משכורת רופא עיניים

התובע הינו רופא מומחה ברפואת עיניים. התובע הועסק ע"י הנתבעת כעובד שכיר שכרו של התובע בתקופה בה היה עובד שכיר שולם לפי תלושי השכר שהנפיקה לו הנתבעת, לפי כמות הניתוחים שביצע התובע. מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא משכורת רופא עיניים: פתיח לפנינו תביעה ותביעה שכנגד שהתבררו במאוחד. עניינה של התובענה שהגיש התובע בשאלה - האם זכאי התובע לתשלום פיצויי פיטורים, עבור תקופת העסקתו כשכיר בנתבעת, קרן המחקרים שליד בית החולים לגליל המערבי בנהריה (להלן: הנתבעת ו/או הקרן), שהסתיימה בחודש 4/2003; בנוסף. תבע להשית על הנתבעת את הוצאותיו, לרבות שכ"ט עו"ד מלא, בשל רשלנותה של הנתבעת, שלא ביטחה אותו בביטוח סיכונים מקצועיים. הנתבעת, מנגד, תבעה מהתובע סכום שהועמד על 500,000 ₪, לצורכי אגרה, בגין תקופת עבודתו אצלה כקבלן עצמאי, בשנים 2003 - 2007, אשר בה נגרמו לה, לטענתה, הפסדים כספיים עקב מחדלי התובע, בשל הפרת התחייבותו להכשיר רופאים נוספים לתחום תיקון הראיה בלייזר ופגיעה במוניטין; כמו כן, תבעה החזר של תשלומים ששולמו לתובע ביתר (להלן: התביעה שכנגד). לאחר שמיעת הראיות, הודיעה לנו הנתבעת, ביום 31.7.12, כי - אינה עומדת על התביעה שכנגד, ככל שהיא מתייחסת לנושאים של הפסדים כספיים ופגיעה במוניטין; על כן, הצדדים סיכמו בכתב לעניין המחלוקות שנותרו. עובדות בדיון המוקדם, בפני כב' הרשם הראל, כתוארו אז, הוסכמו העובדות הרלבנטיות, שאינן שנויות במחלוקת [עמ' 4 לפרוטוקול], ואלה הן: התובע הינו רופא מומחה ברפואת עיניים. התובע הועסק ע"י הנתבעת כעובד שכיר בתקופה שראשיתה בחודש 8/99 וסיומה בחודש 5/03. נעיר, בנקודה זו, כי - הלכה למעשה, עבודת התובע כשכיר הסתיימה ביום 30.4.2002, מאחר שהחל מיום 1.5.03 נתן לקרן שירותים כקבלן עצמאי, לפי הסכם בכתב שנחתם ביניהם [ראו: נספח א' להסכם ההתקשרות, מיום 4.5.03, שצורף כנספח ב'1 לכתב-ההגנה]. לכן, חבל שנטען, כי השינוי בצורת ההתקשרות חל מיום 1.6.2003 [ס' 2 לסיכומי התשובה מטעם התובע]. שכרו של התובע בתקופה בה היה עובד שכיר שולם לפי תלושי השכר שהנפיקה לו הנתבעת, לפי כמות הניתוחים שביצע התובע [חלקם צורפו כנספחי א' לכתב התביעה]. בין הצדדים נכרתו הסכמי העסקה בכתב לשנים 2001-1999, אשר העתקיהם צורפו כנספחי א1-א2 לכתב ההגנה. בתקופה מסוף 5/03 ועד 4/07 היה הקשר בין הצדדים במתכונת של קבלן עצמאי, והשכר שולם לתובע כנגד חשבוניות שהוציא התובע לנתבעת. בתקופה שבה שימש התובע קבלן עצמאי, נכרתו בין הצדדים הסכמי העסקה כקבלן עצמאי, שהעתקיהם צורפו כנספחי ב1-ב2 לכתב ההגנה. התובע הורשע בפסק-דין פלילי בעבירות של קבלת שוחד ממטופלים [גזר הדין בעניינו, בתיק פ' 3693-08-08 (שלום חיפה), מיום 20.4.09 - צורף כנספח ד' לכתב ההגנה (להלן: פסה"ד הפלילי)]. בשנת 2009 פוטר התובע שירות המדינה, במסגרת עבודתו בבית-חולים נהריה, בהתאם לפסק-דין של בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה. הנתבעת שלחה לתובע את המכתבים משנת 2002, אשר העתקיהם צורפו כנספחים ד'-ה' לכתב התביעה. לא התקבל אישור שר התמ"ת, לפי סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים. על אף שהדברים לא נרשמו בין המוסכמות בדיון המוקדם - אין מחלוקת, שהתובע עבד כמנהל מחלקת עיניים בבית החולים הממשלתי בנהריה במקביל לעבודתו בקרן, ובעקבות הרשעתו בפסה"ד הפלילי הועמד לדין משמעתי בפני בית-הדין למשמעת של עובדי המדינה, בו נדון לנזיפה חמורה ופיטורים לאלתר משירות המדינה ופסילתו מלשרת במדינה עד גיל 67, נוכח הפגיעה שהסב התובע לתדמיתו של השירות הציבורי. התובע אף הצהיר, כי ימנע לצמיתות מלשוב לבקש לשרת בשירות הציבורי [בד"מ (חיפה) 73/09, 15.11.2009; בערעור הועלתה הפסילה מלשרת במדינה לתקופה של 7 שנים - עמש"מ (מחוזי חי') 24697-12-09 - נספח ו' לכתב ההגנה]. עוד סוכמו הפלוגתאות בתביעה ובתביעה שכנגד, כדלקמן: זכאות התובע לפיצויי פיטורים, בגין התקופה בה הועסק כעובד שכיר. בעניין זה: - האם שינוי מתכונת העסקתו של התובע, משכיר לקבלן עצמאי, נעשתה בהסכמת הצדדים מבלי שהנתבעת מפטרת את התובע ותוך ויתור התובע על זכותו לפיצויי פיטורים - כטענת הנתבעת, או שמא - כטענת התובע - שונתה מתכונת ההתקשרות עפ"י דרישת הנתבעת, ללא הסכמת התובע באופן המקים לו זכות לפיצויי פיטורים. - ככל שזכאי התובע לפיצויי פיטורים, האם יש לראות בנתבעת כמי ששילמה אותם ע"י הגדלת שכרו של התובע, בתקופה הרלבנטית, באופן שיכלול פיצויי פיטורים. - ככל שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים - האם השעייתו ופיטוריו משירות המדינה, בעקבות העבירות הפליליות בהן הורשע, שוללת ממנו זכאות לפיצויי פיטורים, בגין התקופה בה היה עובד שכיר של הנתבעת. באשר לתביעה שכנגד: נותרה לבירור הפלוגתא בגין הטענה לתשלום שכר ביתר, אותו מבקשת הנתבעת לקבל חזרה מהתובע. דיון והכרעה לאחר ששמענו את הצדדים, קראנו את סיכומיהם, לרבות סיכומי התשובה של התובע והנתבעת, וחזרנו ועברנו על כל החומר שבתיק, אותו שקלנו לכאן ולכאן, דעתנו היא, כי - שינוי מתכונת העסקתו של התובע נעשה בהסכמה, באופן שהתאים לשני הצדדים ותוך שהתובע מוותר במודע על כל דרישה לתשלום פיצויי פיטורים עבור תקופת העסקתו כשכיר בנתבעת, ועל כן - דחינו את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים; מנגד - אין הצדקה לחייב את התובע להשיב תשלומים לקרן, לכן - נדחתה גם שארית התביעה שכנגד. להלן יובאו נימוקינו. סיום עבודה כשכיר נקדים ונאמר, כי המועד המאוחר בו בחר התובע להעלות את תביעתו לתשלום פיצויי פיטורים - ביום 29.4.10, יום אחד בלבד לפני שתמה תקופת ההתיישנות, בת 7 שנים - מקשה ביותר על קביעת העובדות בענייננו. יחד עם זאת, בשאלת הגורם לשינוי מתכונת ההתקשרות, אנו מעדיפים, ללא כל היסוס, את גרסת הקרן, על פני גרסת התובע. אנו מאמינים לד"ר משה דניאל, חבר הועד המנהל של הקרן (להלן: ד"ר