מוות מהתפוצצות מוקש - תביעה נגד מדינת ישראל

מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מוות מהתפוצצות מוקש - תביעה נגד מדינת ישראל: עניינה של תביעה זו באחריות המדינה לפטירת שני נערים פלסטינים בשל התפוצצות מוקש באזור הכפר ענזה שבנפת ג'נין. 1. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 21.11.96 אירע פיצוץ בסמוך לבית הקברות של כפר ענזה שבנפת ג'נין. הפיצוץ נגרם ממוקש נ"ט מסוג MK-5 מתוצרת בריטניה. בעקבות התפוצצות המוקש נהרגו שני נערים בני כ-12, שניהם תושבי הכפר ענזה. אחד נהרג במקום והשני בדרכו לבית החולים שבג'נין. 2. מטעם התובעים העידו: תובעת מס' 5, תובע מס' 2 - החתום על תעודת הציבור מיום 10.6.01 (ת/4), טולדנו אליעזר - ששימש כקצין הנדסה ראשי בצה"ל, וסמי עלי - אחיו של הנער מוחמד בראהמה ז"ל. מטעם הנתבעת העידו: תא"ל אילן פז, ששימש כמפקד חטיבת מנשה, החייל גד ששירת בצה"ל כקצין מבצעים הנדסה אוגדת איו"ש, ונזאר עבדאלרחמן - חוקר פרטי. נסיבות התרחשות האירוע 3. על אף שבסיכומי התובעים נטען כי אין מחלוקת בין הצדדים אודות נסיבות התרחשות האירוע הנטען. עיון בסיכומי הצדדים מלמד כי קיימת מחלוקת, אם כי שולית, בנוגע לנסיבות מסוימות המתייחסות לשאלת המיקום המדויק שבו התרחש האירוע. כך למשל, אם האירוע התרחש בתוך בית הקברות עצמו או בקצה של אותו בית קברות. מדובר בנסיבות שאין להן כל השלכה על שאלת האחריות או שאלת גובה הנזק ועל כן, מתייתר הצורך לדון בהן. הואיל ואין מחלוקת בין הצדדים כי שני הנערים נפטרו בעקבות התפוצצות אותו מוקש, הפלוגתא היחידה אשר נותרה שנויה במחלוקת ושהינה בעלת נפקות משפטית, נעוצה בשאלה מה גרם לאותה התפוצצות? האם הנערים, כנטען ע"י הנתבעת, שיחקו באותו מוקש והוא התפוצץ כתוצאה מכך? כאן המקום לציין כי סוגיה זו הינה רלוונטית אך ורק לשאלת האשם התורם. ולאור התוצאה שאליה הגעתי, כפי שיפורט בהמשך, אין כל צורך להכריע או לדון בה. 4. בהקשר זה יצוין עוד כי לגבי טענת הנתבעת שהתובעים נמנעו מהבאת עדים אשר יעידו על נסיבות האירוע ופיצוץ המוקש, דין טענה זו להידחות וזאת משהתברר בפניי כי אין כל עדות ישירה שיש בה כדי לשפוך אור על אותם רגעים בודדים שבמהלכם התרחש הפיצוץ. כאן המקום לציין עוד, כי בכל הנוגע לנסיבות התרחשות האירוע, סומכים התובעים את ידיהם על ראיות שאינן ראיות ישירות מהאירוע עצמו, רובן אף בגדר עדויות שמיעה בלתי קבילות כפי שיובהר בהמשך. 5. התמונה העובדתית שמתקבלת והרלוונטית לענייננו הינה כי ביום 21.11.96, שני הנערים: נימר ג'ראר ז"ל ומוחמד בראהמה ז"ל, היו בדרכם לכפר סמוך. בדרך הם נכנסו לשטח של בית הקברות שבכפר ענזה, כשלפתע אירע פיצוץ אשר נגרם ממוקש נ"ט מסוג MK-5 מתוצרת בריטניה. בעקבות התפוצצות המוקש שני הנערים נפטרו, האחד נהרג במקום והשני בדרכו לבית החולים (להלן: "האירוע"). האם יש להטיל אחריות נזיקית על המדינה בגין האירוע הנ"ל? זוהי השאלה המרכזית הדורשת את הכרעתנו. אחריות המדינה 6. לטענת התובעים, המדינה התרשלה בכך שלא שמרה ולא פיקחה על שדות המוקשים. כמו כן, היא לא דאגה לגידור הולם ולעריכת ביקורת מתמידה לצורך בדיקת תקינות הגדר שמסביב לשדה המוקשים. עוד טענו התובעים כי בהיות הנתבעת המחזיקה, הבעלים ובעלת השליטה בשדות המוקשים, מוטלת עליה חובת הזהירות, גם במצב שבו המעשה נעשה כמעשה עברייני ע"י מזיק שהינו צד שלישי. 