מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא מעשה בית דין מכוח הסכם בוררות: בפני בקשה הנתבעת (להלן: "המבקשת" או "המועצה") לדחיית ו/או מחיקת התובענה על הסף מחמת העדר עילה ומעשה בית-דין מכוח פסק בוררות שאושר על ידי בית המשפט, וזאת בהתאם לתקנות 100 ו/או 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. רקע ברקע לבקשה זו עומדת תביעה כספית לתשלום שכ"ט בגין שירותים משפטיים שהעניק התובע, לפי הנטען, למבקשת. בתביעתו, ביקש התובע (להלן: "המשיב") להיתמך על הסכם פשרה שהועבר אליו ע"י המבקשת (נספח א' לכתב התביעה) המהווה, לטענתו, ראיה כתובה לקיומו של חוב קצוב בהליך של סדר דין מקוצר, ואשר במסגרתו הודתה המבקשת, כך לטענת המשיב, בקיומו של חוב ע"ס 200,000$, ולאחר שערוך, בסך של 1,415,722 ₪. המשיב המחה חלק מזכויותיו בסך של 1,287,765 ₪ לצד שלישי בשם עו"ד גמאל מחאמיד. סכום התביעה דנן העומד ע"ס 97,806 ₪, הינו ההפרש בין סכום הפשרה שהתחייבה המבקשת להעביר למשיב (כך נטען) לבין הסכום אותו המחה המשיב לצד שלישי. הסכם הפשרה הועבר אל המשיב לאחר שניתן פסק בוררות ביום 04.01.2003 ע"י הבורר, רו"ח עלא גנטוס, ואשר דן בחובות שכ"ט של המועצה כלפי המשיב בגין שנים עברו (להלן: "פסק הבוררות"). יצוין כבר כאן, כי המשיב אינו חתום על הסכם הפשרה ועליו מתנוססת אך חתימתה של המבקשת. הבקשה דנן הוגשה לאחר שהתקיימו בתיק שתי ישיבות מקדמיות, במהלכן נתגלה דבר הגשתה של בקשה לאישור פסק הבוררות ע"י המשיב לבית המשפט השלום בחיפה, זאת לאחר הגשת התובענה דנן ובקשת רשות להגן ע"י המועצה. התיק הועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה וביום 05.03.11 אושר פסק הבוררות. לאחר אישור פסק הבוררות, כאמור, פתחה המועצה כנגד עצמה כחייבת תיק הוצל"פ שמספרו 09-05716-11-6, וזאת ביחס לחובותיה כלפי המשיב מכוח פסק הבוררות וכן כלפי זוכה נוסף שהמשיב המחה לו זכויותיו עפ"י פסק הבוררות, כמצוין לעיל. טענות המבקשת בנימוקי הבקשה נטען, כי דין התביעה להידחות על הסף הואיל והמשיב מיצא את זכויותיו בהליך אחר שהחל דרכו בהגשת הבקשה לאישור פסק הבוררות בבית משפט השלום בחיפה (ה"פ 50883-12-10) והועבר לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 10603-03-11), כאשר ביסוד שני ההליכים הללו עומדת תשתית עובדתית זהה. לטענת המבקשת, המשיב קיבל את מלוא הסעדים הנתבעים בתביעה דנן, בהליך אחר ונפרד, ולפיכך יש להורות על סילוק התובענה הנוכחית כדי שלא יווצר מצב בו יינתנו שני פסקי דין בגין אותו עניין ובגין סעדים זהים. התביעה שבדנן, נסמכת כל כולה על חובות הנובעים מהסכם פשרה שנועד לסלק באופן סופי ומוחלט את פסק הבוררות המתייחס לכלל התיקים בהם טיפל המשיב עבור המועצה שעמדו ביסוד פסק הבוררות ועומדים כיום בבסיס התביעה דנן. לשיטתה, משאושר פסק הבורר ע"י ביהמ"ש ונפתח תיק הוצל"פ ביחס לחובותיה של המועצה כלפי המשיב, כפי שנקבעו בפסק הבוררות, הרי שזה האחרון קיבל את מלוא הסעד בגין תביעתו מכוח פסק הבורר שעל בסיסו נולד הסכם הפשרה, באופן הסותם את הגולל על התביעה דנן. עוד נטען, כי כאשר ביקש המשיב במועד מאוחר יותר לתביעה דנא לאשר את פסק הבוררות, ביטל למעשה את תוקפו של אותו הסכם פשרה שנולד מכוח פסק הבוררות ואשר עליו נסמך המשיב בתביעתו דכאן. לטענת המבקשת, הסכם הפשרה עליו נשען המשיב בתביעתו מתייחס לפסק הבוררות מיום 4.1.03 והיפנה לאמור בו. הסכם פשרה זה נערך על רקע הקשיים הכלכליים אליהם נקלעה