דניאל), כי המגעים שניהל עם התובע, בשם הקרן, מסוף שנת 2002, אשר הבשילו להמשך העסקת התובע, כנותן שירותים עצמאי, מחודש 5/2003, החלו רק לאחר שהתובע הודיע על התפטרות מעבודתו במכון הלייזר של הקרן, כשכיר, בשל יחסיו עם ד"ר שאשא, יו"ר הקרן דאז, ורצונו של ד"ר דניאל שיימצא פתרון שיאפשר שהקרן תמשיך להפעיל את הציוד היקר במכון הלייזר, שלא יישאר "פיל לבן", כלשונו [עמ' 34, ש' 1 - עמ' 35, ש' 22; תצהיריו - נ/3, נ/4]. ברור לנו, כי התובע היה בעל מעמד מרכזי בקרן, כמי שניהל, הלכה למעשה, את מכון הלייזר שלה, ולא היה בגדר "עובד פשוט", כפי שניסה לצייר לפנינו, והדבר עולה מפורשות גם מהסכמי העבודה האישיים שנחתמו בינו לבין הקרן מתחילת עבודתו שם. לכן, מקובלת עלינו עדותו של ד"ר דניאל, כי כאשר הודיע התובע בשנת 2002 לפרופ' שאשא, יו"ר הקרן דאז, שהוא רוצה להפסיק את עבודתו בקרן ואושרה התפטרותו - על רקע יחסים מתוחים בינו לבין פרופ' שאשא - גרר הדבר חשש להמשך פעילות מכון הלייזר בקרן. משכך, פעל ד"ר דניאל למציאת הסדר שיענה על צורכי כל המעורבים ועל רקע זה, גם ענה לשאלת בית-הדין, בדיון המוקדם, בדבר הנסיבות שהביאו למעבר של התובע משכיר לקבלן עצמאי, כי: "... הקרן היא זו שיזמה את המעבר לקבלן עצמאי יחד עם שיחות עם התובע. התובע רצה להעלות את התגמולים ששולמו לו במזומן, לכן הוא גם רצה את המעבר הזה. זה היה מפגש רצונות של אנשים שיש ביניהם אמון מלא." [עמ' 3, ש' 16]. אמנם, לא הובא להעיד פרופ' שאשא, אשר בפניו הובע לראשונה רצונו של התובע להפסיק את עבודתו כשכיר בקרן, אולם, איננו רואים לכך משמעות רבה, מאחר שלפי תוכן הסכמי ההתקשרות בין הצדדים - הן כשכיר והן כעצמאי - אין חשיבות לשאלה מי סיים את ההתקשרות; זאת, משום שבהסכמי ההעסקה כשכיר נרשם במפורש, כי התמורה החודשית שקיבל התובע כוללת, בין היתר - "פיצויי פיטורים - בשיעור של 8.33%, בהתאם להוראות סעיף 28 לחוק פיצויי פיטורים תשכ"ג-1963." [הסכם מיום 4.3.01, נספח א'2 לכתב ההגנה, ס' 5(ג)(3)]. אכן, מוסכם שהוראה זו לא קיבלה את אישורו של שר התמ"ת, כנדרש בחוק פיצויי פיטורים, אולם, הצדדים הסכימו עוד, בהיי לישנא [ס' 5(ד), שם]: "למען הסר ספק מובהר ומודגש בזאת במפורש, כי התמורה החודשית לה זכאי העובד גבוהה יותר מהתשלומים שהיה זכאי להם העובד ללא הסכם זה, לפחות בסכום ערכם הכולל של הרכיבים המצוינים לעיל." [ובהם רכיב פיצויי פיטורים - הוספה שלנו]. ועוד הוסכם, כבר במועד ההתקשרות הנ"ל [ס' 5(ה) להסכם], כי: "מוסכם בין הצדדים במפורש, כי אם, חרף האמור לעיל ייקבע בשלב כלשהו ע"י גוף מוסמך כלשהו כי העובד זכאי לתשלומים נוספים כלשהם בקשר עם התמורה החודשית ישפה העובד את הקרן בגין כל תשלום שיהא עליה לשלם עקב קביעה כאמור." [ההדגשה שלנו]. לאור ההסכמות הנ"ל, אנו סבורים, כי גם לו היינו קובעים, שסיום ההתקשרות ביחסי עובד-מעביד בין הצדדים היה ביוזמת הקרן ומשיקוליה הבלעדיים, ואף היה נקבע, שהתמורה החודשית