7. מנגד טענה הנתבעת כי אזור האירוע נושא התובענה נמצא באחריות אזרחית של הרשות הפלשתינאית. עוד טענה הנתבעת כי התובעים לא הוכיחו שהמוקש הינו בבעלות המדינה ולא הוכיחו כי הייתה מעורבות כלשהי של חיילי צה"ל באירוע או כי חיילי צה"ל השאירו או השליכו אמל"ח כלשהו באזור האירוע. כמו כן לא הוכח כי המוקש הגיע משדה מוקשים הנמצא בשטחים שבשליטת הנתבעת או שהוא נסחף משדה מעין זה. 8. ראשית לכל, לגבי השאלה אם איזור האירוע נמצא באחריות אזרחית של המדינה או של הרשות הפלשתינאית. בהקשר זה ייאמר כי מהראיות אשר הוצגו ע"י הנתבעת, מתקבל הרושם כי קיים ספק רב בדבר סיווגו של המקום אשר בו התרחש האירוע כמקום הנמצא תחת שליטתה של מדינת ישראל. כך למשל, מעדותו של תא"ל אילן עולה כי האזור של כפר ענזה אינו ממוקם באזור C: "לא נכון שאזור ענזה היה שייך מבחינת סמכויות לאזור C, אלא לאזור B. אני לא יכול להגיד לך אם כל אזור ענזה נכלל באזור B, אבל אני יכול להגיד לך שכפרים ברשות הפלסטינית, אם הם לא בשטח A הם במעמד B. יש 3% מהאוכלוסיה הפלסטינית הנמצאת בשטח C, אבל ענזה נמצא בשטח B. ש: כשאתה מדבר על הכפר אתה מתכוון על השטח המאוכלס. ת: אם תוצג מפה אוכל להגיד במדויק מה משתייך לאיזה שטח. למיטב זכרוני, השטח הבנוי של ענזה נמצא בשטח B, אני לא זוכר לגבי השטח החקלאי" (עמ' 18, ש' 26-31) אומנם מעדות זו, לא ניתן לקבוע כממצא עובדתי אם בית הקברות שבו התרחש האירוע ואשר מרוחק מכפר ענזה, נמצא תחת שליטתה ואחריותה של מדינת ישראל, אולם, לאור קיומו של ספק זה ולאור דבריו הנ"ל של תא"ל אילן פז אשר לא הוכחשו ע"י התובעים, שבתורם אף לא טרחו להביא כל ראיה אשר היה בה כדי להפריך האמור לעיל, אין כל מקום לקבוע כי האזור שבו התרחש האירוע נמצא תחת שליטת המדינה. וכפועל יוצא מכך, לא ניתן להטיל על המדינה אחריות נזיקית מהטעם כי הינה המחזיקה, הבעלים או בעלת השליטה במקרקעין שבהם התרחש האירוע. 9. לגבי הרשלנות הנוספת שהתובעים מנסים לייחס לנתבעת (אי גידור ואי פיקוח על שדות המוקשים). כדי להכריע בסוגיה זו עלינו לעבור מסננת ראשונה הנוגעת לשאלה, מה מקורו של אותו מוקש והאם הוא הושאר ע"י חיילי צה"ל או שהוא הובא משדה מוקשים אחר הנמצא בשליטת המדינה, או שמא הוא נסחף ע"י הטבע מאותו שדה מוקשים. מקור המוקש 10. אקדים ואציין כי מטעם התובעים לא הובאה כל ראיה ישירה שיש בה כדי להצביע על מקורו של אותו מוקש וכיצד הוא הגיע לזירת האירוע. התובעים אף מודים בכך בסיכומיהם וטוענים כי ישנן אך ורק ראיות נסיבתיות המובילות למסקנה כי מקור מוקש זה משדה מוקשים קרוב או משדות המוקשים הפזורים בשטחים עוד מימי הירדנים שבהם הוטמנו מוקשים מהסוג הנ"ל, כשלטענתם, שדות אלו לא פונו ומצויים באחריות המדינה (סעיף 25 לסיכומי התובעים). האם יש בראיות אלו כדי להוביל למסקנה כי התובעים אכן עמדו בנטל ההוכחה הנדרש במשפט האזרחי והוכיחו מהו המקור של אותו מוקש ואם הוא היה באחריות ובשליטת הנתבעת? סבורני כי התשובה לכך הינה שלילית. להלן אדון בראיות "הנסיבתיות" העיקריות שאליהן הפנו התובעים בסיכומיהם. 