לטענת הנתבעת, הבנק החתים אותה על מסמכי הלוואה ריקים, כך שהיא לא ידעה כי מדובר ב"מחזור הלוואות". לדברי הנתבעת, היא חתמה על מסמכי הערבות בסניף רמלה, כאשר "למיטב זכרונה" היא חתמה בפני פקידה על טפסים ריקים של הלוואה. לטענתה, היא סמכה בעיניים עצומות על פקידי בנק כאנשים אמינים וכאשר ביקשו ממנה לחתום על הטפסים, היא חתמה מבלי לשאול לפשר המקומות עליהם היא חותמת ומדוע הם ריקים. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מחזור הלוואות בבנק: לפני תביעת הבנק התובע נגד הנתבעת לתשלום חוב בגין הלוואה שנטלה החייבת העיקרית וזאת כערבה להלוואה על פי כתב הערבות. טענות התובע הנתבעת ערבה להלוואה שנלקחה מהתובע על ידי החייבת העיקרית וזאת בהתאם לחתימתה על כתב ערבות שצורף לכתב התביעה. ביום 11.3.12 ניתן צו מיצוי הליכים נגד החייבת העיקרית בתיק ההוצל"פ על ידי רשמת ההוצל"פ בהתאם לסעיף 27 (א)(2) לחוק הערבות התשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות") ולפיה רשאי התובע לנקוט בהליכים משפטיים נגד הנתבעת. יתרת החובה בתיק ההוצל"פ נכון ליום 17.4.11 עומדת על סך 112,275 ₪. ביום 19.3.12 שלח התובע לנתבעת מכתב התראה לפי תקנות ההוצל"פ והנתבעת לא הגיבה למכתב זה. יתרת החובה בהלוואה לפי כתב ההתחייבות עליו חתומה הנתבעת עומד על סך 40,277 ₪ נכון ליום 14.3.12. טענות הנתבעת הנתבעת חתמה כערבה להלוואה בסך של 55,000 ₪ כאשר בעלת החשבון הינה אתי כהן. החייבת העיקרית לא עמדה בתשלומי ההלוואה, הבנק מיצה את ההליכים נגדה כאשר חובה של החייבת העיקרית לבנק עומד על סך 112,275 ₪ לטענת הבנק. הנתבעת חתמה על הערבות ביום 29.3.07 בסניף הבנק ברמלה. בהתאם לתדפיס הבנק עולה כי בחודש יוני 2010 הפסיק הבנק את הורדת תשלומי ההלוואה מחשבונה של החייבת העיקרית. חרף הפסקת התשלומים לא הודיע הבנק לנתבעת כי החייבת העיקרית אינה משלמת את תשלומי ההלוואה. הפעם הראשונה שבה הודיע הבנק לנתבעת על חובותיה של החייבת העיקרית לבנק הייתה לקראת דצמבר 2010, מועד שבו בעלה של הנתבעת קיבל שיחת טלפון מעו"ד של הבנק ולפיה החייבת העיקרית חייבת כספים לבנק וכי בכוונת הבנק לתבוע את הנתבעת. לבנק הייתה חובה להודיע לתובעת על חובה של החייבת העיקרית בתוך 90 ימים מיום היווצרות החוב, דהיינו עד ספטמבר 2010 וזאת לפי סעיף 26 א' לחוק הערבות. מאחר והבנק לא מסר הודעה הרי שהנתבעת מופטרת מערבותה כדי הנזק שנגרם לה. לטענת הנתבעת אילו ידעה על הפסקת התשלומים בחודש יוני 2010 הייתה מדווחת על כך לבעלה שכן החייבת העיקרית הינה גיסתה, רעייתו של אחיו של בעלה ובמקרה כזה היה דואג בעלה של הנתבעת כי אחיו ורעייתו ימשיכו לשלם את התשלומים וזאת אף בסיוע סבתה של החייבת העיקרית אשר תמכה בה במהלך השנים תמיכה כלכלית, משהבנק נמנע מלמסור לנתבעת הודעה במועד כאמור נגרם לה נזק כדי כל גובה החוב. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ביום 13.7.10 מכרו היא ובעלה את דירתם ברחוב הרב מימון 6 רמלה בסכום של 460,000 ₪. לטענתה מתוך התמורה שהתקבלה עבור מכירת הדירה כיסו היא ובעלה חובות בהיקף של כ- 200,000 ₪ וביתרה רכשו מהמשפחה (אחיו של בעלה) את הזכות להתגורר עם אמו של הבעל בדירת עמידר ברמת גן השייכת לאם. הנתבעת פירטה את הסכומים ששולמו לאחים לצורך זה. אילו ידעו הנתבעת ובעלה על קיומו של חוב בהיקף של 35,000 ₪ שהנתבעת עלולה להיתבע בגינו, היו הנתבעת ובעלה דואגים מבעוד מועד להפחית מן התשלומים לאחים את הסך הנ"ל ובעלה של הנתבעת לא היה מעניק לאדי חנגל, בעלה של החייבת העיקרית, מתנה בהיקף של 20,000 ₪ אלא משלם סכום זה ישירות לבנק כדי לסגור את ההלוואה של החייבת