המבקשת, בכדי להביא לסילוק מלא וסופי של כל תביעותיו של המשיב מכוח פסק הבוררות. הסעד הכספי הנתבע בתביעה דכאן אף הוא נערך על בסיס הסכום הנקוב בפסק הבוררות (200 אלף דולר) ואליו התווספו סכומי ריבית והצמדה. המשיב אינו טוען לקיומו של חוב נוסף, מלבד החוב מושא הסכם הפשרה, ובניגוד לנטען בתגובתו, בכתב התביעה לא נמצאה טענה בדבר קיומו של מקור חיוב נוסף, כגון הסכמי עבודה נוספים עם המשיב מלבד אלה מושא פסק הבוררות. לטענת המבקשת, אי סילוקה של התביעה דנן כבר בשלב זה עלול להביא למצב שבו יהיה תשלום כפול, הן מכוח הסכם הפשרה עליו נסמכת תביעה זו והן מכוח הסכומים שנתקבלו לידי המשיב מתיק ההוצל"פ שנפתח ע"י המבקשת בגין פסק הבוררות. המבקשת מטעימה, כי בטרם אושר פסק הבורר ע"י ביהמ"ש לא ניתן היה לממשו בדרך של פתיחת תיק הוצל"פ. בהקשר זה, מפנה המבקשת להוראות סעיף 23(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 הקובע, כי עם אישור פסק בורר מקבל הפסק תוקף אופרטיבי המאפשר פנייה להליכי ההוצאה לפועל לצרכי אכיפתו. מכאן, קיים קשר ישיר והדוק בין פתיחת תיק ההוצל"פ בגין פסק הבורר שקיבל כאמור תוקף של פסק דין ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה, לבין התביעה הנדונה שנסמכת, כאמור, על הסכם הפשרה אשר נולד מכוח פסק הבוררות. טעם נוסף שבפי המבקשת לסילוק התובענה על סף, הינו קיום מעשה בית דין, זאת לאור הוראות סעיף 21 לחוק הבוררות הקובע, כי "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות מחייב פסק הבוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין". לטענתה, התביעה דנן, פסק הבוררות והסכם הפשרה שהוכן על בסיסו מבוססים כולם על תשתית עובדתית זהה שעניינה שירותים משפטיים שהעניק המשיב למבקשת. ולכן, משאושר פסק הבוררות ובגינו נפתח תיק הוצל"פ, אין עוד מקום להיזקק לתבעיעה דנן מפאת השתק עילה. לחלופין נטען, כי במידה ובית המשפט יגיע למסקנה שלא קיימת זהות בין העילות, ולא כך הדבר, הרי שיש להורות על דחיית התביעה על הסף מחמת השתק פלוגתא. ניתן לראות בפסק הבוררות ובפתיחת תיק ההוצל"פ ע"י המבקשת כמקימים השתק פלוגתא החוסם את התביעה דנא. הפלוגתא נשוא שתי ההתדיינויות הינה אחת, והיא תשלום בגין שירותים משפטיים (מושא פסק הבוררות) שהעניק המשיב למבקשת; הצדדים היו צד להתדיינות בפסק הבוררות הקודם לתביעה דנן; ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת וההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הבורר. בהתייחס לטענת השיהוי שחל בהגשת הבקשה, נטען כי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי מאפשרות הגשת בקשה לסילוק תובענה על הסף בכל שלב של הדיון. עוד נטען, כי פסק הבורר שאישורו נתבקש ע"י המשיב בחודש 12/10, קרי במועד מאוחר להגשת התביעה והבר"ל, אושר ע"י ביהמ"ש רק ביום 3.5.11 ותיק ההוצל"פ בגינו נפתח רק ביום 17.8.11. ולכן, לא ניתן היה להגיש את הבקשה לסילוק התובענה על הסף במועד מוקדם יותר ואין בהגשתה כעת משום שיהוי. יתרה מכך, בטרם הוגשה הבקשה נעשו פניות אל המשיב לסגירת התיק דנן, אך ללא הועיל. טענות המשיב המשיב הגיש תגובה מטעמו ובה התנגד לבקשה. לטענת המשיב, לפי ההלכה הפסוקה העוסקת בסילוק תביעה על הסף, די בקיומה של אפשרות אפילו קלושה, שעל פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד שהוא תובע, כדי שהתביעה לא תימחק. משכך, משעה שכתב התביעה מכיל בתוכו טענה עובדתית העשויה להקים עילה משפטית, אין מקום