11. בסיכומיהם מפנים התובעים לת/5 - "סיכום התפוצצות מטען בענזה 21/11/96" מסמך אשר נערך ע"י רשויות הצבא. באותו מסמך ציין עורך המסמך כי "שד"מ קרוב נמצא באיזור צומת דותן, כ-5 ק"מ מהכפר". דבר המלמד לטענת התובעים על קיומה של זיקה ישירה בין מקור המוקש לבין שדה המוקשים המרוחק כ-5 ק"מ מהכפר. ראשית יובהר כי לא ניתן לקרוא משפט זה באופן מנותק מההקשר שבו הוא נכתב. הרי למשפט זה קדם משפט אחר הקובע כדלקמן: "מקור המוקשים לא ידוע". מכך ברור כי אין בציון העובדה אודות קיומו של שדה מוקשים קרוב כדי להצביע על מקורו של אותו מוקש ספציפי, ולכל היותר מדובר אך ורק בספקולציה. הוא הדין לגבי ראיה נוספת שעליה מבקשים התובעים להסתמך: ת/4 - תעודת עובד ציבור החתומה ע"י סא"ל יהודה. באותה תעודה נרשם כדלקמן: "שדה המוקשים הקרובים לכפר ענזה הם שדות מוקשים אשר הונחו ע"י הירדנים: א. שדה מוקשים כחמישה ק"מ צפונית לכפר ענזה. ב. שדה מוקשים הממוקם כ- שניים עשר ק"מ מערבית לכפר ענזה" גם כאן לא ניתן לקבוע בעקבות האמור לעיל כי אותו מוקש ספציפי הובא משדות המוקשים הנ"ל. מה גם, אין כל הוכחה לכך כי שדות אלו הינם בשליטת הנתבעת או בחזקתה. 12. לטענת התובעים עצם היות המוקש מוקש בריטי ישן יש בה כדי להוביל למסקנה כי עסקינן במוקש אשר הובא משדות המוקשים הנ"ל, שכן על פני 30 שנה השטח היה באחריות המדינה ולא נעשה שימוש במוקשים אלו. גם בכך אין כדי להוביל למסקנה כי המוקש שבו עסקינן הינו בבעלות המדינה. הרי אין בעצם העובדה כי מוקש שהינו תוצרת בריטניה ואשר נותר מימי המנדט הבריטי כדי להטיל אחריות על הנתבעת. אדרבא, העובדה כי מוקש זה אינו תוצרת המדינה או התעשייה הצבאית של צה"ל, יש בה דווקא כדי להדחיק קיומה של זיקה כלשהי בין המקור של אותו מוקש לבין המדינה ורשויותיה. 13. אומנם במקרים מסוימים גם אם לא הצליחו התובעים להביא ראיה ישירה לצורך הוכחות עובדות מסוימות, יהא עדיין באותן ראיות נסיבתיות כדי לאפשר לתובעים לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש מהם במשפט האזרחי. עם זאת, במקרה שלפנינו, וכפי שפירטתי בהרחבה לעיל, אין בכל אחת ואחת מאותן ראיות נסיבתיות, ואף אין במקבץ של כל אותן ראיות נסיבתיות, כדי להביא לידי מסקנה כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה והוכיחו מקורו של אותו מוקש. הרי שמסקנה זו מתחזקת גם לאור הראיות הנוספות שהובאו מטעם הנתבעת כפי שיפורט להלן. 14. ראשית לכל יש לציין ולהדגיש שוב כי התובעים לא הצליחו להצביע ולו על ראיה אחת ישירה שיש בה כדי להצביע על מקור אותו מוקש ספציפי, כל זאת כשמנגד הציגה הנתבעת מטעמה מספר ראיות שיש בהן כדי להפריך כל אותן ספקולציות והערכות אשר הועלו ע"י התובעים. 15. כך למשל, לטענת הנתבעת אין כל אפשרות טופוגרפית לפיה המוקש נסחף משדה מוקשים שהינו בשליטת הנתבעת, למקום שבו התרחש האירוע. כתמיכה לטיעון זה, ניתן לדלות מעדותו של יהודה שמר: "....לא יכול להיות שמוקש יעבור לא באמצעות גלישה בשיטפון, ולא בדרך אחרת, אלא (צריך להיות "ולא"- נ.ד.מ.) יעבור הרים טופוגרפית ויגיע לענזה כי הטופוגרפיה לא מאפשרת זאת" (עמ' 14, ש' 10-12) גם תא"ל אילן פז שלל בעדותו אפשרות היסחפות המוקש משדה המוקשים: "ש: נכון שידעתם שגם מוקשים נסחפים משדות מוקשים עם שטפונות ומי גשמים? ת: נכון. אבל הם לא נסחפים למעלה.... ... זה לא נסחף כלפי מעלה, ענזה נמצאת טופוגרפית הרבה מעל לשדה הזה... גם בית הקברות עדין יותר גבוה משדה המקושים" (עמ' 24, ש' 30-31 ועמ' 25, ש' 9 ו- 11) התובעים לא הכחישו טענה זו ולא הביאו כל ראיה אחרת שיש בה כדי להפריך את הטענה הנ"ל. משכך הם פני הדברים, מקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה קיימת חסימה טופוגרפית המונעת את אפשרות היסחפות המוקש משדה המוקשים הקרוב. 