העיקרית. אי הודעת הבנק על כך שהחייבת העיקרית אינה עומדת בפירעון ההלוואה גרמו לנתבעת ולבעלה נזק בכך שהבנק במחדליו מנע מהם לשלם את ההלוואה במועד שבו היו להם כספים פנויים בהיקף מספיק. מחדלו של הבנק גרם לכך שהכספים נוצלו למטרות אחרות ולא לכיסוי ההלוואה. עוד טוענת הנתבעת כי הבנק לא הודיע לה על כך שבכוונתו להעמיד את יתרת ההלוואה לפירעון מיידי וזאת בניגוד להוראות סעיף 26 (ד) (1), שכן אם הבנק היה מודיע לה על כוונתו להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, הייתה זכאית להודיע לבנק כי בכוונתה להמשיך ולפרוע את תשלומי ההלוואה. הנתבעת טוענת כי הבנק החתים אותה על מסמכי הלוואה ריקים, כך שלא ידעה כי מדובר ב"מיחזור הלוואות". למרות שסניף הבנק שבו לקחה החייבת העיקרית את ההלוואה היה בחולון, חתמה הנתבעת על מסמכי ההלוואה בסניף הבנק ברמלה הקרוב למקום מגוריה. לדבריה, היא הגיעה לסניף הבנק ברמלה ונשאלה על ידי הפקידה אם היא יודעת על מה היא חותמת והיא השיבה לפקידה "כן, על ערבות להלוואה". לטענת הנתבעת פקידת הבנק לא אמרה לה דבר מעבר לכך והחתימה אותה, למיטב זכרונה, על טפסים ריקים של הלוואה כאשר רק לאחר שקיבלה את כתב התביעה ראתה כי הטפסים מולאו בכתב יד שאינו שלה ושעליו פרטים כאילו נאמר לה שמדובר ב"פירעון הלוואות קיימות". לטענת הנתבעת, לפי סעיפים 22 ו-23 לחוק הערבות, אם הבנק אינו מגלה לערב כי מדובר בהלוואה המחליפה הלוואה קיימת, הרי שהערב פטור מאותה ערבות. הנתבעת טוענת כי הבנק התרשל בכך שנמנע להדפיס את תוכן כל פרטי ההלוואה והערבות מראש על גבי הטופס מבלי למלא פרטים בכתב יד, שכן כך היה מונע את כל המחלוקות בדבר השאלה האם הפרטים הרשומים בכתב יד נרשמו לפני חתימת הערב או לאחריה. הבנק התרשל בכך שאפשר לחייבת העיקרית לצבור חובות בהיקף של 112,000 ₪ למרות שמשכורתה החודשית של החייבת העיקרית נעה בין 1,500 ל-3,000 ₪ לחודש, כאשר ההכנסות בחשבון הבנק של החייבת העיקרית ושל בן זוגה לא עלו על 10,000 ₪ בחודש. הבנק התרשל בכך שהעניק הלוואות לאדם שהיה ברור לכל בר דעת שאין ביכולתו להחזיר באופן עצמאי את אותן ההלוואות. ראיות התובע עת/1 מר שמעון חפץ עדותו של מר חפץ הייתה עדות טכנית בעיקרה. בהתאם לתצהירו, ביום 6.9.10 נשלח מכתב לנתבעת ולחייבת העיקרית על ידי בא כח הבנק עו"ד בן דב אודות החוב בחשבון ובו הודעה על כוונת הבנק להעמיד את החוב לפירעון מיידי. מר חפץ העיד כי למיטב ניסיונו, מלבד מכתב ב"כ הבנק הנזכר בסעיף 5 לתצהירו, נשלח לנתבעת מכתב התראה מהמחשב המרכזי של הבנק אודות חובה של החייבת העיקרית, אולם העתק של המכתב האמור לא ניתן להוציא מהמחשב המרכזי שכן המערכת שומרת עותקים של המכתבים במשך שנתיים בלבד. לאחר שניתן צו מיצוי ההליכים נגד החייבת העיקרית, נעשו מספר לא מבוטל של פניות טלפוניות על ידי בא כח הבנק לנתבעת ולבעלה החל מחודש דצמבר 2010 ועד להגשת התביעה, כאשר כל פניות האלו וניסיונות להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט עלו בתוהו. מר חפץ העיד כי יתרת החוב בהלוואה על פי כתב ההתחייבות עליו חתומה הנתבעת עומדת על סך של 43,945 ₪ נכון ליום 19.11.12. בחקירתו הנגדית השיב מר חפץ כי הוא אינו יודע האם המכתב שנשלח לנתבעת הגיע אליה. עד תביעה 2 מר חיים קונטנטה העד הצהיר כי הוא היה בזמנים הרלוונטים לתביעה מורשה חתימה בסניף רמלה של התובעת. מר קונטנטה הצהיר בסעיפים 6 ו-7 לתצהירו כי ממסמכי הערבות שצורפו לכתב התביעה עולה כי הוא זה שהחתים את הנתבעת על גבי כתבי הערבות וכי: "למיטב הכרתי ונסיוני, אין אפשרות ולו הקטנה ביותר שהחתמתי את הנתבעת על גבי מסמך ריק - לעולם לא ביצעתי החתמה שכזו