לסילוקו על הסף, אלא יש להותיר את הבירור העובדתי לשלב של הדיון בתביעה גופה והבאת ראיות במסגרתה. המשיב טוען, כי עיתוי הגשת הבקשה בשלב מאוחר של ההליך, מהווה טעם לדחייתה ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט (כאשר מעניקה הפסיקה אפשרות כזו כחריג בשאלת סמכות עניינית ולא כבענייננו). עוד טוען המשיב, כי התביעה דנן אינה עוסקת בפסק הבורר אלא ביתרת חוב בו הודתה המבקשת בכתב, בגדר הסכם הפשרה, מתוך חובות רבים שהיא חייבת לשלם למשיב. נטען כי המבקשת חייבת לשלם למשיב חובות שנוצרו מלפני פסק הבורר וחובות שלאחר פסק הבורר, חובות שלפני מועד הודאתה בכתב בחוב מושא התביעה וחובות שלאחר מועד הודאתה בכתב. לשיטתו, התביעה דנן אינה קשורה כלל ועיקר לפסק הבוררות אלא מבוססת על הודאה בכתב מטעם המבקשת, היינו הסכם הפשרה שהמועצה חתומה עליו. יתרה מכך, כתב התביעה הוגש בחודש מרץ 2010 ואילו פסק הבורר קיים משנת 2003. חרף זאת, לא הגישה המבקשת משך 7 שנים ממועד מתן הפסק, תביעה לאישורו. משכך, הניסיון של המבקשת להפוך את התביעה דנא לתביעה על פי פסק הבורר, דינו להיכשל. נטען כי המבקשת חייבת למשיב סכומי עתק בגין שירותים משפטיים שהעניק לה, כאשר מתוכם היא הודתה בגדר הסכם הפשרה בסכום חלקי של 200 אלף דולר נכון לשנת 2003. על סמך הודאתה זו- הוגשה התביעה דנן בהליך של סדר דין מקוצר, כאשר הודאתה, היינו הסכם הפשרה, מהווה ראיה בכתב לקיומו של חוב קצוב. המבקשת חייבת למשיב שכר טרחה והוצאות בגין עניינים שלא נכללו בגדר פסק הבוררות. לטענת המשיב, אישורו של בית המשפט המחוזי לפסק הבוררות, לא יצר מעשה בית דין בין הצדדים לפסק הנ"ל וחליפיהם. בהתנגדותה לאישור פסק הבוררות לא העלתה המבקשת טענה כלשהי, לפיה יש לקזז סכום התביעה דנן מפסק הבוררות שאושר במלואו, למרות קיומה של תביעה זו. עוד טוען המשיב, כי מעשה בית דין בין המבקשת למשיב יווצר לאחר מתן פסק דין בתביעה זו. לשיטתו, פסק הבורר שקיים זמן רב לפני הגשת התביעה דנן אין בכוחו לחסום את טענותיו של המשיב בדבר קיומו של חוב שהמבקשת חייבת למשיב מעבר ובנוסף לפסק הבורר. פסק הדין שאישר את פסק הבוררות לא חידש מאומה במרכיבי פסק הבוררות. מדובר אם כך, בנסיון לעקוף הליך משפטי מבלי שהומצאה אזהרה לזוכה במסגרת הליכי ההוצל"פ. נטען כי אף מחיקת התביעה (במובחן מדחייתה) עלולה להסב נזק למשיב בשל קיומה של סכנה להתיישנות עילת התביעה, זאת בשים לב למועד ההודאה בחוב בכתב ומועד הגשת התביעה דנן. המשיב מייחס מעשה של הטעייה לכל הגורמים המטפלים בפרשה זו מטעם המועצה, משום שהיא מנהלת תיק איחוד (חרף מיעוט תיקי ההוצל"פ נגדה), ומנגד היא מנהלת תיק פק"מ ע"ס כ-8 מליון ₪. משום כל הטעמים לעיל, עותר המשיב לדחיית הבקשה וחיוב המבקשת בהוצאות ושכ"ט עו"ד. דיון ומסקנות לאחר עיון בבקשה ובתגובה לה ולאחר שקילת טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. להלן יובאו עיקר טעמיי למסקנתי זו. השאלה הדרושה הכרעה בענייננו, היא האם ניתן לאפשר המשך קיומה של תביעה בהליך של סדר דין מקוצר, המבוססת על הצעה של הסכם פשרה (שאינה חתומה ע"י התובע אלא ע"י הנתבעת בלבד), וכאשר מושתת הסעד המבוקש בתובענה על הסכם פשרה שהוגש כהצעה לסילוק חוב מכוח פסק בוררות שקיים בין הצדדים ואשר זכה לאישור בית המשפט המחוזי בחיפה ביום 3.5.11, ובגינו נפתח תיק הוצל"פ ע"י הנתבעת עצמה. אקדים אחרית לראשית ואציין, כי סבורה אני שהמשך בירורה של תביעה זו בנסיבות העניין מהווה חריג, לכלל לפיו