שקיבל התובע, כשכיר, לא יכולה היתה לכלול גם תשלום עבור פיצויי פיטורים - ולכן, היה צריך לפסוק לו אותם - אזי, היה מקום לחייבו, בד בבד, בהשבת סכום זה לקרן, מכח ההסכם עליו חתם; זאת, מאחר שהיה ברור לשני הצדדים, מתחילת הדרך המשותפת, שהתשלום החודשי שקיבל התובע, כל עוד היה במעמד של שכיר בקרן, היה גבוה ב-8.33% מהתמורה הראויה עבור שירותיו, באופן שוטף, רק בשל ההסכמה ההדדית לשלם כבר אז גם תשלום על חשבון פיצויי פיטורים. העובדה, שהתובע לא תבע פיצויי פיטורים סמוך לשינוי מעמדו ביחסיו מול הקרן, בשנת 2003, ותביעתו הוגשה רק כעבור 7 שנים, חסר יום, ביום 29.4.10, תומכת אף היא במסקנה, שגם התובע ידע שלא ראוי לתבוע רכיב זה, נוכח הסכמותיו עם הקרן. כידוע, יחסי עבודה יש לקיים בהגינות ובתום לב. עובד אשר נמנעת ממנו זכות קוגנטית, זכאי כמובן לתובעה, ברם, במקרה הנוכחי לא מדובר בעובד זוטר, אשר המעביד התעמר בו ושלל ממנו זכות ללא ידיעתו, אלא, בעובד אשר היה מודע לזכויותיו לאורך כל הדרך ועמד עליהן במודעות מלאה. בנוסף להסכמתו המפורשת של התובע, בהיותו שכיר, כמצוטט לעיל, הנה, כאשר חתם התובע עם הקרן על הסכם למתן שירותים כקבלן עצמאי, ביום 4.5.03, כלל ההסכם החדש נספח ובו האמירה המפורשת הבאה, מפי התובע, עליה חתמו הוא וד"ר דניאל: "הנני לאשר ומסכים כי על פי בקשתי לא הופרשו לי מבטחים פנסיה ופיצויים עובד מעביד מתחילת עבודתי בקרן, ולכן לא תהיינה לי כל תביעות כנגד הקרן בגין אי ההפרשות הנ"ל. תחילת עבודתי על פי חשבונית הינה מ-01.05.03." בסיכומי התובע חזרו שוב ושוב על טענתו, כי שינוי המעמד "נכפה" עליו, היה למורת רוחו ועל כן הוא התעכב כשנה עד שבוצע. אנו דוחים הצגת דברים זו מכל וכל ומנגד, אנו מאמינים לד"ר דניאל, כי העיכוב בחתימה על הסכם ההתקשרות עם התובע כקבלן עצמאי, נבע מטעמים של התובע, אשר רצה להסדיר את התגמול בגין שירותיו, בהמשך, באופן שישביע את רצונו ובתיאום עם רואה החשבון שלו. כך גם כתב התובע במזכר ששלח לקרן, ביום 23.5.02 [נ/2]: "בהמשך למכתבי הקודם אליכם בעניין שינוי תנאי ואופן עבודתי בקרן המחקרים, הריני חוזר ומזכיר כי כל שינוי בתנאי עבודתי בקרן ייעשה אך ורק בתיאום והסכמה עם רואה החשבון שלי." התניה שכזאת מצביעה על כך, שהתובע רצה שהשינויים בהתקשרות שלו מול הקרן, יהיו לפי המתאים לו וכאשר חתם על חוזה, ידע במה דברים אמורים ולא אולץ לעשות כן "עם אקדח לרקה", בדמות "לחצים" מצד הנתבעת, כפי שביקש לצייר לפנינו בתביעתו ועדותו. זאת ועוד, מנוסח התבטאותו של התובע, אין ספק, כי מדובר במי שמכתיב תנאים ולא במי שנאלץ לקבלם. מזכרו הנ"ל בא בהמשך למכתב קודם שלו, בעניין שינוי מעמדו ביחסיו מול הקרן - אשר לא הוצג לנו ואך סביר שחלוף הזמן תרם לכך - ונלמד מהמזכר של התובע מפורשות, כי התובע עומד על שלו ולא עושה צעד שלא נראה לו מתאים לצרכיו. תוך כדי חקירתו הנגדית של התובע התברר, כי נשמט מהסכם ההעסקה השני של התובע כקבלן עצמאי מול