ולעולם לא אבצע". בנוסף הצהיר העד כי במידה ומדובר בהחתמת ערב לבקשת סניף אחר, כמו במקרה דנן, אזי מסמכי ההלוואה מגיעים מלאים וערוכים ואילו היו מתקבלים מסמכי ערבות ריקים, הוא לא היה מבצע את החתמת הערבה. לדברי העד, הוא מעולם לא פעל אחרת מהמתואר בתצהירו עת החתים ערב. בעדותו שלל מכל וכל את גרסתה של הנתבעת בעניין זה. העד השיב בחקירה הנגדית כי הוא אינו זוכר את הנתבעת ואינו זוכר את הנסיבות בהן חתמה על מסמך ההלוואה. העד ציין גם כי אינו זוכר מה נאמר לנתבעת, אך הוסיף כי הוא מכיר את שגרת העבודה בסניף. מר קונטנטה נשאל מה תגובתו לגרסת הנתבעת שלפיה היא חתמה בפני פקידה ולא בפניו, תוך שב"כ הנתבעת הציע לעד את האפשרות לפיה הוא אישר בדיעבד את חתימתה של הנתבעת על המסמכים כמורשה חתימה. העד השיב לשאלה זו בעמ' 4 לפרוטוקול ש ש'18 "זה לא יכול להיות מצב כזה, כי אני צריך לראות את הלקוחה, לאמת את זה מול ת.ז לזהות אותה מול ת.ז ולראות אותה חותמת וגם להסביר לה על מה היא חותמת ורק אז אני חותם". ובהמשך השיב מול ש.27: "אני אומר לך מה אני עושה ומה צריך לעשות. אני מזהה את הלקוח, אומר לו זה הסכום זה מספר התשלומים". ובעמ' 5 מול ש.5: "אני לא מחתים אף אחד מבלי להסביר לו על מה הוא חותם". העד נחקר בשאלה מדוע טופס הערבות לא הוכן מראש כשכל הפרטים מודפסים עליו ולא ממולאים בכתב יד והשיב, כי כיום הבנק התקדם ומצליחים להכין את רוב ההלוואות בצורה מודפסת "בעבר היינו ממלאים זאת בכתב יד" (עמ' 5 לפרוטוקול ש.17). ראיות ההגנה ע.ה 1 מר אדי חנגל מר אדי חנגל (להלן "אדי") העיד כי הוא היה בעבר בן זוגה של החייבת העיקרית וכי הוא אחיו של בעלה של הנתבעת. לדבריו, הוא היה מפקיד כספים לחשבונה של החייבת העיקרית אך הבנק מעולם לא דרש ממנו להיות ערב לחשבון או לחתום על מסמכים כלשהם הקשורים לחשבון, כך שהתנהלותה של החייבת העיקרית בחשבון הייתה עצמאית. אדי העיד כי היה ידוע לו כי הנתבעת חתמה ערבה להלוואה שלקחה החייבת העיקרית. בשנת 2010 מכרו החייבת העיקרית ובעלה, אחיו של אדי, את דירתם ברמלה. בעקבות מכירת הדירה הגיעו האחים להסכמה לפיה זכויותיה של האם בדירתה ברמת גן תועברנה בעתיד לבעלותו של מאיר, בעלה של הנתבעת, בלבד ובתמורה שילם מאיר לכל אח סכום כסף והחתים את האחים על קבלת הסכום. בחקירתו הנגדית הוא אישר כי אחיו, מאיר, קנה ממנו ומהאחים האחרים, בכסף את זכותה של האם בדירה. ע.ה 2 מר מאיר חנגל העד הצהיר כי הוא בעלה של הנתבעת וכי בהתאם למסמכי הבנק שהועברו לנתבעת הופסקו תשלומי ההלוואות של החייבת העיקרית בחודש מאי 2010. לדבריו, הפעם הראשונה בה קיבלו הודעה מהבנק בעניין הפסקת התשלומים על ידי החייבת העיקרית הייתה לקראת דצמבר 2010 וזאת בשיחה טלפונית מעו"ד של הבנק. ביום 13.7.10 מכרו מאיר ורעייתו הנתבעת את דירתם, כאשר מתוך התמורה כיסו חובות וביתרה רכשו מאחיו של מאיר את הזכות להתגורר עם אמו של מאיר בדירת עמידר ברמת גן. בהתאם לתצהירו, אילו ידע על קיום חובה של החייבת העיקרית היה דואג מבעוד מועד להפחית את התשלומים לאחים ולא היה מעניק לבן זוגה של החייבת העיקרית מתנה בהיקף של 20,000 ₪. כמו כן, אי הודעת הבנק גרמה לכך שהוא ורעייתו עשו שימוש בכסף הפנוי שהיה ברשותם למטרות אחרות ולא לכיסוי החוב. בחקירתו הנגדית אישר מאיר כי בניגוד לאמור בתצהירו הסכום של 20,000 ₪ שניתן לאחיו, אדי חנגל, לא ניתן כמתנה אלא לצורך וויתור על זכויות עתידיות בירושת ההורים. עדות הנתבעת הנתבעת חזרה בתצהירה על כל הטענות שהעלתה בהתנגדותה לביצוע התביעה. בחקירתה הנגדית השיבה הנתבעת כי היא יודעת כי חתמה כערבה להלוואה ולמרות שאינה זוכרת מה היה סכום הערבות עליו חתמה, נדמה