בית המשפט לא יורה על סילוקה של תביעה על הסף. סילוק תובענה על הסף מוסדר בתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על פי תקנות אלה ביהמ"ש רשאי לצוות בכל עת על מחיקה או דחייה של תביעה, כאשר נוכח כי כתב תביעה אינו מגלה עילת תביעה. בהקשר זה, המונח "עילת תביעה" משמעותו, מסכת עובדתית, שאם תוכח, תקנה לתובע זכות לסעד המבוקש על-ידו. בחינת קיומה של עילת תביעה בשלב של בקשה למחיקה על הסף היא בחינה פורמאלית, בה אין בודקים את שאלת סיכויי התביעה, אלא די כי התובע יראה כי אם יוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה, יזכה בסעד המבוקש (רע"א 359/06 עו"ד ד' חורי מועין נ' עו"ד סאלמן פרג', (26.04.06)). תקנה 101(א) לתקנות קובעת, כי בית המשפט רשאי לדחות תובענה על הסף. כדי לחסוך התדיינות עקרה, נתונה לבית המשפט סמכות לסלק תביעה על הסף כבר בקדם המשפט וזאת "אם בנסיבותיו של מקרה מסוים יש מקום לדחות או למחוק את התובענה על הסף, מן הראוי לנהוג כך כבר בקדם המשפט ואין לנהל משפט סרק" (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהד' עשירית, עמ' 275). כלל ידוע הוא, כי הסעד של דחיית תובענה על הסף הוא סעד קשה וקיצוני, שבית המשפט יזהר מלעשות בו שימוש תכוף, אך מקום בו ברור כי טענות התובע הינן טענות סרק שאין סיכוי כי יקנו או "יצמיחו" לו זכות, ימנע בית המשפט דיון עקר ובלאו הכי יחסוך מזמן הצדדים ומזמנו הוא (ת"א (מרכז) 18310-06-10 שמעון הררי נ' עירית ראשון לציון (20.05.11)). בע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צור חברה לקבלנות כללית בע"מ (4.6.07) סקר בית המשפט את ההלכה הנוהגת בתחום זה וקבע כלהלן: "הלכה פסוקה היא, כי בית המשפט ישתמש בסמכותו למחוק תביעה על הסף [...], רק במקרים בהם יהיה ברור, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל, על יסוד הטענות המבססות את תביעתו, את הסעד המבוקש. בית המשפט בבואו לשקול אפשרות זו- ינהג בזהירות רבה וישתמש בסמכותו רק במקרים קיצוניים ויוצאי דופן [...]. על בית המשפט הדן בבקשות לסילוק על הסף לפלס דרכו בין אינטרסים נוגדים- נוגדים לא רק בין בעלי הדין אלא גם מבחינת המדיניות השיפוטית. מחד גיסא, עשיית צדק מחייבת פתיחתם של שערי משפט מאידך גיסא, צדק הוא גם מניעתם של הליכי סרק, הטרדת בעלי הדין שכנגד והעמסת יומנו של בית המשפט. מכאן הזהירות הנדרשת". לבחינת השאלה אם למחוק את כתב התביעה בהעדר עילה, יש להניח שכל מה שנטען בכתב התביעה הוכח. הדיון בבקשה אינו מתייחס לאמיתות העובדות אלא בבדיקה טכנית פורמאלית של כתב התביעה, ואין צורך בחקירה ודרישה של העובדות (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2) 312). עם זאת, כאשר מתברר כבר בשלב מוקדם, כי גם אם יצליח התובע להוכיח את העובדות המועלות בכתב תביעתו, לא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו, באין הוראת חוק המצדיקה זאת, לא יהיה טעם להשמיע ראיות והתוצאה המשפטית בכל מקרה תהיה ידועה מראש (ע"א 163/84 מ"י נ' חב' העובדים העברית השיתופית בע"מ, פ"ד לח(4) 1, בעמ' 8). שני כללים נוספים הראויים לאזכור בענייננו הינם הכללים העוסקים בקיומו של מעשה בית דין מכוח הסכם בוררות ו/או פסק בורר שאושר ע"י בית המשפט. סעיף 21 לחוק הבוררות קובע, כי "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 באין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". ברע"א 2441/09 בנדיקט יהודה יצחק נ' בנדיקט שלמה