16. נוסף על כן, מעדויות עדי הנתבעת מתקבל הרושם כי במחוז ג'נין קיימים שדות מוקשים שהינם בשליטת הרשות הפלסטינית. כך שלמעשה קיימת האפשרות שמוקש זה הובא גם משם: "..היה שדה מוקשים גם בתוך ג'נין. גם משם יכלו להביא את המוקש, לא רק מהשטח הישראלי. שם, בשדה המוקשים שבתוך שטח A, אינו מוגדר ואינו מסומן ומבחינת הפלסטינים, מפונה ואינו קיים יותר. הם החליטו לקחת סיכון שישראל החליטה שלא לקחת והגדירו אותו כלא שדה מוקשים" (עמ' 21, ש' 1-4) גם טענה זו לא הוכחשה או הופרכה ע"י התובעים, לכן, לא ניתן לשלול קיומה של אפשרות זו. כאן המקום לציין כי התובעים טענו בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמם כי מדובר בטענה חדשה אשר לא הועלתה קודם לכן בכתב ההגנה של הנתבעת. דין טענה זו להידחות. הרי, ובצדק נטען ע"י הנתבעת בתגובתה לסיכומי התשובה של התובעים, כי בין הצדדים קיימת מחלוקת סביב שאלת המקור של אותו מוקש, כשהתובעים ניסו להעלות מספר אפשרויות שיש בהן כדי להצביע על מקורו של אותו מוקש, ומנגד העלתה הנתבעת אפשרות קיומם של שדות מוקשים הנמצאים בשליטת הרשות הפלסטינית. על כן, לא ניתן לראות בטענה זו כטענה חדשה. 17. בנוסף לכל האמור, מהראיות שהוצגו בפניי מתקבלת המסקנה כי המוקש הנ"ל מעולם לא היה בשימוש צה"ל. כך למשל, עולה מתעודת עובד הציבור ת/4 (שהתובעים בעצם מבקשים להסתמך עליה). באותה תעודה נרשם באופן מודגש כי מוקש מסוג זה לא היה מעולם בשימוש צה"ל ואינו משמש כיום את צה"ל. כך גם עולה מחוות דעת מומחה מטעם משטרת ישראל, רפ"ק נוימן יצחק, ממעבדת חבלה צפון (ת/13), שם נכתב כי מוקש זה הינו מתוצרת בריטניה ובשימוש צבאות ערב. הוא הדין גם לגבי חוות הדעת של מומחה חבלה משטרתי, רפ"ק שגיא מצא, שקבע את אותם ממצאים אשר נקבעו בחוות דעתו של רפ"ק נוימן (נ/7). הטענה כי מוקש מסוג זה מעולם לא היה בשימוש צה"ל עלתה שוב ושוב גם מעדויות יתר החיילים, למשל עדותו של טולדנו (עמ' 36, ש' 8-9) ותצהיר החייל גד - נ/10 (סעיף 12 לתצהיר). 18. כאן המקום לציין עוד כי התובעים טענו בכתב תביעתם כי המוקש הושאר או הובא למקום ע"י חיילי צה"ל. טענה זו נזנחה ע"י התובעים בסיכומיהם ולכן אין כל מקום לדון בה. למעלה מן הנדרש, יצויין כי מהראיות שהוצגו בפניי מתקבלת המסקנה כי לא הייתה כל פעילות מצד כוחות צה"ל וחייליו, פעילות שיש בה כדי לגרום להשארת אותו מוקש באזור שבו התרחש האירוע. אומנם מעדות התובעת 5 והתובע 2 עולה כי הם ראו חיילי צה"ל מסתובבים באזור שבו התרחש האירוע וזאת בסמוך למועד שבו אירע האירוע (עמ' 6, ש' 29-30, עמ' 7, ש' 1-2, ועמ' 10, ש' 5-13). אולם אין בנוכחות פיזית של חיילים כדי להצביע על קיומה של פעולה צבאית כלשהי שבעקבותיה הושאר אותו מוקש. 19. מסקנה זו מתחזקת הן לאור העובדה אשר נקבעה לעיל לפיה הוכח כי מוקש זה אינו בשימוש צה"ל, והן לאור הטענה אשר הוכחה לפיה כוחות הצבא אשר פעלו באזור לא נושאים באמתחתם מוקשים בריטים. הרי מהראיות שהוצגו בפניי מתקבלת המסקנה כי אין כל אפשרות טכנית למעורבות החיילים בהזזת או בהעברת מוקשים אלו משדה מוקשים שבהם עדיין נותרו מוקשים מהסוג הזה. לא זו אף זו, אלא שעוד עולה כי ישנן הוראות בצה"ל האוסרות על העברת מוקשים משדה למקום אחר, כפי שהטיב לתאר זאת סא"ל יהודה שמר בחקירתו: "בשום פנים ואופן אין סיטואציה כזו שחיילים לוקחים מוקשים מסוג מסוים, למשל MK5, ומעבירים אותו לשדה