לה כי היה מדובר על 25,000 ₪. הנתבעת אישרה כי היא עובדת כמזכירה במחלקת הביטחון בתע"ש וכי היא קוראת את השפה העברית בלא כל בעיה. הנתבעת אישרה כי היא מודעת למשמעות המילה כתובה ולחתימה. הנתבעת נשאלה מה ראתה ומה קראה במסמך הערבות בטרם חתמה והיא השיבה בעמ' 7 לפרוטוקול שורה 21: "ראיתי שרשום אתי, נתנו לי דף כזה ואמרו לי לחתום על מה שצריך, פה, פה, כמה חתימות ולא היה רשום כאילו כיסוי הלוואות או משהו כזה" לשאלת בית המשפט : "לא שאלתי על מה אני חותמת כי הייתי קצת בלחץ כי לא רציתי שהבעל ידע וסמכתי על הבנק שלא יטעה אותי". הנתבעת אישרה כי חתמה על מסמכי ההלוואה שצורפו לכתב התביעה והשיבה בעמ' 7 לפרוטוקול מול ש.26 "כן, חתמתי, לא הכחשתי שחתמתי" ולשאלה וגם על דף גילוי מידע לערב חתמת? השיבה "חתום. כן, חתום על ידי". הנתבעת אישרה כי היא מודעת לכך שבשני המסמכים יש מעל 25 חתימות. הנתבעת השיבה כי חתמה בפני פקידה שאינה יודעת את שמה ושללה את האפשרות כי חתמה בפני פקיד. הנתבעת נשאלה כיצד היא מסבירה את האמור בסעיף 24 לתצהירה ולפיו "המתכונת בה הבנק התנהל תומכת בגרסתי לפיו חתמתי על מסמך ריק לפי הוראות פקיד בסניף רמלה שאיננו מטפל בהלוואה, אלא משמש כמתווך ביני לבין הסניף בחולון המטפל בהלוואה". הנתבעת טענה כי מדובר בטעות דפוס ועמדה על כך כי חתמה בפני פקידה למרות שרשום בסעיף 24 לתצהיר כי חתמה בפני פקיד. הנתבעת אישרה כי היא ידעה על הפסקת התשלומים של החייבת העיקרית החל בחודש דצמבר 2010, כאשר התקשרו לבעלה, כן אישרה הנתבעת כי היא מעולם לא שילמה סכום כלשהו על חשבון ההלוואה, וזאת גם אחרי שנודע לה כי החייבת העיקרית אינה משלמת. הנתבעת אישרה כי התשלומים שניתנו לאחים מכספי מכירת דירתה, שולמו לצורך רכישת זכותם בדירת ההורים וכי לא מדובר במתנה. הנתבעת נשאלה באשר להתרשלות שהיא מייחסת לבנק ואישרה כי אין לה השכלה כלכלית וכי האמור בעניין זה בסעיף 27 לתצהירה מקורו בדברים שאמר לה עורך דינה תוך שהיא מאשרת שהיא אינה מבינה בתחום זה דבר. עוד אישרה הנתבעת כי אין לה כל הבנה בטבלה שהיא צרפה לתצהירה ביחס לשכרה של החייבת העיקרית וההפקדות בבנק. באשר לשאלה בעמ' 10 לפרוטוקול ש.4 : "אבל אין לך שמץ של מושג איך בנק סביר צריך לנהוג כשהוא מעמיד אשראי" השיבה: "נכון". ולשאלה: "אני אומר לך גם כשאת אומרת שהבנק העמיד 100,000 ₪ אשראי לחייבת, גב' אתי גנגל, את אומרת שהבנק היה צריך לדעת שזה כבר כסף שהוא לא יראה. אין לך מושג איך בנק צריך לדעת, איך בנק צריך לנהוג". השיבה: "אין לי מושג". הנתבעת נשאלה מדוע השתמשה במילים "למיטב זכרוני" דווקא בהתייחס לטענה לפיה חתמה על טפסים ריקים והיא השיבה בעמ' 10 לפרוטוקול ש.16 "כי זה מה שאני זוכרת מ-2007 ויש דברים שאני לא זוכרת, זה מה שאני זוכרת באותו רגע". הנתבעת אישרה כי בכספי הדירה אותה מכרו השתמשו בין השאר כדי לקנות רכב וכן כדי לרכוש את זכויות אחיי בעלה בדירת האם. דיון והכרעה לאחר שמיעת הראיות וטיעוני הצדדים, הטענות הראויות לדיון הינן משלוח מכתב הבנק לנתבעת ונפקות תוצאות היעדר מכתב כנדרש בחוק וכן הטענה לפיה הנתבעת הוחתמה על גבי טופס ערבות ריק כשאין בו פרטים. טענת הנתבעת בעניין רשלנות הבנק, נטענה בחצי פה והיא לא הוכחה בכל צורה שהיא והנתבעת הודתה בחקירתה הנגדית כי אין לה כל הבנה בעניינים אלו ולפיכך, אין מקום לטענות אלו, שלא היה מקום להעלות אותן מלכתחילה. האם הנתבעת חתמה על מסמך ערבות ריק? לטענת הנתבעת, הבנק החתים אותה על מסמכי הלוואה ריקים, כך שהיא לא ידעה כי מדובר ב"מחזור הלוואות". לדברי הנתבעת, היא חתמה על מסמכי הערבות בסניף רמלה, כאשר "למיטב זכרונה" היא חתמה בפני פקידה