אליעזר (22.06.2010) התייחס כבוד השופט י' דנציגר להוראות סעיף 21 לחוק הבוררות וקבע שמשמעותו של סעיף זה הינה, כי פסק בוררות שניתן מהווה מעשה בית דין בין הצדדים לבוררות ואין הם יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו הסכסוך, לאחר שניתנה הכרעת הבורר. ויודגש, העובדה כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין אינה תלויה באישורו של הפסק בבית המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים (ראו ההפניות שם, פסקה 28). ברע"א 1026/07 שמואל הרשקוביץ נ' החברה הישראלית לטבק (מ.ט) בע"מ (20.03.07) נפסק, כי "דוקטרינת מעשה בית דין היא אכן מורכבת, ושאלת תחולתה על טענות שלא נטענו בהליך קודם, ובפרט כאשר זה מתנהל בפני בורר- אינה פשוטה. ככלל חל עקרון מעשה בית דין לא רק על טענות שהועלו בהליך הראשון, אלא גם על 'טענות שהיה על בעלי הדין להעלותם במסגרת הליך זה' [...]. בנוסף, אין ספק שדוקטרינת מעשה בית דין חלה עקרונית גם על הליך שהוכרע בבוררות (סעיפים 21,23 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 [...]. כאמור, שאלת צרוף שני היסודות אינה תמיד פשוטה, והיא תלויה בנסיבות המקרה, בתוכן ההסכמה לבוררות וברצון הצדדים ביחס להתדיינות עתידית". עוד נפסק, כי בניגוד להליך בפני בית משפט היוצר תדיר מעשה בית דין, בהליך בוררות מסור הדבר לצדדים (בשעת ההסכמה לבוררות, ואף לאחר מתן הפסק), ורשאים הם להסכים כי לא יווצר מעשה בית דין; "האפשרות הנתונה בידי צדדים להסכם בוררות להתנות על הכלל בדבר מעשה בית דין נובעת מאופיו הדיוני של כלל זה, שבגינו יכול כל בעל דין במסגרת הליכים משפטיים לוותר על תחולתו של הכלל" [...]. המדובר אפוא במשוכה כפולה: האם נמסר עניין פלוני להכרעת הבורר, וככל שהתשובה חיובית- האם הסכימו הצדדים שהכרעתו תיצור מעשה בית דין. שאלות אלה הן שאלות שבעובדה ובפרשנות" (ראו והשוו: ע"א 1084/99 עיני נ' קאסוטו (20.03.2002)). הלכה מושרשת היא, כי מנגנון הבוררות הוא הליך חלופי ליישוב מחלוקות בין צדדים המבוסס כל כולו על הסכמתם הדיונית להיזקק לו לצורך הכרעה בסכסוך ביניהם. הבוררות נשענת על קיומו של הסכם בוררות, אשר מכוחו מסכימים הצדדים למסור לבוררות סכסוך מוגדר שכבר נתגלע ביניהם, או שעשוי להתגלע ביניהם בעתיד. הסכם הבוררות אמור לשקף במדויק את אופי השאלות שבמחלוקת שעל הבורר להכריע בהם, והוא מחייב את הצדדים לו, או את חליפיהם, אם אין כוונה אחרת משתמעת מן ההסכם, כאמור בסעיף 4 לחוק הבוררות (ראו בהרחבה: דבריה של כבוד השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 8523/05 החברה המרכזית לפיתוח והשומרון בע"מ נ' מזי את יחזקאל בע"מ (14.02.2010)). יישומם של כללים ואמות מידה אלה על המקרה שלפנינו מוביל למסקנה, כי יש לדחות את התביעה מחמת קיומו של מעשה בית דין שמקורו בהסכם הבוררות שאושר בבית משפט מוסמך, קיבל תוקף של פסק דין ובגינו נפתחו הליכי הוצאה לפועל, כאשר הן התביעה שבדנן והן הליכי הוצאה לפועל נפתחו על יסוד אותה תשתית עובדתית קרי- הסכומים להם זכאי המשיב, עו"ד במקצועו, בגין טיפול משפטי שהעניק למועצה, כפי שהוסכם בהסכם הבוררות ובהתאם להכרעת הבורר בפסק הבוררות. הצעת הפשרה המצורפת כראיה בכתב במסגרת ההליך דנן אינה אלא הצעה לוויתור מטעם המשיב על סכומים המגיעים לו מכוח פסק הבורר (בעקבות קשיים כלכליים בהם הייתה נתונה המועצה באותה תקופה), הצעה שכאמור נדחתה על ידי התובע, דבר שהותיר את ההכרעה שביניהם בעניין