הקרן, מיום 12.2.07 [נספח ג'2 לתצהירו של ד"ר דניאל - נ/4], הנספח שהיה לאותו הסכם [נ/1]. היה זה נספח להסכם הפעלה מחדש של מכון הלייזר בקרן, לאחר שנסגר ע"י פרופ' שאשא, ביום 1.1.06. לטעמנו, מדובר בנספח שהיה אמור להיות מצורף מלכתחילה כחלק מההסכם בין הצדדים, אשר נשמט בטעות מתצהירו של ד"ר דניאל ועובדה זו לא הצדיקה הרחבה עובדתית, כפי שעשה התובע בעדותו, שכן, אין בכך כדי להשליך על השאלות הטעונות הכרעה בתובענות שלפנינו. כאמור, אנו דוחים לחלוטין את טענות התובע, כי "אולץ" להמשיך לעבוד בקרן כקבלן עצמאי, במקום כעובד שכיר, ומכתבים מאת גורמים בקרן [ת/1 - נספחים 5-4], הדוחקים בו לחתום על ההסכם, הולמים גם את טענת הקרן, כי ההחלטה, הנזכרת בראשון שבהם, שמיום 1.6.02 ישונו תנאי ההעסקה של התובע, הינה הסכמה של הקרן בעקבות בקשתו של התובע. על כך השיב התובע, במזכר שכבר צוין לעיל, כי יש לפנות לרואה-החשבון שלו [נ/2, מיום 23.5.02], ומאחר שחלף הזמן והתובע עדיין לא חתם על חוזה חדש, חזרו והתרו בפניו, מצד הקן, שלא תהא אפשרות להמשיך התקשרות עמו ללא חוזה [במכתבו של מנהל הקרן, ד"ר לאור דני, מיום 30.10.02 - ת/1, נספח 5]; והתובע הוא שהתעכב עם חתימתו, למרות ההסכמה שימשיך לתת שירותים לקרן כקבלן עצמאי, עד שיוסדר השינוי מול רואה-החשבון שלו, לשביעות רצונו. כאשר אדם מעמיד תנאים לפני שינוי מעמדו, וכורך את המעבר בהתייעצות עם גורם אחר מטעמו, ודאי שאין לראותו כמי שהוכרח לעשות את השינוי. איננו מאמינים לתובע שהעיכוב בחתימתו על הסכם ההתקשרות כעצמאי היה בל התנגדותו לשינוי. לתובע היתה מרפאה פרטית בזמן שעבד בקרן ואנו סבורים, כי השינוי במעמדו מול הקרן הביא עמו פוטנציאל של תשלום גבוה יותר לתובע, כאמור בהסכמי ההתקשרות עמו כעצמאי, לעומת היותו שכיר, ואף אם בפועל לא כך היה - הרי זו עובדה הנלמדת בדיעבד, ולא ניתן להסיק מהתוצאות על הכוונה מלכתחילה. ככלל, ייתכנו מצבים בהם סיום עבודה כשכיר - בהסכמה - יעניק לעובד תשלום פיצויי פיטורים, שאינם מחוייבים על-פי החוק במצב כזה, אבל, לשם כך נדרשת הסכמה מפורשת. בענייננו - ההסכמה המפורשת היתה אחרת. ביותר מהזדמנות אחת הבהיר התובע, כי מעת שהתחיל לתת שירותיו לקרן כעצמאי, אין לו תביעות לעבר בגין תקופת היותו שכיר, בכלל, ובקשר לרכיב פיצויי פיטורים, בפרט. אף אם פורמלית הסכם ההעסקה כשכיר, הכולל הסכמה לתמורה שוטפת גם עבור פיצויי פיטורים, לא קיבל את האישור הנדרש לפי חוק פיצויי פיטורים - גלוי על פני ההסכמים הכתובים שנחתמו בין הצדדים, כי התשלום השוטף שקיבל התובע כשכיר, היה כזה שכלל גם תוספת חודשית, בשיעור של 8.33% משכרו, על חשבון רכיב שנקרא "פיצויי פיטורים". מטעם זה, אף הוסכם, מראש, כי אם ייקבע אחרת - ישפה התובע את הקרן בגובה הסכומים האמורים. לא פלא, אפוא, שהתובע לא מיהר לתבוע רכיב זה. כבר הזכרנו, שלא מדובר במקרה זה ביחסי כוחות בלתי שוויוניים, שכן, התובע היה עובד בעל עמדה בקרן, וזה המקום להוסיף