על טפסים ריקים של הלוואה. לטענתה, היא סמכה בעיניים עצומות על פקידי בנק כאנשים אמינים וכאשר ביקשו ממנה לחתום על הטפסים, היא חתמה מבלי לשאול לפשר המקומות עליהם היא חותמת ומדוע הם ריקים. בעניין זה הצהיר העד מטעם הבנק, מר קונטנטה, בסעיפים 6 ו-7 לתצהירו כי ממסמכי הערבות שצורפו לכתב התביעה עולה כי הוא זה שהחתים את הנתבעת על גבי כתבי הערבות וכי אין אפשרות ולו הקטנה ביותר כי הוא החתים את הנתבעת על גבי מסמך ריק, לדבריו אילו התקבלו מסמכי ערבות ריקים מהסניף האחר, הוא לא היה מחתים את הערבה. לדברי העד, הוא מעולם לא פעל אחרת מהמתואר בתצהירו עת החתים ערב. בעדותו שלל מכל וכל את גרסתה של הנתבעת בעניין זה. אני מעדיף את גרסת העד מטעם הבנק אשר אימת את החתימה בהתאם לנהלים, למרות שהעד הודה בכנותו כי הוא אינו זוכר את עובדות המקרה, גירסתו של העד לא נסתרה בחקירה הנגדית ואינני רואה כל סיבה מדוע יאשר מר קונטנטה, את חתימה הערבה על טפסים ריקים, כשהערבה אינה ניצבת בפניו, ובנגוד מוחלט לנהלים. לעומת זאת עניינה של הנתבעת להעלות טענה זו בצורה סתמית, ברורה, שכן היא מבקשת להשתחרר בדרך זו מתשלום החוב לו ערבה. לעומת עדותו של מר קונטנטה, עדותה של הנתבעת בנושא החתימה היתה בלתי משכנעת בעליל. כבר גרסתה בתצהיר הצביעה על חוסר ודאות מצדה באשר לטענה לפיה הטפסים היו ריקים וזאת תוך שימוש במילים: "למיטב זכרוני" שמשמעותן חוסר וודאות בטענה, תוך הותרת אפשרות כי ייתכן וזיכרונה בוגד בה וכי המסמך היה מלא בטרם חתמה. בחקירתה הנגדית כאשר נתבקשה להסביר מדוע דווקא בעניין הטפסים הריקים היא משתמשת בביטוי: "למיטב זכרוני", היא הסבירה כי: "כי זה מה שאני זוכרת ב-2007. אני לא זוכרת בדיוק מה היה. עברו הרבה שנים." (עמ' 10 לפרו' ש' 16). בנוסף, בתצהירה של הנתבעת התגלתה סתירה בין הטענה לפיה היא חתמה על המסמכים לפני פקידה, לבין נוסח סייפת 24 לתצהירה שממנה עולה כי היא חתמה בפני פקיד דווקא, כאשר את סתירה זו הסבירה הנתבעת כטעות שנפלה בהדפסה. העיקרון הוא כי מי שחותם על חוזה מביע הסכמתו לתניות בחוזה בחריגים שנקבעו בפסיקה, בע"א 325/88 יוסף כהן טוויל נ' בית מנוחה לזקנים בני ברק, סקר בית המשפט העליון את ההלכה בעניין זה כדלקמן: "אומר על כך השופט (כתוארו אז) זוסמן בע"א 467/64 בעמ' 117: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תוכנו, לא יישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא." אכן קיימים יוצאים מן הכלל (שענייננו אינם בגדרם) אך אפילו יוצאים מן הכלל אלה מסויגים "אך אפילו עיוור או אנלפבית שחתם על המסמך, והמסמך נוגע לעסקה מאותו סוג שהוא חפץ בה, אלא שהחותם טעה או הוטעה לגבי פרטי העסקה, והפרטים אינם תואמים את העסקה שהוא דימה לעשותה, הטענה "לא נעשה דבר" אינה עומדת לחותם". באותו ענין קובע כבוד השופט שמגר בע"א 413/79 בעמ' 38: "אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים." באותו מקרה (טוויל) קובע בית המשפט העליון כי: "הנה כי כן רואים אנו לפנינו אדם מבוגר, בר דעת ומנוסה, המעיד על עצמו שהוזמן ליטול חלק בניהולו של המוסד על מנת להבריאו, וחרף זאת חותם על מסמכים המטילים על המוסד חבויות אדירות, מבלי לטרוח לעיין בהם ואף מבלי לבקש הסבר כלשהוא על תוכנם. בחתימתו על השטרות לא הוטעה יוליוס לחשוב שהוא חותם על מסמכים אחרים או שונים, ועל כן הוא גם מרחיק עצמו מן הטענה ש"לא נעשה דבר"". הנתבעת הינה אשה בוגרת, יודעת קרוא וכתוב, שידעה כי היא חותמת על ערבות, כאשר מעדותה עולה כי במהלך חייה התקשרה לפחות בעסקה משפטית אחת, וחזקה היא כי היא מבינה את החשיבות המקופלת בעצם הטבעת חתימה על מסמכים בנקאיים. הנתבעת