זה כאמור בפסק הבורר. בחזרה לענייננו ביתר פירוט. עיון בכתב התביעה אשר על פיו נבחנת התשתית העובדתית, מעלה כי המשיב הגיש בתאריך 10.3.10 תביעה בהליך של סדר דין מקוצר, בגין מתן שירותים משפטיים למבקשת. התביעה נסמכת על נספח א' לכתב התביעה שכותרו "הסכם פשרה ותשלומים" בטענה, כי המבקשת הודתה בגדר מסמך זה בקיומו של חוב כלפי המשיב בסך של 200 אלף דולר (נומינאלי), ולאחר שערוך סך של 1,415,722 ₪. יצוין, כי מדובר בהצעה להסכם פשרה מתאריך 9.3.03 אשר עליה מתנוססת חתימתה של המבקשת, בעוד שהמשיב דחה הצעה זו וסירב לחתום עליה, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים. כמו כן, אין חולק כי בתאריך 13.06.09 המחה המשיב, כפי שעולה מנספח ב' לכתב התביעה, חלק מזכותו עפ"י פסק הבורר בסך של 1,287,765 ₪, ולאחר שיערוך סך של 1,317,916 ₪, לעורך דין ג'מאל מחאמיד. בגין פרעון המחאת הזכות מנהל הנמחה הליך משפטי נפרד ואחר נגד המועצה במסגרת ת"א (שלום-עפולה) 16341-03-10. המשיב הגיש תביעתו זו העומדת ע"ס 97,806 ₪ המהווה הפרש בין הסכום שלגביו נטען כי המבקשת התחייבה לשלמו למשיב על פי הצעת הסכם הפשרה, לבין הסכום אותו המחה המשיב לצד שלישי, עו"ד ג'מאל מחאמיד, כאשר הראיה לכאורה שבכתב, כפי שנדרש ממגיש הליך בסדר דין מקוצר, היא הצעת הסכם הפשרה הנ"ל. אלה מאי, עיון בכתבי הטענות ויתר המסמכים שהונחו בפניי, מעלה כי חל שינוי מהותי בזכויות הצדדים לאחר הגשתה של התביעה דנן שהוליד את הבקשה שבדנן, כפי שיפורט להלן. בשנת 2000- פתח התובע בהליך משפטי ובו עתר לחיוב המועצה בתשלום חובות כספיים בגין שירותים משפטיים שהעניק לה (ת"א 2317/00 - שלום חיפה). בתאריך 3.10.01- חתמו הצדדים על הסכם בוררות (להלן: "הסכם בוררות", מוצג ת/1). על פי האמור בהסכם הבוררות, העבירו הצדדים את הסכסוך הכספי שביניהם להכרעתו של בורר יחיד, רו"ח עלאא גנטוס (להלן: "הבורר"). בסעיף 2 להסכם הבוררות, פירטו הצדדים את הנושאים שבמחלוקת כלהלן: א. גובה ההוצאות ושכ"ט אותם תובע צד ב' בת"א 23171/00- חיפה. ב. גובה ההוצאות ושכ"ט אותם תובע צד ב' בגין שירותי ייעוץ שהוא העניק לצד א' בקדנציה זו עד ליום 31.10.01. ג. גובה ההוצאות ושכ"ט אותם תובע צד ב' בגין שירותי ייעוץ שהוא העניק לצד א' בקדנציה זו עד ליום 31.10.01. ד. תעריפי ההוצאות ושכ"ט אשר ייקבעו בהסכם בכתב בין הצדדים, שתחילתו תהא ראשית חודש נובמבר 2000, בעניינים אלה: ראשית, בגין שירותי ייעוץ. שנית, בגין שירותי ייצוג. שלישית, בגין שירותי הוצל"פ. סעיף 13 להסכם הבוררות קובע, כי "הצדדים יעבירו עותק מההסכם לבית משפט השלום בחיפה ויבקשו בחיפה מכב' ביהמ"ש עיכוב הליכים בפניו עד למתן פסק בוררות ע"י כב' הבורר. לאחר מתן פסק הבוררות יעבירוהו הצדדים לביהמ"ש כדי לאשר אותו וליתן לו תוקף של פסק דין". בתאריך 31.12.01- הורה בית המשפט בחיפה על עיכוב ההליכים בעקבות הודעת הצדדים על חתימת הסכם בוררות ביניהם, בהתאם לסעיף 5 לחוק הבוררות, כמפורט בהחלטתו של כב' השופט אילן גנון מיום 31.12.01 המצורפת כנספח ב' לבקשה דנן. בתאריך 4.1.03- נתן הבורר, רו"ח עלא גנטוס, פסק בוררות (להלן: "פסק בוררות", נספח א' לבקשה). במסגרת פסק הבוררות קובע הבורר, כי שני הצדדים אינם חולקים על עצם זכותו של התובע, עו"ד מחמיד חוסין, לקבל מהנתבעת שכר טרחה והוצאות בעניינים שונים שהוגדרו בהסכם הבוררות והם שירותי ייעוץ, בין בכתב ובין שלא בכתב, שהתובע העניק לנתבעת; וייצוג הנתבעת ע"י התובע בערכאות משפטיות. המחלוקת שהתעוררה לא הייתה נוגעת לשאלה האם זכאי התובע להוצאות ושכר טרחה מהנתבעת אלא כמה הוא זכאי לקבל (סעיפים 1-2 לפסק הבוררות). בפסק דין מפורט, עמד הבורר על כל התביעות והייעוץ המשפטי שנתן המשיב למועצה, כפי שהוסמך לכך בכתב המינוי מכוח הסכם הבוררות, ופסק את הסכומים המגיעים למשיב בגין שירותים אלה. בפרק הסיכום כותב הבורר את הסכומים שעל הנתבעת לשלם לתובע, כלהלן: "א.