ולציין, כי השכר החודשי בו מדובר - לפי חישוביו של התובע עצמו - עמד, בממוצע, על כ-46,000 ₪ [ראו הסכומים בס' 87 לסיכומיו וההפניות שם]. איננו מקבלים אף את טענת התובע, כי לא תבע פיצויי פיטורים קודם לתביעה זו, מאחר שלא ידע, בעת המעבר משכיר לעצמאי, שמגיע לו רכיב כזה. עצם העובדה, שחתם בתחילה על הסכמים הכוללים את רכיב פיצויי הפיטורים כחלק מהתשלום השוטף, ואחר כך על נספח להסכם ההתקשרות כעצמאי, האומר, שלבקשתו לא הופרשו תשלומים חודשיים בגין רכיב זה מתחילת עבודתו בקרן - קרי, בעת היותו בגדר עובד שכיר - "... ולכן לא תהיינה לי כל תביעות כנגד הקרן בגין אי ההפרשות הנ"ל" [הסיפא לנספח של הסכם ב1 בכתב ההגנה], מלמדת אותנו שהתובע היה מודע מתחילת התקשרותו עם הנתבעת, כשכיר, לקיומו של נושא פיצויי פיטורים. לדידנו, התובע נהג בחוסר תום לב, עת הגיש תביעתו במועד בו הגיש, בניסיון לקבל תשלום על יסוד טענות משפטיות, גרידא, כאשר הוא יודע טוב מאוד, שההסכמות המפורשות שלו עם הקרן אינן מעניקות לו זכות לרכיב זה. באופן זה, למשל, יש לראות את הצהרתו, בה ייחס לקרן "סילוף גס וחסר תום לב של האמור בהסכם ...", כאשר היא טוענת שויתר על כל תביעה לפיצויי פיטורים [ת/1, ס' 30.1]; וכך הצהיר: "נספח א' להסכם (צורף כנספח ב'1 לכתב ההגנה), ואשר על האמור בו מבססת הנתבעת את טענתה זו [לויתור התובע על פיצויי פיטורים - הוספה שלנו], קובע כי לא יהיו לי תביעות נגד הקרן בגין אי ביצוע הפרשות פנסיוניות - תביעה אשר מעולם לא העליתי נגד הקרן. בנספח זה אין כל התייחסות לויתורי על זכותי שבדין לפיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתי כשכיר, וניסיון הנתבעת לרמוז לכך הינו ניסיון נואל להימנע מחובותיה כמעביד." על כך ייאמר "הפוסל במומו פוסל", שהרי, בנספח להסכם הנ"ל חתם התובע במפורש על המשפט האומר: "הנני לאשר ומסכים כי עפ"י בקשתי לא הופרשו לי מבטחים פנסיה ופיצויים עובד מעביד מתחילת עבודתי בקרן, ולכן לא תהיינה לי כל תביעות כנגד הקרן בגין אי ההפרשות הנ"ל." [ההדגשה הוספה]. כפי שראינו, התובע הסכים וחתם, שלא יהיו לו טענות גם בקשר לאי הפרשה לפיצויים. המשמעות המעשית של העדר טענות בדבר העדר ההפרשה היא, כי לא יתבעו את הזכות שהיו אמורים להפריש עבורה ולא הפרישו; וכשם שהתובע לא תובע הפרשות פנסיוניות - גם לא היה אמור לתבוע תשלום של פיצויי פיטורים. הלכה משכבר הימים היא, כי לא בנקל ייתן בית הדין תוקף לכתבי ויתור, בפרט כאשר בזכויות קוגנטיות עסקינן [דב"ע 2-10/98 קנטי - דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ, פסה"ד של הנשיא אדלר (במאגר ממוחשב, 1.6.99); דב"ע נד/3-229 חמת ארמטורות ויציקות בע"מ - נעים, פד"ע לג 260, 280-279 (1998); דב"ע נו/3-29 תנובה בע"מ - לוסקי (במאגר ממוחשב, 29.3.98); דב"ע מז/3-140 כיתן בע"מ - חיות, פד"ע יט 489, 493-492 (1988)]. למרות זאת, כאשר מדובר בעובד בכיר, שהיה מודע לזכויותיו, כמו התובע שלפנינו, שהוא