עובדת כמזכירה בביטחון בתע"ש, משמע כי לא מדובר באשה נעדרת כל הבנה בסיסית במסמכים בנקאיים. לא למותר להביא בהקשר זה דבריו של כב' השופט י' דר (ביהמ"ש המחוזי חיפה), ה"פ (מחוזי חיפה) 100/06 סלע יעקב ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' בנוגע למסיכת ה"היתממות" שעוטים על עצמם, חדשות לבקרים, אנשים משכילים ומנוסים בהופכם באחת לבורים ועמי הארץ, שעה שהם נדרשים לקיים התחייבויות שנטלו על עצמם במסגרת חתימה על מסמכים בנקאיים: "תופעה ידועה ומוכרת בתביעות של בנקים נגד בעלי חשבונות, הוא הפער העצום בין תפקודם היומיומי של בעלי החשבונות ושל ערבים לחשבונות בכל מה שנוגע להלכות העולם ולהלכות מסחר לעומת חוסר תפקודם המוחלט, כאשר נבדקת (בדיעבד) הבנתם וידיעתם, בכל הכרוך בחשבונותיהם ובערבויותיהם. יכול אדם להיות איש עסקים ממולח, המנהל עסקים מקיפי עולם במליונים, עושה עסקות ענק, חותם על חוזים רבי היקף ומנהל עסקיו במומחיות, אולם כאשר הבנק תובע ממנו כסף על יסוד התחייבות, מתברר שבענין זה בלבד עניננו בחירש, שוטה ואילם, עיוור מלידה שלא קרא מעולם מסמך, חותם על מסמכים מבלי להבין את תכנם, משלא הסבירו לו משמעותה של ערבות, סבר שהוא חותם על מסמך רק משום שהתבקשה חתימתו למזכרת ואין בכך כדי לחייב אותו. אלה פני הדברים בעניינם של המבקשים .....כאמור, כל הממולחים, הפיקחים והמשכילים מאבדים את התכונות החיוביות האלה והופכים להיות מוגבלים לחלוטין, כאשר מגיע הדבר לחתימה על מסמכי בנק. אין קל יותר מאשר לטעון, בדרך כלל לאחר חלוף שנים (כאשר מוגשת התביעה), שפקיד הבנק לא הסביר את משמעות המסמך, משל אין בעליה של חברה ומזכירת עיריה מבינים מהי משכנתא; משל אין בעליה של חברה ומזכירת עיריה מסוגלים לקרוא מסמך, או לפחות לדעת שחתימתם על גבי המסמך, גם אם לא קראו אותו, מחייבת אותם..." אינני מאמין כי הנתבעת הוחתמה על טפסים ריקים, וכאמור, אני מעדיף את גרסתו של מר קונטנטה לפיה הוא החתים את הנתבעת על המסמך לאחר שהפרטים מולאו בו ולאחר שהסביר לה על מה היא חותמת. הנתבעת חתמה על "כתב התחייבות וערבות להחזרת הלוואה" וכן על "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן". על גבי טפסים אלו חתמה הנתבעת למעלה מעשרים חתימות וזאת ליד כל פריט שמולא בכתב יד ואינני מאמין כי הנתבעת היתה חותמת לצדם של פריטים שלא מולאו. עוד יש לציין כי על גבי הטופס "גילוי מידע לערב יחיד או מוגן" סומן במפורש X ליד העמודה: "ערבותי על פי חוזה הערבות הינה לחוב נערב המחליף חוב קיים בבנק...". לפיכך, אני דוחה את הטענה לפיה הנתבעת חתמה על טפסים ריקים וכי היא לא ידעה כי היא חותמת ערבות לחוב המחליף חוב קיים. בחתימתה במקום המתאים אישרה הנתבעת כי היא יודעת עובדה זו. החובה לשלוח מכתב לערב ותוצאות אי משלוח מכתב אין מחלוקת כי הנתבעת בפני הינה "ערב יחיד" כמשמעו בחוק הערבות. בהתאם לסעיף 26 (א) נקבע: "לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". בסעיף 26 (ב) נקבע: "בהודעה כאמור בסעיף קטן (א) יפרט הנושה את תוכן הוראות סעיף קטן (ד) (2) ו-(3) ואת תוכנן של הוראות סעיפים 27 ו-29". לטענת התובע ביום 6.9.10 נשלח על ידי בא כוחו, עו"ד בן דב, מכתב רשום לחייבת העיקרית עם עותק לנתבעת. בנוסף העיד המצהיר מטעם התובע, מר חפץ, כי לידיעתו נשלח לנתבעת מכתב התראה מהמחשב המרכזי אולם לא ניתן להפיק עותק של מכתב זה שאינו נשמר במחשבי הבנק יותר מאשר שנתיים. לא אוכל להתייחס בכל צורה שהיא למכתב שנטען על ידי מר חפץ כי נשלח על ידי הבנק, דבר זה לא הוכח על ידי התובע ובהיעדר עותק של המכתב ואסמכתא למשלוחו אין כל דרך לוודא כי גם במידה ונשלח מכתב