א סך של 218,747 $ ארה"ב לפי שווים בשקלים חדשים לפי השער היציג של $ ארה"ב ביום התשלום בפועל, ובצירוף מע"מ בשיעור שיהא נהוג ביום התשלום בפועל. א.ב סך של 50,000 ₪ ועליו הפרשי הצמדה וריבית חוקית החל מיום 8/7/02 ועד ליום בו ישולם בפועל, ובצירוף מע"מ בשיעור שיהא נהוג ביום התשלום בפועל. א.ג 116,000 ₪ ועליו הפרשי הצמדה וריבית חוקית, החל מיום מתן פסק בוררות זה ועד ליום בו ישולם בפועל, ובצירוף מע"מ בשיעור שיהא נהוג ביום התשלום בפועל. ב. ממה שפסקתי לעיל יש לנכות כל סכום ששולם לתובע, ובמידה והוא שולם, לתקופה המתחילה בחודש 11/98". ביום 9.3.03 שיגרה המועצה למשיב הצעת הסכם פשרה באמצעות הודעת פקסימיליה (נספח א' לכתב התביעה) שנועדה להפחית את הסכום שנפסק על ידי הבורר תוך ביצוע וויתור מצד המשיב, וזאת לנוכח מצבה הכלכלי של המועצה. יצוין כבר כאן, כי עיון בהצעת הפשרה אשר עליה נסמך כתב התביעה כראיה בכתב להודאה בחוב מטעם המועצה, מעלה כי עסקינן באותו חוב מושא פסק הבוררות שכן ב"הואיל" הראשון נכתב : "הואיל: וצד א' חייב לצד ב' הוצאות ושכר טרחה כפי שפורט בפסק הבוררות אשר ניתן ע"י הבורר מר עלאא גנטוס"; "הואיל וצד א' הסבירה לצד ב', בישיבה ביניהם מיום 18/2/03 כי היא שרויה בקשיים כספיים". "והואיל: וצד א' הביע נכונות לקבל את הצעתה של צד א', משום התחשבותו בקשיים הכספיים שנטענו". עוד נכתב מפורשות בגוף הצעת הסכם הפשרה, כי "לסילוק סופי ומוחלט של פסק הבוררות, צד א' תשלם לצד ב' סך כולל של 200,000 דולר של ארה"ב בגין שכ"ט והוצאות בגין כל התיקים שטפל בהם צד ב' והיו נושא הבוררות". עוד נקבע, כי מועד חישוב של הסכומים הדולריים הוא מיום עריכת ההסכם (9.3.03). בתאריך 13.6.09- המחה המשיב חלק מזכויותיו עפ"י פסק הבוררות לטובת עו"ד אחר ע"ס של 1,287,765 ₪. אין חולק, בין הצדדים, כי הצעת הסכם הפשרה מעולם לא אושרה ולא נחתמה ע"י המשיב, ומשכך, חרף קיומה של חתימת המועצה על גבי ההצעה הנ"ל, היא מעולם לא השתכללה לכדי הסכם מחייב ונותרה בגדר הצעה בלבד. נכון הוא הדבר, כי די היה בהצעת הפשרה החתומה על ידי המועצה על מנת להוות ראיה בכתב בהליך של סדר דין מקוצר המצדיקה את בירור התביעה. ברם, נהיר כי הצעת הפשרה עליה נסמך המשיב בכתב תביעתו, נותרה בגדר הצעה בלבד ומעולם לא השתכללה לכדי הסכם מחייב כאמור. כמו כן ברור- כי כתב התביעה נסמך על הצעת הפשרה שנועדה לסלק סילוק סופי ומוחלט את פסק הבוררות (ע"י וויתור מצד המשיב על סכומים שנפסקו לטובתו בגדר פסק הבורר). מלבד הצעת הסכם הפשרה הנ"ל, לא צירף המשיב לכתב התביעה אסמכתא אחרת שיש בה כדי ללמד על תביעה שמקורה בחובות אחרים, כפי שהוא מנסה היום לטעון. מאז הגשת התביעה התרחשו נסיבות שיש בהן כדי לחסום את המשך בירורה של תביעה זו. במה דברים אמורים? בתאריך 10.03.10- הגיש המשיב תביעה זו. בתאריך 26.05.10 הגישה המועצה בקשת רשות להגן. במסגרת הדיון שהתקיים בפני כבוד הרשמת ג' ג'בארין-כליפה (כתוארה אז) בתאריך 6.10.10 ניתנה למועצה רשות להגן, בהסכמת הצדדים. לאחר הגשת התביעה, בחודש 