מוקשים אחר, והסיבה היא בטיחות כי מוקש כזה אם מזיזים אותו יכול להתפוצץ. גם בנושא זה יש הוראות חד משמעיות בצה"ל שאוסרות על העברת מוקשים משדה למקום אחר. כאשר יש סיטואציה שצריך לפנות את המוקשים, מפוצצים אותם במקום" (עמ' 14, ש' 18-20) גם מעדותו של טולדנו עולה כי ישנן הוראות של קצין הנדסה ראשית (קהנ"ר) הנוגעות לעניין הטיפול בשדות המוקשים והוראות מטכ"ל לעניין פינוי שדות מוקשים (עמ' 29, ש' 25-26 ועמ' 30 ש' 1-10). הוא גם התייחס בעדותו לסכנה הנובעת מפינוי שדה מוקשים, במיוחד כאלו שמכילים בתוכם מוקשים ישנים (עמ' 36, ש' 1-3). אומנם הוראות אלו לא הוצגו ע"י הנתבעת אולם התובעים לא התכחשו לטיעון הנ"ל לפיו קיימת מניעה וסכנת החיים הנשקפת בהזזת או בהעברת מוקשים ע"י החיילים. 20. בהקשר זה יפים הדברים אשר נקבעו בפסיקה אליה הפנתה הנתבעת בסיכומיה, לפיה עולה כי באין ראיה שהחפץ הובא למקום על ידי מי מחיילי צה"ל, לא ניתן להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעת. פסקי דין אלו דנו בעיקר ברימונים אשר יוצרו ע"י התעשיה הצבאית (תע"ש) ונמצאים בשימוש צה"ל, קל וחומר כשמדובר במוקש שאינו תוצרת תע"ש ואינו בשימוש צה"ל. כך למשל נקבע בת"א (מחוזי- נצרת) 183/75 שתיווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "נותרת איפה העובדה לבדה, שהתובעים מצאו בשדה חרוש שבכפר פצצה, אשר מיוצרת ע"י תע"ש ונמצאת בשימוש צ.ה.ל ... האם בכך, ובכך בלבד, יש כדי להטיל אחריות בנזיקין על הנתבעת. נראה לי שהתשובה המתבקשת היא שלילית. באין ראיה שהפצצה הובאה למקום על ידי מי מחיילי צה"ל, באין ראיה שנורו פצצות רדנט במקום ובסמוך לו ... הרי האפשרויות לגבי הדרך בה הגיעה הפצצה למקום הן רבות ומתישבות לאו דווקא עם קיום רשלנות מצד הנתבעת או מי מחייליה. ... קיימת אף אפשרות שהפצצה הגיעה למקום בניגוד להוראות ושלא במסגרת שרות בצה"ל בנסיבות שהנתבעת אינה אחראית להן באחריות שלוחית. האפשרויות הן רבות ... מכל מקום, הנני סבור - וזו מסקנתי - שהעובדה בלבד שאותה פצצה שגרמה לפציעתם של התובעים נמצאת בשימוש בצ.ה.ל., אין בה כדי להטיל על הנתבעת אחריות בנזיקין" כך גם נאמר בת"א (מחוזי-ב"ש) 6/92 טהה נ' המפקד הצבאי באזור יהודה ושומרון ואח' (לא פורסם): "העובדה שהתובע נפצע בשל התפוצצות רימון, המצוי בשימוש צה"ל והמיוצר על ידי התעשיה הצבאית, אין בה די בנסיבות המקרה. באין ראיה כי הרימון הושלך על ידי מי מחיילי צה"ל נוצרה האפשרות כי הוא הגיע למקום בו התפוצץ או לידיו של התובע בנסיבות שאין הנתבעים אחראים להם באחריות שילוחית" בנסיבות המקרה שלפנינו לא רק שהוכח כי המוקש אינו תוצרת המדינה ואינו בשימוש צה"ל, אלא שגם לא הוכח כי מוקש ספציפי זה הובא ע"י צה"ל או מי מחייליו. אדרבא, לפי גישת התובעים עצמם, קיימת האפשרות כי מוקש זה הובא דווקא ע"י גורמים עוינים שנכנסו לשדה מוקשים לצורך נטילת מוקש והעברתו למקום אחר (סעיף 30 לסיכומי התובעים). 21. כאן המקום להדגיש כי על אף הפסיקה שאליה הפניתי בפסקאות הקודמות, עליי לציין כי לא פסחו עיניי גם מאותה פסיקה שאל חלק ממנה הפנו התובעים בסיכומיהם. במקרים אלו, בתי המשפט כן מצאו לנכון להטיל אחריות נזיקית על המדינה, כך למשל: בע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר (קטין), פ"ד מה(1) 580.