בעל השכלה וביחסי כוחות שוויוניים ואפשרות מיקוח מול מעסיקו - יש לכבד את ההסכמות ביניהם, לרבות ויתורו על תביעה לתשלום פיצויי פיטורים. כך, במיוחד, כאשר נסיבות הפסקת העבודה יש בהן סממנים של התפטרות, שאינה מחייבת תשלום פיצויי פיטורים, מחד, וכאשר בתקופת העבודה שולמו לתובע, ביודעין, תשלומים גבוהים מהתמורה הרגילה עבור עבודתו, על חשבון פיצויי פיטורים, בשיעור קצוב שהוא ידע עליו ותוך הסכמה שלו, מראש, לשפות את המעסיק אם ייתבע לשלם רכיב זה בהמשך, מאידך. לאור האמור, במצטבר - יש לדחות את התביעה לתשלום פיצויי פיטורים. חרף זאת, אנו מוצאים לנכון לציין, שלא היה מקום לקשור בין הרשעתו של התובע בפלילים, לבין שלילת פיצויי פיטורים, וחבל שהעלו טענה כגון דא. משההרשעה בפלילים היא בין המוסכמות, לא ראינו להורות על מחיקת הטיעון, כפי שביקש התובע בתשובתו ונסתפק בהערה, כי התובע הורשע בעבירות של לקיחת שוחד ממטופלים, בעת שהיה רופא בבית החולים נהריה, במסגרת עבודתו בשירות המדינה, ולא בקרן, ואף אם היתה חפיפה בתקופות העבודה בשני המקומות - לא זה היה הגורם לשינוי מתכונת העסקתו של התובע בקרן, משכיר לעצמאי. לא זו אף זו, ההתקשרות עם התובע כשכיר בקרן הסתיימה בשנת 2003, קשריו עם הקרן, בכלל, הסתיימו בשנת 2007, ורק בשנת 2009 פוטר מבית החולים בנהריה, בגין הקביעות שנקבעו בהליך הפלילי [ת"פ 3693-08-08 (שלום חי'), גזד-דין מיום 20.4.09 - נספח ד' לכתב ההגנה] וכחלק מההכרעה בדין המשמעתי, מיום 15.11.09 [פסה"ד בערעור על גזה"ד של ביה"ד למשמעת, מיום 17.3.10, צורף כנספח ו' לכתב ההגנה]; התאריכים מדברים בעד עצמם. ביטוח סיכונים מקצועיים התובע טוען, כי לאור רשלנותה של הקרן לבטחו בסיכונים מקצועיים - ביטוח שהיה מממן עבורו את עלות הייצוג בתובענה שהגיש ובתביעה שכנגד - הוא זכאי להחזר מלא של שכר הטרחה, כמפורט בסיכומיו. התובע לא השכיל להצביע על מקור נורמטיבי, כלשהו, המעניק לו זכות כזו, ביחסיו עם הקרן, ומנגד, העיד ד"ר דניאל, כי לא קיימת זכות כזו [נ/3, ס' 41-40, חקירתו הנגדית - עמ' 40, ש' 17 ואילך]; משכך - דין רכיב תביעה זה להידחות. החזר תשלומים - התביעה שכנגד כפי שכבר אמרנו - מהתביעה שכנגד נותרה רק טענת הקרן, כי במהלך השנים שולמו לתובע תשלומי יתר, אותם היא תובעת שישיב כעת. לפי תצהיר שהגישה מי שמשמשת כמנכ"ל הקרן מאז שנת 2008, רו"ח מונא בח'ית (להלן: רו"ח בח'ית) - מדובר בסכומים המצטברים, נומינלית, לסך 44,772 ₪, לתקופה 8/99 - 3/07 [תצהיר רו"ח בח'ית - נ/5, ס' 3; על נספחיו ותיקונו: עמ' 42, ש' 20]. בנושא זה, מקובלים עלינו טיעוני התובע, בסיכומי תשובתו, ונדגיש את עיקרם: כתב התביעה שכנגד, עם הדרישה להשבת "תשלומי יתר" הוגש רק ביום 17.6.10 וזה התאריך לבחינת מועד ההתיישנות של תביעה זו. הקרן ביקשה לעשות שימוש בסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, כמעניק לה חסיון מפני התיישנות תביעה שכנגד, אך, לדעתנו - היא קוראת בסעיף