כזה, דבר שלא הוכח כאמור, האם מכתב זה עונה לדרישות חוק הערבות. המכתב שנשלח על ידי בא כח הבנק אינו עונה על דרישות החוק הן בכך שלא נשלח במועד תוך 90 יום מהיום שהיה על החייבת העיקרית לקיים את החיוב והן בכך שלא נכללו בו דברים שיש חובה לציין במכתב מסוג זה, כמו זכותו של הערב היחיד לפרוע את ההלוואה בתשלומים וכי אם לא יעשה כן ניתן יהיה להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי. כמו כן לא פורטו במכתב תנאי סעיפים 27 ו-29 לחוק הערבות. הדרישה כי פרטים אלו יכללו במכתב אינה טכנית ומשלא נכללו פרטים אלו במכתב, הרי שהמכתב שנשלח לערב אינו כדין ויש להתייחס אליו כאילו לא נשלח. משזו המסקנה אליה הגעתי הנני פטור מלהתייחס לשאלה האם יש פגם בכך כי המכתב נשלח ל"כהן ליאורה" שזהו שמה הקודם של הנתבעת, טרם נישואיה. בהתאם לסיפא של סעיף 26 (א) לחוק הערבות, באם לא הודיע הנושה לערב בתוך 90 יום כפי שהיה צריך לעשות "יופטר ערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". השאלה הנשאלת היא, האם במקרה שבפניי היעדר ההודעה על ידי הבנק גרם לנתבעת נזק ואם כן, מהו הנזק. בהתאם לפסיקה נקבע כי על הערב להוכיח בראיות ברורות ומפורטות אלו פעולות היה בכוחו לנקוט ואיזה נזקים נגרמו לו ראה בעניין זה ת.א. (י-ם) 12345/06, בנק טפחות נ' דותן, ע"א (חיפה) 2454/01 דיסקונט נ' עמר. בת.א. (ת"א) 1950/01 בנק מזרחי טפחות נ' שמשון קרליץ נקבע: "מכל האמור לעיל, עולה כי הבנק לא קיים את חובתו לעדכן את הערבים בחידוש ההלוואות ומיחזורן מעת לעת,........ חרף האמור לעיל, אינני סבור כי במקרה דנא קיימת הצדקה לפטור את הנתבעים 3-4 מערבותם, כולה או חלקה, בשל אי-מתן הודעה על אי-קיום חיובי קרליץ במועד, שכן לא הוכח שהדבר גרם להם נזק כלשהו. כפי שנפסק בהלכת ליברמן הנ"ל, אי מתן הודעה לערב איננה פוטרת אותו מערבותו, אלא כדי הנזק שנגרם לו. כך גם קובע סעיף 26 לחוק הערבות (שאיננו חל על הערבות נשוא תיק זה). נטל הראיה בענין זה מוטל על שכם הערב, להוכיח הן את הקשר הסיבתי שבין מחדל הבנק לבין הנזק שנגרם, והן את שיעור הנזק שנגרם עקב כך (ראה גם: ע"א (חי') 2454/01 בנק דיסקונט נ. עמר, תק-מח 2002(1) 2936, שאושר ברע"א 1044/02 רוחמה עמר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2002(4) 579). כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן אמרה בענין עמר הנ"ל: "עניין לנו בשאלת הערכת יכולתה של המבקשת לגרום לכיסוי החוב, באופן מלא או חלקי, אלמלא חדל הבנק מליידעה במועד אודות מצב ההלוואה. מדובר בהתרחשות היפותטית בעבר, שלא אירעה כלל ושתוצאותיה - אילו התרחשה - גם הן היפותטיות. התרחשות כזו מעמידה קושי ראייתי של ממש". בת.א.ק. (עפ') בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' אריק ג'ובי, נקבע: "יחד עם זאת, סעיף 26(א) לחוק הערבות קובע כי אי מתן הודעה לערב כי הלווה אינו מקיים את חיובו אינה פוטרת אותו מערבותו אלא כדי הנזק שנגרם לו. נטל הראיה בענין זה מוטל על שכם הערב, ועליו להוכיח בראיות של ממש הן את הקשר הסיבתי שבין מחדל הבנק לבין הנזק שנגרם והן את שעור הנזק שנגרם וזאת לאחר שהוכיח כי יכול היה לכסות את החוב במקום הלווה/או לגרום לחייב לשלם את חובו." בת.