ו נדונה תביעת קטין ששיחק בטיל לאו שהוטמן על-ידי שכנו בגג הבית. על אף שהתברר כי הטיל נגנב ע"י השכן ששירת ביחידה מובחרת. ביהמ"ש הטיל אחריות על המדינה בקבעו כי היא התרשלה בכך שלא הקפידה על נוהלי אחסנת התחמושת - דבר שאפשר את גניבת הטיל. בת"א (מחוזי-חיפה) 713/77 עזבון המנוח מאמון מחמוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם). נדונה אחריותה של המדינה כלפי ילד בן 12 שנכנס ללא רשות עם חברו לשטח אש צבאי. הילד מצא שם רימון שהתפוצץ וגרם למותו. ביהמ"ש הטיל אחריות על המדינה מהטעם כי שטח האש לא היה מגודר והמדינה לא הרימה את הנטל להוכיח שלא התרשלה, שכן היא לא הוכיחה כי נקטה באמצעי זהירות למניעת השארת חומרי נפץ בשטח אימונים צבאי. בת"א (שלום-נצרת) 5086/95 סואפטה ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: "פס"ד סואפטה"), נדונה תביעתו של קטין שנפגע בעת ששיחק בחפץ לא מזוהה בשטח מרעה הסמוך לכפר טובאס כשסמוך לשטח נמצא בסיס נח"ל צבאי. ביהמ"ש הטיל אחריות על המדינה לאחר שקבע כי בשטח שבו אירע הפיצוץ ובסמוך לו נערכו אימונים צבאיים, וכי נפילת נפילים או שיירי תחמושת מחוץ לשטחי האש אינה דבר יוצא דופן. באותו פסק דין ביהמ"ש הבחין בין המקרה שלפניו לבין מקרה נוסף שנדון בת"א 911/87 (מחוזי-נצרת), וקבע כי במקרה האחרון מדובר היה על כך שבשטח רמת הגולן היה כוח צבאי אחר ולא היו כל ראיות שהיו אימונים של צה"ל בקרבת המקום, לכן לא היה כל מקום להטיל אחריות על המדינה. כך גם במקרה שלפנינו, שכן לא הוכח קיומה של פעילות צבאית או אימונים כלשהם של צה"ל, על כן משביהמ"ש עצמו ערך שם, בפס"ד סואפטה, את ההבחנה הנ"ל, לא ניתן לראות בפרשת סואפטה כפסק דין שיש בו כדי לחזק את עמדת התובעים בכל הנוגע להטלת אחריות נזיקית על המדינה. 22. נוסף על כן, יש להדגיש כי מהפסיקה הנ"ל מתקבלת המסקנה כי על המדינה הוטלה אחריות במקרים שבהם ניתן היה להצביע על פעילות ירי ואימונים של צה"ל שבעקבותיה נותרו אמצעי לחימה בשטח - דבר אשר לא הוכח בנסיבות המקרה שלפנינו. בהתאם לפסיקה זו, ובהיעדר כל אינדיקציה לפעילות כאמור, לא היה די בעצם העובדה שאמצעי לחימה שבשימוש צה"ל גרם לנזק כדי לחייב את המדינה ברשלנות. קל וחומר כשמדובר בנסיבות כמו המקרה שלפנינו, בו לא רק שלא הוכח כי לא הייתה כל פעילות ירי או אימונים מצד צה"ל, אלא שגם הוכח כי מוקש זה, אינו בשימוש צה"ל ואינו תוצרת תע"ש. 23. משלא הצליחו התובעים להוכיח מה מקורו של אותו מוקש, ומשלא הצליחו להוכיח קיומה של זיקה כלשהי בין אותו מוקש שגרם לפטירת המנוחים לבין הנתבעת, לא ניתן לקבוע כי היא חבה באחריות נזיקית כלשהי כלפיהם. בהקשר זה יפים הדברים אשר צוטטו ע"י כבוד השופטת דורנר שחזרה על אותם דברים שנאמרו בבית המשפט המחוזי: "מקובלת עלי ... [הטענה] כי לא ניתן לזהות את מקורו של אותו חפץ לא ידוע, ובמיוחד לא ניתן לדעת, גם לא לשער, מי היה זה שהביא את החפץ למקום והשאירו עד שנטל אותו [המערער] לידיו. אפילו היה מוכח כי מדובר בתחמושת או באמצעי לחימה, גם כאלה הנמצאים בשימוש צה"ל, לא היה בכך כדי להביא למסקנה כי אותו חפץ הושאר במקום על-ידי כוחות צה"ל ... [המערער] אמנם טען כי "באזור ההוא היה כל הזמן צבא"... אולם לא ניתן פירוט לגבי המועד והתקופה בהם שהו כוחות צה"ל. בכל מקרה, עצם העובדה כי כוחות צה"ל שהו בשטח בתקופה זו או אחרת בעבר, אין בה די כדי ללמד על כך שחפץ זה הושאר במקום על-ידי כוחות צה"ל ..." (ע"א 1745/00 עווד אללה נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו)) 