קבוצת הרכישה כלל לא הייתה מודעת להסכם ההתקשרות, כמו גם לתנאיו. אם בכך לא די, הרי שהפרוטוקולים אף לא נחתמו כדין, ודוק. הפרוטוקול של חברת נחלת אהרון אושר על ידי עו"ד כהן מטעם המשיבה, ולא על ידי עורך הדין של המשיבה כנדרש; הפרוטוקול של עמותת נחלת אהרון לא נחתם בחותמת המשיבה, ואימות החתימה על ידי עורך הדין של המשיבה - הוא עו"ד קרויזר - לא בוצע אף הוא כדין. לאור התוצאה אליה הגעתי, איני נדרש לטענת הנאמן לקיומו של עושק, הגם שלטעמי הטענה לא הוכחה. בהקשר זה אציין כי עו"ד קרויזר העיד בחקירתו הנגדית כי בין הצדדים נוהל משא ומתן, שלאחריו סוכם הסך של 1,800,000 ₪, בעוד שבתחילה דרשה המשיבה קבלת ריבית בסך של 3,000,000 ₪ (עמ' 9, שורות 17-19). קרי, בעקבות המשא ומתן שנוהל, הצליח עו"ד קרויזר להפחית את הריבית בכמחצית. עדות זו, שלא נסתרה, שומטת את הקרקע תחת עילת העושק. לאור כל האמור, נקבע בזאת שסכום "הריבית" או "הפרמיה", אינו יכול להיוותר על כנו. 12. שיעור הרבית הראויה לטענת הנאמן, עסקינן בפגמים היורדים לשורשו של ההסכם, ומשכך, הסכם ההלוואה בטל מעיקרו, ולכן יש להורות על השבה מלאה, קרי השבת מלוא הריבית ששולמה למשיבה לפי ההסכם. הגם שהגעתי לידי מסקנה כי סכום הרבית, הוא בלתי סביר, מופרז, ואינו הגון, אזי אין מקום להורות על השבת מלוא הריבית ששולמה, רק בשל היותה חריגה כאמור. תוצאה זו תאיין את תוקפו של הסכם ההלוואה, ותפגע בעקרון חופש ההתקשרות בחוזים, והכל באופן בלתי מידתי. באיזונים הנכונים, סבורני שנכון יהיה להורות על הפחתת הסכום, ולהעמידו, על ריבית בשיעור סביר. תוצאה זו, חלה בין אם נראה בסכום האמור "ריבית" ובין "פרמיה". המסקנה דנן גם תואמת את הסכמת והסכמת חברי קבוצת הרכישה בסעיף 5 ליפוי הכח, כמפורט לעיל. השאלה מהו הסכום הסביר שיש לשלם לחברה, נבחנת על כלל נסיבות המקרה. בהקשר זה אציין, כי כאשר באה סוגיה דומה לפני בית המשפט, בעניין ת.א. (ת"א) 127700 הנ"ל, קבע בית המשפט שנכון יהיה לקבוע את שיעור הריבית בהתבסס על הנוסחה הקבועה בסעיף 5(א) לחוק, ובתוספת של פי שלוש הימנה, לאמור: "יש לבטל את תנאי השטר בכל הנוגע לריבית הפיגורים, ולהעמיד ריבית זו על שיעור מופחת של פי שלושה מן השיעור, שנקבע על ידי בנק ישראל מידי חודש בחודשו על העלות הכוללת הממוצעת לאשראי הלא צמוד, הניתן לציבור על ידי הבנקים שנקבעו על ידי בנק ישראל. בהפחתה זו עשיתי שימוש בנוסחה הקבועה בסעיף 5(א) לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תוך הגדלת השיעור הקבוע שם, מפי שניים ורבע לפי שלושה, וזאת בהתחשב בגובה סכום ההלוואה קרן במקרה שלפנינו (31,500 ₪), וביחס שבין סכום זה לבין הסכום המירבי של הלוואות (25,000 ₪), עליהן חלו במועדים הרלוונטיים סע' 5 ו- 6 לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. לענין משמעות המונח "שיעור עלות אשראי מירבי" ודרך חישובו, ר' בר"ע 5888/95 קווי אשראי לישראל (ראשל"צ) בע"מ נ' וניני עמנואל, פ"ד נא (1) 424, וכן רע"א 2200/95 גלופה יבוא וסחר בע"מ נ' אברהים סעיד סלים, פ"ד נא (3) 237" (סעיף 21 לפסק הדין).   בשים לב לכך שגם במקרה שלפניי, חויבו הלווים, ברבית "נשך", העולה כדי חוסר סבירות קיצוני, נראה לי לנכון לאמץ, את הנתיב שהתווה בית המשפט בעניין ת.א. (ת"א) 1277/00 הנ"ל, גם על המקרה שלפני. קביעה זו מביאה בחשבון את הרבית כמתחייב לפי החוק, ולכך יש תוספת, שמפצה את המלווה, על ביטול הריבית ההסכמית. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להתקבל, במובן זה, שהרבית ששולמה לחברה, בגין ההלוואה, אינה יכולה לעמוד במלואה. נקבע בזאת כי יש להעמיד את הריבית על פי שלושה מהשיעור שנקבע על ידי בנק ישראל האחרון, כפי שפורסם, לתקופה של ההלוואה, ממועד הינתנה ועד למועד השבתה, ובהתאם לנוסחה הקבועה בסעיף 5(א) לחוק. הצדדים יחשבו את הסכום המגיע, כמתחייב מהאמור. הואיל והמשיבה קיבלה את מלוא הריבית ההסכמית, עליה להשיב לנאמן את ההפרש, אשר יישא ריבית והפרשי הצמדה כדין, מהיום שבו שולמה הריבית ועד ליום ההשבה בפועל. המשיבה תישא בהוצאות הנאמן בסך 25,000 ₪. ריביתשאלות משפטיות