א. (י-ם) 12345/06 בנק מזרחי טפחות נ' דותן נקבע: "סוף מעשה מעיד על ראשיתו. כדי להוכיח שנגרם נזק עקב האיחור במתן ההודעה, על הנתבעים להוכיח כי לוּ קיבלו את ההודעה במועד היו פועלים לפחות באחד משני אלה: פורעים את החיוב (לרבות בדרך של פרעון לשיעורין על פי תנאי ההלוואה) במקום החייב העיקרי, או פועלים כדי להביא לכך שהחייב העיקרי יחזור לקיים את חיוביו (ולחילופין פועלים כדי שישפה אותם על מה שישלמו במקומו, למשל על-ידי עיקול רכוש או זכויות שלו, וכיו"ב). העובדות הן שכאשר קיבלו הודעה על הפרת החיוב הנערב, בחר הנתבע 1 בדרך של "שב ואל תעשה" פרט לפנייה נטענת לחייב העיקרי ובקשה ש"יטפל בנושא" ... מכאן שהנתבעים גילו דעתם, במעשה ובמחדל, כי לא היו פועלים נגד החייב העיקרי וכי לא היו באים בנעליו לענין פרעון ההלוואה, גם אילו ידעו על ההפרה קודם ליולי 2000. אמנם ייתכנו מצבים, בהם אדם אינו פועל בדרך מסוימת במועד נתון אולם היה פועל בדרך זו לוּ ניתנה לוֹ הזדמנות לעשות כך קודם לכן. אולם, אין זה המצב בדרך כלל, ועל כן מוטל הנטל על אותו אדם לטעון ולהוכיח, כי היה פועל אחרת מכפי שפעל, לוּ קיבל את ההודעה מוקדם משקיבל אותה בפועל." במקרה שלפניי טענה הנתבעת כי הנזקים שנגרמו לה באו לידי ביטוי בכך שכספי מכירת הדירה שמכרו היא ובעלה שימשו אותם לצרכים אחרים, בין היתר לצורך רכישת רכב וכן לצורך רכישת זכותם של האחים בדירת מגורי אמו של הבעל. לטענתה אילו הודיע לה הבנק במועד יכולה היתה לעשות שימוש בכספים כדי לסלק את החוב. יש לציין כי בתחילה ניסתה הנתבעת לטעון כי הכספים ששולמו לאחיי בעלה, ניתנו כמתנה. גרסה זו הופרכה והתברר כי הכספים שולמו לאחים במסגרת עסקית לצורך רכישת חלקם של האחים בזכויותיה של האם בדירה. משכך הסתבר, הטענה לפיה הנתבעת ובעלה היו יכולים להקטין את ה"מענק" שנתנו לאחים התגלתה כמשוללת יסוד. העובדה לפיה הנתבעת ובעלה עשו שימוש בכספים שקיבלו תמורת מכירת הדירה לצרכיהם שלהם, אינה מהווה "נזק" במשמעו של חוק הערבות או כל חוק אחר. הנתבעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק כלשהו כתוצאה מאי משלוח המכתב ע"י הבנק. זאת ועוד, הנתבעת מודה בכך כי היא ידעה שהחייבת העיקרית אינה עומדת בתשלום החוב כבר בחודש דצמבר 2010, כאשר החייבת העיקרית הפסיקה לשלם את התשלומים בחודש יוני 2010 או בסמוך לכך. לא מן המותר לציין כי הנתבעת לא עשתה דבר כדי להסדיר את החוב גם כשנודע לה כי החייבת העיקרית חדלה מלשלם את ההלוואה. האם היה הבנק רשאי להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי ביחס לנתבעת. בהתאם לסעיף 26(ד) (1) לחוק הערבות: "ביקש נושה להעמיד לפרעון מוקדם הלוואה לפרעון בתשלומים, בשל איחור בפרעון, יודיע על כך לערב יחיד לפחות 15 ימים מראש; לא הודיע הנושה כאמור, לא יהיה הערב היחיד חייב בפירעון מוקדם". אין חולק כי במקרה דנן, הבנק לא הוכיח כי הודיע לנתבעת על כוונתו להעמיד את ההלוואה לפרעון מוקדם, לפיכך הנתבעת, שהינה "ערב יחיד", אינה חייבת בפירעון מוקדם של ההלוואה. סוף דבר העולה מן המקובץ הוא כי אני מקבל את תביעת התובע נגד הנתבעת במובן זה שעל הנתבעת לשלם את מלוא הסכום שהיא ערבה לו על פי כתב הערבות, כמפורט בכתב התביעה. יחד עם זאת, מאחר והתובע לא שלח לנתבעת מכתבים כנדרש בחוק הערבות, כמפורט בפסק דין זה, אין התובע זכאי להעמיד את חובה של הנתבעת לפירעון מיידי. הנתבעת תשלם את סכום ערבותה בתשלומים חודשיים שישולמו במועדי התשלום בהם היתה חייבת לשלם החייבת העיקרית, (סכום התשלום החודשי יהיה יחסי לסכום החוב של החייבת העיקרית) ובאותם שיעורי ריבית לפי הקבוע בהסכם ההלוואה. ריבית חריגה, ככל שנוספה לחובה של הנתבעת, תבוטל (שכן זהו נזק שנגרם לנתבעת עקב אי משלוח המכתב) והנתבעת תשלם ריבית רק בשיעורים הקבועים בהסכם ההלוואה. באם הנתבעת לא תעמוד בפירעון התשלומים בגין ערבותה כסדרם ובמועדם, יעמוד מלוא החוב בגין הערבות לפירעון מיידי לאחר שהבנק יישלח לנתבעת התראה לפי תנאי חוק הערבות. אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪. בנקהלוואה