24. למעשה, כל אימת שלא הוכח מה מקור אותו מוקש ומאיזה שדה מוקשים הוא הובא, לא ניתן לייחס אותה רשלנות נטענת ע"י התובעים לנתבעת, רשלנות אשר התבטאה, בין היתר, כטענתם, באי גידור ובאי פיקוח על שדות אלו. על כן, ומשלא הצביעו התובעים על אותו שדה מקושים ספציפי אשר נמצא, לטענת התובעים, בשליטת הנתבעת ואשר ממנו הובא המוקש, לא ניתן לדון בשאלה אם הנתבעת "טיפלה" בשדה המוקשים כראוי ונקטה באמצעי זהירות ראויים. במילים אחרות, שאלת קיומה של חובת זהירות מושגית. על כן, ומשכך הם פני הדברים, לא ניתן להטיל על הנתבעת אחריות נזיקית בגין האירוע המצער. הפרת חובה חקוקה 25. לעניין טענת התובעים בנוגע להפרת חובה חקוקה, התובעים לא הוכיחו כי הנתבעת או מי מטעמה הפרו חובות חקוקות כלשהן שיש בהן כדי להטיל אחריות נזיקית על הנתבעת. מה גם, בסיכומיהם מפנים התובעים אך ורק לחקיקה שהינה מתחום המשפט הפלילי ואשר בחלקה הסנקציה הינה מאסר בפועל. הוראות אלו לא רק שמטילות סנקציות מדיני העונשין, אלא שגם לצורך החלתן, על התובעים להוכיח כי חייל של צה"ל לא נקט באמצעי זהירות סבירים והתרשל - דבר אשר לא הוכח בפנינו. העברת נטל ההוכחה - שתי החזקות 26. לעניין תחולת שתי החזקות שהתובעים מבקשים להחיל לצורך העברת נטל ההוכחה לשכמה של הנתבעת, לא מצאתי לנכון לקבל את טיעוני התובעים בעניין זה כפי שיפורט להלן. 27. הדבר מדבר בעד עצמו - סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה" הסעיף קובע 3 תנאים מצטברים: א. לתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שבעטיו נגרם הנזק. ב. הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. ג. ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות הנתבע מסתברת יותר מההנחה כי התאונה נגרמה ללא כל התרשלות מטעם הנתבע. 28. בענייננו לא הוכח כי התנאי השני התקיים שכן לא הוכח כי הנזק נגרם על ידי רכוש שהיה בשליטתה המלאה של המדינה. נוסף על כן, ולאור כל האמור לעיל, לא הוכח כי בנסיבות המקרה ההנחה שהתאונה נגרמה כתוצאה מרשלנות הנתבעת מסתברת יותר מההנחה שהתאונה נגרמה ללא כל התרשלות מטעם הנתבעת. אדרבא, יש להדגיש כי המוקש התפוצץ בבית קברות ליד כפר ענזה שבגזרת ג'נין, מה גם מדובר במוקש שאינו תוצרת תע"ש ומעולם לא היה בשימוש צה"ל. 29. דבר מסוכן - סעיף 38 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה" כדי להעביר את נטל הראיה לשכם הנתבעת מכוח סעיף 38 לפקודת הנזיקין על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק גוף, כי הנזק נגרם במישרין מהמוקש שהוא "דבר מסוכן" וכי הנתבעת הינה הבעלים או הממונים על החפץ המסוכן. בהקשר זה יצוין עוד כי הפסיקה הכירה בקיומו של תנאי נוסף הנדרש לצורך החלת חזקה זו והוא אם הייתה "עזיבה" או "מסירה" של החפץ המסוכן - תנאי שנקבע בע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(3) 1478 (להלן: "הלכת פישמן"). כאן המקום לציין כי לגבי טענת התובעים (סע' 70 לסיכומיהם), לפיה תנאי זה נזנח ע"י הפסיקה כשבעניין זה, הם מפנים לע"א 7877/02 ג'וויליס נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ"ד נח(2) 279. דין טענה זו להידחות. אומנם בפסיקה נמתחה ביקורת על הלכת "פישמן" ובפסק הדין שאליו מפנים התובעים, התנאי הנוסף שנקבע בהלכה זו נזנח, אולם בפסיקה מאוחרת יותר התנאי אוזכר שוב ולא נמצאה פסיקה כלשהי של בית משפט העליון אשר מורה על ביטול תנאי זה (ראו: ע"א 1071/96 עיזבון המנוח נאצר נ' מדינת ישאל, פ"ד ס(4) 337, ע"א 7902/07 ג'ודה נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו) ורע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' בוחבוט (פורסם באתר נבו)). 