את שאין בו. כל שנאמר באותו סעיף בחוק הוא: "בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות." תמימי דעים אנו עם התובע, כי כאשר תביעתו היתה רק לתשלום פיצויי פיטורים, עילה המתגבשת, אם בכלל, במועד סיום יחסי עבודה - ובעניינו של התובע ביום 30.4.2003 - תביעה להשבת כספים, שנטען ששולמו לעובד ביתר, בשנים שקדמו למועד זה וגם בשנה שלאחריו, אף מבלי להסביר כיצד קרה הדבר, אינה תביעה באותו נושא ואין היא נובעת מאותן נסיבות. מכאן, שכל תביעה להשבה, של תשלום ששולם לפני 18.6.03 - דינה להידחות כבר בשל התיישנות זכות התביעה, מאחר שלא הוגשה תוך 7 שנים מהיווצרות העילה [ס' 5(1) לחוק ההתיישנות]. מאחר שיחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו קודם לתאריך האמור - כל תביעה להשבה של תשלומים ששולמו ביתר, על פי טענת הקרן, בתקופה בה היה התובע שכיר - התיישנה בעת הגשתה, ויש לדחותה מטעם זה. אשר לתקופה מסיום יחסי העבודה ועד לסיום ההתקשרות, בשנת 2007 - אף אם מדובר בתקופה שהזכות לתבוע בגינה טרם התיישנה במועד הגשת התביעה שכנגד, הרי, ההתחשבנות בגין תקופת התקשרות זו אינה בסמכותנו העניינית, הואיל ומוסכם שאותה עת היה התובע במעמד של עצמאי, ללא יחסי עובד-מעביד עם הקרן. למעלה מהדרוש נוסיף, כי כל טעות שקרתה בנושא התשלומים, בתקופת העבודה כשכיר, אם קרתה - לא הוסברה על-ידי הקרן ואיננו מקבלים את ההצגה החשבונאית היבשה של רו"ח בח'ית. בהעדר הסבר, יתכן שהטעות נפלה דווקא ברישומים שהיא ערכה או בנתונים שהוציאה מהנהלת החשבונות, כאשר הטבלאות שהציגה לנו הן עיבוד שלהם, ללא יכולת לעקוב אחר המקור להתחשבנות, על מנת לקבוע את נכונותה. לא הוכחה תרומה של התובע לטעות בתשלום שקיבל, אם היתה, וכל דרישה להשבה, מכח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, כפופה לשיקול דעת, שמא ההשבה אינה צודקת, בנסיבות העניין; בפסיקה הוכרה הסתמכות על תשלום שהתקבל, בתום לב, כהצדקה לאי השבה. בהתחשב בכל המצטבר - החלטנו לדחות גם את שארית התביעה שכנגד. סיכום השינוי במעמדו של התובע מול הקרן, משכיר לעצמאי, החל מיום 1.5.2003, נעשה בהסכמה ובנסיבות שאינן מזכות את התובע בפיצוי פיטורים, לאור הסכמי ההתקשרות בין הצדדים, הן בתקופת העבודה כשכיר והן בתקופת מתן השירותים כעצמאי; לפיכך, תביעת התובע, לתשלום פיצויי פיטורים - נדחית. התביעה שכנגד, ככל שהיא מתייחסת לנושאים של הפסדים כספיים ופגיעה במוניטין - נדחית, משהנתבעת הודיעה שויתרה עליה. תביעת השבה, של תשלומים ששולמו לתובע ביתר, לטענת הקרן - אף היא נדחית; זאת, בעיקר, הואיל והתיישנה בכל הקשור לתקופה בה היה התובע שכיר, ואינה בסמכותנו העניינית, בקשר לתקופה בה מוסכם שהתובע היה עצמאי וכן משום שבנסיבות העניין דומה שההשבה בלתי צודקת. בהתחשב בתוצאה - כל צד ישא בהוצאותיו. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה, בירושלים, תוך 30 ימים מיום מקבלת פסק-הדין. עינייםרפואהמשכורת