12/10 הגיש המשיב בקשה לאישור פסק הבוררות. עיון בבקשה לאישור פסק הבוררות (נספח ב' לבקשה דנן), מעלה, כי המשיב כותב בעצמו בסעיף 8 לבקשה, כי "פסק הבוררות הוא חלוט והוא יוצר מעשה בית דין בין בעלי הדין וחליפיהם, לא הוגשה עליו בקשת ביטול, המשיבה קיימה אותו בכך ששילמה את שכר הבורר, בכך שניסתה לפרוש את החוב הנקוב שנפסק בו לתשלומים ...". בתאריך 3.2.11 ניתנה על ידי בית משפט השלום בחיפה, אשר בפניו נפתח והתברר אותו הליך, החלטה לפיה בית משפט השלום נעדר סמכות עניינית להמשך בירור התביעה והבקשה לאישור פסק הבוררות והורה על העברתה לבית המשפט המחוזי בחיפה (נספח ב' לבקשה). פסק הבוררות אושר ביום 3.5.11 ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה (הפב (חי') 50883-12-10; נספח ג' לבקשה). עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי מאותו מועד, מעלה כי המועצה הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות ובית המשפט הגיע למסקנה, לפיה המועצה לא הראתה טעם מספיק להאריך את המועד להגשת בקשת הביטול, ולכן דחה אותה תוך שהוא דוחה את טענתה, לפיה המשיב זנח את פסק הבוררות לאור חלוף הזמן הרב שעבר בין מתן פסק הבוררות לבין הגשת הבקשה לאישורו. בית המשפט המחוזי אף התייחס לאותה הצעת הסכם פשרה בציינו, כי "בטיוטה זו נאמר במפורש שמדובר בהסדר פשרה לסילוק סופי ומלא ומוחלט של פסק הבוררות". בתאריך 17.8.11, פתחה המועצה, כחייבת, תיק הוצל"פ שמספרו 09-05716-11-6 בגין חובותיה כלפי המשיב מכוח פסק הבורר. התיק נפתח על סכום של 1,203,713 ₪ קרן ליום 14.08.11, בנוסף לסכום של 10,000 ₪ שכ"ט עו"ד ומע"מ ליום מתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (נספח ד' לבקשה). עוד נמצא, כי בתאריכים 17.08.11 ו-17.10.11 פנתה המבקשת למשיב בהודעה על פתיחת תיק ההוצל"פ ובדרישה למחיקת שני ההליכים המתנהלים, והם התיק שבדנן ותיק נוסף העוסק בהמחאת הזכות (ת"א 16341-03-10 ג'מאל מחמיד נ' כפר מנדא) [ראו נספחים ה', ו' לבקשה], אך דרישותיה לא נענו ע"י המשיב. על יסוד כל המקובץ למעלה, סבורה אני כי המשך ניהול תביעה זו, אף בהנחה שהייתי מקבלת את כל האמור בכתב התביעה, משמעו מתן פסק דין המורה על חיוב כפול בגין אותה תשתית עובדתית בין הצדדים, אשר הוכרעה ע"י הבורר בפסק הבוררות, קיבלה אישור של בית המשפט המחוזי בחיפה ובגין פסק הדין נפתח תיק הוצאה לפועל. יצוין, כי המשיב בעצמו ציין בבקשה לאישור פסק הבוררות, כי פסק הבורר מהווה מעשה בית דין בינו לבין המועצה, ועל כן הוא מנוע ומושתק כיום מלטעון טענה הנוגדת טענה זו. ברע"א 6157/97 גראל בע"מ נ' גראל ערד (1983) בע"מ (23.11.1997) נפסק כי "עם אישורו של פסק הבוררות מוצתה עילת תביעתה. לפיכך היה דינו של פסק הדין שניתן אחרי אישורו של הפסק להתבטל מטעם זה [...]. כך או כך, אין בכך כדי לסייע למבקשת, משום שאפילו יתבטל פסק הדין, לא תהיה זכאית לחזור ולהגיש את התביעה, שעילתה מוצתה כאמור". בענייננו, פסק הבורר שאושר על ידי בית המשפט, מהווה פסק דין לכל דבר ועניין, כאשר הוא מכריע בזכויות הכספיות שבין הצדדים לתקופה הרלוונטית שאליה מתייחס הסכם הבוררות ופסק הבורר. מדובר בפסק דין כספי שהוא בר ביצוע בהוצאה לפועל, וכך נעשה. בנסיבות אלה, דין התביעה לסדר דין מקוצר להידחות. התוצאה משום כל הטעמים שמניתי לעיל, אני מורה על דחיית התביעה. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות. חוזהיישוב סכסוכיםמעשה בית דיןבוררותהסכם בוררות