30. כך או כך, אין בתנאי הנוסף כדי לשנות מסקנתי בדבר אי החלת חזקה זו. הרי אומנם, המוקש הוא דבר מסוכן כמו כל כלי נשק אחר. אולם, בנסיבות המקרה שלפנינו, לא הוכיחו התובעים כי הנתבעת הייתה הבעלים או הממונה על המוקש - התנאי השני הנדרש לצורך החלת החזקה. לפיכך ומשלא הוכח התקיימות יסוד זה, אין כל מקום להחיל את החזקה שבסע' 38 לפקודת הנזיקין. נזק ראייתי 31. לטענת התובעים, משהוחלט בצבא שלא לערוך תחקיר מקיף נוסף לתחקיר שנעשה סמוך למועד התרחשות האירוע (ת/5) וזאת לצורך בדיקת מקור המוקש, נגרם לתובעים נזק ראייתי המצדיק קבלת התביעה או לפחות העברת נטל ההוכחה לנתבעת להוכיח כי היא לא התרשלה. דין טענה זו להידחות. התובעים לא הצביעו על מקור חקיקתי כלשהו שיש בו כדי לחייב את צה"ל לערוך תחקיר מקיף. ההסבר שסופק על ידי הנתבעת שתחקיר זה לא נעשה משום שלא היה כל צורך לבצעו (ראו עדותו של תא"ל אילן פז בעמ' 22, ש' 15-24), הינו הסבר הגיוני המקובל עלי והמתיישב עם יתר הראיות שהוצגו בפניי. יש להדגיש שוב ושוב כי אין המדובר במעשה חבלני או בפעילות ירי או פעילות צבאית שעליהם מופקד צה"ל, וכי מדובר באירוע טראגי שהתרחש בכפר הנמצא בנפת ג'נין. למעשה לא הוכח קיומה של חובה כלשהי שמכוחה היה מחויב צה"ל לערוך תחקירים נוספים מעבר למה שנעשה, ולכן אין כל מקום לקבוע שלתובעים נגרם נזק ראייתי בעקבות אי עריכת תחקירים אלו. 32. לעניין העברת נטל השכנוע לפי דוקטרינה זו, הרי משהגעתי למסקנה כי לתובעים לא נגרם כל נזק ראייתי בעקבות "מחדל" הנתבעת באי עריכת תחקירים נוספים, לא ניתן להחיל דוקטרינה זו ולהעביר את נטל השכנוע על כתפי הנתבעת. שכן, כידוע על מנת להעביר את נטל השכנוע לפי דוקטרינה זו, על התובע להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים: ראשית עליו להראות כי אכן נגרם לו נזק ראייתי אשר פגע ביכולתו להוכיח את טענותיו. שנית, נדרש כי נזק ראייתי זה נגרם כתוצאה ממחדל רשלני של הנתבע עצמו (ראו ע"א 6991/09 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו) וכן ע"א 6732/97 אבו אלעש נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו)). שני התנאים כאמור לא הוכחו, ועל כן, לא היה כל מקום להעביר את נטל השכנוע מכוח דוקטרינה זו. סיכום 33. לסיום, אומנם מדובר באירוע טראגי שבו מצאו את מותם שני קטינים, אולם בנסיבות המקרה לא הוכח מה מקורו של אותו מוקש שגרם למותם ולא הוכח שהייתה כל זיקה לנתבעת. לא אסיים לפני שאצטט את דבריו של כבוד השופט עמית: "לכל איש יש שם שנתנו לו אביו ואמו, אך לא לכל נזק יש הורים ושם במשפט הנזיקין. המקרה הטרגי שלפנינו לא נגרם בידי שמיים, אלא באשמו של מזיק בלתי ידוע. התובעים נתייתמו מאמם, אך גם הנזק שנגרם להם נותר יתום, ללא הורים שניתן לייחס להם אחריות" (ת"א 3055/97 עזבון המנוחה סואעד חוסון ז"ל נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו)). לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ובנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות. מקרי מוותחוק הנזיקים האזרחייםתביעות נגד המדינהמוקשים